יכין בכורות· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ו
סעיף א
נפגמה אזנו
פגם היינו שיש שם חסרון. ושיעורו כדי חגירת צפורן:
סעיף ב
מן הסחוס
הקנארפעל של האוזן:
סעיף ג
אבל לא מן העור
המקיף לסחוס. דהאי עור שנפגם הדר בריא:
סעיף ד
נסדקה
נסדק סחוס האוזן. וכל סדק היינו בלי חסרון. ושיעורו כל שהוא וכלעיל. מיהו לדידן שאין לנו מומחה צריך שיהיה טפי מחגירת צפורן. כדי שיהיה ניכר שפיר [י"ד ש"ט]:
סעיף ה
נקבה מלא כרשינה
וויקקע. ור"ל שגרגיר כרשינה נכנס ויוצא בנקב שבסחוס:
סעיף ו
ר' יוסי בן משלם אומר יבשה שתהא נפרכת
שכשממשמש בו נפרך לפירורים והלכה כת"ק. וכל המומין דחשיב בפרקן. ילפינן מדכתיב פסח או עור (או) כל מום רע. ומה פסח ועור מום שבגלוי ואינו מתרפא. אף כל מום רע. כשהוא מום שבגלוי ואינו מתרפא. הו"ל מום גמור:
סעיף ז
ריס
עפעף. אויגענליד בל"א:
סעיף ח
שנסדק
כולן שיעורן בכל שהוא:
סעיף ט
הרי בעיניו
ר"ל הרי כשיש בעינו:
סעיף י
דק
שיש עור על העין או וכו':
סעיף יא
תבלול
פערמישונג. שנבלל בהעין השחור בהלבן ע"י חלזון נחש או ע"י עינב:
סעיף יב
חלזון נחש
חלזון ונחש א' הן. ור"ל שיש על השחור שבעין. בליטת בשר לבן כמין נחש. ודרך הבליטה ההיא להיות מנומר כחלזון. והוא תולעת מנומר בנקודות:
סעיף יג
ועינב
שיש על השחור שבעין בליטה עגולה כגרגר ענבה:
סעיף יד
ואיזהו תבלול
ר"ל איזה תבלול שע"י נחש חלזון:
סעיף טו
לבן הפוסק בסירא
סירא הוא העיגול המקיף את השחור שבאמצעית העין:
סעיף טז
ונכנס בשחור
שאם חוט לבן פוסק העיגול הנ"ל ונכנס לתוך השחור. הוה מום:
סעיף יז
בשחור ונכנס בלבן
ר"ל אבל אם חוט שחור נמשך מבפנים לתוך הלבן שבעין:
סעיף יח
שאין מומין בלבן
דהלבן אינו עיקר העין. רק שומנו:
סעיף יט
חורוד
טפות לבנות שבעין:
סעיף כ
והמים
שעיניו נוטפות וזולגות מים תמיד:
סעיף כא
הקבועים
אחורד ומים קאי:
סעיף כב
בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום
בסוף כל יום כ"ז. שהוא שליש של פ' יום בקירוב. אז בודקין אותו. אם הלך החורד והמים. שאם הלך אף שחזר אח"כ. אז איננו מום קבוע עדיין. ולכן חוזרין ובודקין אותו כבתחלה פ' יום. דהיינו מכ"ז לכ"ז יום. דאינו מום קבוע עד שיעמוד פ' יום בלי הפסק. ובלא בדקוהו תוך הפ' יום וכנ"ל. אף שנמצא בסוף. אינו מום קבוע. דאמרינן הלך וחזר והלכה כדבריו:
סעיף כג
ואלו הם מים הקבועים
כלומר במה ידעינן שהוא מום קבוע ולא יתרפא:
סעיף כד
אכל לח ויבש של גשמים
ר"ל אם האכילוהו לרפואתו באדר וחצי ניסן העשב שגדל אז. הנקרא עשב לח. ואח"כ האכילוהו בכל חודש אלול וחצי תשרי העשב שגדל אז. הנקרא עשב יבש. וב' מיני העשב הלח והיבש. היו של גשמים. ר"ל שגדלו בשדה הבעל שמסתפקת במי גשמים. ואם אכלה ב' מיני עשב הנ"ל ולא נתרפאת. אז הוה מום קבוע ולא תתרפא עוד לעולם:
סעיף כה
לח ויבש של שלחים
ר"ל אבל באכלה לח ויבש הנ"ל. והיו של בית השלחין. דהיינו משדה שאינה מסתפקת בגשמים. וצריך להשקות השדה:
סעיף כו
אכל היבש ואחר כך אכל הלח
ר"ל או שאכלה ב' מיני העשבים הנ"ל של גשמים. אבל אכלה תחלה יבש ואח"כ הלח. ולא נתרפאת:
סעיף כז
אינו מום
ר"ל אין זה סימן שהוא מום קבוע:
סעיף כח
עד שיאכל היבש אחר הלח
ושיהיו שניהן של גשמים. וצריך עוד תנאים. שתאכל מהעשבים הנ"ל בכל החדשים הנ"ל. בכל יום בכל סעודה כגרוגרת. ורק לאחר ששתתה תאכל את הסעודה הנ"ל בשדה ולא ברפת בעיר. ושתהיה בשעת אכילה עם חברותיה ולא יחידית. ולא תהיה כפותה בשעה שאוכלת. ואם שלמו כל התנאים הללו. ולא נתרפאת מהטפת מים מעיניה. הו"ל מום קבוע:
סעיף כט
חטמו שנקב
ודוקא המחיצות החיצונות שבחוטם שהנקב נראה בהן בחוץ. אבל מחיצה האמצעית שבחוטם שנתנקב. אינו מום. דבגלוי בעינן. וכלעיל סי' ו':
סעיף ל
שנפגם
בחסרון:
סעיף לא
שנסדק
בלי חסרון [ונ"ל דבכולהו נקט כסדר זה בדרך לא זו אף זו. דניקב אינו נראה כל כך מיד כנפגם. גם מתמהר להתרפאות טפי מנפגם. מדבשר בריא מקיפו. ונפגם אינו מגנה כל כך כנסדק. וגם מתמהר להתרפאות טפי מנסדק שמסדיק והולך. רק במשנה א' נקט נפגם תחלה. מדהוצרך לבארו שאינו מהעור. לכן פסק ושדי ליה]:
סעיף לב
שפתו
ליפפע:
סעיף לג
חיטיו החיצונות
ר"ל שיניים שבאמצע הפה שנראין לחוץ
סעיף לד
שנפגמו
שנשבר מהן קצת ונפגמו
סעיף לה
או שנגממו
שנחתכו סמוך לשרשם. ולא נשאר רק שורש השן ששקוע בבשר. שאינו מגנה אותה כל כך כנפגמת:
סעיף לו
והפנימיות
שיניים שעומדות בפנימיות הפה. שאין נראין רק בשעה שהבהמה צועקת:
סעיף לז
שנעקרו
עם שרשן. אבל בנפגמו או נגממו. לא הוה מום:
סעיף לח
אין בודקין מן המתאימות ולפנים
הן השיניים הפנימיית שכל א' נראה כב' מחוברות יחד כתאומים. ומשם ולהלן אין בודקין בחסרון שיניים:
סעיף לט
אף לא את המתאימות
ר"ל אפילו המתאימות עצמן שנעקרו אינן מום. ואין הלכה כדבריו:
סעיף מ
נפגם הזובן
הוא הנרתק שהגיד של הבהמה נסתר בו. ודוקא נפגם הוה מום דלא הדר בריא. אבל בנחתך כל הנרתיק זה לגמרי. לא הוה מום. דהדר בריא:
סעיף מא
או עריה של נקבה
בית הערוה של הנקיבה שבולט לחוץ. שנפגם:
סעיף מב
במוקדשים
ר"ל בשאר קדשים. דבכור אינו נקיבה:
סעיף מג
נפגם הזנב מן העצם
שנחסר מהזנב קצת באמצע העצם א' שבחוליותיו:
סעיף מד
אבל לא מן הפרק
שאם נסתר בין הפרקים הדרא בריא:
סעיף מה
או שהיה ראש הזנב מפציל עצם
שנפצל העור והבשר מעל הזנב בראשו. דאז לא הדר בריא. או שהזנב נתפצל לב' ויש בכל א' עצם. ונראה כב' זנבות:
סעיף מו
או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע
שחוליות הזנב רחוקות זמ"ז כרוחב אגודל:
סעיף מז
אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת
א"כ ל"ל רישא. אלא ה"ק אין לו ביצים בב' כיסין רק בכיס א'. או שיש לו ב' כיסין ואין לו רק ביצה א':
סעיף מח
אין לו אלא כיס אחד אין לו אלא ביצה אחת
אסיפא פליג דקאמר ת"ק דביצה א' וב' כיסין הוה מום. וקאמר איהו דכל שיש לו ב' כיסין. בידוע שיש לו ב' ביצים. אבל ברישא מודה. דביש לו רק כיס א'. כאין לו רק ביצה א' דמי:
סעיף מט
רבי עקיבא אומר
לא כר' ישמעאל דאמר בידוע. אלא בכור שיש לו ב' כיסין וביצה א'. מושיבו וכו':
סעיף נ
מושיבו על עכוזו
על עגבות שלו:
סעיף נא
וממעך
ממשמש בכיס ובכסלים:
סעיף נב
סופה לצאת
ובלא יצאת. הוה מום:
סעיף נג
מעשה שמיעך ולא יצאת ונשחט
כבכור בעל מום:
סעיף נד
ואסר רבי יוחנן בן נורי
וקיי"ל כת"ק דא"צ למשמש. אלא שוחטו מיד בחזקת שאין לו רק ביצה א'. ואפילו כשימצא אח"כ הביצה דבוקה בכסליו הוה מום מדאינו במקמו הראוי [טור ש"ט]. וי"א שכשלא משמשו בו תחלה ונמצא אח"כ בכסלים. יקבר [רמב"ם]:
סעיף נה
בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש
מדסתם תנא. משמע דמיירי אפילו שהיתרת או החסרון הוא מראש עצם התחתון ולמעלה. אפ"ה אינו רק מום. ואי"ל א"כ בלא"ה טריפה [כחולין פ"ד מ"ו]. י"ל דהיינו דוקא כשהיתרת הוא ברגלים האחרונים. אבל הכא מיירי ברגלים שלצד הראש:
סעיף נו
ושרגליו קלוטות כשל חמור
שפרסותיו עגולות. ואפילו שסועים כבהמה טהורה. עכ"פ פרסות הטהורה אינן עגולות:
סעיף נז
איזהו שחול שנשמטה ירכו
היינו בוקא דאטמי דשף מדוכתיה. רק הכא מיירי דלא איעכל ניביה. דאל"כ בלא"ה טריפה:
סעיף נח
וכסול שאחת מירכותיו גבוהה
דרך הבהמה שהירך שקוע בתוך הכסל. וזו רגל א' בתוך הכסל. ורגל הב' למעלה מהכסל:
סעיף נט
אף על פי שאינו ניכר
שאין השבר נראה כשעומדת. אבל כשהולכת ניכר שצולעת. דבלא ניכר כלל לא הוה מום:
סעיף ס
מומין אלו
נשבר ידו או רגלו כלעיל:
סעיף סא
מנה אילא
שם חכם בקי במומין כלעיל [פ"ד מ"ה]:
סעיף סב
אמרו לו לא שמענו את אלו
ואלו הן הג' שהוסיף. את וכו':
סעיף סג
ופיו דומה לשל חזיר
ששפתו העליונה עודפת על התחתונה:
סעיף סד
ושניטל רוב המדבר של לשונו
ר"ל רוב אותו חלק שבלשון שאין מדובק למלקוחיו:
סעיף סה
ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין
והכי קיי"ל:
סעיף סו
ושלח רבן שמעון בן גמליאל לחכמים ואמרו הרי זה מום
דגם רבנן דפליגי אאילא. מודו בכה"ג. ודוקא שעצם לחי התחתון בולט. אבל אם רק שפה התחתונה בולטת ומקבלת שפה העליונה. רק באדם הוה מום. ולא בבהמה:
סעיף סז
אזן הגדי שהיתה כפולה
שיש לו אוזן תוך אוזן ונקט גדי אף שדרכו להיות אזניו קמוטות וכפולות קצת:
סעיף סח
בזמן שהיא עצם אחד
שאין לו רק תנוך א'. שנכפף ראש תנוך אוזן החיצון. ונתחבר למטה עם תנוך אוזן הפנימי. וי"א דתנוך קרי ליה עצם. וי"א דעצם ר"ל גוף א' ר"ל שכל אוזן גוף לבד. כמו דכתיב כעצם השמים לטוהר. דר"ל גוף השמים:
סעיף סט
ואם אינה עצם אחד
שהתנוכים מובדלין למעלה:
סעיף ע
רבי חנניא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהיא דומה לשל חזיר
עגול כזנב החזיר. אף שאינו דק כמותו:
סעיף עא
הרי זה מום
דוקא זנב טלה. אבל גדי. ב' חוליות אינו מום. א' הוה מום:
סעיף עב
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת
ווארצע:
סעיף עג
בעינו
בלובן שבעין. והוא שיש בו שער:
סעיף עד
ושנפגם עצם ידו ועצם רגלו
שניכר שחסר קצת מרוחב העצם. אבל לא נשבר:
סעיף עה
ושנפסק עצמו שבפיו
שנפסק באמצע אותו עצם שהשיניים קבועין בו. ומיירי למעלה מן החוטין. שאין פגימת שיניים פוסל שם. אפ"ה בנפסק העצם הזה הוה מום:
סעיף עו
עינו אחת גדולה
כעגל. והאחר כדרכו:
סעיף עז
ואחת קטנה
כאווז. והאחר כדרכו. מיהו בשניהן שוין כעגל או כאווז כשרים:
סעיף עח
במראה
שנראה לכל שזו גדולה מזו:
סעיף עט
אבל לא במדה
דבלא ניכר רק כשימדדום. אינו מום: