יכין בבא מציעא· רבי ישראל ליפשיץ
פרק י
סעיף א
הבית והעליה של שנים
בית של א' ועלייה של א':
סעיף ב
שניהם חולקים
כל א' יטול כפי גובה כתלים:
סעיף ג
בעצים ובאבנים ובעפר
ר"ל הטיט והסיד, ואפי' הא' מוחזק, טכ"פ שותפין קודם שחלקו אין להן חזקה זה על זה במילי דשותפות, היכא דלית ליה מגו דהחזרתי או לא נטלתי [קע"ט א']:
סעיף ד
ורואים אילו אבנים הראויות להשתבר
דבנתרועע העליון ונפל למרחוק [ונקרא בחבטא], ונהרוס התחתון עמו, אז העליונים דרכן להשתבר ביותר, ובנתרועע התחתון, ועי"ז נכבש העליון ג"כ ונפל [ונקרא בחבסא], אז התחתונים דרכן להשתבר ביותר. ורישא דחולקין מיירי באי אפשר לידע איך נפל:
סעיף ה
אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו
שנשארו שלימות, או שהן גדולות ורוצה ליטלן, ואפילו יטעון אידך איני יודע:
סעיף ו
נוטל
מיירי בהודה חבירו במקצת השלימות או הגדולות, והרי מדהודה במקצת חייב שבועה דאורייתא, ואינו יכול לשבע על השאר שטען עליהן איני יודע, ומדהוה לי' למידע, דהרי במורגל כל א' מכיר אבניו, להכי משלם. אבל בלא הודה, נשבע היסת שאינו יודע וחולקין:
סעיף ז
ועולות לו מן החשבון
ר"ל דאידך נוטל שלימין כנגדן, ואפילו אינן גדולות וטובות כאלו שלקח הלה [קס"ד]:
סעיף ח
הבית והעליה של שנים
מיירי בהשכיר התחתון עלייה שבביתו לאדם א', וא"ל עלייה "זו מושכרת לך, דמדאמר" זו, לפיכך בנפל אינו חייב ליתן לו עלייה אחרת [כלעיל פ"ח מ"ט]:
סעיף ט
נפחתה העליה
שהתקרה שדורסין עליה בני עלייה, נפחתה ד' טפחים מרובעין [שי"ב]:
סעיף י
הרי בעל העליה יורד ודר למטה עד שיתקן לו את העליה
דמדהשכיר עלייה שע"ג בית זה, שעבד הבית לעליי' שעל גביו:
סעיף יא
רבי יוסי אומר התחתון נותן את התקרה
הן הקורות והקרשים שעל גבן:
סעיף יב
והעליון את המעזיבה
השוכר נותן הטיט הטוח ע"ג. וצ"ל שעשיית המעזיבה אינה מעשה אומן, דאל"כ הרי המשכיר חייב לעשותה כלעיל [פ"ח מ"ז]. והלכה כת"ק. וי"א כר"י [שי"ד]. מיהו בשותפין ממש, אין על התחתון לתקן רק קלקול הכתלים שמהתקרה ולמטה, אבל התקרה והגג ושאר הכותלים, הכל על בעל העליי' [קס"ד]:
סעיף יג
הבית והעליה של שנים
בית לזה ועלייה לזה:
סעיף יד
אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות
הכותלים התחתונים:
סעיף טו
הרי בעל העליה בונה את הבית
התחתון:
סעיף טז
ודר בתוכו עד שיתן לו את יציאותיו
ואז יצא ויבנה העלייה:
סעיף יז
רבי יהודה אומר אף זה דר בתוך של חבירו צריך להעלות לו שכר
דס"ל כל שזה נהנה אף שזה אינו חסר, חייב לשלם ואם לא יתן לו הו"ל רבית בעבור המעות שהוציא בבניין ביתו. [דאף שמשחיר כותליו. נ"ל דאע"ה מחשב זה לא חסר, דביתא מתבא יתיב [כב"ק דכ"א א'], ולפיכך הנאת התחתון יתירה על חסרונו]:
סעיף יח
עד שיתן לו את יציאותיו
דאז ע"י שגמר גם העלייה, לא מחשב תו נהנה [ואף דנהנה שא"צ לעלות. נ"ל שנחשבת מועטת נגד מה שמרוויח הלה שביתו מיושב, כמש"ל]. מיהו כששניהן ממאנין לבנותו, נוטל התחתון ב' שלישי הקרקע והעליון שליש א' [שם]:
סעיף יט
וכן בית הבד
בית לעצור הזיתים:
סעיף כ
וגנה אחת על גביו
בית לזה וגיגה לזה:
סעיף כא
ונפחת
ד' על ד' טפחים בתקרת הבד:
סעיף כב
עד שיעשה לבית בדו כיפין
[געוועלב], שיתן העליון עפר ע"ז ויזרע:
סעיף כג
שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם
דאנוס הוא [תט"ז א']:
סעיף כד
חייב
בהזיקו בשעת נפילה חייב משום אשו, ובהזיקו אחר הנפילה, חייב משום בורו [שם].
סעיף כה
מי שהיה כותלו סמוך לגנת חבירו
נקט גינה, דבחצר מסתמא שניהן בנוה, מה שאין כן גינה [כב"ב פ"ק מ"ב]:
סעיף כו
ונפל
לגינת חבירו:
סעיף כז
ואמר לו הגיעוך
שלך יהיו, ותפנה אותן:
סעיף כח
אין שומעין לו
כשאין זה רוצה:
סעיף כט
משקבל עליו
ופינן בפניו [קס"ו]:
סעיף ל
השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש
ללקטן בשדהו:
סעיף לא
ואמר לו תן לי שכרי ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו
דשכיר אינו משתלם רק במעות. מיהו בא"ל כן במילי דמאכל, רשאי [של"ו]:
סעיף לב
משקבל עליו
ועשה משיכה או הגבהה, או שהוא ברשותו, וסגי בהכי, מדכבר חייב שכרו:
סעיף לג
המוציא זבל לרשות הרבים המוציא מוציא והמזבל מזבל
תיכף כשיוציאו לר"ה יהיה א' מוכן להוציאו הזבל להשדה לזבלה [ועיי' ב"ק פ"ג מ"ג].
סעיף לד
אין שורין טיט ברשות הרבים
שדרך לשרותו ימים רבים:
סעיף לה
ואין לובנין לבינים
מדיש בו שהוי, שכך היה דרכן, ששוטח הטיט כעובי הלבינה, על קרקע חלקה, וחורץ בהטיט השטוח, חריצות אילך ואילך כמדת הלבנים, ומניח מן עד שיתיבשו:
סעיף לו
אבל גובלין טיט ברשות הרבים
לתתו מיד בבנין:
סעיף לז
אבל לא לבינים
ברישא אסור עשיית הלבנים בר"ה, וה"ק דאפילו רק לגבול הטיט ללבנים בר"ה ולעשותן בחצירו נמי אסיר, אף דגבול לבניין שרי, דגבול הטיט ללבני' צריך שיהוי טפי מגבול הטיט לבניין:
סעיף לח
והבונה בונה
תיכף כשיביאן ישקען בבניין:
סעיף לט
רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום
בר"ה, ופטור כשהזיק. ואע"ג דלעיל] ב"ק פ"ג מ"ג] ס"ל דאף המקלקל בר"ה חייב בנזקו, נ"ל דהתם במזבל בר"ה שהוא רק להרווחא, וכן כל הדומה לזה, אבל הכא שעושה לצורך בניין ביתו, הרי כל א' צריך לכך כשיבנה ביתי ולהכי מחלו זל"ז, וקיי"ל כת"ק [עי' ב"ק פ"ג מ"ג וח"מ תי"ד]:
סעיף מ
שתי גנות זו על גב זו
של שני אנשים וסמוכות זה לזה זה בהר וזה בבקעה, וההר זקוף עד שאי אפשר לזרוע על שפוע מדרונו:
סעיף מא
והירק בינתים
על זקיפת המדרון צמח דשא:
סעיף מב
רבי מאיר אומר של עליון
מדצומח מעפרו:
סעיף מג
רבי יהודה אומר של תחתון
מדגדל באוירו:
סעיף מד
רואין מהיכן ירק זה חי
מאיזה עפר יונק.
סעיף מה
אמר רבי שמעון כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול
מבלי שיצטרך להסתכן:
סעיף מו
הרי הוא שלו והשאר של תחתון
דס"ל כר"מ, רק כשאין יכול לפשוט ידו וליטל, הפקירו לגבי התחתון, שגנאי לו ליטל רשות מחבירו ליכנס לגנתו וליטלו דרך סולמות, ומה"ט לא אמרינן איפכא כל שהתחתון יכול לפשוט ידו וכו'. ליתא דדוקא עליון כשירצה ללקוט שאר הירק צריך עכ"פ לבוא כולו תוך אויר גנת התחתון, והו"ל גנאי לו ליטל רשות ממנו, משא"כ תחתון כשיעלה לשם בסולם אין שם גנאי. וקיי"ל כר"ש [ק"ס]:
סוף הספר