יכין אבות· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ג
סעיף א
עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה
ר"ל לסיבה המביאה לעבירה, שהיא כמו היד להכלי לאחזה בה:
סעיף ב
ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון
אורחא דתנא דתני והדר מפרש, כמו יש נוחלין וכו' [ב"ב פ"ח מ"א] וכדומה לרוב:
סעיף ג
מטפה סרוחה
דג' סבות הן שיחטא האדם, (א) משום גאותו ולהיטתו לכבוד המדומה, שמתבושש כשלא יתנהג כקלי הדעת המלעיגים על עבודת הבורא. (ב) משום להיטתו אחר תאוות הארציות, באכילה ושתייה ומשגל. או שאהבת הבצע עוור עיניו. (ג) בעבור כי הוכה בסנוורי האפיקורסת, וחושב כי אין חשבון ודעת בשאול. אולם כל הג' סבות מקור משחת א' להם, שיחשוב ויפעול פעולותיו כאילו הוא בעולם נצחי, שלא יחליפנו ולא ימיר אותו. וישכח כי כל חייו הוא כחלום יעוף בהזמן שמתחלקת, לעבר. הווה, עתיד. לכן אם אוד הגאות דולקת בלבבו, מזכירו התנא העבר, מאין באת. מטפה סרוחה, ואם כל הווייתך מיוסד על צואה רותחת, איך תוכל להתגאות. ואת"ל בזה שוים כל אדם, כולה מרקק כזה נבראו, עכ"פ כדי בזיון וקצף, שהמלך והלך כולם שוין. מתוך הטינופת הוציאו הוייתם להעולם, ואיך יתגאו תולעים כאלה:
סעיף ד
ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה
ואם אש התאוות הגופניות בערה בך, אז התבוננות ההווה ישקיע בך הלהב הזר הזה. ולכן ראה לאן אתה בעצמך הולך ומוריד א"ע מטה מטה לצלול כעופרת למקום רמה ותולעה, דרדיפתך אחר התאוות ההם, הוא הוא שיקצר חייך, ולא תרוויח רק למלא ביותר חור קברך עם חמת זוחלי עפר קטנים עם גדולים [רמה, הם הקטנים, [מאדען]. ותולעים, הם הגדולים]:
סעיף ה
ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא
ואם מימי ארס האפיקורסת רתחה בך, הבט לתוך העתיד, שתתן די וכו', ואולי תטעה בחשבונך, ואבדת במזיד כל ההצלחה הגדולה ההיא. ואמר לפני ממה"מ, ולא לפני הקב"ה. אלא ר"ל מי שיצא חייב לפני השופט עדיין רשות בידו להעתיק משפטו לפני המלך או לבקש חסדו. ואם אבד משפטו גם לפני המלך יעתיק משפטו לפני הקיסר שהוא מלך מלכים. ואם גם לפני הקיסר אבד משפטו, ימסור דין לשמים, דבאין דין בארץ מותר לומר ירא וישפוט. אולם כל זה במשפט הארצי, אבל אז במשפט השמיימי הממה"מ כ"י יושב למשפט עליך והוא קדוש שאין אנחנו יכולים לפרש המלה כמו שנרגישו בפנימיותינו. הוא האמיתית הגמור בהרוחנית, שאין דרך לך להנצל בשום עניין בעולם:
סעיף ו
רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל
ר"ל הוה מתפלל כן תמיד, עד שיתארו שמך בשם התואר מתפלל:
סעיף ז
בשלומה של מלכות
אפילו של אומות העולם [כירמיה כ"ט פ"ז]. אולם לא קאמר בשלום המלך. מדיש מדינות שהמנהיגים רבים, כהזקנים שברומי בימים הקדמונים, וכמדינת [שווייץ] בזמנינו. או משום שר' חנינא חי סמוך לזמן החורבן, ואז הושיב הקיסר נצב מלך [פיצעקעניג] בא"י, והוא השליט בארץ. והשם מלכות כולל גם זאת ההנהגה ולכן הזהיר על זה, משום שבשלום המנהיג תלוי הצלחת כל אדם, כמו שיעץ ריב"ז בזמן החורבן [כגיטין נ"ו א']. ולא לבד מלכות, אלא גם כל מנהיג בעירו ועדתו נקרא בשם מלך והוה מתפלל בשלומם כדי שיהיה להם מנוח לפקח על טובת הכלל, ומה"ט עושין מי שברך בכל שבת לפו"מ ונאמר יה"ר בכל יום קריאת התורה בעד לומדי התורה לבעבור כי הם נושאי הנרות לפני בני דורם להנהיגם בדרך ישרה:
סעיף ח
איש
ד' דברים יש שבעבורן יכול האדם לבטוח שלא ירע לו החזק ממנו. (א) משום שהחזק ההוא, הוא גדול ונכבד ביראת שמים ונדיבות, שלא יזלזל כבודו להרע לשום אדם. (ב) משום שהוא אוהבו וריעו. (ג) כשהרעה ההוא שירא שיעשה לו, תהיה רעה גדולה עד מאד, עד שאפילו יהיה לב של החזק ההוא קשה כאבן, ירך לבבו מלהרע בה כן לחבירו. (ד) כשידע שהאדם המריע לא ישיג ע"י הרעה שיעשה, ה:אה של כלום. ועל כולן, אמר התנא, שלא יועילו, כשלא יסייע ג"כ מוראה של מלכות. ולהכי קאמר, אפילו איש, דהיינו גדול ונכבד [כמו אישי כה"ג, דר"ל אדוני]:
סעיף ט
את רעהו
היינו אוהבו:
סעיף י
חיים
דשחת רחמיו לבלעו בעודו חי מרגיש כאב הבליעה ולא יחוש:
סעיף יא
בלעו
היינו שלם בלי הרגשת טעם הלעיסה, ולא חש שעושה התועבה הזאת לרעהו בעבור הנאה מועטת. אולם רק היראה שיענשהו המלכות עבור זה, היא תמנעהו מלהרע לך. ולכן לא די שתתפלל שלא יהא מרידה במלכות, ותהיה אימתה מוטלת על הבריות, רק תתפלל ג"כ שיהיה שלום והשקט למנהיג בבריאות גופא. ובביתו, ועם שכניו ובארצו, כדי שיהיה לו מנוחה ופנאי להשגיח על טובת הכלל תמיד:
סעיף יב
רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבין
במנוחה ושלוה, שאין להם מניעה מלדבר בענייני התורה:
סעיף יג
ואין ביניהן דברי תורה
ר"ל עניין מענייני התורה [אנגעלענענהייט] בל"א, כמו ועל דבר אשר לא קדמו [דברים כ"ג פ"ה] דאפילו באינן לומדים מיירי:
סעיף יד
הרי זה מושב לצים
שאין זוכין לראות פני השכינה [כסוטה דמ"ב א'] דמדיושבים בטלים מעבודת ה' בלי הכרח מהתעסקות אחר, הי"ל כבוזים ומתלוצצים עליה. [וה"ה א' שיושב ועוסק בענייני סיפורי מעשיות וכדומה, הו"ל מה"ט כלץ. רק נקט ב', מדשכחתם אינה מצוייה, ויזכירו זל"ז. דמה"ט מותר לקרות בשבת לאור הנר כשאחר קורא עמו משמרו [כא"ח ער"ה ס"ב]:
סעיף טו
ובמושב לצים לא ישב
מדלא קאמר ולא לץ, ש"מ דאפילו באמת לא לץ, אלא שישיבתו דומה ללץ, דהיינו שמספר מדברים אחרים שא"צ:
סעיף טז
אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה ביניהם
ר"ל יש השגחה פרטית מהקב"ה עליהן. דהקב"ה מאיר עיניהם טפי:
סעיף יז
אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע
דברישא דקרא מזכיר דברי מכחישי ההשגחה, שאומרים שוא עבוד אלהים וגו'. ומסתמא מתעסקין במחשבה מטונפת ההיא בשעות פנויות, שאין להם עסק אחר. ומסיים הכתוב, אז, ר"ל בשעות הפנויות שמדברים אלה להכחיש ההשגחה, נדברו יראי ה' וגו' ויקשב ה', ר"ל אומרים שהקב"ה סמוך להם ומקשיב כל דבריהם, ולכן מתבוששים מלדבר אז דברי הבאי [כעניין שויתי ה' לנגדי תמיד, שהוא עיקר גדול בתורה] [כריש א"ח]. ולכן וישמע ה' רצונם ויפיק שאלתם [כמו צעקו וה' שומע, דר"ל [ערהערען בל"א], ויכתב וגו':
סעיף יח
ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו
ר"ל אף לאותן שאפילו כשאין עוסקים בעבודתו ית', מהרהרים תמיד משמו הויה, שמורה השגחה בכל הזמנים:
סעיף יט
שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר
חוטף לו שכר [כר"ה כ"ו ב'], שתשרה שכינה עמו. אף דמן הראוי היה דוקא לב' דנפיש זכותם [כברכות ד"ג ב' ותענית ד"כ ע"ב]:
סעיף כ
ישב בדד וידום כי נטל עליו
דברישא דקרא כתיב טוב ה' לקויו וגו' טוב ויחיל ודומם וגו'. ועלה קאי קרא דבתר הכי, ישב בדד וידום, ר"ל אפילו מי שעוסק בהתקוה לה', דהיינו שיאיר עיניו בלימודו, כשישב בדד, גם זה יכול להדמים ולהשקיט נפשו, כי נוטל שכר על עסק זה, מדעכ"פ מאמין שהקב"ה משגיח עליו אפילו כשיושב יחידי:
סעיף כא
רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד
לא נקט שאוכלים. דבשעת הסעודה אסור לדבר, שמא יקדים קנה לושט [כתענית ד"ה ב']. רק כשיושבים אחר שאכלו חייב בדברי תורה. ובשעת הדחק יוצא בבהמ"ז [מג"א ק"ע]:
סעיף כב
ולא אמרו עליו דברי תורה
כל א' לפי כחו. דמחוייב כל אדם כן, לגלויי דעתו, שמטחוי האדם שאוכל כדי לחיות, אבל אינו חי כדי לאכול, ועי"ז מעיד על עצמו שאינו כבהמה שיאכילוה כדי לעשות פעולות גופניות, רק שאוכל כדי שיהיה לו כח לעבודת ה'. מיהו נקט ג' שאכלו, דבא' או ב' שאכלו ולא למדו אח"כ, י"ל שמא אין להם פנאי. אבל ג' מסתמא יש להם פנאי, דאל"כ לא הסיבו יחד, שהיה כ"א חושש שמא יקדים לגמור סעודתו קודם לחבירו, ויהיה צריך להמתין עליו לבהמ"ז [כא"ח קצ"ג]:
סעיף כג
כאילו אכלו מזבחי מתים
הם בהמות שנשחטו לע"ז. והטעם מדאכל גם הוא רק כדי לחזק גופו לענייני עה"ז שמתבלים ומתים עם הגוף, ואלה הם אלהי נכר שלו:
סעיף כד
כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום
ברישא דקרא כתיב תוכחה לזוללים שכל תכליתם אכול ושתות, ומסיים כי כל שולחנם מלא קיא צואה, ר"ל כמקום צואה שאין שם דברי תורה, כך שלחנות כאלה הם בלי מקום, ר"ל שאין שם שריית שכינתו ית' שהוא מקומו של עולם:
סעיף כה
כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא
ר"ל ככהנים עבדי ה' דמשולחן גבוה קזכו, שאכילתן מצוה, שכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין [כפסחים נ"ט ב']. כמו כן אלו אכלו לחזק גופם לעבודת ה':
סעיף כו
וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'
דהרי גבי מזבח כתיב, ולמה קראו שולחן. אלא ה"ק דשולחן שלפני ה', ר"ל שלומד עליו הוא כמקריב במזבח. וכן אמרינן [סוכה דמ"ט ב'] הרוצה לנסך יין ע"ג מזבח, ימלא גרון ת"ח יין, דגופם קדוש כמזבח אדמה לעבודת ה':
סעיף כז
והמהלך בדרך יחידי
מלת יחידי אנעור בלילה נמי קאי, דנעור בלילה אפילו בעיר, והוא יושב שם יחידי, או מהלך בדרך אפילו ביום והוא יחידי ומפנה וכו':
סעיף כח
והמפנה לבו לבטלה
שאינו חושב בעבודת ה' ותורתו:
סעיף כט
הרי זה מתחייב בנפשו
אבל בב' לטיבותא דנער ביום בעיר, אפילו הוא יחידי, אולי טרוד בעסקיו הוא, מדהוא ביום בעיר. וכ"כ בהולך בדרך בחברת מרעים, אפילו בלילה, אולי חביריו טרדוהו. [ויש גורסים והמפנה וכו'. וא"כ ג' מילי תני, דהנעור בלילה יותר מדאי, מסתכן בגופו ושכלו. והמהלך בדרך יחידי מסתכן רק בגופו. והמפנה לבו לישב תמיד בטל, מסתכן רק בשכלו, דבטלה מביאה לידי שעמום [ככתובות נ"ט ב']. בכולן מתחייב בנפשו. וה"ה לכל המסתכן. כנפשו, אף שניצל, מקרי חוטא [כתענית ד"כ ע"ב]:
סעיף ל
רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה
מיירי אף כשפטור מדינא, מדאנוס בעול מלכות לעבוד אדונו, או בעול ד"א לפרנס בני ביתו:
סעיף לא
מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ
מדעביד שלא כדרך הטבע ומסר נפשיה אמצוה, מתעביד ליה ניסא שלא כדרך הטבע [כתענית ד"כ א']:
סעיף לב
וכל הפורק ממנו עול תורה
שאינו טרוד בכל הנ"ל וא"כ מוטל עליו עול תורה, והוא פורקו:
סעיף לג
נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ
עד שאפילו שכשירצה ללמוד לא יהיה לו פנאי, כעבד ששופך לו רבו קיתון על פניו ואומר אי אפשי בשמושך [כסוכה כ"ח ב']. מיהו כשאינו נותן על עצמו עול תורה ואינו פורקו, רק שכשיש לו פנאי ללמוד, אז לומד, משלמין לו מדה כנגד מדה שלא בטלה [כסוטה ד"ח ב'], ואין פורקין ואין נותנין עליו שאר מיני עול, רק כדרך הטבע:
סעיף לד
רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם
הוא השפעה אלהית להאיר עיניהם בחכמה, וכלעיל סי' ט"ז:
סעיף לה
אלהים נצב בעדת אל
ואין עדה פחותה מי' [כמגילה דכ"ג ב']. וכשעוסקין בתורה נקראו עדת אל . ואע"ג דבה' ג' וב' נמי כן, וכדמסיים בסיפא. עכ"פ לפי רבויים, תתרבה ההשפעה. [מיהו בברכות [ד"ו א]. מייתינן ברייתא דדמיא קצת למתניתין, ומני שם י' לתפלה, וג' לדין, וב' לעסק תורה. אבל הכא כולהו בעסק תורה מיירי, ודרק].
סעיף לו
ומנין אפילו חמשה
כדאשכחן ב"ד של ה' לסמיכת זקנים ולעגלה ערופה [כסנהדרין פ"א מ"ג].
סעיף לז
ואגודתו על ארץ יסדה
הרבה נדחקו רבותינו בפי' ראיה זו, ע"ש. ולפעד"נ ע"פ מ"ד [במנחות דכ"ט ב'] דעה"ז נברא בה'. דמלבד פי' הנעלם, נ"ל דר"ל בד' היסודות, אש, רוח, מים, עפר, והצורה של הרכבתן [וכן יש קצת זה בפי' רד"ק בקרא של ואגודתו על ארץ יסדה, יע"ש. והטבעיים החדשים אמרו שיש לכל דבר שבעולם ה' יסודות, גפרית, מלח, כסף חי. מים. אדמה. ועי' בספר הברית ח"א ד"מ ע"א. וכ"כ יש בחיות הבהמיות שבאדם ה' חושים, טעם, ריח, משוש, ראייה, שמיעה. וכ"כ יש בנשמת אדם ה' מדריגות. נפש, רוח. נשמה, חיה, יחידה. וכ"כ יש בב' הלוחות הברית בכל אחד ה' ציווים. וכ"כ יש בכל התורה ה' חומשי תורה, וה' ספרי תהלות ד'. נמצא שה מספר קדוש שבו נאגד הכל. ואפילו כתיבת שם הקדוש, אין כותבין י' או ו'. אבל מסתפקין לכתוב ה', והיינו דאמרינן בהבראם. כה' בראם ודו"ק]. א"כ י"ל דה"ק ואגודתו על ארץ, ר"ל הקב"ה כ"י נאגד לארץ, אם יש שם כמו אז כאשר יסדה, שנאגדה השגחתו בהארץ ע"י שנתיסדה בה', כמו כן בכל מנין ה', כ"י נאגד השגחת הקב"ה ביניהן ביותר:
סעיף לח
ומנין אפילו שלשה
כדאשכחן דיני ממונות ומלקות בג':
סעיף לט
שנאמר בקרב אלהים ישפוט
ואלהים היינו דיינים, שהן ב"ד של ג':
סעיף מ
ומנין אפילו שנים
דב' ג"כ נקראו ב"ד [כתובות כ"ב א']:
סעיף מא
בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך
ומדקאמר אבוא אליך, ש"מ דאפילו ליחיד בא:
סעיף מב
שאתה ושלך שלו
נ"ל דלאו דוקא בצדקה מיירי. אלא ה"ק אם חננך ה' שום מעלה או כח, כעושר, גבורה, חכמה, זכרון, קול נעים, וכדומה, הקריבהו לה', להשתמש בו בקודש:
סעיף מג
כי ממך הכל ומידך נתנו לך
אף דרק בממון כתיב, ה"ה בשאר עניינים שקבלנו מידו ית':
סעיף מד
רבי שמעון אומר המהלך בדרך ושונה
אע"ג דלעיונא בתורה אסור בדרך. עכ"פ מחויב ללמוד דברים פשוטים, שלא יטרידוהו כל כך [כתענית ד"י ע"ב, וכלעיל מ"ד] וכמפורש בתורה, ובלכתך בדרך. ונקט בדרך, מדרצה לסיים מתחייב בנפשו, דכל הדרכים בחזקת סכנה. מיהו ה"ה בביתו כשפוסק באמצע למודו איסורא מיהו איכא. או י"ל דרבותא קמ"ל דאפילו בדרך שמצויים אילן וניר לא מחשב כאנוס:
סעיף מה
ומה נאה ניר זה
וה"ה שאר דברים בטלים, רק קמ"ל הני, אף שהן שבחו של מקום ב"ה:
סעיף מו
מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו
אף דבאמת אינו מתחייב בנפשו, דהרי משבח להקב"ה. עכ"פ גלי אדעתיה שאין עינו ולבו קשורים בדברי אלהים חיים:
סעיף מז
רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו
ע"י שיתעצל מלחזור עליה תמיד:
סעיף מח
מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו
אף דבאמת אינו מתחייב בנפשו, דהרי לומד הוא, רק שאינו חוזר לימודו. עכ"פ מדהתעצל מלחזור לימודו, גלי אדעתיה שאינו חושש כשישכחם:
סעיף מט
רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך
דליכא למימר דאראיית עין ממש קאי, דר"ל שראו נסים גדולים במדבר, ליתא, דהרי התורה לכל ישראל נאמרה, והדורות אחרונים לא ראו נסים. אע"כ דאראיית עין השכל קאי, ור"ל דברים שהשקפת בעין שכלך, הזהר שלא תשכחם:
סעיף נ
יכול אפילו תקפה עליו משנתו
שהיה עניין שלמד חזק ועמוק יותר מכח השגתו. ולכן מדלא הבין מתחלה יפה, לכן שכחה ג"כ מהר. וסד"א שהזהירה תורה שלא יזיז מעניין עד שיבינו היטב [והרי באמת אין הדבר כן, רק בריש לגמור, [ר"ל יגמור כל העניין] והדר לסבור [כשבת דס"ג א'], ר"ל שילמוד תחלה כל העניין אף שלא יבינו ברור, ואח"כ יחזור עליו, דע"י השקפתו אז סביב העניין כולו, לפעמים ילמוד עליון מתחתון. וכך דרך תה"ק, בת מלך היא, ולא תתן אהבתה לכל רואי פניה מיד בפעם ראשונה, ולא תגלה סודותיה רק למי שדברה עמו פעם ופעם]:
סעיף נא
ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך
דמשמע דוקא כשהיו הדברים שלמד תקועים מתחלה בלבו היטב [ובפירושינו הארוך לאבות הארכנו כאן להבין מימרא דר"ל [במנחות צ"ט א'] לכוונה עם מתניתן דידן]:
סעיף נב
חטאו קודמת לחכמתו
שמחשיב ומקדים לירא מחטא ומחשיבהו יותר מהתחכמות האנושי, שירא להתחכם בדבר שאפשר שיבוא עי"ז לחטא:
סעיף נג
חכמתו מתקיימת
שישמר מלחטוא, והרי כל החוטא נכנס בו רוח שטות [כסוטה ד"ג א']:
סעיף נד
וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו
שאומר בלבו אקרא ספרי אפיקורסים שהוא התחכמת אנושי ולא אחטא, נמצא שמחשיב יותר ההתחכמות מהיראה שמא יחטא:
סעיף נה
אין חכמתו מתקיימת
שמגלגלין הדבר שיבוא לטעות, מדלא חשש שמא יאבד עולמו וקרא צווח הרחק מעליה דרכיך [כע"ז דט"ז]. מיהו, לאחר שנשתרש היטב בקדושת התורה ויראה, מותר ומצוה לעיין בספריהם, וכמו שהזהרונו חז"ל. דע מה שתשיב לאפיקורוס. ואפשר שזה נכלל נמי במתניתין. ודו"ק:
סעיף נו
הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו
שהוא צדיק ישר ואפילו אינו למדן כל כך:
סעיף נז
חכמתו מתקיימת
אל תבזהו על מיעוט חכמתו. דמדלומד ע"מ לעשות, הבא לטהר מסייעין לו, ויפתחו לו שערי אור החכמה:
סעיף נח
וכל שחכמתו מרובה ממעשיו
שאינו עושה כפי שלמד:
סעיף נט
אין חכמתו מתקיימת
דכל למודו רק להתיהר היה, ומשום שתאות הגופנית גברה בו כבבהמה, לבסוף תתגשם ותתעכר חכמתו, כי נרקב שרש חכמתו מלמטה. [ואפשר עוד דכוונת מתניתין מדיש ב' מיני מצות שכליות, ושמעיות [רעליגיעזע ומאראלישע פפליכטען]. ועליהן קאמר תנא, כל שמעשיו מרוביו מחכמתו. ר"ל שעושה מצות התורה אף שחכמת האנושי לא תשיגם. אז תדע שחכמתו מתקיימת, שגם [הטוגענדען], הם מצות השכליות שישיג טעמן, מצד חכמתו יקיימן ולא מצד חונף וצביעות. אבל כל שחכמתו מרובה לו ממעשיו דהיינו שיבטח רק על חכמתו, ויאמר שמה שלא יבין לא יעשה, דע כי גם המעשים שחכמתו מסכמת עמהן לא יעשה רק בחונף ובמסוה שעל פניו, וכשיראה נזק לעצמו יעבור גם על [הטוגענדען]:
סעיף ס
הוא היה אומר כל שרוח הבריות נוחה הימנו
ששומר גם חיוביו לבני אדם להיטיב להם, וכ"ש שלא להרע להם ועי"ז דעתם נוחה הימנו ויאהבוהו:
סעיף סא
רוח המקום נוחה הימנו
ר"ל הקב"ה אוהבו:
סעיף סב
וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו
מדאינו שומר חיוביו להם. אף ששומר מצות שבין אדם למקום, ולומד תורתו:
סעיף סג
אין רוח המקום נוחה הימנו
כדאמרינן [יומא דפ"ו א'], ואהבת את ד"א שיהא שם שמים מתאהב על ידיך, שבזמן שאדם קורא ושונה וכו' ומשאו ומתנו באמונה, ודבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו. אשרי פלוני שלמד תורה וכו', ראו כמה נאין מעשיו כמה מתוקנים דרכיו, ועליו הכתוב אומר ישראל אשר בך אתפאר. אבל בזמן שאדם קורא ושונה ואין משאו ומתנו באמונה וכו', ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו. אוי לו לפלוני שלמד תורה וכו', אשרי לאדם שלא למד תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מכוערין מעשיו, וכמה מקולקלין דרכו, ועליו הכתוב אומר, עם ה' אלה ומארצו יצאו.
סעיף סד
רבי דוסא בן הרכינס אומר
זכר ד' דברים שצריכים מאוד לבריאות הגוף ולהשלמת האדם, ואפ"ה כשלא יזהר בהן יאבד על ידן עולמו:
סעיף סה
שינה של שחרית
משל לכל כובד ועצלות, והרי מיעוטו יפה וצריך מאוד לבריאות הגוף שינוח אחר יגיעתו. אבל מי שישן כל הלילה, אין לו שום התנצלות, דהרי כבר נח כל הלילה:
סעיף סו
ויין של צהרים
משל לרדיפת התענוגים, כשהוא בלי צורך לחזק הגוף. דהנה היין הוא מבחר התענוגים, מדנותן כח חיות לגוף, וכמ"ש חז"ל [ב"ב נ"ח ב'] בריש כל אסוון אנא חמר. אבל רק מיעוטו יפה, לשמח הנפש, אבל רובו קשה, דמבלבל השכל. כמ"ש חז"ל [סנהדרין ד"ע ע"א], זכה משמחו. לא זכה משממו. וגם רק בבוקר ראוי לשתותו מעט כדי לזרז האדם למלאכת שמים, או בערב, שבלא זה ילך לישן. והכל לפי האדם וטבעו. אבל יין של צהרים, לאחר שמילא כרסו והתחזק גופו דיהו, בא זה ואיבד את זה, שאז היין יבלבל שכלו ויכביד גופו ויקטע רגליו, ויסבב שיהיה האדם בכל שארית היום ככלי אין חפץ בו לתורה ולחכמה:
סעיף סז
ושיחת ילדים
הוא משל לשחוק והתלות, שג"כ מיעוטו יפה, להבליג ולשמח הנפש [פסחים קי"ז א']. אבל רק עם אנשים גדולים, שיש במילי דבדיחותא עמהם דברי השכל, וכמ"ש ועלהו לא יבול [וכסוכה כ"א ב']. אמנם שיחת ילדים, הן מסתמא דברי צחוק והתול בלי לחלוחית תבונה ודעת, לא ישמחו הנפש, רק יבלבלו תהלוכות השכל:
סעיף סח
וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ
משל לשיחה בטילה. הוא ג"כ מיעוטו יפה, אחר שהתעמל האדם בחכמה, ראוי לו להשתעשע קצת בין רעיו בדברים של מה בכך, דמדא"צ לזה התחזקת השכל, תנוח הנפש על ידן כמו שינוח הגוף ע"י השינה. אבל זה רק בין אנשים נכבדים שגם שיחת חולין שלהן צריך לימוד [כסוכה כ"א כ']. משא"כ בבית שמתכנסין שם ע"ה, וידברו שם לה"ר ונבול פה, וכדומה מהדברים שאין בהן שכל ויראת שמים או שום תועלת אחר, מוסר או חכמה, שם לא תנוח הנפש, אבל יבערו בה אש זרה. ועל אלה הד' דברים יפה אמר התנא, שמוציאין את האדם מעולמו ונצחיותו, ר"ל אע"פ שהוא כבר שם:
סעיף סט
רבי אלעזר המודעי אומר
זכר כאן ה' מיני אפיקורסות:
סעיף ע
המחלל את הקדשים
(א) הם הכת האפקורסים היותר גרועים שבעולם, שמכחישים במציאות אלוה ית'. ולכן מחלל הקדשים, שלדעתו הנפסדת אין שום קדושה בעולם, והכל כחולין גמורים וכאפס ותהו נחשב לו אפילו היותר קדוש שבעולם. ואין דברי התנא יוצאים מידי פשוטם, כי לדעתו המושחתת אין אלהים ואין עבודה, אין קרבנות ואין תודה, כי אין מנהיג לבירה, וכל הקדשים כחולין גמורים הם.
סעיף עא
והמבזה את המועדות
(ב) זהו כת ב', המודים שיש אלוה נמצא. אבל יכחישו שהעולם מחודש. רק יאמינו בקדמות העולם כקדמות הבורא ית'. ולכן מבזה המועדות, שכולן נתנו רק לעדות שחידש הקב"ה עולמו. דבשבת, הדבר מפורש, כי ששת ימים עשה ה'. ושאר מועדות, נמי הן זכר ליציאת מצרים, ולאותות ומופתים שעשה הקב"ה לישראל במדבר. והרי זה תלוי בזה, שהמאמין שהקב"ה הוציא העולם מאין ליש, יצטרך להאמין ג"כ שיש כח בידו לשנותו כחפצו, והמכחיש זה, מכחיש זה, ומבזה המועדות, שחושב שזהו לבזיון לסיבה העליונה ית', שישגיח על עולם השפל הזה [ולהכי לעיל נקט לשון חולין, שאינו בזיון, והכא נקט לשון בזיון]:
סעיף עב
והמלבין פני חברו ברבים
(ג) זהו כת ג' המאמינים שהעולם מחודש מאתו ית'. אבל יכחישו שהאדם נברא בצלם אלהים, ושנשמתו בעלת קיום, רק יחשוב שמהרכבת בניין הגוף נתהוות הנשמה, וכן תפסד בהפסדו. ולכן אינו חושש לכבודו, ומלבין פני חבירו גם ברבים כי לדעתו הנפסדת האדם והבהמה מקרה א' להם. [ובעל יין לבנון כתב דלהכי קאמר ח ב י ר ו, דאילו המבייש שונאו בכעסו, אינו בכלל אפיקורוס, דיצרו השיאו, ככל עוברי עבירה. אבל המבזה חבירו. ר"ל שלא עשה לו שום רעה ואפ"ה מבזהו, הוא הוא האפיקורוס. שעושה כן ביד רמה ומבזה וכופר בצלם אלהים שבאדם, ודפח"ח]:
סעיף עג
והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום
(ד) זהו כת ד', שמאמין ג"כ שהאדם נברא בצלם אלהים, בעל שכר ועונש בעה"ב. אבל מכחיש ומפר בריתו של אאע"ה, שמכחיש שכרת הקב"ה ברית את אאע"ה להיות לאלהים לזרעו, להשגיח עליהן יותר מעל כל אדם, ולתת להם בפומבי התורה שיש בה חוקים ומשפטים ותירות, כפי שהתחיל כבר נתינתה בימי אברהם, ונגמרה ע"י משרע"ה [כרמב"ם פ"ט ממלכים. ורכ"מ כ' שם דאינו יודע מנ"ל לרבינו הא. ולפע"ד הוציא כן מפסיקתא שהביאה הילקוט על הפסוק בחודש השלישי, יע"ש. אולם צ"ע דבש"ס [חולין דק"א ב'] אמרינן וכי תורה פעמים פעמים נתנה. וצ"ע]. ונבחרו זרע אאע"ה להיות עם קדוש ככהנים בעולם, ללמד לבני עולם כאביהם אברהם, להכיר היוצר ב"ה. ולפי דעתם הנפסדת, מכחיש בתורה משמים, ואומר שרק מצות הטבעיות ישלימו הנפש. ולפיכך אין חילוק בין ישראל לשאר אומות, והיה כעם ככהן, כאיש כאשה, כולן מצותיהן וענשן ושכרן שוה:
סעיף עד
והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה
(ה) זהו כת הה' שמאמינים ג"כ שתורה משמים. אבל מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שמכחיש תורה שבעל פה, והיינו הפירוש שנמסר לנו בע"פ ממשרע"ה, ואומר בה פירושים אחרים שלא כהלכה המקובלת לנו:
סעיף עה
אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים
שלמדו ועשו מצות קודם שנתפקרו. או שעשו כן אח"כ כדי להתיהר אין תוכן כברן:
סעיף עו
אין לו חלק לעולם הבא
וכל המנויין כאן, כלולים בהא דתנינן ריש חלק, ואלו שאין להם חלעה"ב, האומר אין תורה משמים, דהיינו אפילו כופר רק במקצת ממנה [כסנהדרין דצ"ט א']. וכל פירש משנה זו בניתי על היסוד של יין הלבנון וכן עשיתי בכמה דברים במסכת זו, שהנחתי דבריו ליסוד לפירושי, מדהם ערבים מאד ואמיתיים. אבל שניתי כאן ובשאר דוכתי כמה דברים כפי אשר הורני אבי שבשמים]:
סעיף עז
רבי ישמעאל אומר הוי קל לראש
הנה האדם אפשר שיפגש עם אדם אחר שלמעלה ממדריגתו. או עם מי שלמטה ממדריגתו. או עם השוה למדריגתו. ועם כולם צריך שיחזיק שלום אם ירצה להשיג ההצלחה היותר גדולה שבעולם, דהיינו להיות אהוב לכל. לכן הזהירנו התנא, אם נפגשת עם אדם שהוא לך לראש וגדול ממך, אל תחשוב א"ע כגדול נגדו, רק החשיב א"ע כאבק קל נגדו, ותכניע את עצמך לפניו ויאהבך כבן:
סעיף עח
ונוח לתשחורת
ר"ל ואם נפגעת עם מי שלמטה ממך, אפילו הוא כל כך תחתוך שצריך ליתן לך תשחורת, היינו מס, אפ"ה לא תרגיש לו שאתה אדונו, אלא הוה נוח ועניו נגדו, ויאהבך כאב:
סעיף עט
והוי מקבל את כל האדם בשמחה
ואם עם השוה לך נפגשת, הוה מקבלו בכבוד ובשמחה, למען יאהבך כאח: