אור ברסלב

יכין אבות· רבי ישראל ליפשיץ

פרק ה

פרק ד

סעיף א

בעשרה מאמרות נברא העולם
ר"ל בעשרה צווים נברא העולם וברואים שבה. והם ט' פעמים ויאמר שנכתבו בפרשה בראשית ברא, ומלות בראשית ברא נמי מאמר הוא, דבלתי ספק נבראו שמים וארץ ע"פ רצונו ית'. רק להכי לא כתיב גביה ויאמר, מדנבראו יש מאין, א"כ לא יתכן שיצוה הקב"ה להאין שיברא. משא"כ שאר הברואים שכבר היה כאן שמים וארץ, שייך גבייהו ויאמר, שצוה להן שיוציאו מהן יש מיש:

סעיף ב

ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות
ר"ל בשלמא אם היה מסתבר שלא היה יכול להברא במאמר א', רק היה צריך למעשה הגדול והנורא הזה מאמרים רבים, שפיר קמ"ל קרא, שנברא רק בי' מאמרות. אבל הרי ידענו כי גדול אדונינו ורב כח לברוא הכל במאמר א', ומה שבראו באמת ביו"ד מאמרות, הוא לטעם כמוס לה' ית'. וא"כ ק' שפיר לאיזה צורך הודיעתנו תורה שנברא בי' מאמרות, דהרי הטעם למה נברא כך אינו מושג לנו, והרי זה כממעט בכבודו ית' ח"ו. על כרחך שלטובתינו הודיעתנו תורה כך, שנלמד מזה שום דבר. ולפיכך עלינו להתבונן איזה דבר נלמד מזה:

סעיף ג

וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות
דהודיעתנו התורה שנברא העולם וכל שבו בי' מאמרות, למען נדע כמה חביב לפניו ית' העולם וכל חלקיו, שנבראו בי' מאמרות דוגמת העולם העליון שנברא בי' ספירות, ודוגמת י' הדברות שבסיני. [וזה הטעם של כל י' י' שבפרק זה. וכן כל הנמצאים שבעולם כלולים בי' לשונות, (א) העצם. (ב) חכמה, (ג) האיכות, (ד) הצירוף, (ה) האנה, (ו) המתי. (ז) ההנחה. (ח) הקניין, (ט) הפועל, (י) הנפעל]. וכיון שכל כך חביב לפניו העולם א"כ כל המקלקל בו שום דבר שנענש בו ע"י חטאיו, עני בשיו, אלמנה בתרנגולתה, ויתום בביצתו [פסחים קי"ח א'], הרי קלקל דבר שחביב לפניו ית' מאד וחפץ בקיומו, ונענש גם על ענשו. וכ"כ הגורם ע"י צדקתו שיתקיים הכל, ושיתברך הכל בשפע ברכה, כמ"ש ונתתי עשב בשדך לבהמתך, שתהא פרתו רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתו מנקר באשפה ואין חולדה מזיקתה [כפסחים ד"ת ב'], הוא עושה בזה רצון קונו, ומקבל שכר על שכרו [וזהו שאמרנו פ"ד מ"ב ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה]:

סעיף ד

עשרה דורות מאדם עד נח
כמפורש בתורה אדם הוליד שת, ושת הוליד אנוש וכו' עד נח. ולמאי נ"מ הודיעתנו תורה סדר הדורות הללו:

סעיף ה

עד שהביא עליהם את מי המבול
דאע"ג דבי"ג מדות כבר כתיב שהקב"ה ארך אפים. עכ"פ לא ידענו עד כמה דורות הוא מאריך אף, להכי קמ"ל בסדר הדורות ההם, שרק עד י' דורות מאריך אפו אולי ישובו. [ואילה"ק הרי כתיב פוקד עון אבות וגו' על שלשים ורבעים והרי זה מיירי בשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן [כסנהדרין כ"ז ב']. נ"ל דהכא דהיה תלוי בזה השחתת כל העולם שאני]:

סעיף ו

עשרה דורות מנח עד אברהם
גם הם מנויין בתורה. ולעניין מה מנה תורה סדר דורות אלו:

סעיף ז

שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם
ר"ל שכר שהיו כולן ראויין לו, דהיינו לקרבן תחת כנפי השכינה, להתגלות להם כמו לאאע"ה. ולכרות להם ברית, וליתן לזרעם תורה, ולעשות להם נסים ונפלאות, ולהשפיע להם נבואה, כי כך היתה הכוונה בתחלה מאתו ית', שיזכו כל בני אדם לכל הדברים היקרים הללו. ומשחטאו י' דורות הראשונים, נדחו כולם, רק אברהם, והמובחר שבזרעו דהיינו זרע ישראל עבדו, זכו במתנות הנ"ל. [וכלל תנא כל הנך בהשכר שקבל אאע"ה. ולא כלעיל בי' דורות שמאדם ועד נח שאמרה המשנה בפירוש ענשם. ה"ט דהכא היה רק הפסד הרווח, כלומר ע"י מה שזכה אאע"ה וזרעו. נראה ונתגלה מה שהפסידו הם. וקמ"ל לעיל שהקב"ה מאריך אפו י' דורות לענין הפסד הגופניות. וקמ"ל הכא שהוא כן ג"כ לענין הפסד הרוחניות]:

סעיף ח

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם
כולן מנויין באבות דר"נ [פל"ג], והם (א) שהושלך לאור כשדים ומסר נפשו על קדושת שמו ית', (ב) לך לך, (ג) ויהי רעב, (ד) שנלקחה שרה, (ה) מלחמת (ה') [ד'] המלכים, (ו) כי גר יהיה זרעיך, שהראהו צרת בניו, (ז) שנצטוה לגרש הגר, (ח) שיגרש גם ישמעאל בכורו, (ט) מילה בן צ' שנים, (י) עקידה. ולמה נתנסה בכל אלה, אם לדעת את אשר בלבבו, מי איכא ספיקא קמי שמיא:

סעיף ט

להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום
להכי נסהו הקב"ה כל כך, כדי להודיע להכל, כמה גדולה היתה אהבתו לאלהיו, ושלא לחנם בחר בו הקב"ה מכל דורו:

סעיף י

עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים
שנצולו מעשר המכות שהיו ראויין שילקו כמצריים, מדהיו רעים וחטאים כמוהם [כמש"ל פ"ג סי' פ"ח], נצולו בזכות אבותיהם:

סעיף יא

ועשרה על הים
כולן מנויין באבות דרבי נתן [פרק ל"ג]:

סעיף יב

עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר
חטא היא בשחוטא האדם מכח תאוה. אבל נסיון, היינו בשחוטא האדם מדמסופק בכח ה' ובאמיתית הנבואה.וכך חטאו אבותינו במדבר י' פעמים. וכולן מנויין בערכין [דט"ו א'], ואלו הן, (א) קודם ירידתן לים, אמרו המבלי אין קברים, (ב) בעלייתן מהים, חשבו שמצריים עלו מצד אחר, עד אשר וירא ישראל את מצרים מת, שסבב הקב"ה שפלטתן הים, (ג) במרה, שאמרו מה נשתה, (ד) שוב שנית במים ברפידים, (ה) במן נאמר להם אל יצא, ויצאו בשבת, (ו) נאמר להם אל יותר ממנו עד בוקר, ויותירו, (ו) בשליו בשנה הראשונה, אמרו מי יאכילנו בשר, (ח) בשליו בשנה שנייה, נאמר והאספסף התאוו תאוה, (ט) בעגל, (י) במרגלים. ואז נתמלא סאתם ונענשו. [אבל שאר חטאים שחטאו. וגם מעשה קרח, כולהו בתר הכי הוו, ואף שמחלוקתו היה עבור שנתקנא בנשיאות אליצפן. וזה בשנה ראשונה היה. עכ"פ היה קרח נתירא באותה שעה לחלוק על משה. מדהיה משרע"ה אז חביב לישראל. אבל אחר גזירת המרגלים שהיה לב כולו מר על משרע"ה שלא התפלל עליהם כבעגל, ולכן אז מלא בע"ח מקום לגבות חובו]:

סעיף יג

עשרה נסים נעשו לאבותינו
לטובת אבותינו. ושאר נסים שנעשו שם (כיומא דכ"א ב') לא חשיב להו תנא, מדלא היה בהן טובה, רק עדות ששכינה שורה שם:

סעיף יד

בבית המקדש
ומדלא כתובים או רמוזים בתורה כהנך דלעיל, להכי אצטריך תנא לפרשן:

סעיף טו

לא הפילה אשה מריח בשר הקדש
אע"ג דאילו הריחה היו רשאין להאכילה, דלא עדיף בשר קודש יותר מיו"כ שהוא בכרת, ואפ"ה בהריחה ביו"כ האכילוה [כיומא פ"ב ע"א]. אעפ"כ אילו היה אפשר שתתאוה להבשר שם ע"י הריח מבשר שעל אש המזבח, היו נזהרות המעוברת מלכנס לביהמ"ק, שמא תריח, ונמצאות מצטערות שנמנעו מלכנס למקדש:

סעיף טז

ולא הסריח בשר הקדש מעולם
לא מבעייא אברי עולה שהן להקרבה, וכשהעלן לראש המזבח אין לינה פוסלת בו, ואפילו מונח שם ב' וג' ימים אפ"ה לא הסריח ביני ביני. אלא אפילו בשר *)שלמים שנאכל לכל אדם לב' ימים רצופים, גם הוא לא הסריח:

סעיף יז

ולא נראה זבוב בבית המטבחים
אף דדרך זבובים להמצא במקום דמים ובני מעים. אפ"ה כדי שלא יצטערו הכהנים המתעסקים שם, לא נראה שם זבוב:

סעיף יח

ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים
מדהיה עי"ז נפסל לעבודה ביו"כ, ועי"ז יהיו כל העם יודעים המקרה שאירע לכה"ג, ויתבייש בצבור:

סעיף יט

ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה
שאילו כן, לא היו יכולין להקטיר אימורי חטאת ואשם, ולא היה מותר הבשר לאכילה לכהנים [פסחים נ"ט ב']:

סעיף כ

ולא נצחה הרוח את עמוד העשן
שלא דחק הרוח לעשן למטה [כיומא כ"א ב'] שלא יצטערו הכהנים העובדים בהעשן:

סעיף כא

ולא נמצא פסול בעומר
דכשלא יקריבוהו בט"ז ניסן, יאסרו כל ישראל לאכל חדש בשנה זו. ואע"ג דבדיעבד גם בנקצר ביום כשר, וכשנפסל הנקצר בלילה היו יכולין לקצור אחרת ביום ולהקריבה, עכ"פ עי"ז יתעכבו בהקרבתו, ויכשלו הרחוקים שיאכלו החדש מיד אחר חצות על סמך שלא יתעכבו מלהקריבו [מנחות דס"ח]:

סעיף כב

ובשתי הלחם
שמקריבין בעצרת כדי להתיר חדש למנחות במקדש. ואין אפייתן דוחה יו"ט או שבת. וא"כ כשיפסלו אלה, א"א להביא אחרות. ולא יוכלו להביא מנחות מתבואה חדשה שנה תמימה:

סעיף כג

ובלחם הפנים
שג"כ אין אפייתן דוחה יו"ט או שבת, ואילו נפסל היתה מתבטלת המצוה שבוע שלימה. והנך ג' שהנס שנעשה בהן הוא משום שכשנפסלו אין להם עוד תיקון, להכי חדא חשיב להו תנא [ויש שאין גורסין גשמים ורוח במשנה, וחושבי' לעומר ושתי לחם ולחה"פ, לג']. [ועי' יומא דכ"א ב']:

סעיף כד

עומדים צפופים
כשמתכנסין בעזרה ברגלים וכדומה היו עומדין דחוקים מפני רבוי עם:

סעיף כה

ומשתחוים רווחים
עד שהיה באותה שעה ד' אמות בין זל"ז. כדי שלא יתבייש כל אחד מחבירו כשיתוודה או כשיתפלל אז על נגעי לבבו שאינו רוצה שיתגלו לשום אדם רק אליו ית' היודע מכאוביו:

סעיף כו

ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם
אף שמצויין שם, לא הזיקו: [וספרו לי ב' בני תורה דאתו מהתם זה שלא בפני זה. דגם עכשיו לא נשמע שניזק אדם שם מאלה, רק לעתים רחוקים והדא הוא דתנינן והשמותי את מקדשיכם. בקדושתן הן אף כשהן שומעין [מגילה כ"ח א]:

סעיף כז

ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים
אע"ג שרבו הנוסעים לשם, ובפרט ברגלים אפ"ה לא היה שם דוחק מקום או דוחק פרנסה, כי שם צוה ה' את הברכה חיים עה"ע:

סעיף כח

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות
בע"ש הראשון שבששת ימי בראשית. ולא שבאמת נבראו אז, דוכי ס"ד שהאיל של אאע"ה והאתון של בלעם שחיו לפ"ז כמה אלפים שנה. ותה"ק תעלים ממנו הנס הגדול הזה. אלא ר"ל שניתן כח בהברואים שיוציאו הפלא בשעתן. [וח"ה שאר הנסים מיד בשעת הבריאה ניתן בהדבר שבו נעשה הנס, כח להוציא הנס בשעתו כדאמרינן [ב"ר שמות פ"כ] תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע. אלא שכולן מדהי' הנס לתשמיש חול להציל ולהושיע לצדיק, להכי תיכף כשנברא הדבר ביומו, ניתן בו הכח לעשות בו הנס לכשיצטרך. אבל הנך י' דברים שהיה הנס שבכל א לאות ולמופת על מלכותו ית', לפיכך הן רק במדריגה א' למטה מסגולת קדושת שבת קודש קדשים שג"כ הוא לפרסם מלכותו וממשלתו ית' והן למעלה ממדריגה משאר הברואים שנבראו בשאר הימים כולן לתשמיש חול. להכי נבראו בע"ש ביה"ש כעין הוספת מחול על הקודש]:

סעיף כט

פי
להכי קאמר פי הארץ דר"ל ניתן כח בהארץ באותו מקום לפער פיה לבלוע עדת קרח, ולסתמו אח"כ, כחיה הפותחת פיה, וחוטפת וטורפת בכעס ובולעת שללה וחוזרת וסוגרת פיה. וכמ"ש ותכס עליהם הארץ והי' זה רק לקדש שמו ית' ולברר אמיתית תורת משה, מדכפרו בנבואות משרע"ה, וכמ"ש וידעתם כי נאצו וגו' את ה':

סעיף ל

ופי הבאר
אבן עגול הי' שמאז שהכהו משה בחורב נתן בכל עת מימיו, והיה מתגלגל עמהם במדבר בכל המקומות כמעין המתטלטל [כשבת דל"ה א, ודלא כרתוי"ט הכא]. לכן כל המ' שנה שהיו במדבר הגדול והנורא, לא חסר להם פ"א מים, עד אשר שמתה מרים שפסקו מימיו, ונגנז בתוך הים [שם]. [מיהו להכי לא קאמר פי הסלע. משום דאז הוה משמע כמי פי הארץ לעיל שנסגר אחר שנפתח. אולם להכי קאמר פי הבאר לאשמעינן שנשאר באר פתוח כל המ' שנה]:

סעיף לא

ופי האתון
שנתן הקב"ה כח בהאתון הראשון להוליד אחר כמה דורות האתון של בלעם, שיהיה בו כח לשעתו לדבר עם בלעם. [ואע"ג דמן ושמיר קדמו להנך, אפ"ה בעי תנא למנקט ג' פיות גבי הדדי כסדר בריאתן משום דארץ נבראה ביום א', והמים נבדלו ביום ב'. והאתון הוא מן הבהמות שנבראו ביום ה']:

סעיף לב

והקשת
הנראה בענן ביום הגשם. והוא מתהווה ע"י שתעמוד השמש נגד ענן מעובר במים, ותשליך קרניה עליו. אבל מצד הטבע ראוי שיתהוה עי"ז הקשת אחורי העבים לצד הרקיע. דהיינו דוגמת זריחת השמש על כלי זכוכית אשר בו מים, שיראה דמות הקשת אחורי הכלי. אבל אילו היה כן לא היה נראה הקשת לבני עולם, והרי כל עיקר אות הקשת לא הי' צריך להזכיר להקב"ה ח"ו, דהרי אין שכחה לפניו ית', רק למען להזכיר חסדי ה' לבני אדם. לכן סיבב הקב"ה טבע בענן בימי נח שיהיו נתפסים בו קרני השמש, שלא יבקעו בהענן מעבר לעבר כטבע זכוכית הנ"ל, רק יחזרו לאחור לאויר האטמאספערע, למען יהי' לאות לבני מרי שידעו שחייבים כלייה, ורק הקב"ה ברחמיו זוכר הברית. והנה כבוד ה' נראה בענן כמראה הקשת אשר ראה הנביא [יחזקאל א' כ"ח]. ובאור פני מלך חיים:

סעיף לג

והמן
שנתן הקב"ה כח באויר השמים להמטיר רק לישראל במדבר דגן שמים, שלא היה מן כדוגמת מן שבזמנינו, רק נקרא כך בהשחלת השם [וכן טעו בו ישראל ואמרו זה לזה מן הוא, ר"ל זה המן המורגל. והשיבם משרע"ה, טעותם. הוא הלחם אשר נתן ה' לכם]. שהי' בו פלאי פלאים. שהיה נימס בחום השמש, כדבר מימי נקרש. ואפ"ה היו צריכים לדוכו במדוכה ובשלו בפרור כמעשה קדירה, והי' ג"כ משביע לרעב והיה נמס בשמש, ואפ"ה כשאפו ובישלו ממנו לא נימס למים. ועוד, שכשלן לילה א' וירום תולעים ויבאש, ולא כטבע המן שבזמנינו, ואפ"ה בליל שבת לא הבאיש ולא התליע. ותו, שבכל יום כשמדדו בביתם מה שאספו המרבה או הממעיט, מצא כל אחד רק כפי הצורך לבני ביתו ליום א', ואפ"ה בע"ש מצא כל אחד כפל משאר הימים. וכל הנפלאות הללו נעשו להם בלחם חוקם כל זמן היותם בבית מדרשו של משרע"ה, למען ידעו עד כמה השגחת הקב"ה על עבדיו אשר תורותיו ינצורו:

סעיף לד

והמטה
של משרע"ה, ושל סנפירון היה, ונברא עם שם המפורש החקוק בו, ובכח אותו השם נעשו בו האותות. אמנם כשנזדמן ליד משה בתחלה לא ידע כחו, עד שהודיעו הקב"ה ואמר ואת המטה הזה תקח בידיך. [ואפשר דכלל נמי תנא מקלו של אהרן. שנתן אז הקב"ה כח בהגזע הראשון. שיוציא אחד מהנטיעות שיטעו ממנו שקדים ופרחים בשעת הנס [כפסחים נ"ד א]:

סעיף לה

והשמיר
הוא מין תולעת שכשהעבירוהו על האותיות הרשומות בדיו באבני האפוד, התפרץ האות הכתוב על האבן, כתאנה וכשאור המתבקע [ועמ"ש בפירושינו סוטה פ"ט סי' מ'. ונקט תנא קשת ומן גבי הדדי מדשניהן באויר הרקיע שנברא ביום ב'. והדר נקט מטה ושמיר גבי הדדי. מדשניהן גדולי ארץ שנבראת ביום ג']:

סעיף לו

והכתב
צורת האותיות שבלוחות הראשונות, נברא בע"ש ביה"ש. ובלוחות השניות ג"כ כבר ניתן אז הכח בהן שיתבקע בהם צורת האותיות מאליהן, אחר שיפסל משה את גוף הלוחות עצמן:

סעיף לז

והמכתב
הוא פנימיות האותיות, דמדהיו האותיות חרותים מעבר לעבר, מם וסמך המפולשין בלוחות בנס היו עומדין לכן היה צריך גם בהם נס [כמגילה ד"ב א]:

סעיף לח

והלוחות
לוחות הראשונות ששברן משרע"ה, אבל לוחות השניות משה פסלן, מיהו גם שברי לוחות הונחו בארון [כב"ב די"ד ב], ונגנזו עמו. וגם צנצנת המן ומקלו של אהרן וכו' נגנזו עם הארון [כיומא דנ"ב ב]. אבל מטה משרע"ה הי' ביד כל שופט מלך שבישראל עד שחרב ביהמ"ק [תנחומא פרשת חוקת]. ונ"ל שגם הוא נגנז לבסוף:

סעיף לט

ויש אומרים אף המזיקין
הם מלאכי חבלה, שיענשו על ידיהן הרשעים בעה"ב. ולפעמים גם בעה"ז. והם ברוחניותם למטה מאד ממדריגות המלאכי שרת:

סעיף מ

וקבורתו של משה
שבריאת המערה ההיא נס הי', דהרי משנקבר שם נגנזה המערה, כמ"ש ולא ידע איש את קבורתו:

סעיף מא

ואילו של אברהם אבינו
נגזר על א' מהאילים הנבראים בימי בראשית, שיהי' אחד מצאצאיו נשאר הפקר, כדי שלא יקרב מגזל, ושבשעת העקידה ירוץ בסמוך לאברהם ויסתבך בקרניו:

סעיף מב

ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה
דהרי כל כלי ברזל צריך לעשייתו צבת, ולכן הצבת הראשונה נברא ע"י הקב"ה [ואף שהי' אפשר שהצבת הראשונה הותכה בדפוס. עכ"פ לי"א כך מקובל הדבר שבריה ביד"ש היתה, מדהי' בה צורך קדושה לעשות כמה כלי קודש]:

סעיף מג

שבעה דברים בגולם
הוא לשון גולמי כלים שלא נגמרה מלאכתן [כלים פי"ב מ"ו]. כך אדם שלא נתקן במדותיו כראוי נקרא מה"ט גולם. ומדלא קרי ליה סכל או פתי, ש"מ דבתלמיד היושב לפני רבו מיירי, ואף שלמד הרבה, אבל לא תיקן א"ע לפי לימודו.

סעיף מד

חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה
ר"ל אעפ"י שהוא חריף ומפולפל יותר, אפ"ה מדיודע שאידך גדול יותר בחכמה דהיינו שהוא בעל שמועות רבות, שותק עד שידבר הוא, כי אין חריצות השכל מכריע נגד הקבלה הנאמנה, וכעדות ב' הגרדיים שהכריעו לכל חכמי ישראל במה שקבלו הם [כעדיות פ"א]. ומכ"ש שאינו מדבר לפנו הגדול ממנו במנין השנים, דמלבד דברוב שנים רוב חכמה [איוב ל"ב פ"ז], חייב לכבדו ג"כ מפני רוב שניו דהרי ר' יוחנן קאים גם מקמי סבי ארמאי דכמה הרפתקאי דעברי עלי' [קידושין ל"ג א]: וק"ו בן בנו של ק"ו כשהוא רבו או אביו, שחייב לכבדו מדין תורה:

סעיף מה

ואינו נכנס לתוך דברי חבירו
כשמתווכח עם חבירו, ממתין עד שיסיים חבירו כל דבריו, ואז אם יש לו להשיב עליו ישיבנו, אבל לא יפסיקנו בדבריו, שעי"ז יתבלבל חבירו, ולא יהיה יכול לכלכל דבריו במשפט, והרי החכם נכנע בדעתו אל האמת. גם אין זה מדרך ארץ לבזות חבירו או תלמידו ולהפסיקו בדבריו, כאילו אין צורך בהם, ואין זה רק רמת רוחא דנקט ליה:

סעיף מו

ואינו נבהל להשיב
ר"ל אינו ממהר להשיב. דכשגמר חבירו דבריו, ורואה שיש להשיב עליהן לפי השקפה ראשונה, אפ"ה יתמהמה קצת ובוחן היטב בינו לבין עצמו קודם שישיב לו, אם אולי דבריו אמת, ואם לאו, יסדר דבריו איך ומה ישיב עליהן:

סעיף מז

שואל כענין ומשיב כהלכה
מדחשב להו תנא בחדא. ש"מ דתרוייהו בחדא מחתא מחתינהו. דכל דבריו בפלפולו הם דרך שאלה, ואף שיודע הדין אינו חפץ להיות מלמד, רק חפץ שיאמר חבירו מעצמו הדין כשישיב. וגם שואל רק בדבר המצוי, דכששואל אינו מפליג בדברים להראות פלפולו וחריצותו בדברים שאינן נוגעין להענין, אלא תהיה השאלה בהדבר שעוסקין בה [וכ"ש כד פסיק רבי בהאי מסכת לא תשייליה במסכת אחריתא (כשבת ד"ג ב), דזה מורה שאינו בעל דרך ארץ, לבייש הרב ששט בים אחר]. וכשהוא משיב אינו מטעה חביריו או תלמידיו לתרץ קושיותיו בהמצאות של הבל שאינן לאמתתן של תורה. אלא משיב כהלכה בדרך אמת:

סעיף מח

ועל אחרון אחרון
כשנשאל דבר שצריך ב' תשובות, משיב תחלה על השאלה הראשונה. כי כל משנתו סדורה לו, וכל סדר בכל ענין הוא סימן לחכמה:

סעיף מט

ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי
כשיבא בתוך סדר דבריו דבר א' שאינו מבינו, גם לא שמע בה מרבותיו האיך יהי' בו הדין, אינו משמיטו כדי שלא יתבייש, אלא אומר דבר זה לא ידעתי בו ולא שמעתי בו האיך הוא הדין:

סעיף נ

ומודה על האמת
ואינו בוש מלומר טעיתי, ואינו מתעקש בפלפול וחריצות הבל להעמיד דעתו. והתבונן סדרי דברי התנא (א) קודם הדיבור, אינו מדבר בפני הגדול, (ב) באמצע הדבור, אינו נכנס לדברי חבירו. (ג) כשסיים חבירו, אינו נבהל להשיב. (ד) כשמתחיל הוא לדבר, שואל כענין וכו'. (ה) כשמאריך בתשובתו, אומר על ראשון וכו'. (ו) כשנזדמן ספק בדבריו, אמר לא שמעתי. (ז) כשסיים דבריו, וחביריו חולקין עליו, מודה על האמת:

סעיף נא

על שבעה גופי עבירה
ר"ל עבירות חלוקות:

סעיף נב

ומקצתן אינן מעשרין
כולל כל המעשרות, שאין חיוב מיתה בטבלן רק בטבול לת"ג [רמב"ם פ"י ממ"א הלכה כ' ודלא כר"ן נדרים דפ"ד ב] ואם מקצתן נזהרין בהן ומקצתן אין נזהרין, אז רעב וכו':

סעיף נג

רעב של בצורת באה
בצורת הוא לשון מניעה וביצור, ר"ל שיתמעטו הגשמים, חלקה א' תמטר וגו'. ועי"ז מקצתן וכו':

סעיף נד

גמרו שלא לעשר
שכולן אינן מעשרין:

סעיף נה

רעב של מהומה ושל בצורת באה
מהומת נסיעת גייסות. וע"י מניעת הגשמים היו הרעבים יכולין ליסע למדינה אחרת ונצולין. וע"י שיבוש הגייסות אין יכולין ליסע ממדינה למדינה ורעבו כולן מדה כנ"מ:

סעיף נו

ושלא ליטול את החלה
שחמורה ממעשרות, שכשהפרישוה ואכלוה חייבים מיתה. מיהו הכא מיירי שלא הפרישוה:

סעיף נז

רעב של כליה באה
שמתמקמקין בחלאת רעב ומתים הרבה:

סעיף נח

דבר בא לעולם
שמתים רבים מבלי שיהיו חולים תחלה:

סעיף נט

על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין
ככל חייבי כרת, או מיתה בידי שמים, שחייב בה האוכל טבל לת"ג או טבל לתמ"ע, וכדומה:

סעיף ס

ועל פירות שביעית
שדינן להפקירן. ומדלא הפקירו, יענשו מדה כנ"מ להפקיר חייתם למלאך המשחית:

סעיף סא

חרב בא לעולם
חרב מלחמה.

סעיף סב

על ענוי הדין
שיודע להיכן הדין נוטה, ומעכב מלפסוק אותו:

סעיף סג

ועל עוות הדין
לזכות החייב ולחייב הזכאי:

סעיף סד

ועל המורים בתורה שלא כהלכה
להתיר האסור ולאסור המותר. וכל הנך עונשין דמתני' ילפינן להו מקרא [בשבת דל"ג]:

סעיף סה

על שבועת שוא
כולל שוא או שקר:

סעיף סו

ועל חלול השם
שעובר עבירה בפרהסיא בעזות ויד רמה. או שעושה דבר שהרואין יכולין לחשוב שעושה עבירו ואינו חושש [כיומא דפ"ו א]:

סעיף סז

גלות בא לעולם
הוא העונש היותר קשה שיוכל להשיג להלאום, שיחרב המקדש ושיגלו הבנים מעל שולחן אביהם, ויהיו משל ולשנינה בקרב הארץ:

סעיף סח

ועל השמטת הארץ
שחרשו וזרעו בשביעית:

סעיף סט

בארבעה פרקים הדבר מתרבה
?"ל הדבר הנ"ל כשנענשים בו על מיתות של"נ לב"ד, אז מתרבה בד' פרקים הללו אגב גררא, מדהחסירו חיות העניים שמחוייבין לפרנסן אז. משא"כ מעשר ראשון הרי יוצא אדם גם כשיתנו ללוי עשיר, נמצא שלא חסר אותו של עני. וכ"ש מע"ש הרי נשאר לעצמו, לכן לא נענשים עליהן במיתה. מיהו מדיש בשאר המעשרות קדושה קצת להכי חשיבא להשתלם עונש המיוחד עליהן בקביעותא ולא מקופיא:

סעיף ע

ברביעית
בשנת ד' שבשמיטה:

סעיף עא

ובשביעית
היא שנת השמיטה:

סעיף עב

ובמוצאי שביעית
היא שנה א' שבשמיטה. ומדמתרבה במוצאי שביעית מיד, דהרי עונשו קביע וקיימא [כמ"ח] להכי לא קאמר בשמינית:

סעיף עג

ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה
שחג היא זמן האסיפה, שחייב ליתן לקט שכחה ופיאה פרט ועוללות:

סעיף עד

ארבע מדות באדם
לאו בצדקה קמיירי, שחייב בה. רק במו"מ ובג"ח איש לרעהו בטרחת הגוף ובסיועת ממון, שלרוב יכול להתנצל מצד הפועל או הפעול או מצד הפעולה:

סעיף עה

האומר שלי שלי ושלך שלך
אינו רוצה ליהנות מאחרים ולא ליהנות לאחרים:

סעיף עו

זו מדה בינונית
אינו לא חסיד ולא רשע:

סעיף עז

ויש אומרים זו מדת סדום
שאע"ג שמשווה רעהו לעצמו, כמ"ש ואהבת לרעך כמוך, עכ"פ ע"י התנהגות שלו, תתבטל האהבה שבין אדם לחבירו, כבסדום שמנעו רגל אורחים מביניהן, אף שידעו שימדדו להם במדינתם כמדתם. ויצאו מרעה אל רעה להתאכזר גם על עניים:

סעיף עח

שלי שלך ושלך שלי
בתנאי זה אוותר לך לפעמים ע"מ שתוותר לי מכחך כשאצטרך לך:

סעיף עט

עם הארץ
ר"ל כך דרך רוב בנ"א יושבי הארץ הפשוטים, ליישוב העולם. אבל מדת. התורה היא לבלי להקפיד בכך:

סעיף פ

תוכן העניינים

יכין אבות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה