ייטב לב שמות· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת תשא
כי תשא את ראש בני ישראל וגו' זה יתנו וגו' מחצית השקל תרומה לה' [ל, יב-יג]. והנה יש לדקדק למה אמר תשא, ולא אמר תמנה. גם תיבת "תרומה" מיותר, והיה די באומרו מחצית השקל לה'. וביותר יש להפליא למה באמת צוה השי"ת לתת מחצית השקל, ולמה לא שקל שלם. ועיין בעקידה פרשה זו (שער נב) שפירש שהכח החומרי שבאדם כולל עשרה כחות, וכנגדן בנפש עשר כחות פנימיות רוחנים, ולזה אמר עשרים גרה השקל, ר"ל כל האדם בכללו כלול מעשרים כחות כנזכר לעיל, חציו לה' וחציו לכם, ולכוונה זו בא הצווי לתת מחצית השקל, לרמז שיתקן האדם החלק החומרי שבו, וממילא יהיה כולו קודש לה', דהא בהא תליא, עיי"ש באורך. ולדרכו קשה מאמר הכתוב לכפר על נפשותיכם, דנראה הכוונה לכפר בהמחצית השקל הכחות אשר המה מצד חלק הנפש, ולא מצד החומרי. וצריך לומר דלהגוף מכנה נפש, על דרך דכתיב (ויקרא טז, כט) תענו את נפשותיכם, ועיקר העינוי להגוף. ועיין רמב"ן על הפסוק (שם יז, יד) דמו בנפשו הוא. ובמדרש, זה יתנו וגו', מלמד שנתקשה משה, עד שהראהו השי"ת כמין מטבע של אש, ואמר לו כזה יתנו. וצריך ביאור:
והנראה לי בזה על פי פירוש היערות דבש חלק א' (ריש דרוש טו) על הפסוק (ישעיה נה, ו-ז) דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב וגו' ואל אלקינו כי ירבה לסלוח, ודרשו במדרש (ויק"ר ג, ג) והובא בילקוט (ישעיה רמז תפא) זהו עשירית האיפה, שוויתר הקב"ה משלו. ותורף דבריו בקצרה הוא, כי רבים חשבו אשר כשהאדם בתכלית הצרה ח"ו עד שלבו בל עמו ודעתו אינה מיושבת עליו שפטור מתפלה, כי מה יתפלל, הלא עיקר התפלה עבודה שבלב וזה אי אפשר לו. אבל באמת כשהאדם צועק לה' מתוך צרה ה' שומע בקולו ביותר, כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיח, ה) מן המצר קראתי וכו'. והענין הוא, כי האדם מורכב מחומר ורוחני, וכמו כן עבודתו צריכה להיות בכח שניהם, וכמו שאמרו (ברכות נד.) בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע, והכוונה בנפש ובגוף. והנה המפורשים כתבו הטעם על מה ששעה השי"ת לקרבן הבל ולא לקרבנו של קין (בראשית ד, ד-ה) הוא, כי הקרבן הוא תמורת האדם, וצריך גם כן להיות מורכב מרוח חיים וגשם, ולכך יוכשר בהמה אשר נפש רוח חיים בקרבה, ולכך שעה ה' לקרבן הבל היותו מצאן. אבל קין הביא קרבנו מצמחים, שהוא רק חומר וגשם מבלי חלק רוחני, ואין זה תמורת אדם, ולכך לא נתקבל. והנה לפי זה קשה איך יוכשר לקרבן מנחת עשירית האפה, והרי זה דומה לקרבנו של קין. אבל האמת הוא כי חלק רוחני באדם הוא חלק ה', וכמאמר רז"ל (קידושין ל ע"ב) שלשה שותפים באדם וכו', ואם כן עני זה שאין לו בהמה להקריב, וה' לרוב חמלתו אשר עליו לזכותו בכפרה, מוותר חלקו, ולזה יוכשר בעני עשירית האפה שאין בו רוחני כלל כיון שאין לו יותר. וזהו מאמר המדרש, כי ירבה לסלוח זהו עשירית האיפה, שאין בו רוחני כלל, ועם כל זה ברוב רחמיו מוותר משלו, ר"ל על חלק הרוחני כנזכר לעיל. ומשום הכי בעת צרה שאין דעתו עליו, מקבל הקב"ה חלק חומרי לבד, ע"כ דברי היערות דבש ודפח"ח:
המורם מדבריו הקדושים, כי אף אם האדם בתכלית הצער והיגון ח"ו עד כי חדל לקרב רעיוני נפשו לה' כראוי ונכון, ולבו בל עמו לכוון בתפלתו בכח הנפשי אשר בו, עם כל זה אם תפלתו שגורה בפיו ובאבריו החיצונים בכל כחו, גם על זה ישגיח השי"ת לקבלו ברצון, וברוב רחמיו יביט אל עני ונכה רוח וחרד על דבריו, ומקבל תפלתו. ועל פי זה נראה לי לבאר מאמר דוד המלך ע"ה עת כי שפך שיחו לפני ה' שיקבל תפלתו, ואמר (תהלים פו, ד-ז) שמח נפש עבדך כי אליך אדנ"י נפשי אשא וגו', ר"ל בכדי שאוכל לקרב ולרומם גם כחות הנפשיים אל ה', כי בגודל השמחה תגדל הכוונה, ויותר מזה עשה עמי האזינה ה' תפלתי והקשיבה בקול תחנונותי ביום צרתי אקראך, ר"ל גם בזמן אשר הנני שרוי ח"ו בצער ותעדר הכוונה המעולה, ואין כחי בתפלתי אלא בפה ולשון לבד, עם כל זה יעלה לרצון ותקובל בטוב:
ועל פי הדברים האלה יש לי לתת טעם על מחצית השקל, כי אז היה אחר מעשה העגל, והיו ישראל נתונים בצער על מרים הקשה, כמבואר בפסוק (להלן לג, ד) ויתאבלו וגו', ולא היו יכולים לעבוד אז את בוראם זולת בחלק הגוף לבד, ולא בכח ועומק נפשם, וממילא היה חסרון בחצי העבודה, דהיינו בכחות הנפשיים והרוחניים כנזכר לעיל, ולזה בא אליהם הצווי מהשי"ת לתת מחצית השקל לכפר על המחצית העבודה כנזכר לעיל, והבן:
ועפ"ז יבוארו הפסוקים הנ"ל, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ר"ל לתקן ולהרים ראשם למען לא יחסר המזג בעבודתם (פקודיהם לשון חסרונותיהם, כי פקד לשון חסרון, כמו (במדבר לא, מט) ולא נפקד ממנו איש), והכוונה לתקן החסרון בעבודת ישראל אשר אז לא עצרו כח לעבוד בכח נפשותיהם כנזכר לעיל, ונתנו איש כופר "נפשו" וגו' (דייקא), ולא יהיה בהם נגף וגו', ר"ל מכה ופגם (כמו (תהלים צא, יב) פן תגוף באבן רגליך), זה יתנו וגו' מחצית השקל תרומה לה', ר"ל בזה המחצית השקל יתוקן החטא והחסרון אשר היה בעבודתם בחלק ה', היינו בכח הנפשי והרוחני אשר הוא חלק ה' לבד. ובזה יהיה עבודתם תמים יחדיו, כחלק החומרי כחלק הרוחני יעלה לרצון לפני ה':
ובזה יבואר המדרש הנ"ל זה יתנו מלמד שנתקשה משה, ר"ל דהיה קשה למשה רבינו ע"ה על מה עשה ה' ככה לצוות שיתנו מחצית השקל ולא שקל שלם, עד שהראהו הקב"ה כמין מטבע של אש (ומטבע מרמז על תיקון, כמו (ברכות מ ע"ב) כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים). והכוונה, שהמחצית השקל בא לכפר על התיקון אשר חסרו בעבודתם שלא היה בהתלהבות ורשפי שלהבת יה, ועבודתם היתה רק בכח החומרי, ולא בהנפשיי באשא ושלהובא דלעילא, ואמר לו כזה יתנו:
ובזה יבואר הגמרא מגילה (יג ע"ב) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו. ירצה, כי איש צר ואויב המן הרע הזה, הגם שלא היה נעלם ממנו כי יש לאל ידינו בכח תפלתנו לבטל עצת הקמים עלינו והאלקים יעננו בקול קול יעקב, אמנם מגמתו במסירתו ומלשינותו לערבב ולהטריף דעת כוונת התפלה בכח כור הצרות והיגון, אשר כל השומע מהדבר הרע הזה אשר החל לעשות תאחזהו פלצות ובעתה, וממילא לא תפעל התפלה כלום להיות פורחת לעילא לעשות פרי ישע לעילא בעולם העליון, ויבצע מזימתו ח"ו. לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, לרמז כי אף בלא כוונה רצויה כל כך מקובלת תפלת ישראל כנזכר לעיל, ולא יתייאשו עצמם מן הרחמים, כנזכר לעיל:
ובזה הנה מקום אתי לבאר המדרש תנחומא כי תשא (סי' ד), זהו שאמר הכתוב (תהלים ג, ד) ואתה ה' [וגו'] כבודי ומרים ראשי. לבאר השייכות זה לזה, כי הנה דוד המלך ע"ה בהיותו נרדף מפני שאול ויתר שונאיו, הרבה תפלה לאלקים, ותוכו רצוף אהבה ושבח לקב"ה על כי השי"ת ברוב רחמיו מקבל תפלתו אם כי אינה בכוונה על אופן המעולה, לגודל צערו, ואמר (שם, ב-ט) ה' מה רבו צרי וגו', רבים אומרים לנפשי (דייקא) אין ישועתה לו באלקים סלה, ר"ל כי שונאי חושבים כי בעת הזאת לא תקובל תפלתי, לאשר כי לא אוכל להתפלל כראוי ונכון, שנחסר כח הנפשי. אמנם עם כל זה ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי (דייקא, כנזכר לעיל), קולי אל ה' אקרא (ר"ל אף בקולי לבד, ולא מעומק הלב, עם כל זה) ויענני וגו'. אני שכבתי ואישנה (ירצה, אף אם תפלתי רק בבחינת שינה, ועל דרך (שיר השירים ה, ב) אני ישנה ולבי ער), הקיצותי וגו' לא אירא וגו' (אך כל זה הוא לעת עתה מאין ברירה ועל דרך ההכרח, אבל בקשתי) קומה ה' הושיעני אלקי וגו', ר"ל בגלוי ובפרסום רב, למען אמצא מנוח ואוכל להתפלל בלב שלם ובנפש חפצה, ויתגדל ויתרומם חלק ה' חלק הנפשי. וזהו שאמר לה' הישועה (ואז) על עמך ברכתך סלה, ר"ל מעומק הלב, ועל דרך שכתב הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ב פ"ה) כי עיקר השבח הוא הציור המצטייר בלב, ועל דרך (ברכות מה.) לא יגביה קולו יותר מן המברך:
וזהו שאמר הכתוב (תהלים קמה, יד-טז) סומך ה' לכל הנופלים וגו', עיני כל וגו' ואתה נותן להם את אכלם בעתו, היינו כח השכלי ואכילה רוחנית, על דרך (לעיל כד, יא) ויחזו את האלקים ויאכלו, כי אתה פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, כלומר רצון הלב להעבודה, והבן:
ב) כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו ונוי [ל, יב"יג]. יש לדקדק להבין אומרו ראש בני ישראל, דהא סגי לומר תשא את בני ישראל. ב', אומרו ונתנו, דהיה לו לומר ויתנו, כמו להלן (ל, יג), דלשון ונתנו משמע עבר אלא שהוא"ו שבראשו הופכו להבא, והא למה לי. ג', זה יתנו, שפת יתר, דכבר אמר ונתנו וגו', ועל זה יאמר כל העבר על הפקדים מחצית השקל. ובמדרש תנחומא (תשא ה), זה ישפיל וזה ירים (תהלים עה, ח), בלשון "זה" הושפלו, כי "זה" משה האיש וגו' (להלן לב, א), בלשון זה הוגבהו, "זה" יתנו. נראה דבא לישב לשון הפסוק. ד', אבל צריך ביאור, וכי מפני שאמרו זה משה וגו' הושפלו, והלא רק מפני גוף המעשה הושפלו, אבל בלשון "זה" מה חטאו, ומפני מה הושפלו ב"זה" דייקא. ה', עוד במדרש תנחומא (שם ג) משה תיקן להם כו', כיון שהגיע לפרשת שקלים אמר משה שמא משאני מת אין אני נזכר, אמר לו הקב"ה חייך בשעה שהן קוראין בפרשת שקלים, כאלו אתה עומד וזוקף את ראשן, שנאמר כי תשא וגו'. והוא תמיה. גם מה שאמר כאלו אתה "עומד", הוא שפת יתר, היה די לומר כאלו אתה זוקף את ראשן. ו', גם להבין אומרו (מנחות נג ע"ב) יבא "זה" זה משה, שנאמר כי זה משה, ויקבל ["זאת"] זאת התורה (דברים ד, מד), מ"זה" זה הקב"ה, "זה" אלי ואנוהו (לעיל טו, ב), ל"זו" [אלו ישראל], עם "זו" קנית וגו' (שם, טז). למה יכונה משה בשם "זה" דוקא, ומה מעליותא איכא בזה. ז', גם להבין טעם מחצית השקל ולא שקל שלם. גם אומרם (ירושלמי שקלים פ"א ה"ג) כל דעבר בים סוף יתן:
וכל אלה באחת יבוארו. והנראה לי בזה, על פי מה שכתב אאזמ"ו זצוק"ל בפתיחה לספר ישמח משה (בסופו) לפרש מאמרם רחמנא לבא בעי והחכם עיניו בראשו. כלומר, עבודה שבלב כולל הכל, כי ההתחלה מתת אלקים הוא, אשא ושלהובא דלעילא, ואין לך אדם שאין לו שעה שנותן לב לשוב, ואין חסידות כחסידות בתחילה, רק אחר עבור שעה מתקרר וחוזר לקדמותו. רק מי שהוא חכם, תמיד עיניו בראשו, היינו בההתחלה, לבל ימוט ממנו, ומקיים אחזתיו ולא ארפנו (שיר השירים ג, ד), וכל שעה ושעה אצלו כשעה ראשונה. ובזה פירש שם המדרש (ויק"ר ח, ג) זה קרבן אהרן וגו' (ויקרא ו, יג), עי"ש דברים נחמדים:
וזהו שאמר כאן כי תשא את ראש (היינו ההתחלה של) בני ישראל לפקודיהם, כתרגומו למניניהון, ר"ל כשהם עומדים למנין וחשבון על מספר שנותיהן וימיהן ושעותיהן במה הוציאו אותם בהבל והבלים, ומה עשו בהן נגד רצונו יתברך. גם יתכוון אומרו לפקודיהם פירושו לחסרונם (מלשון (במדבר לא, מט) ולא נפקד ממנו איש), והיינו מה שחסרו וחטאו נגדו יתברך, אז ונתנו (כמו דאיתא במדרש (ש"ר כג, טו), ויהי, היה ויהיה לי לישועה (לעיל טו, ב)), ר"ל הוא דבר רגיל שבאותו שעה נותנים איש כופר פדיון על חטאיו נפשו לה' בעת פקוד אותם, שאז מקבל עליו מסירת נפשו, שזה יסוד מוסד לכפר על כל עונותיו ופשעיו, כידוע מסוד נפילת אפים בפסוק (תהלים כה, א) אליך ה' נפשי אשא (שער הכוונות, ענין נפילת אפים ריש דרוש ג), ובפסוק (שם לא, ו) בידך אפקיד רוחי (עץ חיים, שער לט סוף פ"ד), וכדאיתא בזוהר פרשת במדבר (קכא.) והאי יהיב גרמיה למותא ומסר נפשיה כו' כמאן דאתפטר מעלמא, וכדין קודשא בריך הוא מרחם עליה ומכפר חוביה, עי"ש. והנה, הראשית המחשבה וההתחלה הוא טוב, אבל לא המעשה והסוף, כי אחר כך מתקרר והולך, והרי לך ישראל שאמרו (לעיל כד, ז) נעשה ונשמע, הקדימו עשיה לשמיעה מרוב אהבה ותשוקה, ואחר כך עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו (שיר השירים א, יב ע"פ שהש"ר א, נו). ולתקן זה, שיהיה אחריתו כראשיתו והמעשה כמו המחשבה, על כן זה יתנו וגו' מחצית השקל וגו' (להזכירם שיהיה האחרית כראשית ומעשה כמחשבה, כי) מחצית השקל (היינו הראשית והמחשבה כבר היתה) תרומה לה', רק נגד הסוף והמעשה, על כן סגי במחצית השקל, והבן:
והנה, זה לשון המורה סוף חלק ג' פרק נ"א, אבל בהגיע איש לענין שיהיה מספר עם בני אדם ומתעסק בצורכי גופו, ושכלו כולו בעת ההוא יהיה עם השי"ת והוא לפניו תמיד בלבו, זאת המדרגה איני אומר שהוא מדרגת כל הנביאים, רק אומר שהיא מדרגת משה רבינו ע"ה, הנאמר עליו (לעיל כד, ב) ונגש משה לבדו אל ה' וגו', ואתה פה עמוד עמדי, עכ"ל. ומפני זה הטעם עצמו הוא שכתב בחיבורו הגדול בהלכות יסודי התורה פרק ז' (ה"ו) וז"ל, כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו, ומשה רבינו ע"ה כל זמן שיחפוץ נבואה שורה עליו, ואין צריך לכוון דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מוכן ועומד כמלאכי השרת, לפיכך מתנבא בכל עת, שנאמר (במדבר ט, ח) עמדו ואשמעה וגו'. ובזה הבטיחו ה' שנאמר (דברים ה, כז'כח) אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי, הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהליהם שהוא צורכי הגוף, וכולם כשאר העם, ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון, לפיכך פירש מהאשה (שבת פז.), ונקשרה דעתו בצור העולמים, ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם, וקרן אור פניו ונתקדש כמלאכים, עכ"ל. ונראה לי שמפני זה אמר "עמוד" עמדי, דוגמת מלאכים הנקראים (זכריה ג, ז) עומדים, שאינם יורדים ממדרגתן, אבל שאר בני אדם עולים ויורדים, והבן:
ועל פי הדברים האלה נבין הטעם שמשה מכונה בשם "זה". כי מאז עלה להר ונתקדש בענן, נתקשר דעתו לצור העולמים ב"ה בכל עת ורגע, ולא נשתנה מבחינה לבחינה להיות עולה ויורד, אם כי עלה לשמים וירד לארץ, עם כל זה היה לבו תמיד לפני ה' ועומד בבחינה ראשונה כמו בשמים ממעל. ועל כן נקרא "זה", ר"ל זה שהיה בראשיתו בהעלותו ההר, זה עצמו הוא תמיד ובאחריתו. וזהו שאמרו יבא "זה" שנאמר כי "זה" משה, ויקבל "זאת" התורה (שמהאי טעמא נקראת זאת, כי לא תהיה מוחלפת ולא יהיה בה השתנות לעולם), מ"זה" הוא הקב"ה הנקרא "זה" אלי (מהאי טעמא, כמו שנאמר (מלאכי ג, ו) אני ה' לא שניתי), לעם "זו" שנקראים "זו", מהאי טעמא, כי מדי הולכים נעים ונדים מגולה לגולה, טעמם לא פג וריחם לא נמר בבחינת כללות, לא כמו שאר אומות שנתערבו ונתבלבלו והמירו דתם, והבן:
וזהו שנאמר כאן כי תשא את ראש בני ישראל וגו' (הראשית של בני ישראל), ונתנו איש כופר נפשו לה'. אולם כדי שיהיו נקראים "זה", ר"ל שיהיו במדרגה הראשונה תמיד לבל ישונה, עד שיהיו מכונים בשם "זה" כמו שפירשתי, על כן יתנו מחצית השקל, שיהיה כמו ההתחלה כאמור, וזהו שנאמר זה יתנו וגו' מחצית השקל. וזהו שאמר המדרש, בלשון "זה" דייקא הושפלו כי אמרו כי "זה" משה האיש, ר"ל שהוא מכונה בשם "זה", מכלל שהם אינם מכונים בשם "זה", כי עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו ונשתנה, עד שנאמר אליהם (להלן לג, ה) הורד עדיך מעליך. בלשון "זה" הוגבהו שנאמר זה יתנו, ר"ל שיראו לתקן שיהיו במדרגת "זה" כמו משה, שיהיו תמיד כמו בראשית, וכמה שהיו בשעת קריעת ים סוף שאז אמרו "זה" אלי ואנוהו, ואיתא בש"ס שבת קל"ג (ע"ב) ואנוהו, הוי דומה לו, ופירש רש"י לשון "ואנוהו", "אני והוא", אעשה עצמי כמוהו. ר"ל כמו שהוא נקרא "זה" מפני שאינו משתנה, כמו שנאמר אני ה' לא שניתי, כמו כן אראה לדבק בו תמיד וללכת בדרכיו בלי השתנות, עד שאהיה מכונה בשם "זה". וזהו שנאמר "זה" (ר"ל שיהיו מכונים בשם "זה"), יתנו כל העובר על הפקודים, היינו כל דעבר בים סוף, שאז אמרו זה אלי ואנוהו, אהיה דומה לו בבחינת "זה", לכך יתנו מחצית השקל, וכאמור. ומהאי טעמא אמר כי תשא דייקא, כי ישראל בעצמם לא היה בכחם להגיע למדרגת "זה", בלתי על ידי משה רבינו ע"ה: ובזה אמרתי (פר' לך ד"ה וזה) לנעוץ סוף התורה להתחלתה, אשר עשה משה לעיני כל ישראל (דברים לד, יב), בראשית (בראשית א, א). ר"ל שעשה משה שיהיו ישראל תמיד בבחינת ראשית, וירא ראשית לו (דברים לג, כא) דייקא למשה, ומידו זכו ישראל לבחינת החכם עיניו בראשו. וזה שתרגם הירושלמי בראשית, "בחוכמא", והבן: והנה, ענין שקלים היה להזכירם על דבר "זה", שיהיו תמיד בבחינת ראשית. ולזה בפרשת שקלים אמר משה שמא משאני מת איני נזכר, ולא יהיו ישראל בבחינת "זה", ואמר לו הקב"ה חייך, כי צדיקים במיתתם קרוים חיים וקיימים, והרי קיימא לן (סוטה יג ע"ב) משה רבינו לא מת, מדכתיב (דברים לד, ה) וימת שם משה, ואמרו ז"ל גזירה שוה שם שם, מה להלן עומד ומשמש, שנאמר (להלן לד, כח) ויהי שם, בהר, אף כאן עומד ומשמש. דקדקו באומרם "עומד", ר"ל בעמידה אחת, שלא ירד ממדרגתו בשום פעם ולא נשתנה, כמו כן כאן עומד במדרגתו חי וקיים ומשמש, ולא נשתנה מחיים למות ח"ו, כי אם עודנו חי אתנו, וכדאיתא בזוהר (עקב רעג.) אנת בכל דרא ודרא. וזהו שאמר כאלו אתה "עומד" דייקא במדרגתך וזוקף את ראשן התחלתן, להיותם תמיד בבחינת ראשית, והבן:
ג) עוד יש לומר טעם על מחצית השקל דייקא, גם מאמרם (מגילה יג ע"ב) גלוי וידוע כו' לפיכך הקדים שקליהם לשקליו כו', בהקדם מה שפירשתי בפרשת משפטים (ד"ה וזהו [הב'] הפסוק לעיל כג, כה'כו) ועבדתם את ה' אלקיכם, וברך (שתהיה עובד) את לחמך ואת מימיך, ר"ל עם לחמך ועם מימיך, לא תהיה משכלה ועקרה (לבלי להוליד מצות ומעשים טובים) בארצך (אפילו כשאתה עוסק בדברים ארציים וגשמיים, ואז) את מספר ימיך אמלא כי לא נפקד יום ולא שעה מבלי עבודה, ככתוב למעלה: וכלל הדבר, שצריך האדם לעבוד את השי"ת תמיד בתורה ועבודה וגם באכילה ושתיה ומשא ומתן וכדומה, וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלב, ג-ה) אם אעלה וגו' אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא (בענין זה) מקום לה', לשם ה', כדאיתא בספרים הקדושים, וזהו עבודה תמה ומטבע שלימה, שקל שלם. ואמנם מי שאינו בבחינה זו, כי אם הוא עובד בעת עסקו בתורה ותפלה, אבל במשא ומתן לא ישים אל לבו להיות עודנו עומד לפני ה' בעת ההוא, הרי עבודתו אינה שלימה, כי אם מחציתו עובד ומחציתו איננו עובד, כי בעת עסקו בעניני עולם הזה עבודתו בעניני עצמו למלא נפשו כי ירעב, ולבו שכוח מאת ה' ח"ו, ולכפר על זה צריך ליתן מחצית השקל. וזה שאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם (למספר שנותיהם מה שהוציאו בהבלי עולם הזה, אז) ונתנו איש כופר "נפשו" (על מה שמילא תאותו ורצונו, כמו שפירש רש"י חולין ק"כ (ע"א ד"ה לרבות את השותה) על אומרם, נפש (ויקרא ז, כה) לרבות שותה, כמו (בראשית כג, ח) אם יש את נפשכם, לשון תאוה), לה' בפקוד אותם וגו', (על כן) זה יתנו וגו' מחצית השקל וגו', (כי) מחצית השקל (היינו בעסקו בתורה ועבודה, הוא) תרומה לה', ולזה די מחצית השקל לכפר על "נפשותיכם" תאוותכם, דייקא, כאמור: וזה ענין מאמרם (מגילה יב.) מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה, מפני שנהנו מסעודתו כו', אמר להם שבשושן יהרגו כו', אמרו לו [אמור אתה, אמר להם] מפני שהשתחוו כו'. ועם כל זה הרי האריך אפו עד אותו דור, שהיה החטא שנהנו מסעודתו מעורר חטא הקדום, כדאיתא ברי"ף שם בחדושי אגדות (עין יעקב, סי' יב ד"ה שאלו), עי"ש. והרי כתיב (אסתר א, ח) והשתיה כדת [וגו'] של תורה, לעשות כרצון איש זה מרדכי, ואיש זה המן (מגילה שם), ופירשו המפורשים שחשקה והאכיל לישראל דברים כשרים, ולא דבר איסור, כרצון מרדכי (ולאומות כרצון המן), ולא נענשו רק על שמלאו תאותם. וזהו שאמר המן (שם ג, ח) ישנו עם אחד, שיש להבין למה נתן להם תואר אחד. ב', אומרו כפל מפוזר ומפורד וגו'. ג', ודתיהם שונות מכל עם, דהיה לו לומר מכל דת, ומה זה מכל עם. גם מה הלשין בזה, הרי כל עם יש לו דת משונה מזולתו. ועיין ספר יוסף לקח (אסתר שם) כתב בזה פירוש נחמד, כי בישראל נאמר (ויקרא יח, ג) ובחוקותיהם לא תלכו, ואסור להדמות להם במלבושים וכדומה, וזהו שאמר ודתיהם (הוא, שהם יהיו) שונות מכל עם, מובדל ומשונה מכל עם דייקא, עי"ש. ואני אוסיף מיא וקמחא ותבלין, על דרך שפירש רש"י על הפסוק (שם כ, כה) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, אין צריך לומר בין פרה לחמור שהרי מובדלין ועומדין, אלא בין נשחט רובו של סימן לחציו. כמו כן נימא לענין זה, בעת שישראל עוסקים בתורה ומצות ומעשים טובים הרי הן מובדלין ועומדים, אלא שצריך שיהיו מובדלין גם בעת עוסקן בדברים גשמיים באכילה ושתיה ומשא ומתן שיהיה על פי התורה, וכדאיתא בגמרא פרק קמא דמגילה (יב ע"ב) ישראל כשהן אוכלין ושותין הם אומרים שירות ותשבחות, מה שאין כן אומות העולם אמרו מדיות נאות כו':
ועל דרך זה שמעתי מאבא מארי זלה"ה שזה שאמר הכתוב (שם יח, ג) כמעשה ארץ מצרים וגו' לא תעשו, לא אמר מעשה ארץ מצרים לא תעשו, שזה אין צריך לומר כלל, אלא ר"ל אפילו כשאתם עוסקים בדברים גשמיים אכילה ושתיה ומשגל ומשא ומתן, שזה מעשה אומות העולם, גם כן כמעשה של ארץ מצרים לא תעשו, ר"ל לא כמו שעשו הם למלאות תאותם ורצונם הבהמית, כי אם שיהיה הכל בבחינת צורך לעבודה, כמבואר באורח חיים סימן רל"א איך יהיו כל מעשיו לשם שמים, עי"ש. וזהו שנאמר (הושע ב, א) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, היינו בשעה שהם עוסקין בדברים גשמיים כשאר אומות העולם, אז גם כן יאמר להם בני אל חי, כי ישראל גם בעוסקם בגשמיות הנה הנם עומדים לפני ה' תמיד, לכך נקראים בני כו', ע"כ דבריו הנחמדים ז"ל: ומהאי טעמא נקראים גוי אחד (שמואל-ב ז, כג), עם אחד (אסתר שם), כי הגוף ונשמה תמיד מריבין זה עם זה, ותיקון הגוף חורבן הנפש, וכמו כן להיפך, אמנם כשהם מתאימים ומשלימים יחדיו בלב אחד גם בעניני צורכי הגוף למצוא בו מקום לשם ה' לבדו, על זה נאמר (דברי הימים - א יז, כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אפילו בדברים ארציים. ואמנם בשעה שנהנו מסעודתו של אותו רשע נפלו ממדרגה זו, ומלאו תאוותם ורצונם הבהמי, וזה היה החטא באותו דור לעורר חטא הקודם שהשתחוו וכו':
והנה, הדת הניתן לישראל איך יתנהגו בענין מאכל ומשתה ומשא ומתן בין איש לרעהו, זה נקרא דתיהם, הדת של עניני עצמם בדברים ארציים. והדת הניתן להם בעניני העבודה לעבוד את השי"ת, כמו מצות אנכי ולא יהיה לך (לעיל כ, ב"ג), זה נקרא דת המלך, שזה לכבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה. וזהו שאמר אותו רשע ישנו עם אחד, ר"ל שהם מתוארים בתואר אחד מפני שמיחדים לבם לה' תמיד, אבל עתה הם מפוזר ומפורד בין העמים, ר"ל מחמת שהם מפוזרים בין האומות, לזה הנה הנם מופרדים הגוף מהנפש, ואינם בגדר אחד. והוסיף לקטרג ואמר ודתיהם, היינו הנוגע לעצמם, שיהיו שונות מכל עם דייקא גם בעסקם בעניני גשמיות (ובזה רימז לחטא שנהנו מסעודתו), ואת דתי המלך, היינו אפילו הדת הנוגע לכבוד המלך מלכי המלכים, כל זה אינם עושים, ובזה רימז לחטא שהשתחוו וכו', שהוא נוגע למלך מלכי המלכים הקב"ה, ולכך ולמלך מלכי המלכים אין שוה להניחם:
וכדי לתקן חטא שנהנו מסעודתו, קיימו וקבלו לעשות אותם ימי משתה ושמחה כו' (אסתר ט, כב), לעבוד ה' באכילה ושתיה. וזה שאמרו (מגילה ז ע"ב) חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן, היינו רבות אכילה ושתיה, לברוך מרדכי, היינו עסק תורה ועבודה, והבן, כי צריך לעשות מבחינת ארור בחינת ברוך, שיהיה הכל לשם ה', כאמור. וזה (אסתר ט, ל) וישלח ספרים וגו' דברי שלום בין הגוף והנפש, ואמת, שזה בחינת אמת, קושטא קאי (שבת קד.), לעבוד אותו תמיד, לא רק בשעת תורה לבד, ועד ארגיעה לשון שקר ח"ו, והבן זה:
וזהו שאמרו גלוי וידוע כו' שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לקטרג על מה שנהנו מסעודתו, היינו על מה שעוסקים בצורכי גשמיותן לבם בל אתם ושכוח ח"ו, לזה הקדים שקליהן לשקליו, לתת מחצית השקל לכפר על נפשם רצונם ותאוותם על מה שלפעמים ממלאים תאוותם, ולהזכירם שיהיו מעשיהם בשבתם וקומם ודיבורם ואכילתם ושתייתם הכל לשם שמים דייקא. השי"ת יטהר לבנו לעבדו באמת בלב אחד מיוחד לשמו יתברך אמן:
ד) כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהס ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם [ל, יב-טז]. למה לי איש. גם למה לא אמר בלשון רבים, כופר נפשם. וחזר וכפל זה יתנו. גם למה דוקא מחצית, ולא שקל שלם. גם להבין הגמרא (מגילה יג ע"ב) גלוי וידוע כו' שעתיד המן לשקול שקלים לפיכך הקדים שקליהם כו'. גם הגמרא (ביצה טו ע"ב) הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר:
נראה לי על פי הזוהר פרשת משפטים (סוף צו ע"ב), כי ימכר איש דא קודשא בריך הוא, את בתו דא נשמתא, לא תצא כצאת העבדים מחוסר אבר, עיי"ש. ולדעתי אפשר לומר על פי דברי חז"ל (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, ביאור דבריהם לדעתי, כי בן אין לו רק אב אחד, והוא עובד מאהבה, אבל עבד אינו עובד אלא מיראה, וגם יכול לעבוד לשני אדונים, או עובד את עצמו ואת רבו כמו חציו עבד וחציו בן חורין. ומי שאין כוונתו רק בלתי לה' לבדו מאהבה נקרא בן, שאין לו רק אב אחד, אבל מי שעובד על מנת לקבל פרס או מיראת עונש, ואין צריך לומר אם כוונתו ח"ו להתפאר וכדומה, הרי עובד את עצמו ואת רבו, היינו במעשה עושה אחת ממצות ה', ובמחשבה עובד את עצמו, והרי הוא חציו לו והציו לה', בחינת עבד. וזהו שאמרו אל תהיו כעבדים, בחינת עבד, היינו המשמשים על מנת לקבל פרס. וזהו שנאמר לא תצא כצאת העבדים, היינו משמשים על מנת לקבל פרס, שזה בחינת עבד, ועל זה גמר אומר לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה, במחשבה בלתי זכה:
וידוע מאמרם ז"ל (פסחים נ ע"ב) בעושים לשמה נאמר (תהלים קח, ה) מעל שמים חסדך, אבל שלא לשמה, עד שמים חסדך (שם נז, יא), בעולם הזה הכלה ונפסד. וזהו שאמרו הרוצה שיתקיימו נכסיו, בעולם הקיים לעד, יטע בהן אדר, שנאמר (שם צג, ד) אדיר במרום ה'. הכוונה, שיתכוון בלתי לה' לבדו, ולא זולת זה. או יטע בהן אדר הכוונה חדש אדר, שאז הדר קבלוהו מאהבה (שבת פה.), כי תחילה היה מכח יראה על ידי שכפה עליהם ההר:
והנה, כבר פירשתי ויחן שם ישראל נגד ההר (לעיל יט, ב), כאיש אחד בלב אחד (רש"י), על פי המדרש (תורת כהנים, ריש) פרשת שמיני (ה"ו) אותו יצר הרע תעבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת לפני המקום ב"ה. כי אם כוונתו לצורך עצמו, על זה נאמר (איוב טו, לד) עדת חנף גלמוד, כי כל אחד ואחד מפוזר ומפורד במחשבתו מחברו, זה רוצה בכך וזה רוצה בכך. אבל אם כוונתם רצויה בלתי למלאות רצון השי"ת, כולם שוין לטובה, כאיש אחד בלב אחד ובאחדות הגמור, עיין לעיל פרשת יתרו (ד"ה והנראה) בארוכה. וזה נראה לי כוונת הגמרא (יומא כב ע"ב) בעושים רצונו של מקום דייקא על זה נאמר (הושע ב, א) לא יספר, כי אז הם כאיש אחד מיוחד בלב אחד, ואין כאן מספר. אבל באין עושים רצונו של מקום, לאו שאין עושים כלל, דהא כתיב (שם) והיה מספר בני ישראל, הרי שקרוים בני ישראל, אלא הכוונה שעושים אבל לא רצונו של מקום, אלא רצון עצמם, להתפאר או מיראת עונש וקבלת שכר, ואז הלבבות נפרדות ושונות זה מזה, ואז נאמר והיה מספר בני ישראל, והבן: ועל זה נאמר כאן כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ר"ל מחמת שיש קצת חסרון בעבודתם, שכוונתם לצורך עצמם, ואז הלבבות נפרדות ויש מספר, על כן ונתנו איש (בפרוטרוט) כופר נפשו (רצונו דייקא), לה' וגו', ר"ל כופר על שהיתה כוונתו לרצונו דייקא, לא לה' לבדו, על כן זה יתנו וגו' מחצית השקל וגו' (לכפר על המחשבה בלתי זכה, אבל) מחצית השקל (היינו המעשה, הרי הוא) תרומה לה' וגו', והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' (שיזכרו לפני מי הם עומדים לשרת בקודש החוקר לב), לכפר על נפשותיכם על רצונכם לעצמכם, כי אם לעשות רצונכם כרצונו, שיהיה נחת רוח לפניו דייקא:
וזהו שאמר המן (אסתר ג, ח) ישנו עם אחד וגו', כוון בזה להלשין, ור"ל אם כי במעשה ישנו עם אחד, עם כל זה במחשבה הוא מפוזר ומפורד בין העמים, זה פונה לכרמו וזה לזיתו, וכל אחד כוונתו לעצמו, ואינם בגדר האחדות. ושמא תאמר, עם כל זה אזלינן בתר מעשה ולא בתר מחשבה, על זה אמר דתיהם שונות מכל עם, הכוונה כי בישראל על כרחך אזלינן בתר מחשבה, דהא במזיד חייב מיתה או מלקות וכרת, ובשוגג אינו אלא גולה או חטאת, מה שאין כן בבן נח נהרג שוגג כמזיד, כמו שכתב רש"י במכות דף ט' ע"א (ד"ה לפיכך), עיי"ש (ופליג ארמב"ם הלכות מלכים (פ"י ה"א) דסובר בן נח פטור בשוגג, עיי"ש). הרי דוקא באומות העולם אזלינן בתר מעשה, אבל בדת ישראל אזלינן בתר מחשבה לענין העונש, והוא הדין ממילא לענין השכר. ואת דתי המלך אינם עושים, דהיה די לומר אין עושים, אבל דקדק ואמר "אינם" עושים, הכוונה בזה למה שאמרנו, שבאמת עושים במעשה, אבל אין זה רק מעשה הגוף הנקרא לבוש לנשמה ובשר אדם, אבל לא מעשה האדם עצמו שהוא השכל והנשמה, וזה "אינם" (דייקא) עושים, כי אם זולתם, היינו הגוף במעשה, ולא הנשמה שהוא השכל והמחשבה, והבן זה, ולכך ולמלך מלכי המלכים אין שוה להניחם. כל זה היתה המלשינות של אותו רשע:
אבל אסתר הצדיקת הבינה כל זה, ועל זה אמרה (שם ד, טז) לך כנוס את כל היהודים, שיהיו כולם באחדות גמור וכנסיה אחת ביראה אחת לפני המקום ב"ה במחשבה זכה ורצויה, להסיר תלונתו של אותו רשע. וזהו שאמרו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, להשפיל מעשיהם על ידי שהם במחשבה בלתי זכה, לפיכך הקדים שקליהם כו' להורות להם הדרך לכפר על מחשבתם ורצונם, ולמען ילכו באור ה' למלאות במחשבתם רצונו יתברך דייקא, עבודה תמה במעשה ומחשבה, כאמור:
וזהו שאמרו (ירושלמי שקלים פ"א ה"ג) כל העובר על הפקודים, כל דעבר בימא דסוף יתן כו'. כי שם נאמר (לעיל טו, א"ב) אז ישיר משה ובני ישראל וגו' ויאמרו לאמר, דייקא בזה הלשון אשירה, ולא נשירה בלשון רבים, כי אם בלשון יחיד, זה אלי ואנוהו, להורות כי אז היו כולם ביראה אחת כאיש אחד בלב אחד. וכמו כן בשעת מתן תורה, ויחן שם ישראל. וכן נאמר (שם כ, ב-ג) אנכי ה' אלקיך (דייקא בלשון יחיד) אשר הוצאתיך כו', (על כן) לא יהיה לך אלהים אחרים (שום מחשבה בלתי זכה, בהיותך) על פני (כמו שפירש בנועם מגדים (פר' יתרו אות ג)), לבלי יהיו הלבבות נפרדות, כי אם יחד כאחד בלב אחד כאיש אחד. אבל אחר אותו מעשה, כי נפלו ממדרגתם במחשבות בלתי רצויות, על כן צוה ה' לתת מחצית השקל לכפר על המחשבה, להיות מעתה המחשבה רצויה לפני ה' ב"ה ככל הנאמר, לבא לבחינה שהיו במתן תורה ובעברם בים סוף כאיש אחד:
ה) יתבאר כי תשא וגו' ונתנו איש כופר נפשו לה' וגו' [ל, יב-יד]. על פי מה שאמרו (יבמות קה ע"ב) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, הכוונה על דרך שאמרו (אבות פ"ב מי"ג) כשאתה מתפלל אל תעשה "תפלתך" (דייקא) קבע, כי אם רחמים ותחנונים לפני "המקום" דייקא. היינו שלא לעשות עיקר מצורכי עצמו וצערו, כי אם מצער המקום כביכול, כי בכל צרתם לו צר (ישעיה סג, ט). וזה שאמר הכתוב (תהלים יח, ז) בצר לי אקרא ה' (קריאה בעלמא, אבל) ואל אלקי (היינו הנוגע לכבודו יתברך) אשוע, בקול שועה וצעקה. והיינו שיתן עיניו על הצער למטה, ולבו יהיה עליו דוי על שלמעלה, והבן. וזה כוונת חז"ל (ראש השנה כט.) באומרם בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה דייקא, היינו על צער שלמעלה והעדר כבודו יתעלה, ובשביל זה הם משעבדין כו', אז הם מתגברין:
וזהו שאמרו חז"ל (בבא בתרא י ע"ב) במה תרומם קרן ישראל, אמר ליה בכי תשא את ראש. היינו על דרך (ישעיה מ, כו) שאו מרום עיניכם, להסתכל כלפי מעלה על צערו וכבודו יתברך. וזהו שנאמר כי תשא את ראש בני ישראל (להסתכל כלפי מעלה על צערו וכבודו יתברך), לפקודיהם (לחסרונם, לא בשביל עצמם, כי אם מחמת שכביכול לו צר והוא מצטער בצרתם. וזה בא על ידי משה, והיה כאשר ירים משה ידו וגו' (לעיל יז, יא). וזהו שאמר המדרש (תנחומא תשא ג) כאלו אתה עומד "וזוקף" את ראשן, והבן), ונתנו איש כופר נפשו לה' (בשביל ה', ממה שיש לו צער), בפקוד אותם (מהחסרון שנחסר להם, אז) ולא יהיה בהם נגף כו'. על כן זה יתנו וגו' מחצית השקל בשביל כבודו יתברך, וזה תרומה לה' דייקא, בשביל ה' ולא בשביל עצמנו, על כן אין צריך רק מחצית, ולא מחצית השני לצורך עצמנו, כי העיקר בשבילו יתברך, ואז גם הוא יעשה הטוב למעננו, והבן:
וזהו שאמרו (ירושלמי שקלים פ"א ה"ג) כל דעבר בימא דסוף יתן. כי אז נאמר (לעיל טו, א) ויאמרו לאמר אשירה לה' דייקא, על הנוגע לכבודו יתברך, כי גאה גאה ונתקדש שמו במה שסוס ורוכבו רמה בים, ולא על הנוגע לעצמם, כמבואר בספר בינה לעתים (דרוש כט) בארוכה, עיי"ש. ואני אמלא את דבריו שזה שאמרו (שמות טו, ב) (אבל) עזי וזמרת יה, ר"ל השיר של השי"ת (כי הוא יתברך שומר מצותיו של תורה, וגם הוא אמר שירה), הוא על אשר ויהי לי (דייקא) לישועה, ועל דרך (שיר השירים ו, ג) אני לדודי ודודי לי, והבן. על כן כל דעבר בים סוף, שיודע שצריך שיהיה הכוונה רק למענו יתברך והוא עושה למעננו, על כן יתן תרומת ה' דייקא מחצית השקל, כנאמר:
ו) יתבאר על דרך האמור, על פי מה שפירשתי מאמר הנביא (הושע יד, ב) שובה ישראל וגו' כי כשלת בעונך, ופריך הגמרא (יומא פו ע"ב) הא עון מזיד הוא וקרי ליה מכשול. וכמו כן קשה אהא דמסיים (שם, ג) ונשלמה פרים שפתינו, הא על מזיד אינו די בקרבן. ואמרתי (ייטב פנים, שוב אשיב אות יז) בארוכה, ושורש הדבר על פי מה שכתב בספר נועם מגדים פרשת נצבים (ד"ה אם) על הפסוק (דברים ל, ד) אם יהיה נדחך וגו', כי הבעל שם טוב אמר מליצה עבור עם קדוש ישראל, שכל מה שעושין, סוף מעשה הוא לה', גם בעושק ואונאה הכל למען ה' להחזיק בניו לתורה ולכבד שבת ולתת צדקה, או שממלא תאותו לבל יתאוה לאיסור וכדומה. וזה שכתוב אם יהיה נדחך, היינו העבירה שהיא נדחה, אבל בקצה השמים, ר"ל בקצה וסופה יגיע ממנה כוונה לשם שמים, אז משם מניצוץ זה יקבצך (ועיין מה שכתבתי על פי זה בפרשת נח על הפסוק (בראשית ו, יג) קץ כל בשר, ר"ל סוף כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, ולא לתת צדקה וכדומה, עיי"ש). וזה שאומרים בערב ראש השנה בסליחות (חמתחיל 'שלש עשרה מדות') אם מרדו ברוב פשעם (עם כל זה הכוונה) לצור מלכי וקדושי, לשם שמים כנזכר לעיל, ואם כן המחשבה טוב, רק המעשה לא טוב, הרי הוא כשוגג, מעשה בלא מחשבה, ודי בקרבן ובשיח שפתותינו שילום פרים:
וזהו שאמר הנביא שובה ישראל וגו' כי כשלת בעונך, שהגם שעון הוא מזיד, אינו אלא מכשול ושוגג, וטיעם לזה אמר קחו עמכם דברים ושובו (על זה) אל ה', ר"ל שתאמרו ותשובו שהכוונה אל ה' גם בעת העבירה, אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, ר"ל שתכפר כל העון, וקח טוב שבעון, מה שהיתה הכוונה לטוב, ולכך ונשלמה פרים שפתינו, די בשילום פרים כשוגג, ושיח שפתותינו במקום קרבן:
ולכך די לתת מחצית השקל, כי העבירה מחציתה לשם שמים, וזהו שנאמר ונתנו איש כופר, (אשר) נפשו לה' (לשם שמים גם) בפקוד אותם בעת העבירה, על כן זה יתנו כל העובר על הפקודים (המצות של תורה) מחצית השקל וגו' (לכפר על מעשה לא טוב, אבל) מחצית השקל (הרי הוא) תרומה לה', כוונתו לשם שמים:
ז) דיש להבין הא דכתיב (ל, יב) ונתנו וגו' ולא יהיה בהם נגף, משמע שיתכוון למען לא יהיה נגף, והא איתא במשנה (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. ואם כי אמרו (ראש השנה ד.) האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, עם כל זה אין זה דרך העובדים מאהבה, וכמו שכתב התוספות יום טוב בארוכה פרק קמא דאבות (שם ד"ה אל). ולתרץ זה נראה על פי שאמרו חז"ל (בבא בתרא עח ע"ב עה"פ במדבר כא, כז) על כן יאמרו המושלים (ביצרם) בואו חשבון, בואו ונחשוב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. וגם כאן קשה, לאלו שעושים מכח שכר ועונש קרי להו מושלים ביצרם: אבל הענין נראה על פי המבואר בספרים אהא דכתיב (ויקרא כו, ג"ד) אם בחקותי תלכו כו' ונתתי גשמיכם כו', דקשה גם כן, וכי אמרה תורה לעשות על מנת לקבל פרס. גם למה נאמר בלשון רבים. ותירצו על פי דאיתא בש"ס (קידושין מ ע"ב) לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עשה עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חוב. ואם כן היינו טעמא דלא כתיב בלשון יחיד, דאז היה מקום לטעות דמותר לעבוד מכח שכר ועונש של עצמו, ובאמת אין זה עבודה מאהבה, אבל זה ודאי שרי וראוי לכוון לחוס על אחרים שיכריעם לכף זכות, ולא יכריעם במעשיו לכף חוב ולא יענשו על ידו. ולכך אמרה תורה אם בחקותי תלכו כו' ונתתי גשמיכם כו', להורות דהעולם נידון אחר רובו, ובכל עת יפלס מעגלותיו לבל יכריעם לחוב ויענשו על ידו, כי אם לכף זכות, ע"כ דבריהם. וזהו שאמרו על כן יאמרו המושלים ביצרם דייקא, לבלי לכוון לטובת עצמו, בואו ונחשוב חשבונו של העולם כולו הפסד מצוה כו', לבל יענשו על ידו ובגללו, כי אם להכריעם לצדק ולטוב, וזה ודאי נכון לחוש על כלל ישראל (והארכתי בכל זה בדרוש לפרשת ראה (ד"ה והנראה) ובדרוש ליום י"ג מדות (ויום העשור [ייטב פנים] אות ג ד"ה ולדרכינו)):
וידוע כי המנין בא אחר מעשה העגל, וכל מי שחטא, הוא הגורם לאותו מנין ומספר, וצריך לתת כופר נפשו שגרם למנין, לבל ישלוט עין הרע ודבר. ולא יהיה הכוונה בשביל עצמו, כי אם להציל הכלל כולו מעין הרע ומדבר. וזהו שנאמר ונתנו איש כופר נפשו לה' (שגרם למנין) בפקוד "אותם" (הכלל כולו, שלא יהיה הכוונה שלא יהיה בו נגף בפקוד אותו, כי אם יהיה הכוונה למען) ולא יהיה "בהם" נגף בפקוד אותם, היינו הכלל כולו, כאמור. על כן זה יתנו וגו' כל אחד ואחד מחצית השקל, היינו בעד חברו ולא בעד עצמו, לכך די במחצית, כי אם היה על עצמו ועל זולתו היה צריך שקל שלם, ולהורות שלא יהיה לצורך עצמו כי אם על זולתו, צותה התורה לתת רק מחצית השקל:
ואם כן, ממצוה זאת שישראל מקיימין ונותנין מחצית השקל כל אחד בעד זולתו, נראה בעליל כח האחדות של ישראל, שכל אחד מרגיש בצערו של חברו ומכוון לטוב לו, להציל את רעהו מעין הרע ומדבר. וכבר נודע כי כשישראל באגודה אחת אין כל אומה ולשון יכול לשלוט בהן, ואמנם המן שקל שקליו ואמר (אסתר ג, ח) ישנו עם אחד מפוזר ומפורד כו', ואין שלום ביניהם. ונגד זה אמרה אסתר (שם ד, טז) לך כנוס את כל היהודים וגו', שיהיו באגודה אחת, וצומו עלי וגו', דייקא בשבילי, ולא בשביל עצמיכם, גם אני ונערותי אצום כן ר"ל לא בשביל עצמי כי אם בשביל כלל ישראל, ועיין באלשי"ך (משאת משה, אסתר שם ד"ה והנה ראוי) בזה. וזה שאמרו (מגילה יג ע"ב) גלוי וידוע כו' שעתיד המן לשקול כו' לפיכך הקדים שקליהם, להורות שהם באחדות גמור ובאגודה אחת. והיינו דתנן (שקלים פ"א מ"א) באחד באדר, ר"ל בשביל להיות כאיש אחד באדר, על כן משמיעין על השקלים ומתקנין את מקוואות המים ועושים כל צורכי צבור, בשביל הכלל כולו לצורך רבים, כמו ענין מחצית השקל שהוא בעד הכלל כולו, כאמור:
ח) יתבאר אומרו ונתנו איש וגו'. וחזר וכפל זה יתנו [ל, יב'יג]. גם להבין אומרו ולא יהיה בהם נגף, למה צותה התורה שיתכוון בשביל שלא יהיה נגף, הרי אמרו (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים כו', וכמו שכתבתי לעיל בארוכה. גם לבאר לשון הפיוט (מוסף) של שקלים וז"ל, הכופר דעו כו', עד בתתכם מתן זה לשם כופר. והוא צריך ביאור:
ונראה כי בא לתרץ קושיא הנ"ל, והענין על פי שאמרו חז"ל פרק קמא דראש השנה (ד.) כורש החמיץ, שאמר (עזרא ו, י) די להוון מהקרבין ניחוחין כו' ומצלין לחיי מלכא ובנוהי, ופריך ומאן דעבד הכי לאו מעליותא, והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, ומשני כאן בישראל, פירש רש"י שאין תוהא על הראשונות, כאן באומות העולם, עיי"ש. והתוספות (ד"ה בשביל) הקשו, והא אמרו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, ונלחצו בזה, עיין שם ובתוספות יום טוב (אבות שם ד"ה אל):
ואני אמרתי (פר' לך דבור ראשון) ליישב קושיא זו על פי מה שפירש אאזמ"ו זצוק"ל (עסיס רמוני אסתר א, א) דברי הגמרא לחלק בין ישראל לאומות העולם, על פי מאמר חז"ל (אבות פ"ד מ"ב) שכר מצוה מצוה, ר"ל מחמת שהקב"ה מקור הטוב ורוצה להטיב, הרי יש לו נחת רוח ממה שמשפיע טוב כמו מהמצוה, אם כן שכר של מצוה נהשב ממש למצוה. וזהו שאמר הכתוב (תהלים יח, כא) יגמלני ה', (זה) כצדקי, כגוף המצוה. אך זה בישראל, אהבתי אתכם אמר ה' (מלאכי א, ב), אבל באומות העולם הרי כתוב להדיא (דברים ז, י) ומשלם לשונאיו אל פניו כו'. וזהו שאמר הגמרא כאן בישראל, אם נותן בשביל שיחיה בנו, הרי בזה עצמו שגורם שיחיה בנו הישראלי עושה לו יתברך נחת רוח, שזה רצונו יתברך שיחיה בנו, לכך הרי זה צדיק גמור. אבל באומות העולם אין רצונו יתברך בזה, ואין כוונת הנותן כי אם לטובת עצמו, שהוא רוצה בכך, ולא למלאות רצון השי"ת, לכך לאו מעליותא, ע"כ דבריו וש"י. והארכתי בזה בדרושים לראש השנה (ייטב פנים, אבני זכרון אות יב ואות סא) שזה שאומרים (תפלת ימים נוראים) וכתבנו בספר החיים, לא למענינו, כי אם למענך כו', למלאות רצונך להשפיע חיים:
וזהו שאמרו חז"ל באבות אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, ר"ל שתהא כוונתו כדי לקבל פרס לצורך עצמו, זה לא נכון לכוון, אבל אם אין כוונתו בשביל קבלת פרס לעצמו, רק למלאות רצון מקור הטוב שרצונו שיתן הטוב, זה מצוה ונחת רוח לפניו, ועל אופן זה בשביל שיחיה בני למלא רצונו הרי זה צדיק גמור, ודברי חכמים מזוקקים שבעתים. וכיוצא בזה פירש בהפלאה, וברך שנותינו כשנים כו' לא למעננו, רק כי אל טוב ומטיב אתה (תפלת שמו"ע), היינו כדי למלאות רצונך שדרכך להטיב:
ואם כן, על אופן זה אמרה תורה ונתנו איש כופר כו' ולא יהיה בהם נגף, כי זה רצונו שלא יהיה בהם נגף, ומזה עצמו יש לו נחת רוח. ועל זה גמר ואמר זה (כלומר, זה שלא יהיה בהם נגף) יתנו, נחשב אצלי לנתינה, וכענין דקיימא לן (קידושין ז.) באדם חשוב נתנה היא ואמר הוא מקודשת, כי מה שלוקח ממנה, לנתינה נחשב אצלה, והיינו הנחת רוח שיש לה מזה כידוע:
וזהו שאמר אברהם (בראשית יח, כז) הנה נא הואלתי לדבר (לבקש על סדום) אל אדני, ר"ל למלאות רצונך המרחם על בריותיך להטיב להם ולא להרע, ולא בשביל עצמי (אם שכרכים הללו שלו היו), כי הלא ואנכי עפר ואפר, ומה אני ומה חיי לבקש בשביל עצמי. והן הן דברי הפייטן, הכופר דעו דרשו מעל ספר כמו הוא חרות כו', ר"ל דכתיב ונתנו וגו' ולא יהיה בהם נגף, והא זה הוי על מנת לקבל פרס, על זה אמר התשירו בו פני נדמה לעופר, ויזכור לכם זכות נם אנכי עפר ואפר (שלא היתה כוונתו לעצמו, וכמו כן) ולא יהיה בכם נגף וחפר (הוא ענין בושה) בתתכם מתן זה לשם כופר, כי מעשה אבות ירשו בנים שאין הכוונה בשביל עצמנו, רק למלאות רצונו יתברך כאמור, והבן:
ט) להבין למה מחצית שקל דוקא. גם אומרם (מגילה יג ע"ב) גלוי וידוע כו' לפיכך הקדים שקליהם כו'. גם המדרש (במ"ר יב, ג), זה יתנו (ל, יג), הראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש ואמר לו כזה יתנו. גם התרגום כל דעבר בימא דסוף יתן. גם להבין המדרש (ב"ר פז, ח) הים נקרע בזכות יוסף, שנאמר (תהלים קיד, ג) הים ראה וינוס:
והוא על פי מאמרם בכתובות פרק קמא (ה.) גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ כו', ואלו במעשה צדיקים כתיב (לעיל טו, יז) מקדש ה' כוננו ידיך. ופירש זקני מהרש"א ז"ל (חדושי אגדות שם ד"ה גדולים) על פי מאמרם ז"ל (ברכות נה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, שנאמר (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ וגו', ובצלאל זכה לבחינת דעת, הכולל חסד ודין, והיינו מקדש ה' כוננו ידיך, שתי ידים, הן שתי מדות חסד וגבורה. והקשה בהפלאה (שם ד"ה תוס') הא בבריאת עולם כתיב נמי (שם, כ) בדעתו תהומות נבקעו. ומתרץ דזה קאי על קריעת ים סוף, שהיה על ידי בחינת דעת הכולל שתי המדות, כמו שדרשו (מכילתא בשלח פ"ו), והמים להם חמה (לעיל יד, כט), אל תקרי חומה אלא חימה, ע"כ דבריו. וכי האי גוונא כתב בנזר הקודש פרשת וישלח (עו, ד ד"ה בתורה) על המדרש (ב"ר סט, ה) שאמר הים נקרע בזכות יעקב, עי"ש. ועל כן אמר המדרש כי הים נקרע בזכות יוסף, כי ביוסף כתיב (בראשית מז, יב) ויכלכל את אביו ואת אחיו כו', וכבר נודע (רש"י בראשית יח, טז) גודל מעלת הצדקה שמהפכת מדת הדין לרחמים, וכדכתיב (ישעיה לב, יז) והיה מעשה הצדקה שלום, ר"ל בין שתי המדות, ובזכות הצדקה נעשה מחימה חומה, מדין רחמים, והדין שלט על פרעה ומצרים, והרחמים על ישראל:
ובזה מובן הטעם שצוה ה' (לעיל כה, ב) ויקחו לי תרומה מאת כל איש כו', למשכן, כי היד ה' תקצר, הלא הנשיאים הם העננים הביאו אבני השוהם (יומא עה.). אבל הכוונה בזה לדרכנו, כי אחר אותו המעשה של הערב רב בעגל נתעורר מדת הדין, והיה צריך המתקה להפכו לרחמים ולשלב המדות, ולזה צוה ה' לתת תרומה, וזכות הצדקה לבנין בית המקדש היא שעמדה להם להמתיק מדת הדין ולשלב המדות ליחדן בבחינת דעת המקשר המדות יחד כנודע:
ועל כן צוה ה' לתת מחצית השקל דייקא, להמתיק מדת הדין, ולכללו עם בחינת חסד. וזהו תרומה להוי"ה (ל' יג) בחינת חסד. וזהו שתרגם כל דעבר בימא דסוף, ויודע שעל ידי צדקה נמתק הדין, יתן תרומת ה' מחצית השקל. וזה שהראה הקב"ה למשה כמין מטבע של אש, הרומז למדת הדין, ואמר לו כזה יתנו, להמתיקו לכללו בבחינת חסד, וכאמור. וזהו שאמרו גלוי וידוע כו' שעתיד המן לשקול שקלים, לעורר מדת הדין, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, כדי להמתיק תוקפא דדינא ולהפכו לרחמים בבחינת דעת. והיינו דכתיב (אסתר ד, א) ומרדכי ידע, בחינת דעת, והבן: י) יתבאר כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם וגו' זה יתנו וגו' מחצית השקל [ל, יב-יג]. להבין אומרו איש, למה לי. וגם למה מחצית השקל דוקא. ובמדרש תנחומא (תשא ג) בפרשת שקלים אמר משה, רבונו של עולם שמא משאני מת אין אני נזכר, אמר לו הקב"ה כשם שאתה נותן לחם פרשת שקלים וזוקף את ראשן, כך בכל שנה כשישראל קורין פרשת שקלים כאלו אתה זוקף את ראשן, שנאמר כי תשא. והוא משולל הבנה, למה בפרשת שקלים אמר משאני מת אין אני נזכר: והנראה לי בזה, כי ענין מחצית השקל הוא בשביל שמשה מסר נפשו על ישראל, שאמר (להלן לב, לב) ואם אין מחני נא כו', ובזה כפר מחצה, ועל יתר הפליטה צוה ה' לתת מחצית השקל דייקא. וזהו שאמר הכתוב עצמו, ונתנו "איש" (זה משה, שנאמר (שם, א) כי זה משה האיש, ונאמר (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו כו'), כופר נפשו לה' בפקוד אותם, כלומר שנתנו את האיש משה כופר נפשו בשבילם, על כן זה יתנו וגו' מחצית השקל. אמנם זהו בעודנו חי עמהם, אבל אחר הסתלקותו מהעולם לא יוכל למסור נפשו עליהם, ואיך יפעול נתינת מחצית השקל פעולתו לכפר עליהם להרים ראשן, וזהו שאמר משה כשהגיע לפרשת שקלים שסגי במחצית השקל בשביל שהוא מסר נפשו, אמר שמא משאני מת ואיני יכול למסור נפשי שוב אין אני נזכר, ומה בצע בתת מחצית השקל. אמר לו הקב"ה כשם שאתה נותן להם פרשת שקלים וזוקף את ראשן על ידי מסירת נפשך, כך בכל שנה כשקורין כו' כאלו אתה עומד וזוקף את ראשן, כי מה שמסרת נפשך עליהם, צדקתך תעמוד להם מיד ולדורות:
עוד יתבאר טעם על מחצית השקל. גם אומרו (ל' יב) ונתנו "איש" כופר. גם להבין המדרש תנחומא (תשא ד) כי תשא את ראש בני ישראל, זהו שאמר הכתוב (תהלים ג, ג-ד) רבים אומרים לנפשי וגו', רבנן פותרין באומות עכו"ם, רבים אלו אומות העכו"ם שכתוב בהן (ישעיה יז, יב) המון עמים רבים, שאומרים לישראל, אומה ששמעו בסיני (לעיל כ, ב-ג) אנכי ה' אלקיך ולא יהיה לך אלהים אחרים וגו', ולבסוף ארבעים יום אמרו לעגל (להלן לב, ד) אלה אלהיך ישראל, אין ישועתה לו באלקים סלה. ואתה ה', אמרו ישראל, רבון העולם, ואתה ה' הסכמת עמהם ואמרת (לעיל כב, יט) זובח לאלהים יחרם, מגן בעדי בזכות אבות, כבודי, שהשרית שכינתך בתוכנו ואמרת (שם כה, ב) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ומרים ראשי [תחת] שהיינו חייבין לך הרמת ראש, נתת לנו תלוי ראש על ידי משה, שנאמר כי תשא את ראש. וצריך ביאור:
והנראה לי בהקדם לבאר אומרו להלן (לב, י.יא) ועתה הניחה לי וגו' ויחל משה וגו' למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. וכבר עמד מהר"י אברבנאל (לב, ז) על זה ושאל מה זה שאמר למה ה' יחרה אפך, הכי הוא לא ידע למה, הלא הסיבה ידוע בשביל מה שעשו. גם מה שאמר אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וגו' אינו טענה, אדרבה היא הנותנת, שבעבור שהוציאם משם בכח גדול באותות ובמופתים ומרדו בו, ראוי שיחרה אפו בהם ויכלם, עיין שם ובאלשי"ך (לב, יא):
והנראה לי בזה על פי המבואר בכוזרי מאמר ראשון סימן צ"ה צ"ו צ"ז באורך, שאחר שסיפר החבר בשבח ישראל כי הם זרע קודש מחצבתם מאדם ונח ושם והאבות, שאל אותו הכוזרי על דבר חטאת העגל שעשו, וחשיב לו החבר על דרך שכתב חותנו הראב"ע (לב, א) חלילה לישראל שיעבדו עבודה זרה, וחלילה לאהרן לעשותה, אבל אמרו (לב, א) קום עשה לנו אלהים, הוא כבוד חונה בצורת הגויה (ר"ל שיוריד על הצורה ההוא המורגשת רוחניות קודש מאתו יתברך), והנה לכבוד ה' נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו וגו', ואשר אמר כי שחת עמך, לא כתיב כל עמך כו', עי"ש. אמנם החבר תיקן זה במה שאמר וחטאתם הוא בצורה אשר נאסר עליהם, כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות כו', עי"ש. ובזה פירשו המפורשים דברי המדרש ריש פרשת תרומה (ש"ר לג, ב), אמר הקב"ה למשה מה אומות העולם אומרים שאיני חוזר עמהם על שעבדו עבודה זרה, שנאמר (שם, ח) סרו מהר, אפילו סוררים הן איני מניח אותם, ועמהם אני דר, שנאמר (תהלים סח, יט) ואף סוררים לשכן י"ה אלקים. כלומר אף בשעה שהם מתוארים בשם סוררים, היתה כוונתם לשכון י"ה אלקים, שיחנה כבודו יתברך בצורת הגויה, ע"כ דבריהם:
וזהו שאמר ה' (שם, ז-יא) כי שחת עמך וגו' סרו מהר מן הדרך אשר צויתם שלא לעשות צורות, והם עשו [להם] עגל מסכה. אולם תוכן לבות ה' הוא ידע מחשבותם הטובה לכבוד ה', וזהו שאמר ועתה הניחה לי, כי אני יודע שלא כפרו בי חלילה ולא בקשו לעבוד עבודה זרה (ולכן פירש רש"י, כאן פתח לו פתח), אבל ויחר "אפי" בהם דייקא, שהמשחית הנקרא אף יחר בהם, שהוא איננו יודע תעלומות לב, ואכלם, כי מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט, ד), וכלום יש אב שמעיד על בנו שכוון לטובה. אז ענה משה ואמר למה ה' יחרה אפך בעמך דייקא, כלומר שלך הם, ומה לו עליהם, כי הלא אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, כי לולי כחך הגדול וידך החזקה כבר היו כלים ואבודים במצרים משניתן רשות למשחית שאינו מבחין כו' (בבא קמא ס.), ואתה הצלת אותם, וקיימא לן (בבא קמא קיד.) המציל מן הנהר ומהגייסות ומהלסטים הרי אלו שלו, ושוב אין רשות ל"אף" לקטרג עליהן, כי אין לו עליהן כלום, כי הם עמך ונחלתך. ועיין מה שכתב מוזלה"ה בספר ישמח משה שמות על הפסוק (לעיל ד, כב) ואמרת וגו' בני בכורי ישראל (ד"ה ובאופן), ואז תבין. ומכל זה יצא לנו כי ישראל היה לבם לשמים, אך שהמעשה שעשו לא טוב היה, שלא כך צוה ה', ולכן די במחצית השקל:
והנה, ישראל נקראים (שמואל-ב ז, כג) גוי אחד, כי אנחנו עובדים כלנו לאל אחד, אבל אומות העולם נקראים רבים, כי עובדים לאלהות הרבה, לא ראי זה כראי זה. ולכן ביעקב, אם שהיו לו שבעים, הכתוב קורא אותן (לעיל א, ה) נפש, ועשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותן (בראשית לו, ו) נפשות ביתו, כמבואר ברש"י פרשת ויגש (שם מו, כו) בשם המדרש (ויק"ר ד, ו), כי יתפרדו כל פועלי און, כל אחד ואחד פונה לאלהים אחרים:
אמנם אומות העולם היו סוברים שישראל עבדו עבודה זרה חלילה במה שאמרו אלה אלהיך, שאוו לאלקות הרבה, ואם כן גם הם בבחינת רבים, שכל אחד ואחד אוה לאלהים אחר. וזהו שאמר הכתוב רבים אומרים לנפשי, כלומר אומות העולם (שהן נקראין רבים) הם קוראים ואומרים רבים, לנפשי, המכונה נפש אחד, והם אומרים שאנו גם כן נקראים רבים ונפשות רבות, שאומרים אומה ששמעו בסיני אנכי ה' אלקיך, לא יהיה לך אלהים אחרים, כלומר שאמר בלשון יחיד "אלקיך", "לך", על שם דכתיב (לעיל יט, ב) ויחן שם ישראל שחנו כאיש אחד בלב אחד, ולבסוף ארבעים יום אמרו אלה אלהיך ישראל, כלומר שאוו לאלהות הרבה ויפרדו זה מזה, על כן אין ישועתה "לו" באלקים סלה, כלומר מה שהיה לו ישועה כי היה מכונה בשם "לו" לשון יחיד, איננו סלה, כי עתה רבים הם, כמונו כמוהם. אמרו ישראל ואתה ה' שהסכמת עמהם ואמרת זובח לאלהים יחרם, אתה החוקר לב מגן בעדי, כי לפניך גלוי שכוונתנו היה לשמים בזכות אבות, שמזה שאנו מזרע קודש יוצא חוטר מן האבות הוא אות וראיה שלא היה כוונתנו לעבודה זרה חלילה, כמו שאמר החבר, כי אם לשכון כבודך בהצורה ההוא (כנאמר ואף סוררים הכוונה היתה לשכון יה אלקים), על כן כבודי שהשרית שכינתך בתוכנו דייקא, כי התוך של לבנו היה לשמים, ואמרת ועשו לי מקדש ושכנתי "בתוכם", ומרים ראשי על ידי משה שהוא עמד בתפלה בעדנו, שנאמר כי תשא את ראש, תשא דייקא: וזה עצמו שאמר הכתוב כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, אם תרצה להרים ראש בני ישראל למה שנפקדו, ונתנו איש (שעודם כולם כאיש אחד) כופר, (שהרי) נפשו (כלומר, רצונו ומחשבתו) לה' (בשביל כבוד ה'), בפקוד אותם (על ענין ההוא. אך למען) ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם (על דבר המעשה, כי לא טוב עשו במעשה על כל פנים, על כן) זה יתנו כל העובר על הפקודים (פקודי המלך ב"ה), מחצית השקל דייקא לכפר על המעשה, ולכן סיים לכפר על נפשותיכם לשון רבים, כי לפי המעשה נראה כאלו הם נפשות רבות, ובמחצית השקל וסר עונם וחטאתם יכופר וכולו קודש ישראל לה', ואחרון חביב. ועוד טעמים תמצא בספרי ייטב פנים (פי פרשות) פרשת שקלים עי"ש:
ואל בני ישראל תדבר לאמר שמן משחת קודש וגו' [ל, לא-לב]. ירמוז, כי שמן רומז לחכמה ומעשים טובים, כדכתיב (קהלת ט, ח) ושמן על ראשך אל יחסר. אולם צריך שיהיה לשם ה' לנחת רוח לפניו דייקא, ולא להתפאר חלילה. וכבר פירשתי (פר' אמור ד"ה ואני עה"פ תהלים יט, י) יראת ה' טהורה (אז) עומדת לעד, להנחיל לדורותיו הבאים אחריו, וכדכתיב (משלי כ, ז) מתהלך בתומו (דייקא) צדיק (אז) אשרי בניו אחריו. מה שאין כן שלא לשמה, הוא רק מקריית, ואין בכחו להנחילו לבניו, על דרך אין אדם מוריש קנס לבניו, וכמו דאיתא בספרים. והיינו (תחלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה' וגו' (דייקא, ואז) תהלתו עומד לעד, שיראתו עומדת לעד מיד ולדורות להנחיל לבניו:
וזהו שנאמר שמן משחת קודש יהיה זה לי לשמי, כפירוש רש"י פרשת תרומה (לעיל כה, ב) על ויקחו לי, אז לדורותיכם, יהיה קיים לדורותיכם אחריכם, לכך על בשר אדם (ר"ל בשביל בשר אדם, הוא הגוף והנאתו) לא ייסך, ובמתכנתו לא תעשו כמוהו (על דרך (שם כ, ד) לא תעשה לך פסל וכל תמונה, כי אם) קדש הוא קדש יהיה לכם: ואתה דבר אל בני ישראל וגו' [לא, יג]. להבין מה ענין שבת למשכן, עיין רש"י. והנראה לי על פי מה שכתב מוזלה"ה (ישמח משה) בפרשת תצוה (עה"פ כתית, ד"ה ובכן) לפרש תביאמו ותטעמו כו' (לעיל טו, יז), כי שני בתי מקדשים שנהרסו ונחרבו לא היו פועל ריק ח"ו, כי אם היו הכנה על מקדש העתיד, כי לולי שקבלה הארץ קדושה ממקדשים הקודמים לא היה בכחה לסבול קדושת בית המקדש העתיד, מעשה ידי יוצר ב"ה. וזהו שנאמר (שם) מכון לשבתך פעלת ה'. וזהו שאמר שלמה (מלכים - א ח, יג) בנה בניתי בית זבול לך "מכון" לשבתך עולמים, ע"כ דבריו. ועל פי זה פירשתי בהפטרת ויגש (יחזקאל לז, כח) וידעו הגוים כי אני ה' מקדש את ישראל, כלומר מכין ומזמין את ישראל (כי קידושין לשון הזמנה, כדאיתא פרק קמא דקידושין (ב ע"ב)), בהיות (בשביל היות) "מקדשי" (דייקא) בתוכם לעולם: והנה, כמו שהמקדש הוא הכנה על העתיד, כמו כן שבת שהוא אחד מששים בעולם הבא (ברכות נז ע"ב), הוא הכנה על שבת העתיד, יום שכולו שבת, כי אלולי שבת שהוא מעין עולם הבא, לא היינו יכולים לסבול קדושת שבת העתיד, והבן. ולכן כתיב למעלה פרשת תרומה (כה, ט) ככל אשר אני מראה וגו' וכן תעשו, לעתיד, והבן. והיינו דכתיב בתורה שני פעמים (ויקרא יט, ל) את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, כי שניהם הכנה על העתיד לבא. והיינו דסמך מצות שבת למשכן, להורות שטעם אחד להם:
ובזה יש לפרש מה דאיתא בספרים על מה שנאמר בכתוב "ואתה" דבר וגו' אך את שבתותי וגו', כי משה בחר להם במצרים יום מנוחה את יום השבת קודם שנצטוו (ש"ר א, כח). ולדרכנו יאמר הטעם, שזה היה הכנה שיהיו ישראל כלי מוכן לקבל קדושת שבת שלאחר שנצטוו. וזהו שנאמר ואתה (שבררת להם שבת במצרים, הכנה על העתיד לאחר שנצטוו), דבר אל בני ישראל [לאמר] אך את שבתותי תשמורו כי אות הוא וגו' לדורותיכם (העתידין, כי אות הוא על שלעתיד, ומופת על של עתה), לדעת כי אני ה' מקדשכם, מזמין אתכם על שבת הבא, וזה השבת של עתה הכנה על של עתיד, כמו המקדש: או יאמר על פי מה שכתוב בספר סדורו של שבת (ח"א שורש א ענף א) ובספר באר מים חיים בפסוקים אלו (ד"ה עוד יתבארו) לבאר מעלת שבת, שהוא קדוש מאליו בלי אתערותא דלתתא, עי"ש. ובזה פירשתי (פר' קדושים ד"ה והנה) קודש הוא לכם שבת המלכה, אל תוך בתיכם להניח ברכה (מאליו, הגם) בכל מושבותיכם לא תעשו מלאכה (זמירות ליום שבת, המתחיל 'ברוך אל עליון'), והבן. ובזה אני מבין הטעם שאומרים בכל יום אחר התפלה (שיר של יום) היום יום (כך וכך) בשבת, כי הקשה בספר ערבי נחל איך על ידי תפלה מקשרין העולמות עד אין סוף ב"ה, שהוא למעלה מהשגה ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, עיין בדבריו בפרשת תצוה, ועיין עוד מה שכתב בפרשת ויקהל (דרוש א) תירוץ שעל ידי שבת מתעלה הכל ממדרגה למדרגה, וזהו (זמירות הנ"ל, המתחיל 'דרור יקרא') דעה חכמה לנפשך והיא "כתר" לראשך וגו' שמור שבת קדשך, עי"ש. ובזה מתורץ קושיא הנ"ל, כי בשבת נעשה הכל מאליו שלא על ידי מחשבותינו וכוונתינו כלל, אך כיצד נעשה בחול, לזה ממשיכין קדושת שבת במאמר יום אחד בשבת וכו', על כל ימות החול, והבן. וזהו שנאמר (לעיל כ, ט-י) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (מלאכתך ממש דבר נש בהאי עלמא), ויום השביעי שבת (יגיע הכל) לה' אלקיך, על דרך (יוצר לשבת) שבח נותנים לו וגו' ביום השביעי נתעלה, והבן:
והנה, גם במשכן הקשה הערבי נחל כנזכר לעיל איך נתקשר הכל עד אין סוף, עיין שם פרשת תצוה. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, כי הכל נתקשר על ידי שהמשיכו בימי החול קדושת שבת, שבשבת הכל עלה למעלה, ועל כן מצינו (תנחומא שמיני ח) שהמנורה נעשית מאליה, והבן. וזה שאמר כאן, לתרץ קושית הערבי נחל, כי המשכן הוא כנגד שלמעלה ואיך מקשרין הכל עד אין סוף ב"ה, לזה אמר אך שבתותי תשמורו וגו' לדעת כי אני ה' מקדשכם, בלי אתערותא דלתתא, וכפירוש הבאר מים חיים. וזהו שאמר ששת ימים יעשה מלאכה, רומז למלאכת המשכן, שיעשה מאליו כנזכר לעיל, על ידי וביום השביעי שבת שבתון קודש לה' מאליו וכאמור, ועל כן ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורתם קדושת שבת להמשיכו בימי החול (על דרך שפירש אאזמ"ו זלה"ה (ישמח משה) בפרשת יתרו (סוף הפרשה, ד"ה עוד), זכור מלפניו שמור מאחריו (מכילתא יתרו, בחודש פ"ז), עיי"ש), ברית עולם. ביני ובין בני ישראל וגו' כי על ידו הוא התקשרות העולמות ביני ובין בני ישראל אפילו למעלה מהשגתם עד אין סוף ב"ה, והטעם, כי ששת ימים וגו' וביום השביעי שבת וינפש, והבן: אך את שבתותי תשמורו [לא, יג]. אך הוא מיעוט, את הוא ריבוי (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה). וירצה בזה, שאפילו אם תשמרו שבת בבחינת את, ריבוי, יהיה בעיניכם בבחינת אך, כאלו אתם ממעטים בשמירתו, כי אות הוא וגו' לדעת כי אני ה' מקדשכם, כלומר בקדושת שבת, וזה דבר שאין לו סוף, כי שבת שמא דקודשא בריך הוא (זוהר יתרו פח ע"ב), והבן:
אך את שבתותי "תשמורו" וגו' "ושמרו" בני ישראל את השבת "לעשות" את השבת וגו' [לא, יג-יז]. קרי ליה שמירה, וקרי ליה עשיה, וכן להלן בפרשת ואתחנן (דברים ה, יב) "שמור" את יום השבת לקדשו כאשר צוך יי' אלקיך, ומסיים (שם, טו) על כן צוך יי' אלקיך "לעשות" את יום השבת:
ונראה לי על פי מה שכתב מהר"י אברבנאל (ריש) פרשת קדושים על הפסוק (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני יי' אלקיכם, לפי שכיבוד אב ואם מפורסם במדות האנושיות, ושכל של אדם יחזיק בו, וכן שמירת שבת ממלאכה הוא ענין מנוחה והשקט, וכל אדם יחפוץ בזה לנוח ביום השבת, על כן אמר גם אלה לא ישמרו בני ישראל להנאתם ושכלם, אלא מפני שהן מצות אלקיות. וזהו שאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו (לא מפני הנאתכם), אלא אני יי' אלקיכם צויתי ככה, ובעבורי ראוי שתעשו זה, ולא בבחינה אחרת, עכ"ל:
וזהו שאמרו (ראש השנה כז.) שמור וזכור בדבור אחד נאמרו, שבעת שמור יקיים זכור את יום השבת לקדשו, ועל כן בעת ששומר שבת בלא תעשה, מקיים מצות עשה לזכור ששומר בשביל מצות ה' שצוה לקדשו מעשות מלאכה, ועל כן יש בזה לא תעשה דשמור ועשה דזכור. וזהו שאמר הכתוב (דברים ה, יב-טו) שמור את יום השבת לקדשו (לא בשביל שתמצא מנוח לגופך, כי אם למען) כאשר צוך יי' אלקיך ששת ימים תעבוד וגו' ויום השביעי שבת לה' אלקיך (לשמו יתברך), לא תעשה כל מלאכה וגו' למען ינוח עבדך ואמתך כמוך (לא להנאה למצוא מנוח, כי אם שכך צוך ה'), וזכרת כי עבד היית וגו' על כן צוך יי' אלקיך לעשות את יום השבת, היינו לשמור בשביל שהוא צוה לנוח, ובזה אתה מקיים מצות עשה עם הלא תעשה דשמור:
וזהו שנאמר כאן "אך" את שבתותי תשמרו כי אות הוא, אומרו "אך", למעט שלא נשמור מעשות מלאכה להנאתנו, כי אם בשביל כי אות הוא וגו'. "ושמרתם" את השבת וגו' "לעשות" את השבת, שמירה ועשיה יחד, שמירה ממלאכה, והזכירה בשביל שכך צוה ה' זה הוא עשיה, כי מחשבה כמעשה, והראיה, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש, ופירש האלשיך (שמות לא, יז) והאור החיים (בראשית ב, ג ד"ה כי בו) כי ששת ימים עשה עשיה גשמיית, ולא היה מתקיים רק דבר יום ביומו, וביום השביעי שבת במחשבתו, על ידי זה וינפש, הקנה נפש החיות לעולם לקיום. הרי שעל ידי המחשבה נותן חיותו ונפש העולם, כמו כן על ידי המחשבה הזכה לשם ה' ניתן חיות ונפש להשמירה ממלאכה, ועל כן המחשבה נחשב למעשה, וכהא דאיתא במדרש (ב"ר ד, ו) על הפסוק (בראשית א, ז) ויעש אלקים את הרקיע, והא בדבר ה' שמים נעשו (תהלים לג, ו), אלא לומר הדבור כמעשה. וכמו כן ממה ששבת וינפש שהקנה נפש, אנו לומדים שהמחשבה כמעשה, ומדמים צורה ליוצרה יתברך: ויתן אל משה ככלותו [לא, יח]. זהו שאמר הכתוב (משלי יח, טז) מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו. מעשה באבין רמאה שהיה בבצרה והלכו רבותינו לשם לבקש פרנסה, ולא בקש לפסוק עד שיפסקו כל בני בית הכנסת, ופסק הוא כנגד כולם, והושיבוהו אצלן, לקיים מתן אדם וגו' (מדרש רבה (ש"ר מא, ב) ותנחומא (תשא טו)). וכתב היפה תואר (ש"ר שם), לא מצאתי טעם להזכיר זה לכאן, אי לאו דנימא שהכוונה לומר שמה שזכה משה לכל הכבוד הזה היה בשביל נדיבותו, ולזה הביאו הפסוק מתן אדם ירחיב לו. וענין נדיבותו הוא מה שאמרו בפרק אין בין המודר (נדרים לח.) דבתחלה לא נתנה התורה אלא למשה, והוא נהג עין טובה ונתנה לישראל. והקב"ה שהכל צפוי לפניו, בשכר זה נתן לו סתרי תורה. וטעם דרשא זו, מיתורא ד"אל משה, אי נמי מככלתו דכתיב חסר וא"ו, דרש ליה לשון מדה, מגזרת (ישעיה מ, יב) וכל בשליש כו', עיי"ש. וזה דוחק. עוד שם במדרש רבה (ש"ר מא, ג) ויתן אל משה, הדא הוא דכתיב (משלי ב, ו) כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. ופירש היפה תואר (מא, ב) דאין פירושו ויתן אל משה נתינת הלוחות לבד כפשוטו, אלא מסירת כל סתרי תורה בזכותו, כדלעיל. ויש להבין הא מנא ליה, ומה שכתב הוא לעיל הוא דוחק:
והנראה לי בזה דשני המדרשים הללו עולים בקנה אחד, והוא על פי דאיתא בעשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ב' פרק ט"ז, וז"ל, ואלו זכינו שמשה רבינו ע"ה ילך לפנינו ולוחות העדות על שתי ידיו, הנה אז כל תלמיד ותיק היה רשאי להסתכל ולהתבונן בהם ועיניו רואות כפי כחו דקדוקי תורה חרותים עליהם, שהכל נאמר למשה כסיני, ושועתנו לפניו יתברך וגו' ותן חלקנו שאנחנו משיגים עתה בעמל ויגיעה, שיהא חרות בתורתך, עיי"ש במפרש (יד יהודה אות כד). ובזה פירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' תשא סד"ה והמכתב עה"פ להלן לב, טז) והמכתב מכתב אלקים (מה שאדם כותב בחדושי תורה שהוא אלקות, הוא כבר) חרות על הלוחות, ע"כ דבריו עיי"ש. ושם בגמרא נדרים ל"ח ע"א מבואר כי התורה כפשוטה נתנה למשה ללמדה לישראל, אלא פלפולא בעלמא ניתן למשה לבדו, והוא נהג בה טובת עין ולמדה לישראל. וזהו שאמר הכתוב ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו וגו' (כלומר התורה כפשוטו, עוד נתן לו) לוחות אבן כתובים באצבע אלקים, היינו פלפול ורמזי התורה הכתובים והחקוקים שם. ועל זה אמר המדרש ששייך על זה לשון נתינה, כדכתיב כי ה' יתן חכמה וגו', כלומר שנותן לאדם חכמה ודעת לחשוב מחשבות ולחדש בתורה בפלפולו:
והנה, מזה מבואר שפלפולא ניתן למשה לבדו במתנה, והוא בטובו נתנה לישראל. ולזה שפיר מביא המדרש מתן אדם וגו', וכמעשה באבין וכו', והוא, דקשיא ליה שמשה אמר (שם, יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, והקב"ה אמר לו להלן (לג, יז) אעשה כי מצאת חן בעיני. ובגמרא (ברכות י ע"ב) אמרו כי התולה בזכות אחרים, הקב"ה תולה לו בזכות עצמו. והמדרש ניחא ליה לתרץ בהא דכתיב מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו, וכמעשה הנ"ל שעל ידי שנתן צדקה הושיבו אותו רבותינו אצלם, ואם כך במתן דמים שנותן לו חיי העולם הזה, כל שכן המלמד לחברו פלפולה של תורה בחנם, שנותן לו חיי העולם הבא, כמו שפירשתי המשנה (פאה פ"א מ"א) אלו דברים שאדם אוכל וגו' וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה, היינו תלמוד תורה שאדם לומד עם חברו בחנם, הוא נגד כולם, שגומל חסד אתו לענין חיי עולם הבא, אם כן בודאי זכה להושיבו לפני גדולים. ולכן מכח שמשה גמל חסד ללמד לישראל פלפול שניתן לו לבדו, זכה שישמע ה' תפלתו בזכות עצמו, וכמו ששמע אל האבות בזכות עצמם כמו כן שמע אל משה בזכות עצמו, ולא הוצרך לזכות זולתו, והוא שאמר לו ה' אעשה כי מצאת חן בעיני. ולזה הקדים הכתוב לומר ויתן אל משה וגו' כתובים באצבע וגו', שניתן למשה הפלפול, ומזה נשמע שמה שהיה הוא מלמד זה לישראל הוא מכח נדיבותו וטובת עינו, ומזה זכה לעמוד במקום גדולים, הן האבות, לשמוע תפלתו בזכות עצמו כמו אל האבות. וזהו שאמר הכתוב מתן אדם (שנתן לישראל הפלפול) ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו, היינו לפני האבות, שלא היה צריך לזכותן, כי אם שמע ה' קולו בזכות עצמו. וזה פירוש מספיק:
ויאמר ה' אל משה וגו' ועתה הניחה וגו' [לב, ט-י]. במסורה, הניחה אותי והמישני את העמודים אשר הבית נכון עליהם וגו' (שופטים טז, כו). נראה לי על פי מאמר חז"ל (פסחים קיט.) בשר ודם מנצחין אותו ועצב, אבל הקב"ה מנצחין אותו ושמח, שנאמר (תהלים קו, כג) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו וגו'. ויש להבין איך נשמע מזה ששמח, ורש"י נלחץ בזה. ופירש הבינה לעתים דרוש ב', דהרגישו בזה דקדוק איך אמר ויאמר להשמידם לולי משה וגו', משמע שלולי משה היה אומר להשמידם, ועל ידי משה לא אמר, הרי באמת אמר. ותו, דהוי ליה למימר לולי משה שעמד וגו'. וניחא להו לפרש על פי שאמר השי"ת הניחה לי וגו' ואכלם וגו', בזה הודיע למשה שבו הדבר תלוי, אם לא יניחנו לא יכלם (עי' ש"ר מב, י), הרי שרוצה שיעכב על ידו וישמח בזה, וזהו שאמרו שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו, ר"ל אם משה יניחנו, אבל אם משה יעכב על ידו לא ישמידם, על כן עמד בפרץ לפניו, ע"כ דבריו. ובזוהר נח דף ס"ח (ע"א) מבואר דרבי יהודה מלמד זכות על נח שלא התפלל על דורו כמשה, וז"ל, אמר רבי יהודה אף על גב דזכאי הוי נח, לאו איהו כדאי דיגין קודשא בריך הוא על עלמא בגיניה, תא חזי, משה לא תלא בזכותיה אלא בזכות אבהן, אבל נח לא הוי ליה במאן דיתלי זכותא כמשה. ויש לדקדק, הרי באמת משה נענה בזכות עצמו, שהרי נאמר (לג, יז) גם את הדבר הזה וגו' אעשה כי מצאת חן בעיני, ואם כן היה לו לומר נח לא היה כדאי ומשה היה כדאי. אבל כוונתו על פי מה שאמרו חכמים (עי' ברכות י ע"ב) כל התולה בזכות עצמו הקב"ה תולה לו בזכות אבות, וכל התולה בזכות אבות הקב"ה תולה לו בזכות עצמו, מנא לן ממשה שאמר (לב, יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל, ונענה בזכות עצמו, שנאמר כי מצאת חן וגו'. ואם כן זה שאמר הזוהר אף על גב דזכאי הוי נח לאו איהו כדאי, ר"ל אם שבאמת זכאי הוי וכדאי היה להציל דורו, אבל איהו בעיני עצמו היה נראה לו שאינו כדאי ולא היה יכול להתפלל בזכות עצמו כדרכן של צדיקים הממעטים את עצמן, כמאמרם (נדה ל ע"ב) אפילו כל העולם אומרים כו' הוי בעיניך כרשע, ומקרא מלא (דברים ט, ד) אל תאמר [וגו'] בצדקתי וגו', וזכות אבות לא היה לו שיתלה בו. אבל משה באמת גם כן מהאי טעמא לא תלה בזכות עצמו כי היה עניו מאוד וגו' (במדבר יב, ג), אלא תלה בזכות אבות הקדמונים, וכיון שהיה לו לתלות ותלה בהן, שוב נענה בזכות עצמו:
ולכן השי"ת ידע עומק לבו של משה שלא יבא להתפלל בזכות עצמו, כי היה עניו ושפל בעיניו, ואין לו מקום להתפלל רק בזכות אבות, הן העמודים אשר בית ישראל נשען עליו. וזאת תורת המסורה, ועתה הניחה לי, פתח לו פתח שבידו לעכב על ידי תפלה, ואם שלא יערב לו לתלות בזכות עצמו, לזה אמר לו הניחה אותי והמישני את העמודים אשר הבית נכון עליהם, הן אברהם יצחק ויעקב שנקרא ישראל. שוב ראיתי שכן מפרש האלשיך (לב, יא). ואני מוסיף דלזה רומז הכתיב והימשני, על פי דאיתא בזוהר ובתקונים תיקון ס"ט (קיא ע"ב), נחית באברהם ונטע ביה ה', ועביד איבא (ביצחק) [דאיהו] יו"ד מן יצחק, [נחית] ביעקב נטע ביה וא"ו "ואלקי" יעקב (לעיל ג, ו), ולבתר אתא משה ונחית ה' חומשי תורה, ובזה אשלים אילנא (דשמא) [בשמא] דהוי"ה, דלאבהן לא אתגלי בגין דלא הוי שלים כו'. וזה שרומז "והימשני", "והי" סמוכים זה לזה, סוד אברהם יצחק יעקב, ובו אותיות "משה", ה' אחרונה, שאחר שתלה בזכות אבות, תלה לו בזכות עצמו ונשלם שם הוי"ה ב"ה מדת הרחמים. וזהו שנאמר ויאמר הוי"ה אל משה וגו' דייקא, ועתה הניחה לי, לשמי, כפירוש רש"י ריש פרשת תרומה (לעיל כח, ב), כלומר בך הדבר תלוי, כי על ידך נשלם שמי המיוחד ב"ה מדת הרחמים:
ובזה יש לפרש המדרש (ש"ר מד, א), זכור לאברהם וגו', גפן ממצרים תסיע (תהלים פ, ט), למה נמשלו ישראל לגפן, מה גפן כשבעליה מבקשין להשביחה, עוקרין אותה ממקום זה ושותלין אותה במקום אחר, אף ישראל עקרן ממצרים והביאן למדבר והתחילו מקבלין התורה ואמרו (לעיל כד, ז) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ויצא להם שם בעולם, שנאמר (יחזקאל טז, יד) ויצא לך שם בגוים ביפיך. דבר אחר מה גפן היא חיה ונשענת על עצים מתים, כך ישראל הם חיים ונשענים על המתים אלו האבות, הוי זכור לאברהם ליצחק ולישראל וגו'. ולכאורה פירוש הראשון אין ענינו לכאן, רק כדרך המדרש בכמה דוכתי שמפרש כמה פירושים, עד לסוף השייך לכאן. אבל למה שכתבתי גם פירוש הראשון שייך לכאן ושניהן עולים בקנה אחד, והוא על פי מה דאיתא בילקוט יתרו (סוף רמז רעו), נעשה ונשמע, ראוי היה לומר נשמע ונעשה, אלא אמרו ישראל עד שלא שמענום קיימנום (ר"ל האבות קיימו), אנכי (לעיל כ, ב) קיים יעקב כו', לא תשא (שם, ז) קיים אברהם וכו'. ויש להבין מה ראה להוציא מלת נעשה מפשוטו ולפרשו כבר נעשה. אבל הכוונה בזה, דלכאורה איך ערבה לבם לומר נעשה קודם לשמיעה, אלא על כרחך מפני שתלו בזכות אבות שקיימו התורה עד שלא נתנה, בבחינת עשיה קודם לשמיעה, וזכות זה יעמוד להם ללכת בדרכיהם (ועיין בספר אהל יעקב פרשת וירא (עה"פ ויקרא מלאך ה', ד"ה עוד ביאור) כעין זה), ונמצא שהם נשענו באמרם נעשה ונשמע בזכות אבות, וממילא תלה להם הקב"ה בזכות עצמם. וזהו שאמר המדרש ויצא "להם" (דייקא בזכות עצמם) שם בעולם, שנאמר ויצא "לך" (דייקא) שם בגוים "ביפיך" (דייקא), כי כליל הוא בהדרי אשר שמתי עליך, ר"ל לתלות בזכות עצמך. ועל זה אמר דבר אחר מה גפן וכו', אף ישראל הם חיים ונשענים על המתים, הם האבות. וזה פירוש נכון:
לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים [לב, טו]. יש לפרש בהקדם להבין מאמרם ז"ל במגילה (יג.) על הפסוק (אסתר ב, ז) ויהי אומן את הדסה, רבי מאיר אומר אסתר שמה, ולמה נקראת הדסה, על שם הצדיקים שנקראים הדסים, וכן הוא אומר (זכריה א, ח) והוא עומד בין ההדסים. רבי יהודה אומר הדסה שמה, ולמה נקראת אסתר, שהיתה מסתרת דבריה. ונראה לי דלא פליגי ואלו ואלו דברי אלקים חיים. גם להבין מה שנאמר (אסתר ד, יד) כי אם החרש תחרישי בעת הזאת כו' ואת ובית אביך תאבדו, דקשה "ובית אביך" למה:
ונראה לי, כי הנה העיקר הוא שצריך האדם לתקן את המדות חסד גבורה תפארת וכו', וצריך לעבוד בכולן את הבורא ברוך הוא וברוך שמו, ולגמול חסדים, ולהתגבר לנקום נקמת ה' צבאות, ולהרוג את המחויב ארבע מיתות בית דין וכדומה, ולכלות את שונאי ה' ואויביו הם הקמים על עדת ישראל להשמידם ולאבדם, וכדכתיב (תהלים צב, י) כי הנה אויביך ה' כו', והם אשר על עמו יערימו סוד ויתיעצו על צפוניו. כי רשפי אש שלהבת אהבת ה' ואהבת עמו ישראל ותורתו הבא ממדת החסד זהו סיבה לעורר קנאה וחימה על אויביהם ושונאיהם להפר עצתם ומחשבתם ולהשביתם ממלאכתם, וזהו נקרא גבורה שבחסד, על דרך דכתיב (לעיל כב, כג-כו) וחרה אפי וכו' ושמעתי כי חנון אני, ר"ל על ידי מה שחנון אני, על ידי זה נכמרו רחמי על אלמנה ויתום, על כן אהרוג את המענה אותם. וכמו כן רוצח מהאי טעמא מצוה להרגו, כי זה חסד לבאי עולם לבל יהרוג הוא אחרים:
וזה היה חטא שאול שחמל על אגג ועל מיטב הצאן (שמואל'א טו, ט), כי היה לו להרגם ולהתאכזר עליהם כמצות הבורא מפני חסד ואהבת ישראל, שהוא היה הראשון שצינן האמבטי כנודע (תנחומא תצא ט). וידוע (שם בשלח כד) כי צדיקים באותו דבר שחוטאים בו מתרצים, על כן לתקן זה היתה צריכה אסתר שהיא מגזע שאול להתאכזר על עצמה ולסכן נפשה בשביל חסד ואהבת ישראל להציל נפשם מני שחת. וזהו שנאמר כי אם החרש תחרישי וגו' רוח והצלה יעמוד ליהודים וגו' ואת ובית אביך תאבדו, כי נתעורר חטא שאול שחמל על אגג שממנו נולד המן המיצר לישראל, והבן: ובזה נבין מה שנאמר (דברים ו, ה) ואהבת כו' בכל לבבך, ודרשו חז"ל (ברכות נד.) ביצר טוב וביצר הרע. כי רחמנות בא מצד יצר טוב בחינת ימין, ואכזריות וכעס בא מצד יצר הרע מצד שמאל, וצריך לכלול שמאלא בימינא לעבוד את השי"ת בשניהם, לרחם על הראוי לרחם ולהתאכזר על הראוי לזה. וכמו כן לענין כעס מצינו (כתובות קנ.) זרוק מרה בתלמידים. וכמו כן לענין רמאות, שודאי בחינת מרמה בא מצד יצר הרע, ומצינו רמאות דקדושה ביעקב אבינו, כדכתיב (בראשית כז, לה) בא אחיך במרמה, ובזה עשה רצון אביו שבשמים לשמוע בקול אמו לקבל הברכות. וכמו כן לענין גנבת דעת דאסור שזה רמאות, וקיימא לן (ארחות צדיקים, סוף שער כד) דמותר לגנוב דעת רבו ולחנוף לרבו כידוע. שכל זה מצד יצר הרע, וצריך להכניסו לקדושה. והיינו בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, ר"ל במדות הבא מכח יצר הרע צריך לעבוד את השי"ת: