אור ברסלב

יכין בבא מציעא· רבי ישראל ליפשיץ

פרק ט

פרק ח

סעיף א

המקבל שדה מחברו
בקבלנות דהינו שיחלקו המקבל והבעל השדה את התבואה, למחצה, שליש, ורביע, או בחכירות דהיינו שיתן לבעל השדה כך וכך כורין לשנה, או בשכירות , דהיינו שהתנה ליתן לו מעות [ש"כ]:

סעיף ב

מקום שנהגו לקצור
התבואה:

סעיף ג

יקצור
המקבל:

סעיף ד

לחרוש אחריו
ר"ל לחרוש אחר הקצירה כדי שימותו שרשי העשבי' הרעי':

סעיף ה

הכל כמנהג המדינה
דכשמשנה שניהן מעכבין, דעקירה טובה למקבל שיהיה לו הקש, וטובה לנותן, שמתנקה הקרקע שלו, וכ"כ הקצירה טובה למקבל, שא"צ להטריח כל כך, וטובה לנותן, שע"י הקש הנשאר בהקרקע, מזדבלת השדה. אמנם מנהג בלי טעם, הו"ל מנהג סדום. ואין הולכין אחריו [רתוי"ט כאן וסמ"ע קנ"ז סקי"ב]:

סעיף ו

כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובקש
אותו שנשאר בארץ קרוי קש, והנקצר עם השבולת קרוי תבן [כך פירשו רבותי:

סעיף ז

כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים
שסמכו בהם הגפנים:

סעיף ח

ושניהם מספקין את הקנים
ר"ל דלהכי חולקים בקנים, מדקנו אותן בשותפות [שכ"ז]:

סעיף ט

המקבל שדה מחבירו
בקבלנות או בחכירות:

סעיף י

והיא בית השלחין
קרקע עיפה ויבשה שאין די לה בגשמים וצריכים להשקותה, והיה בה מעין שעל ידה ישקה האריס בקלות:

סעיף יא

או בית האילן
שע"י האילן והמעין שבשדה, חביבה להאריס:

סעיף יב

יבש המעין ונקצץ האילן אינו מנכה לו מן חכורו
דאף שחביבין לו, היה לו לפרש שבשביל אלו חכר:

סעיף יג

יבש המעין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכורו
ובלא אמר מלת זה, ג"כ מנכה, וי"א דיש חילוק, דבאמר משכיר בית השלחין אחכיר לך, אינו מנכה, ובאמר חוכר בית השלחין אני חוכר, מנכה, דסתם שלחין יש בו מעין, וי"ח [שכ"א]. ורישא מיירי באמר שדה זו סתם [ועי' לעיל פ"ח סי' נ"א]:

סעיף יד

המקבל שדה מחבירו
בקבלנות, דבחכירות לא שייך "שמין", דיתן חכירותו ודי:

סעיף טו

והובירה
שלא חרש או לא זרע, ואפילו הוביר רק מקצתה.

סעיף טז

שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד
ר"ל או שלא אעבוד כראוי:

סעיף יז

אשלם במיטבא
ואפילו לא כתב כך, מדנהגו כך ט"ס הוא [ח"מ ל"ט]. מיהו בכתב לשלם יותר מההזיק הו"ל אסמכתא ולא קניא[שכ"ח ור"ז]:

סעיף יח

המקבל שדה מחבירו
בחכירות דבקבלנות ודאי אכפית ליה כשלא ינכש:

סעיף יט

ולא רצה
המקבלי

סעיף כ

לנכש
לעקור השרשים הרעים:

סעיף כא

ואמר לו מה אכפת לך הואיל ואני נותן לך חכורה
ורק אנא אפסיד:

סעיף כב

מפני שיכול לומר לו למחר אתה יוצא ממנה ומעלה לפני עשבים
לא נקט רעים, דקמ"ל אפילו רוצה לחרשה לכשיצא, החרישה לא תועיל רק לעשבים הרעים, אבל לא להזרע שיפול כשלא ינכש [ש"כ]:

סעיף כג

המקבל שדה מחברו
בקבלנות, דאי בחכירות נותן חכורו בכל גוונא:

סעיף כד

ולא עשתה
רק מעט תבואה, ילא רצה המקבל לטפל בה מדליכא כדי טרחו:

סעיף כה

אם יש בה כדי להעמיד כרי
תבואה, ושעורו שישאר לו סאתיים אחר הוצאותיו:

סעיף כו

אמר רבי יהודה מה קצבה בכרי
וכי שיעור א' קצוב לטרחת שדה גדולה וקטנה:

סעיף כז

אלא אם יש בו כדי נפילה
כמדת הזרע שהפיל בה. וקיי"ל כת"ק [שכ"ח], [וטעמא נ"ל דמה איפכת לי' לבעל השדה אם טרחת האריס מרובה, עכ"פ בסאתים הפסידו מרובה הוא, ולאו אדעתא דהכי אחכריה]:

סעיף כח

המקבל שדה מחבירו
בחכירות. דאי בקבלנות מה ניכוי איכא, מה שימצאו יחלוקו:

סעיף כט

ואכלה חגב
[היישרעקקען]:

סעיף ל

או נשדפה
שנפלו ע"י סער גרעיני הזרע מהשבולת:

סעיף לא

אם מכת מדינה היא
שרוב שדות אותה העיר הוכו כן:

סעיף לב

מנכה לו מן חכורו
הכל לפי הפסדו:

סעיף לג

אם אינו מכת מדינה אין מנכה לו מן חכורו
שמזל החוכר הוא:

סעיף לד

רבי יהודה אומר אם קבלה הימנו במעות בין כך ובין כך אינו מנכה לו מחכורו
שעל המעות לא נגזר אבל בחכרה בפירות כיון דנותן לו מתוכה [כמ"ז] לפיכך גם על חכרותו נגזר:

סעיף לה

לקתה
שעשתה תבואה רעה:

סעיף לו

נותן לו מתוכה
וא"צ ליתן לו יפות:

סעיף לז

המקבל שדה מחבירו
בחכירות, אבל בקבלנות י"א דיכול לשנות אפילו לדבר המכחיש, וי"א דאז אפילו לשאינו מכחיש לא ישנה [שכ"ד]:

סעיף לח

לזרעה שעורים לא יזרענה חטים
דחיטין מכחישין השדה טפי משעורין:

סעיף לט

רבן שמעון בן גמליאל אוסר
דקשה לקרקע בארץ ישראל כשזורעין בה כל שנה מין אחר [עי' תוס'] ומדפסק עמו מין זה ודאי רגיל הוא לזרעו בה וקיי"ל דהכל לפי השדה:

סעיף מ

תבואה לא יזרענה קטנית
דקטנית מכחיש טפי מתבואה:

סעיף מא

המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות
פחות מז' שנים:

סעיף מב

לא יזרענה פשתן
שמכחיש הקרקע ז' שנים:

סעיף מג

ואין לו בקורת שקמה
תאנה יערי שדרך לכרות ענפיו לבניין, וחוזרי' וגדלין, ובפחות מז' שנים אין נעשין קורות, להכי בשכרה בפחות מז' שנים, לאו אדעתא דקורות נחית, מדלא יוציאה כמו שהיתה כשירד.

סעיף מד

ויש לו בקורת שקמה
דהרי יניחה כשיצא. כמו שהיתה כשירד לה [שכ"ה]:

סעיף מה

דמקבל שדה מחבירו לשבוע אחת
שמיטה א':

סעיף מו

השביעית מן המנין
ואין מנכה לו בשביל שנת השמיטה:

סעיף מז

שכיר יום גובה כל הלילה
שלאחריו, ובבוקר עובר בבל תלין. ופועלין דידן, שאין עושין עד הלילה, מששקעה חמה עובר על ביומו תתן שכרו [של"ט]:

סעיף מח

שכיר לילה גובה כל היום
ומששקעה חמה עובר:

סעיף מט

שביר שעות גובה כל הלילה וכל היום
ר"ל בכלה שכירתו ביום, מששקעה חמה עובר, ובכלה בלילה משעלה השחר עובר:

סעיף נ

שכיר שבת
שבוע:

סעיף נא

שכיר שבוע
על כל השמיטה:

סעיף נב

יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום
היינו אליבא דר"ש דפליג את"ק. וקיי"ל דגובה כל הלילה:

סעיף נג

לא תבעו אינו עובד עליו
וה"ה בתבעו ואין לו [שם]:

סעיף נד

המחהו
הגיעו, ור"ל שאמר לשולחני ולחנווני ליתן להפועל שכרו, ונתרצו הם והפועל.

סעיף נה

אצל חנוני או אצל שולחני אינו עובר עליו
אפילו אין לבעל הבית בידיהן כלום, מיהו הפועל יכול לחזור מהמחאתו, אם לא שקנו מידו [שם]:

סעיף נו

שכיר בזמנו
שתבע לב"ב בזמנו שיתן לו שכרו, וב"ב כופר הכל או מודה במקצת:

סעיף נז

נשבע ונוטל
אם היו נדונין על הקציצה, וודאי ב"ב נשבע, דקציצה זוכר שפיר, מיהו בכה"ג אפי' הב"ב כופר הכל שאומר ב' קצצתי לך ופרעתים לך. ופועל אומר ג' קצצת לי. ולא נתתם לי' אפ"ה ישבע ב"ב בנק"ח שכך הוא כדבריו, דאע"ג דהוא כופר הכל החמירו עליו, משום דשכיר נושא נפשו אשכירתו [ח"מ פ"ט ד'], ולש"ך, אם ב"ב כופר הכל אינו נשבע רק היסת [שם]. מיהו הכא מיירי באינן מחולקין על הקציצה, רק בפרעון, שב"ב אמר פרעתי השכר או מקצתו, להכי אמרינן דפועל נשבע בנקיטת חפץ שהוא כדבריו, דב"ב טרוד בעסקיו, ואפשר דשכח. ודוקא ביש עדים ששכרו ושעשה המלאכה, דאל"כ ב"ב נאמן במגו:

סעיף נח

עבר זמנו אינו נשבע ונוטל
דכדמטי זמניה, רמי אנפשיה ומדכר, שלא יעבור בבל תלין, להכי ישבע ב"ב היסת ונפטר. [ואי"ל א"כ בתבעו בזמנו, נימא בעה"ב המתינו לי עד סוף הזמן תשלומין, שמא אזכור, ואם לא אזכור, אוכל לשבע אז. י"ל דחזקת בעה"ב שאינו עובר בבל תלין לא מהני רק במסייע נמי שאין שכיר משהה שכרו עד סוף זמנו, ודאי תבעו פרע, אבל אם אנחנו נכריח לשכיר שע"כ ימתין עד סוף זמנו, לא יהיה הב"ב רמי אנפשיה, מדאין אדם תובעו. ומה"ט גם במודה ב"ב במקצת לא מהני דרמי ב"ב אנפשי' שלא ישבע שד"א לבקר, דהרי בהא לא מסייע חזקה דשכיר לא משהה שכרו]:

סעיף נט

אם יש עדים שתבעו
ר"ל שכל זמנו היה בתביעה, דהיינו שתבעו בסוף זמנו בעדים, והשיב שישלם אח"כ, א"כ הרי שמעו שלא פרע תוך זמנו:

סעיף ס

הרי זה נשבע ונוטל
עונה א' אחר התביעה, והוא או יום א' לילה, דכשהיה זמנו בלילה ותבעו בסוף הלילה, ואמר שישלם אח"כ, אז ביום שאחריה ג"כ נשבע ונוטל, וכן לעולם בתבעו ואמר שיתן אח"כ נשבע ונוטל עונה שלאחר התביעה [ח"מ פ"ט ולרי"ף ורש"י אינו נשבע ונוטל רק יום א' אחר זמנו]:

סעיף סא

גר תושב
שקבל עליו בב"ד לקיים ז' מצות, והן אבר מן החי, ברכת השם [היינו שלא לקלל, ודלא כראבינער פהיליפזאהן בק"ק מאגדעבורג, שפירש בחומש שלו בפרשת בראשית, דר"ל לברך ברכות לה', והוא דברי בורות כפול], גזל, דינין [וסי' א' ב' ג' ד'], וג' מצות ראשיות, שהן, ע"ז, ג"ע, ש"ד. ואין מקבלין גר תושב רק בזמן שהיובל נוהג [ערכין כ"ט א']:

סעיף סב

יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר
דכתיב שם ברישא רעך, למעוטי גר תושב:

סעיף סג

המלוה את חברו
והגיע הזמן ולא פרעו:

סעיף סד

לא ימשכננו
אפילו שלח בביתו:

סעיף סה

אלא בבית דין
שב"ד שולחין שלוחן למשכנו:

סעיף סו

ולא יכנס לביתו ליטול משכונו
אפילו שליח ב"ד לא יכנס למשכנו, ואפילו לכתוב שם כל אשר להלוה לא יכנס, רק כשימצא לי דבר בחוץ, יקחנו ממנו בחזקה ואפילו להכותו רשאי כשממאן ליתן [צ"ז]:

סעיף סז

היה לו שני כלים
וחובו כנגד שניהן:

סעיף סח

ומניח אחד
כדמפרש ואזיל, מחזיר וכו':

סעיף סט

ומחזיר
מחזיר גרסינן:

סעיף ע

ואת המחרישה ביום
ואף דמחרישה דבר שעושה בהן אוכל נפש הוא. אפ"ה כיון דבלילה אין משתמש בה, מותר למשכנו אז. מיהו בנתן לו משכן בשעת הלואה, א"צ להחזיר אפילו כלי אוכל נפש:

סעיף עא

רבן שמעון בן גמליאל אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום
שהוא זמן ב"ד:

סעיף עב

מוכרן בבית דין
ולת"ק כל שהלוה צריך לו, לעולם נוטל ומחזיר, ולא ימכרום לעולם, ואפ"ה מהני שממשכנו, שלא תשמטנו שביעית, ושלא יהיה יוכל לוה לטעון פרעתי, כשמחזירו תמיד בעדים, ושכשימות יגבה ממנו, ולא יהיה כמטלטלין אצל בניו, שאין מטלטלי היורשים משועבדין לבע"ח מדינא דגמ'. מיהו כשאין הלוה צריך להמשכן, לכ"ע מניחו אצלו ל' יום, ואח"כ מוכרו בב"ד:

סעיף עג

אלמנה
לש"ך דוקא אלמנה, ולסמ"ע אפילו גרושה נמי, ולרט"ז אפילו בתולה [שם סי"ד]:

סעיף עד

בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה
שלא בשעת הלואה, ואפילו ע"י שליח ב"ד:

סעיף עה

החובל
ר"ל הממשכן:

סעיף עו

את הרחים
של יד, שהוא מתטלטל ואפשר למשכנו:

סעיף עז

ולא רחים ורכב
האבן התחתון נקרא רחיים, מדמהודק בהרחיים, שהוא הכן [געשטעלל] בל"א, והאבן העליון הסובב עליו נקרא רכב. ולא הוה לאו שבכללות, דהרי מפורש כל א' בקרא:

סעיף עח

בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש
אוכל נפש ממש, כעריבות ויורות שמבשלין בהן, וה"ה סכין של שחיטה, או כל דבר שצרך לו מאוד, כמלבוש שעליו, וכלים שאוכל בהן, ומטה ומפץ שישן עליהן, ובמשכן א' מאלו חייב להחזירן לו, אבל שאר כלי אומנות שאין עושין בהן אוכל נפש, כזוג ספרים וחייטין, ופרות של חרישה, או אפילו כלי אוכל נפש גופן כשא"צ להן, ממשכנין. מיהו בנותן לו הלוה בעצמו למשכנות כלים של אוכל נפש, ואפילו שלא בשעת הלואה, מותר לקבלן:

סעיף עט

כי נפש הוא חובל
וכל המשנה מיירי רק בממשכן להיות בטוח אחובו, שלא הגיע זמן הפרעון וירא שיבריח, או שהגיע זמן הפרעון, ואפ"ה אין המלוה רוצה לגבות משום שרואה שאין ללוה כדי סידור שמסדרין לבע"ח, ליתן לו ממטלטליו מזונות לל' יום וכסות לי"ב חודש וכדומה [כח"מ סי' צ"ז], ויודע שכשיסדרו לו לא ישאר כדי חובו, לכן רוצה טפי לגבות לבטחון, דאז לא יסדרו להלוה. אבל בהגיע זמן הפרעון, והמלוה רוצה להשתלם, אז שליח ב"ד נכנס לביתו וממשכן אפי' רחיים ורכב. ומוכרן בב"ד ומשלם לזה [שם ט"ז וש"ך שם סק"ז]. וכן באלמנה גובין ממנה כה"ג [ורמב"ם חולק באלמנה. ולא קיי"ל כוותיה]:

תוכן העניינים

יכין בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה