אור ברסלב

יכין בבא בתרא· רבי ישראל ליפשיץ

פרק ה

פרק ד

סעיף א

המוכר את הספינה מכר את התורן
[מאסטכוים]:

סעיף ב

ואת הנס
[זעגעל]:

סעיף ג

ואת העוגין
[אנקער] ונקרא עוגין ע"ש הלהן תעגנה, שהוא לשון עיכוב, שהברזל ההוא ישליכוהו אל תחתית הים והוא קשור בחבל, כדי לעכב הספינה:

סעיף ד

ואת כל המנהיגין אותה
[רודער]:

סעיף ה

אבל לא מכר לא את העבדים
משרתי הספינה:

סעיף ו

ולא את המרצופין
[זעקקע] לסחורה:

סעיף ז

ולא את האנתיקי
כך נקרא בלשון יון כללות הסחורה [לאדונג] בל"א.

סעיף ח

מכר את הקרון
[וואגען]:

סעיף ט

לא מכר את הפרדות
כשאינן קשורות עמו [ר"כ]:

סעיף י

לא מכר את הקרון
אפילו קשורות עמו, מדיכול לרכוב עליהן בלי קרון למחוז חפצו.

סעיף יא

מכר את הצמד
[יאך] שצומד צואר השוורים יחד:

סעיף יב

לא מכר את הבקר
אפילו במקום שמקצתן קורין לצמד בקר או איפכא. מיהו בקשורין יחד שניהן מכורין [שם]:

סעיף יג

וחכמים אומרים אין הדמים ראיה
אם טעה בכדי שהדעת טועה, יש בו אונאה או בטול מקח [כפ"ד דב"מ סי' י"ז], ואם בכדי שאין הדעת טועה, אמרי' במתנה נתנן לו. ודוקא במקום שהרוב קורין לצמד צמד ולבקר בקר, אבל כשהרוב קורין נצמד בקר, אמרי' הדמים מודיעין, ואם כולן קורין לצמד בקר, אפילו בלא הודעת הדמים הכל מכור [ר"כ]:

סעיף יד

לא מכר כליו
סק ודסקיא, אפילו היו עליו בשעת מכירה, אבל אוכף הוא [זאטטעל] בל"א, ומרדעת [דעקקע] שעליו לחממו. [אולם מרדע הוא [פייטשע] או [קאנשוק] בל"א, ועיין פרק ה' דשבת מ"ב ובערוך ערך מרדע], אפילו אינן עליו, מכורין עמו [ר"כ ז']:

סעיף טו

חמורך הוא
דשאלו לו, הכי חמורך הוא. מכרהו לי, אז אמרינן דלא נתכוון רק לחמור לבדו. ולר' יהודה הנ"ל הדמים מודיעים, וקיי"ל כת"ק:

סעיף טז

המוכר את החמור מכר את הסייח
[פיללען]. ודוקא באמר המוכר חמור מניקה אני מוכר לך דאם לא לולדו נתכוון א"צ לחלב החמור:

סעיף יז

מכר את הפרה לא מכר את בנה
אף שאמר המוכר מלת מניקה, אמרי' דלחלב נתכוון:

סעיף יח

מכר אשפה
ר"ל מקום גבוה או עמוק לכינוס הזבל:

סעיף יט

מכר בור מכר מימיו
המכונסים בו. וקיי"ל דלא מכר מימיו, וי"א דקיי"ל כמתני' [ר"כ ט"ז]:

סעיף כ

הלוקח פירות שובך מחבירו
מיירי שמכר בית השובך עצמו, שיהיו כל הנולדים בו כל השנה ללוקח, דבכה"ג הו"ל כמוכר דקל לפירותיו, שאינו כמוכר דבר שלא בא לעולם [כסי' ר"ט ד']:

סעיף כא

מפריח כריכה ראשונה
ר"ל זוג ראשון יניח למוכר לצוותא לאבות שלא יברחו:

סעיף כב

פירות כוורת
שמכר בלשון זה כוורת לנחיליו שיוציא כל השנה, כלעיל:

סעיף כג

נוטל שלשה נחילין
דבכל ט' ימים יוצא נחיל דבורים ילדים, ויושבין על ענף, ומביא כוורת חדשה ומושיבן בתוכה, וג' נחילין הראשונים מובחרין הן, ואותן נוטל הלוקח להושיבן בכוורתיו:

סעיף כד

ומסרס
ר"ל ואח"כ מסרס, שנוטל מוכר א' ולוקח א':

סעיף כה

חלות דבש
במכר כוורת להדבש שיתהווה בתוכה בכל השנה:

סעיף כו

מניח שתי חלות
דבש לפרנסת הדבורים בחורף:

סעיף כז

זיתים לקוץ
בקנה ממנו הענפים שרבו באילני זיתים שיקצצם לוקח לעצים:

סעיף כח

מניח שתי גרופיות
ב' ענפים ויחזרו ויגדלו, וי"א שמניחן רק מהסמוכין לארץ [רט"ז י"ד]:

סעיף כט

הקונה שני אילנות
לפירותיהן:

סעיף ל

הרי זה לא קנה קרקע
שבין האלנות, אבל יש לו דרך לאילניו, ולא דמי לדלעיל בקנה בור דצריך ליקח לו דרך [כפ"ד מ"ב] י"ל דהכא גם רבנן מודו דבשלמא התם מדמכר לו מגוף הקרקע ולא הזכיר לו גם הדרך שאני, משא"כ הכא ודוק. וגם יש לו קרקע תחת האילנות כמלוא המלקט וסלו, שאין בעל הקרקע רשאי לזרען כל זמן שהאילנות קיימין:

סעיף לא

רבי מאיר אומר קנה קרקע
וקיי"ל כת"ק [סרט"ז ה']:

סעיף לב

הגדילו
אם הרחיבו הענפים יותר מבתחילה:

סעיף לג

לא ישפה
ר"ל לא יקוצם בעל הקרקע, דמדאין לו לבעל האילנות קרקע, להכי שעבד גם לזה קרקעו בעודן קיימין:

סעיף לד

והעולה מן הגזע
[שטאם], שהוא למעלה מהקרקע:

סעיף לה

שלו
שייך לבעל האילן ולא דמי להך דב"מ [פ"ח מ"ה] דאמרי' יחלוקו, דהכא שאני דשיעבד ליה קרקעו לכל יניקת הגזע. מיהו נל"פ דהתם העולה מן השרשים הוה של בעל הקרקע ק"ו מהכא. אבל חייב לקוץ מיד להעולה מהגזע, דחיישינן שמא תגביה הקרקע עד למעלה ממקום חיבור הענף החדש בהגזע, ויאמר ג' אילנות לקחתי ויש לי קרקע, ואף שיהיה אז עכ"פ בעל הקרקע מוחזק. עכ"פ מביא אותו לדינא ודיינא. ומה"ט נ"ל דאפילו אין בהשנים שמכר והענף החדש עמם התנאי' שנזכיר לקמן סי' ל"ט, אפ"ה חייב לקוץ, דעכ"פ יביאהו לידי דינא ודיינא:

סעיף לו

ומן השרשים
כל שלמטה מהקרקע:

סעיף לז

ואם מתו
שנתיבשו ב' האילנות:

סעיף לח

אין לו קרקע
דספיקא הוה והממע"ה:

סעיף לט

קנה שלשה קנה קרקע
שבין האילנות, מלבד הדרך והמקום להמלקט כדלעיל סי' ל'. ודוקא בעומדין כסגול כזה , א' כנגד הרווח שבין הב', ושיהיו בין אילן לאילן לא פחות מד' ולא יותר מט"ז אמה, ושאין מפסיק ביניהן בור או אמת המים או ר"ה, והיו כולן בתוך שדהו, ולקחן ביחד, ואם חסר א' מאלו אין לו קרקע:

סעיף מ

ישפה
יקוץ מה שגדל והתפשט יותר מבתחלה, שלא יזיק בצילן לזרעים שתחתיהן:

סעיף מא

שלו
לבעל האילן:

סעיף מב

יש לו קרקע
ויוכל ליטע אחרים במקומן [סרט"ו]:

סעיף מג

מכר את הרגלים לא מכר את הראש
דכל א' חשוב בפני עצמו:

סעיף מד

מכר את הקנה
הריאה והלב יחד:

סעיף מה

לא מכר את הקנה
דבדקה במכר החשוב מכר הטפל, אבל לא איפכא. ובכל הנך דפרקן הכל כמנהג המדינה:

סעיף מו

ארבע מדות במוכרין
ד' דינין חלוקין:

סעיף מז

מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות
הוא הדין כל מילי.

סעיף מח

הלוקח יכול לחזור בו
ולא המוכר, ואפילו הוקרו:

סעיף מט

רעות ונמצאו יפות
שהטעהו לוקח ואמר לו שרעות הן ונמצא שהן יפות:

סעיף נ

מוכר יכול לחזור בו
ולא לוקח אפילו הוזלו:

סעיף נא

אין אחד מהם יכול לחזור בו
אפי' אינן יפות שביפות או רעות שברעות:

סעיף נב

שחמתית
חיטין אדומים, שעושין קמח רב אבל לא יפה:

סעיף נג

ונמצאת לבנה
חיטין לבנים שעושין קמח יפה אבל מעט:

סעיף נד

שניהם יכולין לחזור בהן
דיש חפץ בזה ויש בזה [רל"ג] ונקט הנך שדומין קצת וכ"ש ב' מינין ממש:

סעיף נה

המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד
אם פסקו הדמים, ומשך הלוקח הפירות, אפילו בכליו של מוכר, אפילו לא מדדן:

סעיף נו

קנה
ואפילו לא א"ל משוך [ר' ס"ו]. מיהו משיכה לא קנה רק בסימטא [עי' ב"מ פ"א מ"ד], או בחצר של שניהן, ושיגיע סוף החפץ שמושך למקום שהיה ראשו בתחלה [קצ"ח ג' וט']:

סעיף נז

מדד ולא משך
שמדד המוכר להלוקח לתוך כלי המוכר. אפילו בסימטא, ולא משכן לוקח [והר"ב פי' שמדד לכלי לוקח בר"ה. *)ודבריו תמוהים דבר"ה גם משיכה לא קנה [כח"מ קצ"ח]:

סעיף נח

לא קנה
אפילו פסקו הדמים תחילה. אבל כלי הלוקח בסימטא אי בחצר של שניהן, קנה, וי"א שצריך נמי שמדד המוכר לתוכן, או שיאמר לו המוכר קני. ובמדדן לוקח, אפילו לכלי המוכר, קנה, דהרי משך [ר']. מיהו הגבהה קונה בכל מקום, אבל משיכה או כלי לוקח אינן קונין בר"ה, אפילו בסמטא, או בחצר של אחר או של מוכר [שם קצ"ח]:

סעיף נט

אם היה פקח
הלוקח, והפירות ברשות מוכר או ברשות אחר, וירא לוקח שמא יחזור בו מוכר אחר פיסוק דמים:

סעיף ס

שוכר את מקומן
ויהיה על ידי זה כחצר לוקח שקונה לו [ר' א']:

סעיף סא

עד שיטלטלנו ממקום למקום
ר"ל שיגביהנו והא פשיטא דמטלטלין אינן נקנין רק בהגבהה או במשיכה, רק משום סיפא נקט לה:

סעיף סב

קנה
מיירי בא"ל מוכר ללוקח תיפה לי קרקע זו כל שהו, וקנה בשכרך כל מה שעליה. ולפי מאי דקיימא לן [קצ"ג], דמחובר לקרקע הוא כקרקע' ואפילו א"צ לקרקע י"א דהוה כקרקע, א"כ אפשר דמיירי הכא בהחזיק בקרקע ע"י תלישת הפשתן, שהתכוון לתקן הקרקע ע"י זה, וקנה אגבו הפשתן המחובר, [כש"ס דפ"ד ב']. ונקט תנא פשתן, מדנוח להתלש:

סעיף סג

או שהוזלו
ה"ה בלא הוקרו, רק אין דרך שיחזרו בהן מוכר או לוקח רק ע"י יוקרא וזולא מיהו עכ"פ אפ"ה כל החוזר בו מקבל מי שפרע כשקנה כבר במעות [כב"מ פ"ד סי' י"א]:

סעיף סד

אם עד שלא נתמלאת המדה
הוקר או הוזל:

סעיף סה

למוכר
דאכתי ברשות מוכר עומד:

סעיף סו

ללוקח
מיירי במדה שאולה לשניהן מאחר, דבכה"ג קודם שנתמלא היא שאולה למוכר, ומשנתמלאת שאולה ללוקח, וככלי שלו דמי שקונה לו במודד בסימטא או ברשות של שניהן:

סעיף סז

נשברה החבית
שמדד הסרסור ולא נזהר יפה ונשברה בידו:

סעיף סח

נשברה לסרסור
ונ"ל דה"ה אדם אחר, דהרי אדם מועד לעולם [כסי' שע"ה], רק אורחאי. דמלתא נקט, דסרסור מודד. או נ"ל דוקא סרסור #א), דסתמא שאינו שליח של שניהן, רק אדעתי' דנפשי' קעביד, להכי אפילו א"ל לוקח למוכר שיניח לסרסור למדוד, אפ"ה בנשברה והסרסור עני, אפ"ה פטור הלוקח, משא"כ באחר, משכח"ל דחייב הלוקח בעשאו לוקח שליח למדוד ושיקנה במשיכה עבורו, וא"ל לוקח למוכר שיניח להאחר למדוד בשבילו, ושברה השליח והוא עני, חייב הלוקח [כב"מ פ"ח סי' י"ז].

סעיף סט

וחייב להטיף לו שלש טפין
צריך המוכר להשהות מדתו על כלי הלוקח עד שיטוף ג' טיפין אחר שהורק הכלי [רל"א ו'].

סעיף ע

הרכינה
אם הטה החבית:

סעיף עא

ומיצה
ר"ל אם אחר שהטיף ג' טיפין, הטה המדה ונתמצה משקין בשוליה:

סעיף עב

הרי הוא של מוכר
דמחל לי' הלוקח:

סעיף עג

אינו חייב להטיף שלש טפין
מדטרוד בחנותו:

סעיף עד

פטור
רק אז פטור החנווני, וקיי"ל כת"ק [שם]:

סעיף עה

השולח את בנו
קטן:

סעיף עו

אצל חנוני ופונדיון בידו
פונדיון ב' איסרין, ושלחו להביא שמן באיסר ולהחזיר לו איסר:

סעיף עז

שבר
התינוק:

סעיף עח

חנוני חייב
לשלם השמן והאיסר, מדמסרן להקטן, דהרי לא אמר לוקח להמוכר בפירוש שישלחם לו על ידו [כב"מ פ"ח סי' י"ז] ואע"ג דהוא עצמו נתן להקטן הפונדיון, ולא חשש שיאבדו. י"ל דמימר אמר דוקא פונדיון שהוא גדול #ב) לא יאבדו הקטן משא"כ האיסר. אבל פטור המוכר מלשלם הצלוחית. מדמסר גם הלוקח ביד הקטן זאת הצלוחית עצמו, אבידה מדעת היא. ואפ"ה משכח"ל דחייב מוכר גם על הצלוחית, כשמדד בו המוכר לאחרי', דהו"ל עי"ז שואל שלא מדעת דהו"ל גזלן, דחייב אז עליו עד שיחזירו חזרה מעלייתא ללוקח [קפ"ח ב']:

סעיף עט

שעל מנת כן שלחו
הלוקח להקטן שיחזיר הכל על ידו, ואפילו השתמש בהצלוחית פטור מלשלמו כשנשבר, דס"ל שואל הוה, והרי החזירו למקום ששאל משם. וקיי"ל כת"ק:

סעיף פ

תוכן העניינים

יכין בבא בתרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה