יכין מועד קטן· רבי ישראל ליפשיץ
פרק א
סעיף א
משקין בית השלחין
שדה שצמאה למים שאינה מסתפקת בגשמים, שאם לא ישקנה תתקלקל:
סעיף ב
במועד
בחוה"מ. דמלאכת דבר האבוד שרי אבל שדה הבעל, דהיינו שמסתפקת בגשמים אסור להשקותה [תקל"ז]:
סעיף ג
ובשביעית
אף שאסור בעבודת קרקע עכ"פ השקאה רק מדרבנן אסור ומשום הפסד התירו [וי"א דבשביעית אפילו בית הבעל שרי]
סעיף ד
בין ממעיין שיצא בתחלה
ר"ל אפילו ממעין שהתחיל עתה לצאת, לא חיישינן שיצטרך לתקן גדותיו, והרי טרחה אסור בחוה"מ אפילו בדבר האבוד:
סעיף ה
בין ממעיין שלא יצא בתחלה
אלא שיצא כבר והוא ישן ומתוקן:
סעיף ו
אבל אין משקין
בחוה"מ:
סעיף ז
לא ממי הגשמים
שנקוו ואפילו ממשיכן ברגל דליכא טרחה, אסור, דגזרינן אטו קילון עמוק שיש בו טרחה. אבל בשביעית אפילו טרחה שרי, מדקיל לעניין כל מלאכה שאינו עבודת קרקע:
סעיף ח
ולא ממי הקילון
מים שבבור עמוק:
סעיף ט
ואין עושין עוגיות לגפנים
גומות סביב לגפן, כדי שיתכנסו שם הגשמים. ואסור בחוה"מ משום טרחה:
סעיף י
אין עושין את האמה
שיתפור [גראבען] להמשיך המים להשדה:
סעיף יא
בתחלה
ר"ל כשלא היתה עדיין, אסור לעשותו:
סעיף יב
במועד
משום טרחה:
סעיף יג
ובשביעית
דנראה כעודר שדה לזריעה, דאסור בשביעית:
סעיף יד
ומתקנין את המקולקלות
כשנתקלקל האמה ע"י רפש:
סעיף טו
במועד
מדליכא טרחא כל כך לנקותה וכ"ש בשביעית דשרי, דהרי אין כאן עבודת קרקע:
סעיף טז
ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים
צינורות של מים שבר"ה שנתקלקלו אף שאין רבים צריכים להם בחוה"מ מותר לתקנן:
סעיף יז
וחוטטין אותן
לנקותן אף שאין קלקולן מעכב מרוצת המים [כך נ"ל]:
סעיף יח
ועושין כל צורכי הרבים
היינו שהוא צורך לגוף האדם, ואינו מעשה אומן. מיהו לבנות ביה"כ שרי, מדהוא דבר האבד [מג"א תקמ ד]:
סעיף יט
ומציינין את הקברות
ששפכו סיד נמוח. סמוך לקברים סביב לסימן שיתרחקו הטהורים:
סעיף כ
ויוצאין אף על הכלאים
ששלחו ב"ד שלוחין לעקר הכלאים מהשדות. ומשלחים אותן בחוה"מ של פסח דאז נשכרים בזול, מדבלא זה בטלין. ואף דבט"ו באדר. יוצאין על הכלאים ומתקנין הדרכים [כפ"א דשקלים]. כאן בבכיר כאן באפל. ותקון דרכים נמי. מדנתקלקלו ע"י עולי רגלים הרבים, צריכים לחזור ולתקנן:
סעיף כא
רבי אליעזר בן יעקב אומר מושכים את המים מאילן לאילן
מים שהתכנסו תחת אילן זה, ימשכוהו לאילן אחר, דליכא טרחה:
סעיף כב
ובלבד שלא ישקה את כל השדה
אם לא בשדה לחה ונתיבשה [תקל"ז]:
סעיף כג
זרעים שלא שתו לפני המועד
ר"ל אפילו זרעים שבבית השלחין, עכ"פ כשלא הורגלו לפני המועד להשקותן, דאז לא פסדי כשלא ישקום במועד:
סעיף כד
וחכמים מתירין בזה ובזה
להשקות כל השדה וכריש פרקן. ובזרעים אפילו לא שתו ואפילו שדה הבעל, דהרווחה יתירה שרי. והלכה כראב"י [שם]:
סעיף כה
צדין את האישות
[מוילוואורף]:
סעיף כו
ואת העכברים
דשניהן מפסידים השדה:
סעיף כז
ומשדה הלבן
שדה תבואה:
סעיף כח
שלא כדרכו
שמשנה באופן צידתו:
סעיף כט
וחכמים אומרים משדה האילן
דהפסדו מרובה:
סעיף ל
ומשדה הלבן
דהפסדו מועט:
סעיף לא
ומקרין את הפירצה
ר"ל כשנפרץ כותל גינתו מותר לסדר שם אבנים זע"ז בלי טיט כעין קיר סביב:
סעיף לב
במועד
אבל כותל חצרו בונה כדרכו מפני הגנבים. וה"ה בנוטה כותלו לפול סותר ובונה כדרכו, מפני הסכנה [תק"מ]:
סעיף לג
רבי מאיר אומר רואין את הנגעים בתחלה
ר"ל אפילו בתחלה, שעדיין אין שום טומאה עליו אפ"ה מותר לראות הנגע, דאפשר שישמח כשיאמר לו שא"צ הסגר [כך. נ"ל. מיהו בש"ס משמע דל"ג בתחלה, וכן משמע מרש"י ור"ב. ובירושלמי גרס לה]:
סעיף לד
להקל
דאם רואה הכהן שהוא טהור יטהרנו:
סעיף לה
אבל לא להחמיר
דאם רואה הכהן שהוא טמא, ישתוק שלא יצטער לצאת חוץ למחנה ביו"ט:
סעיף לו
וחכמים אומרים לא להקל ולא להחמיר
דאסור לכהן לשתוק. להכי מוטב שלא יראנו:
סעיף לז
ועוד אמר רבי מאיר
קולא אחרת:
סעיף לח
מלקט אדם עצמות אביו ואמו
דכך היה דרכם מתחלה קברו במקום לח ועמוק ' כדי שיתעכל הבשר מהר. ואחר שנתעכל, מלקטין העצמות ומקברן במקום נכבד בארון [כשמחות פי"ב]. וקאמר הכא דמותר במועד [ואף דאסור לפתוח הקבר לבלי לנוולו [כב"ב קנ"ה א']. הכא דנתנוהו שם על מנת לפנותו משם שאני. וגם משום יראת הדין ליכא [כי"ד שס"ג]. דלאחר י"ב חודש לינא חשש דין. ושמואל שנתירא מהדין [כחגיגה ד"ד ב']. תוך יב"ח הוה [כשבת ק"ב ב']:
סעיף לט
מפני ששמחה היא לו
ר"ל מדשמחת הרגל עליו אינו מצטער כל כך כשילקטם, וגם אינו חייב להתאבל, אז מה"ט [ודלא כר"ב דפי' כס"ד דש"ס]:
סעיף מ
לא יעורר אדם על מתו
ר"ל לא יעורר ספדן את אדם על מתו, בשישורר הספדן קנות המשברין הלב, כדי שיתעורר זה להזכיר א"ע ממתו ויבכה:
סעיף מא
ולא יספידנו
שהספדן, מספר בשבח המת [ונ"ל דתרווייהו רבותא קמ"ל, מעורר אף שאינו זוכר דבר מהמת, וספדן אף שאינו מקונן רק מספר בשבח המת]:
סעיף מב
קודם לרגל שלשים יום
אפילו בזה"ז דליכא חשש שיתן להספדן מעות שכינס לעלות לרגל, ויתעכב מלעלות [וכמעשה דמייתי הש"ס], אפ"ה איכא למיחש שיתן לו המעות שכינס ליו"ט, [ועי' ש"ס ד"ח ב' תוס' ד"ה דקא. וזה נלפע"ד פי' עלת "תמיד" שכתב הר"ב]. מיהו קיי"ל דאפילו בחנם אסור לספדו, שלא יצטער ביו"ט עי"ז. מיהו במת תוך ל"י לרגל. או שמע אז שמועה קרובה, מותר לספדו אז [א"ח תקמ"ז, וי"ד שמ"ו]:
סעיף מג
אין חופרין כוכין
הוא כמין ארגז [שובבע] בל"א שבכותל מערה. לקבור בו המת:
סעיף מד
וקברות
בבניין:
סעיף מה
במועד
ודוקא שלא לצורך המועד:
סעיף מו
אבל מחנכים את הכוכין במועד
שמקצר או מאריך הכוך העשוי כבר, דזה אינו טרחה כל כך:
סעיף מז
ועושין נברכת
לראב"ד ר"ל קבר, כמו שעושין בזמנינו, שאין בו טרחה כל כך ככוכין. ולרש"י ר"ל גומא שעושין בחצר שיזלו לתוכן השופכין. ולתוס' ר"ל נברכת כובסין, שעושה לצורך המועד [כפ"ג מ"ב], ואיידי דמיירי לעיל בחפירה, נקט לה הכא:
סעיף מח
וארון
נ"ל דועושין דרישא קאי נמי אהא, דעושין ארון עם ואצל המת בחצר:
סעיף מט
עם המת בחצר
ר"ל דוקא בהחצר שהמת שם מותר לעשותו, דאז ליכא חשש מראית עין, לחשדו שעושה מלאכה אחרת. מיהו לאדם מפורסם, שרי בכל מקום. ובזמנינו הכל מחשב מפורסם [תקמ"ז]:
סעיף נ
אלא אם כן יש עמו נסרים
דלעשות נסרים יש טרחה יתירה. ואף דאפילו יו"ט שני כחול שווייוהו לגבי מת [כביצה ד"ו א']. עכ"פ קול הנסירה הו"ל פרסום גדול. ותו דנסרים מנוסרין שכיחי טובא וא"צ לחלל יו"ט עבורן. מיהו קיי"ל דבא"א בצנעא שרי בפרהסיא [שם]:
סעיף נא
אין נושאין נשים במועד
דאין מערבין שמחה אחרת בשמחת הרגל:
סעיף נב
ולא אלמנות
אף דבאלמנה ליכא שמחה כ"כ ולא ז' ימי משתה:
סעיף נג
ולא מיבמין
אף שבאה נשואיה ע"י אבלו שעל מיתת אחיו:
סעיף נד
אבל מחזיר הוא את גרושתו
שאינו שמח עמה כל כך:
סעיף נה
ועושה אשה תכשיטיה
שתתבשם או שתתן כחול על עפעפיה:
סעיף נו
ר' יהודה אומר לא תסוד
לא תמשח בשרה בסיד נמוח להשיר השערות:
סעיף נז
מפני שניוול הוא לה
אף שמתקשטת אח"ז, מצטערת עכשיו:
סעיף נח
ההדיוט
שאינו מהיר בחייטות:
סעיף נט
תופר כדרכו
מה שצריך למועד:
סעיף ס
והאומן
שיודע להוציא מלא מחט כאחת, ולכוון אימרא [זוים] בל"א:
סעיף סא
מכליב
עושה תפירה עקומה כשיני הכלב:
סעיף סב
ומסרגין
[פלעכטען] בחבלים:
סעיף סג
את המטות
שולי המטה שצריך למועד:
סעיף סד
רבי יוסי אומר אף ממתחין
נ"ל דר"ל לא מבעיי לסרג, דהיינו שתי וערב, דשרי, מדלא סגי בלא"ה. והרי צריך לו במועד. אלא אפילו למתוח החבלים שנתרפו, דאפשר לממלויי במאני, אפ"ה מותר. והכי קיי"ל [קמ"א]. ובש"ס ל"ג אף:
סעיף סה
מעמידין תנור וכירים
להחם או לבשל בו ביו"ט [תק"מ]:
סעיף סו
ורחים
רחים של יד לטחון ליו"ט:
סעיף סז
רבי יהודה אומר אין מכבשין את הרחים בתחלה
לעשות חדודין על פני אבן רחיים חדש, כדי לטחון בו:
סעיף סח
עושין מעקה
[גאללענדער]:
סעיף סט
לגג ולמרפסת
[אלטאן] והוא כעין תקרה שבולטת מאמצעית הכותל לרווח החצר, ונכנסין לו מחדרי העלייה. ומותר לעשות לו מעקה סביב בחה"מ מחשש סכנה:
סעיף ע
שפין את הסדקין
סותמין בטיט הסדקין שבתקרה שלא ירד הדלף לבית:
סעיף עא
ומעגילין אותן במעגילה
שמגלגל בעץ עגול על טיט הטוח על התקרה, להחליקו:
סעיף עב
ביד וברגל
ר"ל מחליק הטיט שבתקרה ביד או ברגל, אפילו מדקדק להחליקו יפה כעין מעגילה שרי:
סעיף עג
אבל לא במחלצים
[קעללע], והוא כלי אומנות של בוני חומה:
סעיף עד
הציר
[אנגעל]:
סעיף עה
והצינור
חור שבאסקופה שציר הדלת סובב בו:
סעיף עו
והמנעול
[שלאסס]:
סעיף עז
והמפתח
[שליססעל]:
סעיף עח
ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד
דאם ממתין מלתקנם עד חוה"מ, מדפנוי אז ממלאכה, אסור:
סעיף עט
וכל כבשין
כדגים, פירות וירקות, שכובשן במים וחומץ כדי שיהיו ראויין לאכילה: