אור ברסלב
ייטב לב שמות על פרשת תרומה

ייטב לב שמות· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על פרשת תרומה

על פרשת משפטים

ויקחו לי תרומה [כה, ב]. במדרש תנחומא (תרומה ג) זהו שאמר הכתוב (מלאכי א, ב) אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו, וכתיב (שם, ג) ואת עשו שנאתי, מעשה בטורנוסרופוס ששאל את רבי עקיבא למה הקב"ה שונא אותנו, אמר לו כו' והקב"ה נוטה שמים ויוסד ארץ ואתה נוטל עץ וקורא אותו אלהים כשמו, לא כל שכן שיהא שונא אתכם כו'. וצריך ביאור ענין סמיכות זה לכאן:

ונראה לי על פי פשוט, כי ויקחו לי פירש רש"י לשמי. מלבד הפשוט שיהא לשם שמים, עוד דברים בגו על פי מה דאיתא בגמרא בבא בתרא פרק ה' דף ע"ה (ע"ב) שלשה נקראו על שמו של הקב"ה, צדיקים משיח וירושלים. צדיקים, דכתיב (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי. ופירש מהרש"א בחדושי אגדות (ד"ה ג' דברים), משום שעושים הכל לשמו נקראים על שמו. משיח, דכתיב (ירמיה כג, ו) וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו. ירושלים, דכתיב (יחזקאל מח, לה) ושם העיר מיום ה' שמה, אל תקרי שמה אלא שמה. ביאור הדבר, על פי דברי הרמב"ן תולדות על הפסוק (בראשית כה, כח) כי ציד בפיו, יכונה [האיש] כמעשהו לתדירותו, וכן (ירמיה ט, ה) שבתך בתוך מרמה, וכן (תהלים קט, ד) ואני תפלה, עיי"ש. וכמו כן יאמר לאשר תדיר ה' ישכון שמה על כן לתדירותו יכונה ה' שמה. ועיקר הדבר נובע ממדרש וארא (ש"ר ח, א) על הפסוק (לעיל ז, א) ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלקים לפרעה, דבר אחר מי הוא זה מלך הכבוד (תהלים כד, י), למה נקרא הקב"ה מלך הכבוד, שהוא חולק מכבודו ליראיו כו', הקב"ה קרא למשה בשמו נתתיך אלקים:

וזה שאמר כאן בתרומת המשכן שהוא מכון לשבתו עולמים, בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, ויקחו לי לשמי. לא אמר ויתנו, כי אם ויקחו, ר"ל שיקחו לקרא בשמי. על זה אמר זהו שאמר הכתוב אהבתי אתכם, ראה חיבה ואהבה שאהבתי אתכם לקרא בשמי, אבל ואת עשו שנאתי, בשביל שנוטל עץ וקורא אותו על שמי. וזה נכון: ויקחו לי תרומה וגו' [כה, ב]. היה לו לומר ויתנו. גם להבין פירוש רש"י לי לשמי. גם המדרש תנחומא (תרומה ג) זהו שאמר הכתוב (מלאכי א, ב) אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו, דמה ענין זה לכאן. והנה להלן (כה, י-יא) נאמר ועשו ארון עצי שטים וגו' וצפית אותו זהב טהור וגו' ועשית עליו זר זהב סביב, ובמדרש רבה (ש"ר לד, ב) מפני מה בכל הכלים כתיב ועשית ובארון כתיב ועשו, אמר הקב"ה יבואו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה. למה נכתב זר וקרינן זר, לומר לך זוכה נעשה לו זר, ואם לאו זר. ועיין יומא בפרק בא לו כהן גדול דף ע"ב (ע"ב):

וכל אלו באחת יבוארו בהקדם לפרש בשיר השירים (ז, א-ב) שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים, מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן. ובגמרא סוכה דף מ"ט (ע"ב) חמוקי ירכיך, מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, והיינו דאמר רבי אלעזר מה דכתיב (מיכה ו, ח) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך, עשות משפט זה הדין, אהבת חסד זה גמילות חסדים, והצנע לכת זה הוצאת המת והכנסת כלה, והרי דברים קל וחומר, ומה דברים שדרכן לעשות בפרהסיא אמרה תורה והצנע לכת, דברים שדרכן לעשות בצנעה על אחת כמה וכמה. והנה על אומרו דברי תורה בסתר פירש רש"י (ד"ה חמוקי ירכיך) ולא להיות יושב ושונה בגובה של עיר, ולא לשנות לתלמידיו בשוק. ויש להבין, הלומד לרבים בישיבה גם אם הוא לומד בביתו הדבר בפרסום, ואיך אפשר להיות בזה הצנע לכת וגו'. וכל שכן דקשה על הוצאת (וכו') [המת] והכנסת כלה לחופה שדרכן לעשות בפרהסיא אמרה תורה שיעשה בצנעה, ואיך אפשר לעשותן בצנעה, הלא כשהולך ללויה ולגמול חסד של אמת ולהכניס כלה לחופה ולשמח חתן וכלה, הכל רואין, והדבר הנגלה בפומבי ובפרהסיא אי אפשר שיהא בצנעה:

והנה, מה דאמר רבי אלעזר על הפסוק הגיד לך אדם וגו', הוא גם כן בסוף מסכת מכות דף כ"ד (ע"א). וראיתי בחדושי זקיני מהרש"א ז"ל באגדה (ד"ה בא מיכה) שפירש וז"ל, הגיד לך אדם מה טוב, שהוא דת הנימוסית המוסכם בשכלו של אדם. ומה ה' דורש ממך, שהוא דת אלקית. כי באלו השלשה דברים דת הנימוסית תודה ותסכים לדת אלקית, והם משפט ואהבת חסד והצנע לכת זו הוצאת וכו', אבל אמר שיש יתרון לדת אלקית, [שהיא תשער] שלא לעשות המצוה בשיתוף דבר אחר, רק לשם שמים. והוא שאמר והצנע לכת, שאף בדבר המפורסם וגלוי לא יאמר האדם כך וכך עשיתי בזו המצוה, שאין זה רק ליוהרא ולכבוד עצמו וכו', עיי"ש. ודבריו (ברי') [בפירוש] הפסוק מדבש מתוק, אבל סוף דבריו לא יאמר האדם כך וכך עשיתי במצוה זו וכו' הוא קצת דחוק, שהרי במה שאמר לכת, דהיינו הוצאת המת והכנסת כלה, היינו מה שהולך ללויה ולהכנסת כלה כפירוש רש"י (ד"ה זו הוצאת המת) דכתיב (קהלת ז, ב) טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, והליכה גופה מצוה מלבד התעסקות שבו, ועל הליכה אין צריך שיאמר כלום כך וכך עשיתי, שהכל רואין שהולך לעשות מצות הלויה והכנסת כלה. ולדבריו צריך לומר שתכלית ההליכה על ענין ההתעסקות בזה, ובזה צריך שלא יאמר כך וכך עשיתי, והוא דחוק קצת, דכפי הפשוט איירי מהליכה עצמה: והנראה לי להוסיף תבלין לדבריו, כי ענין המשפט וגמילות חסדים והוצאת המת והכנסת כלה הוא ענין שהשכל מחייב, מפני שיש בהן חיי אדם וקיום העולם, ובכל זאת צריך שלא יעשנו מפני כך, שהרי זה לתועלת עצמו, שהוא גומל חסד לזולתו ולמחר יגמלוהו כמו כן, אלא שצריך שיעשנו בשביל שכך צוה ה' לעשותו, וכמבואר בעקרים מאמר ג' פרק כ"ח. וזהו שאמר הכתוב פרשת אחרי (ויקרא יח, ה) ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה', יאמר ושמרתם את חקתי, שהם דת אלקית, ואת משפטי (שהשכל גוזר), אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ר"ל למען שהם חיי אדם וקיום העולם, אבל יהא הכוונה אני ה', בשביל שאני ה' גזרתי. וכן פירש בעקרים (שם עה"פ ישעיה לב, יז) והיה מעשה הצדקה שלום בקיבוץ המדיני, ועבודת הצדקה היינו העבודה שבלב לכוון לשם שמים ולשם מצות ה' להשלים רצונו, אז שכרו השקט ובטח עד עולם ע"כ דבריו. וזהו שאמרו בגמרא והלכת בדרכיו (דברים כח, ט), מה הוא חנון אף אתה חנון ומה הוא רחום אף אתה תהא רחום, ופירשו המפורשים, שלא תהא הכוונה במה שאתה חונן ומרחם בשביל שכמו כן למחר יגמלו אותך לחונן ולרחם עליך או על זרעך כי הוא גלגל החוזר בעולם, אלא כמו שהוא חונן ומרחם לא לשם גמול, כי אם צדקת מה תתן לו וגו' (איוב לה, ז), כמו כן אתה תהא חונן ומרחם להשלים רצונו, ולא לשום גמול או קבלת פרס. וכענין שנאמר (ירמיה ט, כג) כי אם בזאת יתהלל וגו' השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי "באלה" חפצתי נאום ה':

ולפי זה, הלומד ברבים שהוא תורה וגמילות חסדים ביחד, וכן העושה משפט שהוא תיקון המדיני, והגומל חסד והולך ללויה ולחופה וכדומה שיכול להיות בו כוונה בשביל שלאחר זמן ישובו לו לגמול חסד עמו ועם זרעו או בשביל להתפאר חלילה, ואין זה עבודה שלימה כי הוא לצורך עצמו. ויכול להיות שמכוון לא בשביל כך, כי אם בשביל מצות ה' להשלים רצונו, וכמו שהוא בה' עושה חסד משפט וצדקה. והנה המחשבה והכוונה אנה פונה, לא נודע לשום אדם הרואה מעשיו, כי אם לה' לבדו החוקר לב ובוחן כליות, ולו נתכנו עלילות מצעדי גבר וכוונתו הרצויה לשם שמים ולא לזולת זה. ואם כן בעיקר העבודה שבאלו השלשה דברים בהצנע, היינו במחשבה שבסתר, צריך שיהיה עם ה', ר"ל לשמו יתברך. וזהו שאמר הכתוב הגיד לך אדם מה טוב, סרסהו ודרשהו, כאלו אמר הגיד אדם מה טוב לך, ר"ל לעצמך לתועלתך, ו"מה" ה' דורש ממך, ר"ל שהוא יתברך דורש ממך "מה" הוא חנון לא לתועלת עצמו כי אם שכך רצונו, אף אתה תהא חנון לא לתועלת לך, היינו באלו שלשה דברים עשות משפט ואהבת חסד ולכת להוצאת המת ולחופה, שיש באלו תועלת עצמו ומצות ה', על זה אמר והצנע לכת עם אלקיך, אם שדרכן לעשותן בפרהסיא אמרה תורה שיעשה בצנעה, ר"ל (שגוף המעשה בודאי אי אפשר כי אם בפרהסיא, אבל) העבודה שבו שתהא המעשה נעשה לשם שמים לא לתועלת עצמו זה דבר שבצנעה, וכל שכן דבר שדרכו בצנעה בודאי יעשה רק לשם שמים:

והנה, כתיב (ישעיה א, כז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, והיינו ודאי במשפט וצדקה הנעשה במחשבה שבלב ובהצנע לשמו יתברך, לא לתועלת עצמו. וזהו שנאמר שובי שובי (מגלות) השולמית, העושה משפט וצדקה שמשים שלום בעולם, שובי שובי ונחזה בך, ר"ל בך בכוונה הפנימית שבך, שהוא לא בשביל שלום ותועלת ותיקון העולם כי אם לשם שמים. וזהו שאמר מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים, כמו הדגלים שסביב הארון ותוכו הלוחות ושם משכן כבודו יתברך, והוא נקודה הפנימית שהכל אליו פונים בכוונתם, כמבואר בעקידה ריש פרשת במדבר (שער עב), כמו כן כוונתך במשפט וצדקה לשמו יתברך, מה יפו פעמיך בנעלים המכסה הרגל בת נדיב, ר"ל כמו כן מה שאתה נדיב אתה מכסה, כאלו אתה עושה לעיני רואים בשביל לקבל תועלת בחינת בת (שכן מכונה מקבל), חמוקי ירכיך כמו חלאים, מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, כלומר אף דברי תורה של רבים, מפני שלעיני הרואים יכול להיות נראה כאלו עושה לתועלת עצמו לכבוד ולתפארת או בשביל זהב וכסף וכדומה, אבל בסתר הכוונה רק לשם שמים. וזה ענין מעשה ידי אמן, זה הקב"ה, שעושה שלא בשביל תועלת, רק שכך רצונו:

והנה, מה שנראה מבחוץ שהכוונה לתועלת עצמו, זה הוא השומר להכוונה פנימית שיהא בהצנע לה' לבדו ולא תראה כוונתו החוצה, שלא יתפאר בו. ועל כן מה שמבחוץ יכונה ארון, ובו התורה המשיבת נפש לשמו יתברך. והנה משה רבינו לא היה צריך לכל זה, כי הוא היה רחוק ומשולל מגשמיות, וכל שכן לבלי להתכוון שום כוונה רק לשמו יתברך, וגם מבחוץ לעיני כל, כולם יעידון כולם יגידון שכוונתו רק בלתי לה' לבדו ולא יתפאר בזה כלל. אבל שאר העם היו צריכים להסתיר הכוונה הפנימית ולכסותו, עד שאפשר לומר כאלו הכוונה להתפאר או לכבוד, למען יהיה הצנע לכת עם אלקיו, שתהא הכוונה הפנימית תוך נקודת הלב אך לשמו יתברך, ולא יתפאר בו. וענין המכסה זה יכונה ארון, וזהו שנאמר ועשו ארון עצי שטים וגו' וצפית אותו זהב, ר"ל שיסברו שמצופה בשביל זהב וכדומה:

וזהו שאמר המדרש בכולן כתיב ועשית וכאן כתיב ועשו, אמר הקב"ה יבואו הכל ויעסקו בארון, לרמז שיעסקו בתורה בדבר המכסה הכוונה המכונה ארון, כדי שיזכו כולן לתורה. ולכן לא כתיב ועשית ארון, כי משה לא היה צריך לזה, כמו שכתבתי לעיל. ועל זה אמרו ועשית עליו זר זהב סביב, למה נכתב זר וקרינן זר לומר לך, זוכה, ר"ל שזכה להיות מחשבתו הפנימית זכה וצלולה לה' לבדו זר, ר"ל מה שנראה עליו מבחוץ זה הוא זר למחשבה פנימית שתהא נקיה לה' לבדו. ואם לאו, כי אם מבית ומחוץ הכוונה בשביל תועלת עצמו להרבות בזהב וכדומה, אז זר, הוא זר מהתורה, והתורה זרה ממנו:

והנה, כתיב (משלי יא, כד) יש מפזר ונוסף עוד, ובודאי הנותן נדבה לוקח מאתו יתברך כפלים, וזהו שנאמר ויקחו לי תרומה, ר"ל אם שיקחו על ידי זה, עם כל זה יהא הכוונה לא לתועלת, כי אם לי לשמי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו דייקא, נדיבות לב לבד, לא בשביל השבת גמול, תקחו וגו'. כי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם דייקא, ר"ל בתוכיות לבם, על כן צריך להיות תוכיות הלב זך ונקי לשמי. ועל זה אמר המדרש אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם ב"מה" אהבתנו, ר"ל בשביל שאנו הולכים בדרכך "מה" הוא וגו' לא בשביל גמול וכו', לכך אהבתי אתכם. וזה שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל "מה" יי' אלקיך שואל מעמך, ר"ל ששואל מעמך מה יי' אלקיך לא בשביל גמול, כמו כן אתה תהא הכוונה כי אם ליראה. והבן, כי זה ענין נחמד: ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו' [כה, ב]. יש לדקדק, דהיה ראוי לומר ויתנו. גם הא דקאמר לי, עיין רש"י. גם מה שכפל אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, ובמדרש רבה (ש"ר לג, ח) הדא הוא דכתיב (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה כו', אמרו רבנן, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, ותרי"א אמר להם משה, מנין תור"ה צוה לנו משה, מורשה, אל תקרא מורשה אלא ירושה, ירושה היא לישראל לעולם. דבר אחר אל תקרא מורשה אלא מאורסה כו', עי"ש:

ונראה לי בהקדם מה שפירשתי הא דכתיב (להלן לב, י-יא) ועתה הניחה לי וגו' ויחל משה וגו' ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך, ובמדרש (שם מג, ה) פתח של תשובה פתח לו הקב"ה בסיני, אנכי ה' אלקיך (לעיל כ, ב), בשעה שעשו ישראל אותו מעשה אמר הקב"ה אפשר שלא נעשה בהם מדת הדין על שבטלו הדבור (ופירש היפה תואר (מג, ו) על פי דאיתא שם (ש"ר מב, ח) דעיקר האשמה מה שחטאו באותן שתי הדברות ששמעו מפי הגבורה, והיינו כשביטלו הדבור ששמעו מפי ה' עצמו כביכול). אמר משה כך אמרת אנכי ה' אלקיך, אלקיכם לא נאמר, לא להם אמרת אלא לי, ואני לא בטלתי, ע"כ דבריו. ביאור הדברים, דודאי כולם נצטוו, אלא שר"ל שגם אותן הדברות אמרת בלשון יחיד לי כדי לומר להם, ואם כן לא בטלו דבור ששמעו מפיך, כי בפה לא נצטוו ממך אלא אני, והרי זה כמו שאר הדברות שנצטוו מפי משה, ואין החטא גדול כל כך: אבל אכתי קשיא, הא האמת כי שתים מפי הגבורה שמענו, והדבור נאמר מפי הקב"ה לכל אחד ואחד מישראל. ושמעתי לתרץ, כי הקב"ה כרחם אב וגו' כן ריחם על עמו ונחם על הרעה, אבל מפני שהיה קטרוג ממלאכי הדין הם אף וחמה, ולנגד פניהם מצא משה מענה זו, כי הם לא ידעו מחשבותיו יתברך שכוון באומרו אלקיך לכל אחד ואחד מישראל. וזהו שאמר ועתה הניחה לי, אבל מה אעשה ויחר אפי (מלאך הנקרא אף) בהם ואכלם [וגו']. ויחל משה וגו' ויאמר (אם כן) למה ה' יחרה אפך, המלאך אף, הלא לנגדו יש לי מענה לא להם אמרת אלא לי לאמר להם, ולא חטאו כי אם במה ששמעו מפי ולא מפיך. ועיין מה שכתבתי לעיל פרשת ויגש (ד"ה אבל) בארוכה בזה: ולפי זה, הנה ידוע (ש"ר מח, ו) כי התרומה עיקרה בא לכפר על מעשה העגל, ואם כן אי היה צריך כפרה נגד המקטריגים היה די במעשה בלבד בנתינתה בלי נדיבת הלב, כי הם אינם יודעים מחשבות אדם, כמבואר בתוספות פרק קמא דשבת (יב ע"ב ד"ה שאין) שמלאכים אינם יודעים מחשבות. אבל באמת משה כבר עמד בפרץ להשיב אף וחמה מהשחית באותו מענה לא להם אמרת וכו', אך השי"ת שיודע האמת כי לכולם כוון במחשבתו ואמר לכל אחד ואחד אנכי ה' אלקיך, ואם כן חטאו במה ששמעו מפיו יתברך, ועל זה צריך כל אחד ואחד לתת תרומה בנדיבת לבו, כי הוא יתברך חוקר לב ובוחן כליות, ומעשה בלא מחשבה לאו כלום הוא, וזהו שאמר ויקחו "לי" דייקא תרומה, הכוונה על פי דקיימא לן בחושן משפט סימן רמ"ב (ס"ג) מתנה טמירתא לאו כלום. והנה עד עתה היה מוכרח לומר לא להם אמרת כו' להסיר המשטינים, אם כן הגם כי הקב"ה נתן לכל אחד מישראל שתי הדברות, עם כל זה הוי מתנה טמירתא ואינו מועיל, אבל על ידי נתינת התרומה שכיפר על מעשה ההוא, נתגלה ונודע לכל כי הקב"ה נתן לנו אותן שתי דברות מפיו יתברך, אם כן הוי מתנה גלויה ומפורסמת. וזהו שנאמר ויקחו לי תרומה, שעל ידי התרומה אתם לוקחים אותי, שאני מכנה אלקותי על כל אחד ואחד מישראל במאמר אנכי ה' אלקיך. וזהו שאמר המדרש (ש"ר לג, א עה"פ משלי ד, ב) כי לקח טוב, בא לתרץ הא דאמר ויקחו, והטעם, כי על ידי זה נתתי לכם, תורתי דייקא, היינו שתי דברות הראשונות הנוגע לעצמי ושמעתם מפי עצמי, והוי מתנה גלויה, על כן מעתה אל תעזובו, כי שוב תירוץ הנ"ל שאמר משה אין בו מועיל, והבן:

וזהו שאמר המדרש הדא הוא דכתיב תורה צוה לנו משה וכו', ר"ל כי לפי המענה של משה לא להם אמרת, היו תרי"ג מפי משה. אבל עתה אתי שפיר הא דכתיב תור"ה מנין תרי"א צוה לנו משה, ושתים מפי הגבורה, כי התרומה מכפר, וכאמור: ב) עוד יבואר מקראי קודש הנ"ל והמדרש. דאיתא בבא בתרא דף ח' ע"ב אין עושין שררות על הצבור פחות משנים, שנאמר (להלן כח, ה) והם יקחו את הזהב וגו'. מה שררותא, לפי שממשכנין על הצדקה, כי הא דרבא אכפיה כו' ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה. והכי קיימא לן ביורה דעה סימן רמ"ח (ס"א) וסימן רנ"ו (ס"ה), עיי"ש. ומזה מבואר דגם בתרומת המשכן דכתיב ויקחו, שהיו שנים גובאין, היינו מפני שהיו כופין וממשכנין כמו על צדקה לעניים:

ולכאורה קשה הא קיימא לן (חו"מ סי' רה ס"ב) תלוהו ויהיב לאו כלום. וצריך לומר הטעם, דכל דבר שאדם מחויב הוי כמו מכר, דמהני באונס, וכמו שכתבו תוספות בבא בתרא מ"ח (ע"א ד"ה אילימא), או כדמשני הש"ס שם דניחא ליה דתהוי ליה כפרה, ובגיטי נשים דכופין אותו משום דמצוה לשמוע דברי חכמים. והוא הדין הכא בצדקה, מהאי טעמא מהני כפיה, וכמו כן בתרומת המשכן שה' צוה לתת תרומה. והטעם דמהני כפיה, מבואר ברמב"ם הלכות גירושין פרק ב' בסופו (ה"כ) שאין אומרים אונס אלא למי שנלחץ לעשות דבר שאינו מחויב מהתורה, אבל מי שתקפו יצרו לבטל מצוה והוכה עד שעשה הדבר שמחויב, אין זה אונס ממנו, רק מכח יצרו שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו, עכ"ל בקיצור. והיינו לדעת הרשב"א (ראש השנה ד. ד"ה וצדקות) דגם בצדקה בעינן שיאמר רוצה אני (עיין חתם סופר (שו"ת) יורה דעה סימן רמ"ב (אות ד)). וזהו שנאמר (כה, ב) דבר אל בני ישראל ויקחו (פירוש, שנים גובאים) לי תרומה מאת כל איש, אפילו בעל כרחו, לכך לא כתיב ויתנו דהיה משמע מדעתם, כי אם ויקחו כרצונם בעל כרחו על ידי כפיה. ושמא תאמר הלא אונסא כמאן דלא עביד (ירושלמי גיטין פ"ז ה"ו), ועל זה אמר אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, ר"ל אחר שתקחו אז ודאי ידבנו לבו, כיון שהוסר המונע, ודאי עושה מרצונו ונדיבת לבו:

ונקדים מה שפירשתי (לעיל פרשת משפטים (ד"ה והן)) הא דכתיב בפרשת ברכה (דברים לג, ג-ד) והם תכו לרגליך, כפירוש רש"י שתכו עצמם תחת ההר, הגם כי ישא מדברותיך, פירוש שכבר קבלו לישא מדברותיך שאמרו (לעיל כד, ז) נעשה ונשמע, אלא שאחר הקולות והלפידים חזרו בהן. ואי קשיא למה לי כל זה, על זה אמר תירוץ לזה תורה צוה לנו משה מורשה, להורות שהתורה אינה לישראל בבחינת מתנה התלויה בדעתם ורצונם אם רוצים לקבלו, כי אם בחינת ירושה, הבאה לאדם בעל כרחו. ולפי זה קשה, מה מועיל כפיה הא אונסא כמאן דלא עביד, אבל כבר תירץ אאזמ"ו זצוק"ל (ישמח משה, ר"פ במדבר ד"ה והנ"ל) על פי סברת הרמב"ם הנ"ל בהלכות גירושין דבישראל מהני כפיה להסיר המונע, דאחר שהוסר המונע, הוא יצרו הרע, אנן סהדי שעושה ברצון. ובזה לא קשיא קושית אומות העולם (עבודה זרה ב ע"ב) כלום כפית עלינו ההר כשם שכפית על ישראל, דבישראל מהני כפיה שמקורם טוב וממקור קדוש מחצבתם, מה שאין כן באומות העולם, זנתה אמם ושורשם רע, לא מהני כפיה, ע"כ דברי מוזצ"ל:

והן דברי חז"ל (ש"ר לג, ז) אל תקרי מורשה לשון ירושה בעל כרחו, דקשה מה מהני, ועל זה אמר אלא מאורסה, דבאמת התורה חביבה על ישראל כמו ארוסה שחביבה על בעלה, ורצונם למלאות רצון יוצרם, אלא שיצרם הרע היה מונעם, על כן מהני כפיה ומורשה בעל כרחם, דבהוסר המונע ודאי מקבלים ועושים ברצון. והיינו דכתיב מורשה קהלת יעקב, אבל באומות העולם לא מהני כפיה. והיינו דכתיב כאן דבר אל בני ישראל ויקחו, בעל כרחם, אשר ידבנו לבו בעת שתקחו, וכדפרישית. ועל זה אמר המדרש (שם) הדא הוא דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה, אל תקרי מורשה אלא מאורסה, והבן:

ג) ויקחו לי תרומה [כה, ב]. פירש רש"י, לשמי. ובתנא דבי אליהו (רבה יז), בשעה שאמרו ישראל (לעיל כד, ז) נעשה ונשמע, אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה: ונראה לי בהקדם המסורה נעשה ונשמע, ונשמע קולו בבואו אל הקודש (להלן כח, לה), ונשמע פתגם המלך (אסתר א, כ). ויבואר, כי במקדש היה הכהן גדול מזכיר שם הוי"ה ככתבו, ולא בגבולין (עי' סוטה לח.). והטעם מבואר בגורי האר"י ז"ל, כי השם הוי"ה המורה כביכול על עצמותו שהוא אחד הפשוט, צריך להזכיר אותו בכל האותיות יחדיו בבחינת האחדות, מה שאין הפה יכול לדבר בלתי כהן גדול שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו. והיינו כשהיו שומעין את השם וכו' מפורש יוצא, כלומר מאליו, מפי כהן גדול (מוסף ליו"כ). וזהו שנאמר (לעיל כ, כא) בכל המקום אשר אזכיר דייקא אני בעצמי את שמי, אבוא אליך וברכתיך, ע"כ דבריהם. וזה נראה לי פירוש הכתוב (ישעיה מ, ה) ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר (שהוא) יחדיו, בבחינת אחדות, כי פי הוי"ה דבר (מפי כהן גדול), והבן. וזהו שנאמר כל אשר דבר ה' נעשה, אז ונשמע, היינו ונשמע קולו של כהן גדול בבואו אל הקודש, שמזכיר את השם ככתבו, כי ונשמע פתגם המלך מלכו של עולם היוצא מפי כהן גדול:

וזהו ויקחו לי לשמי, כדי להזכיר שמי. ולכן לא אמר ויתנו, כי אם ויקחו, כי על ידי שמזכיר שמי אבוא אליך וברכתיך. והיינו הלקיחה, הברכה, ברכת שמים ממעל. וזהו שאמרו, בשעה שאמרו נעשה ונשמע, שפירושו שנשמע קולו של כהן גדול כפי שפירשתי, אז אמר הקב"ה ויקחו לי לשמי תרומה:

ועל פי זה יתבאר אומרו מאת כל איש אשר ידבנו לבו, דלכאורה היה די באומרו מאת אשר ידבנו לבו, כל איש למה לי. ולדרכנו יאמר, כי יש מי שהיה מנדב זהב וכסף כו', ויש מי שהיה מנדב מלאכת ידיו לטויה ואריגה וריקום וכדומה, ויש מי שהיה מנדב רגליו להביא אבני שוהם ואבני מילואים. אם כן היתה הנדבה רק חלק מחלקי איש, אבל לא די בזה, כי אם היה צריך כל אחד ואחד לנדב מה שהוא כללות מכל האיש, והוא נדבת הלב, כדאיתא במדרש (ילקוט שלח רמז תשנ ד"ה וראיתם) אם אנת יהיב לבך לי אנת כולא דילי. וכיון שהיתה נדבת המשכן לשכן שמו יתברך שם, שם המיוחד בתכלית האחדות, היה צריך הנדבה להיות ממקור האחדות של כל האיש ביחד. וזהו שנאמר ויקחו לי לשמי המיוחד, על כן תרומה מאת כל איש, כללות של כל איש, והוא אשר ידבנו לבו, לכך וזאת התרומה וגו' זהב וכסף כו', י"ג דברים, כמנין אח"ד. והיינו טעמא שהיתה המנורה מקשה אחד (להלן כה, לא), וכמו כן הכפרת מקשה אחד (שם כה, יח), והמזבח ממנו קרנותיו (שם כז, ב), וחבר את האהל והיה המשכן אחד (שם כו, ו) לשכן שמו המיוחד, כמאמרנו (מנחה לשבת) אתה אחד ושמך אחד, והבן:

ד) או יאמר דיש להבין אומרו ויקחו לי תרומה, ויתנו היה ראוי לומר. וגם להבין פירוש רש"י לי לשמי. וגם אומרו מאת כל, דמשמע כלל, ואחר כך פרט איש אשר וגו'. והנראה לי על פי דכתיב (במדבר כד, ב) וירא את ישראל שוכן לשבטיו, ופירש רש"י ראה שאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה. ואמרתי בדרך צחות, כי כשבאין לגבות מעות לצדקה ולבנין בית הכנסת ובית המדרש, הדרך הישר שיתן כל אחד ואחד לפי נדבת לבו כפי ברכת ה' אותו, ולא ישית עיניו ולבו אל מול רעהו לאמר אם הוא נותן סכום כך אני נותן סכום כך, כי אין זה רק קנאת איש מרעהו, אבל הנותן לשם שמים מה לו אם רעהו רע עין או לא, הוא יהיה טוב עין ויבורך, כדכתיב (דברים טו, ח-י) פתוח תפתח את ידך וגו' כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו'. וזהו שכתב, ראה שאין פתחיהן של ידיהם מכוונים זה כנגד זה, כי אם כל אחד ואחד נותן נדבת לבו כהוגן, ואז יבנה בית המדרש ובית הכנסת. וזהו שאמרו (עי' סנהדרין קה ע"ב) מה טובו אוהליך וגו' (במדבר כד, ה), אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, והבן:

והנה, החוקר לב ובוחן כליות, לפניו נגלו מי הנותן לשמו ומי שאינו נותן רק מחמת קנאת איש מרעהו, אבל האדם לא יוכל לחקור מחשבות האדם ותחבולותיו אם כוונתו לשמים זכה וברורה או לא. אבל המופת לזה אשר גם הגבאי יבין כוונת הנותן אם הוא לשמו יתברך, הוא בזה, אם נותן כפי נדבת לבו ואינו חוקר ודורש כמה נתן זה או זה, ואינו מעריך נדבתו מול רעהו, אז כוונתו לשמים. אבל אם מעריך נדבתו מול פני רעהו, אז אין כוונתו לשמים. וזהו שנאמר ויקחו לי לשמי, שהלוקחים ידעו שהוא לשמי, והמופת מאת כל איש אשר ידבנו לבו דייקא, ולא זה כנגד זה, אז תקחו את תרומתי, והבן. ועל זה אמר להלן (כה, ט) וכן תעשו, לדורות (סנהדרין טז ע"ב):

או יאמר ויקחו לי תרומה מאת כל (הנבראים) איש (מין אנושי, כי הוא) אשר ידבנו לבו [כה, ב]. שהוא בעל בחירה, ובבחירתו ורצונו מנדב את עצמו. מה שאין כן שאר הנבראים שאינם בעלי בחירה ורצון, ואין בהם נדיבות לב, והבן: ה) או יאמר ויקחו לי תרומה [כה, ב]. דהוה ליה לומר ויתנו. ב', למה כפל ואמר תקחו את תרומתי. ג', "את" למה לי, מי לא הוי סגי תקחו תרומתי. ובמדרש רבה (ש"ר לג, ג), זה שאמר הכתוב (שיר השירים ה, ב) אני ישנה ממעשה העגל, ולבי ער והקב"ה מרתיק עלי ואומר ויקחו לי תרומה:

ונראה לי ביאור הדברים, כי נודע (ש"ר מח, ו) כי התרומה היתה לבנות בית המקדש לכפר על מעשה העגל. והענין, כי כשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו.), ולכך אמרו (לעיל כד, ז) נעשה ונשמע, ביטלו הרצון עד שהקדימו עשיה לשמיעה, וזה מורה על עבודתן מעומק הלב באמת. אבל אחרי כן על ידי מעשה העגל חזרה זוהמתן (זוהר בראשית נב ע"ב) ולא היתה עבודה מקרב הלב העמוק. וידוע (שם תצא רפא ע"ב) דרחמנא לבא בעי, על כן צוה הקב"ה לבנות בית המקדש, כי בבואו שמה, מכח קדושת המקום יהיה הלב חוזר וניעור לעבודת אמת, כאשר פירש אאזמ"ו זצוק"ל (תפלה למשה פד, ג אות ב) מקרא שכתוב (תהלים פד, ג) נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' לבי ובשרי ירננו וגו', כי הבית המקדש מרכז האמצעי של העולם, והוא נקרא (זוהר שלח קסא ע"ב) לבא דעלמא, על כן מצא מין את מינו וניעור, ע"כ דבריו ז"ל. וכן פירש הגאון מה"ר זלמן ז"ל בסידור שלו (שער חנוכה, רעו. ד"ה והנה) ומפני חטאינו גלינו וגו' ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחות לפניך (מוסף לשלש רגלים), כי לכאורה מי מעכב בידינו להשתחות, אבל הענין, כי יש השתחואה חיצונית, וזה אינו עיקר, כי אם השתחואה פנימית להיות בטל במציאות בעומק הלב לפני ה' החוקר לב, וזה אינו בידינו עתה, כי אם בהיותנו במקום מקדשנו גילוי שכינתו יתברך ששם נתבטל הלב ביטול אמיתי לפניו יתברך. וזה ואין אנו יכולים להשתחות לפניך דייקא, ע"כ דבריו. וזהו שאמרו שהיה בית המקדש מכפר מקנח מעשה העגל, שהיה מטמא ומטמטם הלב, אבל בית המקדש היה מטהר הלב לעבודת הבורא יתברך:

והן דברי המדרש, אני ישנה בלבי ממעשה העגל, ולמען היות בני ישראל ער לעבודתו, על כן הקב"ה אומר ויקחו לי תרומה לבנות בית המקדש, לעורר הלב. וזהו שנאמר ויקחו, כי על ידי נתינת התרומה ירויח כל אחד ואחד שיהיה עבודתו עבודה תמה בלב ונפש, ואין לך קיחה יותר מזה. וזה שאמר הכתוב עצמו לפרש מה שאמר ויקחו לי תרומה (ולא אמר ויתנו) מאת כל איש, על זה אמר אשר ידבנו לבו, ר"ל שידבנו לבו (בעת עבודתו, זה) תקחו את תרומתי, עם תרומתי, וזה לשון קיחה: ובזה אמרתי טעם על מצות מחצית השקל. כי אחר מעשה העגל שנטמטם הלב היתה עבודתם בפה ובמעשה, בלא רצון ובלא לב טהור, ואין זה עבודה כי אם מחציתה, ולזה צוה הקב"ה לתת חצי שקל, לעורר הלב והרצון, ולכפר על העדרו עד אותו שעה. וזהו שאמר הכתוב פרשת תשא (להלן ל, יב-טו) ונתנו איש כופר נפשו דייקא, כופר על בחינת נפש ורצון (כפירוש רש"י חולין דף ק"כ (ע"א ד"ה לרבות את השותה) נפש (ויקרא ז, כה) לשון רצון, עיי"ש), על כן זה יתנו וגו' מחצית השקל דייקא, וזהו שנאמר לכפר על נפשותיכם:

ועל פי זה אמרתי שזה שאמרו ז"ל (מגילה יג ע"ב) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול כו', לפיכך הקדים שקליהם כו'. ענינו, כי המן אמר (אסתר ג, ח) ישנו עם אחד מפוזר וגו', ביאורו, כי רש"י (לעיל יט, ב) פירש ויחן שם ישראל נגד ההר שחנו יחד כאיש אחד בלב אחד, ירצה, כענין שאמרו (סוכה מה ע"ב) למה נמשלו ישראל לתמר, מה תמר אין לו רק לב אחד אף ישראל אין להם רק לב אחד לאביהם שבשמים. אמנם זהו אם העבודה מתוך הלב, אז חונים ועומדים יחד כולם כאיש אחד. אמנם אם ח"ו לבם לא נכון עמם, הרי הם מפוזרים ומפורדים, זה בכה וזה בכה, כל אחד מחשבתו פונה לדרכו, זה לכרמו וזה לזיתו וזה לגרנו ויקבו. וזהו שאמר המן ישנו עם אחד לפי ראות העין, אבל מפוזר ומפורד בין העמים, כי לבם בל עמם, ואין עבודתם מעומק הלב. ולכך אמר ישנו, כי כישן דמי, והרי הם מפוזרים זה בכה וזה בכה במחשבתו, והיינו ואת דתי המלך הוא מלך מלכי המלכים ב"ה אינם עושים, ר"ל אם אמנם עושים במעשה אבל זה "אינם" בעצמותן, רק האברים החיצונים, ולא הם עצמותן בפנימית לבם. וזה שלא אמר "אין" עושים, כי אם "אינם" עושים, לכך ולמלך אין שוה להניחם. והנה היה גלוי וידוע כו' שעתיד המן לשקול ולקטרג על היות עבודתם בלא לב, על כן הקדים שקליהן מצות מחצית השקל לעורר לבבם לעבודתו, ואז יהיו באגודה אחת כאיש אחד בלב אחד, והבן:

וזה שאנו מבקשים (תפלת שמו"ע) והשב את העבודה לדביר ביתך, אז ותהי לרצון עבודת ישראל, כלומר אז תהיה עבודת ישראל עם הרצון האמיתי מעומק הלב. ועל כן ל'דביר ב'יתך ראשי תיבות ל"ב, כי בית המקדש מעורר הלב, כאמור למעלה. ועיין מה שכתבתי עוד בסוף פרשת בשלח (ד"ה וזה) על המדרש הזה:

ו) ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וזאת התרוטח וגו' [כה, ב'ג]. הנה ראוי לשית לב על מלת לי, כי היה די באומרו ויקחו תרומה (ודברי רש"י ידועים). גם וזאת התרומה, הוא אך למותר, כי מה היה המקרא חסר באומרו ויקחו לי תרומה וגו' זהב וגו'. ודברי מאור עינינו רש"י ז"ל ידועים: וגם אני אענה חלקי, בהקדם לבאר מאמר דוד המלך ע"ה בתהילים סימן כ"ב (יח-כ) אספר כל עצמותי המה יביטו יראו בי יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל וגו', אשר לפי קבלת רז"ל (מגילה טו ע"ב) מוסב כל הענין על אסתר שהיתה מתפללת על מפלת המן, דהנה איתא בגמרא מגילה י' (ע"ב) רבי שמואל בר נחמני פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (ישעיה נה, יג) תחת הנעצוץ וגו' זה וכו', והיה לה' לשם אלו ימי פורים. ופירשו המפורשים, לאשר ידענו אשר על פי חכמת איצטגנינות היו ימי הפורים מורה רע על האומה הישראלית, ומצד זה בחר בהם המן להזדווג אז אל האומה הזאת, וזהו הפירוש שעשה את עצמו עבודה זרה (מגילה שם), מושפע מהמזלות כנ"ל. ובזה עלה אלהים בשם ותפארת בהראותו הכנעת המערכות, ברצותו להטיב לעם קרובו ולהצילם מיד הקמים, שידד מסילת הכוכבים, וכל באי עולם ידעו והכירו כי רק אך יד ה' עשתה זאת. וזה שאמר רבי שמואל בר נחמני, תחת הנעצוץ זה המן שעשה עצמו עבודה זרה (היינו לקבל שפע מהמזלות, כי היה ברום המעלות), יעלה ברוש זה מרדכי (שהיה על פי המזלות בשפל תחתית) וכו', והיה לה' לשם אלו ימי פורים, כלומר הימים אשר היה פורים בהם לפי סגולתם פרסמו את שמו יתברך כי ידו עשתה זאת כנזכר לעיל, ע"כ דבריהם עיי"ש:

והנה, המן בהיותו חכם להרע, ידע באמת כי לא יספיק עצתו לשלוט על עם ה', להיותם ממקום גבוה נאצלים, ואל "אצילי בני ישראל" לא שלח ידו כי הם למעלה מהטבע (ובאמת לא מצינו בשום מקום שתהיה גזירת המן להעביר על הדת כמו בענין חנוכה וכדומה), אמנם כל כוונתו היתה להרוג ולאבד גופות יקרות, לאשר כי דימה בנפשו שאין הפרש בין גופם ובין גופי יתר החיים המדברים, ושניהם קרוצים מחומר עפר מן האדמה, ואין בהם איכות קדושה ושפע האלהים. אמנם באמת שגה ברואה גם בזה, וכרחוק מזרח ממערב רחוקים גופי עם בני ישראל מגופי אומות העולם, כי עליהם נאמר (הושע ב, ז) זנתה אמם הובישה הורתם, ונאחזים בסבך חלאת זוהמת נחש הקדמוני, וטומאתה בשוליה, לא באלה חלק יעקב המופרשים ומובדלים מכל סוג טומאה וזוהמא, אשר לתקן זאת באה מצות מילה, והפרישה מטומאת נדה, ויתר האזהרות והסייגים, כידוע טעמם ליודעי חן ולהבאים בסוד ה' והנגלות לנו מפי סופרים וספרים הק':

ונקדים עוד, כי ידוע אשר הנשמה לבדה תכונה בשם ותואר אדם, והגוף בשם לבוש, כנאמר מפורש (להלן ל, לב) על בשר אדם לא ייסך, ולא נאמר על אדם לא ייסך, וכמבואר בזוהר הק' (בראשית כ ע"ב) על הפסוק (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני, והבן. ובזה יובן מאמר אסתר ותפלתה והתנצלותה על כל הרעה אשר מצאה ואת בני דורה במחשבת המן הרע הזה, ותאמר בשם כל ישראל הנתונים בצרה ובצוקה אספר כל עצמותי, ר"ל ה"עצמיות" שלי, דהיינו הנשמה אשר היא עצם האדם כנזכר לעיל, ועליה אבטח ולא אפחד כי לא תאונה אליה רעה, לאשר כי ממקום גבוה נאצלה למעלה מהטבע ולא תגע בה יד הטבע והצורר כלל וכלל, אך המה יביטו יראו בי, ר"ל בהביטם לפנימיותי כנזכר לעיל יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל, היינו על גופי ובשרי, בחשבם כי ישלטו על לבושי היינו הגוף, ועליה יפילו גורל ללכדני במצודתם, בחשבם כי כמוני כמוהם מחומר קרוצים. אמנם גם בזה ואתה ה' אל תרחק וגו', כנזכר לעיל:

ובהקדם עוד דברי הבעל עקידה בפרשת תשא (שער נב) בענין מחצית השקל, ותורף דבריו בקצרה, כי הכח החומרי שבאדם כלול מעשרה כחות, וכנגדן בנפש כלול מעשרה כחות רוחניים, ולזה אמר (להלן ל' יג) עשרים גרה השקל, ר"ל כל האדם בכללו כלול מעשרים כחות כנזכר לעיל, חציו לה' וחציו לכם. ולכוונה זו בא הצווי לתת מחצית השקל, לרמז שיתקן האדם החלק החומרי אשר בו למען יהיה כולו קודש לה', דהא בהא תליא, עיי"ש דבריו באורך. ולהבין השייכות מהמחצית השקל לפרשת תשא בעת פקודיהם הוספתי נפך לדרכו, כי כל עיקר טעם נתינת השקלים היה כדי שלא ישלוט בהם עין הרע, וכמאמר הכתוב (שם, יב) ולא יהיה בהם נגף. ובהיות כי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו ומלך חפץ בחיים, ולמען לא ישלוט עין הרע בהם, חכם חניטיו לתת מחצית השקל ולא שקל שלם, למען ישים כל אחד על לבו לאמר מדוע עשה ה' ככה לצוות רק על מחצית, הלא אין מעצור ליתן ולהפריש מהונו שקל שלם, וגם את כל הון ביתו באהבת ה' בוז אבוז לו, ובודאי אין זה כי אם לרמז באה לטהר ולזכך גופי המשוקע בהבלי הזמן והצריך תיקון, להיות גם הוא קודש לה' ולהדמותו אל הצורה, וכדרך שכתב העקידה. ובהיות כן יתאחד עם הנשמה ויעלה בהר ה' למקום דלא שלטא ביה עינא למעלה מהטבע, ובצל שדי יתלונן, וממילא לא ישלוט בהם עין הרע, והבן: ובזה יובן המאמר במגילה (יג ע"ב) גלוי וידוע וכו' שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, היינו לקנות בהם גופות עם בני ישראל לעשות בהם כלה ונחרצה בהרג ואבדן ח"ו, כי דימה בנפשו אשר מצד גופותם יספיק ללכדם במצודתו כנזכר לעיל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו לכוונה הנ"ל, להורות להם תשובה כמובא בדברינו למעלה, ואזי יזדכך חומרם גם הוא לעלות למעלה מהטבע והזמן, ולא יספיק ידי הצר לשלוט בהם. והיינו דתנן באחד באדר, ר"ל למען אשר בחדש אדר יהיה האדם בבחינת אחד להעלות נר תמיד ושביב אלהי גם על החומר כמו על הצורה, לכוונה הלזו משמיעין על השקלים, והבן:

והנה, במצות צדקה ניכר גודל יקר ערך מעלת עם בני ישראל לפני המקום ב"ה ושאנחנו נקראים בנים למקום, ועל פי הגמרא (בבא בתרא י.) שאל האי מינא אם אלקיכם אוהב עניים למה אינו מפרנסם, ואמשול לך משל, משל למלך שכעס על עבדו, אמר לו אדרבה אמשול לך משל למלך שכעס על בנו וכו', כמבואר בפרשת דרכים (דרוש יז). ולזה בזה החדש דוקא משמיעין על השקלים, ולו משפט הבכורה בנתינת צדקה יותר מבשאר החדשים, להראות לעיני העמים והשרים גודל חשיבות עם ה' בעיניו, למען יסתם פה המסטינים מעלינו וכנזכר לעיל:

ועוד טעם אחר, כי המפורשים כתבו הטעם על הא דנאמר (דברים ו, ה) ובכל מאודך, כי בכל נפשך פירושו שמחויב כל אחד מישראל למסור נפשו על קדושת שמו יתברך ולגמור בדעתו אם היה מזדמן לפניו שיכריחהו לעבור על אחת ממצות ה' אשר לא תעשנה והוא מהדברים שאמרו בהם יהרג ואל יעבור, אזי ימסור נפשו להריגה וימאס בחיי העולם הזה, וישליך נפשו מנגד נגד קדושת שמו יתברך. והנה הכוונה הלזו בודאי צריך להיות מעומק הלב, כי בוחן לבות וכליות יודע תוכן כוונתו אם מקבל עליו כל זה ממעמקי הלב. והנה בהיות האדם מלובש בחומר, ועקוב הלב מכל, יכול להיות כי נדמה לו אשר הוא מקבל עליו מסירת נפשו על קדושת ה', ובאמת אפשר אם היה בא לידי מעשה בפועל ממש ירך לבבו ויסוג אחור. והבחינה לזה הוא לידע ולהודע האמת בעצמו, אם יכול להעמיד את עצמו בנסיון הממון לבזבז ממונו עבור כבוד שמו יתברך, אשר בזה עוסק האדם כל ימי חלדו לאסוף חיל ולצבור הון, יומם ולילה לא ינוח, ופורש עצמו למדבריות ועובר ארחות ימים בסכנות עצומות, וממש כמעט נתעצם עם המעות ועמודיו עשה כסף, ואם רואה האדם כי עומד לנגד היצר בעניני מעות בעסק עבדות ה', זהו הבחינה אשר בלי ספק גם אם יהיה מזדמן לפניו למסור נפשו בפועל ממש על קידוש השם לא יהיה מעכב. ולזה זכרה התורה בכל מאודך אחר בכל נפשך, ע"כ מבואר בספרים הק'. ולדרכנו הנ"ל נוכל לומר עם זה הטעם על מצות חצאי השקלים והצדקה שנותנים בזה החודש, להורות יקר ערך גודל דבקותנו בהשי"ת, ואנחנו מוכנים ועומדים לבטל את עצמנו בנפשנו ומאודנו נגד כבוד השי"ת כנזכר לעיל, וממילא מתעצם החומר והצורה כנזכר לעיל:

ועל פי הדברים האלה נבא לביאור הפסוקים הנ"ל, ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו', ירצה, כי עיקר התרומה היינו נדבת הלב אותם ברעיון מזוכך, ומחשבתו בלתי לה' לבדו שיבטל את עצמו וימסור גופו ורוחו ונפשו לה', ויגמור בדעתו שהוא מוכן ומזומן למסור את עצמו על קידוש השם יתברך למען יתגדל ויתקדש שם ה' על ידו, כי זה כל האדם. וזאת התרומה, ר"ל הבחינה לזו התרומה אם הוא בטוהר רעיון, אשר תקחו מאתם זהב וגו', ר"ל אם יוכלו לעמוד בנסיון בעסק ממון, זהו הוראה אמתית כי לבבם שלם עם ה' אף בעסק הנפשי כנזכר לעיל, והבן: ז) ויקחו לי תרומה וגו' אשר ידבנו לבו [כה, ב]. להבין אומרו "ויקחו", וגם אומרו תקחו וגו', יובן על פי מה שכתב האלשי"ך (במדבר כה, יב) על הפסוק הנני נותן לו את בריתי שלום, כי כתיב (ויקרא כו, יא) ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, דמאחר שאמר ונתתי משכני מה הוצרך לומר ולא תגעל וגו'. אבל הענין, כי הנפש גועלת אתכם ומבקשת בכל עת לצאת לחזור לשורשה הוא השכינה, על כן אעשה זאת לכם ונתתי משכני בתוככם בתוך לבבכם, ועל ידי זה לא תגעל נפשי אתכם, כי גם אני עמכם ובתוככם. וזהו שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום, כמה דאת אמר (מלאכי ב, ה) בריתי היתה אתו החיים והשלום (במ"ר כא, ג), כלומר חיים של שלום, שהנפש תרצה לשבת בגוף, עכ"ל:

וזהו שנאמר ויקחו לי תרומה מאת כל איש, ושלא תקשה על אומרו לשון קיחה, על זה אמר אשר ידבנו לבו "תקחו" וגו', כלומר אשר חיותו שבלב כל איש ידבנו וירצנו לשבת בו, תקחו את תרומתי, עם תרומתי. והוא על ידי ועשו לי מקדש ושכנתי "בתוכם", ואם אני כאן הכל כאן, וטוב לנפש לשבת יחד חיים של שלום: וזה סוד הגמרא (ברכות ח.) איכא סבי בבבל, תמה, למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב (דברים יא, כא). כלומר, ששם נאמר (שם, יב) עיני יי' אלקיך בה, ושם חביון עוזו, לכן הנשמה אינה ממהרת לצאת, מה שאין כן בבבל. כיון דחזי דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, ששם שכינתו יתברך, כדכתיב (יחזקאל יא, טז) ואהי להם למקדש מעט, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות (מגילה כט.), ואמרו (ברכות ו.) מנין לעשרה שמתפללים בבית הכנסת ששכינה עמהם שנאמר (תהלים פב, א) אלקים נצב בעדת אל וגו', אמר היינו דאהני להו להאריך ימיהם ושנותיהם. וזהו שאמר הכתוב (שם קכב, א) שמחתי באומרים לי בית ה' נלך וגו', והטעם, שעל ידי זה יהי שלום בחילך שלוח בארמנותיך שלום בין גוף ונפש, חיים של שלום, ויאריכו ימים בטוב ונעימים: ויקחו "לי תרומה" [כה, ב'ג]. אותיות מיל"ה תר"ו, שעל ידי מצות מילה זכו לתר"ו מצות מלבד שבע מצות בני נח, כן כתבו בספרים. ופשוטו של רמז זה יאמר ויקחו לי תרומה מאת כל איש, מגופו ממש, זו מצות מילה החתום באות ברית קודש, שהורם והונף מכל האברים בחותמו, אשר ידבנו לבו של אדם תקחו וגו', שמילת הבשר הוא מילת הלב כידוע (רבינו בחיי דברים ל, יב). וזהו שנאמר לשון ויקחו, תקחו, היינו נדיבות הלב, והבן:

אבל עוד דברים בגו, דאיתא בגמרא (מנחות מג ע"ב) בשעה שנכנס דוד למרחץ אמר אוי לי שאני ערום בלא מצות כיון שנסתכל במילתו נתקרר דעתו. ויש להבין, הרי אותו המצוה כבר נעשה בו בקטנותו על ידי זולתו, ומה דהוי הוי, אבל עדיין הוא ערום בלתי עשות מצוה:

ונראה לי על פי מה שפירשו הגמרא (שבת לא.) מעשה בגר שאמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, כי בהיותו נכרי היה נקל לו לקיים שבע מצות בני נח, אבל כשביקש להתגייר ולקבל עליו תרי"ג מצות היה קשה בעיניו איך אפשר לאדם לקיים כולן, דהרבה מהן שהן חובה על הכהנים ולוים, והרבה מהם שאינם באים לידו, וביקש שילמדנו עצה איך לקיים כל התורה בשעה שעומד כו'. ואמר ליה הלל מה דעלך סני לחברך לא תעביד, פירוש, ואז יהיה לו שלום ואחדות עם ישראל, ומה שיקיים חברו יחשב גם לו לצדקה כאלו קיימו הוא עצמו. ואידך פירושא זיל גמור, כלומר שעל ידי עסק התורה יחשב כאלו קיים, היינו בלומד על מנת לשמור ולעשות כשיבא לידו אז מחשבה טובה מצטרף למעשה (קידושין מ.), ע"כ דברי המפורשים. ועיין מה שכתבתי בזה בפרשת שלח (ד"ה וכי):

ושני עצות האלו הנם באים על ידי מילה, כי מבואר בספרים בטעם מילה, א', שזה מורה כי אב אחד לכולנו, ואנחנו עמו חתום בחותמו, וצריך שיהא בינינו אחדות ושלום, וזהו שנאמר (במדבר כה, יב) הנני נותן לו את בריתי שלום. ב', על ידי מילה הוסר כח הרע מאת האדם, ונימול ערלת לבבו. ומפני כך בישראל מחשבה טובה מצרף למעשה, מחמת שנימול וסר הרע מלבו, אבל בנכרי מחשבה טובה אינו מצרף, כי אם הפכה, כנודע (ירושלמי פאה פ"א ה"א). וזה סוד מאמרם (נדרים לב.) גדולה מילה ששקולה נגד כל המצות, כי היא הכנה לקיים כל המצות במחשבה לבד. וזה סוד הנאמר בתורה (לעיל כד, ח) הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה, הן התרי"ג מצות, ומהאי טעמא נקרא "ברית", שעל ידי מצוה זאת יכול לקיים כל תרי"ב מצות, מנין ברי"ת, והבן:

וזהו שאמרו, כיון שנסתכל במילתו נתקרר דעתו, כי על ידי מילה סגי במחשבה טובה שמקבל עליו עול התורה בכללה, ונחשב כמעשה. וגם על ידי מילה המורה על אחדות ושלום יש לו חלק במה שחברו עושה כאלו הוא עצמו מקיימו, וכמו שפירשו (תהלים קא, ו) הולך בדרך תמים הוא ישרתני:

והן הדברים שנאמרו כאן, ויקחו "לי תרומה", מיל"ה תר"ו, לומר שעל ידי מילה יקחו כל תר"ו מצות, כי על ידי זה מאת כל איש (מישראל) אשר ידבנו לבו (לקיים כשיהיה בא לידו) תקחו וגו', כי נחשב לו למעשה. וגם וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, לא אמר מאתו, כי אם מאתם, כלומר מאת הרבים, היינו מה שזולתו הרבים עושים כאלו הוא עשהו, והבן:

ויקחו לי תרומה [כה, ב"ג]. במדרש רבה (ש"ר לג, ה) זהו שאמר הכתוב (משלי כב, א) נבחר שם זה מרדכי, מעושר רב של המן, נבחר מכסף ומזהב של המן שאמר (אסתר ג, ט) ועשרת אלפים ככר כסף אשקול וגו', חן טוב, זה חינה של אסתר שנשאה בעיניו. והוא צריך ביאור:

ונראה לי בהקדם להבין כוונת המן הרשע בזה ששקל, וכי אחשורוש המולך על כל העולם לכספו וזהבו של המן היה צריך, והראיה, שהרי באמת אמר לו (שם, יא) הכסף נתון לך. גם יש להבין מה שנאמר במגילה (שם ד, ז) ויגד לו וגו' ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודים לאבדם, מה סיפר ענין הכסף, וכי לא הוי סגי שהיה מספר שהלשין עליהם לאבדם, וענין הכסף למה בעי. וגם על פרשת הכסף פירש רש"י פירוש הכסף, ולא נודע מה הוא פירוש הכסף. גם מאמרם ז"ל (מגילה יג ע"ב) גלוי וידוע כו' שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו:

אבל הענין נראה לי על פי מה שכתוב בספר אוהל יעקב (ר"פ תרומה) לפרש הכתוב אשר ידבנו לבו תקחו וגו' וזאת התרומה וגו', בהקדם מה שאמר הכתוב (שיר השירים ג, ט-י) אפריון עשה לו וגו' עמודיו עשה כסף וגו', כי מה שצוה ה' את בני ישראל להביא כספם וזהבם, לא מאהבת ה' הדברים האלה, אך מחמת שהם יקרים בעיני האדם, ובתת האדם דבר האהוב לו ממילא נותן בזה אהבתו, ובהצטרף יחד אהבת ישראל נעשה מזה בית לשכינה. וזהו שנאמר אפריון עשה לו וגו' עמודיו עשה כסף רפידתו זהב, אין זה כי אם מחמת כי תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים. וזהו שנאמר אשר ידבנו לבו (זהו תרומתי) וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף, בזה תקחו נדיבת לבו ואהבתו של כל אחד ואחד, ע"כ דבריו. ושורש הדברים, בתת ישראל כל אחד נדיבת לבו ואהבתו, אז כמים הפנים לפנים נתעורר אהבת הקב"ה אליהם וקרבת אלקים לשכון שכינתו בתוכם בתוך לבבם:

והנה, המן הרע, איש צר ואויב (אסתר ז, ו), צר למעלה ואויב למטה (ש"ר לח, ד), כמו שהלשין למטה לעורר שנאת אחשורוש, כמו כן הלשין למעלה לעורר שנאת אב לבנים. ולזה עשה בכוונה פועל דמיוני להוציא מכח אל הפועל גודל שנאתו על ישראל, עד שבשביל שנאתו נתן עשרת אלפים ככר כסף היקר בעיניו כדי לאבדם, והכוונה בזה לעורר על ידי זה למעלה גם כן שנאה עליהם ח"ו. וכמו כן היתה כוונת אחשורוש שאמר הכסף נתון לך, לומר שכמו כן גם הוא שונא לישראל עד שאינו צריך לקבל תמורם מחיר כסף וזהב, וכמו שאמרו חז"ל (מגילה יד.) משל לבעל התל ובעל החריץ, עי"ש. ולכן להפר עצתו ומחשבתו הרעה הזאת היה מוכרח הדבר אשר אסתר תמסור נפשה ממש לבא אל המלך אחשורוש אשר לא כדת למען אהבת ישראל להצילם, לעורר בזה אהבה על ישראל מלמעלה. וזה שהגיד מרדכי ואת פרשת הכסף, היינו הפירוש והכוונה של הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך, שאינו צריך לזה, אין זה כי אם לעורר שנאתו עליהם. ולזה צריך להפר עצתו לעורר אהבה עליהם, ובלתי אפשר כי אם בעשות יתר ממנו, כי הוא לא נתן רק ממונו בשביל שנאתו את ישראל, ואסתר תתן את נפשה ממש עליהם, וכמו שאמרה (שם ד, טז) וכאשר אבדתי וגו', לעורר בזה אהבתה לישראל, כדי להיות פועל דמיוני לעורר אהבת אב לבנים, והבן זה: וזה שאמרו ביקש המן לשקול שקלים על ידי לעורר בזה שנאתו, על ידי שנתן כספו וזהבו בשביל זה, לפיכך הקדים שקליהן, היינו אותן השקלים שנדבו למשכן, להוציא אהבתם מכח אל הפועל להמקום ב"ה שכל אחד ואחד נתן כל אשר לו לצורך המשכן, וכמים הפנים לפנים נתעורר אהבת המקום עליהם, ועל ידי זה נתבטלו שקלי המן, והבן. והיינו דתנן (שקלים פ"א מ"א) באחד באדר משמיעין על השקלים (מגילה שם), לזכר על מה ששקלו אז שלש תרומות ואחד מהן מחצית השקל נדבת המשכן. וזהו שאמרו כאן, על מה שנאמר ידבנו לבו וגו' וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף, שבזה הורו גודל אהבתם להמקום ב"ה, זהו שאמר הכתוב נבחר מכסף ומזהב (של המן לעורר שנאה) חן טוב של אסתר, מה שמסרה נפשה בשביל אהבת ישראל, ומכח זה נשאה חן, ובזה הכניעה כחו של המן, והופר עצתו ומחשבתו, והבן:

עוד במדרש (ש"ר לג, ה) ויקחו לי תרומה [כה, ב] הדא הוא דכתיב (משלי כב, א) נבחר שם מעושר רב, נבחר שמו של משה שנאמר (תהלים קו, כג) לולי משה בחירו, וכן הוא אומר (להלן לג, יז) ואדעך בשם, מעשרו של קרח, שנאמר (במדבר טז, יז) חמשים ומאתים מחתות. ולהלן במדרש (לד, א), ועשו ארון (כה, י), הדא הוא דכתיב (איוב לז, כג) שי"ן דל"ת יו"ד לא מצאנהו שגיא כח, בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן, התחיל מתמיה ואומר, כבודו מלא עליונים ותחתונים והוא אומר עשה לי משכן. עד לכך אמר משה (תהלים צא, א) יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן, בצל אל בצל רחום אין כתיב כאן, אלא בצל שדי, אמר הקב"ה עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב, ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה: והנראה לי, כי הנה הבעל הטורים כתב "תרומה" אותיות תור"ה מ"ם, שהתורה ניתנה למ' יום, וזה ויקחו לי, שכל מי שעוסק בתורה כאלו לוקח לי כו'. וכן הוא במדרש (תנחומא תרומה ג) לקחתם תורתי קחו אותי עמה, שנאמר ויקחו לי. ונראה לי לבאר דבריהם, כי התורה כולה שס"ה לא תעשה ורמ"ח מצות עשה, והלא תעשה קדמו, בבחינת שמי עם י"ה שס"ה, זכרי עם ו"ה רמ"ח (זוהר בראשית כד.). וכן אמר דוד (תהלים לד, יג-טו) מי האיש וגו' נצור לשונך מרע וגו' סור מרע תחלה, אחר כך ועשה טוב. ולכך נאמר בתורה (דברים ל, יד) כי קרוב אליך הדבר מאוד, ולכאורה יקשה בעינינו להבין, כי החוש מכחישו. אבל מבשרי אחזה אלקי, כי כמו בעוד שמזג הגוף אינו בקו הבריאה והאצטומכא מקולקל אין לו שום חשק ולא תאוה למאכל, וכל אוכל ומעדנים תתעב נפשו ותרחיק ממנו, ואם יאכל לא יועיל כי אם יזיק, על כן צריך תחלה לנקות האצטומכא ואז יהיה המאכל לתרופה ולעזר ולהועיל. כמו כן בענין הנפש, בעוד שאינו סר מרע, הלב מלא נכלים וערמומיות מזוהמת החטאים, ואין לו שום כח המתאוה ומשתוקק לטוב, ונדמה לו כאלו רחוק ממנו לא יוכל עשוהו וכאלו הוא בשמים, אבל אחר שסר מרע ומצמצם מחשבותיו ודיבוריו ומעשיו על פי דת התורה, לא יוסיף ולא יגרע, אז לבו זך ונקי, וממילא דרך הטוב ימתק לו כדבש למתוק ויותר, כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים יט, יא) ומתוקים מדבש וגו', ואז יכסוף ויתאוה לעשות הטוב, ואז לא בשמים הוא כי קרוב אליך הדבר מאוד. נמצאנו למדין כי עיקר מה שיקשה בעינינו הוא ענין סור מרע, אבל אחר שסר מרע הוא נקל לעשות טוב: ואין הכוונה לסור מרע רק ממה שבפירוש אסרה תורה, כי אם הכוונה לקדש עצמו במותר לו, לפרוש מן המותרות, וכמו שכתב הרמב"ן (ויקרא יט, ב) שזה מצות קדושים תהיו, הוו פרושים מרבוי המשגל ורבוי אכילה ושתיה ושיחה בטלה וכדומה, עי"ש. וכבר שמעתי בשם צדיקים דלכך מתחיל המשנה (ברכות ב.) במ"ם פתוחה מ'אימתי, ומסיים (עוקצין פ"ג מי"ב) בשלו'ם, מ"ם סתומה, לומר לך כמו שלמ"ם פתוחה פותח פיו וכשרוצה לומר גם המ"ם סתומה צריך שיסגור פיו, כמו כן צריך שלא יפתח פיו כי אם לדברי תורה, ואחר כך יהיה פיו סתום, וזהו מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, תוכו תורה. והכוונה, שכל מה שידבר, הן בין אדם לחברו ומשא ומתן וכדומה, לא יהיה לבטלה וריק, כי אם על פי חקי התורה, ואז כתורה יחשב, כמו שפירשו המפורשים נשאת ונתת באמונה, אז קבעת עתים (של משא ומתן) לתורה (שבת לא.). ואז קדוש יאמר לו לפרוש ממותרות דיבור ומעשה ומחשבה, ואז נאמר עליו (הושע יא, ט) "בקרבך" קדוש, וכן (ירמיה ז, ד) היכל ה' המה, כמו שנאמר (כה, ח) ושכנתי "בתוכם" דייקא, בתוכו לא נאמר וכו' (אלשיך שם):

וזהו שנאמר ויקחו לי לעצמי ולשמי כביכול "תרומה", תור"ה מ"ם, אם הוא בבחינה זו שפותח פיו במ"ם פתוחה לתורה ואחר כך סוגר פיו במ"ם סתומה, וכמו כן שומר פיו ולשונו לשון המדבר משיחה בטלה, ועל דרך דכתיב (תהלים קיט, צז) "מה" אהבתי תורתך כל "היום" היא שיחתי דייקא, וכל שכן שאין עושה שום מעשה מבלעדי חקי התורה, אז הוא מקום מוכן לשכון בו בתוכו שכינתו וקדושתו יתברך. ועל כן עיקר מה שהקב"ה מצמצם שכינתו לשכון בתוכנו הוא על ידי בחינת צמצום וגבול של מחשבותינו ודיבורינו ומעשינו כדת של תורה, ולא מותרות, ובמדה שאדם מודד כביכול מודד לנו (מגילה יב ע"ב) שכמו כן הוא מצמצם שכינתו לשכון בתוכנו: וכבר שמעתי לפרש מאמר חז"ל (חגיגה יב.) למה נקרא שמו שדי על שם שאמר לעולמו די, ולכאורה מה לנו לדעת זה ומה נלמוד מזה. אבל הענין בא ללמד אותנו דעת, לומר לך כמו שהעולם רצה להתפשט יותר וכשאמר הקב"ה די עמד על מעמדו ומקומו וגבולו, כמו כן אם כי האדם בטבעו רוצה להתפשט ביתר שאת וגאוה ויתאוה תאוה יתירה וכדומה כטבע מולידיו, כי מעפר יצמח, וכדכתיב (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו, משננער לצאת כו' (ב"ר לד, י), כמו כן יהיה לו טבע מולידיו לשמוע בקולו של הקב"ה שאמר ולימד אותו בתורתו הקדושה חק וגבולי המעשה והדיבור והמחשבה המצוה והמוזהר ממנו, וממילא מה שצריך לעשות הוא בכלל מצוה, והמותר בכלל מוזהר, כמו שכתוב בחובת הלבבות (שער עבודת האלקים פ"ד), והיינו בחינת די והסתפקות:

נמצא, המצמצם הנהגותיו על פי התורה ויפרוש ממותרות נקרא קדוש לשכון בתוכו קדוש ה' בבחינת שם שד"י המורה על די והסתפקות. וזהו שנאמר ועשו ארון וגו' אמתים וחצי ארכו כו', לרמז על אמות שבורות, שצריך האדם לשבור מדותיו ולצמצם שלא להשביע את עצמו כי אם בהסתפקות במיעוט, ונועדתי לך שם. ועל זה אמר במדרש לא בצל אל בחינת חסד, ולא בצל רחום וחנון המורה על עשה טוב, שזה דבר נקל אחר שסר מרע, כי אם מה שזכינו לצמצם שכינתו בתוכנו הוא בצל שד"י, המורה על הסתפקות, אמר הקב"ה עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב, עולה מ"ח, לרמז על מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, ומהם במיעוט שיחה במיעוט שינה במיעוט תענוג וכו' (אבות פ"ו מ"ה), ולא עוד אלא שאני מצמצם שכינתי בתוך אמה כו', והיינו בזכות מדת צמצום שאנו לומדים מדה זו משם שד"י, כאמור: ולכך עיקר השראת שכינה בארץ על ידי משה, כמו שאמרו (תנחומא נשא טז) בא משה והורידה לארץ, והקמת המשכן על ידי משה, מפני שהיה מצמצם כל הנהגותיו על פי חקי התורה, וזהו שאמר (לעיל ד, י) לא איש דברים אנכי וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי, ותרגומו יקיר ממלל, שקשה עליו לדבר דבר לבטלה אשר לא יכנסו באזני זולתו. ומהאי טעמא פירש מהאשה (שבת פז.), ומהאי טעמא היה בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה (להלן לד, כח). וזה ענין הסמיכות, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה (לעיל כד, יח), וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו' ועשו לי מקדש, שבזכותו ישכון שכינתו בתוכנו, וכמו כן בזכות מי שהוא בבחינת תורה מ"ם שמצמצם עצמו לפתוח פיו ולסיים רק בתורה. וזהו שאמר המדרש הדא הוא דכתיב נבחר שם, שמו של מש"ה העולה א"ל שד"י (שער הפסוקים, ס"פ תשא), א"ל רומז על בחינת התפשטות הטוב והחסד, שד"י רומז לבחינת צמצום, מעשרו של קרח חמשים ומאתים מחתות, שלא נחשב בעיניו יתברך למאומה רב טוב שלהם, כיון שלא היה להם כח המצמצם רק רצו התנשאות, והבן: ויקחו לי תרומה [כה, ב]. הדא הוא דכתיב (משלי כא, ב) נבחר שם זה שמו של משה שנאמר (להלן לג, יז) ואדעך בשם, מעושר רב, מעשרו של קרח וגו'. דבר אחר נבחר שם זה שמו של מרדכי, מעושר רב זה המן (ש"ר לג, ה). וצריך ביאור: והנראה לי בזה על פי מה שכתב האר"י ז"ל (עץ חיים) שער אנ"ך (שער יט) פרק ג' בסוד (ישעיה יט, א) הנה ה' רוכב על "עב קל", כי אחוריים של הוי"ה של מ"ה דאלפי"ן פשוט עולה ע"ב, ואחורים של מילואו עולה ק"ל, ושניהן עולין ר"ב, ועם ד' אותיות פשוטים של הוי"ה העולה כ"ו הרי רוכ"ב. וזהו שנאמר הנה ה' "רוכב" על "עב קל", כי הוי"ה על ע"ב ק"ל הרי רוכ"ב. וזה סוד כל "רב" מבבל, בסוד ע"ב ק"ל עולה ר"ב, וכל "רבי" מארץ ישראל, ששם בתוספת יו"ד שהם יו"ד אותיות של מילוי השם בעצמו בבחינת פנים, ונעשה "רבי", עכ"ל. ובזה נראה לי לפרש שאמר משה (דברים ג, כה-כו) אעברה נא ואראה וגו' ויאמר ה' אלי "רב" לך, דייקא, בסוד רב מבבל, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, כלומר לקרא רבי, והבן: ובזה נראה לי לפרש מה דכתיב בפרשת קרח (במדבר טז, ג-ז) ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם וגו', כי איתא במדרש פרשת בא (ש"ר טו, ג), החדש הזה לכם (לעיל יב, ב), הדא הוא דכתיב (זכריה ד, יד) אלה שני בני היצהר כו', מלמד שהיה הקב"ה מבקש זכות לגאול את ישראל ולא היה מוצא כי אם זכות של משה ואהרן, לכן נאמר (לעיל יב, א) ויאמר ה' אל משה ואל אהרן, עכ"ל. נראה טעם, כי הם אמרו (שם טז, ז) ונחנו מ"ה, מרכבה לשם הוי"ה דאלפי"ן העולה אחוריים פשוט, ואחוריים של מילואו ע"ב ק"ל מספרו ר"ב, ובתוכם הוי"ה, ובזכותם הנה הוי"ה רוכב על ע"ב ק"ל ובא מצרים וגו'. ובהיות כן, בדין הוא שיטלו שכרם, זה מלך וזה כהן, שהם המובחרים שבעם. ואמנם קרח ועדתו אמרו כי לא בזכות משה נגאלו, כי אם בזכות ישראל עצמן, שעליהם אמר פרעה (שם א, ט) הנה עם בני ישראל "רב" וגו', וכתיב (במדבר כב, ג) ויגר מואב מפני העם מאד כי "רב" הוא, ובתוכם יקו"ק, הרי רוכ"ב. וזהו שנאמר ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם "רב" לכם, אותו בחינת "רב" שהיה לכם ביציאת מצרים הוא מכח כי כל העדה כולם קדושים, ובתוכם יקו"ק, הרי רוכ"ב, ולא בזכותכם, אם כן ומדוע תתנשאו וגו'. וישמע משה וגו' וידבר אל קרח וגו' בוקר ויודע ה' את אשר לו, שאז יודע ה' את אשר בחינת רב לו הוא בזכותו, זאת עשו וגו' ושימו עליהן קטורת וגו' והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, (או) "רב" לכם בני לוי, כלומר או "רב" בזכותכם. וזהו שאמר המדרש (במ"ר יח, ח) אמר הקב"ה למשה במה דמחית את לקי, את אמרית רב לכם, למחר את שמע רב לך, כלומר ולא רבי:

והנה, הזוהר (תרומה קכח ע"ב) מפרש ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו, דאתרעי ביה קודשא בריך הוא דאקרי (תהלים עג, כו) צור לבבי, מיניה תקחו את תרומתי, דהא תמן אשתכח, עכ"ל. ולכן האיש הדולה ומשקה מתורתו ויראתו לזולתו נקרא רב, על שמו של הקב"ה שעולה ר"ב, ומפני זה נקרא משה רב. וכן מפורש בהשמטה שבסוף זוהר חלק א' (רסז.) ע"ב ק"ל כחושבן ב"ר, אנת הוא בר רעיא מהימנא, אנת רבן דישראל, "רב" לתתא, "בר" לעילא. ועל זה אמר המדרש הדא הוא דכתיב נבחר שם זה שמו של משה שנאמר ואדעך בשם, הוא שם מ"ה העולה אחוריים דפשוטו ומילואו ר"ב, על כן נקרא משה רב, כדכתיב רב לך וגו'. מעושר רב של קרח, שהיה מתגאה בשביל עשרו לקרוא רב:

דבר אחר נבחר שם זה שמו של מרדכי, והוא דכתיב במגילה (אסתר א, ח) כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש, ואמרו חז"ל (מגילה יב.) איש זה מרדכי דכתיב (שם ב, ה) איש יהודי, ואיש זה המן דכתיב (שם ז, ו) איש צר ואויב המן וגו'. נראה לי ביאור הדבר, כי כמו שיש מי שנקרא רב בקדושה מטעם האמור, כמו כן יש מי שנקרא רב בסטרא אחרא, ולכן נקרא (נבוכדנצר) [נבוזראדן (מלכים - ב כה, ה)) "רב" (ה)טבחים. ולמפרע הוא "בר", אחד מארבעה אבות נזיקין (בבא קמא ב.) (עיין בלקוטי תורה (ריש) תהלים על הפסוק (תהלים ב, יב) נשקו בר, שכתב "בר" בלא וא"ו הוא יותר דין מכולם, והוא נובע מע"ב ק"ל אחוריים דמ"ה שעולה ב"ר, עיין שם). וזהו שנאמר כי כן יסד המלך על כל "רב" ביתו לעשות (כלומר, את עצמו רב) כרצון איש ואיש, כלומר כרצון מרדכי שעשה עצמו רב בקדושה, וכרצון המן רב בקליפה. והיינו דכתיב (אסתר י, ג) כי מרדכי היהודי וגו' ורצוי ל"רב" אחיו, רב בקדושה. וזהו שאמר המדרש נבחר שם של מרדכי, שהוא נקרא "רב" דקדושה, מעושר "רב" של המן, רב דקליפה נקרא "בר". וזה סוד (פיוט 'אשר הניא') גאה בעשרו וכרה לו "בר". ולאשר ביקש המן להשמיד את היהודים הנקראים עם "רב", וכרה "בר" להטביען, נהפך עליו הגלגל ונתקיים בו "בר" כרה ויחפרהו ויפול וגו' (תהלים ז, טז). כן יאבדו כל אויביך ה':

עוד ביאור על המדרש הנ"ל גם לפרש התנא דבי אליהו (רבה יז) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, דהנה איתא במדרש להלן (ש"ר לה, ג) ועשית את הקרשים למשכן (כו, טו), מה כתיב למעלה (כה, מ) וראה ועשה, וכי משה עשה את המשכן והלא כתיב (להלן לו, א) ועשה בצלאל ואהליאב וגו', אלא משה לתלמוד ובצלאל למעשה, מכאן אמרו [רבותינו] ליתן שכר למעשה כעושה. ולכאורה תמוה, מדוע לא הקשה המדרש קושיא זו אמה דכתיב למעלה (כה, ב-ח) דבר אל בני ישראל ויקחו וגו' ועשו לי מקדש, משמע דהאי ועשו קאי על בני ישראל שהזכיר, וכי הם עשו וכו'. אבל הדבר פשוט, כיון דכתיב ויקחו לי תרומה וגו' אשר ידבנו לבו תקחו וגו', ופירשו המפורשים שמלבד מה שנתנו בידים איש כפי אשר תשיג ידו, גם מה שנדבה לבו לתת יותר ממה שנתן אם היה ביכולתו ליתן זה נחשב לו יתברך לצדקה ולקיחה כאלו נתן ממש, כי מחשבה טובה מצטרף למעשה (קידושין מ.), וזהו שנאמר אשר ידבנו לבו תקחו וגו', ולפי זה כאן שנתן כל אחד כפי אשר השיג ידו, ונדב לבו יותר, בודאי נדב לבו לעשות גוף המשכן אם היה ביכולתו, אם כן נחשב לו למעשה, ולכך שפיר כתיב ועשו. אבל משה שלא נתן משלו מאומה לנדבת המשכן, על כן קשיא ליה אמאי כתיב ועשית, ומתרץ לאשר היה המלמד, והמעשה כעושה: והנה, מה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, שקדמו עשיה לשמיעה, מבואר אצלי במקום אחר (פר' משפטים ד"ה ומעתה) שפירושו כל אשר דבר ה' נעשה, ושמא תאמר איך אפשר לעשות כל אשר דבר והרי כמה מצות שתלויות בארץ וכמה מצות שאין באים ליד אדם לקיים במעשה, על זה אמרו ונשמע, היינו נקבל עלינו לעשותם, ומחשבה כמעשה, כמו שכתבתי למעלה. וזהו שאמר תנא דבי אליהו, בשעה שאמרו ישראל נעשה (במעשה) ונשמע, נקבל מה שאי אפשר במעשה, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה היינו מה שיתנו במעשה, ועוד זאת אשר ידבנו לבו יותר מאשר תשיג ידו תקחו וגו', ולכך ועשו לי מקדש, שנחשב המחשבה כמעשה:

וכבר פירש בשל"ה (בעשרה מאמרות, מאמר ו אות ה) הא דכתיב במשה (דברים ג, כו) ויאמר ה' אלי רב לך, ופירש רש"י הרבה מזה שמור לך, כי משה ביקש לכנוס לארץ לא לאכול מפריה כי אם כדי לקיים מצות התלויות בה (סוטה יד.), לכך אמר לו ה' הרבה מזה כמה מצות שלא באו לידך ואפילו הכי שמור לך רב טוב הצפון מכח מחשבה טובה, הוא הדין מצות התלויות בארץ. נמצינו למדין שמשה היה מקיים על ידי מחשבתו לבד כל התרי"ג מצות, שהם נגד אבריו וגידיו של האדם (זוהר וישלח קע ע"ב), כדכתיב (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש, ולזה היה הוא מובחר היצורים. וכמו כן אהרן, ששניהן שקולין, כפירוש רש"י פרשת וארא (לעיל ו, כו). ולזה בדין שיהיה להם התנשאות על ישראל, כי לאו כל מוחא סביל דא שיהיה לו מחשבה זכה וצלולה מעומק הלב לענין כל התרי"ג מצות שישלים בזה כל אבריו וגידיו על ידי מחשבה לבד שיהיו כולם קדושים לה'. ואמנם קרח ועדתו היו סוברים כי כל ישראל כולם שוים בזה למשה ולאהרן, והיינו דכתיב (במדבר טז, ג) ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו וגו' כי כל העדה "כולם" קדושים, דהאי כולם אך למותר לכאורה, אלא הוא אשר דברנו דהכי קאמר, כל העדה כולם היינו אבריהם וגידיהם קדושים, (כי) ובתוכם ה', היינו בתוך לבם במחשבתם, ומצטרף למעשה, אם כן ומדוע תתנשאו. ולא זו בלבד, אלא אף גם זאת עלה על דעת קרח כי הוא עדיף ממשה מכח מצות מעשיות שהיה עושה מכח כספו וזהבו יותר ממשה, כן היה קרח סובר. ולזה אמר לו משה בקר ויודע ה' וגו', ואחר זה נודע הדבר כי אין כמשה ואהרן שהיו מקיימים כל התרי"ג מצות על ידי מחשבה ורצון בלבד:

וזהו שאמר המדרש (ש"ר לג, ה) על הא דכתיב ויקחו לי תרומה וגו' אשר ידבנו לבו תקחו, שהמחשבה כמעשה כדכתיב ועשו, הדא הוא דכתיב נבחר שם (של משה) מעושר רב של קרח, שמשה היה מקיים על ידי מחשבה ורצון בלבד את כל התורה כולה, ורמז לזה מש"ה עם הכולל עולה מספרו רצו"ן, והבן:

דבר אחר נבחר שמו של מרדכי וכו', יתבאר על פי מה דכתיב (אסתר ג, ח) ויאמר המן וגו' ישנו וגו', שהיה לו לומר ואת דתי המלך אין עושים, ומה זה שאמר אינם עושים. ופירשתי בספר ייטב פנים במאמר קול מגילה כי המן ידע שאם היה כל אחד ואחד מישראל מקיים כל התורה אין שום אומה ולשון יכול לשלוט בהם, אלא שזה אי אפשר בלתי על ידי האחדות ועל ידי מחשבה המצטרף למעשה. וזהו שאמר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד ואין ביניהם שלום ואחדות, והם בין העמים בחוץ לארץ ונחסר בהם מצות התלויות בארץ, ושמא תאמר שמקבלים עליהם במחשבה לקיימם שנחשב לישראל כמעשה, על זה אמר אם אמנם ודתיהם שונות מכל עם שמחשבה טובה מצטרף למעשה מה שאין כן בשאר אומות, אבל ואת דתי המלך "אינם" עושים, כלומר שהם בעצמותם אינם בבחינה זו לחשוב מחשבה טובה שיהיה נחשב למעשה, וכיון שכן נחסר מהם הרבה מצות, לכך ולמלך מלכו של עולם ב"ה אין שוה להניחם. ולכן אמרה אסתר (שם ד, טז) לך כנוס את כל היהודים, שיתאחדו זה עם זה, אם כן מה שאחד עושה הוא בשם כל ישראל, וכמו שכתבתי לעיל. ועל דבר מה שאמר ואת דתי המלך אינם עושים, הרי בעל כרחו הודה ואמר למרדכי שהיה מחוי לתלמידיו הלכות קמיצה, ואמר בזמן שבית המקדש קיים מייתי מלא קומצא סולתא כו', אמר להו אתי מלא קומצא קמחא דידכו ודחה עשרה אלפי ככרי כספא דידי (מגילה טז.), מזה נראה בעליל שהעסק בענין הקומץ והמחשבה טובה היה מצטרף ונחשב להם כמעשה, הרי עושים דתי המלך על ידי מחשבה:

וזהו שאמרו במדרש, נבחר שם של מרדכי (כדמתרגמינן (להלן ל, כג) מירא דכיא (מגילה י ע"ב), הרומז למחשבה זכה וטהר לב), מעושר רב של המן, כי על ידי מחשבתו הטובה והזכה דחי עשרה אלפי ככרי כספא של המן מפני שנחשב לו למעשה, כאמור:

עוד יש לי לפרש המדרש והתנא דבי אליהו הנ"ל, גם הא דאיתא במדרש (ש"ר לד, ג), ועשו ארון (כה, י), מה כתיב למעלה (כה, ח) ועשו לי מקדש, אמר הקב"ה לישראל אתם צאני ואני רועה כו', עשו דיר לרועה שיבא וירעה אתכם, לכך נאמר ועשו לי מקדש. אתם כרם ואני שומר, עשו סוכה לשומר שישמור אתכם. אתם בנים ואני אביכם כו', עשו בית לאב שיבא וישרה אצל בניו, לכך נאמר ועשו לי מקדש. וצריך ביאור להבין תכלית כוונתו באלו הדמיונות, ומדוע לא כתב זה למעלה על הפסוק ועשו לי מקדש. וביפה תואר (לד, ד) נלחץ בפירושו, עיי"ש:

והנראה לי בהקדם לפרש עוד מה שאמרו ישראל (לעיל כד, ז) נעשה ונשמע, והוא על פי המבואר בספרים הק' כי כל המצות הנה הנם בבחינת גוף ונשמה, כי מעשה המצוה כמו לבישת ציצית והנחת תפילין וארבעה מינים שבלולב הוא רק גוף, אבל העיקר הוא המחשבה הטובה שבהן, כמו בתפילין שהעיקר בזה להניח על היד לשעבד בזה תאות ומחשבות לבנו לעבודתו ית"ש, ועל הראש נגד המוח שהנשמה שבמוח וכו' יהיו משועבדים לעבודתו ובציצית, לזכור את כל מצות ה' לעשותם, כדכתיב (במדבר טו, לט) וראיתם וגו' וזכרתם וגו'. ומזה תקיש על יתר המצות, שהעיקר בהן לעשות עצמו מרכבה לשכינה, לישר לבבו לשם ה', כי רחמנא לבא בעי כנודע (זוהר תצא רפא ע"ב). וזהו שאמרו נעשה (במעשה) ונשמע, לשון הבנה ולשון קבלה בלב, שנבין פנימיות המצוה, ונקבל בלב לקיים בפנימיות הלב מה שהמצוה רומזת אליו. ומזה זכו ישראל לאור מקיף מכח המעשה, ולאור פנימי מכח המחשבה. וזה שהיה הקב"ה מקיף את ישראל בשבעה עננים, ועל זה נאמר (ויקרא כג, מג) כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, הם ענני הכבוד (עי' סוכה יא ע"ב), ובתוך העננים הלכו ישראל לדגליהם, ארבע דגלים לארבע רוחות, ובתוכם הארון והלוחות ששם משכן כבודו יתברך בין בדי הארון, והיינו בחינת אור פנימי בתוכם. הרי שהוא יתברך כביכול היה בבחינת מקיף וסובב את ישראל ופנימי בתוכם:

וזהו שאמרו (תדב"א רבה יז) בשעה שאמרו ישראל נעשה (במעשה) ונשמע, בפנימיות הלב, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה במעשה הנתינה, אשר ידבנו לבו תקחו הרי פנימיות הלב. ולכך ועשו לי מקדש, שהוא בבחינת מקיף לישראל שבתוכו, ושכנתי בתוכם, ואמרו ז"ל (אלשיך כה, ח) בתוכו לא נאמר, כי אם בתוכם ממש בתוך לבם, כדכתיב (ירמיה ז, ד) היכל ה' המה. והמופת על זה, שהיה קדשי קדשים בתוך המקדש, ובתוך קדשי קדשים הארון ובו הלוחות, וכתיב (כה, כב) ונועדתי לך שם וגו', להורות שהוא כביכול אור המקיף ואור הפנימי, כאמור:

וזהו שאמר המדרש ועשו ארון וכו', שזה מופת על שהוא יתברך בבחינת פנימי, מה כתיב למעלה ועשו לי מקדש שהוא מקיף, משל לרועה כו' עשו דיר לרועה שיבא וירעה אתכם. כמו כן היה תכלית עשיית המקדש שירעה אתכם במרעה גשמי חיצוני בפרנסה, כמו שאמרו (בבא בתרא כה ע"ב) שלחן בצפון, שממנו שפע עושר, ואמרו (ראש השנה טז.) הביאו עומר בפסח ושתי לחם בעצרת כדי שיתברכו לכם תבואות שבשדות, נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו גשמי השנה. ומרעה הפנימי הרוחני, חכמה ושכל מן המנורה שבדרום כנודע (בבא בתרא שם). ואחר זה אמר אתם כרם ואני שומר בבחינת גדר המקיף לכרם, עשו סוכה לשומר שישמור אתכם. כמו כן המקדש בבחינת סוכה, אור המקיף לישראל. אחר זה אמר אתם בנים ואני אביכם, כבוד לבנים כשהן אצל אביהן, היינו קרובים אליו בפנימיות לבם, וכמו שכתב הרמב"ם במורה (ח"א פי"ח) בשורש קרוב וניגש, עי"ש, וכבוד לאב כשהוא אצל בניו, היינו בתוכם, לכך נאמר ועשו לי מקדש הרי מקיף, ושכנתי בתוכם הרי פנימי, כאמור:

והנה, נודע שאור מקיף הוא משם א"ל במילואו העולה הק"ף (שער הכוונות, ענין סוכות דרוש ח עמ' שכא), ואור פנימי משם הוי"ה ב"ה. והנה שני שמות האלו, א"ל במלואו עם הוי"ה, עולה יר"א, בסוד (תהלים קיח, כז) אל הוי"ה ו"יאר" לנו (שער הכוונות, ענין אסרו חג דרוש ג עמ' קלה). ומבואר בסידור (קול יעקב) בכוונת מוסף שבת (קמה ע"ב) שאז נתוסף הארה לנוקבא שנקראת א"ל במילואו עם הוי"ה, גימטריא יר"א, שקנתה שם של זעיר אנפין שבו מאיר אל הוי"ה, וזה סוד הנאמר בדוד (שמואל-ב ז, ט) ועשיתי לך "שם" גדול כ"שם" הגדולים, עיי"ש. ואפשר לפרש בזה ויקחו לי, פירש רש"י לשמי, היינו "שם" אל הוי"ה, מקיף ופנימי. כי ועשו לי מקדש מקיף, ושכנתי בתוכם פנימי:

ובזה נראה לי לפרש הא דכתיב (לעיל ג, ו) ויסתר משה פניו כי "ירא", כלומר שקידש את עצמו במעשה בבחינת מקיף, ובמחשבה בבחינת פנימיות הלב, וזכה לבחינת זעיר אנפין לשם א"ל הוי"ה, עולה "ירא", מהביט אל האלקים, כלומר מפני שהיה מביט בכל עת במחשבתו אל האלקים, כמו שנאמר (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד. ולכן היה הוא מובחר כל היצורים, וכמו כן אהרן, וכמו שכתבתי. אבל קרח ועדתו אמרו (במדבר טז, ג) כי כל העדה כולם קדושים במעשה, וזכו למקיף, ובתוכם ה' אור פנימי, ומדוע תתנשאו. ועל זה אמר משה (שם, ה) בקר ויודע הוי"ה את אשר לו בפנימי, ואת הקדוש במעשה, עיין מה שכתבתי בזה במקומו (פר' קרח ד"ה כי): וזהו שאמר המדרש (ש"ר לג, ה) על הפסוק ויקחו לי תרומה במעשה, אשר ידבנו "לבו" הפנימי, שמזה זכו ועשו לי מקדש הרי מקיף, ושכנתי "בתוכם" הרי פנימי, ועל זה אמר נבחר "שם" של משה, שהיה "ירא" וזכה ל"שם" א"ל הוי"ה, והיינו דכתיב (להלן לג, יז) ואדעך ב"שם" (כמו שכתב האר"י ז"ל (סידור הנ"ל) שזה שנאמר בדוד ועשיתי לך "שם"), מעשרו של קרח, שעשה מצות מעשיות בעשרו ולא זכה לבחינת אור פנימי כמשה. ורמז לזה, מש"ה עם הכולל עולה רצו"ן, הוא אור פנימי: דבר אחר נבחר שם זה שמו של מרדכי. יתבאר על פי דאיתא במגילה דף י"ב (ע"א) מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל באותו הדור כליה, מפני שהשתחוו לצלם, פירש רש"י בימי נבוכדנצר, אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר, אמר להם הם לא עשו אלא לפנים (מיראה) אף הקב"ה לא עשה אלא לפנים, שנאמר (איכה ג, לג) כי לא ענה מלבו. ולולי דברי רש"י יש לפרש שהשתחוו לצלם היינו להמן שעשה עצמו עבודה זרה, כמבואר במדרש (אסת"ר ז, ח) על מה שאמרו למרדכי (אסתר ג, ג) מדוע אתה עובר וגו', אמר להם, רשע זה עושה עצמו עבודה זרה. וכי האי גוונא פירש הרי"ף בחדושי אגדות (עין יעקב, שם סי' יב ד"ה שאלו) שמכח שהשתחוו להמן נתעורר חטא נבוכדנצר כו'. וזהו שאמר הם לא עשו אלא לפנים, מיראה, דכתיב (שם, ב) כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך, היינו רק כריעה והשתחויה חיצונית מיראת המלך, ולא מכח הכנעה פנימיות שבלב, ולזה גם הקב"ה עשה רק לפנים, כי הוסר מהם אור מקיף ולא פנימי. וזה סוד (שם, י) ויסר המלך את טבעתו מעל ידו, היינו בחינת מקיף בסוד טבעת קידושין, ויתנה להמן, ואחר זה ויסר המלך את טבעתו וגו', היינו בחינת מקיף, ויתנה למרדכי, כי נתקן המקיף גם כן, והבן. אבל מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, הנה אפילו במעשה חיצוני לא נכנע מלפניו, הרי קידש עצמו במעשה חיצוני ופנימי:

והיינו דכתיב איש יהודי היה וגו', ואמרו חז"ל (מגילה יב ע"ב) "מוכתר" בנימוסי יהודית, היינו במעשה, בחינת מקיף כמו כתר המקיף את הראש, ושמו מרדכי, כדמתרגמינן (להלן ל, כג) מר דרור מירא דכיא (מגילה י ע"ב), היינו טהר לב, הרי זכה למקיף ופנימי. ולכן זכה להתלבש בלבוש מלכות (אסתר ח, טו), רומז לאור המקיף, כמו הלבוש שמקיף להאדם, ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו (שם ו, יא), חפץ בחפץ הלב, הרי אור פנימי, על דרך דכתיב (משלי כז, יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, והבן. וזהו שאמר המדרש נבחר "שם" זה שמו של מרדכי, מירא דכיא, שזכה למקיף ופנימי, "שם" האמור, מעושר רב של המן, שכל עשרו היה רק לפנים לפי שעה:

וזהו שאמר הכתוב (דברים לג, כט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה', אור פנימי, "מגן" עזרך וגו' מקיף (ורמז לדבר, ג' פעמים א"ל עולה מג"ן, כמבואר בהקפות לולב (שער הכוונות, ענין סוכות דרוש ח עמ' שכא)), ואתה על במותימו תדרוך בימי מרדכי, כמבואר במדרש (ש"ר לח, ד):

ועל פי האמור יש לפרש מדרש תצוה (שם) דאמר (להלן כט, א) זה הדבר, הדא הוא דכתיב (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים כו', עד ואתה על במותימו תדרוך בימי מרדכי, שנאמר (אסתר ו, יא) ויקח המן את הלבוש וגו', מי גרם למרדכי לבא לידי גדולה זאת, שהיה מתפלל בכל שעה [כו'], מאחר שראה עצמו בגדולה לא הגיס לבו ולא עמד מן התפלה, אלא (שם, יב) וישב מרדכי, כמו שהיה מתחלה, לכן נאמר קחו עמכם דברים. אף כאן הוא אומר וזה הדבר, לפי שלא נתרצה הקב"ה לאהרן אלא על ידי תפלה וכו'. ולפי דרכנו כוונתו, כמו שמרדכי זכה לכל הגדולה מקיף ופנימי, בשביל שהיה מוכתר בנימוסי יהודית במקיף, וטהר לב בפנימי, אפילו אחר שראה עצמו בגדולה בבחינת מקיף הלבוש והרכיבהו על הסוס, לא הגיס "לבו", כי אם עודנו עמד בתפלה שהוא עבודה שבלב, להמשיך עליו אור פנימי כמקדם, לכן נאמר קחו עמכם דברים ושובו וגו', ופירש האלשי"ך (מראות הצובאות, הושע שם) שלא יאמרו דברי וידוי ולבם בל עמם כאלו אינם שם, כי אם קחו עמכם, כלומר שתהיו אתם עם הדברים, עכ"ל. אף כאן הוא אומר וזה הדבר, היינו תפלה שבלב, אם אשר תעשה להם לקדש אותם וגו' לקח פר וגו' והלבשת וגו' (כט, א-ה), שזה במעשה בחינת מקיף, אכתי צריך עוד זה הדבר הוא תפלה והכנעה פנימיות שבלב, לזכות לאור פנימי מבית ומחוץ תצפנו: וזה סוד (להלן כח, ג) ואתה תדבר את כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, לא אמר מלאתים, כי אם מלאתיו, היינו את אהרן, רוח חכמה אור פנימי בלב, ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי בלבוש אור מקיף, והיינו לי בחינת מקיף, כמו בטבעת קדושין שאומרים הרי את מקודשת לי, והבן:

ובזה יש לפרש (תהלים קיב, א-ב) אשרי איש "ירא" את ה', שהוא מרכבה לזעיר אנפין שבו א"ל הוי"ה העולה יר"א, לאשר במצותיו חפץ מאוד בחפץ הלב, על כן גבור בארץ יהיה זרעו, גבור כארי בעבודת הלב, כמו שכתב הטור אורח חיים סימן א', דור ישרים יבורך, ישרי לב, ישרים מבחוץ ומבפנים, תוכן כברן, כי אם האב "ירא", זוכה לבנו באור פנימי, היינו טהרת הלב. וזהו שנאמר (שם קכח, א-ב) אשרי כל "ירא" ה' ההולך בדרכיו בבחינת מקיף ופנימי, יגיע כפיך כי תאכל זה מקיף, אשריך וטוב לך בלב, כמה דאת אמר טובי לב (מלכים - א ח, סו), וייטב לבו (רות ג, ז), בסוד (ברכות ז.) צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק (וזהו שנאמר (משלי כד, כא) "ירא" את ה' בני באור פנימי שמאב, ומלך בבחינת מקיף של מלך):

תוכן העניינים

ייטב לב שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה