יכין בבא בתרא· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ט
סעיף א
בזמן שהנכסים מרובים
כדי לזון הבנים והבנות עד שיבגרו הבנות:
סעיף ב
בנים יירשו והבנות יזונו
ר"ל הבנים ירשו והם יזונו הבנות עד שיבגרו [אה"ע קי"ב י"א]:
סעיף ג
נכסין מועטין
שאין בהן כשיעור הנ"ל:
סעיף ד
והבנים ישאלו על הפתחים
ונותנין להבנים רק הנשאר משיעור מזונות הבנות עד שיבגרו:
סעיף ה
אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי
בתמיה, אלא יזונו כולן יחד:
סעיף ו
אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון
וקיי"ל כת"ק דהרי מזונות הבנות כבר נתחייב בכתובה והופקע מירושת הבן [שם]. וה"ה אלמנה ובת, ששתיהן נזונות מתנאי כתובה, ואם אין בנכסים בכדי שתזון הבת עד שתבגר והאלמנה עד זמן שראוי שתחיה, אז האלמנה דוחה הבת וגם הבן, וי"ח [צ"ג ד', ועי' כתובות פ"י מ"ג]:
סעיף ז
הניח בנים ובנות וטומטום
שמטומטם ומכוסה ערותו עם עור, ואין ידוע אם הוא זכר או נקיבה, וה"ה אנדרוגינוס, שיש לו זכרות ונקבות [רכ"ג], וי"א דאנדרוגינוס בריה בפ"ע היא ואין לו כלום [ר"פ]:
סעיף ח
הזכרים דוחין אותו אצל נקבות
וניזון, דא"ל אייתי ראיה דזכר את ותירש עמנו:
סעיף ט
הנקבות דוחות אותו אצל זכרים
דא"ל אייתי ראיה דנקיבה את ותיזן עמנו:
סעיף י
ילדה זכר נוטל מנה
אף דהמזכה לעובר לא קנה, הכא דעתו קרובה לבנו, ומקנהו קנין גמור כשכבר עברו מ' יום משנתעברה, וי"א דוקא בשכ"מ, דמדרחים לברי', וכשלא יהיה יוכל להקנותו חיישינן שתטרף דעתו [ר"י, ודו"ק. ואילה"ק עכ"פ אסמכתא היא, ולא קניא. י"ל דהיינו דוקא כשרוצה המקנה שלא יקנה הלה, אבל הכא רוצה שיקנה] :
סעיף יא
נקבה מאתים
מדכחה חלש לבקש פרנסתה, רגיל לפסוק לה טפי:
סעיף יב
ילדה זכר ונקבה
תאומים:
סעיף יג
והנקבה נוטלת מאתים
אף שלא התנה רק על כל אחד לבד:
סעיף יד
ילדה טומטום אינו נוטל
וקיי"ל דנוטל עכ"פ כפחות שבשניהן [רנ"ג כ"ז]:
סעיף טו
הרי זה יטול
ולא תימא על וולד כזה לא התכוון:
סעיף טז
יורש את הכל
ולא תימא וולד כזה לא מחשב כזרעו וירשו אחי המת:
סעיף יז
השביחו גדולים את הנכסים
בעודן בתפוסת הבית:
סעיף יח
השביחו לאמצע
ואפילו שכר עמלן לא יטלו, ומכ"ש בגדולים וגדולים, דלפעמים זה או זה מתעסק, וודאי הכל לאמצע. מיהו בהשביחו בהוצאות מכיסן, או טרחו הרבה בטרחות שלא היו הקטנים יכולין לעשותן, שבחן לעצמן [רפ"ז]:
סעיף יט
אם אמרו
בפני ב"ד, ואם אחיהן גדולים גם בפני עדים סגי:
סעיף כ
הרי אנו עושים ואוכלין השביחו לעצמן
דמדשתקו לאזהרתן, וודאי ראו שיש תועלת גם לאחיהן בהתעסקן, ומחלו להן הרווחתן [רפ"ז]:
סעיף כא
וכן האשה
אלמנה:
סעיף כב
השביחה לאמצע
ומיירי באשה אלמנה שירשה נכסי בעלה, כגון שנשא בת אחיו, ומת בלא בנים ואחים, דאז אשתו ואחיותיה יירשוהו, והיינו דקמ"ל, דאף על גב דאיכא תרתי נגד אחיותיה שהיא גם אשתו, אפ"ה כשלא אמרה ראו וכו' הרווח לאמצע, אבל בלאו אשה יורשת, בכל גוונא השבח ליתומים:
סעיף כג
הרי אני עושה ואוכלת השביחה לעצמה
וצריכה לאשמעינן ב' בבי גבי אשה, דקמ"ל רישא, אף דאין דרך אשה לטרוח קמי אחיותיה, אפ"ה לא אמרי' דגם בלא אמרה כאמרה דמי, וקמ"ל סיפא, דאף דנהנת עי"ז דנפק עלה קלא דנושאת ונותנת, שעי"ז תנשא, אפ"ה באמרה, שבחה לעצמה:
סעיף כד
האחין השותפין
בתפוסת הבית, ויש אומרים דה"ה שותפין אחרים:
סעיף כה
שנפל אחד מהן לאומנות
בעבודת המלך, שיש בזה הרווחה:
סעיף כו
נפל לאמצע
הרווח לכל האחין, אם מחמת אביהן נבחר. ואם מחמת חכמתו וחשיבותו. הרוח שלו [קע"ז]:
סעיף כז
חלה
אחד מהאחין בהתעסקו בהשותפות חלה בפשיעה, מדהלך בקור וחום וכדומה:
סעיף כח
נתרפא משל עצמו
ודוקא ביש קצבה לרפואתו, אבל באין קצבה, או שחלה באונס אפילו יש קצבה, מתרפא מהאמצע. וכל זה במתעסק הוא לבד, או שנזונין בשותפות, אבל בב' לריעותא: שמתעסקין כולן, ונזונין כ"א לעצמו., בכל גוונא מתרפא משלו [שם]:
סעיף כט
האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב
נוהגין ששולחין דורונות להחתן ביום הנשואין, וכשהוא חוזר ונושא, חוזר המקבל ושולח לו דורון, ואלו שלוחו דורונות כשהיו בבית אביהן כשאביהן היה חי, מנכסי אביהן. ולא דמי לנשאו בחיי אביהן [פ"ח מ"ז] דאמרינן דמתנה יהיב להן. התם להן נתן, והו"ל כנתן מתנה לאחר, אבל הכא הרי גם להמקבל השושבינות לא קבלה כמתנה דהרי נגבית בב"ד וכ"ש לבנים הנותנים השושבינות, רק יקרא הוא דעביד לבניו שיהיה נראה כאילו נתנו הם, וכה"ג אמרינן בפסחים האומר הריני שוחט הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים, דגם אחיו זכו עמו דרק לכבדו נתכוון:
סעיף ל
חזרה לאמצע
וכולן חולקין בו:
סעיף לא
שהשושבינות נגבית בבית דין
ולא נהגו עכשיו כן [אה"ע ס']:
סעיף לב
אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן
ביום החופה, רק שלא אכל שם, וכ"ש כששלח לו ביום אחר:
סעיף לג
השולח סבלונות לבית חמיו
ששלח החתן מתנות לכלתו אחר שקידשה:
סעיף לד
שלח שם מאה מנה
בסתם, שלא פירש שתביאן עמה כשישאנה:
סעיף לה
ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר
ואח"כ מת א' מהן, או שחזר בו הוא:
סעיף לו
אינן נגבין
ודוקא באכל בדינר הא פחות לא:
סעיף לז
שלח סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה
ר"ל אם פירש כן בדבריו, ואורחא דמלתא נקט, דבסבלונות מרובין רגיל לפרש שתביאן אליו, וה"ה בסבלונות מועטין, ואמר כן:
סעיף לח
הרי אלו נגבין
(כשלא אכל) [אף כשאכל] בבית חמיו:
סעיף לט
סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה אינן נגבין
אף שלא אכל שם. וקיי"ל [אה"ע נ'], דבין ששלח סבלונות מרובין או מועטין, בין אכל אצל חמיו או לא, אם מת א' או שחזר בו האיש, תחזיר הכל, חוץ מהמאכל או משתה או מעות שנתן לה, או כלים ששלח ובלו ואבדו. וי"א דבלא אכל שם בדינר, אז אפילו מאכל ומשתה ששלח, חייב חמיו לשלם. אבל בחזרה היא, או שחזר בו חמיו, מחזרת הכל, ואפילו המאכלים משלמת דמיהן בזול, דהיינו ב' שלישי דמיהן, וכ"כ מה שהפסידה לו שישלם לשדכנים וחזנים ושמשים כנהוג, צריכים לשלם לו. וכל זה בחזרו בהן לאחר שנתקדשה, אבל בחזרו בהן לאתר שידוכין בכל גוונא משלמת הכל, וי"ח [עיי' ב"ש שם]:
סעיף מ
שכיב מרע
חולה שהוצרך לשכוב במטה מחמת חולשתו, אבל לא חולה ראש או שאר אבר [ח"מ ר"נ]:
סעיף מא
שכתב כל נכסיו לאחרים
ה"ה בחילק כל נכסיו על פיו, דדברי שכ"מ ככתובים ומסורים דמו:
סעיף מב
ושייר קרקע כל שהוא
לעצמו. וה"ה מטלטלין. וי"א דבעינן כדי להתפרנס בהן:
סעיף מג
מתנתו קיימת
ובעמד אינו חוזר:
סעיף מד
אין מתנתו קיימת
ודוקא שכתב בה כדשכיב ורמי בערסא דמוכח שנותן במתנת שכ"מ וכסיפא. וקיי"ל, דזה הכלל במתנת שכיב מרע. (א) מתנת שכ"מ במקצת , צריך קנין, או משיכה, או הגבהה, או שאר קנייני מטלטלין או קרקעות, דבקנה באחד מאלו, אפילו בעמד אינו חוזר, ובלא קנה באלו, אפילו בלא עמד לא קנה המקבל [ר"נ ד']. והני מילי בסתם, אבל במפרש שנותן המקצת במתנת שכ"מ, אז א"צ קנין, ובלא עמד קנה, ובעמד חוזר, ואדרבה ע"י הקנין, מגרע גרע, דאז אפילו בלא עמד לא קנה, אא"כ כתב כמיפה כחו, שקנו מני' [ר"נ ס"ט]. (ב) מתנת שכ"מ בכולה, דהיינו שלא שייר לעצמו כלום. אז אפילו נתן הכל לכמה בני אדם, ולא הפסיק בין א' לחבירו, א"צ קנין, ובלא עמד קנה, ובעמד אפילו בקנו מני' לא קנה, ואפילו התנה שלא יהא יוכל לחזור בו, רק בב' לטיבית' שהתנה כן וגם קנו מני', אז בכל גוונא אינו חוזר דהו"ל כמתנת בריא [שם ס"ב וסי"א]. וה"ה באומר שנותן הכל מהיום, או שמצאו כתוב בשטר שנתן הכל מהיום, לא חיישינן שמא הסופר כתב כך מעצמו מבלי שצוהו השכ"מ, ודין מתנת בריא יש לו, ולהכי צריך קנין, ואז אינו יכול לחזור בו בשום גוונא [שם ס"ט]. (ג) אמנם מצוה מחמת מתה, דהיינו שפירש שמחמת מיתה הוא נותן, או שהיה באותה שעה מתאונן על מיתתו, או אפילו בריא שמפרש בים, או יוצא בשיירא, או בקוצר, או שקפץ עליו החולי, בכל אלו אפילו במתנה במקצת דינו כמתנת שכ"מ בכולה, דנקנית באמירה בלא קנין. ובעמד וניצל, חוזר אפילו היה בקנין [שם ז' ח']:
סעיף מה
לא כתב בה שכיב מרע
ר"ל שלא כתב בשטר המתנה שהיה שכ"מ ולא שייר קצת לעצמו דאל"כ הרי אפילו היה שכ"מ היה מתנתו קיימת:
סעיף מו
הוא אומר שכיב מרע היה
שיוכל לחזור בו:
סעיף מז
צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע
דבתר השתא אזלינן, שהוא בריא:
סעיף מח
וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה
והכי קיי"ל [רנ"א]:
סעיף מט
אין נקנין אלא במשיכה
דס"ל אפילו שכ"מ, ואפילו מצוה מחמת מיתה, אין דבריו ככתובין ומסורין, רק דינו כמתנת בריא:
סעיף נ
אמרו לו מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנו כבינתי
[הויבע]:
סעיף נא
בני רוכל תקברם אמן
דרשעים היו, ואמן היתה רוצה לקברן, להכי אמדו חכמים דעת אמן שגמרה והקנתה להבת אפילו בלא קנין. [ורבותינו פירשו, דמשום דרשעים היו קנסום מנמיה. וק"ל ממ"ד [כמכילתא משפטים] רשע וכשר עומדים לפניך בדין. לא תאמר הואיל ורשע הוא זה, אטה עליו הדין, ח"ל לא תטה משפט אביונך. אביון הוא במצות. ונ"ל*), דזהו באינו ראוי ברשעתו לקנסו, רק שיחשוב הדיין הואיל שרשע הוא וודאי טוען שקר, וראוי להטות עליו הדין, דזבל בני רוכל שהחזיקו ברשעתן שזרעו קוצים בכרם, דהו"ל כלאים אליבא דר"א. להכי הודיעום חכמים שאע"פ שהדין עמם יקנסום, והפקר ב"ד הפקר [כיבמות דף פ"ט ב']:
סעיף נב
וחכמים אומרים בשבת
אם בשבת חילק נכסיו:
סעיף נג
רבי יהושע אומר בשבת אמרו
דא"צ קנין וכתיבה:
סעיף נד
קל וחומר בחול
דראוי לקניין וכתיבה., וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, והכי קיימא לן [ר"נ]. מיהו בחפץ השכ"מ שיקנו ממנו, קונין בקנין סודר ממנו, אפילו בשבת, אף דכשאינו שכיב מרע אסור משום מקח וממכר [רנ"ד]:
סעיף נה
כיוצא בו זכין לקטן
ברצה ליתן מתנה לקטן, והרי אין לקטן יד לזכות בעצמו, יכול אחר לזכות עבורו לצרכו:
סעיף נו
ואין זכין לגדול
מדיכול לזכות בעצמו:
סעיף נז
קל וחומר לגדול
מטעם הנ"ל סימן נ"ד. ועוד דהרי גדול מצי משוי שליח, והרי זכין לאדם שלא בפניו, והכי קיי"ל [רמ"ג י"ח]:
סעיף נח
והיתה עליו
על הבן:
סעיף נט
כתובת אשה ובעל חוב
ולא היה לו נכסים אחרים לפרוע מהן:
סעיף ס
יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואחר כך מת האב
ולא יירש הבן כלום:
סעיף סא
בית שמאי אומרים יחלוקו
דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי, להכי הבע"ח נמי מוחזק, וחולקין כב' אוחזין בטלית [קל"ח]:
סעיף סב
ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן
והרי נכסים בחזקת יתמי קיימי, והכי קיימא לן [ר"פ]:
סעיף סג
יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשונה
וירש אותה הבעל:
סעיף סד
יורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון ואחר כך מתה האשה
ואנחנו יורשיה, ולצררי אין לחוש, מדמת פתאום:
סעיף סה
ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן
ר"ל נכסי צאן ברזל, כנדוניא ותוס' שליש, בחזקת ב' כתות היורשין הן [ועיין ש"ס, מיהו הכי קיי"ל, ועיין באה"ע צ' ס"ו, וק' ס"ב, וס"ו סי"א].
סעיף סו
כתובה
ק' ור' ותוס':
סעיף סז
נכסים הנכנסים והיוצאין עמה
ר"ל נכסי מלוג, שירשה ממשפחתה, שהבעל אוכל פירותיהן, וגוף הקרקע עומד באחריותה:
סעיף סח
בחזקת יורשי האב
ר"ל בחזקת יורשי האשה [ונקט יורשי אב, אגב גררא דיבמות פ"ד מ"ג), דקנין פירות דבעל לאו כקנין הגוף דמי:
סעיף סט
ועל אמו
ר"ל אלמנה שלא היה לה בן רק זה, ונפל הבית על שניהן:
סעיף ע
אלו ואלו מודים שיחלוקו
יורשי הבן שאינן יוצאי יריכו, ויורשי האשה, יחלקו נכסי האשה, דלא דמי למשנה ח', דהכא שניהן יורשין, גם לא דמי למשנה ט' דהכא שניהן מוחזקין בהכל שוה:
סעיף עא
אמר רבי עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן
מדנקט ת"ק מודים, נקט איהו נמי מודה, וה"ק ואני מודה לחולק עליך דלב"ה הכא נמי הנכסים בחזקת יורשי האשה היו בחייה. והכי קיי"ל [ר"ס ס"י]:
סעיף עב
אמר לו בן עזאי על החלוקין אנו מצטערין
על מחלוקתן שבמשנה ט':
סעיף עג
אלא שבאת לחלק עלינו את השוין
לומר שגם במשנה י' פליגי: