יכין יומא· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ו
סעיף א
במראה
[פארבע]:
סעיף ב
ובקומה
בגובה שלהן:
סעיף ג
ובדמים
דמי מקחם:
סעיף ד
לקח אחד היום ואחד למחר
ר"ל אפי' אחר זמן רב משקנה הראשון:
סעיף ה
אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני
ר"ל יקח אחד לזווגו לשני:
סעיף ו
ויאמר אם של שם מת
ר"ל אם של שם מת, יאמר זה וכו':
סעיף ז
ואם של עזאזל מת
יאמר זה וכו':
סעיף ח
זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו
ואע"ג דשלוח לא מעכב עכ"פ צריך לעמוד חי, עד שיזרוק דם של חבירו:
סעיף ט
והשני
ר"ל שני שבזוג שני ירעה. אבל שני שבזוג ראשון לא, דאין בע"ח נדחין:
סעיף י
ירעה עד שיסתאב
שיפול בו מום:
סעיף יא
וימכר ויפלו דמיו לנדבה
קונין ממנו בהמות לעולות להקריבן כשהמזבח פנוי:
סעיף יב
שאין חטאת צבור מתה
אבל חטאת יחיד שכיפרו בעליה באחרת נועל דלת בפניה שתמות ברעב:
סעיף יג
ר' יהודה אומר תמות
ר"ל שני שבזוג ראשון. וה"ה כל חטאת צבור שכיפרו צבור באחרת, תמות הראשונה כביחיד:
סעיף יד
ועוד אמר רבי יהודה נשפך הדם
וה"ה במת של שם:
סעיף טו
ימות המשתלח
דס"ל בע"ח נדחין:
סעיף טז
בא לו אצל שעיר המשתלח
ר"ל אחר מתן דם פר ושעיר' בא הכה"ג אצל השעיר שהעמיד נגד שער מזרח הלך הכה"ג השתא לשם:
סעיף יז
וסומך שתי ידיו עליו
בין קרניו:
סעיף יח
אנא בשם
ר"ל בעבור שם קדשך הויה:
סעיף יט
והכהנים והעם העומדים בעזרה
נ"ל דלעיל קאמר והן עונין וכו', ר"ל הכהנים שסביבו. אבל הכא נקט הכהנים והעם' דכולן השתחוו וענו, מדהתוודה בעד כולם, דגם כהנים מתכפרין בשעיר בשאר עבירות כספ"ק דשבועות. ומה"ט היה נ"ל דלא השתחוו בכל פעם כששמעו השם ביו"כ, כלעיל פ"ג משנה ח', ופ"ד מ"א ומ"ב, דלא נזכר שם שהשתחוו, כמו שלא השתחוו כל השנה כששמעו השם ככתבו מפי הכהנים, ורק כששמעו השם בוידוי הכללי נפלו הכל על פניהם. אבל הרמב"ם [בפ"ב מיו"כ] כתב שהשתחוו בכל פעם ביו"כ. א"כ ע"כ צ"ל דתנא נטר לה מלפרש שכולן השתחוו, עד הכא. מדהוא כאן סוף ההזכרות שבעבודת היום. דבח' ברכות שמברך כוה"ג היום לא השתחוו' אף שג"כ הזכיר השמות ככתבן ועי' בחומר בקודש פ"ו אות י"ג שהוכחתי בס"ד שגם במקדש לא הזכירו השם ככתבו רק בנ"כ וביו"כ בווידוי כה"ג ובקריאה לשם חטאת, ועי' מ"ש בפירושינו בס"ד סוף מ"א מפרק כל ישראל:
סעיף כ
כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא
שיצא מעצמו, דשכינה מדברת מתוך גרונו היום:
סעיף כא
אמר רבי יוסי מעשה והוליכו ערסלא
שם איש:
סעיף כב
וכבש עשו לו
כעין גשר גבוה יותר מקומת איש עשו לו בעזרה מעיו"כ שילך עליו, ולא יכלו ההמון ליגע בו:
סעיף כג
מפני הבבליים
בש"ס קאמר דאלכסנדריים היו ואעפ"כ כינה אותן בבליים על שהתנהגו א"ע כבבליים בני בלי דרך ארץ:
סעיף כד
שהיו מתלשים בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא
שימהר לבוא למדבר, ויראו שיתלבן הלשון זהורית שבפתח ההיכל, כסוף פרקן:
סעיף כה
מיקירי ירושלם
חשובי העיר:
סעיף כו
היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה
סוכות עשו לו בדרך ובני אדם שם ללוותו מסוכה לסוכה:
סעיף כז
עשר סוכות מירושלם ועד צוק
הוא ההר הזקוף שמשם דחף השעיר:
סעיף כח
שבעה ומחצה לכל מיל
נמצא תשעים ריס. שנים עשר מיל והן כ"ד אלפים אמה, שהוא ב' פרסאות אשכנזיות, ולווהו מיל שמכל סוכה לסוכה, ולא זכיתי לידע מה קמ"ל תנא כמה ריס היה מן ירושלים עד צוק וכמה ריס יש בכל מיל, ואפשר משום דמדת ריס היה ידוע טפי לכל אדם ממדת מיל:
סעיף כט
על כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון והרי מים
דבנחלש מותר לאכול. מיהו מעולם לא נצרך לכך:
סעיף ל
ומלוין אותו מסוכה לסוכה
שהיה רק מיל:
סעיף לא
חוץ מאחרונה שבהן
שהיה ב' מיל מהצוק. ולא עשו י"א סוכות, דא"כ לא נקרא ארץ גזירה, מדהיה יכול כל אדם לילך לשם ביו"כ:
סעיף לב
חולק לשון של זהורית
שבין קרניו:
סעיף לג
חציו קשר בסלע
כדי שיראה כשילבין בשעת דחיפה, דאם יהיה הזהורית רק בקרניו, לא יוכל להציץ היטב. אבל אותו לשון של זהורית שקשור על פתח ההיכל כבר הלבין מקודם כשהגיע למדבר שהיה רחוק מירושלים ג' מיל, וכסוף פרקן:
סעיף לד
וחציו קשר בין שתי קרניו
דאם יקשרו כולו בסלע, שמא יקדים וילבין, ומכח שישמח ישכח מלדחוף השעיר וע"י שיהיה השעיר קשור בו, יזכור:
סעיף לה
בא וישב לו תחת סוכה אחרונה עד שתחשך
ואע"ג שהוא חוץ לתחום, מותר משום סכנת המדבר:
סעיף לו
ומאימתי מטמא בגדים
בגדים וכלים שנוגע בהן אבל אינו מטמא אדם וכ"ח:
סעיף לז
בא לו
אחר שמסר הכה"ג השעיר לשלחו בא לו אצל וכו':
סעיף לח
אצל פר ושעיר הנשרפין
הן שנזרק דמן בק"ק וגופן תלוי בעמודים שבבית מטבחים:
סעיף לט
נתנן במגיס
קערה קדושה:
סעיף מ
והקטירן על גבי המזבח
תני. להקטירן, דאינו מקטירן, עד שיקריב המוספין:
סעיף מא
קלען במקלעות
בעורותם ובשרן ופרשן, דד' בני אדם נושאין ב' מוטות, ב' לפנים וב' לאחור. והפר ושעיר מורכבין זע"ז מונחין עליהן קלועין ומשולבים זע"ז:
סעיף מב
והוציאן לבית השריפה
חוץ לירושלים:
סעיף מג
ומאימתי מטמאין בגדים
המתעסקין בשריפתן:
סעיף מד
הגיע שעיר למדבר
שאסור להתחיל בעבודה אחרת עד שיגיע שעיר למדבר:
סעיף מה
דרכיות
כמין [טעלעסקאפען], שהן בניין גבוה שהשומר מציץ מעליו למרחוק. ונקראין דורכיות משום שהבניין ההוא עשוי מדריגות מדריגות שדורכין עליהן כשעולין לשם:
סעיף מו
היו עושין ומניפין בסודרין
דגלים, דכשהשעיר בא למדבר, שומר שאצלו מניף בדגלו, וחבירו מרחוק מניף לחבירו האחר וכן כולם עד ירושלים:
סעיף מז
מירושלים ועד בית חדודו
הוא ראש המדבר:
סעיף מח
הולכין מיל
שלווהו מיל עד סוכה ראשונה:
סעיף מט
אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו
ולת"ק עשו תקנה, דאין סומכין על הנס, דשמא לא ילבין, כמ' שנה קודם חורבן הבית [כיומא דל"ט ב']: