יכין חלה· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ב
סעיף א
חייבים בחלה
דבשעת גלגול היה בא"י:
סעיף ב
יצאו מכאן לשם
מארץ ישראל לחו"ל:
סעיף ג
ר' אליעזר מחייב
דלחם הארץ כתיב:
סעיף ד
ור' עקיבא פוטר
דשמה תרימו כתיב מיעוטא:
סעיף ה
עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ
בספינה של עץ צריך נקובה ואם היא של חרס א"צ שתהי' נקוב. [ולתוס' (מנחות דפ"ד ב' ד"ה כאן) של חרס בעי נקיבה ולא של עץ]. מיהו ה"ה בהביא עפר בעציץ כך דינו. רק נקט ספינה אע"ג שעשוי' לברוח. אפ"ה בנקובה דינה כא"י אם זרע בה [ועיין תוס' גטין ד"ז ע"ב]:
סעיף ו
חייבת במעשרות ובשביעית
בזרע בעפר שבספינה:
סעיף ז
אמר ר' יהודה אימתי
כל אימתי בברייתא לחלוק ובמתניתי' לפרש [כתוס' גיטין ד"ז]:
סעיף ח
בזמן שהספינה גוששת
נוגעת ודבוקה בארץ:
סעיף ט
חייבת בחלה
ובפ"ק מ"ד אמרינן דאפילו נילוש בדבש שהוא מז' משקין פטור וקיי"ל דס' הוה ויטול בלא ברכה [י"ד שכ"ט ש"ך סק"ט]. ובנתן בה מעט מים מברך:
סעיף י
ונאכלת בידים מסואבות
ר"ל בידים טמאות דאין אוכל מק"ט עד שיבא עליו א' משבעה משקין יד דם שחט יין דבש דם מים שמן חלב טל. ולדידן יש לזהר מללוש שיעור עיסה בשאר מי פירות שלא יצטרך לשרוף חלה טהורה [שם]:
סעיף יא
האשה יושבת וקוצה חלתה
חותכת ומפרשת חלתה:
סעיף יב
ערומה
ומברכת אהפרשה:
סעיף יג
מפני שהיא יכולה לכסות עצמה
ר"ל כשתשב בקרקע ערותה מכוסה. דאף על גב דלענין ק"ש וכדומה כל בשרה ערוה [א"ח סי' ע"ה] ואין לחלק בין אחר לעצמה כמו דלא מחלקינן באיש בכה"ג. אלא י"ל דבברכה הקילו. א"נ י"ל דערוה ממש שאני אבל בשרה דוקא לאחר אסור אבל לעצמה שרי [ועיין ברכות דכ"ד א' ודו"ק]. והרי אפילו בעלה מותר בנגיעה בבשרה דכגופו דמיא [כא"ח סי' ע"ג]:
סעיף יד
אבל לא האיש
דערותו בולטת ואינו מתכסה בשישב ואסור לברך:
סעיף טו
מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה
שהוא או כליו טמאים וא"א לטבול:
סעיף טז
יעשנה קבין
ר"ל ילוש פחות פחות משיעור עיסה שלא תתחייב בחלה טמאה וה"ה במי פירות אלא שאינן מצויין כל כך:
סעיף יז
אבל קביים אין להם חלק בשם
ועדיף טפי לפרוש מלפטור עיסתו מכל וכל:
סעיף יח
העושה עיסתו קבים
פחות פחות מכשיעור:
סעיף יט
פטורים מן החלה עד שישוכו
שנתדבקו כל כך עד שכשיפרידן נשאר קצת מזו בזו. ודוקא במב"מ אבל בשא"מ לא מהני נשיכה [כפ"א סי' ד']:
סעיף כ
רבי אליעזר אומר אף הרודה
לשון מרדה שיבער בל"א ר"ל שהוציא הלחמים מהתנור:
סעיף כא
הסל מצרפן לחלה
וקיי"ל כר"א. מיהו תוך כלי בעינן ולא טבלה שאין לה לזביז מיהו כריכ' במפה מהני ככלי [ש"ך שם שכ"ה סק"ה]. ודוקא לצרפן לכשיעור אבל לתרום ממוקף אפי' נגיעה לא צריך רק שיהיו סמוכים:
סעיף כב
וגזל ביד כהן
שצריך להחזירה לבעלים וימכרנה:
סעיף כג
העיסה עצמה
שהפריש חלתה קמח:
סעיף כד
והקמח
שקיבל הכהן בתורת חלה:
סעיף כה
אם יש בו בשיעור חייבת בחלה ואסורה לזרים
כל הקמח גזירה שלא יאמרו ראינו זר אוכל חלות:
סעיף כו
אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר
ר"ל ת"ח זר כדי לברר ההיתר חטפה ואכלה ור"ל לאחר שהפריש חלה מן חלה זו אכל להנשאר דאי"ל שאכל כולה דהרי עיסה כשיעור היה וא"כ טבל הוא. א"נ מאי דקאמר ואסורה לזרים לא קאמר איש בה כשיעור אלא גם אאין בה כשיעור בהקמח וזו היא שחטף הזקן ואכלו כולו:
סעיף כז
אמר להם אף הוא קלקל לעצמו
דנענש:
סעיף כח
ותיקן לאחרים
שאחרים סומכין אהוראתו שוגגין והיינו תקון שלהן שאין נענשים מעתה מאחר שיש להן התנצלות שהתיר להם הזקן:
סעיף כט
חמשת רבעים קמח
ה' רביעיות קב והוא ה' לוגין דקב ד' לוגין וזה שיעור עיסת מדבר שהיה עשירית האיפה. ושעורו לדידן נתבאר בפ"א סי' כ"ה:
סעיף ל
ושאורן
שאור שנתן בה:
סעיף לא
וסובן
קלייע דק:
סעיף לב
ומורסנן
קלייע הגס. אם הכל ביחד חמשה וכו':
סעיף לג
חמשת רבעים חייבין
שכן דרך עני לאכול פתו כך:
סעיף לד
הרי אלו פטורין
דאין דרך לשוב להחזיר המורסן לקמח אחר שהפרישו:
סעיף לה
שעור החלה אחד מעשרים וארבעה
דב"ב שעיסתו מועט פחות מכ"ד אין בו כדי נתינה:
סעיף לו
והעושה למשתה בנו
אף שעיסתו מרובה לא פלוג רבנן:
סעיף לז
נחתום שהוא עושה למכור בשוק
מדרגיל ללוש עיסה גדולה גם בא' ממ"ח יש כדי נתינה:
סעיף לח
וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק
אף שעיסתה קטנה לא פלוג רבנן במוכר. ונקט אשה מדהכי אורחא שהאשה לשה [כשלהי מרובה בתקנת עזרא]. ואפ"ה הקילו גבה בשעשתה למכור בשוק:
סעיף לט
נטמאת עיסתה
ר"ל אפי' עיסה של עצמה:
סעיף מ
אחד מארבעים ושמנה
מדבל"ז אזיל לשריפה. ולדידן חלת חו"ל שנשרפת במעט סגי ונוהגין בכזי' [י"ד שכ"ב ס"ה]:
סעיף מא
רבי אליעזר אומר נטלת מן הטהור על הטמא
ר"ל כפי שיעור החלה שחייב מב' העיסות הטהורה והטמאה נוטל מהטהור:
סעיף מב
כיצד עיסה טהורה ועיסה טמאה
ר"ל אף שיש בכ"א כפי שיעור חלה:
סעיף מג
נוטל כדי חלה מעיסה של הורם חלתה
ר"ל כפי שעור החלה שחייב ליתן מב' העיסות יטול מהטהורה שלא הורמה חלתה אבל נותן וכו':
סעיף מד
ונותן פחות מכביצה באמצע
ר"ל בין ב' העיסות מניח חתיכת בצק פחות מכביצה מהטמאה דאז אף שנוגע בטהורה לא יטמאו. אבל משיך לא. דהרי אז יחשבו כולן כגוף א' ונטמא הכל [ודלא כרבע"ת נדה ד' ז' א'] [ועי' ספ"ק דטהרות ורפ"ק דטב"י]:
סעיף מה
כדי שיטול מן המוקף
שיגעו כולן זב"ז. ואף ע"ג דבכל מוקף א"צ שיגע כסי' כ"א הכא מדאחד טמא כדי שלא ירחיקם ביותר הצריכוהו שיגעו ממש:
סעיף מו
וחכמים אוסרין
שמא יגעו זב"ז: