יכין טבול יום· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ג
סעיף א
כל ידות האוכלים
עוקץ הפרי:
סעיף ב
חבור בטבול יום
דבנגע בא' נטמא חבירו:
סעיף ג
אוכל שנפרס
לשון פרוסה:
סעיף ד
ומעורה
מחובר:
סעיף ה
ר' מאיד אומר אם אוחז בגדול
בחלק הפרוסה הגדול:
סעיף ו
והקטן עולה עמו
ואינו נפסק מכל וכל ממנו:
סעיף ז
הרי הוא כמוהו
והו"ל חבור:
סעיף ח
הרי הוא כמוהו ר' נחמיה אומר בטהור
באותו שלא נגע הטבו"י משערים אם אוחז בו. אם הטמא עולה עמו בין שהוא גדול או קטן:
סעיף ט
ושאר כל האוכלים
כירקות:
סעיף י
את שדרכו ליאחז בעלה
כשמטלטלו:
סעיף יא
אוחז אותו בעלה
וכשלא נפסק הוה חבור לקלח:
סעיף יב
ירק של תרומה וביצה טרופה
שנטרף החלבון והחלמון בכף. דאל"כ אינו חבור. דנשמטת מעל הירק:
סעיף יג
ונגע טבול יום בביצה
דאמק"ט מטבו"י שהיא חולין. ונ"ל דל"ק מפ"א סי' י"א דהתם מערבו בתרומה:
סעיף יד
לא פסל אלא הקלח שכנגדו
שנגע בו:
סעיף טו
ר' יוסי אומר כל הסדר העליון
הקלחים העליונים שהביצה מחברן:
סעיף טז
אם היה כמין כובע
שנתנפחה הביצה ע"י בישול על הקלחים:
סעיף יז
אינה חבור
נ"ל דסתמא כב"ה רפ"א בקולית המים:
סעיף יח
שקרם על דפנות של לפס
אלפס שיש בו תבשיל תרומה:
סעיף יט
מן השפה
של אלפס:
סעיף כ
חבור
ונטמא התבשיל:
סעיף כא
ר' יוסי אומר חוט וכל שנקלף עמו
שכשיקלף החוט רק מה שיעלה עמו מתבשיל הוה חבור. וטפי לא. אפילו אם החוט לפנים:
סעיף כב
וכן בקטניות שקרמו על שפתה של קדרה
דינו כביצה:
סעיף כג
עסה שנדמעה
נתערב תרומה בחולין:
סעיף כד
אינה נפסלת בטבול יום
דדמוע מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל:
סעיף כה
ונילושה במי פירות
שאינן מז' משקין המכשירין:
סעיף כו
לא פסל אלא מקום מגעו
דמדאינו מכשיר אינו חבור:
סעיף כז
לא פסל אלא מקום מגעו
דמי פירות אף המכשירין אינן חבור:
סעיף כח
טהור שנגס
שלעס:
סעיף כט
ונפל
המאכל עם לחלוחית הרוק:
סעיף ל
ועל ככר של תרומה טהור
לא הוכשר הככר מדלא ניחא ליה שיפול על בגדיו. ותמיהני אם כן למה נקט תרומה. ותו בגדים ל"ל. גם בלא ירא שיטניף בגדיו. אינו רוצה לפלוט משקה שבפיו. והו"ל שלא לרצון דאינו מכשיר. והר"ש מוקי למתני' לענין טומאה. ומיירי הכא בידים מסואבות. ונטמא הרוק מחמת ידיו. ולפי דבריו יש ליישב קצת. לפי מאי דס"ל סוף זבים דמשקין שמחמת ידים מטמאין לכלים א"כ י"ל דבגדים וככר דנקט. או או קתני. אמנם עכ"פ ק' דידים לא נזכרו במשנה כלל. ותו דבסיפא מוכח דמתני' לענין הכשר מיירי. מדמסיים מכשירין לרצונו וכו'. ול"מ מרבותי נ"ל ממ"ד בפ"ח דכלים מ"י דרוק במחובר אמק"ט ואינו מכשיר. רק כשנתלש בפיו ע"ג מטבע וכמקואות פ"ח מ"ה. והכא דלא נתלש לרצונו. אף שנפל אח"כ אבגדו והרי בגד אוכלי חולין בטהרה. מדרס לתרומה. כפ"ב דחגיגה מ"ו. אעפ"כ לא נטמא הככר מהרוק שנגע בבגד. מדלא הוכשר הככר מרוק הזה שנתלש שלא לרצון. ולא הוה כמשקין טמאין דמכשירין ומטמאין כאחת לרצון ושלא לרצון. כריש מכשירין. דעכ"פ כיון דטומאת הבגד לתרומה אינו רק מעלה בעלמא. לא גזרי בה רבנן:
סעיף לא
היה אוכל זיתים פצועים ותמרים רטובות
דהיינו כל שהוא וכו':
סעיף לב
כל שהוא רוצה למוץ את גרעינתו
דעי"ז מחשבו כתלוש כפ"ח דכלים מ"י בפונדין. להכי מכשירו ומק"ט מבגדיו כך נ"ל:
סעיף לג
כאלו
דינן שוה:
סעיף לד
וחכ"א אין טבול יום טמא
וליכא למימר גביה שיטמא אף שלא לרצון: