יכין בכורות· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ז
סעיף א
מומין אלו
שנזכרו בפרקן דלעיל שפוסלין בבהמה:
סעיף ב
בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם
דכהן שהן בו. פסול לעבודה:
סעיף ג
יותר עליהן באדם
דרובן אינן שייכין כלל בבהמה:
סעיף ד
הכילון
שפיטצקאפף. ור"ל שראשו עשוי ככילון. והוא כסוי חבית שהוא חד מלמעלה ורחב למטה:
סעיף ה
והלפתן
שראשו דומה לראש לפת. שרחבה למעלה והולכת ומתחדדת למטה:
סעיף ו
המקבן
שראשו דומה למקבת שפדחתו בולט לפניו וכן ערפו בולט ביותר לאחוריו [עי' לקמן סי' ח']. כמקבת שבולט מכאן ומכאן להבית יד:
סעיף ז
ושראשו שקוע
שיש באמצע קדקדו שקוע:
סעיף ח
ושקיפס
שאין בראשו בליטה מאחוריו כלל. ושקיפס. הוא נוטריקון שקיל פיסא. ור"ל שראשו דומה כאילו ניטל מאחוריו גוש מקדקדו:
סעיף ט
ובעלי החטוטרת
בוקקעל:
סעיף י
רבי יהודה מכשיר
ודוקא באין בו עצם רק דלדול בשר. אבל ביש בו עצם לכ"ע פסול:
סעיף יא
וחכמים פוסלין
וקיי"ל כחכמים:
סעיף יב
ואם יש לו הרי זה כשר
מיהו בקרח באמצע ראשו. והשער מקיף הקרחה. או שהקרחה מאחוריו. ונגד הפדחת יש לו שער מאוזן לאוזן. זהו גבן שאמור בתורה. ופסול:
סעיף יג
אין לו גבינים
אייגענברוינע:
סעיף יד
אין לו אלא גבין אחד
ר"ל אם ב' הגבינין מתחברין יחד ממעל לחוטם ונראין כגבן א'. זהו גבן וכו':
סעיף טו
רבי דוסא אומר כל שגביניו שוכבין
ששער גביניו ארוכין ותלויין על עפעפיו. פסול כל זמן שלא גלחן:
סעיף טז
ושתי שדראות
ששדרתו עקומה. ודומה כמי שיש לו ב' גבין. ולכ"ע כולהו פסלי. ורק בפירושא דקרא פליגי:
סעיף יז
הכוחל שתי עיניו כאחת
שחוטמו שקוע בין עיניו. עד שכשירצה לצבוע עיניו בכחול [והוא כעין צבע תכלת לבניי. שצבעו המזרחיים בה עיניהם ליופי ולרפואה [ככתובות די"ז א'. וביצה דכ"ב א']. וזה צובע ב' עיניו במשיחה א'. ולא יעכבו החוטם [וחרום הוא מלשון והחרמתי את עריהם. שפירושו לשון שממון. ור"ל הכא שעי"ז שמם הדרת פניו. שכשניטל החוטם מבין העינים נשתת ונשתנה כל הפנים [כיבמות דק"כ ע"א]:
סעיף יח
שתי עיניו למעלה
ממקום הראוי להן. או שתי וכו':
סעיף יט
ושתי עיניו למטה
או עין וכו'. וקמ"ל רישא ב' עניו למעלה או למטה. אף שהב' עינים עומדות בשורה אחת כראוי. וקמ"ל סיפא אף שרק עין א' נתקלקל מקום מושבו:
סעיף כ
עינו אחת למעלה
מכנגד העין האחר:
סעיף כא
רואה את החדר ואת העליה כאחת
שעיניו עומדות במקום הראוי. אבל אישון העין משונה. שכשהוא נוטה לשמאלו הוא צופה ומביט לימינו. או איפכא. שיעלען בל"א:
סעיף כב
סכי שמש
נ"ל דסכי הוא לשון סכך דכשהוא במקום שהחמה זורחת. סוכך וסוגר עיניו. מדאינו יכול לפתחן שם:
סעיף כג
זוגדוס
כל זוג דלא שוה אהדדי נקרא זוג דוס. דמלת דוס בלשון יון הוא שנים. ר"ל זוג שאינו שוה כאחד. רק הן שנים שכל אחד משונה מחבירו וכגון שאישון א' שחור וא' תכלת:
סעיף כד
והצירן
שעיניו זולגות דמעה תמיד. ואע"ג דכבר תנא ליה גבי בהמה [פ"ו מ"ג]. והרי אדם שוה לבהמה לדין מומין [כריש פרקן]. אפ"ה הדר ותנא ליה הכא גבי אדם. דבאדם אין לו רפואה. ומשא"כ בבהמה תתרפא ע"י אכילת לח ויבש:
סעיף כה
ושנשרו ריסי עיניו
שנשר שער שבעפעפיו:
סעיף כו
מפני מראית העין
אנשרו ריסי עיניו לחוד קאי ומראית עין דקאמר הכא ולקמן משנה ה'. לאו משום דנראה כמום. אלא משום דאינו מקובל על העין יפה. והנ"מ כשנשאר בעפעפיו רושם שער. דאל"כ הרי זה מום גמור. וכן במרובה השער בריסי עין יותר מדאי. פסול:
סעיף כז
או קטנות כשל אווז
ואע"ג דבבהמה בשניהן שוות. אפילו כעגל או כאווז אינו מום [כלעיל פ"ו מ"י] עכ"פ באדם מדאינו שוה לכל זרע אהרן. הוה מום. ושלשת דינין חלוקים במומין (א) המומין השוים באדם ובבהמה. כהן שעבד בהן לוקה ועבודתו מחוללת. (ב) והמומין היתירין באדם מבבהמה. אם עבד לוקה. ועבודתו כשרה. (ג) והמומין הפסולין רק משום מראית עין. עבודתו כשרה ואינו לוקה:
סעיף כח
גופו גדול מאבריו
ר"ל גופו גדול יותר משיעור הראוי למדת רגליו ושוקיו:
סעיף כט
או קטן מאבריו
דשיעור אורך החוטם כאורך אצבע קטנה של אותו אדם. ובארוך או קצר יותר מזה. פסול:
סעיף ל
והצמם שאזניו דומות לספוג
שהן גדולות עבות ונפוחות כספוג:
סעיף לא
והתחתונה עודפת על העליונה הרי זה מום
משא"כ בבהמה צריך שיהיה הלחי גופיה ארוך תחתון מעליון או איפכא [כפ"ו מ"ח וט']:
סעיף לב
פסול מפני מראית העין
ואע"ג דלעיל [פ"ו מ"ד] בבהמה אפילו רק נפגמו או נגממו השיניים פסול. התם בבהמה דרכה לפתוח פיה כשצווחת. ונראה אז החסרון [ועיין רתוי"ט שם]:
סעיף לג
דדיו שוכבים כשל אשה
שמדולדלות למטה ושוכבות על הגוף:
סעיף לד
כרסו צבה
ר"ל עבה ביותר:
סעיף לה
נכפה אפילו אחת לימים
ר"ל שנופל לפעמים בחולי הנכפה. אפילו לעתים רחוקים:
סעיף לו
רוח קצרית באה עליו
שנבעת לפעמים מפרד רוח רעה:
סעיף לז
המאושכן
שכיס הערוה מגיע לברכיו:
סעיף לח
ובעל גבר
שגיד הערוה מגיע לברכיו:
סעיף לט
או אין לו אלא ביצה אחת
ה"ק אין לו ב' ביצים בב' כיסין. רק בכיס א'. או שיש לו ב' כיסין ואין לו רק ביצה א' (כלעיל פ"ו סי' מ"ז). ואע"ג דכבר תני לה גבי בהמה. ואדם שוה לבהמה במומין. אפ"ה אצטריך הכא לאשמעינן דהיינו מרוח אשך שכתב בתורה:
סעיף מ
זהו מרוח אשך האמור בתורה
דאשך היינו ביצי זכר. ודרש מרוח אשך. שנעשו ביציו רוח ר"ל שנחסרו ונעשו אין:
סעיף מא
רבי ישמעאל אומר כל שנמרחו אשכיו
דדרש מרוח אשך. לשון מרוח. ור"ל שנמרחו אשכיו ונתמעכו:
סעיף מב
רבי עקיבא אומר כל שרוח באשכיו
שביציו נפוחים ומלאים רוח. ודרש מרוח לשון רוח כת"ק. ואפ"ה לא קאמר כוותיה דא"כ. הו"ל למכתב חסר אשך:
סעיף מג
רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר כל שמראיו חשוכים
דדרש מרוח אשך נוטריקון. כאילו כתב מראו חשך. ור"ל שעור בשרו שחור וחשוך. אף שאינו שחור ככושי ממש [כך נ"ל פירש מ"ש בש"ס. ר"ח בן אנטיגנוס לא תני כושי ר"ל לא דקאי אמשנה ו' דלא גרס התם כושי. אלא קאי אמשנתינו. דמראה חשכים דקאמר ר"ח לאו היינו כושי] וה"נ כ"ע מודו דכולהו מום הוה. רק פליגי בפירוש המקרא:
סעיף מד
המקיש בקרסוליו
לפעמים פירושו ברכיים. ולפעמים פירושו עקב [וערתוי"ט אהלות פ"א מ"ח]. ולפעד"נ דפירושו הכולל הוא מקום שמחובר עצם על עצם ע"י עצמות קטנות [געלענק בל"א]. והכא ר"ל. מקום שמחובר הפרסה להארכובה הנמכרת עם הראש. דהיינו שהברכיים עקומות לחוץ. ועי"ז מקום חיבור הפרסה להארכובה מתקרב לרגל האחר. ונוקשות זה בזה בלכתו:
סעיף מה
ובארכבותיו
ר"ל או שמקיש בברכיים. שרגליו התחתונים עקושים לחוץ. ועי"ז הארכובות סמוכות ומנקשות זו בזו בלכתו:
סעיף מו
ואין ארכבותיו נושקות זו לזו
ר"ל או שכשסומך הפרסות זו לזו אי אפשר לו להסמיך הארכובות. אי בעל פיקה. היינו שפיקה וכו':
סעיף מז
פיקה יוצאה מגודלו
שיש בליטת עצם מגודל ידו או מגודל רגלו:
סעיף מח
עקבו יוצא לאחוריו
שעי"ז רגלו עומד באמצע הפרסה. חצי פרסה בולט לפניו וחציה לאחריו:
סעיף מט
פרסתו רחבה כשל אווז
ר"ל שהפרסה קלושה ועגולה שאין ארכה יותר על רחבה:
סעיף נ
אצבעותיו מורכבות זו על זו
בידו או ברגלו:
סעיף נא
או קלוטות
מדובקות ב' יחד:
סעיף נב
עד הפרק
ר"ל עד פרק האמצעי של אצבע:
סעיף נג
למטה מן הפרק
שמדובקות למעלה לצד הציפורן:
סעיף נד
וחתכה
הפרידן כדי שיהיו מחולקין זמ"ז:
סעיף נה
היתה בו יתרת
אצבע יתירה:
סעיף נו
אם יש בה עצם פסול
וה"ה בלא חתכה. ורק משום שאין בה עצם נקט וחתכה. דבכה"ג דוקא בחתכה כשרה:
סעיף נז
יתר בידיו וברגליו שש ושש
אצבעות:
סעיף נח
רבי יהודה מכשיר
הואיל וכל מנין אצבעותיו שוין:
סעיף נט
השולט בשתי ידיו רבי פוסל
דס"ל כחישות אתילד ליה בימין:
סעיף ס
וחכמים מכשירים
דס"ל בריאות וחוזק אתילד ליה בשמאל. מיהו באיטר לפ"ז לכ"ע פסול:
סעיף סא
הכושי
שעורו שחור:
סעיף סב
והגיחור
אדום כארגמן:
סעיף סג
והלבקן
לבן כשלג. וכל אלו שמות אומות הן שצבע עורן כך:
סעיף סד
והקפח
ארוך ודק. שאיננו עב כראוי לפי ארכו. והוא מכוער:
סעיף סה
והננס
צווערג:
סעיף סו
והשכור
ודוקא כשמשוכר משאר משקין. דהרי מדכלל הכא משוכר בין מומין היתרים באדם מבהמה. על כרחך אם עבד לא חילל. וכמ"ש לעיל סי' כ"ו. והרי במשוכר מיין שעבד עבודתו פסולה [כתענית ד"ז ב' ועי' בחומר בקודש פ"א סי' ט"ו]:
סעיף סז
ובעלי נגעים טהורין
כגון בוהק. או כולו הפך לבן. אבל כשיש בו נגע טמא. הרי אפילו רק נכנס לעזרה חייב כרת:
סעיף סח
רבי אליעזר אומר אף בעלי דלדולין
שיש לו געוועכס. והוא חתיכת בשר מדולדלת:
סעיף סט
וכשרין בבהמה
והלכה כדבריו. מיהו בחתכה גם באדם כשרה דלא גרע מיתרת שאין בה עצם. וכלעיל:
סעיף ע
אותו ואת בנו
בבהמה פסול. מדהו"ל מחוסר זמן. משא"כ כהן ובנו עובדים ביחד אפילו לכתחלה:
סעיף עא
וטרפה
דבאדם כשר מדהו"ל מום שבסתר:
סעיף עב
ויוצא דופן
דג"כ כשר במקריב ולא בקרבן:
סעיף עג
ושהמית את האדם
עי' פ"ו סי' צ"ז צ"ח:
סעיף עד
הנושא נשים בעבירה
כהן שנשא גרושה. חללה. או זונה:
סעיף עה
עד שידיר הנייה
שנודר על דעת הרבים שלא יהנה מהאשה הפסולה. דבכה"ג אין לנדר התרה רק לדבר מצוה [כי"ד רכ"ח]. ואין לחוש שמא יאמר להחכם שלדבר מצוה נדר. ליתא. דעכ"פ הרי קיי"ל דצריך לפרוט הנדר לפני מתיריו (שם סי"ד). וא"כ כשיאמר להחכם שנדר מפלונית הגרושה או זונה. לא יתיר לו החכם:
סעיף עו
עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים
וסגי בקבלה לחוד בלי נדר. מדאין יצרו תקפה עליו: