ייטב לב שמות· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת תצוה
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך וגו' [כז, כ]. הדקדוקים בזה ידוע. ונראה לי, דכתיב (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, ולכאורה הך סימנא אשר על פני האדמה למה לי, ושפת יתר הוא. בשגם צריך להבין ענין ענותנותו של משה מכל אדם, איך הוא באפשרי, הלא זה האיש משה צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל ללמד להם תורה ומצות ולהורותם הדרך ילכו בה וגו', ואיך היה משוער בשכלו שהוא שפל וגרוע מכל אדם:
והנראה לי בזה, כי כתיב (מיכה ו, ח) ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך, היינו להסתיר מעשיו מבני אדם, והטעם, דאז תהיה מחשבתו זכה ונקיה בלתי לה' לבדו, מה שאין כן בגלוי ובפרהסיא יכול להיות שמתערב בו מחשבה זרה להתנאות בפני בני אדם ולהתפאר. אמנם זה הוא באפשרי לאדם פשוט, אבל מי שהוא שר ושופט בישראל להורות לעם דרכי ה' ולהרביץ תורה ויראה ולהשיב רבים מעון, אי אפשר לו להסתיר מעשיו, כי זכות הרבים תלוי בו ועליו מוטל להוכיחן ולהוליכן בדרך הישר, והרי דבוריו ומעשיו ועניניו בפני רבים וגלוי לכל, על כן הוא צריך להזהר ולהשמר בשמירה יתירה שבכל זאת לא יתערב בו מחשבה זרה להתנאות או להתפאר, כי אם לה' לבדו. וזה עבודה גדולה. ועל זה אומרים בנוסח ספרד (תפלת שחרית) לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי, כלומר לא די בסתר, כי אם גם בגלוי יהא הכוונה רק לשם שמים (וכמבואר בספר ישמח משה פרשת נח (עה"פ בדורותיו, ד"ה הנה)). ועל כן מה שאפשר לעשות בסתר ובצנעה יעשה בהצנע, אבל מה שלא יוכל להסתיר, דהיינו בעת שצריך להשמיע תורה ותפלה ויראת ה' לרבים, לא ימנע הטוב מהם, רק יראה שיהא בכוונה רצויה לשמו יתברך, ויבטח בשם ה' ובזכות אבות אשר כל מעשיהם היה לשם שמים בין בסתר ובין בגלוי, צדקתם תעמוד לו להיות בתומכי נפשו:
ולדעתי זהו הנאמר במשנה באבות פרק ב' (מ"ב) וכל העמלים עם הצבור (היינו עמלים בתורה) יהיו עמלים עמהם לשם שמים (דייקא), שזכות אבותם (של העמלים) מסייעתן (שיהא לשם שמים), וצדקתם עומדת לעד, ר"ל של האבות, עומדת לעד לזרעם אחריהם להתכוון לשם שמים. (ואם כי זכות אבות מסייע בידם, עם כל זה) ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם, ר"ל כאלו עשיתם מעצמיכם לשם שמים, והבן: וזהו שאמרו שם הלל אומר אל תפרוש מן הצבור, ר"ל שלא תפרוש מהצבור ללמוד ולהתפלל בהסתר למען לא יתערב סיגים ממלאכת חונף, כי אם תראה להתאחד עם הצבור להתפלל וללמוד תורה לרבים, והטעם נאמר לעיל, שזכות אבותיו מסייעתו. ועל זה אמר, ואף על פי כן ואל תאמן בעצמך עד יום מותך, ולכאורה מה ענין זה לזה, אלא בא לומר שלא תאמן בעצמך שאתה זך ונקי ממלאכת חונף בעמלך עם הצבור, כי אין אדם מבין על עצמו, אולי לא כך הוא כאשר דמית. וכל זה לענין עצמך, אבל ואל תדין את חברך, ר"ל לומר שגם הוא אין כוונתו לשמים, עד שתגיע למקומו, ר"ל עד שתגיע להבין אמיתית כוונתו. ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע, ר"ל שלא תאמר שזה דבר שאי אפשר לשמוע ולהבין מה בלבו של חברו, ואולי כמוני כמוהו יש בו תערובות, על זה אמר שסופו להשמע, פירוש שסוף הדבר להיות נשמע ונודע לבריות מי שכוונתו רצויה לשמים, וכדאיתא בזוהר תרומה דף קכ"ח (סוף ע"א), ויקחו לי תרומה מאת כל איש (לעיל כה, ב), מההוא דאקרי איש, דאתגבר על יצריה. אשר ידבנו לבו, דיתרעי ביה קודשא בריך הוא, ומנא ידעינן דקודשא בריך הוא אתרעי ביה, כד חמינן דרעותא דההוא בר נש בחדוה וברעותא דלבא למרדף ולאשתדלא אבתריה דקודשא בריך הוא בלביה ובנפשיה וברעותיה וכו'. הרי שנודע ונשמע מי שכוונתו רצויה לשמים. וכל זה לענין חברך שצריך להחזיק את חברו לצדיק, כמבואר בהלכות ראש השנה (ט"ז או"ה סי' תקפב סק"ד, בשם לבוש שם סי' תקצו), אבל לענין עצמך אל תאמן בך, כי אולי עוד אינך פנוי וזך מתערובות. ועל זה אמר ואל תאמר לכשאפנה אשנה, ר"ל כשאפנה לבי ממחשבות זרות אז אשנה ברבים ולא קודם, אל תאמר כן, שמא לא תפנה, ר"ל ועם כל זה אתה מחויב ללמוד ולזכות רבים, ואי אתה בן חורין להבטל מזה (אבות שם מט"ז), כמו שאמרו (פסחים נ ע"ב) לעולם יעסוק וכו' אפילו שלא לשמה שמתוך וכו':
נמצינו למדין, כי למי שעבודתו בסתר יותר קל להיות מחשבתו לשם שמים, אבל למי שתורתו ועבודתו ברבים ובגלוי לעין כל, עבודה קשה היא שתהא מחשבתו זך ונקי לשם שמים, ואין להאמין בעצמו, כי אם לחשוד את עצמו אולי הוא ותורתו ועבודתו לא בשמים היא, כי אם על הארץ מתחת להתנאות ולהתפאר. וזה היה ענין ענותנותו של משה רבינו, שסבור היה שכל אדם עבודתו בסתר והוא ומחשבתו בשמים ממעל, לא כן הוא אשר עבודתו גלוי לכל וברוב עם, אולי כוונתו בלתי רצויה, והוא ועבודתו על הארץ, ר"ל בשביל ענין ארצי. וזהו שנאמר והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, זה חוזר על והאיש משה, איך היה עניו מכל האדם, על זה אמר שסבור היה שהוא אשר על פני האדמה, דבוק על פני האדמה ובענין ארצי להתנאות ולהתפאר, לא כן כל אדם העובד בסתר, הוא ועבודתו על השמים, והבן זה:
ולדעתי זה שנאמר במגילה (אסתר ב, ה) איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי, ביאורו מירא דכיא, ר"ל זך ונקי. בן יאיר, ודרשו חז"ל (מגילה יב ע"ב) שהאיר עיניהם של ישראל. בן שמעי, ששמע אל תפלתו. בן קיש, שהקיש על דלתי רחמים וכו'. ואפשר עוד לומר שהקישו על דלתותיו לבקש רחמים על ישראל, ואם כן היתה תורתו ועבודתו גלוי לכל, ועם כל זה איש ימיני, ר"ל שהיה לומד לשמה המכונה ימין כידוע, מדכתיב (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה וכו', ואמרו חז"ל (שבת סג.) למיימינים בה לשמה:
הדרן לדידן, כי משה רבינו היה עניו כי לא האמין בעצמו שעוסק בתורה ועבודה לשם שמים, כי אולי יש בו תערובות שמרים מחשבות בלתי רצויות, ועל כן היה מתאמץ יום ביומו, וילך הלוך וגדול לכוון לשם שמים יותר מאתמול. ועל דרך זה פירש המאור עינים (ישמח לב, מס' פסחים ד"ה אמר ר"י) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, ר"ל שלעולם ידמה בעיניו שעודנו עוסק שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה (הזה) בא לשמה:
וזהו שנאמר ואתה (דייקא שאתה עניו מכל האדם לומר שעדיין אולי יש בך תערובות, ומהיום תעסוק לשמה), תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וגו', ר"ל שלא יסברו שכבר יש בידם תורה ועבודה, כי אם מהיום. וכל זה יקחו אליך לבחינתך חכמת התורה הנרמז בשמן זית (עי' ברכות נז.), שיהא זך בלי תערובות ושמרים, כי אם כתית למאור של העולם ברוך הוא, להעלות נר תמיד, כתרגומו לאדלקא בוציניא תדירא, ר"ל שתמיד יהא בעיניהם כאלו הם מתחילין להדליק נר ה' נשמת אדם, והבן: ואתה תצוה את בני ישראל וגו' [כז, כ]. במדרש תנחומא (תצוה א), ילמדנו רבינו קטן לכמה נימול, כך שנו רבותינו קטן נמול לשמנה, מה טעם, כשם שנמול יצחק אבינו. והוא תמוה, חדא מה ילמדנו, הא זיל קרי ביה רב הוא דכתיב (ויקרא יב, ג) וביום השמיני ימול וגו'. ותו, למה לי הא דאמר כשם. שנמול יצחק. ותו, מה ענין שאלה זו לכאן:
והנראה לי בזה, דקשה מה דאמר תמיד, הא לא היה רק מערב עד בקר, ורש"י עמד בזה. ולתרץ זה נאמר על פי מה שכתב התוספות רי"ד קידושין דף כ"ט (ע"א ד"ה איהי), דקאמר (בגמרא) איהי מנא לן דלא מחייבה, דכתיב (בראשית כא, ד) אותו, ולא אותה. ואי קשיא למה לי קרא, הא הוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא דכתיב וביום השמיני ימול. ותו, דאין מצות מילה אלא ביום ולא בלילה (והוא קושית התוספות (שם ד"ה אותו)). תשובה, היכי אמרינן מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, במצוה דתליא בגופה ואינה מצווה אלא לזמן ידוע, אבל מצוה דלא תליא בגופה, כגון למול את בנו, אף על גב דמילת הבן יש לו זמן, מכל מקום האב שצוהו הבורא להתעסק במילת בנו (דלאו כל אדם יכול למול בעצמו), העסק ההוא אין לו זמן, שבין ביום ובין בלילה (כל שמנת ימים) יטרח ויכין צרכי מילת בנו, הלכך אי לאו דכתיב אותו הוי מחייבין גם האשה, ע"כ דבריו. ועם זה יתבאר אומרו פרשת לך לך (שם יז, יב) ובן שמנת ימים, ובפרשת וירא (שם כא, ד) וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים, ולא אמר ביום השמיני כדכתיב בפרשת תזריע, אלא בזה הורה לנו כי העסק והטורח להכין צרכי המילה מוטל על האב כל שמנת ימים עד שנימול ממש, והעסק והטורח להמצוה נחשב לו כאלו קיים גוף המצוה כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ.), וגם לאשר שהוא דבר המעמיד לגוף המצוה, וכאלו מל כל שמונת ימים, וכמבואר כעין זה בסדורו של שבת חלק ב' דרוש ד' (פ"ב מאמר ה) לדרכו, עי"ש: וממנו נקח לענין מצות העלאת הנרות. גוף המצוה מוטל על הכהנים ויש לזה זמן קבוע מערב עד בקר, אבל הכנה להמצוה לטרוח בגופם וממונם להביא זתים ולכתשן ולהוציא שמנן שמן זית זך למנורה, דבר זה מוטל על ישראל תמיד בין ביום ובין בלילה, ואין לזה זמן קבוע. וזהו שנאמר ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וגו' להעלות נר תמיד, כלומר האי תמיד קאי על ויקחו אליך, כי ענין לקיחה של שמן מוטל עליהם תמיד בין ביום ובין בלילה, וממילא נחשב כאלו מעלין את הנר תמיד:
ועל זה אמר ילמדנו רבינו, אם שידוע דכתיב וביום השמיני ימול, היינו גוף המילה, אבל עסק טרחתה להתעסק בצורכי המילה המוטל על האב וזה נחשב לו כאלו עשה גוף המצוה ומל, זה ששאל לכמה נימול, כלומר כמה ימים מוטל הטורח והעסק על האב שעל ידי זה נחשב כאלו הקטן נימול. על זה אמר קטן נימול לשמונה, שכל שמונה מוטל על האב העסק והטורח וכאלו נימול כל שמונה. ועל זה אמר מה טעם, כשם שנימול יצחק אבינו, כלומר דכתיב ביה וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים, דהיינו שמל אותו כל שמונת ימים במה שעסק וטרח בצורכי המצוה, כאמור. ועל זה אמר המדרש (תנחומא הנ"ל) אמר הקב"ה לישראל, בני, עשו לי כשם שעשיתי לכם. האכלתי אתכם [במדבר], אף אתם היו מקריבין לפני, שנאמר (להלן כט, לט) את הכבש האחד תעשה בבקר. ומונה והולך, ומסיים וה' הולך לפניהם יומם [וגו'] להאיר להם (לעיל יג, כא), וכנגדו תצוה את בני ישראל להעלות נר תמיד. כלומר, אם אמנם הכהנים הם המקריבים והמעלים את הנרות וכדומה, העסק והטורח של ישראל בענינים אלו נחשב להם כאלו הם העושים בעצמם, להשיב גמול מה שעשה להם השי"ת: נמצינו למדין, דמי שמכין צורכי המצוה ועל ידו נעשה המצוה, יחשב לו לצדקה כאלו הוא עושה גוף המצוה. ובזה יובן הא דאיתא בכתובות פרק י"ג (קיא ע"ב) דאמר רבי אלעזר עמי הארץ אינם חיים לעתיד לבא, דכתיב (ישעיה כו, יט) כי טל אורות טלך, כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכו'. אמר ליה מצאתי להם רפואה, דכתיב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' וגו', כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו כאלו מדבק בשכינה. וקרא מפורש הוא (שם לג, יח) שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך, ופירש רש"י שותפין היו, זבולון יוצא לפרקמטיא ונותן ליששכר, לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולון היתה. הרי לך כי המכין צרכי העוסק בתורה יחשב לו כאלו הוא עצמו עוסק בתורה, ולא עוד אלא שהקדים הכתוב לזבולון, על דרך (בבא בתרא ט.) גדול המעשה יותר מהעושה:
ועל פי האמור יש לפרש מאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קכח, א-ה) אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, כלומר שהוא ירא את ה' בעת שהולך בדרכיו בעסקי עולם הזה במשא ומתן וכדומה, יגיע כפיך כי תאכל אשריך (באם) וטוב לך, שהתורה הנקרא טוב (כדכתיב (שם קיט, עב) טוב לי תורת פיך) לך, היינו אשתך כגפן פוריה וגו' בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך, ר"ל שאתה מחזיק בניך ומדריכם לתלמוד תורה שיהיו כשתילי זיתים המוכנים להוציא שמן הרומז לחכמה (כמאמרם (ברכות נז.) הרואה שמן בחלום יצפה לחכמה, שתורתם נחשב שלך, הנה כי כן יבורך כו', יברכך ה' מציון הם שערים המצוינים בהלכה (שם ח.):
וזה שרמזו חז"ל (ביצה טו ע"ב) הרוצה שיתקיימו נכסיו, שיהיה דבר המתקיים לעולם הבא ולא יעזוב לאחרים חילו, יטע בהן אדר, לשון אדיר. פירש רש"י אילן חשוב. היינו שיטע ויחזיק בהן התורה ולומדיה הנקרא עץ מאכל (וכדמפרש המדרש (ויק"ר כה, א) ונטעתם כל עץ מאכל (ויקרא יט, כג), הדא הוא דכתיב (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, ע"ש), שנאמר (תהלים צג, ד) אדיר במרום ה', ר"ל כל הדבוק בתלמיד חכם כאלו דבוק בה'. ואיכא דאמרי אדרא כשמיה, דקיימא לדרי דרי, שזה הזכות עומדת לעד לדורותיו, והבן:
ואתה תצוה כו' ויקחו אליך [כז, כ]. ולא אמר ויתנו, מכאן רמז למה שאמרו (תענית ז.) ומתלמידי יותר מכולם. ובזה פירש ההפלאה (פתחא זעירא אות ל) מה שאמר הנביא (ירמיה לא, לג) כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, מחמת שהשפע בא לקטנים על ידי גדולים, ממילא הגדולים מקבלים יותר מהקטנים, שעל ידי הקטנים יזכו לאור גדול, ע"כ דבריו. והחוות דעת הסביר טעם הענין, כמו שבראיה חושית אם ישוטט למרחוק יכשל בקל במה שלפניו, כמו כן בראיה שכלית, על כן צריך לתלמיד, ששכלו קטן ממנו, ומרגיש במה שלפניו. וגם כי מחמת צמצום שכלו להסביר לתלמיד, יראה ויבין יותר ולא יכשל, עיין שם בהקדמה שלו:
וזהו שנאמר ואתה תצוה (ותלמד) את בני ישראל, על כן ויקחו אליך, ילמדו לך (מלשון (משלי ד, ב) לקח טוב) שמן זית זך, הוא חכמה צלולה וזכה בלי תערובות שמרים, היינו בלי מכשול וטעות. כתית למאור התורה, להעלות נר תמיד למעלה למעלה. ועיין מה שכתבתי ריש פרשת צו וגו' לאמר זאת תורת העולה (ד"ה וגם), והבן:
ואתה תצוה את בני ישראל וגו' [כז, כ]. יש לדקדק על כפל "ואתה תצוה". גם אומרו להעלות נר תמיד ולא אמר להדליק, עיין רש"י. ונקדים לפרש הא דכתיב למעלה סוף פרשת בשלח (יז, ז"ח) ועל נסותם וגו' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין, והוא פלאי, הלא המה ראו מעשה ה' ונפלאותיו, ואיך אמרו כדברים האלה, אתמהה, וכבר העירו בזה קדמונינו. ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, ואמרו ז"ל (תנחומא בשלח כה) בשביל שרפו ידיהם מהתורה:
ונראה לי ביאור הענין, כי מודעת זאת בכל הארץ גודל מעלת ענוה ושפלות להיות נבזה ונמאס בעיניו עפר ואפר, כמו שאמרו ז"ל (אבות פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח. אבל עם כל זה כבר מבואר בספרים הק' וביחוד בעקידה שער ס"ד באריכות, ותורף דבריו, להגיע אדם אל שלימותו צריך שתהיה השקפתו אל הטוב שבשרשי מציאותו, ולא אל הרע שבו, כי השרשים הטובים יחייבוהו לפעול פעולות טובות, אמנם הרעות יחייבו אל הפחיתות, ועל דרך זה נאמר (תהלים מה, יא) שכחי עמך ובית אביך, היינו החומרי, וזכרי כי ממקום קדוש לקחת. ולפי זה קשה מה שאמר עקביא בן מהללאל (אבות פ"ג מ"א) הסתכל כו' מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר כו', כי זאת אינה עצה, כי אדרבה בזוכרו פחיתת ערכו והתחלותיו הגרועים יתיר עצמו לדברים פחותים, והרי איוב לא היה פוטר עצמו מהדין אלא בטענות כאלו, אמר (איוב יד, א-ג) אדם ילוד אשה קצר ימים כו' כציץ יצא וימל כו' אף על זה פקחת עיניך כו'. אמנם הכוונה בזה כמו שאמרנו, שישים לבו אל חלק המעולה שבו, וזהו שאמר שיסתכל אל שלשה דברים, שהם התחלת הויית החומר, וההעדר הכרוך בעקבו, ואל הצורה שבו, והוא מאין באת ולאן כו', ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כו' הוא הצורה שבו, שמחייב להשיב לשולחו דבר, ע"כ דבריו עיי"ש באריכות. ועל דרך זה כתבו המפורשים דהיינו דכתיב (ישעיה יב, ה) זמרו ה' כי גאות עשה, כי צריך לפעמים לאחוז במדת גאוה מצד הנשמה והמעלות טובות שבו, לקנא ביראת ה' כל היום ובהולכים בדרכי ה', לומר כי כמוני כמוהם, ואם בכל עת יהיה פחות ונבזה וכאין, יכול ליפול בשפל המדרגה כאחד הפחותים ללכת בדרכיהם ח"ו: וזהו שנאמר ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו, אם (אנחנו בחינת) אין, בעצמנו, ר"ל אם מדת פחיתת כאפס ואין חביב בעיניו יתברך ועל ידי זה יש ה' בקרבנו, או צריך להיות בעיניו בחינת יש ודבר חשוב, ולהסתכל בטוב ומעלות טובות שבו. ועל זה אמר ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, בשביל שרפו ידיהם מהתורה, היינו על ידי מדת פחיתות ושפלות בעיניהם, כי כך טבע ישראל שהם ממעטים עצמם, כדכתיב (דברים ז, ז) כי אתם המעט מכל העמים כו' (חולין פט.), ועל ידי זה נסוגו אחור מלגשת אל הקודש באמור לנפשם מי אנכי כי אבא עד הלום לפי פחיתת ערכי ושפלותי, לא אלך בגדולות שאינו לפי ערכי. וכך דרכו של יצר הרע, להקטין האדם בעיניו לבלי להתאמץ ללכת ממדרגה למדרגה בדרך התורה והמצוה כאחד המיוחד שבעם, ולהתיר לעצמו תאוותיו הבהמיות אשר לא יאתה לאיש נכבד מגזע קודש זרע אברהם יצחק ויעקב, על דרך שאמר הצדיק הקדוש רבי זוסא ז"ל כי הלל רשע על תאות נפשו (תהלים י, ג), שעושה עצמו עניו כהלל (עי' שבת ל ע"ב) כדי למלאות תאותו רח"ל. ולהראות להם הדרך הישרה שיבור לו האדם לאחוז גם בבחינת גאות, על זה אמר (לעיל יז, יא) והיה כאשר ירים משה ידו להתנשאות למעלה, ואמרו ז"ל (ראש השנה כט.) בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה, ר"ל שמסתכלין כלפי מעלה שיש בהן, ולא אל פחיתות שבהן, ומשעבדין את לבן לאביהן שבשמים, ר"ל מכח הצורה שזה חלק הקב"ה, והוא אבינו, לא אל חלק החומרי שהוא מאב ואם החומרים, אז וגבר ישראל. אבל כאשר יניח ידו, ר"ל להסתכל למטה לבחינת שפלות ופחיתות, אז וגבר כו': והנה, לאחוז בבחינת ענוה וגם מבחינת גאות אל תנח ידך צריך ענין חכמה ושכל, כי הוא שני הפכים, על דרך שפירש הגאון קדושת לוי זצ"ל שיש יתרון לחכמה מהסכלות, כי החכם בידו לעשות עצמו ככסיל כדכתיב (תהלים לד, א) לדוד בשנותו את טעמו וגו', אבל כסיל אי אפשר לו להיות חכם, והרי זה כיתרון האור מן החושך (קהלת ב, יג), כי אור משמע תרתי, יממא ואורתא (פסחים ב.), מה שאין כן חושך, ע"כ דבריו: וידוע הא דכתיב (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו כו', ובודאי ממנו למדו בני ישראל מדה זו שהם ממעטים עצמם ונבזים בעיניהם. אך אולי על ידי זה ירפו ידיהם מהתורה ויתירו לעצמם מה שאינו ראוי לפי חשיבותם, וכנזכר לעיל, לזה צוה ה' למשה ללמדם לאחוז גם בבחינת גאות, להעלות נפשם להסתכל במעלתן, וכי ממקום קדוש יהלכו ממקור מחצב קודש. וזהו שנאמר ואתה דייקא שאתה עניו מאוד, תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך, רומז לחכמה ושכל, להעלות נר תמיד, ר"ל להעלות נר ה' נשמת אדם (שכך נ"ר ראשי תיבות נ'שמה ר'וח, כמו שאמר הסבא (זוהר) משפטים דף צ"ט ע"ב) מעלה מעלה אל מקור מחצבתו תמיד, כדי שעל ידי זה יתאמץ ללכת ולגשת אל הקודש לדבק עצמו במקור החיים, וכאמור:
או יאמר ואתה תצוה וגו' להעלות נר תמיד [כז, כ]. על פי הידוע (עי' רמב"ם תשובה פ"י ה"א-ב) כי עיקר העבודה שיהיו מעשיו לשם שמים, ר"ל בלתי לה' לבדו, לא להתפאר ולא על מנת לקבל פרס ולא מיראת עונש, כי אם מיראת רוממותו יתברך ואהבתו, לעשות נחת רוח לפניו. והמופת והנסיון לזה מה שנאמר (משלי יב, יט) שפת אמת תכון לעד, ונאמר (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה, ר"ל אותה יראה הטהורה מרוממותו יתברך היא עומדת לעד, אבל זולת זה אינו בחינת אמת, רק שפת שקר, ואינו על מעמד ומצב אחד, כי אם פעם כך ופעם כך. וזהו שאמר הכתוב (משלי כג, ד"ה) אל תיגע להעשיר, ואם תרצה לדעת אשר בלבבך אם מכח התפארות או להנאתך מכח שכר ועונש, תוכל להבין ממך לבד למען תחדל, וזהו שנאמר מבינתך (אשר בלבבך) חדל (והמופת לזה, כי אם הוא להתפאר או להנאתך, אז) התעיף עיניך בו ואיננו, כי עשה יעשה לו (לעבודתו) כנפים כנשר יעוף השמים. מה שאין כן עבודה האמיתית בלתי לה' לבדו, היא תכון לעד בל תמוט ממנו לנצח, כמבואר מזה בספרים הק': והנה, מי שהוא בחינת אין, בחינת מה ואפס בלבבו, ודאי אין בלבו רק לעשות נחת רוח לפניו יתברך, לא לטובתו ולא להנאתו, כי מה הוא להיות נחשב בעיניו לעשות איזה דבר למענו מכח להתפאר או שכר ועונש, הלא הוא בחינת אין וביטול המציאות בעיניו. וזה היה מעלת משה אדוננו, וזהו שאמר לו יתברך ואתה וגו' שאתה בחינת מה, ויקחו אליך דייקא שמן זית, הוא התורה והמצוה, זך בלי שמרים מבלי תערובות סיג, כתית למאור של עולם, למען להעלות נר מצוה ואור תורה תמיד. ועל זה רומז רש"י בלשונו הזהב, מדליק עד שתהא השלהבת (אשר בלבבו) עולה מאליה דייקא, ולא מכח התפארות או שכר ועונש, כי אם למלאות רצונו יתברך, לא בשביל סיבה, והבן: וזה שאמר להלן (כח, לח) ונשא אהרן (שיכפר) את עון הקדשים, הם מצות ומעשים טובים הקדושים, אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם, היינו בשביל מתן שכרן בזה או בבא, והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' דייקא, למענו יתברך לעשות נחת רוח לפניו יתברך:
והיינו דכתיב פרשת ואתחנן (דברים ו, כד-כה) ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה וגו' לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, היינו בשביל טובתנו ומתן שכרנו, ואם כי מן הדין זה שרי, וכמו שאמרו ז"ל (ראש השנה ד.) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, עם כל זה לא משנת חסידים הוא זו, כי אם לעשות למענו יתברך, וכמו שאמרו (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס, וכמו שכתב התוספות יום טוב (ד"ה אל). וזהו שאמרו (סוכה מט ע"ב) תורה לשמה זה תורה של חסד, לפנים משורת הדין, וכך פירשו הקדמונים. וזהו שנאמר וצדקה (לפנים משורת הדין) תהיה לנו, כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלקינו דייקא, ולא לפנינו ולמעננו:
ועל פי האמור יש לפרש הא דכתיב (דברים כה, יז-יט) זכור "את" אשר עשה לך עמלק, דלמה לי אומרו "את", מה בא לרבות. אבל לדרכנו יובן על פי מה שכתב אאזמ"ו זצוק"ל (ישמח משה) בפרשת וירא (ד"ה ויאמר אל תשלח) על הפסוק (בראשית כב, יב) כי ירא אלקים אתה, כי יש הפרש בין ירא את אלקים, שהוא מפני הבא מאלקים, היינו מעונשו, אבל באומרו ירא אלקים היינו מרוממותו. וזהו שאמר, אחר שנתנסה אברהם ונתגלה שאינו מיראת העונש, דאין עונש גדול מזה לשחוט פרי בטנו בנו יחידו, עתה ידעתי ר"ל הודעתי לכל כי ירא אלקים אתה, ולא מעונשו, הואיל ולא חשכת וגו', ע"כ דבריו. והיינו דכתיב (לעיל יד, לא) וירא ישראל את היד הגדולה וגו', וייראו העם פחותי ערך, את ה' דייקא, מיראת עונשו:
וידוע כי כל מחשבות זרות בלתי רצוניות, הכל מכח היצר הרע הבוער בלבבינו, ולא מצדנו, וכמו שאנו אומרים בפירוש במסירת מודעה ערב ראש השנה, והוא שרו של עשו (רבינו בחיי בראשית כו, יט) והוא המכונה עמלק (אלשיך שמות יז, יד). וזהו שנאמר זכור "את" (דייקא) אשר עשה לך עמלק, להיות ירא "את" ה', מעונשו ולא מרוממותו, והמופת לזה אשר קרך, פירש רש"י לשון מקרה, הכוונה בזה שהיתה עבודתם רק בדרך מקרה ועראי ולא בקביעות ותמידיות, כי אם פעם כך ופעם כך, כי ואתה עיף ויגע מעבודתו, היפך ממה דכתיב (ישעיה מ, לא) וקוי ה' יחליפו כח כו' ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו, היינו שלא ינוחו ולא ישקוטו מעבודתו ולא ייעפו ולא ייגעו, ולא ירא אלקים, כי אם "את" אלקים. והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך, על דרך שאמרו (מיכה ז, ו) אויבי איש אנשי ביתו, היינו כחותיו ותאוותיו הפנימיים אויבי נפשו מסביב וגו', תמחה את זכר עמלק וגו', אז לא תשכח רגע מה שאנו מוזהרין מלשכוח, כדכתיב (דברים ו, יב) השמר לך פן תשכח, כי אם לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח):
וזהו שנאמר ונשא אהרן את שמות בני ישראל וגו' לזכרון, כלומר שיהיה לבני ישראל לזכרון, שיזכרו שהם לפני ה' תמיד:
ויקחו אליך שמן זית זך וגו' [כז, כ]. יבואר על פי המדרש (ש"ר לו, א) זהו שאמר הכתוב (ירמיה יא, טז) זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך, מה הזית הזה כו' ואחר כך נותן שמנו, אף ישראל, באין אומות העולם וחובטין אותן וכופתין אותן כו' ואחר כך עושין תשובה, והקב"ה עונה להם כו', עי"ש לשונו. ולכאורה יש להבין, הפסוק משבחן, והמדרש ממעט בשבחן שאינן נותנים שמן רק על ידי כתישה, ומה זה השבח:
אבל ביאור הדברים נראה לי על פי מה שכתב אאזמ"ו זצוק"ל (ישמח משה) פרשת האזינו (ד"ה ונחזור לענינינו) לפרש המדרש (תדב"א זוטא כג) שאלו תלמידיו את רבי אליעזר איך נעשה תשובה ונחיה, אמר להם כתיב (תהלים כ, ב) יענך ה' ביום צרה, וכתיב (שיר השירים ה, ד) דודי שלח ידו מן החור, על פי דאיתא ריש פרק קמא דחולין (ב.) טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, וכתבו תוספות (ע"ב סד"ה אבל) דהא דכתיב (בראשית כח, כ) וידר יעקב נדר, עת צרה שאני דאז מותר. והטעם, דחזקה מה שנודר בעת צרה ודאי יקיים. אמנם זה בישראל דמקורם קדוש, מה שאין כן באומות אף אם נודרין בעת צרה אינם מקיימין, ומקרא מפורש שאמר יונה (ב, ט-י) משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו וגו' אשר נדרתי אשלמה. וזהו שאמר הכתוב (ירמיה טז, יט) ה' עזי ומעזי ומנוסי ביום צרה, אפילו בבא הצרה נוכל לנוס מקצפך לרחמך, אם כי אז אין הזמן גורם לשוב במעשה לתקן כפי תקוני התשובה, מכל מקום הקבלה בלב שלם מהני, וכדכתיב (דניאל י, יב) מן היום הראשון אשר נתת את לב(ב)ך להבין ולהתענות וגו'. אבל אליך גוים יבואו כו' (כלומר בעת צרה), ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו (ויקבלו עליהם לשוב, עם כל זה) הבל ואין בם מועיל, כי בודאי חסדם יעזובו וישובו לסורם. וזה ששאלו איך נעשה תשובה ונחיה, כלומר בעת צרה שהוא בין החיים ובין הפכו, הלא פמליא של מעלה אינם מקבלים תשובה זו, כדכתיב (איוב לו, יט) היערך שועך לא בצר וכל מאמצי כח, ואמרו חז"ל (סנהדרין מד ע"ב) לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, כי אז כל פמליא של מעלה מאמצין כחו, מה שאין כן אחר בא הצרה, מלאכי השרת אינם מסכימים ואומרים חסריה לגנבא לשלמא נקט. על זה אמר להם כתיב יענך ה' ביום צרה, וכתיב דודי שלח ידו מן החור, שחותר חתירה לקבלו בתשובה, ע"כ דבריו הנחמדים:
ויש להוסיף תבלין להמתיק הדברים על פי מה שכתב הרמב"ם סוף פרק ב' מגירושין (ה"כ) טעם דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני (ערכין כא.), מאחר שישראל הוא ורוצה לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, אלא שיצרו תקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו, כבר עשה לרצונו, עכ"ל. לכך מהני בישראל תשובה אפילו אם בא על ידי הכרח עת צרה, דאנן סהדי דהוא באמת ובלב שלם. אם כן שפיר מספר המדרש בשבחייהו דישראל, דאפילו כשהם עושים תשובה רק אחר כתישה והכרח, עם כל זה הקב"ה עונה להם, והיינו מפני שמקורן טוב ואנן סהדי שהוא בלב שלם וברצון גמור. מה שאין כן באומות העולם, ביום צרה צר כחם ואיננו שומע להם, כי הוא רק מכח ההכרח, וההכרח לא ישובח, והבן. אחר זה ראיתי בספר ישמח משה (ריש) פרשת במדבר (ד"ה ועפי"ז) שמפרש בעצמו המדרש הנ"ל כך, ומסתמא שמעתי אלא ששכחתי, ושלו הוא: ולכך באומות העולם כתיב משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו, כי איננו דבר עצמי, רק חיצוני מכח הלחץ וההכרח, לכן אין לו קיום. אבל על ישראל שמקורם טוב ועושים ברצון, עליהם נאמר (להלן לד, ט) ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה עורף הוא, למעליותא, כמו שפירשו בזה הקדמונים, שהם כשעושים תשובה אוחזים בה ובל ירפו ממנה, והיינו מפני שהוא באמת מעומק הלב, והגם שתחלתו באונס, סופו ברצון, ושפת אמת תכון לעד:
ולכך דייקא הקב"ה מקבל תשובת ישראל ביום צרה, כי הוא חוקר לב ובוחן כליות. אבל מלאכי השרת אינם יודעים מחשבות שבלב, חושבים שהוא רק מוכרח, ולא בחיריי ורצוניי, רק כשעושים תשובה מתוך הרוחה ואז כל מאמצי כח, כדאיתא בש"ס, אבל על ביום צרה כתיב יענך ה' דייקא, וכמו שפירשתי (תהלים פו, ז-ח) ביום צרתי אקראך כי תענני, אם כי מלאכי השרת אינם מסכימים, על זה אמר אין כמוך באלקים וגו', ומי יאמר לך מה תעשה וגו'. ובזה יתבאר מאמר משה בפרשת תשא (להלן לג, טו'טז) אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, ר"ל אל תעלנו מבור בתשובה כזה, ובמה יודע אפוא וגו' הלוא בלכתך עמנו, שאתה יודע מורשי לבבנו. אבל כשתמסרנו ביד מלאך שאינו יודע מחשבותינו, אצלו לא יתכן תשובה הבא על ידי הכרח. וזהו שאמר ונפלינו אני ועמך מכל העם וגו', כי הם מתנהגים על ידי מלאך, לכן ביום צרה צר כחם, מה שאין כן בישראל, וכנזכר לעיל:
וזהו שנאמר ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית, ר"ל גם אם יוציאו שמנן על ידי כתישה כזית, עם כל זה הוא זך בלי שמרים, רק רצוניי, ולא הכרחיי, כתית למאור, כיון שכבר הוא כתית (הרי הוא) למאור להעלות נר תמיד בבחינת (שיר השירים ג, ד) אחזתיו ולא ארפנו, ולא כמו אומות העולם שחסדם יעזובו. והן הן דברי המדרש, זית רענן (עם כל זה) יפה פרי תואר, קרא ה' (דייקא) שמך, והבן: ועל פי האמור יש לפרש שובה ישראל עד ה' אלקיך (דייקא, והטעם) כי כשלת בעונך (והתשובה באה מכח הכרח, שאין מלאכי השרת מסכימים, ולזה) קחו עמכם דברים (דברי מליצות) ושובו אל ה', אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב (הצפון בלבבינו, כי הלא) ונשלמה פרים שפתינו, ר"ל להביא ראיה ממה דקיימא לן בקרבנות כופין אותו עד שיאמר בשפתיו רוצה אני, הגם שהוא על ידי הכרח מהני, מטעם הרמב"ם, הוא הדין הכא. ואחר שנשוב, הוא באמת כן, וכמו שאמר אשור לא יושיענו וגו' אשר בך (דייקא) ירוחם יתום (הושע יד, ב-ד). ויומתק מאוד לפי רמז האר"י ז"ל (עץ חיים, שער הכללים ספ"ד) על הפסוק (בראשית לט, ו) ויהי יוסף י'פה ת'אר ו'יפה מ'ראה ראשי תיבות יתו"ם, אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש (שיר השירים א, ו), והבן. ולזה אמרו חז"ל (תענית ד.) ישראל אמרו (הושע ו, ג) ויבוא כגשם לנו, שאינו תמידי, והקב"ה השיבם (שם יד, ו-ז) אהיה כטל לישראל (דטל לא מיעצר, ר"ל שיענה אותם תמיד ויקבל תשובתם אפילו ביום צרה), יפרח כשושנה (ר"ל, אף בהיותו כשושנה בין החוחים שעוקצים אותו ועל ידי זה יעשו תשובה, עם כל זה) ויך שרשיו כלבנון, ר"ל שרשיו הם כלבנון, כחוט השני שהלבין (עי' יומא סז.) שהוא סימן על תשובה אמיתית, והבן. וגמר אומר ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו (היינו כמו הזית שמוציא שמנו על ידי כתישה, בזה הודו כי) וריח לו כלבנון, שהריחו ביראת ה' בפנימית הלב כלבנון:
או יאמר ויקחו אליך שמן וגו' [כז, כ]. האי "אליך" לכאורה שפת יתר הוא. גם כי לעיל (כה, ב) גבי תרומה כתיב ויקחו לי, וכאן אמר אליך. ונראה לי, כי הגם שכתבתי לעיל שהפסוק (ירמיה יא, טז) זית רענן יפה פרי תואר כו' מדבר בשבחן של ישראל דאפילו בשעושים תשובה רק על ידי הכרח שאומות העולם חובטים אותן אפילו הכי הקב"ה עונה אותם, מפני שמקורן טוב, ואחר שהוסר היצר הרע המונע ומעכב תו הם עושים בלב שלם וברצון. וזה היה הענין בימי המן, שאחר שניתן פתשגן הכתב להשמיד ולהרוג כו' (אסתר ג, יג'יד), שבו בתשובה בצום ובכי שק ואפר (שם ד, ג), והשי"ת ענה אותם, ונהפך הדבר אשר ישלטו היהודים וגו' (שם ט, א). וזהו שאמרו במגילה דף י"ד (ע"א) גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים וכו', שכולן לא החזירן למוטב, עי"ש ברש"י. אבל בודאי יותר היה טוב אלו היו שומעים לקול הנביאים לשוב מעצמם ברצונם הטוב, מבלי חבטה וכתישה של אומות העולם. וזהו שאמר הכתוב ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך דייקא, היינו מכח לשמוע אליך שאתה מזהירם ומלמדם דרך הישר, שמן זית זך כתית למאור, כלומר שיכתשו עצמם להוציא שמן מכח מאור של עולם. או למאור היינו של תורה, כמו שאמרו (איכ"ר פתיחתא ב) המאור שבה מחזירו למוטב, להעלות נר תמיד. אבל על ידי כתישה של אומות העולם אינו עולה תמיד, כי בעת שאין אומות העולם חובטין אותן נאמר (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט ח"ו:
וזהו שאמר הנביא (הושע יד, ב"ג) שובה ישראל וגו' כי כשלת היינו מכח הכרח, אחר זה אמר יותר טוב מזה, קחו עמכם דברים, היינו דברי תורה, המחזיר למוטב העוסקים בה, ושובו אל ה':
ובזה יבואר דברי המדרש (ש"ר לח, ד) על הפסוק (להלן כט, א) וזה הדבר אשר תעשה, הדא הוא דכתיב קחו עמכם דברים כו', דבר אחר קחו עמכם דברים כו', ויגרש מפניך אויב זה המן וגו', אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' וגו' ואתה על במותימו תדרוך בימי מרדכי, שנאמר (אסתר ו, יא) ויקח המן וגו', מי גרם למרדכי לבוא לידי הגדולה הזאת, אמור שהיה מתפלל בכל שעה, שנאמר (שם ד, א) ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, מאחר שראה עצמו בגדולה לא הגיס דעתו [ולא עמד מן התפלה], אלא וישב מרדכי (שם ו, יב), לשקו ולתעניתו, לכך נאמר קחו עמכם דברים, עכ"ל לענינינו. ויש לדקדק מה זה שאמר מפני שהיה מתפלל "בכל שעה". ב', למה הביא רישא דקרא ומרדכי ידע וגו', היה לו להביא סיפא דקרא ויצא וגו' ויזעק וגו'. גם קושית היפה תואר מה רבותא דתפלה זו, איך לא יתפלל בעת צרה. וגם ביום שלישי ששב לשקו ולתעניתו עדיין צרת ישראל במקומו עמד, ואיך יעמוד מלהתפלל: אבל לפי מה שכתבתי כל זה ניחא, דהמדרש משמיענו ההבדל בין תשובה ששבו ישראל שהיה מכח הכרח וכתישה מפחד גזירתו של אחשורוש שגרם המן לזה, ובין תשובתו של מרדכי ששב מרצונו הפשוט מפחד ה'. וזהו שאמרו אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' דייקא, זו מדת הרחמים המקבל תשובה של ישראל גם מתוך כתישה. לא כן מרדכי, שהוא ידע את כל אשר נעשה בשמים ממעל, שלא היה הדבר אלא לפנים כמו שהם לא עשו אלא לפנים (מגילה יב.), ואף על פי כן וילבש שק ואפר, ולא די בינו לבין עצמו כי אם ויצא בתוך העיר ויזעק לעורר לזולתו, והרי הוא לא היה פחד הגזירה לנגד עיניו כי הוא ידע כי כחציר מהר יבול ויפול המן, אלא שב בשק ואפר ברצון פשוט מפחד ה' ומהדר גאונו יתברך. וזהו שאמרו מי גרם למרדכי כו' מפני שהיה מתפלל "בכל שעה" דייקא, כלומר אפילו בזמן שאינו עת צרה (על דרך שאמרו (ברכות כא.) והלואי שיתפלל אדם כל היום), שנאמר ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, כמבואר לעיל, ואף על פי כן ויצא וגו' ויזעק. ואמר עוד ראיה על זה, שאף גם אחר שראה עצמו בגדולה וידע מעצמו ברוח הקודש הנאמר להמן (אסתר ו, יג) אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו וגו', ועם כל זה שב לשקו ולתעניתו, לכך נאמר קחו עמכם דברים, כלומר לא מחמת כי כשלת, כי אם קחו עמכם דברי תורה המחזיר למוטב ושובו וגו': או יאמר דקשיא ליה "וזה הדבר" אשר וגו', הדבר למה לי, והוא"ו למה לי, הוה ליה למימר זה אשר תעשה. על זה אמר הדא הוא דכתיב קחו עמכם דברים, ומפרש דהיינו תפלה. ואחר כך אמר דבר אחר קחו עמכם דברים, אמר משה מעונה כו', עד ואתה על במותימו תדרוך בימי מרדכי כו'. והענין, כמו שתשרי זמן תשובה מיראה מאימת הדין, והתחלתו מימי אלול, כמו כן ניסן שבו עתידין להגאל (ראש השנה יא.) זמן תשובה מאהבה בשום אל לבנו הנסים הגדולים שעשה ה' עמנו בהוציאנו ממצרים, והתחלתו מאדר, זמן כניסה לכל לספר שם ה' ותהלותיו בנסים שעשה לנו בימי מרדכי ואסתר. וכמו כן בכל עת יש שני בחינות התעוררות לתשובה. א', על ידי היסורים של הגוף או יסורי עוני רח"ל, אז ישים אדם אל לבו לאמר מה זאת עשה אלקים לי, אין זה אלא כי הרעותי את מעשי וקפחתי את עצמי ופרנסתי, וישוב ויתאונן על חטאיו. ב', על ידי שמקבל טובה מאתו יתברך וירחיב את גבולו ויפרוץ לרוב על פני האדמה בבני חיי ומזוני רויחי, ויושב שקט ושאנן, אז יתן אל לבו לאמר הלא נפשי יודעת את מך ערכי עלי, את מריי וערפי הקשה, אשר כמה פעמים הרבתי לחטוא נגדו יתברך במחשבה ודיבור ומעשה, והכל גלוי וידוע לפני יודע תעלומות, ובכל זאת לא די שאינו מעניש אותי אלא אף גם הוא מטיב עמי בכמה מיני טובות, אלו פינו מלא שירה כו' אין אנו מספיקים להודות כו', והוא מלא בושה וכלימה נגדו יתברך לאמר אל לבו אוי לי מה עשיתי להמרות נגדו יתברך נגד מלך טוב ומטיב לכל, ומתחרט על העבר ועוזב ומתנחם וישוב אל ה' וירחמהו:
וזהו שאמר על שתי בחינות הללו שובה ישראל עד ה' "אלקיך" כי כשלת כעונך, להתעורר מכח עונש. ואמר עוד קחו עמכם דברים תפלה להתפלל, ושובו אל הוי"ה, בעת שמתנהג עמך ברחמים, להתעורר מכח זה לשוב אליו יתברך. וזהו שאמרו, אמר משה כו' ואתה על במותימו תדרוך בימי מרדכי, מי גרם למרדכי כו' שהיה מתפלל בכל שעה שנאמר ומרדכי ידע וגו' ויזעק וגו', הרי תפלה ותשובה מכח יראת העונש, ומאחר שראה עצמו בגדולה לא הגיס דעתו ולא עמד מן התפלה, אלא וישב מרדכי, ששב בתשובה אחר שקבל הטוב כשם שהיה מתחלה. ונתן ה' אלקיך את כל האלות האלה (לא עליך להתעורר בתשובה מחמת עונש, אלא) על אויביך וגו' (ועם כל זה) ואתה תשוב (בתשובה) ושמעת וגו' (דברים ל, ז-ח), כשם שעשה מרדכי שחזר לשקו ולתעניתו אחר שקיבל הטוב, לכך נאמר קחו עמכם דברים ושובו אל הוי"ה מכח הרחמים. אף כאן הוא אומר וזה "הדבר", לפי שלא התרצה הקב"ה לאהרן אלא על ידי תפלה כו'. כלומר, וכמו שהתפלל מקודם ושב על המעשה שעשה, כמו כן גם אחר שהלבישו בגדי כהונה לכבוד ולתפארת ואחר הקרבת הקרבנות, עוד ישוב ויתפלל אל ה' למחול לו העבר, לכך אמר "וזה הדבר", וא"ו מוסיף, כלומר עוד זה הדיבור של תפלה עם אשר תעשה וגו', והבן:
במדרש, ואתה תצוה [כז, כ] הדא הוא דכתיב (איוב יד, טו) תקרא ואנכי אענך (וכדאיתא בגמ' אמרה כנסת ישראל להקב"ה כל מה שאתה גוזר אני מקיים) למעשה ידיך תכסף, הקב"ה מאיר לעולם שנאמר (יחזקאל מג, ב) והארץ האירה מכבודו, ואמר לישראל ויקחו אליך שמן זית זך [ש"ר לו, ד]. ולהלן בפרשת אמור בפרשת הנרות איתא במדרש (ויק"ר לא, ג) וז"ל, צו את בני ישראל (ויקרא כד, ב), הדא הוא דכתיב תקרא ואנכי אענך, כמה דאת אמר (ישעיה נח, ט) אז תקרא וה' יענה, למעשה ידיך תכסף וכו'. ופירש היפה תואר (ויק"ר שם), שאין פירוש תקרא ואנכי אענך ענין ויכוח זה עם זה, אלא פירושו אהיה נשמע לעשות רצונך, כמו אז תקרא וה' יענה, ע"כ דבריו:
ולי נראה שיש בזה עוד כוונה פנימית, והוא, שיש לומר טעם על מה שהקב"ה המאיר לעולם צוה לנו להעלות נרות במקדש, והוא על פי דאיתא במדרש בראשית (ב"ר) פרשה ג' סימן ד', מהיכן נבראת האורה, שנתעטף כו', עד אומרו ממקום בית המקדש נבראת האורה, שנאמר והארץ האירה מכבודו, ואין כבוד אלא בית המקדש, עיי"ש. וכן הוא במדרש שם פרשה נ"ט (אות ה) ירושלים אורה של עולם, והכוונה על מקום המקדש, ומי הוא אורה, הקב"ה. ובגמרא כתובות (ה.) גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאלו במעשה שמים וארץ כתיב (ישעיה מח, יג) ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ובמקדש כתיב (לעיל טו, יז) כוננו ידיך. ולפי זה, תחילה שנבראת האור ממקום המקדש הוה ליה מעשה יוצר ב"ה, ביד אחת, המאיר לארץ ולדרים עליה "ברחמים" (תפלת שחרית). ולכן צוה ה' להעלות נרות, להאיר משם לעולם בזכות מצוה זו, והוה ליה מעשה צדיקים, להאיר בשתי ידים, בחסד ודין. ובחידושי זקני מהרש"א (חדושי אגדות שם ד"ה גדולים) מפרש הענין, דמעשה שמים וארץ נעשו ביד אחת, ידי יסדה ארץ יד שמאל, וימיני טפחה שמים יד ימין, מה שאין כן מקדש נעשה בשתי ידים, שתי מדותיו, ימין ושמאל. וזהו שאמרו (ברכות נה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. וזהו שאמרו (שם לג.) גדול מקדש שניתן בין שני אותיות שנאמר (לעיל טו, יז) פעלת הוי"ה מקדש אדנ"י, הוי"ה רחמים, אדנ"י דין, שבשניהם נעשה המקדש, והיינו כוננו ידיך, שתי הידים הללו, ע"כ דבריו: וידוע כי "אני" הונח על רוח השכלי המדבר בעדו, ו"אנכי" השכלי מדבר בעד הגוף, אנך שלי. וזהו שאמר המדרש תקרא "ואנכי" אענך, אני השכלי וגופי, ליחד בזה הוי"ה אדנ"י וכמו שיבואר להלן. או ר"ל אנכי כנוי לשכינה (תקוני זוהר, תקון ל, עד ע"ב), בסוד (בראשית מו, ד) אנכי ארד עמך וגו', וא"ו שבראשו ירמוז לקו האמצעי (זוהר יתרו צב ע"ב), ו' שבשם הוי"ה. היינו שאמרה כנסת ישראל להקב"ה תקרא "ואנכי" אענך, שאם תקראני, ואנכי שכלי וגופי אמלא רצונך ליחד שתי המדות הוי"ה אדנ"י הרומז באומרו ואנכי, וא"ו הוי"ה, עם אנכ"י אדנ"י, כמה דאת אמר אז, הוי"ה אדנ"י שבהן ח' אותיות מספר א"ז, תקרא והוי"ה יענה, הוא ובית דינו (ע"פ ב"ר נא, ב), שתי מדות הללו, וזה הוא למען למעשה "ידיך" תכסף, שיהיה המעשה (של האור) בבחינת מעשה "ידיך", שתי ידים, ימין ושמאל, והיינו על ידי מעשה צדיקים הכהנים המעלים ומדליקין את הנרות, כאמור:
והנה, ליחד שני שמות אלו צריך שיהיה תוכו כברו, המעשה או הדיבור והכוונה שבלב לשמו, שעל ידי מעשה ודיבור הנגלה של הגוף עם הכוונה בשכל שבסתר, מייחד שם הוי"ה הנעלם ואינו נקרא, ושם אדנ"י הנגלה ונקרא. ולכן צריך להיות הצנע לכת, שאז הכוונה לשם ה'. והיינו דכתיב (שיר השירים ו, יא) אל גנת אגוז ירדתי, פירש רש"י למה נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז כולו עץ ותוכו מלא אוכל, כמו כן ישראל צנועין במעשיהן כו'. וזהו שאמר הכתוב (שם ז, א-ב) שובי שובי השולמית וגו' ונחזה בך, כלומר נחזה יפיך מבחוץ, ומפני מה אתה מסתיר דרכיך, אבל הכוונה בזה מה יפו פעמיך בנעלים, היינו הלוכך באתכסיא כמו בנעלים, בת נדיב, היינו עבודה בנדיבות הלב, חמוקי ירכיך שהוא בסתר כמו ירך (כמאמר חז"ל בסוכה פרק לולב וערבה (מט ע"ב)), כמו חלאים כמו קשוטים, מכוונות שונות זה מזה, רזי דרזין, מעשה ידי אמן כמשמעו, שזה הוא אומנות יתירה. גם ירמוז מעשה "ידי אמן", יחוד הוי"ה אדנ"י, העולה אמ"ן (תקוני זוהר, תקון יח, לז.):
וזהו שנאמר ויקחו אליך שמן זית זך, מלבד פשוטו ירמוז שכל כך יהיה שמן, היינו השכל שבמחשבה, זך בלי שמרים, למען להעלות נר תמיד, נ"ר ראשי תיבות נ'פש ר'וח, היינו הוי"ה אדנ"י, כי אדנ"י בחינת נפש, הוי"ה בחינת רוח (עץ חיים, שער מט פ"ג עמ' שפב), שיהיה זווגם תמיד זווג תדירי, כמו הסופי תיבות של להעלו'ת נ'ר תמי'ד, והבן:
ונשא אהרן את שמות בני ישראל וגו' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד [כח, כט'ל]. בעת המלקוח באדם אמרתי על דרך אסמכתא, הענין שנשא אהרן את שמות י"ב שבטים כלל ישראל על לבו, להתפלל עליהם בעבודה שבלב זו תפלה. וזהו שנאמר ונשא אהרן את משפט בני ישראל, כלומר ענין המשפט ששופטים את בני ישראל, על לבו, להתפלל בלבו שיהיו לפני ה' תמיד, ולא יסורו מלפניו, והבן זה: וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי [כט, א]. במדרש (ש"ר לח, א) הדא הוא דכתיב (תהלים קיט, פט) לעולם ה' דברך נצב בשמים, אל תאמר בשמים אלא כשמים, כשם שגזרת ונעשה שמים (ויעמידם לעד לעולם (שם קמח, ו)) אף דבור שדברת לקדש את אהרן ובניו קיים לעולם, שנאמר (במדבר כה, יג) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, למה כך, כן יהיה דברי אשר יצא מפי (ישעיה נה, יא), לכך נאמר וזה הדבר, עכ"ל מדרש רבה. וצריך ביאור:
ונראה לי בזה שלשה דרכים. והוא על פי דברי מוזלה"ה בפרשת בשלח בספר ישמח משה (ד"ה ויאמר ה') על הפסוק (לעיל יד, טו) מה תצעק אלי, ואיתא במדרש (ילקוט בשלח רמז רלג סד"ה דבר) אמר הקב"ה למשה הים סוער והשונא רודף ואתה עומד ומרבה בתפלה לפני, אמר לו משה מה עלי לעשות, אמר לו (שם, טז) ואתה הרם את מטך כו'. ומפרש שם, כי יש להבין למה היה קריעת ים סוף על ידי משה ועל ידי מטה, למה לא נבקע הים על ידי מאמרו ית"ש. והתירוץ לזה, כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד (תהלים לג, ט), ודיבורו ית"ש נצחי, ופעולה שאינה נצחית הוא פחיתות לערכו ית"ש וצריך להיות על ידי שליח, וכאן היתה בקיעת ים סוף רק לפי שעה, ואחר כך שב לאיתנו למען וניער פרעה וחילו בים סוף, כי מדת הדין אינו חוזר ברקניא (זוהר וישלח קעד ע"ב), לכך הוצרך לשליח. ומהאי טעמא לא היה אפשר גם כן להיות על ידי דיבורו של משה, כי שכינה היתה מדברת מתוך גרונו (עי' זוהר פינחס רלב.), שהוא היה מתנבא ב'זה הדבר (ספרי מטות קנג), ודיבורו הוא דיבור עצמי ונצחי, ולזה הוצרך מטה. והן דברי המדרש, הים סוער והשונא רודף וצריך להטביעו בים סוף, ואתה מרבה בתפלה לפני שאקרענו, הלא זה לא יתכן, כי אז יהיה פעולה נצחית, ואמר לו משה ומה עלי לעשות, כלומר הלא דיבור שלי הוא דיבורך, ועל זה השיב לו הרם את מטך, עיי"ש אמרי נועם:
ועל פי זה מבואר, דקשיא ליה מה וזה הדבר, כמו שכתב היפה תואר, ועל זה אמר לעולם ה' דברך דייקא נצב בשמים, אל תאמר בשמים אלא כשמים, קיים לעולם כו', אף הדבור שדברת לקדש את אחרן קיים לעולם, כי כן יהיה דברי אשר יצא מפי דייקא נצחי. לכך נאמר וזה הדבר וגו', כלומר בבחינת זה הדבר, שכינה מדברת מתוך גרונו, אשר תעשה להם לקדש אותם, שאז דיבורך הוא דיבורי ממש נצחי, כדי לכהן לי, היינו לעולמי עולמים, כמו שכתוב במדרש תרומה (תנחומא ג) כל מקום שנאמר לי היינו לעולם, והבן:
הדרך השני, כי עוד איתא במדרש (ש"ר לח, ד), וזה הדבר [כט, א], הדא הוא דכתיב (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים וגו', [זהו שאמר הכתוב (תהלים כו, ז)) לשמיע בקול תודה כו', יכול להקריב פרים כו' תלמוד לומר לשמיע בקול תודה כו', דברים אני מבקש, ואין דברים אלא דברי תורה כו', אמרו לו אין אנו יודעים, אמר להם בכו והתפללו לפני ואני מקבל כו', עיי"ש. וביאור הדברים על פי מה שאמרו (מנחות קי.) כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, שנאמר (ויקרא ז, לז) זאת התורה לעולה כו', ובהדיא כתיב (הושע שם) ונשלמה פרים שפתינו, וכמו כן אמרו חז"ל (ברכות כו ע"ב) תפלה כנגד תמידין תקנו:
אולם גוף הדבר צריך להבין, מה נשתנה ענין הקרבנות שנשלמה בשיח שפתותינו בתורה או תפלה, מה שלא מצינו כן בשאר מצות לומר כל העוסק בנטילת לולב ומיניו כאלו קיים. וכבר מבואר אצלי טעם נכון בפרשת אחרי, ועתה נאמר באופן אחר, על פי מה שהקשו הקדמונים למה אין מקריבים עכשיו קרבנות, הלא קיימא לן מקריבין אף על פי שאין בית (עדיות פ"ח מ"ו), וטומאה דחויה בצבור (עי' פסחים עז ע"ב). והרמ"ע (עשרה מאמרות, מאמר אם כל חי ח"ג סי' כג) תירץ, כי פינחס הוא אליהו שכיח בשוקא לקנות כבשים, ובכל יום עומד ומקריב תמידין כסדרן, ומוזלה"ה (ישמח משה, פר' פינחס ד"ה ויכפר) אמר רמז לזה, דכתיב (במדבר כה, יא-יג) פינחס וגו' ויכפר על בני ישראל, כפר לא נאמר, כי אם ויכפר לעתיד תמיד על בני ישראל. ועל פי זה מובן, כיון שעיקר הקרבה גם היום נעשה בפועל ממש, ועושה רושם בגבהי מרומים, ואין צריך רק להמשיך פעולתו למטה בארץ, לזה די בדיבור בעלמא. מה שאין כן בשאר מצות, שבלתי המעשה לא נעשה למעלה כלל, והבן:
ובזה מובן מה שאמר המדרש (ש"ר לח, א) הדבור שדברת לקדש את אהרן ובניו קיים לעד כו', ויש להבין הלא עתה בעונותינו חרב בית המקדש ואין לנו כהן בעבודתו, ולענין מה הדיבור קיים, האם לענין קדושת כהונה בלבד. אמנם למה שאמרנו הנה נכון, כי גם עתה דיבורו יתברך קיים ממש גם לענין הקרבת הקרבנות, כי פינחס עומד ומקריב ועושה רושם בשמים ממעל כאמור, ומהאי טעמא סגי בתורה ותפלה במקום קרבן. והן דברי המדרש, דקשיא ליה אומרו וזה הדבר, על זה אמר לעולם ה' דברך, אפילו עתה בזמן שאין לנו בית המקדש, נצב בשמים שפינחס עומד ומקריב ופעולתו בשמים, לכך אל תאמר בשמים אלא כשמים, הדיבור שאמרת לקדש את אהרן ובניו קיים לעד שנאמר (במדבר כה, יב) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, והוא הנאמר בפינחס, דכתיב בתריה ויכפר (תמיד) על בני ישראל. לכך נאמר וזה הדבר, כלומר בדיבור בעלמא סגי, כדכתיב קחו עמכם דברים, איני מבקש מכם קרבנות בפועל, רק דברי תורה או תפלה במקום תמידים. והיינו מהאי טעמא, מפני שנצב בשמים, לכך בקל להמשיכו לארץ על ידי דיבור בעלמא, והיינו בזה הדבר, בדיבור בעלמא אשר תעשה, והבן. ועיין מה שכתבתי בזה סוף פרשת אמור (ד"ה וממנו, ואילך). ונראה לי שזה שאמרו בגמרא סוף מנחות (קי.) מאי דכתיב (דברי הימים - ב ב, ג) לעולם זאת על ישראל, זה מזבח בנוי ומיכאל עומד ומקריב כו', כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת:
הדרך השלישי, על פי מאמר חז"ל (מדרש ילמדנו אות א) בתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין, דכתיב (בראשית א, א) בראשית ברא אלקים, ראה שאין העולם מתקיים בדין, עמד ושיתף מדת הרחמים והקדים מדת הרחמים למדת הדין, שנאמר (שם ב, ד) ביום עשות ה' אלקים וגו'. והטעם שלא ברא במדת החסד לבד כי אם בשיתוף מדת הדין, כי מלבד שהוצרך מדת הדין להעניש לפעמים, כדכתיב (קהלת ג, יד) והאלקים עשה שיראו מלפניו, עוד טעם שני על פי מה שכתב האלשיך (רוממות אל תהלים סז, ב ד"ה או יאמר [הא']) לפרש אלקים יחננו ויברכנו וגו', כי על ידי מדת החסד לבד לא יתמיד הטובה, כי אפשר למדת הדין לקטרג, אבל בהיות שיתוף חסד ודין וגם מדת הדין מסכים, תתמיד הטובה ותתקיים לעד. וזהו שאמר הכתוב אלקים יחננו ויברכנו, אז יאר פניו אתנו סלה:
ועל פי זה נבין מה שהצריך משה להלביש הבגדים לאהרן ולבניו ולמלא ידם בקרבנות, כדכתיב (כט, ט) ומלאת יד אהרן וגו', והוא על פי מה שכתוב בזוהר וארא (כו ע"ב) על הפסוק (לעיל ו, כו'כז) הוא אהרן ומשה וגו', הם אהרן ומשה מבעיא ליה, אלא לאכללא דא בדא, רוחא במיא. הוא משה ואהרן, לאכללא מיא ברוחא, ועל דא כתיב הוא. עוד שם, פתח רבי אלעזר (דברים ד, לט) וידעת(ם) היום וגו', עד הכא אתדבק דרום באשא, ימינא בשמאלא, ועל דא והשבות אל לבבך לאכללא לון כחדא שמאלא בימינא, כדין תדע כי ה' הוא האלקים, והשתא ידיעא הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן, רוחא במיא ומיא ברוחא, למהוי חד. ובעץ חיים (שער לב פ"ו עמ' קלא) מביא דברי הזוהר הללו וז"ל, וזה שאמר הזוהר הוא אהרן ומשה, ששניהם שקולין לאכללא אשא במיא ומיא באשא. משמע דהכי גרס, כי אהרן שורשו הוד ענף הגבורה, ומשה בנצח בחינת מיא. ושם בעטרת צבי (כו ע"ב ד"ה שם הם) מיישב שתי הגרסאות והיו לאחדים בידו, עי"ש. ושם במקדש מלך (כז.), הוא אהרן, נ"ב חסד מצד נצח. ומשה, גבורה מצד הוד. הוא משה, נ"ב חסד נצח. ואהרן, גבורה הוד. ועיין שם שמפרש שאינם סותרים זה את זה, ושניהם אמת:
ובזה נכון, כי אלו היה מלוי ידיו של אהרן ובניו וכהונתם על ידי אהרן מצד ימינא או שמאלא לבד, בין כך ובין כך לא היה דבר המתקיים. על כן אמר ליה ה' למשה (כח, א) ואתה הקרב אליך למדתך דייקא, את אהרן אחיך ואת בניו וגו', לאכללא ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא, לכהנו לי לעולמי עולמים, כי בשיתוף שתי המדות ימין ושמאל יחד כאחד אז הוא דבר המתקיים לעד, כדכתיב (תהלים סט, יד) ואני תפלתי וגו' אלקים ברב "חסדך" (במדת הדין הנמתק ברוב חסד) ענני (אז) באמת ישעך, שתתקיים, כי דבר אמת מתקיים לעד:
והן דברי המדרש לפרש אומרו וזה הדבר, לזה אמר לעולם ה' דברך (קיים לעד), נצב בשמים בחינת שמים, אש ומים יחד, קו האמת שקיים לעד. אמר דוד כשם שאתה אמת שנאמר (ירמיה י, י) וה' אלקים אמת, שיתוף מדת החסד למדת הדין אמת וקיים, כך דברך אמת, שנאמר דברך נצב בשמים, בבחינת שמים אשא ומיא, על כן אל תקרא בשמים אלא כשמים, כשם ששמים נצבים לעד כמו כן דברך שדברת לקדש את אהרן קיים לעד, ולמה כן, שנאמר (ישעיה נה, י-יא) כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים דייקא וגו' כן יהיה דברי אשר יצא מפי. לכך נאמר וזה הדבר, שהכתוב גילה שזה הדבר אשר אתה תעשה להם (הוא) לקדש אותם לכהן לי לעולמי עולמים, כי אם נעשה על ידך אז הוא נכלל שמאל בימין וימין בשמאל, ומפני זה הוא קיים לעד, כאמור: ועל פי הדברים האלה יתבאר גם מה דאיתא עוד במדרש (שם, ד) וזה תוארו, וזה הדבר, זהו שאמר הכתוב (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים. דבר אחר קחו עמכם דברים, זהו שאמר הכתוב (דברים לג, כז-כט) מעונה אלקי כו' אשריך ישראל וגו', מגן עזרך כנגד אברהם, ואשר חרב גאותך כנגד יצחק שפשט צוארו כנגד החרב, ויכחשו אויביך לך כנגד יעקב כו', ואתה על במותימו תדרוך (זה) [בימי] מרדכי, שנאמר (אסתר ו, יא) ויקח המן את הלבוש ואת הסוס, מי גרם למרדכי לבא לידי הגדולה הזאת, מפני שהיה מתפלל בכל שעה, מאחר שראה את עצמו בגדולה לא הגיס דעתו ולא עמד מהתפלה, וישב מרדכי (שם, יב), כשם שהיה מתחלה. ונתן ה' אלקיך את כל האלות האלה, לא עליך, כי אם על אויביך וגו', ואתה תעמוד מהתפלה, לאו, אלא ואתה תשוב ושמעת (דברים ל, ז"ח) כשם שעשה מרדכי, שנאמר וישב מרדכי וגו', שחזר לשקו ולתעניתו, לכך נאמר קחו עמכם דברים. אף כאן הוא אומר זה הדבר, שלא נתרצה הקב"ה לאהרן כי אם על ידי תפלה, עכ"ל. והוא צריך ביאור. ובפרט מה שאמר לא עליך, מה קא משמע לן בזה, ואין לו ביאור לכאורה:
אבל יתבאר היטב על פי מה דאיתא בזוהר בשלח דף נ"א (ע"ב) ובמדרש (תדב"א רבה כה) כי קריעת ים סוף היה בזכות שלשה אבות אברהם יצחק ויעקב, בחינת חסד דין רחמים, והטעם מבואר בנזר הקודש וישלח פרשה ע"ו (אות ד ד"ה בתורה), כי בקריעת ים סוף נתחברו שני הפכים בנושא אחד, לנגב המים לישראל לעבור בתוכו ביבשה, ובאותו שעה ממש שב לאיתנו להטביע למצרים מצד הדין, והתכללות שניהם כאחד הוא מדתו של יעקב, עי"ש בארוכה. ומה שהוצרך הים להשיב לאיתנו להטביע למצרים, מבואר במדרש (ילקוט בשלח סוף רמז רלד) שנתמלא עליהם הים חימה, ואותו חימה שנתמלא החזיר על מצרים להשקיט מדת הדין, שאינו חוזר ברקניא (זוהר וישלח קעד ע"ב), כמבואר בספר ישמח משה פרשת בשלח (ד"ה ויאמר ה'), עי"ש. וכך היה בימי מרדכי ואסתר, שנאמר (דברים לג, כז) ויגרש מפניך אויב זה המן, הרי הצלתן של ישראל, עם כל זה ויאמר השמד, אלו כילוי בנים (עי' ש"ר לח, ה) הוא מהאי טעמא להשקיט מדת הדין מעל ישראל, כמו ששמעתי מפי מוזלה"ה שזה היה כוונת אסתר שבקשה (אסתר ט, יג) ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן, כדי להשקיט מדת הדין מישראל, ע"כ דבריו. ועל כרחך היו גדולתו של מרדכי ומפלתו של המן ברגע אחת על ידי התכללות ג' מדות יחד, זכות אברהם יצחק ויעקב. וזה שאמר המדרש אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' (לשון הכתוב בשירה (לעיל יד, ל) ויושע ה' וגו'), מגן עזרך אברהם, ואשר חרב גאותך יצחק (על כן גאות"ך גימטריא ת"ל, שנמתקו ה' פעמים אלהי"ם, העולה ת"ל), ויכחשו אויביך לך זה יעקב שמדתו אמת, על כן בזכות שלשה אבות אלו ואתה על במותימו תדרוך זה מרדכי, שהיו גדולתו של מרדכי ומפלתו של המן ברגע אחד, זה קם וזה נופל, שנאמר ויקח המן א'ת ה'לבוש ו'את ה'סוס (ראשי תיבות אהו"ה (פרי עץ חיים, שער הפורים פ"ו עמ' תעב), בחינת דעת (שם עמ' תעד), מדתו של יעקב), ומרדכי דרך עליו כדאיתא במדרש (פרקי דר"א נ), וכיון שהיה על ידי התכללות המדות יחד, חסד דין רחמים, ידע מרדכי שהוא דבר המתקיים, כמבואר למעלה, ועם כל זה לא הגיס דעתו ולא עמד מהתפלה, אלא וישב מרדכי (ששב לשקו ולתעניתו):
וזה שנאמר ונתן ה' "אלקיך", התכללות חסד ודין, את כל האלות האלה, לא עליך, דלכאורה קשה וכי לא סגי בהצלת ישראל, ולמה יתן האלות האלה על אויביך. לזה אמר המדרש לא עליך, ר"ל כדי שלא יהיה שום קטרוג עליך, לכך מוכרח ליתן אותו על אויביך וגו', ועם כל זה אם כי כבר נשתק מדת הדין וקבל חלקו והוא המתקיים, עם כל זה ואתה לא תעמוד מהתפלה, כי אם ואתה תשוב וגו' כמו שעשה מרדכי, שנאמר וישב מרדכי. אף כאן, הגם כי משה הלבישו לאהרן ואת בניו אתו ומילא את ידם לכהן לעולמי עולמים, כדאיתא במדרש דלעיל, ועם כל זה לא הגיס דעתו, כי אם עודנו עומד ומתפלל לרצות אלקים להתמיד לו טובתו, ולכך נאמר וזה הדבר, לשון דיבור ותפלה, כדכתיב קחו עמכם דברים וגו', ופירוש הכתוב, וזה הדבר שהיה אהרן עומד בתפלה ודיבור, הגם כי אשר תעשה להם אתה הוא לקדש אותם לכהן לי לעולמי עולמים, עם כל זה לא הגיס דעתו, כי אם עמד בתפלה. והבינהו:
במדרש על הפסוק וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי [כט, א], דבר אחר קחו עמכם דברים וגו' (הושע יד, ג), ויגרש מפניך אויב (דברים לג, כז) זה המן וכו', כיון שראה משה מתן שכרן של צדיקים אמר אשריך ישראל וגו', עד ואתה על במותימו תדרך בימי מרדכי כו', מאחר שראה עצמו בגדולה לא הגיס לבו ולא עמד מהתפלה אלא וישב מרדכי אל שער המלך (אסתר ו, יב), שחזר לשקו ותעניתו [ש"ר לח, ד]. וצריך ביאור. גם להבין זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כה, יז), אומרו "לך" שפת יתר לכאורה, דהרי אמר (שם, יח) אשר קרך וגו'. גם להבין במגילה (אסתר ה, יג) מאמר וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך, למה פרט הסימן שהוא יושב בשער המלך. גם להבין כוונת מרדכי בזה (שם ב, כא) בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך, מלבד הפשוט:
והענין נראה לי על פי מאמרם ז"ל בשבת (קנג.) משל למלך שזימן עבדיו לסעודה, פקחין שבהן עמדו וקשטו עצמן וישבו על פתח בית המלך כו', והוא שאמר הכתוב (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים. והעיקר שצריך לדעת שזה העולם אינו אלא פרוזדור לכנוס לטרקלין, וצריך להתקין עצמו בפרוזדור כו' (אבות פ"ד מט"ז). ועיין מה שכתב בסדורו של שבת (ח"ב דרוש ד פ"א מאמר ג-ד) ובספר באר מים חיים פרשת לך (אות ב) לפרש הפסוק (במדבר ה, י) ואיש את קדשיו לו יהיו, שמה שעושה מצות ומעשים טובים זהו שלו של האדם עצמו, הוא הנשמה, אבל מבלעדי זה כל חמודי העולם הזה כל הון יקר ובתים טובים וכדומה אינם שלו, כי אם של הגוף, אשר סופו לעפר ואינו רק לבוש להנשמה, כדכתיב (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני כו'. וזה שאנו מתוודין סרנו ממצותיך וגו' ולא שוה לנו, שלא היו המצות ומעשים טובים נחשב כשלנו, כמבואר המשל בזה בחובת הלבבות (שער הבחינה פ"ג), כי אם כעוסק בשל אחרים, עיי"ש. ואמנם מי שיודע שזה העולם אינו רק שער לכנוס בו לטרקלין, יודע שזה שיש לו מחמודי העולם הזה איננו שלו רק של אחרים, הוא הגוף בעולם הזה, ואחר כך יעזוב לאחרים חילו ח"ו, כי אם המצות ומעשים טובים הן שלו. ומי ששוכח וחושב עולם הזה כבית ודירת קבע, נדמה לו כל חמודי עולם הזה כאלו הן שלו. ועיין מה שכתבתי פרשת קרח (ד"ה או) על המסורה בקר וידע ה' את אשר לו (במדבר טז, ה), ויודע בהם את אנשי סכות (שופטים ח, טז), עיי"ש לענין זה: וזה היתה כוונת מרדכי שישב בשער המלך אחשורוש, אולי פתאום יקראנו. ומזה לקח לעצמו מוסר לישב בשער המלך מלכו של עולם בכל עת ובכל שעה מקושט בבגדים לבנים, מצות ומעשים טובים, דבוק בה' בקשר אמיץ, וכל חמודי עולם הזה וכל הגדולה לא היה נחשב בעיניו לכלום, כאלו אין זה שלו, רק של הגוף הכלה ואבד. ולכן אחר כל הגדולה נאמר וישב מרדכי אל שער המלך, שידע שזה העולם אינו רק שער המלך, והמן נדחף אל "ביתו", שנדמה לו עולם הזה כביתו, על כן היה אבל וחפוי ראש. וזהו שאמר המן, כי מתחלה נדמה לו הגדולה וחמודי עולם הזה כאלו הוא שלו, אבל וכל זה איננו שוה לי (דייקא, שאינו נחשב כשלי), בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך דייקא, שאז אני מבין כי שקר בימיני, כי זה הגדולה אינו שלי כי אם של הגוף הכלה ואבד, והבן. ועיין יפה תואר ויקרא פרשה כ"ח (אות ו) בענין העומר, והוא נאות לענינינו:
וזהו שנאמר וזה הדבר אשר תעשה "להם" (שיהיה נחשב שלהם) לקדש אותם לכהן לי, לא מה שמלבישים אותם הבגדים שהם לכבוד ולתפארת להגוף, רק שזה יהא נחשב להם שלהם שבאלו הבגדים הם מתקדשים על ידם לכהן ולעבוד לה' יתברך כידוע, עיין ברמב"ן (לעיל כח, ב). וזהו שאמר הכתוב קחו עמכם דברים ושובו אל ה', שזה הוא עמכם עם עצמותיכם, ולא צורכי עולם הזה, שזה איננו עם עצמכם כי אם עם הגוף. ועל זה מביא ואתה על במותימו תדרוך בימי מרדכי, ולא הגיס לבו לשמוח בזה, כי איננו חלקו, כי אם וישב מרדכי אל שער המלך, ששב אל שקו שהשק היה נחשב שלו, וכמו כן ואל תעניתו שזה שהתענה היה נחשב שלו:
וזהו שנאמר (לעיל יז, ב) וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו (דייקא) מים ונשתה, שזה הוא נחשב "לנו" מים ונשתה, עניני עולם הזה, וכיון שעשו עיקר מעולם הזה, רפו ידיהם מהתורה, וזה שנאמר מיד (שם, ח) ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, ואמרו חז"ל (תנחומא בשלח כה) בשביל שרפו ידיהם מהתורה. וידוע (אלשיך שמות יז, יד) הוא שרו של עמלק הוא יצר הרע, והוא גרם להם שיהיה עניני עולם הזה נחשב להם כשלהם. וזהו שנאמר זכור את (היינו עולם הזה הטפל, כמו (לעיל כא, כח) את בשרו, שדרשו (פסחים כב ע"ב) הטפל לבשרו) אשר עשה "לך" עמלק, ר"ל שתזכור מה שעשה עמלק להיות הטפל כשלך, היינו עולם הזה, אשר קרך בדרך וגו': ועל פי זה יתבאר המדרש (תנחומא תצא ה) זכור את אשר עשה לך עמלק, הדא הוא דכתיב (איוב יג, יב) זכרניכם משלי אפר לגבי חמר גביכם. כי עיקר הזכירה אשר עשה "לך" עמלק עניני עולם הזה, ובאמת האדם צריך שיזכור שנמשל לעפר, כי יסודו מעפר וסופו לעפר ישוב, וזה שיש לו בעולם הזה אינו שלו. ועל זה אמר המדרש הוו זהירין בזכירות הללו, דכאן ודכתיב (לעיל יז, יד) כי מחה אמחה את זכר עמלק, אם עשיתם כך תהיו בניו של אברהם שהמשיל עצמו (כעפר) [כאפר], שנאמר (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר. הכוונה, כי ענין זה מצינו באברהם, שנאמר (שם יח, יז) וה' אמר המכסה אני מאברהם וגו', ואיתא במדרש (ב"ר מט, ב) חמשה כרכים הללו שלו ואני איני מגלה לו, ועל זה עמד אברהם בתפלה ואמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדנ"י, כלומר עיקר תפלתי בשביל הנוגע לה' המרחם על בריותיו ואינו חפץ במיתתן, ולא למעני, כי ואנכי עפר ואפר, וזה שיש לי אינו שלי. ובהיותכם בבחינה זו שהנשמה עיקר, אז מצד הנשמה ישראל למעלה, כנאמר (דברים כח, א) ונתנך ה' [אלקיך] עליון על כל גויי הארץ, ואם לאו הרי הגוף עיקר, אז לגבי חומר גביכם, התקינו עצמיכם לשעבוד מצרים בחומר ולבנים, והבן:
וקדשת את חזה התנופה וגו' [כט, כז]. במסורה, מאשר לאהרן ומאשר לבניו (שם), ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה (בראשית לא, א). ופירש בעל הטורים, לומר שבשביל אהרן זכו בניו לכל הכבוד הזה, ע"כ דבריו. וכן הוא במדרש (ויק"ר כו, ו) על הפסוק (ויקרא כא, א) אמור אל הכהנים בני "אהרן", לומר מיראה שנתיירא אהרן מהקב"ה זכו בניו וכו'. ואמנם מצינו במדרש פרשת צו את אהרן וגו' (שם ז, א), מתחלת הספר כתיב וערכו בני אהרן (ויקרא א, ח), וזרקו בני אהרן (שם, יא), אמר משה חלקת כבוד לעצים בשביל בניהם, ולאהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו, אמר לו הקב"ה בשבילך אני מקרבו וכו'. הרי שנתקרב אהרן בשביל בניו: ונוכל לומר ששניהן צדקו יחדיו. כי האדם מוזהר שלא להיות צדיק בעיניו, על כן לבניו היה נראה במחשבתם שהם נתקרבו בשביל אהרן אביהם, ולאהרן היה נראה שהוא נתקרב בשביל בניו. וזהו שאמר הכתוב מאשר לאהרן ומאשר לבניו, ר"ל שלבניו היה נראה שזה מאשר לאהרן, ומאשר לבניו קאי על אהרן, שלאהרן היה נראה שזה הענין מאשר לבניו, בזכות בניו, על כן והיה לאהרן ולבניו לחק עולם: או יאמר על דרך שפירשנו (פר' חקת סוף דבור ראשון) אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה (תהלים ב, ז), שלכאורה זה גאות, ועל כן אמר שאספרה שבתורת חק הוא מה שאמר אלי בני אתה, כי לפי דעתי איני כדאי לזה. וכן על דרך זה אמר כאן והיה לאהרן ולבניו לחק עולם, שידמה בעיניהם שזה בחינת חק מה שזכו לזה מאת בני ישראל, והבן: