אור ברסלב

יכין אבות· רבי ישראל ליפשיץ

פרק ו

פרק ה

סעיף א

שנו חכמים בלשון המשנה
ר"ל מנו רבנן ברייתא בלשון המשנה:

סעיף ב

ברוך
הקב"ה:

סעיף ג

שבחר בהם
בהנהגת עצמן:

סעיף ד

ובמשנתם
שגם בלמודם בחר ה', מדאין מתכוונין בלמודם כדי להתפאר. לכן השמר לך מלהרהר אחריהם, שתחשוב דמשום שהתורה היא עסקם לכן יהללו לימודה בפרק זה:

סעיף ה

כל העוסק בתורה לשמה
לא לבעבור יראת העונש. מדידע כי ה' צוה לעסוק בה. רק בעבור שמה הגדול, שנתברר לו כבוד גדלה, כי היא תכלית. כל אדם ותכלית כל הבריאה כולה:

סעיף ו

זוכה לדברים הרבה
אריכות ימים וברכות והצלחות, עושר וכבוד, המוזכרים כולם בהבטחות שבתה"ק:

סעיף ז

ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו
שנכון לו שישתמש לצרכו עם כל שבעולם, שהכל כמשרתיו, שרק בעבורו נברא הכל.

סעיף ח

נקרא ריע
שראוי להתחבר עמו לשמוע עצתו בכל דבר:

סעיף ט

אהוב
דמפני מדותיו היקרים הוא נאהב מהכל:

סעיף י

אוהב את המקום
עושה מצותיו ית' מאהבה.

סעיף יא

אוהב את הבריות
לא לבד לאדם מיוחד, אלא אפילו אותן המקולקלין במדות, או בחטאים שאין לאוהבן רק מדהן בריות של הקב"ה:

סעיף יב

משמח את המקום
אהבה היינו בלב בשעת המעשה. ומשמח היינו בהמעשה עצמו שעושה אותה בשלימות.

סעיף יג

ומלבשתו ענוה ויראה
המדות הן כמלבושיו של אדם. וכשישתמש בא' מהן הו"ל כלובשה, שיתראה בה. והעוסק בתורה לשמה, תלבישהו התורה תמיד במידת הענוה, שיחשוב תמיד על שפלותו. גם תלבישהו תמיד יראת הכבוד נגד האדם שנפגש בו, שיחשוב ג"כ שפלותו נגד רוממות האדם שלפניו. וכ"ש שיחשוב שפלותו נגד רוממות שמו ית', ויהיה תמיד ירא לפניו יראת הכבוד:

סעיף יד

ומכשרתו
תתן לו הכנה:

סעיף טו

להיות צדיק
בחיוביו לה':

סעיף טז

וחסיד
בחיוביו נגד בנ"א:

סעיף יז

וישר
בחיוביו לעצמו לבלי להשחית מדותיו, כגון לבלי להיות עצל או רעבתן או מבוהל וכדומה.

סעיף יח

ונאמן
כמו מימיו נאמנים [ישעיה ל"ג פט"ז] ר"ל שאינן פוסקין. ה"נ ר"ל שתמיד יהיה זה הצדיק כמו שהוא עכשו, ולא תתקפהו המקרה או היצר:

סעיף יט

ומרחקתו מן החטא
דאף דאמרינן שמכשרתו להיות צדיק, הוינו שיהיה בנפשו הכנות לכך. אבל עדיין לא בימעינן האיך יתנהג כשיבוא לנסיון מעניינים חצוניים. כשיזדמן במקומות החטא. להכיי קאמר הכא ומרחקתו מהחטא. ר"ל תמנעהו לבוא במקומות הנסיון:

סעיף כ

ומקרבתו לידי זכות
תקרבו לבקש מקומות וסבות שאפשר שיזכה על ידן:

סעיף כא

ונהנין ממנה עצה
שהקב"ה יחוננו כח בלשון למודים להטות לב שומעי דבריו אליו:

סעיף כב

ותושיה
הנאת העצה. היינו שנהנין מדבריו בשעה שמדבר. והנאת התושיה, היינו שנהנין כשעושין כדבריו:

סעיף כג

בינה
שנהנין ג"כ מדבריו כשהן תלויין בדרכי החכמה ובהתבוננות:

סעיף כד

וגבורה
ונהנין ג"כ ממעשיו כשרואין אותו מתגבר על המניעות שהתנגדו נגדו בדרכי ה':

סעיף כה

לי גבורה
אצל התורה נאמר, שתהלל א"ע שהיא תשפיע כל אלה. [או נ"ל דעצה ר"ל שישמעו עצתו בכל דבר המסתפק בעניינים הזמניים. ותושיה הוא שישמעו דבריו בלימוד התורה והיראה, דברים שיש להם ישות בהצלחה נצחית בעוה"ב. ובינה הוא שיהנו מדבריו בחכמות הזמניות כטבעיות בחשבון התקופות וגמטריאות וכדומה. וגבורה היינו שישמעו לו ג"כ להציל העשוק מעושקו, וכל הנך הם דברים שצריך העוסק בתורה ללמד לבני דורו]:

סעיף כו

ונותנת לו מלכות
היינו ההוד שעל פניו:

סעיף כז

וממשלה
היינו הכח לצוות לסביביו:

סעיף כח

וחקור דין
החכמה. וכל ג' אלו נצרכים להשופט:

סעיף כט

ומגלין לו רזי תורה
הם הסודות הנשגבות שבמצות. וזהו מעלה שקרובה לנבואה:

סעיף ל

ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק
מעיו מימיו מתוקים, אבל מימיו אינן משופעים ורבים, ונהר. הוא להיפך. אבל בו יהיה בהשפעתו ב' לטיבותא. שכל דבריו וענייניו יהיו כפולים בנעימות ובחוזק:

סעיף לא

והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו
שבכל המעלות הגופניות והרוחניות שזכה, אפ"ה לא יהא גס בלבו עבורן. אלא יהיה צנוע, לעשות מע"ט שלו לה' או לאדם הכל בהסתר. גם בשיתבונן בדרכי ה' ובמצותיו, לא יעוז פניו לשפוט עליהן ע"פ שכלו, רק בצניעות יחשוב בהן, כמ"ש ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל אלהים. וכ"כ בענוותו יהיה ארך רוח לבלי לכעוס. וי"א דארך רות היינו שאין דעתו משתנה מטובה לרעה, שמאריך להתנהג במדה שאחז בה. וכ"כ בענוותו יהיה מוחל על עלבונו, להיטיב לכל. לאוהביו ולאויביו:

סעיף לב

ומגדלתו
בממשלתו:

סעיף לג

ומרוממתו
בעוצם נפשו:

סעיף לד

על כל המעשים
שתחת השמש:

סעיף לה

בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב
אמרו הטבעיים בספרי [יעאגראפיע] שגם עכשו סביב להר סיני נשמע באויר שממעל לההר תמיד קול הברה כעין קול רעם דברים ואין מבין. וזה דבר פלא. ולפע"ד לאלה רמז ריב"ל, שהקולות הנשמעים שם יתנו רמז להאדם להזכירו מתן תורה. וכי עכשו ירעם על הדור על שאינן מכבדין אותה כראוי לשמור מצותיה כראוי. וזהו הקול הקטן החוזר מקול הגדול שנשמע אז ביום הקהל בעת מתן תורה. וזהו בת קול דקאמר הכא, ר"ל קול שנולד מקול אחר:

סעיף לו

אוי להם לבריות מעלבונה של תורה
ר"ל אל תתמה שהבטחונו במשנה הקודמת כל הטובות האלה לעוסק בתורה, והרי אנחנו רואים הרבה פעמים להיפך. ע"ז קאמר ריב"ל, כל אוי שיקרה ללומדיה ח"ו, הוא מפני עלבון התורה, שלא עמלו בה כראוי:

סעיף לז

שכל מי שאינו עוסק בתורה
כראוי:

סעיף לח

נקרא נזוף
ר"ל מוגער הוא מאביו שבשמים. והגערה הוא האוי, הדבר שאינו של נייחה שקרה לו מה', שבזה גערו ה', ויזהירו על שאינו נוהג כראוי. ונ"ל דאין ר"ל דנקרא מבני אדם בשם נזוף רק ר"ל שכל אוי שיקרה לו בעולם הוא קריאה בנזיפה שיקראו לו משמים להעירו משנתו וחלומו, כמ"ש כאשר ייסר וגו' כדי שייטיב א"ע:

סעיף לט

שנאמר נזם זהב באף חזיר
הנזם הוא כח השכל שחננו ה' להאדם. וכשישתמש בו לדברים בזויים, הרי הוא כחזיר הנובר, המשתמש בנזם שבאפו ללכלכו באשפתות:

סעיף מ

אשה יפה וסרת טעם
האדם חלש כאשה שאין לה רק מה שיתן לה בעלה. ויותר מזה, חלשים הם ישראל, סיהרא לית לה מדגרמה כלום, דכל מקריותם תלוי בהשגחתו ית'. ויותר מזה חלשים הם הת"ח, כמ"ש דתה"ק נקרא תושיה שמתשת כחו של אדם [סנהדרין כ"ו ב']. וכ"כ אמרו, אליכם אישים אקרא, אלו ת"ח שדומין לנשים חלשות [יומא ד"ע ע"א]. לכן כשיסיר הקב"ה ת"ו השו.תתו הפרטית מהם, א"א שיטיב להם בעולמם, וכן ראוי להם, מדהן כאשה יפה בכח שכל שחננם ה'. אבל השכל שלהם הוא בלי טעם וריח, מדאין משתמשין בו כראוי. ודוגמתו הוא כהאשה היפה שאמרנו שבעלה נתן לה תכשיטין אבל מדהיא סוכלת אינה שומרתן כראוי, היא נגערת מבעלה, כמו שגוערין לחזיר הנובר באשפה, עם טבעת זהב שבחוטמו. וכ"כ יגערו משמים במי שחננוהו משמים בשכל ובלב צדק. ואעפ"כ ילך תועה, והרע שיקרא לו היא הגערה להקיצו משנת אולתו, כזבוב היספאניע שיניח הרופא על אבר מת להעיר בו רוח חיים. וכ"כ כל המחלה אשר שמתי במצרים, שהיה לעונש לא אשים עליך. רק יסוריך הוא לבעבור כי אני ד' רופאיך להבריאך:

סעיף מא

ואומר
וא"ת עכ"פ לא הפסיד עי"ז דעבדא בהפקירא ניחא ליה להיות בן חורין ולא יצטרכו למשוך תמיד בעול הזהב של תה"ק לעסוק בה תמיד, ולצמצם התאוה במתג ורסן של מצותיה. על זה קאמר ואומר וכו':

סעיף מב

אל תקרא חרות אלא חירות
דכח השכל שבאדם הוא דוגמת הלוח, והשתמשו בו לתורה הוא דוגמת הכתב. וכשיהיו שניהן כראוי, אז מעשה אלהים הנה, והנושאן הוא בן חורין. אבל רק בהכתב תלוי החירות, דהרי אצל הכתב כתיב מלת חרות, לרמז החירות:

סעיף מג

שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה
שרק הוא אינו משתעבד וגם אינו משועבד להגופניות, וזאת החירות, שנפשו אינה משועבדת לתאות הגופני, זהו לבד חירות האמיתית ולא כשתאותו משוחרר ונפשו משועבדת לתאוה:

סעיף מד

הרי זה מתעלה
שלא תאמר לאו כל אדם זוכה לכתר תורה, רק כשיש לו תרתי, שיש לו שכל גדול ושישתמש בו בתורה, ע"ז קאמר שכל העוסק וכו', ר"ל אפילו אין לו שכל גדול:

סעיף מה

וממתנה נחליאל ומנחליאל במות
ר"ל אם משתמש בתכמתו שהיה לו למתנה מה', לתורה ולמע"ט, אז יהיה נחלי אל. יזכהו ה' שינחל חוזק אלהית, יותר מאשר יכול לקוות מטבעו. ועי"ז יתעלה שוב לבמות גבעות עולם:

סעיף מו

הלומד מחבירו פרק אחד
שיש בו כמה הלכות:

סעיף מז

או הלכה אחת
שיש בו כמה דבורים:

סעיף מח

אפילו אות אחת
שבמשנה או במקרא, כגון ויו מוסוף על ענין ראשון, בתולה בתולות הבתולות [כתובות כ"ט ב'] וכדומה:

סעיף מט

שכן מצינו
מייתי ראיה שלא תאמר דזה דוקא בקטן שלומד מגדול להכי קאמר שכן מצינו וכו':

סעיף נ

בדוד מלך ישראל
דהמע"ה היה גדול בתורה ומופלא שבסנהדרין, דהרי הלכה כמותו בכל מקום, כמ"ש חז"ל מדכתיב בו וה' עמו [סנהדרין צ"ג ב'] ואפ"ה קרא לאחיתופל רבו, א"כ אפילו גדול שלומד מקטן חיוב גמור ולא חסידות הוא שיקראנו רבו, דאל"כ לא היה רשאי דהמע"ה לעשות כן דאסור לו למחול על כבודו [כסנהדרין די"ט ב']:

סעיף נא

שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד
שלא ללמוד יחידי, ושלא לכנס לביהמ"ד בקומה זקופה:

סעיף נב

ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי והלא דברים קל וחומר ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד
דכערכי משמע דשוה לו, ואח"כ קראו אלופו. אע"כ שלא למד ממנו רק דברים מעטים, ולפיכך היו נאותים לו ב' הכנויים האלו:

סעיף נג

קראו רבו אלופו ומיודעו
דאלופי ר"ל רבי ואדוני:

סעיף נד

ואין כבוד אלא תורה
ר"ל אין כבוד ראוי לו לאדם אלא בשביל התורה שלמד, דכבוד שיעשו לו בשביל עושר או יופי שלו, הוא תלוי בדבר, ואינו ראוי לו, כ"א להדבר, אבל כבוד שיעשו לאדם בשביל תורתו היא ראויה לו בעצמו, דהרי קשורה בנפשו כלהב בפתילה:

סעיף נה

ותמימים ינחלו טוב
זה סיפא מפסוק אחר, והכי הוה רישא דהך קרא בתרא, משגה ישרים בדרך בשחותו הוא יפול ותמימים [ר"ל תלמידים שהם תמימים] ינחלו טוב, ר"ל ילמדו מרבותיהם התורה שנקראה טוב, וכיון שזכו מרבותיהם דבר שעושה להם כבוד, כדמוכח מקרא קמא כבוד חכמים ינחלו, וגם זכו על ידן להיותר טוב שבעולם. כדמוכח מקרא בתרא, להכי צריכים ג"כ לנהוג כבוד במלמדיהם:

סעיף נו

כך היא דרכה של תורה
ר"ל כך הוא אופן התחלת הלימוד, אף שלבסוף ינחל כל טובות שבעולם, אפ"ה אינו זוכה להטובות ההם כשיתחיל ללמוד מתוך עידון והתרשלות [י"ד רמ"ז סכ"א]:

סעיף נז

ומים במשורה תשתה
ר"ל במדה, דגם המים לשתייתו לא יהיה לו ברווח:

סעיף נח

ועל הארץ תישן
בלי כר:

סעיף נט

וחיי צער תחיה
ר"ל עם צרת הנפש, ככעס, יגון, ודאגות:

סעיף ס

ואם אתה עושה כן
שעם כל זה תהיה דבוק בתורה:

סעיף סא

אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא
כי אז אתה הוא האיש שדברנו ממנו לעיל שמוכתר לבסוף עם כל טוב הארציי והשמיימי:

סעיף סב

אל תבקש גדולה לעצמך
אף שהבטחתיך בכל הטובות הנ"ל, לא תבקש גדולת הנפש להציץ בעולם העליון בסודות הנעלמות וגם לא גדולת והצלחת הארציי, לשאל איה הם כל הבטחות שתבטחוני:

סעיף סג

ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך
ר"ל יותר מאשר אתה רגיל בו:

סעיף סד

ואל תתאוה לשלחנם של מלכים
ר"ל שתרצה שתשיג כל הצטרכותיך בלי יגיע כמלך:

סעיף סה

וכתרך גדול מכתרם ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך
דסוף הכבוד לבוא:

סעיף סו

שהמלכות נקנית בשלשים מעלות
מעלות גמורות שהמלך נעלה בהם משאר העם, ל' הם [וכולן מנויין בפ"ב דסנהדרין מן משנה ב' עד סוף הפרק, ועי' ערוך ערך מלך].

סעיף סז

והכהונה בעשרים וארבע
מעלות שהכהן נעלה בהן, הן כ"ד מתנות כהונה [הנזכרות סוף פרשת קרח].

סעיף סח

והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים
מעלות שהת"ח צריך שיהיה נעלה בהם משאר העם, מ"ח דברים הם, ולא קראם התנא מעלות, מדלא דמו אהדדי לגמרי להנך של מלכות וכהונה, דבמלכות וכהונה הם זכיות ומשפטים [רעכטע בל"א] שנקנין עם המלכות וכהונה, משא"כ המ"ח דברים של תורה. הם חיובים [פפליכטען בל"א] שהרוצה לזכות בתורה, יקנה אותה עובר לסוחר רק ע"י שמירתן כראוי.

סעיף סט

בתלמוד
ד"ת צריך שיקבלם מרב, וא"א להוציאם ע"י שכלו כשאר חכמות:

סעיף ע

בשמיעת האוזן
מלת אוזן מיותר. אבל ר"ל הקשבה גדולה, שצריך שייחד אזנו להדברים:

סעיף עא

בעריכת שפתים
שיהיו שגורים בפיו כמו שקבלה מרבו, או כדברי הספר שלמד בו, שאז המחבר הוא מלמדו:

סעיף עב

בבינת הלב
להתבונן בדברים ששמע, ולהוציא מהם דבר מתוך דבר:

סעיף עג

בשכלות הלב
הוא ההסתכלות בסוד הצפון בחוקות התורה, שא"א לאדם רק להציצם אבל לא לבארם בלשונו:

סעיף עד

באימה
שיהיה אימת רבו עליו:

סעיף עה

ביראה
שיהיה יראת שמים בלבו, שע"י אלה ישגיח היטב בדברי רבו בלימודו:

סעיף עו

בענוה
נגד ה', שעי"ז יהיה גם דברי תורתו בעצמן יקרים בעיניו להשגיח עליהן היטב:

סעיף עז

בשמחה
שע"י שילמד בשמחה יתפסו הדברים היטב בלבו:

סעיף עח

בשמוש חכמים
שע"י שיהיה תמיד סביב להם כשישמש להם, ילמד ממעשיהם הרבה מהלכה למעשה, וכאמרם ז"ל [ברכות ד"ז ב'] גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה:

סעיף עט

בדקדוק חברים
כדי שישמע מה שידקדקו הם בהלימוד של הרב:

סעיף פ

תוכן העניינים

יכין אבות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה