יכין בבא מציעא· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ב
סעיף א
אלו מציאות שלו מצא פירות מפוזרין
כללא דפרקן, בהשבת אבידה יש עשה דהשב תשיבם, ולא תעשה דלא תוכל להתעלם, אבל צריך שיהיה שם ח' דברים: (א) שמצאה במקום שאפשר שישראל אבדה לאפוקי במצאן במקום שרוב עכו"ם מצויין שם, אפילו נתן ישראל סימן אינו חייב להחזיר רק לפנים משורת הדין, ולהכי בכה"ג אם הבעל אבידה עשיר והמוצא עני, פטור [רנ"ט ה']: (ב) שמצא באופן שאפשר' להסתפק שמא לא נתיאש, לאפוקי המציל מנהר ושלולית וליסטין, אפילו בעל האבידה עומד וצווח, הר"ז שלו [שם ז']: (ג) שמצאה במקום שניכר שהיא אבידה, לאפוקי פרה רועה בדרך ביום במקום הפקר [משא"כ בשדה אחר, חייב להוציאה משום אבידה בעל הקרקע, או כדי שלא יצטרך בעל הפרה לשלם הפסדה], או שמצאה ברפת שאינו משתמר והוא תוך תחום העיר [רס"א]: (ד) שמצאה במקום שאין להסתפק שהונח שם מדעת. לאפוקי טלית או קרדום בצד הגדר או גוזלות מקושרים אחר הגדר וגפה, או בשאר מקום צנוע וכדומה [ר"ס ס"ט וכו']: (ה) שמצא דבר ששוה פרוטה בשעת אבידה וגם בשעת מציאה [רס"ב]: (ו) שמצא דבר שיש סי' בגופה או במקום, לאפוקי במצא מעות או פירות מפוזרין, דליכא לא הא ולא הא [שם ו']. מיהו באפשר שיכירו אותו בטביעת עין, חייב להכריז, דאולי אבדה ת"ח דנאמן בטב"ע. וצ"ע אם יש בזה דין ת"ח בזה"ז [שם סכ"א וסמ"ע שם]: (ז) שמצא דבר שאם היה שלו היה מתטפל להחזיר, לאפוקי איש נכבד שמצא דבר קל, אינו חייב להחזיר רק לפנים משורת הדין [רס"ג]: (ח) שמצא דבר של ישראל אפילו הוא רשע ואוכל נבילות לתיאבון לאפוקי עובר עבירות להכעיס ואפיקורס, או מומר לע"ז או לחלל שבת אפילו לתיאבון, [רס"ו ב']. כל אלו ח' דברים הם תנאי השבת אבידה. מיהו יש כח בב"ד לגזור להשיב אפילו ליכא כל הנהו, דהפקר ב"ד הפקר [כיבמות דפ"ט ב'], וכ"כ אם יש דינא דמלכותא להחזיר כל אבידה, אפילו ליכא כל הנהו גוונא חייב להחזיר [רנ"ט ו']:
דאגב כובדן או חשיבתן כבר הרגיש שנאבדו, ומדמפוזרין אין בהן סי' בכלי או במקום ונתיאש ובכה"ג אין מנין סי' מדמונחין מפוזרין:
סעיף ב
כריכות
עמרים קטנים, דבגדולים ומצאן בדרך הנחה, הוה מקומן סימן:
סעיף ג
ברשות הרבים
כל מקים הליכת רבים, ר"ה מקרי, דעי"ז מתוך קטנותם מתגלגלין ממקום למקום, ולהכי אפילו מצאן בדרך הנחה אין מקומן סימן:
סעיף ד
ועגולי דבילה
תאנים יבשים דרוסים יחד בעיגול כככר:
סעיף ה
ככרות של נחתום
הרבה קונין ממנו, ואין הסי' מוכח של מי הוא, משא"כ של בעה"ב יש לכל א' סי':
סעיף ו
מחרוזות של דגים
דגים חרוזים יחד בחוט, וכולן חורזין כך:
סעיף ז
וחתיכות של בשר
כולן נחתכו במשקל אחד:
סעיף ח
וגיזי צמר הבאות ממדינתן
ר"ל בעוד שלא באו לבית האומן שעושה בהן סימן של מי הן:
סעיף ט
ואניצי פשתן
פשתן דדייק ונפיץ ועומד לטווייה [סוכה די"ב ב']:
סעיף י
ולשונות של ארגמן
צמר נבוע [פורפורראטה], ומסורק כעין לשון:
סעיף יא
הרי אלו שלו
דבכולן אין סימן:
סעיף יב
ככר ובתוכו מעות
שאין דרך ליתנן לתוכן, ולת"ק דלמא ממילא נפל לשם, ולר"י זמנין דיתן על לבו לזכור שנפל לשם. וי"א דהלכה כת"ק [רס"ב ט"ו]:
סעיף יג
רבי שמעון בן אלעזר אומר כל כלי אנפוריא
[קראם וואארע] בל' לאטינא, שאין בו סי', ומדניכר שהוא חדש, לא שבעתן העין עדיין שיכירה בטביעת העין [וחז"ל נתנו טעם למה בחרו מלה זאת, מדהוא נוטריקון "אין פה ראיה"]:
סעיף יד
אין חייב להכריז
באין בה סי' והוא מצאה במקום שת"ח מצויין, היה חייב להכריז, דת"ח נאמן בטביעת עין, אבל באנפוריא פטור, מדאין בה גם טביעת עין:
סעיף טו
מצא פירוח בכלי
שסימן בכלי:
סעיף טז
או כלי כמות שהוא
ריקן:
סעיף יז
צבורי פירות
שמנין או מקום סימן:
סעיף יח
שלשה מטבעות זה על גב זה
דרך הנחה, ודוקא במונחות כמגדל, וה"ה ביותר מג':
סעיף יט
כריכות ברשות היחיד
שאין רוב אדם דורסין שם:
סעיף כ
מצא אחר הגפה
כותל של עץ או קנים:
סעיף כא
או אחר הגדר
חומת אבנים:
סעיף כב
גוזלות מקושרין
אף שמקושרין, אין הקשר סימן, שהכל קושרין בשוה:
סעיף כג
או בשבילין שבשדות
:
סעיף כד
הרי זה לא יגע בהן
מדמשתמר שם קצת, חיישי' שהונח שם בכוונה. וקיי"ל דבכה"ג רק באין בו סי' לא יגע בו, ואם נטלו בידו אפילו לא הוליכו עדיין לביתו, לא יחזיר, מדאין המקום משתמר יפה, רק יהא מונח אצלו עד שיבא אליהו, ובמקום שמשתמר יפה., כגון טלית וקורדם בצד גדר, והוא ספק הנוח, בין יש סימן או אין בו סי' לא יגע בו, ובעבר ונטלו והוליכו לביתו, שאפשר שחזר המניח ובקש ולא מצא, אם יש בו סי' יכריז, ובאין סי' יהא מונח עד וכו', ובלא הוליכו לביתו, יחזור ויניחנו על מקומו. ובמקום שאין משתמר כלל, אפילו ודאי הונח, ואין בו סי' בהחפץ או בהמקום, ביש בו סי' נוטל ומכריז, ובאין בו סי', הוה שלו [ר"ס]:
סעיף כה
אם מכוסה לא יגע בו
אפילו יש בו סימן, מדמשתמר שם יפה. ונ"ל דנקט אשפה, לאשמעי' דאפילו באשפה לא אמרי' רגלים לדבר שנאבדה שם. ודוקא באשפה שאינה רגיל לפנות, דאל"כ אבידה מדעת היא ואינו זקוק לה, וי"א דהוה הפקר ושרי לכל [רס"א ד']:
סעיף כו
מצא בגל
כותל שנפל:
סעיף כז
ובכותל ישן
שאינו זוכר מי בנאה:
סעיף כח
הרי אלו שלו
ובהיה החור שנמצח שם המעות מקום משתמר, צריך שהעלה המעות חלודה דאז ניכר דמזמן רב הונח שם, וגם שהיה מונח בעומק, ובחסר חד מהנך לא יגע בו. ובאינו חור משתמר, אז אפילו לא העלה חלודה, אבידה מדעת היא [ר"ס א']:
סעיף כט
מצא בכותל חדש
שידוע שאבותיו של הדר בו בנאוה, ולא יצא מרשותם מעולם, ולא אמרי' אפילו בל"ז תקנה לו חצירו. ליתא, דהרי לא ידע מהמציאה [כפ"א סי' כ"א]:
סעיף ל
מחציו ולחוץ שלו
של המוצאה, אפילו ביש סי', והוא שהעלו חלודה, דאז מסתמא נתיאש הטומנה שם:
סעיף לא
מחציו ולפנים של בעל הבית
אפילו באין סימן, ואפילו העלה חלודה, ודוקא שהבעל בית טוען ברי שהיא שלו, או שמא של אביו. ובממלאה המציאה כל רוחב הכותל, בספק ממון כזה לכ"ע חולקין, כמו ב' שהגביהו מציאה. מיהו סכין או כיס שנמצא שם, רואין, דלאיזה צד שפונה הבית יד, משם מסתמא נטמן:
סעיף לב
אם היה משכירו לאחרים
לשלשה עכו"ם כאחת [וי"א בב' עכו"ם וישראל אחד סגי], דאז הו"ל כפונדק, ולא מהימן בעה"ב שיטמין בפונדק. ואם הבעה"ב דר שם עדיין, צריך שידורו גם העכו"ם עדיין שם דאל"כ אזלינן בתר בתרא [תוס']:
סעיף לג
מצא בחנות הרי אלו שלו
וי"א אפילו יש בו סי'. ודוקא שמצא מהתיבה ולחוץ. אבל על התיבה גופה, י"א של חנווני [ר"ס ה'], ולפ"ז יתישב דצריך למתני חנווני ושולחני, מדדיניהם משונים זמ"ז:
סעיף לד
בין התיבה
הוא הארגז המפסיק בין החנווני להקונים:
סעיף לה
בין הכסא
הוא הארגז המפסיק בין השולחני להבאים אליו:
סעיף לו
הלוקח פירות מחבירו או ששלח לו חבירו פירות ומצא בהן מעות הרי אלו שלו
ודוקא בלקחן מתגר או מב"ב שקנאן מתגר, וה"ה במצאן תגר גופי' שקנה מבע"ה ומצאן אחר שכבר שהו בידו בכדי שיערבן בפירותיו, דאז אפילו יודע ממי קצאן, כבר נתיאש המוכר. אבל בע"ב שלקח מבע"ב שדש בעצמו או ע"י בני ביתו ומצאן קודם ששהו כשיעור הנ"ל, אפילו אין סימן יחזיר, דשלהן הוא [רס"ב י"ז]:
סעיף לז
אם היו צרורין נוטל ומכריז
מדיש סי' לא נתיאש. ולפע"ד אפשר דאחנות וחנווני נמי קאי ודלא כי"א הנ"ל סי' ל"ג [ועי' סמ"ע ר"ס סקי"ח]:
סעיף לח
אף השמלה היתה בכלל כל אלה
בכלל הכתוב, כל אבידת אחיך:
סעיף לט
למה יצאת
דכתיב וכן תעשה לשמלתו:
סעיף מ
שיש בה סימני'
דאז לא מיאש מסתמא, אבל בשמע דאמר וי לחסרון כיס, אפילו יש סי' הוה שלו. ודוקא באבידה, אבל בחוב שיש לו על א', אפילו אמר הכי לא מיאש [רס"ב ה']:
סעיף מא
ויש לה תובעים
מדאין שמלה נעשית מאליה, ובעליה תובעי' אותה, לאפוקי בהניחה בעליה במקום שאינו משתמר, שאין בעליה תובעין אותה, דאבידה מדעת היא [כנ"ל כוונת רש"י הכא, ומתורץ קו' תוס' [בב"ק דס"ו א']:
סעיף מב
עד כדי שידעו בו שכניו
שכיני המקום שנמצאת שם האבידה:
סעיף מג
ואחר הרגל האחרון
ר"ל השלישי:
סעיף מד
כדי שילך
השומע ההכרזה:
סעיף מה
לביתו שלשה ויחזור שלשה
כשירגש שהוא אבדה. והא דאמרי' [תענית ד"י] דשיעור הילוך מירושלים לקצה א"י ט"ו יום. עכ"פ מדיש שהולך כן בג"י הוא יפרסם ההכרזה בביתו ובאבידה הקילו [ש"ע]:
סעיף מו
ויכריז יום אחד
ר"ל כשיחזור ימצא עדיין להמוצא שמכריז יום א' יבוא זה ויתן סי' [ודברי הר"ב תמוהין ועי' תוס' כ"ב ב' ד"ה או]. ובזה"ז מכריזין בביה"כ אחר התפלה [רס"ז ג']:
סעיף מז
אמר את האבדה
נ"ל דר"ל אפילו הכריז סתם, "מצאתי דבר" וזה אומר דבר פלוני שלי מצאת:
סעיף מח
ולא אמר סימניה לא יתן לו
עד שיביא עדים שהיא שלו:
סעיף מט
עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי
וקיי"ל דבאין עדים שאינו רמאי צריך שיאמר סימן מובהק, דהיינו מדה או משקל או מנין, או נקב בצד פלוני וכדומה [רס"ז ו']:
סעיף נ
כל דבר
שנמצא:
סעיף נא
שעושה ואוכל
שמשתכרת כהוצאת אכילתה:
סעיף נב
יעשה ויאכל
אף שכלו ימי ההכרזה הנ"ל לא ימכרם עדיין, דניחא ליה לבעל האבידה בבהמתו:
סעיף נג
ודבר שאין עושה ואוכל
ר"ל שאינה משתכרת כדי אכילתה:
סעיף נד
ימכר
אף קודם שכלו ימי ההכרזה הנ"ל:
סעיף נה
והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו
ולא פי' מתני' בב' מיני' אלו עד כמה יקיימן, ובברייתא מפרש, דפרה וחמור ותרנגולת המטלת ביצים, יקיימן י"ב חודש, ועגל וסייח הרועים, מקיימן ג' חדשים, ושל פיטום רק ל' יום, ואוזים ותרנגולים זכרים גדולים ל' יום, וקטנים וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו, ג' ימים, ואחר זמנים הנ"ל מוכרן בב"ד. וי"א דא"צ ב"ד, רק שמן ולוקחן לעצמו [רס"ז]:
סעיף נו
לפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן
וקיי"ל כר"ט דישתמש במעות, וחייב באונסן אפילו קודם שנשתמש בהן. ונל"פ דאפילו מצאן צרורים [עיין פ"ג מי"א] דהכא שאני דלא גלי דעתי' שצררן לפני המוצא, וגם במצאן מותרים לא דמי הכא למפקיד אצל בעל הבית התם שלא ישתמש בהן, דהתם שאני דלא על דעת שישתמש בהן הפקידן בידו משא"כ הכא. מיהו במצא מעות לא ישתמש בהן, וכ"כ בכל אבידה עצמה, ואפ"ה באבדו י"א דהוה כש"ש וי"א דדינו כש"ח [שם]:
סעיף נז
מצא ספרים קורא בהן אחת לשלשים יום
שלא יתעפשו:
סעיף נח
ואם אינו יודע לקרות גוללן
מתחלתן לסופן כל ל' יום:
סעיף נט
אבל לא ילמוד בהן בתחלה
דבר שלא למד עדיין:
סעיף ס
ולא יקרא אחר עמו
בב' עניינים, אבל בענין א' שרי. אבל בג' אפילו בכה"ג אסור [שם]:
סעיף סא
מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום
אבל טפי מזה או בפחות מזה, לא דמתקלקל:
סעיף סב
ושוטחה לצרכה אבל לא לכבודו
אפילו הוא ג"כ לצרכה:
סעיף סג
משתמש בהן לצרכן אבל לא לשחקן
ר"ל בתשמיש ששוחק מגוף הכלי, כגון באש וכדומה:
סעיף סד
כלי זהב וכלי זכוכית
שאינן מחלידין:
סעיף סה
מצא שק או קופה
[פאסס]:
סעיף סו
וכל דבר שאין דרכו ליטול
שאם היה שלו היה בוש מליטלן. ולא חשש שיגנבו ביני ביני קודם שיקרא אחר:
סעיף סז
הרי זה לא יטול
א"צ ליטלן להחזירן [רס"ג]:
סעיף סח
איזו היא אבדה
שניכר שלא ידעו בעלים שהיא שם:
סעיף סט
מצא חמור או פרה רועין בדרך
ביום דוקא:
סעיף ע
חמור וכליו הפוכין פרה רצה בין הכרמים
שמזקת ברגליה, וברועה בכרם יחזיר משום נזק הכרם ומשום הקנס שישלם בעל הפרה מדינא דמלכותא [רס"א]:
סעיף עא
החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה
קמ"ל דלא אמרינן מדברחה איזה פעמים פשע בעל אבידה דמדידע דנקטה נגרי ברייתא הו"ל לשמרה יפה [כב"ק קי"ח ב']:
סעיף עב
השב תשיבם
מדכתיב השב, שהוא המקור, שכולל ההוה והעתיד, והיינו אפילו ק' פעמים:
סעיף עג
היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע
דהרי כשישתכר סלע, היה צריך לטרוח הרבה במלאכתו:
סעיף עד
אלא נותן לו שכרו כפועל בטל
שאומדין כמה רוצה ליטל פחות משכרו שהיה משתכר, כשלא יטריח במלאכה כבידה כמלאכתו, ויתעסק במלאכה קלה הימנה כהשבת אבידה. ואם שכר השבת האבידה היא יותר משכר מלאכתו, והחזיר, א"צ ליתן רק שכר מלאכתו, וכל זה באין בעלים כאן, דבישנם כאן ולא התנה המשיב, הפסיד לנפשו המותר משכר ההשבה [רס"ה] (ועיין לעיל בב"ק פ"י מ"ד):
סעיף עה
אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין
שיטול כל מה שהפסיד:
סעיף עו
אם אין שם בית דין
והפסידו טפי משכר ההשבה:
סעיף עז
מצאה ברפת
שאינה משתמרת ואינה מתאבדת:
סעיף עח
אין חייב בה
וברפת חוץ לתחום י"א דחייב, והכל לפי הענין [ר"ס א']:
סעיף עט
ואם היתה בית הקברות
והוא כהן או כזיר: