יכין בבא מציעא· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ג
סעיף א
המפקיד אצל חבירו
הקדמת פרק זה, ד' שומרים הן, שומר חנם, שומר שכר, שוכר, ושואל. וכך דינן, שומר חנם, אינו חייב לשלם כשנפסד רק בפשע או שלח בה יד, דהיינו שהשתמש בהפקדון, ושומר שכר ושוכר, חייבים גם בגניבה ואבידה, ושואל חייב גם בנאנסה, ורק במתה מחמת מלאכה פטור. וכל ד' שומרין כשפטורים מלשלם, חייבין לישבע שבועת השומרים דהיינו שישבע שנגנבה או נאנסה או שמתה מחמת מלאכה, ונשבע ע"י גלגול שלא פשע ושלא שלח בה יד [ר"ל שלא נהנה ממנה או ממלאכתה [רצ"ד ש"ך סק"ד], דהא דאמרה תורה שבועת ה' תהיה וגו' אם לא שלח ידו, אין הכוונה שעיקר השבועה היא שלא שלח יד, רק ה"ק קרא, אם לא שלח ידו אז שבועת ה' תהיה שנגנבה. ולפ"ז ביש עדים שנגנבה, דאז פטור מעיקר השבועה, א"צ לשבע נמי שלא פשע ושלא שלח יד. וי"א דגם שלא פשע הוא עיקר השבועה, והגלגול הוא רק שלא שלח בה יד, דבלא גלגול אינו משביעו על זה להחזיקו כגזלן [שם ב'], מיהו אפילו כשמשלם השומר, צריך עכ"פ לשבע שבועה דרבנן בנקיטת חפץ שאינה ברשותו., כשהוא דבר שאינו מצוי לקנות, דחיישי' שמא עיניו נתן בה [רצ"ה].
בשומר חנם מיירי, מיהו ה"ה בשומר שכר רק נקט ש"ח לרבותא אע"ג דרק להנאת חבירו באה לידו אפ"ה כששלם זכה בגוף הפרה. א"נ קמ"ל אע"ג דפשע, דהרי כל חיובו רק בפשע אפ"ה קנה כפל:
סעיף ב
בהמה או כלים
קמ"ל בהמה אף דמרובה כפילה, דאפשר בד' וה', וקמ"ל כלים, אף דלא טרח בשמירתן, אפ"ה כשמשלם מקני לי' כל שבחא דלה דמעלמא:
סעיף ג
ונגנבו או שאבדו
אפילו טוען שומר שפשע בגניבתה קני כפילא. ונקט אבידה, אע"ג דלית בה כפילא, אפשר בה רווח כשתתיקר אחר שישלם.
סעיף ד
שילם
שיווי הפקדון:
סעיף ה
ולא רצה לישבע
שבועת השומרין דהיינו שלא שלח בה יד, ושלא פשע, ושאינה ברשותו [וסי' ש'פ'ר]:
סעיף ו
שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא
ר"ל ופטור מלשלם:
סעיף ז
נמצא הגנב
הרי משלם וכו':
סעיף ח
משלם תשלומי ארבעה וחמשה למי משלם למי שהפקדון אצלו
דאמרינן בשעה שמסרו להשומר מסתמ' הי' דעתו שכשתאבד אפילו בפשיעה וירצה לשלם כפי שוויי' בשעה שנאבדה, יקנה מעכשיו הפקדון וכל שבחו דמעלמא ככפל וד' וה' ויוקרא, כל שיבוא הרווח אחר התשלומין [ש"ך רצ"ה ז' וסק"ט], אבל לא שבחא דמגופה, כגיזה וולדות. וסגי בשאמר בב"ד הריני משלם [עי' רא"ש אות ב'. והא דנקט שילם ממש. ה"ט. מדבעי למתני ולא רצה לשבע, והיינו לא רצה לעמוד בשבועתו [כמ"ש תוס'], ור"ל דקמ"ל דאפי' נשבע כבר, אפ"ה כששוב משלם קנה הכפל, והרי בשנשבע כבר, דוקא כששילם ממש קנה הכפל, והא דנקט מתני' בש"ח. היינו משום דמתני' סתמ' קתני נגנבה אפי' עדים, ועל כרחך בנגנבה בעדים מיירי, מדמשלם הגנב, ובנגנבה בעדים לא קנה השומר שכר הכפל בדיבורו, מדלא מצי פטיר נפשי' בכלום. והא דקאמר למי שהפקדון אצלו, ולא קאמר לשומר, קמ"ל דאפילו הפקידו שומר שוב לשומר, אף שאינו רשאי. אם אמר השני הריני משלם קנה כפל. אמנם כשחייב מדינא לשלם, כש"ש שטען נגנבה וש"ח שטען שפשע, דוקא כשהתרצה מעצמו בב"ד לשלם קנה הכפל, אבל בהכריחוהו ב"ד לשלם, אפילו כבר גבו ממנו לא קנה הכפל. אולם שואל לא קנה בשום אופן בדיבורו, עד שישלם ממש, ובאטרחי' בב"ד. גם בכה"ג לא קנה הכפל]:
סעיף ט
נשבע ולא רצה לשלם
אבל בנשבע ושילם אח"כ, קנה שבח דמעלמא, מיהו אז דוקא כשישלם ממש וכמ"ש לעיל [תוס' ב"מ דל"ד א' ד"ה אלא].
סעיף י
השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר
מיירי שהרשוהו להשאיל' בימי שכירתו, או שהשאיל אף שאינו רשאי [סמ"ע ש"ז סק"ה]:
סעיף יא
ומתה כדרכה
באונס:
סעיף יב
ישבע השוכר
להמשכיר:
סעיף יג
שמתה כדרכה והשואל
שחייב באונסין:
סעיף יד
א"ר יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים
והכי קיי"ל [ש"ז]:
סעיף טו
ואיני יודע איזה מכם
והן ג"כ מסופקין:
סעיף טז
הפקיד לי מנה
אבל א' מכם הפקיד אצלי, והוא והן אינן יודעין מי, פטור, אפי' ברוצה לצאת ידי שמים [שם]:
סעיף יז
נותן לזה מנה ולזה מנה שהודה מפי עצמו
מן הדין נותן המנה וחולקין, ולא יהא מונח עד שיבוא אליהו, מדהן עצמן מסופקין לא יודו עי"ז, אבל מיירי הכא בבא לצאת ידי שמים [ש' ושס"ה] [ועי' פ"י דב"ק מ"ז]:
סעיף יח
זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים
לרי"ף ורמב"ם מיירי שהפקידו כל הג' מאות בכרך א', דאל"כ חייב לשלם לכל א' ר', מדפשע שלא כ' שם כל א' בכיס שלו. ולרש"י מיירי אפי' בב' כרכים, רק שהפקידו זה בפני זה, מדלא קפדו הן עצמן אהדדי, גם הוא לא הקפיד למרמי אנפשיה של מי הן הר':
סעיף יט
והשאר יהא מונח
אצלו, וי"א אצל הב"ד:
סעיף כ
עד שיבא אליהו
או עד שיודו. ואי"ל לרש"י מדתבע כל א' ר' והוא הודה ק', והשאר אינו יודע, הו"ל מחוייב לשבע ואינו יכול לשבע ומשלם [כפ"ח מ"ב]. י"ל דהכא מדהודה כל הש' לשניהן, והכפירה וההודאה הוא רק בין המפקידין, אינו מחוייב שבועה כלל. מיהו בבא לצאת יד"ש, י"א דגם בכה"ג חייב ליתן לכל א' ר':
סעיף כא
אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו
וקיי"ל כת"ק [שם]:
סעיף כב
והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו
קתני ק' ור' לרבותא דר' יוסי, דאע"ג דאין הפסד בחלוקה, אפ"ה הכל יהא מונח, וקתני כלים לרבות' דרבנן דאף שכשימכרו או ישברו הכלי הגדול אפשר שיפסיד עי"ז בעל הכלי הגדול, ושמא יתברר אח"כ ששלו הייתה, אפ"ה ל"א יהא מונח.
סעיף כג
המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין
ע"י רקבון או עכברים:
סעיף כד
לא יגע בהן
למכרן, דניחא ליה להמפקיד במעט שישאר משלי יותר ממרובה של אחר. ודוקא בנחסר כפי המורגל, אבל ביותר מזה יודיע להמפקיד, ובאינו בעיר, מוכרן בב"ד וכן מוכח דאל"כ מ"ש הכא מהך דפ"ב מ"ז:
סעיף כה
מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים
וקיי"ל כת"ק [רצ"ב]:
סעיף כו
המפקיד פירות אצל חבירו
ועבר ועירבן הנפקד בפירותיו שאינן מדודין:
סעיף כז
הרי זה יוציא לו חסרונות
כשמחזירן לו ינכה כמורגל לחסור בכל שנה:
סעיף כח
לחטין ולאורז
קלוף:
סעיף כט
תשעת חצאי קבין לכור
הכור הוא ל' סאין והסאה ו' קבין, לפ"ז ינכה חלק המ':
סעיף ל
תשעה קבין לכור
הוא חלק הכ':
סעיף לא
שלש סאין לכור
הוא חלק הי':
סעיף לב
הכל לפי המדה
כן לכל כור:
סעיף לג
הכל לפי הזמן
כן לכל שנה, והיינו לפי חשבון מה שנשתייר אחר החסרון שמשנה הקודמת [כעשוריית' דבי רבי [כתובות ס"ח א'], כך נ"ל, ומתורץ קו' ל"ש דבשהפקיד י' כורין כוסמין על י' שנים. לבסוף לא יתן לו כלום]:
סעיף לד
אלא אינו מוציא לו חסרונות אלא לכור אחד בלבד
וקיי"ל כת"ק:
סעיף לה
רבי יהודה אומר אם היתה מדה מרובה
י' כורין:
סעיף לו
אינו מוציא לו חסרונות מפני שמותירות
ר"ל שכשהחזירן היו מדה מרובה, דהיינו שקבלן בקיץ יבישות ומחזירן בחורף כשנתנפחו הגרעינין, מותירות במדה יותר ממה שנחסר מהעכברים, והכי קיי"ל. מיהו ר' יהודה דקאמר דרק בשהפקיד י' כורין אינו מנכה חסרונות מפני שמותירות, ע"כ דכר' יוחנן בן נורי ס"ל דרק לכור א' מנכה, לפיכך קאמר שפיר דהמותר מי' כורין משלים החסרון של כור א'. ודו"ק. ובהא לא קי"ל כוותי', אלא דכך מנכה לכל כור, וקי"ל נמי דכל כור יש בו מותר כהחסרון שבו.
סעיף לז
יוציא לו שתות ליין
בהפקיד יין, ועירבו ביינו שאינו מדוד, מנכה שתות שהקנקני' בולעין, בצירוף מעט מהשמרי' שנשאר בקנקנים:
סעיף לח
רבי יהודה אומר חומש
וקיי"ל כת"ק [שם]:
סעיף לט
יוציא לו שלשת לוגין שמן למאה
דשמן מדהוא עב טפי מיין, סגי ליה בג' לוגין למאה, דאינו נבלע כ"כ הרבה כביין דהיינו לוג וכו':
סעיף מ
רבי יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה
ר"ל כשמכר לו שמן סתם, והלוקח נוטלו מעט מעט מהמוכר, וביני ביני מזדקק השמן אצל המוכר:
סעיף מא
הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה
ומנכה לו מוכר ללוקח כן [עי' דכ"ט ב', דהכל לפי המנהג].
סעיף מב
המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה הבעלים מקום
לומר לשומר זוית זו השאילני:
סעיף מג
וטלטלה ונשברה
באונס:
סעיף מד
אם מתוך ידו נשברה לצרכו
שטלטלה לתשמישו, ונשתמש בה:
סעיף מה
לצרכה
לצורך החבית שלא יפסיד:
סעיף מו
אם משהניחה נשברה
שאחר תשמישו הניחו במקום המשתמר, ונשברה:
סעיף מז
בין לצרכו בין לצרכה פטור
דמשהחזיר' אחר תשמישה, חזרה לרשות בעלי' כבתחילה, ואפילו לא הודיע לבעלי' שנשתמש בה והחזירה. ובבא זו ר' ישמעאל היא, דס"ל כשמחזיר הגזלן א"צ להודיע לבעלים [עי' ב"ק פ"י מ"ח] ונקט לא יחדו לה בעלים מקום לרבותא, דאף שלא החזירה למקום המיוחד לה אפ"ה פטור בנשברה אחר שהחזירה, ומכ"ש בהחזירה למקום שיחד לה:
סעיף מח
יחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו ובין משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור
הך בבא ר"ע היא, דס"ל דגזלן שלא הודיע לבעלים שהחזירה, עדיין חייב באונסיה, ונקט רבותא איפכא, אף דהחזירה למקום המיוחד לה, אפ"ה בנשברה חייב באונסי'. וקיי"ל כר"ע [רצ"ב ו']:
סעיף מט
צררן
בסודר.
סעיף נ
והפשילן לאחוריו
אף דשמר כראוי, עכ"פ כספים, בדרך אין להן שמירה רק בידו ממש, או קשורים על בטנו לפניו, ובביתו צריך לקברם וטפח עפר ע"ג. וקיי"ל דבמקום שאין גנבים מצויין, סגי כשישמרם כשלו [רצ"א ט"ו]:
סעיף נא
או שמסרן לבנו ולבתו הקטנים
אבל גדולים, ישבע הנפקד שמסר להן, והן נשבעין ששמרו כראוי, שכל המפקיד על דעת בני ביתו מפקיד. מיהו בפשעו ואין להן לשלם, י"א דהשומר חייב לשלם, וי"א דפטור. ודוקא במעות צריכים שניהן לשבע, אבל בדבר מסויים ככלי וכדומה, א"צ לשבע רק השני [רצ"א כ"ג וכ"ד]:
סעיף נב
ונעל בפניהם שלא כראוי
ר"ל או נעל בפני המעות שלא כראוי.
סעיף נג
ואם שמר כדרך השומרים
נ"ל דר"ל אם דרך השומרין לשמור כן ולבלי להטמין בקרקע:
סעיף נד
המפקיד מעות אצל שולחני
[וועכסלער] שצריך תמיד למעות, וה"ה בהפקיד ספרים אצל ת"ח, מותר ללמוד בהן באין לו כמותן, דהו"ל כשולחני, אבל בחתומין או אצל ע"ה אסור אפילו רק להעתיק ממנו אות א' [רצ"ב כ']:
סעיף נה
אם צרורין
בקשר משונה:
סעיף נו
לא ישתמש בהן
נ"ל דר"ל אפילו אינו רוצה לפתוח הקשר ולהוציא המעות, רק להשתמש עם גוף הצרור:
סעיף נז
לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן
דרק שומר חנם הוה.
סעיף נח
מותרין
בלי קשר משונה:
סעיף נט
ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן
בהשתמש בהן כבר, אז אפילו אחר שהחזירן חייב באונסין כשואל, ובלא השתמש עדיין בהן, חייב כש"ש בגניבה ואבידה:
סעיף ס
לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן
ולמרדכי, אנן שאין פרנסתינו רק במו"מ, כ"ע דינן כשולחני [רצ"ב]:
סעיף סא
השולח יד בפקדון
בשליחות יד שמחסרו, אז כשהגביהו לחסרו, מיד חייב באונסיה, ואפילו אחר שהחזירה, מדהו"ל כגזלן, אבל שליחות יד שאינו מחסרה, אינו חייב באונסין עד שישתמש, ואחר שהחזירו דינו כשאר שומר, מדלא הו"ל רק כשואל שלא מדעת [רצ"ב]:
סעיף סב
בית שמאי אומרים ילקה בחסר וביתר
דבשלח יד בבהמה מעוברת, ואח"כ ילדה, או טעונה וגזזה אחר ששלח יד, ונאבדו שניהן, משלם כשעת הגזילה., ובנטענה או נתעברה אחר ששלח יד ונאבדו שניהן, משלמה כשהיא השתא:
סעיף סג
ובית הלל אומרים כשעת הוצאה
ר"ל כשעה ששלח יד, שאז הוציאה מרשות בעלים:
סעיף סד
רבי עקיבא אומר כשעת התביעה
העמדה בדין בין שנתייקר או הוזל אז. וקיי"ל כב"ה מיהו ביוקרא וזולא כ"ע מודו דהדין כב"ש [רצ"ב] ועי' רפ"ט דב"ק:
סעיף סה
החושב לשלוח יד בפקדון
שאמר בפני עדים שישלח יד:
סעיף סו
בית שמאי אומרים חייב
דכתיב על כל דבר פשע, אפילו רק דיבר:
סעיף סז
אם לא שלח ידו במלאכת רעהו
ודבר פשע דרשו ב"ה לרבות בשלח יד ע"י דיבור לשליח, אף דידע השליח שעושה עבירה, יש שליח לעבירה הכא. וחייב שולחו [שם]:
סעיף סח
כיצד
חייב שולח יד:
סעיף סט
הטה את החבית
שלא הגביה כולה ונקט הטייה לרבותא, דאע"ג שהטה לא מחשב הגבהה:
סעיף ע
ונטל הימנה רביעית ונשברה
אח"כ אפילו באונס.
סעיף עא
אינו משלם אלא רביעית
אבל בהחמיצה ע"י שנטל הרביעית, חייב, דגירא דיליה הוא:
סעיף עב
הגביהה
על דעת שיטול רביעית:
סעיף עג
ונטל הימנה רביעית
לאו דוקא. אלא ר"ל הגביה ע"מ ליטל, אפילו לא נטל, אפ"ה חייב בכולה ועי' לעיל ס"א: