אור ברסלב

יכין בבא בתרא· רבי ישראל ליפשיץ

פרק י

פרק ט

סעיף א

גט פשוט
ר"ל כל שטר פשוט, דכל שטר נקרא גט:

סעיף ב

עדיו מתוכו
ר"ל דינו הוא שיחתמו עדיו בתוכו בסוף השטר:

סעיף ג

ומקושר
הוא שטר שכותב שטה א' או ב', וכופפן על הקלף החלק כשיעור הכתב, ותופר הכפל הזה בשני הקצוות, וחותם עד על הכפל מבחוץ, וחוזר וכותב שיטה א' או ב', וכופלן על החלק ותופר כנ"ל, וחוזר וחותם עד על הכפל מבחוץ, וכן הרבה פעמים כנגד מקום התורף, דהיינו מקום שם האיש והאשה, שם המלוה והלוה, ושם המקום והזמן, וסך ההלואה, על כל כפל חתום א' מבחוץ:

סעיף ד

עדיו מאחוריו
ותקנו כן לכהנים קפדנים שבמהירותם יגרשו, ואחר כך יתחרטו, ולא יכלו להחזיר נשותיהן, להכי תקנו להן שיתנו גט מקושר דוקא, שצריך זמן רב, וגם צריך עדים רבים בין כל כפל וכפל, ובתוך זמן זה יתישב כעסו ויתחרט קודם נתינה, ואגב זה תקנוהו ג"כ בכל השטרות לכל מי שירצה להתישב בענין, ואותו שכנגדו דוחק לכתוב שטר:

סעיף ה

פשוט שכתבו עדיו מאחוריו
אף שחתומים בו עדים מבפנים והו"ל פשוט, אעפ"כ עשה בו ג"כ כפלים תפורים בקצוות, והחתים עדים גם מבחוץ:

סעיף ו

שניהם פסולים
מדלא נעשה כתיקון חז"ל:

סעיף ז

מפני שיכול לעשותו פשוט
שיפתח התפירות ויפשיטנו. משא"כ פשוט, א"א שיכפילנו, מדאין מרוחקת שיטה מחבירתה. ולת"ק כיון דשיטותיו מרוחקין ביותר, א"כ אף שיפשיטנו תו אינו כתיקון פשוט ולא כתיקון מקושר:

סעיף ח

רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה
מדמשמע נמי מדברי ת"ק דקאמר פשוט שעשאו מקושר, ר"ל באמר לסופר שיכתוב פשוט, וכתבו הסופר מקושר, או איפכא פסול, להכי קאמר ר"ג. דאם מנהג המקום לכתוב כך וכך, מראה מקום הוא לו לעשותו כך, אבל אינו מקפיד אם יעשנו איפכא, מדלא אמר שיכתוב רק כך [וע' אה"ע קמ"א מ"ז מ"ח מ"ט], וקיי"ל כת"ק:

סעיף ט

גט פשוט עדיו בשנים
בסוף השטר בפנים:

סעיף י

ומקושר בשלשה
לכל הפחות, דבג' שיטין הראשונים רגיל להיות מקום התורף:

סעיף יא

שניהם פסולין
ר"ל כמו שפשוט שחתום בו ע"א וודאי פסול מדאו', כ"כ מקושר בלי ג' עדים מאחוריו. פסול מדרבנן, דחכמים עשו חיזוק לדבריהם אפילו יותר משל תורה [ככתובות דף נ"ו ע"א]:

סעיף יב

כתב בו זוזין מאה
ר"ל אם כתוב בשטר שהלוהו ק' זוזין, והיינו ק' דנרין:

סעיף יג

אין לו אלא עשרין
דאף דק' דנרין הן כ"ה סלעין. עכ"פ אזלינן בתר הפחות שבלשונות [כפ"ז מ"ג], ואמרי' דנתכוון לדנרין גרועין שק' מהן הן רק כ' סלעין:

סעיף יד

זוזין מאה דאינון תלתין סלעין
והרי ל' סלעין הן ק"כ דנרין.

סעיף טו

אין לו אלא מנה
דאמרי' דנתכוון לסלעין גרועין של' מהן אינן רק ק' דנרין. וקמ"ל דלא אמרינן תפוס לשון אחרון שפירש הראשון, ולדנרין יפין נתכוון:

סעיף טז

כסף זוזין דאינון ונמחק
שנמחק מניין הזוזין:

סעיף יז

אין פחות משתים
נ"ל דכל הנהו צריכי, דבכתוב בשטר כסף זוזין דאינון ונמחק, סד"א וודאי סלע א' היה, דאל"כ מה דאינון, קמ"ל דאינון אמספר קאי, והדר נקט כסף סלעין דאינון ונמחק, דסד"א מדיד בעל השטר על התחתונה, אמרי' שיהיה פחות משנים, דשמא כתוב היה דאינון ז' דנרין, ולסלעין גרועין התכוון כלעיל סי' ט"ו, דאל"כ למה היה צ"ל דאינון, קמ"ל, והדר נקט נמי מלתא בדרכונות, שהיא מטבע של זהב, דסד"א מדאינן מצויין לפרוע מהן ואפ"ה הזכירם, להכי וודאי לכך היה צריך לכתוב דאינון כך וכך סלעי כסף, לומר שדרכונות גרועין היו, ויהיה פחות מב' יפים, קמ"ל דאינון אמספר קאי:

סעיף יח

כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים
כשחוזר וכופל דבריו בסוף השטר, או מלמעלה וכו':

סעיף יט

מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר התחתון
דבכה"ג שיש הפסק ביניהן, אמרי' שחזר בו [עי' מ"ש ב"מ פ"ח סי' מ"ט]. מיהו אין למדין משיטה אחרונה רק מה שהוא לחוב בעהש"ט, דאל"כ שמא הוסיפה הוא, מדהרחיקו העדים חתימתן מהשטר, אבל בכתוב בסוף השטר הכל שריר וקים, י"א דלמדין משיטה אחרונה [ח"מ מ"ד ד']:

סעיף כ

אם כן למה כותבין את העליון
מדכותב לבסוף, ואחריות ממון כך וכך קבלית עלי:

סעיף כא

אף על פי שאין אשתו עמו
מדמתגרשת בעל כרחה, ואין חוששין שמא יגרשה בגט זה לאחר זמן, ותוציא כתובתה מהלקוחות מיום כתיבת הגט, שלא כדין, או שמא יחפה עליה כשתזנה ביני ביני, ליתא, דהרי בשניהן צריכה להביא ראיה אימת מטי גיטא לידה:

סעיף כב

והשובר לאשה
שובר שנותנת אשה לבעלה שקבלה כתובתה:

סעיף כג

אף על פי שאין בעלה עמה
ולכשישלם תתנהו לו [ועי' ב"מ פ"א מ"ז]:

סעיף כד

ובלבד שיהא מכירן
שהעד החותם [וי"א גם הסופר] יהיה מכיר שזהו פלוני, ושאשתו היא פלונית שמקבלת הגט בפניו, ואפילו ע"פ עדות אשה או קרוב [אה"ע ק"כ ג'], דשמא זה אינו הבעל, וימסור הגט לאשת איש אחר, או היא תמסור השובר לאיש אחר, משא"כ כשמכיר שניהן, לא חיישינן לשנים ששמותיהן ושמות נשותיהן שוין, דזה אינו מצוי [ולאאמ"ו הגאון הגדול זצוק"ל בספרו מרגניתא על אה"ע [סק"כ] בשעת הדחק נאמנים גם האיש והאשה בעצמן על זה, ע"ש] :

סעיף כה

והבעל נותן שכר
שכר כתיבת הגט, דכתיב וכתב לה, ושכר השובר גם כן יתן הוא, מדלזכותו נכתב, שלא תוכל לחזור ולגבות ממנו. מיהו באבדה כתובתה בפשיעה, צריכה היא לשלם שכר השובר [אה"ע ק"י]:

סעיף כו

אף על פי שאין מלוה עמו
מיירי בשטר הקנאה, ששעבד לו הלוה נכסיו מעכשיו, אפילו לא ילוה, דאז עי"ז יצא הקול מיד ששעבד נכסיו, דאל"כ חיישינן שמא לא יתן השטר להמלוה היום, ויטרוף המלוה אח"כ מהלקוחות מיום הכתיבה שלא כדין [ח"מ ל"ט י"ג]:

סעיף כז

עד שיהא לוה עמו
ואפילו אומר המלוה כתבוהו וחתמוהו וכשיבוא הלוה היום, שאז לא יהיה מוקדם, תקנו ממנו בקנין סודר ותתנו לי השטר, ואם לא יבוא היום תקרעוהו, אפ"ה אין כותבין, דמדחתמו קודם שקנו ממנו, הרי חתמו שקר [שם], אבל כשכותבין ללוה א"צ שיכירו העדים המלוה והלוה ושכך שמותיהן כלעיל סי' כ"ד, דהרי ב' יוסף בן שמעון אין מוציאין עליהן שט"ח [מ"מ פכ"ד הלכה ג' ממלוה], ולהכי סגי בשיכירו הלוה:

סעיף כח

והלוה נותן שכר
אפילו בשטר עסקא, דפלגא מלוה ופלגא פקדון, אפ"ה הו"ל טובה למקבל טפי מלנותן דזוזי דאינש אינון עבדין לי' ספסרותא [בב"מ ד' ס"ג ב']:

סעיף כט

אף על פי שאין לוקח עמו
והוא שהקנהו לו מיד בקנין, או שמודה שכבר קנה השדה באחד מדרכי הקנייה, דאל"כ שמא לא יתנהו לו היום, וכשיטרפוהו ממנו בע"ח של מוכר, יחזור גם הוא לטרוף מהלקוחות שלאחריו מהיום שלא כדין, וצריך שיכירו גם כן המוכר והלוקח [ולמ"מ הנ"ל שגי בשיכיר המוכר]. וי"א שצריך שיכתב ג"כ שכבר קבל המעות וי"א שצריך גם כן שלא יהא משמע מהשטר שנכתב מדעת שניהן [ח"מ רל"ח]:

סעיף ל

עד שיהא מוכר עמו
וי"א שאפילו קנו מהמוכר בקנין סודר, לא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד, אלא כשיכתבוהו בפני המוכר [שם]:

סעיף לא

והלוקח נותן שכר
אפילו קנה שדה זבורית, אפ"ה מרוויח, דזבנת קנית זבינת אובד [ב"מ נ"א א']:

סעיף לב

אין כותבין שטרי אירוסין
שטרי פסיקתא, כתנאים שלנו, כמה יתן זה לבנו וכמה זה לבתו:

סעיף לג

ונשואין
כתובה:

סעיף לד

והחתן נותן שכר
מדמרוויח ע"י הכתב הנדוניא, וקונה גם האשה [אה"ע נ"א]:

סעיף לה

אין כותבין שטרי אריסות
שמקבל לזרוע שדה של חבירו, וליתן לבעליה מחצה, שליש, או רביע מהתבואה:

סעיף לו

וקבלנות
היינו שחוכר השדה בדבר קבוע לשנה, בין שתעשה השדה או לא [עי' ב"מ פ"ט סי' א']:

סעיף לז

והמקבל נותן שכר
ואפילו צריך להובירה איזה שנים, דאז אין להמקבל עתה רווח בהשדה:

סעיף לח

אין כותבין שטרי בירורין
שטר שכתוב בו איזה דיינין בררו להן הבעלי דין, או שטר שכותבין לעצמן הדיינין לברר טענות הבעלי דין, מה טוענים זע"ז:

סעיף לט

וכל מעשה בית דין
המפורשים סוף פ"א דב"מ:

סעיף מ

ולזה לעצמו
דלת"ק במתרצה א' שיכתבו רק א', כדי למעט בהוצאות הכתיבה, ויתנוהו לחבירו דכשיצטרך יראהו לו, שומעין לו, ולרשב"ג מצי אידך למימר אינני חפץ להיות לי שום עסק עמך:

סעיף מא

והשליש את שטרו
שלא רצו לכתוב שובר, והאמינו עליו השליש:

סעיף מב

ואמר לו
לוה לשליש:

סעיף מג

אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני
יתר החוב:

סעיף מד

תן לו שטרו
להמלוה ואשלם הכל:

סעיף מה

רבי יוסי אומר יתן
דס"ל אסמכתא קניא:

סעיף מו

רבי יהודה אומר לא יתן
וקיי"ל דלא יתן, דכל שמתנה אם יהיה כך אתן כך וכך, אסמכתא היא ולא קניא. אולם בדיני אסמכתא, י"א דהדין נחלק לג' אופנים (א) אם הדבר תולה ביד אחרים, כגון אם לא אקנה לך דבר זה, אתן לך כך וכך, ודלמא לא ירצה הלה למכור, לכן וודאי הוה אסמכתא: (ב) ואם הדבר תלוי בידו, כגון אם לא אעבד אשלם במיטב [כב"מ פ"ט מ"ג], בזה יש חילוק דאם לא גיזם לא הוה אסמכתא, ואם גיזם, כגון אשלם אלפא זוזי, הוה אסמכתא. (ג) ובתלה תנאו במקרה, כמשחק בקוביא, או שהמרו זה עם זה, וכדומה, לא הוה אסמכתא, ודוקא כששוחקים במעות מזומנים, אבל בהלואה, אף שאינו אסמכתא, אפ"ה פטור כשהפסיד, וי"א שצריך נמי שהשולחן שהמעות עליו קנוי לשניהן [ר"ז י"ג]. (ד) ולתוס' [שבועות דמ"ג ב' ד"ה מתני'], דוקא בחדא לטיבותא הוה אסמכתא, כגון באם אוביר ולא אעביד דאע"ג דחדא לטיבותא דהפסיד לחבירו, ומסתבר דמה"ט יהיה חייב לשלם כמו שאמר, עכ"פ מדעשה לו חבירו טובה לתת בידו השדה, גזם בהבטחתו לשלם כך וכך, והו"ל אסמכתא. וה"ה במשחק בקוביא איפכא, דלא עשה לו חבירו טובה שיבטיח לו לשלם כך וכך, עכ"פ הוא לא הפסיד לחבירו, והו"ל מה"ט כשישלם אסמכתא. משא"ש בב' לטיבותא כמשכן שהבטיח המלוה שכשיפסד יאבד חובו, הלוה לא עשה למלוה טובה במה שנתן לידו משכן, וגם המלוה עשה הפסד ללוה במה שאבד המשכן, בכה"ג לא הוה אסמכתא. (ה) מיהו כל אסמכתא י"א דאם אמר בפירוש שמקנה מעכשיו, מהני, אבל קנין סודר אף דהוה כמעכשיו אפ"ה באסמכתא לא קניא, אם לא שפירש, מעכשיו. וי"א דעל מנת הוה כמעכשיו, וי"א דצריך תרתי, מעכשיו ושיקנו ממנו בב"ד הבקיאין בדיני אסמכתא [הט"ז בח"מ ר"ז], וי"א דצריך שימסור השטר לב"ד, וגם צריך שלא יתהווה אח"כ אונס שא"א לקיים תנאו. מיהו בצוה לכתוב בשטר שקנו ממנו בב"ד כנ"ל, אף דלא קנו מהני, דהודאת בע"ד כק' עדים דמי [כח"מ סי' מ']. ובצוה לעדים שיכתבו לשכנגדו שטר על זה, יוכלו לכתוב מעצמן שקנו ממנו בב"ד כנ"ל, דמסתמא התכוון על שטר שיועיל [שם]. (ו) אמנם בהתחייב לחבירו בקנין על סך כך וכך, והתנה שבאם יעשה דבר פלוני יהיה פטור מסך הנ"ל, או שבחם לא יעשהו יפטור מהחיוב הנ"ל, לכ"ע מהני. וי"א דגם נדר, ושבועה, ותקיעת כף או בכתוב בשטר בחרם חמור ובשבועה דאורייתא, מהני באסמכתא, וי"ח. (ז) מיהו כל אסמכתא אפילו כתוב בשטר דנעשה דלא כאסמכתא, לכ"ע לא מהני [שם]:

סעיף מז

מי שנמחק שטר חובו
שיש עדים שנמחק באונס:

סעיף מח

מעידין עליו עדים
שיודעים הזמן והסך שנכתב בו:

סעיף מט

ובא לפני בית דין ועושין לו קיום
שהב"ד כותבין לו איש פלוני וכו':

סעיף נ

איש פלוני בן פלוני נמחק שטרו ביום פלוני
שזמנו ביום פלוני, ועל סך כך וכך:

סעיף נא

רבי יהודה אומר יחליף
יקרעו אותו השטר, ויכתבו שטר אחר על סך הנשאר:

סעיף נב

אמר לו רבי יוסי כך יפה לו
ר"ל כך ראוי לו ללוה, דהרי בידו למהר לפרוע, והרי עבד לוה לאיש מלוה:

סעיף נג

ולא יודע כחו של זה
שיפסיד המלוה אם יכתבו שטר החדש מזמן דהשתא, וס"ל דדוקא היכא דבאמת נשרף או נמחק שט"ח. כותבין שטר אחר בב"ד, אבל לקורעו לכתחילה אדעתא דהכי למכתב לו שטר אחר, אטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. וקיי"ל דאם הגיע זמן הפרעון כבר, הברירה ביד המלוה, או שיכתבו ב"ד שטר חדש מזמן ראשון, או שיכתבו שובר, ואם לא הגיע זמן הפרעון של סך הנשאר עדיין, אז הברירה ביד הלוה, או להחליף לו השטר או לכתוב הפרעון ע"ג השטר עצמו [נ"ד ש"ך סק"ב]. וכל זה בפרע מקצת, אבל ברוצה לפרוע הכל והשטר נאבד, יכתוב שובר, ואם הלוה טוען ברי שהשטר ביד המלוה, נשבע המלוה היסת שאינו יודע היכן הוא, דבישנו בידו פטור מלשלם עד שיחזירהו לו. ואפילו כשהשטר בעיר אחרת, י"א שפטור מלשלם עד שיחזירהו לו. מיהו כשהלוה אינו רוצה לשלם עד שיחזיר לו השטר תחלה, והמלוה אומר שישלם תחלה, ישליש השטר ואח"כ יפרע הלוה [נ"ד]:

סעיף נד

השכר לאמצע
ואין העשיר יכול לומר השכיר חלקך לבד:

סעיף נה

הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים
לחמם המרחץ:

סעיף נו

וירחצו במרחץ
ר"ל וירחצו בני ביתך בהמרחץ:

סעיף נז

קח לך זיתים ובא ועשם בבית הבד
ר"ל ותמעכם ותכבשם בבית הבד [כמו עשו דדי בתוליהן [יחזקאל כ"ג], וכ"כ גט מעושה [גיטין פ"ח ב']. ומעשין לפסולות [כתובות ע"ז א'] כולן לשון מעוך ודוחק הן. וכ"כ נ"ל דמעשה קדירה [נדרים מ"ט] ר"ל מאכל שנתמעך בקדירה. ע"י הבשול, וכדקאמר התם דאסור ברתחתא. אמנם נקט הך מתני' הכא. מדדמי להך דלעיל, דכמו לעיל באבד השובר, יאכל מלוה וחדי, כמן כן הכא באין להעני עבדים, יאכל אחיו וחדי]. והכי קיי"ל במרחץ ובכל דבר שאין בו דין חלוקה. ודוקא באין א' מהן רוצה לקנות, דברוצה א' מהן לקנות, יכול לומר לחבירו, קנה חלקי או אקנה חלקך בכך וכך. אפילו אומר הרבה יותר מדמיו, צריך השני או לקנות או למכור, אבל לא יכול לומר כן על פחות מדמיו, דבזה יפסיד העני שאין לו מעות. מיהו באינו רוצה לחנות, אבל יכול לכוף לחבירו לקנות חלקו אפילו בשער הזול [קע"א ו']:

סעיף נח

זה על זה
דכל א' יאמר החזרתיו כשפרע לי, ולא מצי תובע לומר א"כ היית קורע אותו קודם שהחזרתו לי, דמצי אידך לומר לאו אדעתאי אז בזה:

סעיף נט

ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב
דכל א' יאמר חבירי לוה:

סעיף ס

שטרות שניהן פרועין
ר"ל כשנמצא בבית לוה שובר שכתוב בו, שטרו של יוסף ב"ש פרוע, שניהן פרועין בהלוהו שניהן:

סעיף סא

ישלשו
שיכתבו גם שם זקנם של היוסף ב"ש:

סעיף סב

ואם היו משולשים
שגם שם זקנם שוה:

סעיף סג

יכתבו סימן
ארוך או גוץ [דאע"ג דארוך וגוץ לחוד לא הוה סימן [יבמות ק"כ ע"ב]. עכ"פ הכא נגד האחר וודאי הוה סימן מעליא. והא דלא קאמר ירבעו. ה"ט מדאין מצוי שיכיר אדם אבי אבי אביו, ואסור שאפילו הוא ידע, לא מהני, כיון דאינו מפורסם לעדים]:

סעיף סד

ואם היו מסומנין
שסימנן ג"כ שוה:

סעיף סה

יכתבו כהן
אם א' כהן והב' ישראל. ואעפ"כ באין סימנין שוה, סימן שבגופן עדיף טפי. ואם גם שניהם כהנים, יכתבו אבי זקנם [מ"ט]:

סעיף סו

האומר לבנו
בשעת מיתתו, ואורחא דמלתא נקט, שירא שיבוא בנו לידי חטא. וה"ה מלוה שמסופק בעצמו בשטר שבידו:

סעיף סז

והקטן אינו פרוע
דשטר א' אמר [ס"ה כ"ד].

סעיף סח

המלוה את חבירו על ידי ערב
שהיה ערב בשעת הלואה:

סעיף סט

לא יפרע מן הערב
עד שיתבע ללוה בדין, וכשיתחייב והוא עני, אז ישלם הערב:

סעיף ע

יפרע מן הערב
ר"ל אז א"צ לתבוע הלוה בדין תחלה. וכל זה באין נכסים ידועין ללוה, אבל ביש לו, לא יפרע כלל מהערב בשום אופן. מהקבלן, דהיינו באמר הערב בשעת ההלואה, תן לו ואני נותן לך, אף שיש ללוה לפרוע, יוכל להפרע מהקבלן:

סעיף עא

רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך
בין ערב בין קבלן:

סעיף עב

לא יפרע מן הערב
וקיי"ל כת"ק. ועי' מ"ש בסוף פרקן:

סעיף עג

והיה בעלה מגרשה
ואין להבעל לשלם הכתובה, וצריך הערב לשלם:

סעיף עד

ידירנה הנאה
ר"ל א"צ לשלם עד שידור הבעל הנאה ממנה על דעת הרבים:

סעיף עה

שמא יעשו קנוניא על נכסים של זה ויחזיר את אשתו
כדי שלא יעשו הבעל קנוניא עליו שישלם לה, ויחזור וישאנה אחר שתגבה כתובתה מהערב. וקיי"ל דערב דכתובה ותוספת, לא משתעבד אפילו בקנין. מדלא חסרה מידי, אבל לאשת בנו משתעבד בקנין. מיהו בא"ל תנשאי לזה ואני אתן לך כתובתך, משתעבד אף בלא קנין אפילו אינו בנו. וי"א דכל ערב דכתובה על ידי קנין משתעבד, ולאשת בנו משתעבד אפילו בלא קנין [אה"ע ק"ב ו']. וכל שהיה ערב באופן שמשתעבד, כשיגרשה בעלה ידירנה הנאה כמבואר במשנתינו [שם ז']:

סעיף עו

גובה מנכסים משועבדים
אפילו לא כתוב שם אחריות, קיי"ל אחריות ט"ס הוא בין בהלואה ובין במכר [ח"מ ל"ט ורכ"ה]:

סעיף עז

גובה מנכסים בני חורין
מיהו ביש עדים שקנו מידו, אפילו אין שטר גובה ממשעבדי, דהעדים שקנו מידו מוציאים הקול שלוה והשתעבד, ויזהרו הלקוחות:

סעיף עח

גובה מנכסים בני חורין
אפילו מודה לוה שקנו עדים מידו [ס"ט]:

סעיף עט

ערב היוצא לאחר חיתום שטרות
דאחר שחתמו העדים השטר, כתב הערב למטה, ואני פב"פ ערב:

סעיף פ

תוכן העניינים

יכין בבא בתרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה