אור ברסלב

יכין מועד קטן· רבי ישראל ליפשיץ

פרק ב

פרק א

סעיף א

מי שהפך את זיתיו
דדרך עוצרי זיתים שמניחין אותן בכלי הנקרא מעטן, עד שיזועו ויתרככו, ומגיסן ומהפכן היטב עד שיתרככו כולן, ואח"כ טוחנן ומעצרן בבד. ומשהניחן במעטן והפכן ואינו דורכן מהר, מתעפשים ונפסדים:

סעיף ב

ואירעו אבל
לזה שהיפך זיתיו, ולא יכול לדרכם קודם יו"ט, מדאירעו אבל שאסור במלאכה. ואח"כ בא חוה"מ:

סעיף ג

או אונס
ר"ל או שנאנס באופן אחר מלדרכן קודם יו"ט. כגון ששכח או שהיה סבור שלא יפסדו אם ישהה אותם עד אחר הרגל:

סעיף ד

או שהטעוהו פועלים
שלא באו למלאכתו קודם יו"ט, והגיע חוה"מ:

סעיף ה

טוען קורה ראשונה
על הזיתים בכלי שהם שם:

סעיף ו

ומניחה לאחר המועד
דאז תו לא פסדי, אבל בימי אבלו גם זה אסור ע"י עצמו, דרק ע"י אחרים שרי דבר האבד [י"ד ש"פ]:

סעיף ז

זולף
שופך הזיתים בחוה"מ על הבד:

סעיף ח

וגומר
שסוחטן שם לגמרי כדרכן:

סעיף ט

וגף
שסותם אח"כ החביות במגופות:

סעיף י

כדרכו
וקיי"ל כר' יוסי [א"ח תקל"ח]:

סעיף יא

וכן מי שהיה יינו בתוך הבור
שזב לתוכו היין מהגת:

סעיף יב

וגומר
שופך היין לחביות עד גמירה:

סעיף יג

דברי רבי יוסי
קמ"ל רישא בשמן אף דהפסדו מרובה, לרבותא דת"ק דאסור כדרכו. וקמ"ל סיפא ביין, אף דהפסדו מועט משמן, אפ"ה שרי ר' יוסי:

סעיף יד

רבי יהודה אומר עושה לו לימודים
ר"ל מכסהו בנסרים:

סעיף טו

מפני הגנבים
ובאפשר יעשה בצנעא [שם]:

סעיף טז

ושולה פשתנו מן המשרה
מוציאו מהמשרה:

סעיף יז

בשביל שלא תאבד
דדרך לשום הגבעולי פשתן במשרה, כדי שיתרככו, ואח"כ מיבשן בתנור, וסורקן. וכשישההו במשרה ביותר מהראוי, נרקבים:

סעיף יח

ובלבד שלא יכוין את מלאכתו במועד
שלא ישהה במזיד מלהוציאם עד המועד:

סעיף יט

וכולן אם כיונו מלאכתן במועד יאבדו
ב"ד מפקירין הדבר שעשה. ובעשה מלאכת אחרים משמתין ומלקין אותו [שם]:

סעיף כ

אלא לצורך המועד
וקמ"להנהו, אף דמפרסם זביניהו, אפ"ה לצורך המועד שרי ללוקחן:

סעיף כא

אין מפנין
כלים וכדומה. ומכ"ש ליסע מדירה לדירה. ואפילו מדירה כעורה לנאה אסור:

סעיף כב

מבית לבית
דרך ר"ה:

סעיף כג

אבל מפנה הוא לחצרו
ר"ל מותר ליסע מבית לבית בחצר אחת. וי"א דבנוסע מבית של אחר לבית ששייך לעצמו, אפילו דרך ר"ה שרי. וכ"כ בנוסע מבין עכו"ם לשכונת ישראל שרי. ויש להקל בזה"ז דאין לנו ר"ה גמור [מג"א תקל"ה סק"א ושם ס"ה]:

סעיף כד

אין מביאין כלים מבית האומן
אפילו לצורך המועד. שמא יחשדוהו שנתנן לתקנן במועד, ולהכי אפילו להכניסן בצנעא אסור, ורק במקום פסידא שרי [מג"א תקל"ד סק"ו]:

סעיף כה

אם חושש להם
שמא יגנבו:

סעיף כו

מפנן לחצר אחרת
ובאי אפשר יביאם בצנעא לביתו [שם]:

סעיף כז

מחפין את הקציעות בקש
מכסין תאנים יבשים בקש, כדי שלא יתלכלכו במטר:

סעיף כח

רבי יהודה אומר אף מעבין
מותר לכסן בקש הרבה אף דמחזי כטומן התאנים תחת הקש לאוצר. והכי קיי"ל [תקל"ח]:

סעיף כט

מוכרים בצינעה לצורך המועד
להכי נקט הכא מוכרי וכו', לאשמעינן דוקא באומנתן בכך שהן מוכרי כסות וכו' כל השנה, אבל בעה"ב כשמוכר לצורך יו"ט, אפילו בפרהסיא שרי [כמג"א תקל"ט ס"ק י"א]. משא"כ לעיל מ"ד, נקט אין לוקחין דהנהו דהתם אפילו אין המוכר אומנתו למכור, אסור. או דהתם רבותא קמ"ל דאפילו ליקח בלי איסור מכירה, כגון מעכו"ם אסור, אע"ג דזבנת קנית [כב"מ נ"א ע"א], עבורה רווחה אינו פסידא:

סעיף ל

הציידין
אפילו של דגים דמנכר שצדין ליו"ט אסור בפרהסיא [מג"א תקל"ג שק"י]:

סעיף לא

והדשושות
שכותשין חיטין לדייסא:

סעיף לב

והגרוסות
שכותשין גריסין לדייסא:

סעיף לג

עושין בצנעה לצורך המועד
והכי קיי"ל ודוקא אומן שעושה הרבה ביחד, ולהכי נראה כעושה לחול. אבל באינו אומן שרי אפילו בפרהסיא [שם]:

סעיף לד

רבי יוסי אומר הם החמירו על עצמן
ר"ל האומנין נוהגין להחמיר בזה אפילו בצנעא:

תוכן העניינים

יכין מועד קטן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה