ייטב לב שמות· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת משפטים
ואלה המשפטים וגו' [כא, א]. מה כתיב למעלה (כ, כא-כג) מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו' ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ותרגומו ואלין דיניא די תסדר קדמיהון:
יש לפרש ולדרוש סמוכין על פי מה שפירשתי בפרשת ויקרא (ד, כב'כג) אשר נשיא יחטא וגו', כי המגיד מקאזאניטין זלה"ה פירש ונסלח לכל עדת בני ישראל וגו' כי לכל העם בשגגה (במדבר טו, כו), דהנה אמרו חז"ל (בבא מציעא לג ע"ב) על מה דכתיב (ישעיה נח, א) והגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נחשב להם כזדונות, ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נחשב להם כשגגות. וקיימא לן (שו"ע יו"ד סי' רמג ס"ז בהגה) ליכא תלמיד חכם האידנא לענין ליטרא דדהבא (ירושלמי בבא קמא פ"ח ח"ו). וזהו שנאמר ונסלח לכל עדת בני ישראל, אפילו לתלמידי חכמים, כי לכל העם בשגגה, שלכולן נחשב רק כשוגג, ע"כ דבריו. וידוע (מגילה יב ע"ב) במדה שאדם מודד מודדין לו, ועל כן מי שמתגאה ומחזיק עצמו לתלמיד חכם, כמו כן דנין אותו למעלה לתלמיד חכם ונחשב לו השוגג כזדון. אבל מי שהוא ענו ושפל בעיניו ומחזיק את עצמו לעם הארץ, וכדמצינו שאמר רבינו נסים (וידוי הגדול) יודע אני [בעצמי] שאין בי לא תורה ולא חכמה וכו', אז דנין אותו למעלה כאלו הוא עם הארץ, וזדון נחשב לו לשוגג. וזהו שנאמר אשר נשיא יחטא, כלומר אשרי למי שהוא נשיא עם כל זה הזדון נחשב לו כחטא, ועל זה אמר ועשה אחת מכל מצות ה' אלקיו אשר לא תעשינה בשגגה, שנחשב בשוגג. ועל זה אמר או הודע אליו, אוי למי שהודע אליו, ר"ל שהודע אליו ערכו ומחזיק עצמו לתלמיד חכם, דאז שוגג נחשב לו כזדון (וסעד לזה מדברי הזוהר ויקרא דף כ"ג ע"ב, או הודע אליו, אושיט דינך עליה. וכתב רבינו הקדוש בעטרת צבי בהגהות והוספות, ודריש או כמו אוי, עיי"ש):
וידוע (כלי יקר לעיל כ, יט) כי מה שצותה התורה מזבח אדמה תעשה, להורות שיהא האדם בעיניו בחינת אדמה, עפר ואפר. והטעם לזה, כי אם יתגאה ויחזיק עצמו לתלמיד חכם, הרי השוגג נחשב לו כזדון, ואין קרבן על המזיד. וזהו שנאמר מזבח אדמה תעשה לי, ותקבל ממני מדת ענוה ושפלות, ואז וזבחת עליו וגו'. ולא תעלה במעלות על מזבחי (במעלות וגאות להחזיק עצמך לתלמיד חכם), אשר לא תגלה ערותך עליו, ר"ל כי המתגאה ואומר שהוא תלמיד חכם, מתגלה ערותו, שהשוגג נחשב לו כזדון. ולזה הסמיך ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ותרגומו ואלין דיניא, ר"ל שדנין את האדם למעלה, די תסדר קדמיהון, ר"ל די תסדר כפי ערכו בעיני עצמו, אם מחזיק עצמו לתלמיד חכם או לעם הארץ, לפי מה שדן את עצמו בזה כמו כן מסדרין הדין עליו מלמעלה:
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם [כא, א]. תלמדם היה לו לומר, ומה זה תשים. גם לפניהם למה לי. ועיין רש"י:
ובמדרש (ש"ר ל) סימן ו' (בדפוס וילנא אות ט), זהו שאמר הכתוב (תהלים קמז, יט) מגיד דבריו ליעקב אלו הדברות, חקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים. ויש להבין, הא בקרא כתיב חקיו ומשפטיו לישראל, ולמה שבק החקים. עוד שם, דבר אחר מגיד דבריו וכו', אמר הקב"ה לא נתתיה (התורה) לאחת מן האומות, אלא לישראל, שכיון שעמדו ישראל ואמרו (להלן כד, ז) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע מיד נתנה להם, הוי מגיד דבריו ליעקב וכו'. נתן לאדם שש מצות, הוסיף לנח אחת וכו', אבל לישראל נתן הכל:
עוד שם סימן ט' (בדפוס וילנא אות יב), ואלה המשפטים, הדא הוא דכתיב (תהלים קמז, יט-כ) מגיד דבריו וכו', פעם אחת אמר עקילס לאדריינס המלך רוצח אני להתגייר, אמר לו לירודה שבאומות אתה רוצה להתערב מה ראית בהם כו', אמר לו הקטן שבהם יודע איך ברא הקב"ה את העולם, מה נברא ביום הראשון ומה ביום השני וכו' ועל מה העולם עומד ותורתן אמת, אמר לו לך ולמד תורתן ואל תמול, אמר לו עקילס אפילו חכם וזקן שבמלכותך אינו יכול ללמוד תורה אם אינו מל, שנאמר מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי, ע"כ דבריו. והוא צריך ביאור, איך האדם אפילו הגדול יודע איך ברא הקב"ה את העולם. ותו, מה שאמר מה נברא ביום הראשון כו', מה רבותיה, הא מפורש הוא בפסוק, וכל מי מהאומות היודע לקרות בתורה או בהעתקתה ללשונם יודע מזה. גם מה שאמר ותורתן אמת, הא למה לי, וכבר תמה על זה היפה תואר (ל, ט). גם למה הוצרך להביא סיפא דקרא לא עשה כן לכל גוי, הא מרישא שמעינן ליה. גם בקרא גופיה יש לדקדק למה אמר בכפילא, כיון שאמר מגיד דבריו ליעקב וגו', מכלל דלגוי לא, ולמה לי לא עשה כן לכל גוי. תו קשה, דהוה ליה למימר לא הגיד כן לכל גוי, ומה זה לא עשה כן: וכל אלה באחת יבוארו, דהנה איתא במדרש (שהש"ר א, כח) מפני מה גילה הקב"ה לישראל מה ביום הראשון ומה ביום השני וכו', בזכות שאמרו נעשה ונשמע. ופרשתיו במקום אחר, דהנה כתיב בפרשת יתרו (לעיל יט, ז-ח) וישם לפניהם את כל הדברים וגו' ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, וקשה, יחדיו למה לי, ויאמרו למה לי, דהיה די לומר ויענו כל העם כל אשר דבר וגו'. וכמו כן קשה בפרשה דידן (כד, ג), דכתיב ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה, קול אחד למה לי, ויאמרו למה לי. ואחר זה (כד, ז) כתיב ויקח ספר הברית וגו' ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, הנה הוסיפו לומר ונשמע, והקדימו נעשה לנשמע:
והנראה לי בזה על פי דאיתא בשבת פרק במה מדליקין (לא.) מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי (והלל) ואמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת כו'. ופירשו המפורשים, כי נכרי אין לו רק שבע מצות, אבל ישראל שיש להם תרי"ג מצות נגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים (זוהר וישלח קע ע"ב) איך אפשר לכל אחד ואחד לקיים כולם לתקן אבריו וגידיו, והיה סובר הגוי כי זה אי אפשר רק על ידי סוד הגלגול, כדכתיב (איוב לג, כט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר, ובכל דור שמתגלגל ממלא די מחסורו אשר נחסר לו מימי קדם. ולא הונח לו בזה שיצטרך להתגלגל כמה פעמים, כי סכנה גדולה הוא הגלגול כידוע, וזהו שאמר שתלמדני כל התורה כולה שאוכל לקיים כשאני עומד על רגל אחת, היינו במעמד ומצב גלגול אחד. ואמר לו הלל מה דעלך סני לחברך לא תעביד, פירש רש"י כגון גזלה וגנבה וכו'. היינו המשפטים, שעל ידי זה יש להם שלום ואחדות, ומה שאחד מישראל עושה אחת ממצות התורה בשם כל ישראל הרי הוא כאלו כולם עשו אותה. ושמא תאמר אכתי מה נעשה במצות התלוים בארץ שאי אפשר לקיימן בזמן הגלות כלל, על זה אמר ואידך (תקנה) פירושא הוא זיל גמור, ר"ל על ידי שלומד על מנת לעשות נחשב כמעשה ממש, וכדאשכחן בקרבנות דכתיב (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו, וכתיב (ויקרא ז, לז) זאת התורה לעולה, ואמרו חכמים (עי' מנחות קי.) כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וכו', ע"כ דברי המפרשים:
ומעתה אני אומר שזהו שנאמר ויענו כל העם יחדיו, כלומר שענו שהם כולם יחדיו בלב אחד כאיש אחד, כדכתיב (לעיל יט, ב) ויחן, עיין שם ברש"י, אחר זה ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, אם שאי אפשר לאדם יחידי לקיימם ולעשות הכל, עם כל זה על ידי האחדות נעשה ונקיים, כאמור. וזהו שנאמר ויען כל העם קול אחד, כלומר שענו קול שהם אחד, אחר זה ויאמרו כל הדברים וגו' נעשה. ושמא תאמר כדת מה לעשות במצות התלוים בארץ טרם בואם אל הארץ, על זה הוסיפו ואמרו נעשה ונשמע, לשון קבלה, כלומר נעשה על ידי שנשמע, שבעת הלימוד נקבל עלינו לעשות ולקיים, ואז נחשב כמעשה. גם יש לפרש ונשמע מלשון (שמואל"א טו, ד) וישמע שאול, שהוא לשון קיבוץ ואחדות, וזהו שאמרו נעשה על ידי ונשמע שנתאחד יחד, ושניהן צדקו ונכללו באמרם ונשמע:
והנה, מה שהלומד תורה על מנת לקיים נחשב כמעשה, הוא מפני שהדיבור במחשבה טובה הוי מעשה, כדקיימא לן (סנהדרין סה.) עקימת שפתים הוי מעשה. ומבואר בספרים שיש ללמוד זה מדכתיב ביום השני (בראשית א, ז) ויעש אלקים את הרקיע, ואיתא במדרש (ב"ר ד, ו) בן זומא הרעיש על זה ואמר, ויעש אתמהה, והלא במאמר הוי, דכתיב (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו וגו'. וכתבו המפורשים דמשום הכי כתיב ויעש, להורות שהדבור כמעשה, שהרי על ידי הדבור נעשה מעשה, ובטובו הגדול אותה מתנה נתן לנו שהדבור כמעשה, ועל ידו נעשה פרי ומעשה למעלה בשורשו. גם כמה גדול השלום והאחדות אנו למדין מדכתיב ביום השני (בראשית א, ח) ויקרא אלקים לרקיע שמים, וכתב הכלי יקר (שם) לא רצה ה' שיקרא בשם רקיע, כי שם זה מורה על פרוד ומחלוקת, כדכתיב ביה (שם, ז) ויבדל בין המים וגו'. כי אם בשם שמים, המורה על שלום, כי נעשה מאש ומים ועשה שלום ביניהם:
וזהו שאמר המדרש מפני מה גילה הקב"ה לישראל מה ביום הראשון, דכתיב ביה (שם, ג) ויאמר, ומה ביום השני דכתיב ביה ויעש, לומר דאמירה כמעשה. וגם מה שקרא לרקיע שמים, להורות על שלום. בזכות שאמרו נעשה ונשמע, שנעשה על ידי שנשמע, כלומר שנקבל לעשותם, וגם על ידי שנקבל להתאחד כאמור, על כן הודיעם שכך הוא, שהדבור כמעשה, וגדול כח השלום המיחד כאחד:
והנה, במשפטים שבפרשה זו יש הרבה מצות שאין באין ליד כל אדם, ורובן שאין נהוגים אלא בארץ. ולזה הקדים ואמר ואלה המשפטים אשר תשים, במעשה (אפילו לא בא לידם, ואפילו בזמן הזה) לפניהם דייקא, שהם גוי אחד, ושרשם טוב, שאפילו דבורם ומחשבתם לעשות חשוב כמעשה, ועל ידי לימוד תשימם ממש:
ובזה נבין המדרש, כי זה עצמו שאמר דוד (תהלים קמז, יח-כ) ישלח דברו וימסם וגו', לכן מגיד דבריו ליעקב. יתפרש בתרי אנפי. א', כפשוטו, אלו הדברות. ב', קאי אלמעלה, ישלח דברו גו', כמו כן מגיד דבריו ליעקב שעל ידי דבריו יעשה מעשה למעלה, לכן חקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים. ומה שאמר חקיו יש לפרש דקאי על המשפטים שהם בבחינת חק עולם אפילו בזמן הזה, שאפשר לקיימם על ידי הדבור, ונחשב כמעשה בישראל כאלו עשה כן ממש. אבל "לא עשה כן" לכל גוי, ר"ל שאצלם הדבור אינו כמעשה, ולא כאלו עשה כן, על כן ומשפטים בל ידעום: וזהו שאמר המדרש למעלה, אמר הקב"ה לא נתתי התורה לאומות (והוא מטעם שאי אפשר לאדם יחידי לקיים הכל, ואחדות אין ביניהם, ומחשבתם לטוב אינו כמעשה (ירושלמי פאה פ"א ה"א)) אלא לישראל שאמרו נעשה ונשמע, כמפורש לעיל. וזהו שאמר, נתן לאדם שש מצות, הוסיף לנח אחת, לאברהם ח', ליעקב ט', אם כי נימולים היו לא גילו דעתם שיקיימו כולן על ידי שמיעה וקבלה בלב. אבל לישראל שאמרו נעשה ונשמע נתן הכל, שגילו דעתם לקיים הכל על ידי ונשמע, כאמור:
וזהו שאמר המדרש, עקילוס אמר למלך שרוצה להתגייר, אמר לו המלך כמה הרגתי מהן, לירודה שבאומות אתה רוצה להתערב ומה ראית בהם. רצונו בזה, כי סבור היה המלך מה שישראל הם נבזים וירודים מפני שהרבה להם מצות, שאי אפשר לכל אחד לקיימם, ובפרט בגלות, אם כן הא למה לך, די להפקיע עצמך בשבע מצות שבידך מקדם. אבל עקילס ענה ואמר לו בחכמה שאפשר לכל אחד לקיים כולן על ידי לימוד על מנת לעשות ועל ידי האחדות שבישראל, וזהו שאמר לו קטן שבהן יודע איך נברא העולם, כלומר לא במעשה כי אם בדבור, ומה ביום הראשון דכתיב ויאמר, ומה ביום השני דכתיב ויעש, שממנו נלמד שהדבור כמעשה, וגם כמה גדול כח השלום שיש בישראל ממה שקרא לרקיע שמים, כנזכר לעיל. ועל מה העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים המטיל שלום (אבות פ"א מ"ב). ותורתן אמת, ר"ל קיים לעד מיד ולדורות, ואפילו בגלות יכולין לקיים מכח שהדבור כמעשה. ואמר לו, אם כן למוד תורתן ולא תמול, ר"ל ויהא נחשב לך למעשה, ותקבל שכר כאינו מצוה ועושה, ועיין פרק קמא דעבודה זרה דף ג' (ע"א). ואמר לו אפילו חכם וזקן שבמלכותך אינו יכול ללמוד תורתם אם אינו נימול. ולכאורה היה לו לומר אינו רשאי ללמוד כו', ומה זה אומרו אינו יכול. ולפי פשוטו הוא מלשון (דברים יב, יז) לא תוכל לאכול בשעריך, שפירושו (ספרי ראה עב) אינו רשאי. אבל לדרכנו יש לפרש הכוונה שאינו "יכול" ללמוד "תורתן" דייקא, להיות נחשב כמעשה, אם אינו נימול, כי הגוים ערלי בשר וערלי לב, שלא הוסר הרע מהם, ודבורם ומחשבתם אינו מצטרף למעשה, כי אם בישראל הנימול שהוסר ממנו כח הרע אז מחשבתו ודבורו נחשב כמעשה, כמבואר זה הטעם במפורשים. שכן כתיב מגיד דבריו ליעקב שיהא נחשב כמעשה כמו דבורו יתברך, חקיו ומשפטיו לישראל. אבל לא עשה כן לכל גוי, שאצלם על ידי הלמוד לא נחשב כאלו עשה כן, וכמו שנתבאר:
וזה דלא כפירוש זקיני מהרש"א ז"ל בפרק קמא דעבודה זרה (ג. חדושי אגדות ד"ה שאפילו) על מה שאמרו נכרי העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, ר"ל כאלו הקריב ככהן, ולמה שכתבתי הא ליתא, אלא בישראל, ולא בנכרי, וסעד לדברי מדברי התוספות (ד"ה שאפילו) שפירשו בדרך אחר, ולא ניחא להו בפירוש מהרש"א, מטעם האמור: ודבר בעתו בפרשת שקלים אמרתי שזהו שאמרו חכמים (מגילה יג ע"ב) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים. ר"ל שלא תאמר שעתה בעונותינו חרב בית המקדש ובטלו הקרבנות, מה עלינו לעשות ולקיימן, על זה אמר והיינו דתנן באחד כו', כלומר שגם הלימוד דתנן כו' חשוב כמעשה, וכאלו גם עתה ישראל שוקלין שקליהן. וזהו שאמר הכתוב (להלן ל, טז) והיה לבני ישראל לזכרון וגו', כלומר על ידי הזכרון לבד לכפר על נפשותיכם:
ואלה הטשפטים וגו' [כא, א]. במדרש (ש"ר ל, א) הדא הוא דכתיב (תהלים צט, ד) ועוז מלך משפט אהב וגו'. עוד שם (אות ט) הדא הוא דכתיב (שם קמז, יט) מגיד דבריו ליעקב אלו הדברות, חקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים, מלך בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקב"ה מה שהוא עושה אומר לאחרים לעשות ולשמור:
נראה שבא לפרש אומרו לפניהם, והוא על פי מה שאמרו שם למעלה מזה (אות ג) ואלה מוסיף על מה שכתוב למעלה (לעיל טו, כה) שם שם לו חק ומשפט, משל כו', כך התורה דינין מלפניה ודינין לאחריה ותורה באמצע, וכן הוא אומר (משלי ח, כ) באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט. ופירשו המפורשים על פי המבואר בעקרים מאמר ג' פרק כ"ח איך שיהיה שלימות הנפש נקנה לאדם מהמשפטים שהוא נימוס בין איש לרעהו, היינו מהכוונה שיכוון בעשיה ושמירה של המשפטים מצד מה שצוה עליהם השי"ת ולהשלים רצונו, ולא יכוון להנאת עצמו להשלים ישוב וקבוץ המדיני, (עמ"ש) [עיי"ש]. וכן פירש בספר חן טוב (ר"פ הקת), זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר וגו' ויקחו אליך פרה וגו' (במדבר יט, ב), דהוה ליה למימר חקת הפרה. אלא בא לומר, זאת (ענין הפרה שהוא חק) חקת התורה אשר צוה ה' לאמר, כלומר כדי שבכל התורה כלה יאמרו שמקיימין אותה בשביל אשר צוה ה', לא בשביל שהשכל מחייבן לקבוץ המדיני, ע"כ דבריו. וזהו שאמר המדרש דינין מלפניה ודינין מלאחריה והדברות באמצע, להורות שתהא הכוונה הפנימית בהן לאשר הן דברות ה', ולא מכח ששכל אנושי מחייבן, והרי זה דומה לצדקה שפירש העקרים (שם עה"פ ישעיה לב, יז) והיה "מעשה" הצדקה שלום בקבוץ המדיני, ועבודת הצדקה היינו הכוונה מכח מצות ה', השקט ובטח עד עולם, כמו כן הן המשפטים. וזהו שנאמר באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט, ע"כ דברי המפורשים:
וזהו שנאמר למעלה שם שם לו חק ומשפט, הנה כוללם יחד, ללמד שהכוונה יהיה בשניהם שוין לטובה לשם מצות ה'. וזהו שנאמר ושם "נסהו", לשון הרמה, כדכתיב (תהלים ס, ו) נתתה ליראיך נס להתנוסס, לכוון הגבוה למעלה משכל אנושי: ובזה יובן אומרו מה שהוא עושה אומר לאחרים לעשות, שהרי המשפטים שבין איש לרעהו מה ענין להן בעולם העליון, שהרי אמר השי"ת למלאכים כלום גנבה ורציחה יש בכם. אלא הוא הדבר אשר דברנו, ששלימות הנקנה מהמשפטים הוא מפני שכך צוה ה' מטעם סוד הפנימי שבהן בדוגמא עליונה מזה, ושאין שכל אנושי משיג כי אם לאשר לו חלק ברזי התורה, עיין בספר לקוטי תורה להאר"י פרשת יתרו משפטים ותמצא. ולפי הכוונה וסוד הפנימי, הקב"ה עושה ואומר לאחרים לעשות ולשמור דוגמתו למטה: וזהו שאמר הכתוב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כלומר תשים באותו בחינה של הדברות שנאמר לפניהם, שבהן סוד פנימי. או יאמר על דרך דכתיב (להלן לג, כג) ופני (כלומר עצמותי) לא יראו, כמו כן יאמר לפניהם קאי על המשפטים שתשים לבחינת פניהם, היינו עצמותן, סוד הכמוס למעלה. ועל זה אמר המדרש מגיד דבריו דייקא אלו הדברות ליעקב, חקיו ומשפטיו דייקא לישראל, מה שהוא עושה אומר לאחרים. לא עשה כן לכל גוי, כלומר שלא יצויר לומר שהוא עושה כן למעלה להמשפטים אשר לכל גוי, כי אין להן שורש למעלה, כי אם למטה לקבוץ המדיני, ומשפטים בל ידעום מדעת עליון:
וזהו שאמר המדרש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כפי סוד הפנימי, זהו שאמר הכתוב ועוז מלך משפט אהב אתה כוננת מישרים, היושר האמיתי שבהן, שלא יצויר לשכל אנושי. ואמר על זה מופת, משפט אלו הדינים, וצדקה ביעקב מצות צדקה, אתה עשית, כלומר אתה בעצמך העושה והמקיים אותם, ואלו לפי הכוונה ומעשה הגשמי אין לזה ענין למעלה, אלא לפי טעם וסוד הפנימי, הוא היושר האמיתי, כאמור: והנה, בעשרת הדברות, חמשה מהן בין אדם לקונו וחמשה בין אדם לחברו, ואותן שבין אדם למקום שאין בהן צורך למטה בעולם הזה נקראים דבור, לשון קשה, אבל אותן שבין אדם לחברו שיש בהן צורך למטה לקבוץ המדיני לבל יהיה איש את רעהו חיים בלעו, נקראים אמירה רכה. וזהו שנאמר (לעיל כ, א) וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, כלומר אפילו אותן שנראין אמירה רכה, הן אשר דבר אלקים בבחינת דבור הקשה, מצד הסוד הפנימי, שאין בזה צורך למטה, והבן. ובזה יבואר מה שאמר דוד (תהלים יב, ז-ח) אמרות ה' אמרות טהורות, הן המשפטים אמירה רכה, כסף צרוף בעליל לארץ, כלומר לקיום הארץ, ונוסף על זה מזוקק "שבעתים" בסוד פנימי, עמודיה שבעה (משלי ט, א), על כן אתה ה' תשמרם בעצמך, כאמור: ובזה יש לפרש מאמר שלמה (משלי ד' (כ-כא)) בני לדברי הקשיבה (הן הדברות, שאין בהן צורך והנאה בעולם הזה) לאמרי (הן המשפטים שהשכל מחייבן לשמוע, לאשר יש בהן קיום אנושי) הט אזנך יותר לשמוע כפי הסוד הפנימי שבהן. אל יליזו מעיניך, היינו פשוטן שעיניך רואות ומשיגם. שמרם בתוך לבבך, היינו סוד הפנימי שבהן למעלה למשכיל:
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם [כא, א"ב]. היה לו לכתוב אשר תלמדם, עיין פירוש רש"י. כי תקנה. היה לו לומר כי יקנו, דקאי אלפניהם:
ונראה לי על פי דאיתא סוף פרק חזקת הבתים (בבא בתרא ס.) רבי ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים, הוי ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן הנוטה לרשות הרבים ובני רשות הרבים מעכבים עליו, אתי לקמיה דרבי ינאי, אמר ליה זיל השתא תא למחר, בליליא קצייה לדידיה, למחר אתי לקמיה אמר ליה זיל קץ ליה, אמר ליה הא מר נמי אית ליה, אמר ליה זיל חזי, אי קץ דידי קץ דידך כו'. והוא על דרך קשוט עצמך ואחר כך קשוט לאחרים. ועיין בינה לעתים דרוש ס"ד מפרש בזה הא דכתיב במשיח (ישעיה יא, ד) ושפט בצדק דלים, היינו באותו צדק שהוא עושה, בזה ישפוט זולתו, כי ממנו יקח ראיה ויעשה רושם בלב האדם לעשות הצדק, עיי"ש: והוא שאמר פה, לא די באשר תלמדם, כי אם ואלה המשפטים אשר תשים (אתה שימה ממש לעשות ולקיים) לפניהם, קודם בואם, על דרך שפירש הט"ז בהלכות ראש השנה (או"ח סי' תקפה סוף סק"ז) הריעו לפני [המלך] ה' (תהלים צח, ו). ועל זה אמר כי תקנה (אתה) עבד עברי שש שנים יעבוד וכו', ובראותם ממך, כן יקיימו גם הם. ונכון: או יאמר אשר תשים [כא, א]. על פי דקיימא לן, מעשה רב היכא דעביד עובדא הכי קיימא לן. והטעם נראה לי על פי דכתיב לפניהם, ודרשו חז"ל (גיטין פח ע"ב) ולא לפני עובדי כוכבים ואפילו דנין כדין תורה, והטעם כתב בחן טוב (ר"פ משפטים) כי עומק הדין אי אפשר להשיג בשכל אנושי, בלתי בהיות ה' עם השופט, ואין השכינה שורה על אומות העולם (ברכות ז.), על כן לפניהם דייקא ולא לפני אומות העולם. ועל פי זה פירש מוזלה"ה (ישמח משה, ר"פ משפטים סד"ה עוד במדרש) וה' עמו (שמואל'א יח, יד), שהלכה כמותו (סנהדרין צג ע"ב), עיין שם. ועיין מה שכתב מוזלה"ה על הפסוק (להלן כג, ז) מדבר שקר תרחק (ד"ה עוד), ואז תהיה מכת המקבלים פני שכינה, לכך ונקי וצדיק אל תהרוג, כפירוש רש"י אם יצא בבית דין זכאי אין מחזירין אותו. והטעם, כי לא אצדיק רשע, ואלקים נצב בעדת אל (תהלים פב, א), אלא ודאי הוא זכאי מכח שעשה תשובה, עי"ש. וכן כתבו הקדמונים בטעם עדים זוממין אם הרגו אין נהרגין (מכות ה ע"ב), דכיון שכבר נהרג על כרחך היה חייב מיתה, וגברא קטילא בעו למקטל, ע"כ דבריהם. ולכך אם נעשה מעשה, הכי קיימא לן, דכיון דכבר נעשה מעשה ודאי הדין כך, כי ה' עם השופט בדיני ממונות ודיני נפשות, אם כן הלכה כמותו:
וזהו שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים, דייקא בעשיה אז מוכח שהדין כך, וראיה על זה, לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, על כרחך מפני שה' עם השופטי ישראל, אם כן מהאי טעמא אין לאחר מעשה בית דין כלום (בבא מציעא יז.), וכך הלכה. אך זה אם מרוחקים השופטים מדבר שקר כי אם דוברי אמת, ראוים לקבל פני שכינה, ולזה מרמז ו'אלה ה'משפטים א'שר ת'שים ל'פניהם ראשי תיבות עולה אמ"ת, מלבד הא' של "אשר" שבתוך הדברים, בא לרמז שאם הם דבקים במדת אמת אז מצטרף אלופו של עולם בתוכם ועמהם להורות להם הדין האמת:
ואפשר לומר עוד על פי מה שאמר הזוהר (משפטים צו ע"ב) על הפסוק (כא, ז) לא תצא כו', בשעתא דנפקת כו', חתים לה בחד גושפנקא [ופריש עלה] לבוש יקר דיליה, ומאן איהו, שמא קדישא דאקרי אלוה, כדין איהי נטירא דלא אתמסרת [לעם נכרי] אלא לישראל בלחוד, דכתיב (איוב כט, ב) כימי אלוה ישמרני, עכ"ל. וזהו שנאמר "ואלה", הוא אותיות "אלוה", השומר נפשות ישראל ונשמותיהן, לכך המשפטים אשר תשים לפניהם דייקא, ולא לפני אומות העולם, והבן:
ואפשר דהיינו דכתיב (אסתר ח, טז) ליהודים היתה אורה, זו תורה (מגילה טז ע"ב), על דרך (תהלים קמז, יט) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל. ושמחה זו יום טוב, שקביעתו ביד היהודים, הן הבית דין הסמוכים, כדכתיב (ויקרא כג, ב) אשר תקראו אתם, ואיתא במדרש לאל גומר עלי (תהלים נז, ג), אימתי ראש השנה, בשעה שישראל קובעין. והטעם, וששון זה מילה, כי היהודים הם נימולים, על כן יש להם השראת שכינה וה' עמהם, על כן הלכה כמותם, כדמצינו (ב"ר מח, ז) באברהם, אחר שנימול כתיב (בראשית יח, א) וירא אליו ה' וגו' והוא יושב, ואמר לו הקב"ה אתה סימן לבניך שהם יושבים בדין ואני נצב עמהם, שנאמר אלקים נצב, והיינו בזכות מילה. ובזכות מצות תפלין, והיינו ויקר אלו תפלין, שנאמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך דייקא. גם יש לומר ויקר מרמז ללבוש יקר שכתב הזוהר שהוא שם אלו"ק, וכמו שאמר כאן "ואלה" שהוא בהיפך אתוון השם "אלוה", שהוא ראשי תיבות ל'יהודים ה'יתה א'ורה ו'שמחה:
ואלה המשפטים [כא, א]. במדרש (ש"ר ל, א) הדא הוא דכתיב (תהלים צט, ד) ועוז מלך משפט אהב וגו'. ונראה לי בהקדם מאמר שלמה המלך ע"ה (מלכים (א) ג' (ט)) ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע כי מי יוכל לשפוט וגו'. והוא כפל לשון, לשפוט וגו' להבין וגו'. אבל נראה לי על פי דקיימא לן בחושן משפט סימן י"ב (ס"ב) מצוה לבצוע ולעשות פשרה, וילפינן ליה (סנהדרין ו ע"ב) מדכתיב (זכריה ח, טז) אמת ומשפט שלום שפטו, איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה פשרה, וכשם שמוזהר שלא להטות הדין כך מוזהר שלא להטות הפשרה לאחד יותר מחבירו, עי"ש. והנה הדין יכול להיות שזה כולו זכאי וטוב לו וזה כולו חייב ורע לו, אבל פשרה הוא ענין ממוצע בין טוב לרע, ונוח לזה ולזה. וזהו שאמר ונתת לעבדך לב שומע לשפוט, היינו לשפוט ממש דת תורה את עמך, (גם) להבין (איך לעשות פשרה, שהוא ממוצע) בין טוב לרע כי מי יוכל לשפוט כו', על דרך דאיתא בירושלמי לית האידנא מאן דידע למידן דין תורה, על כן נוח לו יותר לעשות פשרה בטוב בין הצדדים:
ואמנם דרך בעלי דין לפעמים להסכים רק על דין תורה כפי עומק הדין, ואינם רוצים בפשרה. והטעם בזה, כי נראה בעיניהם שהדין מסתמא מבואר להדיא בשלחן ערוך, ואין מקום להטות לזה או לזה, אבל פשרה שהוא רק מכח פלס שכלם, יש מקום לטעות ולהטות לאחד יותר מחברו. אבל טועים בזה, כי כבר כתיב לפניהם, ולא לפני אומות העולם (גיטין פח ע"ב), וכתב החן טוב (ר"פ משפטים) הטעם, כי עומק הדין אי אפשר להשיג בשכל אנושי, ואפילו בדבר המפורש בשלחן ערוך בקל יש לחלק בין הנושאים, ועל כן הדין האמת לאמתו אי אפשר בלתי עזר אלו"ק הנצב בעדת אל, ושכינתו עמהם להורותם הדין האמת, הובא למעלה. אם כן כמו כן הוא גם בפשר, כי האלהים הנצב עמהם יורה להם איך יעשו פשרה הנוח לזה ולזה, לבלי להטותו לאחד יותר מחבירו. ועל כן מהאי טעמא גופא מצוה לבצוע, ואין כאן חשש הטיה, כי השי"ת עמהם. וכבר כתב הבעל הטורים, המשפטי"ם ראשי תיבות ה'דיין מ'צווה ש'יעשה פ'שרה ט'רם י'עשה מ'שפט. ושלא תאמר כיון שזה אינו מבואר בשלחן ערוך יש חשש טעות או הטיה, על זה גמר אומר לפניהם דייקא, ולא לפני אומות העולם, מטעם שה' עמהם, אם כן גם בפשרה אין כאן חשש טעות או הטיה, כי הכל מיד ה' עליהם ישכיל, הדין והפשר: וזהו שאמר המדרש על זה הדא הוא דכתיב ועוז מלך משפט אהב, ר"ל אם כי ועוז של מלך, הוא השופט, משפט אהב, הוא השורת הדין, עם כל זה אתה כוננת מישרים, היינו הפשרה שהוא נקרא מישרים, לפנים משורת הדין. ואין מקום לחוש לטעות והטיה, (כי) משפט (שורת הדין) וצדקה ביעקב, היינו פשרה לפנים משורת הדין, שניהם אתה דייקא עשית בשבתך עמהם, כי אלהים נצב, אם כן אין מקום להרהר אחר פשרה, כמו אחר הדין:
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם [כא, א]. לא אמר תלמדם, כי אם תשים. ירמוז למה שאומרים (תפלת לשם יחוד) ליחד שם י"ה בו"ה (כי על עתה כתיב (לעיל יז, טז) על כס י"ה) ביחודא שלים, ירמוז למה דכתיב (זכריה יד, ט) יהיה ה' אחד ושמו אחד, ופירש האר"י (לקוטי תורה, זכריה) כי יתעלה הוא"ו של הוי"ה ליו"ד, והיינו "יהיה". וזה נקרא יחודא שלים. וידוע (שער הכוונות, ענין כונת העמידה דרוש ב עמ' קפז) כי י"ה הן הג' ראשונות, מקור הרחמים. אם כי בינה מינה דינין מתערין (זוהר ויצא קנא.), שם נמתקין לרחמים. ואותיות ו"ה זעיר, שבו חסדים וגבורות ומכריע, ונוקבא דינא דמלכותא, מהן המשפטים והדינין:
וזהו שנאמר ו'אלה ה'משפטים, ראשי תיבות ו"ה, שמהן המשפטים, ר"ל הדינים. אשר תשים לפניהם, שתשים אותיות ו"ה לאותיות הקודמין י"ה. וזהו שאמר התרגום ו'אלין ד'יניא (ראשי תיבות וא"ו ד') די תסדר קדמיהון, בסוד (תהלים קטז, ו) ד'לותי ו'לי יה'ושיע, שיהא מוא"ו יו"ד, ומד' ה"א:
ואפשר לומר עוד על פי מה שכתב בשפע טל (הקדמה בן מאה שנה ו.-ז ע"ב), הן הם יודו (תפלת נשמת), הן הם סוד הוי"ה ב"ה, כי ו"ה יכונה הן, כי י"א ט"ב ח"ג ז"ד ו"ה עולה ה"ן, ו-י"ה יכונה הם, כי י"ה ט"ו ח"ז עולה ה"ם, עיין שם. וזה שאמר תשים לפניהם, היינו י"ה, ותרגומו קדמיהון, הרי זה סוד ה"ן ה"ם, וימתקו הדינין, וימלא רחמים וחסדים, והבן:
וכי ימכור איש את בתו וגו' אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה והפדה לעם נכרי לא ימשל למכרה בבגדו בה [כא, ז-ח]. במסורה, יעדה ג', דין, ואידך איך תשקוטי וה' צוה [לה] אל אשקלון ואל חוף הים שם יעדה (ירמיה מ"ז ז'), שמעו מטה ומי יעדה (מיכה ו' ט'). עוד במסורה, בבגדו תרין, דין, ואידך ותתפשהו בבגדו (בראשית לט, יב) דיוסף:
שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב (משלי טו, כג), בעת המלקו"ח באדם שהרבו עמנו פדות מטעם המלך ושריו לתת כפר נפש, עניתי ואמרתי דרך צחות על דרך דאיתא בזוהר (משפטים צד ע"ב) וכי ימכור איש דא קודשא בריך הוא, את בתו דא כנסת ישראל, לאמה, לאשתעבדא ביני עממיא, לא תצא כצאת העבדים, הבינהו. אם רעה בעיני אדוניה כביכול, אשר לו יעדה בוא"ו, כמה שנאמר (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים, והם כאדם עברו ונתקיים בהם "הכתיב" לא יעדה באל"ף, ודינא דמלכותא דינא, עם כל זה והפדה, פירש רש"י יתן לה מקום להפדות ולצאת, שאף הוא מסייע בפדיונה. לעם נכרי לא ימשל למכרה לחלוטין בבגדו בה, ר"ל בזכות שישראל מצוינים בבגדיהם בציצית, ובזכות יוסף הצדיק שנאמר בו ותתפשהו בבגדו, והוא כבש יצרו ועמד בצדקתו:
וזאת תורת המסורה, אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה חלילה, והפדה, על כל פנים "יסייע" בפדיונה. על זה אמר הכתוב איך תשקוטי (מזה, ועל זה אמר) וה' צוה לה אל אשקלון ואל חוף הים שם יעדה, כמאמר הכתוב (ישעיה מג, ד) ואתן אדם תחתיך וכו'. ואמר שמעו מטה, פירוש הטיית הדין ההוא, שהוא נפלאות בעינינו, ומי יעדה, הלא מאת ה' היתה זאת:
ובזה נבין גם כן דברי המסורה להלן, ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו (כא, ל), ואידך ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם (תהלים מט, ט). ר"ל, שיתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו, בלי מגרעת, כי יקר פדיון נפש הישראלי, ובפרט שעל ידי זה וחדל לעולם, ר"ל יצא לחירות עולם. ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו וכו' (ברכות סא ע"ב), על זה אומר לך הלא כתיב (שם עב, י) מלכי תרשיש ואיים מנחה "ישיבו", עיין בראשית רבה פרשת וישלח פרשה ע"ח (אות יב). וזהו שאומרים (תפלת ערבית) הפודנו וכו' הגואלנו וכו' "הנפרע" לנו וכו', והבן:
לא תצא כצאת העבדים [כא, ז]. במסורה, כצאת משה אל האהל (להלן לג, ח) כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה, לא). נראה לי על פי הזוהר (משפטים סוף צו ע"ב) וכי ימכור איש דא קודשא בריך הוא, את בתו דא נשמתא, לאמה, בהאי עלמא, לא תצא כצאת העבדים מחוסר אבר בשן ועין, ולא תפוק מלוכלך בחובין, עיי"ש. והנה מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי (משלי כ, ט), הלא אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ) ויפגום באיזה אבר חלילה. והתקנה לזה, הורו לנו חז"ל באמרם (ראש השנה יז.) כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. וכבר אמרו ז"ל (יומא כג.) הנעלבין ואינן עולבין עליהן נאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, וכתב הרי"ף בעין יעקב (שבת סי' ם ד"ה ת"ר), כי הירח קטרגה אי אפשר לשתי מלכים כו' (חולין ס ע"ב), אבל השמש עמדה ושתקה ולא היה איכפת לה, עיי"ש. ועל פי זה פירשתי (פר' שמיני דבור ראשון) אומרם (בבא בתרא עה.) פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, כי יהושע בשמעו כי אלדד ומידד מתנבאים במחנה היה קשה בעיניו על שהם מתנבאים, אבל משה אמר (במדבר יא, כט) המקנא כו' ומי יתן כל עם ה' נביאים וגו'. וזהו שאמרו פני משה כפני חמה, שלא היה קשה בעיניו על מאור הלבנה כמותו, פני יהושע כפני לבנה, שאמרה שאי אפשר לשתי מלכים להשתמש בכתר אחד. והבן כי נכון, וכמדומני כי כן מצאתי בספר עוללות אפרים ונהניתי: וזהו שנאמר לא תצא כצאת העבדים, מלוכלך בחובין, והתקנה לזה אם חטא, על זה אמר והיה כצאת משה אל האהל וכו' והביטו אחרי משה, ואמרו ז"ל (סנהדרין קי.) שכל אחד קינא לאשתו שחשדוהו באשת איש, ועם כל זה לא היה מקפיד עליהם כלל, כי אם היה מהנעלבין ואינם עולבין כצאת השמש בגבורתו. ואם ככה יעשה ויעבור על מדותיו, אז תפוק הנשמה כבר חורין ברורה ונקיה, והבן:
ב) גם ירמוז דיש לדקדק למה אמר העבדים, היה די לומר כצאת העבד. אבל ידוע (עי' ש"ר מו, ד) דהעובד מיראה נקרא עבד, ומאהבה נקרא בן, כדכתיב (מלאכי א, ו) ואם אב אני כו' ואם אדונים אני איה מוראי כו'. והנה בבחינת עבודה מיראה יש גם כן שתי בחינות, אחד מכח שכר ועונש לטובת עצמו, ואחד מכח יראת אדוניו מרוממותו יתברך. וכבר כתב השל"ה (בעשרה מאמרות, מאמר ג'ד אות נז'גח) שיש ארבע בחינות עבודה, שעל זה אמר דוד, א', (ו)אני, היינו העובד את עצמו מכח יראת עונש. ב', עבדך, מיראת הרוממות. ג', בן, היינו מאהבה. ד', בן אמתך, היינו עבד הגדל בפלטרין של מלך, שהאהבה מכוסה בלתי ניכרת מגודל היראה ובושתו ממנו יתברך. ולכך נאמר (במדבר יב, ז) לא כן (משה) "עבדי" [משה] דייקא, שהוא היה לו בחינת יראה הגדולה מאהבה, כענין שנאמר (לעיל ג, ו) ויסתר משה פניו כי ירא. הובא לעיל פרשת יתרו (ד"ה נראה):
ובזה פירשתי (שם) והביטו אחרי משה (להלן לג, ח), ואמרו ז"ל (סנהדרין קי.) שחשדוהו באשת איש, וכתבו הספרים לפרש אומרם (קידושין ב ע"ב) דרכו של איש, היינו בחינת אהבה בהינת דכר, לבוא ולחזור אחר אשה, היינו יראת ה'. ולאשר משה הסתיר אהבתו והטמין בלבו מגודל היראה הגדולה מאהבה שעל פניו, על כן הם לא ידעו אשר בקרבו, וחשדוהו שאין לו רק יראה הקטנה מאהבה, והוא הנקראת אשת איש, עיין לעיל באורך:
וזהו שנאמר כאן, לא תצא הנשמה כצאת העבדים בבחינת יראה לבד כדרך העבד, ועל כן אמר עבדים, ר"ל בחינת שני עבדים, אחד מכח יראת שכר ועונש, ואחד מכה יראת אדוניו מרוממותו, ושניהם נקראים בחינת עבדים. כי אם יעבוד מאהבה, כדכתיב ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ואחר כך יבא למדרגה יותר גדולה והיה כצאת משה אל האהל וגו' והביטו, שחשדוהו כו' מפני שהיתה לו בחינת יראה הגדולה מאהבה, בחינת בן אמתך, והבן:
ג) ירמוז למה שחז"ל סדרו לומר (תפלת שחרית) לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי. כי העושה בסתר אינו עלול להתערב בו סיגים ממחשבות חוץ. אבל נוסח ספרד הוא יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי. והכוונה כמו שפירש מוזלה"ה (ישמח משה) פרשת נח (עה"פ בדורותיו, ד"ה והנה) דאם עושה בגלוי ובפרסום מעשים טובים בלי מחשבות חוץ כמו בסתר הוא משובח יותר, והוא העבודה האמיתית, שבסתר דבר קל להיות זך בלי סיג, אבל בפרסום בתוך קהל הוא דבר קשה. ועל אופן זה הוא חייב בעבודה, לא ישקוט ולא ינוח מעבודתו הן כשהוא לבדו ואין איש אתו והן כשהוא בתוך רבוי עם, עיי"ש בדבריו דברי נועם:
וזהו שנאמר לא תצא כצאת העבדים, עבודת עבד העובד שני אדונים, כמו כן הוא עבודת החונף, עובד ליוצרו ויצרו. הן בסתר, כצאת משה אל האהל להתבודד בינו לבין קונו. והן לעיני כל רואיו, כצאת השמש בגבורתו, על דרך (להלן כב, ב) אם זרחה השמש עליו, ותרגומו אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, והבן: ד) או יאמר על דרך הזוהר (משפטים צז.), לא תצא כצאת העבדים, מחוסר אבר ומלוכלך בחובין. אך מי יאמר וגו' טהרתי מחטאתי (משלי כ, ט). והתקנה לזה הורונו חז"ל באומרם בראש השנה דף ח"י (ע"א), בזבח ומנחה כו', אבל מתכפר בתורה וגמילות חסדים, שנאמר (משלי טז, ו) בחסד ואמת יכופר עון. ובפרט בתורה שמלמד לאחרים, הנקרא (משלי לא, כו) תורת חסד, כדאיתא בסוכה סוף פרק לולב וערבה (מט ע"ב):
וזהו שאמרו חז"ל (בבא בתרא טז ע"ב) מרגליות טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם, שהיה דרכו לגמול חסד עם באי עולם ולהורות להם דרכי ה', כדכתיב (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו כו', שכן דרכו של השלם והטוב להשפיע מטובתו לזולתו, על כן כל חולה היינו חולי נפש בבחינת קמצנות, כדאיתא בזוהר סוף בשלח (סה.) על הפסוק (קהלת ה, יב) יש רעה חולה כו', כד שריא האי על בני נשא עביד לון קמצנין כו', עיי"ש, הרואה אותה מיד נתרפא. וכשנפטר תלאה הקב"ה בגלגל חמה, שיש ללמוד זה להשפיע מטובו לזולתו מגלגל חמה, וכמו שכתב הרלב"ג פרשת בראשית (א, טז) שודאי הם נבראו לצורך עצמם לעבוד את בוראם, ולפי שזה דרך הנמצאים השלמים שישפיעו משלימותם לזולתם, לזה המציא ה' מקצת חלקיהם ניצוצות מאירות שיהיו כלים להשפיע מטובם לזולתם, עיי"ש באורך:
וזהו שאמר התקנה לתקן החטא, כצאת השמש כו', לגמול חסד ולהשפיע מטובו לזולתו. והיה כצאת משה אל האהל שעליו נאמר (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל:
ה) יתבאר המסורה על פי מאמר חז"ל (בבא בתרא טז ע"ב) מרגליות טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם כו', וכבר נאמרו בזה פירושים שונים בספרי קדמונים. ואני אמרתי (פר' קרח ד"ה ואני) כי כתיב (מיכה ו, ח) ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת, ואמרו ז"ל (סוכה מט ע"ב) זה הוצאת המת והכנסת כלה, ומה אלו שדרכן לעשות בפרהסיא אמרה תורה והצנע לכת כו'. והטעם שצריך להסתיר מעשיו הטובים מבני אדם, למען תהיה מחשבתו זכה וצלולה ונקיה בלתי לה' לבדו, לא להתפאר ח"ו לעיני בני אדם והדומה לזה רח"ל. וזה היה דרכו של אברהם, כל חולה, היינו חולי הנפש בעל מחשבות זרות בלתי רצונית בעת עבודתו, הרואה אותה, מיד נתרפא. וכשנפטר תלאה הקב"ה בגלגל חמה, כי כתיב (בראשית א, טו) והיו למאורת ברקיע השמים להאיר על הארץ, וחז"ל אמרו (סנהדרין צא ע"ב) למה חמה יצאה במזרח ושוקעת במערב כדי לתת שלום לקונה, אלא דאגב זה מאירה על הארץ. ויש לומר טעם בזה, כי כוונת השי"ת שבראן באותן הניצוצות להאיר כו', הכוונה ללמד לבני אדם, כי הלא השמש אשר בשמים אם שמהלכה כדי לעבוד עבודתה לתת שלום, עם כל זה הנה היא מסתרת מעשיה וכוונתה האמתית, כי נראה בעיני בני אדם שהולכת למענם להאיר להם. קל וחומר איך יסתיר אדם מעשיו מבני אדם. ואם כן מה שהיה אברהם מלמד להסתיר מעשה הטוב, תלאה הקב"ה בגלגל חמה, שיש ללמוד דבר זה מגלגל חמה שמסתרת מהלכה וכוונתה הטובה לתת שלום, כאמור:
וזהו שנאמר (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, כנף לשון סתר, כמבואר במורה (ח"א פרק מג), היינו מרפא לבני אדם במה שמסתרת מעשיה, והבן:
וזהו שנאמר לא תצא כצאת העבדים, עבודת עבד להנאת עצמו, והוא מלאכת החנף העובד שני אדונים, ליוצרו ולהנאת יצרו להתפאר. כי אם יסתיר מעשיו מבני אדם, כצאת השמש בגבורתו המסתרת מעשיה, והיה כצאת משה אל האהל וכו' והביטו אחרי משה, שחשדוהו כו' (סנהדרין קי.), מפני שכל כך הסתיר מעשיו מבני אדם עד שחשדוהו כל כך, והיינו מפני שהיה הצנע לכת להתבודד באהלו. אם ככה ינהג, תפוק ברורה ונקיה, וכאמור. ועיין מה שכתבתי בזה פרשת קרח (שם) בארוכה: כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו וגו' [כב, כא-כג]. פירש רש"י, הרי זה מקרא קצר. גם יש לדקדק דפתח באלמנה ויתום, וסיים בלשון זכר לבד, תענה "אותו", אשמע "צעקתו". גם מה זה דכפל ענה תענה, צעק יצעק, שמע אשמע: ונראה דבא לרמז למה שאמרו חז"ל פרק מי שמתו (ברכות יח ע"ב) דהמתים ידעו בצערא דחיי, על כן אמר כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה (להם), אז תענה אותו, היינו האב של היתום ובעל של האלמנה, כי הוא יודע בצערם, וממילא כי אם צעק מלמטה מאת האלמנה ויתום, אז יצעק בעל ואב אלי, שמע מלמטה אשמע צעקתו של בעל ואב למעלה, וחרה כו':
וגר לא תלחץ [כג, ט]. פירש רש"י, בהרבה מקומות הזהירה תורה על הגר כו': ולי נראה על פי דאמר רב הונא בפרק קמא דכתובות (יא.) גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין, ופריך מה קא משמע לן דזכות הוא כו', ומשני מהו דתימא נכרי בהפקירא ניחא ליה כו', קא משמע לן דהני מילי גדול דטעים טעמא דאיסורא, אבל קטן זכות הוא לו. וכתב הר"ן (ד. בדפי הרי"ף ד"ה ולענין) וקיימא לן כרב הונא דגר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין, ולא שיהא בית דין מצווין לחזור ולמול את הגוים מעצמם, אלא שאם בא התינוק מעצמו או שהביאתו אמו או שעשו כן בית דין (בקטן) מעצמן, מהני, עכ"ל. והיינו משום דאמדינן דעתיה אלו היה בר דעת ולא טעים טעמא דאיסורא היה מרוצה, דומיא דכתבו התוספות פרק קמא דקידושין דף ה' (ע"א ד"ה שכן ישנן) לענין קידושי קטנה, דאם היתה בת דעת היתה מתרצית, ולא חשיב על כרחה, עיי"ש:
והנה, רש"י פירש על הפסוק (לעיל כא, יב) מכה איש וגו', הייתי אומר אינו חייב עד שיכה איש, הכה אשה או קטן מנין, תלמוד לומר (ויקרא כד, יז) כי יכה כל נפש, אפילו אשה וקטן במשמע, עיי"ש. ובחולין דף ק"כ (ע"א) מבואר בפירוש רש"י אהא דנפש (ויקרא ז, כה) לרבות שותה, דנפש לשון רצון, עיי"ש. וזהו שנאמר וגר לא תלחץ, כלומר לא תלחץ גוי להיות גר. ושמא תאמר מפני מה גר קטן מטבילין כו', לזה אמר ואתם ידעתם את "נפש" הגר, נפש דייקא, היינו קטן שאינו איש הנקרא נפש, שאילו היה בר דעת ולא טעם כו' היה חפץ להתגייר. וראיה שגר קטן מגיירין על דעת בית דין, אמר כי גרים הייתם בארץ מצרים, כלומר בהיותכם בארץ מצרים הייתם גרים על ידי שמלו שם ושחטו הפסח מיד קודם צאתם, אף שאז היה להם דין קטן שאין בו דעה, כמבואר בספרים הק' (שער הכוונות, ענין הפסח דרוש ב), וראיה מדכתיב (לעיל ו, ו-ז) והוצאתי אתכם וגו' וידעתם, מכלל דקודם צאתם לא היה בהם דעת, וכקטן דמי, ומפני זה הנביא יחזקאל המשיל כמה פעמים יציאת מצרים לקטנות, ואם כן איך נתגיירו, אלא על כרחך על דעת משה ואהרן הם והזקנים גיירו על דעת בית דין, דזכות הוא:
ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות וגו' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו וגו' את חג המצות תשמור [כג, יב-טו]. להבין סמיכות הענינים זה אל זה, נראה לי בהקדם לפרש מאמר חז"ל (שבת קיח ע"ב) אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם כל אומה ולשון, דכתיב (לעיל טז, כז) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו', וכתיב בתריה (יז, ח) ויבא עמלק. והקשה זקיני מהרש"א ז"ל (חדושי אגדות שם ד"ה וכתיב) הלא בקרא כתיב (יז, ז-ח) ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו וגו' ויבא עמלק:
ונראה לי, כי אמרו בגמרא (שם) כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו כו', הענין, כי איתא במדרש אין ישראל ניזונים אלא בזכות אמונה, וכתבו המפורשים הטעם, כי כתיב (דברים כד, טו) ביומו תתן שכרו ולא (תלין) [תבוא] וכו', והקב"ה שומר משמרתו של תורה (ירושלמי ראש השנה פ"א ה"ג), והא דקיימא לן (קידושין לט ע"ב) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, היינו בכל תרי"א מצות ששמענו מפי משה (שהש"ר א, יג), דקיימא לן (שו"ע חו"מ סי' שלט ס"ז) שכרו על ידי שליח אינו עובר על בל תלין (ויקרא יט, יג). אבל על השתים שמפי הגבורה שמענום, והן יסוד האמונה, יש שכר בעולם הזה, דהוה ליה שכרו על ידי עצמו. ובזה פירשו (קהלת ד, ט) טובים השנים (שני דברים ששמענו) מן האחד, יחידו של עולם, כי יש [להם] שכר טוב בעמלם תיכף בעולם הזה, ע"כ דברי המפורשים. ובזה מובן מה שכתבו דורשי רשימות (שער הפסוקים, ר"פ תצא) ב'יומו ת'תן ש'כרו ראשי תיבות שב"ת, לרמז כי על שבת יש שכר ביומו, מטעם האמור, כי הוא יסוד האמונה זכר ליציאת מצרים ולמעשה בראשית, והוא מצות אנכי וגו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים (לעיל כ, ב), המורה על חידוש העולם כידוע (מורה נבוכים ח"ב פרק לא). והנה, הא דעובר על בל תלין היינו דוקא בתבעו, כדאיתא בשלחן ערוך (שם ס"י). וזהו שאמרו כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו דייקא, דבתבעו נותנים לו שכרו מיד. ויבואר באורך בפרשת ויקהל (ד"ה ונראה, ואילך), עיין שם:
והנה, איתא בקידושין סוף פרק קמא (שם) אהא דאמר רבי יעקב שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, דרבי יעקב מעשה חזי, שאמר לו אביו עלה לבירה [כו'] ובחזירתו נפל ומת, ופריך דלמא מהרהר בעבודה זרה הוי, ומשני הכי קאמר, אי סלקא דעתך שכר מצוה בהאי עלמא איכא אמאי לא אגין מצוה עליו דלא ליתי לידי הרהור, ע"כ (ועיין מה שכתב מוזלה"ה (ישמח משה) ריש פרשת שלח). ואם כן לפי מה שכתבתי דבשבת באמת שכרו בהאי עלמא איכא, בודאי מגין דלא ליתי לידי הרהור, אם כן אלמלא שמרו שבת ראשונה היה מגין עליהם לבלי להרהר ולומר היש ה' בקרבנו וגו', אלא מפני שלא שמרו שבת ראשונה כראוי:
ובזה אני מבין מה שאמרו בסוף מסכת מכות (כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב, ד). כי אם הוא מאמין בה', שכרו בעולם הזה מיד, וממילא מגין עליו לבלי לבא אפילו לידי הרהור עבירה, וכל שכן עבירה ממש חלילה. ובהיותו סור מרע, ממילא נקל לו לקיים ועשה טוב (תהלים לד, טו), על דרך שמפרש האלגזי (משלי ד, כג) מכל משמר, כלומר מאסר, נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים, ר"ל אם לבו ברשותו ואיננו במאסר הסטרא אחרא ח"ו על ידי עבירות, אז ממילא ממנו תוצאות חיים, ע"כ דבריו. וזהו שאמר הכתוב (לעיל יב, יט-כ) שבעת ימים (היינו ימי שנותינו שבעים שנה) שאור (הוא יצר הרע) לא ימצא בבתיכם וגו', כי אם כל מחמצת לא תאכלו, אז ממילא בכל מושבותיכם תאכלו מצות, קרי ביה מצות, כמו שפירש רש"י (שם, יז) על ושמרתם את המצות:
וזה עצמו הורה לנו יתברך באומרו וביום השביעי תשבות וגו', ואז ובכל אשר אמרתי אליכם, כלומר בכל התורה, תשמרו, ר"ל תהיו שמורים, ושם אלהים אחרים לא תזכירו. כי מצות שבת שכרו בעולם הזה ומגין לבלי להרהר בעבודה זרה, ואז את חג המצות תשמור, להזהר ממשהו חמץ. וכל זה בזכות מצות שבת דשכרו בעולם הזה מגינא ומצלי, ולכן הקדימו, וכאמור:
או יאמר הדברים כמשמען וביום השביעי תשבת למען ינוח שורך וגו', ושמא תאמר כי יש בזה חסרון כיס, כי עלי היו כלנה לזונם ולפרנסם והם ישבו בטל, על זה אמר ובכל, כלומר ובכל מאדך (דברים ו, ה), אשר אמרתי אליכם תשמרו. ושמא תאמר אעשה שותפות עם העכו"ם ואתנה עמו בתחלת השותפות שיטול הוא בשבת, ואין כאן חילול שבת כמבואר באורח חיים סימן רמ"ו (ס"ה), על זה אמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך, ופירש רש"י שלא תעשה שותפות עם העכו"ם:
(ועל דרך זה אמרתי לפרש בפרשת וישלח (בראשית לג, יח) ויבא יעקב שלם עיר שכם, פירש רש"י שלם בגופו בממונו ובתורתו, היינו שהיתה כל הנהגתו בגופו ובממונו על פי דת התורה, ובבואו לשכם ראה שמזלזלין באיסור שבת בעסקם במשא ומתן וכדומה ולילך מחוץ לתחום, על זה אמר ויחן את פני העיר, שקבע להם תחומין. והיינו שאמרו חז"ל (שבת לג ע"ב) שווקים תיקן להם, שיהיה בחול. מטבע תיקן להם, כלומר שיהא בדרך היתר, ולא באיסור. ומה מאוד יש לאדם להשמר ולהזהר לעסוק במשא ומתן באמונה כדת של תורה, ובפרט להשמר מאיסור שבת, כגון בכפרים במכירת המשקה על ידי גוי וכדומה שיהיה באופן המותר כאשר יורה להם חכם העיר: ואשכילך ואורך עד היכן הדברים מגיעים, כי יש מי שיש לו כל טוב עולם הזה מאותן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ועליו נאמר (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך דייקא כי תאכל, ולא מגזל ואונאה ורבית, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא (אבות פ"ד מ"א). ויש מי שמנכין לו משכרו בעולם הבא, על דרך (דברים ז, י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ועל זה נאמר (קהלת ה, יב) עושר שמור לבעליו לרעתו רח"ל. ושמעתי שזה אנו מבקשין ואומרים בברכת המזון, שבכל יום הוא הטיב הוא מטיב הוא ייטיב לנו וכו' ומכל טוב לעולם, היינו לעולם הבא, אל יחסרנו. כלומר שלא ינוכה שכרנו בעולם הבא על ידי טוב עולם הזה, כי אין להחליף עולם עומד בעולם עובר הכלה ונפסד, ובין לילה היה וכו' ואבד. והנה מי יודע מה שיהיה אחריו, אם רוצה לדעת ולהבין אם מה שנותנין לו לא ינוכה בעולם הבא או ח"ו ינוכה, נראה לי כי המבחן לזה אם פרנסתו ומחיתו בדרך היתר בחול ואינו על ידי איסור שבת וכדומה, שהוא אחד מששים בעולם הבא (ברכות נז ע"ב), הרי סימן מובהק כי שכרו בעולם הבא כולו קיים. אמנם אם פרנסתו ומחיתו על ידי איסור שבת שהוא מעין עולם הבא, או על ידי שאר איסורים רח"ל, הרי מסחרו ומשאו ומתנו בעולם הזה במה שמאבד עולמו הבא בשביל פרנסתו, ומזה סימן שקיבל עולמו בעולם הזה ולא נשאר לו לעולם הבא. ולדעתי זה שרמזו ואמרו (שם יז.) עולמך תראה בחייך, כלומר עולמך הבא תראה בחייך, הוא פרנסתך, שממנה תשכיל ותבין עולמך הבא, וכאמור. ושמא יאמר הלא פרנסתי על ידי בשר ודם, ובפרט אותן בני הכפרים אשר פרנסתן על ידי שהם נשכרין לנכרים בענין הולכת המלח והעצים והספינה בשבת, ובעוה"ר מצוי בזה ענין חילול שבת, על זה אנו מבקשים (ברכת המזון) ונא אל תצריכנו יי' אלקינו לא לידי מתנת בשר ודם וכו' שלא נבוש ולא נכלם כו' לעולם ועד, הוא עולם הבא. ימלא ה' משאלות לבב עמו ישראל לפרנסם ולכלכלם מידו הרחבה והמלאה, כן יהי רצון):
או יאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו ונוי [כג, יג"יד]. נראה לפרש, דכתיב למעלה (כא, א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לא אמר אשר תלמדם, ואמרו ז"ל (גיטין פח ע"ב) לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים. ויש להבין מה באו חז"ל להשמיענו בדיוק זה, הא מקרא מפורש (תהלים קמז, יט"כ) מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. ועיין מה שכתבתי לעיל (ד"ה או יאמר) בזה:
ועתה נאמר, כי זאת מלפנים בישראל היתה יד ישראל תקיפה לכוף לשמוע לקול הורים ומורים בדברי ריבות שבין איש לרעהו. מה שאין כן עתה בזמן הגלות בעוה"ר אין בידינו להעמיד הדת על תלה, ואם מסרב אחד ולא ציית דינא אין בידינו לכופו, זולת באמור אל רעהו כי ניתן לו רשות לילך לפני ערכאות לכוף כאגמון ראשו לקיים הפסק ולהחזיר ההוצאות וכדומה, וכדי בזיון. ואין לך מייקר שם אלילים יותר מזה כי ידינו כהה זולת על ידי אויבינו פלילים, הלא למשמע אזן כו'. וזהו שאמר, לבעלי דין, ואלה המשפטים אשר תשים, תעשה, פירוש הבעל דין, לפניהם לפני דייני ישראל, כי ידם של ישראל תקיפה, ולא לפני עובדי כוכבים. והיינו בזמן שהיובל נוהג וידינו תקיפה, שעל זה אמר (כא, ב) כי תקנה עבד עברי וכו', שאינו נוהג רק בזמן שישראל שרוים על אדמתם ויובל נוהג, הן בארץ הן בחוץ לארץ (קידושין לח ע"ב). וממילא מרמז נמי לעת כזאת שאין ידינו תקיפה, עם כל זה יטה אזניו לשמוע לקול בית דין של ישראל בלי שיצטרך להתיר לילך לפני עובדי כוכבים, כי בזה מייקר שם אלילים:
וזה ענין נסיון בגלות הזה, לשמוע ולקיים המשפטים בדיני ממונות, כי בנפשו יביא לחמו. וז"ל הקדמת תקוני זוהר דף יו"ד ע"ב, דאם חביב עליו נפשיה מגופיה, לכך נאמר (דברים ו, ה) ובכל נפשך. ואם חביב עליו ממונא מגופא, לכך נאמר ובכל מאדך, ודא איהו נסיון דעתידין ישראל לאתנסאה בגלות בתראה, דעני חשוב כמת וכאלו נטלין נפשיה, וגופא ונפשא וממונא כלהו שקולין, במה דחביב עליו ימסור ליה ברחימא דמאריה, עכ"ל לענינינו:
והנה, כל הפרשה זו עיקרה ושורשה במשפטים של דיני ממונות בין איש לרעהו. וכמו כן שביתת שבת ממלאכה, והשביעית תשמטנה מעבודה, כל זה ענין חסרון כיס ונסיון של ממון, שעל זה נאמר ובכל מאדך. ועל זה אמר ובכל, פירוש בכל נפשך ובכל מאדך, אשר אמרתי אליכם, תשמרו למסור גופו ונפשו ומאדו בשביל אהבתו ית"ש, כמבואר למעלה. ואם כה יעשה, אז ישמע לקול הורים בדיני ממונות, ולא יצטרך לייקר שם אלילים ואויבינו פלילים שהם יתנו תקיפות על קיום המשפט, וזה ושם אלהים אחרים הם דיינים נכרים לא תזכירו, לא ישמע מהדיינים על פיך, היינו על ידי פיך, שאתה אומר שלא תציית דינא. ואם תקיים זה לשמוע ולקיים אלה המשפטים, אז תזכה ותקיים שלש רגלים תחג וגו', כמו שנאמר (ישעיה א, כז) ציון במשפט, על ידי קיום משפט, תפדה, במהרה בימינו אמן:
או יאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וגו' [כג, יג]. בזוהר (משפטים קכג ע"ב) מאי תשמרו, תשמורו מבעיא ליה, אלא ובכל אשר אמרתי אליכם דאגזימית לכון על [מימר] פולחני, תשמרו דלא ימטי עליכון שום ביש, [ע"כ]. ואכתי ובכל למה לי, הוה ליה למימר ובאשר אמרתי וגו'. ותו, דקאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו וגו', ופירש הזוהר (שם קכד.) דא מאן דיתעסק בספרין אחרנין דלא מסטרא דאורייתא כו'. למה פרט כאן ענין זה דוקא, הלא דבר הוא:
והנראה לי בזה, כי כתיב למעלה פרשת בא (יא, ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה, הוה ליה למימר לאיש ובהמה, מאי למאיש ועד בהמה וגו'. אבל נראה לי הכוונה בזה, כי ידוע (טעמי המצות, פר' ואתחנן עמ' רמב-ג) שיש נפש דקדושה הוא שם ב"ן, וזה לעומת זה נפש דקליפה כל"ב עולה ב"ן, בסוד (ישעיה נו, יא) והכלבים עזי "נפש". ולכך בהמות וחיות טהורות ששרשם מב"ן דקדושה העולה בהמ"ה, והיא חיה אחת שיש ברקיע (פרקי היכלות פל"א אות ד), מותר לאכלן, וזהו שאמר הכתוב (ויקרא יא, ב) זאת החיה אשר תאכלו (ששורשה) מכל ה"בהמה" אשר על הארץ. וחיות ובהמות טמאות ששורשן מסטרא אחרא אסור לאכלן, וזהו שנאמר (לעיל כב, ל) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ל"כלב" תשליכון אותו, וכתב הזוהר (שם קכא ע"ב) ל"כלב" ודאי, דהוא דינא [חציפא], תקיפא מכולא (נוקבא דסטרא אחרא, היפך "בכל", כן כתוב במקדש מלך (שם)). ולכן כלב עיקר הכח שלו בפה, נובח ונושך, זה לעומת זה מלכות דקדושה הנקרא פה (הקדמת תקוני זוהר, יז.), והוא שם ב"ן: על כן מבואר בספרים כי הפוגם בפה ולשון במלשינות ומסירות, עונשו שמגולגל בכלב. והשומר פיו ולשונו, שומר נפשו מכלב דקליפה, כי הוא אחוז בפה דקדושה, ופה דקליפה נכנע תחתיו לבל יחרץ לשונו. וידוע (ויק"ר לב, ה) כי בזכות הדברים שנגאלו אבותינו ממצרים, אחד מהן שלא שינו את לשונם ושלא היה בהן דלטוריא, ועל ידי כך ניצולו מכלב דקליפה, כי היו אחוזים בב"ן מסטרא קדישא. ולכן אמר ולכל "בני" ישראל, שהיו אחוזים בשם ב"ן, לא יחרץ "כלב" לשונו. ואמר הטעם, למאיש נמשך עד בהמה, כי מכח איש ששמר פיו ולשונו, נמשך הדבר עד בהמה, שגם המה שמרו פיהם ולשונם נגדם, והבן:
וכבר מבואר בספרים כי השומר פיו ולשונו מלדבר דברים בטלים, וכל שכן דברים האסורים, הוא מאריך ימים, כי הדיבור חיותו של אדם, בסוד (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, ותרגומו לרוח ממללא. ועל כן כתיב (שיר השירים ה, ו) נפשי יצאה בדברו, בכל דבור יוצא חיותו. בלתי אם מדבר בדברי תורה, כי הם חיינו, ותורת ה' משיבת נפש. וזה שאומרים (תפלת ערבית) בשכבנו ובקומנו נשיח בחקיך דייקא, כי הם חיינו ואורך ימינו. וממילא השומר פה ולשון אחוז בפה דקדושה, בחינת מלכות הנקרא בכל (עי' זוהר חיי קכט.). וזהו שנאמר (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים, שהאריך ימים, וה' ברך את אברהם "בכל", בסוד (בבא בתרא טז ע"ב) בת היתה לאברהם ו"בכל" שמה, כמו שמבואר שם ברמב"ן, עיי"ש. והיינו ויש אומרים (רש"י בראשית שם) "בן" היה לאברהם כו'. ומדה זו, הוא האם השומרת אותנו בסתר צל כנפיה:
וזהו שנאמר ו"בכל" דייקא (היפך "כלב" דקליפה) אשר אמרתי אליכם, שנעשה מ"כלב" צירוף "בכל" (בסוד (משלי ל, ה) אמרת אלוה צרופה) תשמרו מהסטרא אחרא, באופן ושם אלהים אחרים לא תזכירו, דא ספרין אהרנין, לא ישמע על פיך, אז בבחינת "בכל" תשמרו. בינה זאת:
הנה אנכי שולח מלאך לפניך [כג, כ-כב]. הוא היצר טוב. לשמרך בדרך, בעולם הזה, אורחא רחיקא (עי' כתובות סז ע"ב), ולהביאך אל המקום אשר הכינותי לך בגן עדן. וזהו שאמרו איזה חכם המכיר את מקומו, בגן עדן. השמר מפניו וגו' אל תמר בו להפכו לרע ח"ו, על דרך שנאמר (ויקרא כז, י) ולא ימיר אותו טוב ברע. כי לא ישא לפשעכם, כלומר כי איננו כמו היצר הרע שרו של עשו איש שעיר, שעליו נאמר (שם טז, כב) ונשא השעיר עליו את כל עונותם כו' (זוהר תולדות קלח ע"ב), הוא הגורם לחטא ודידיה שקל, אבל יצר הטוב הוא לא ישא על עצמו לפשעכם. כי שמי בקרבו, מלאך הקדוש. כי אם שמוע תשמע בקולו של יצר טוב, אז ואיבתי את אויביך וצרתי את צורריך, הוא היצר הרע:
ועבדתם את ה' אלקיכם וגו' [כג, כה]. בהקדם לפרש כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (לעיל טו, כו), על פי מה שכתב בספר הק' צמח [ה' לצבי] (ריש) פרשת בא על הפסוק (שם י, א) כי אני הכבדתי את לבו, כי כתיב (תהלים קג, א) ברכי נפשי את ה' וכל קרבי וגו', הענין, שהנפש המשכלת משכנה בלב, ונפש הבהמית משכנה בבני מעים וקרביים, בכבד וטחול. והקרביים ובני מעים אין להם שום הבנה ושכל, רק תאוה טבעית. וכשאדם זוכה לקדש ולטהר לבבו, אזי מתקדשים בו הבני מעים עד שיודעים בטבעם מאכל האסור והמותר, והאסור נמאס להם כדבר המאוס. וזה ברכי נפשי את ה', וגם וכל קרבי את שם קדשו, קדושתו בהם. וזה (שם מ, ט) ותורתך בתוך מעי. וזהו שאמרו (תענית סוף יא.) ימוד אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, וזה דכתיב (הושע יא, ט) בקרבך קדוש. אבל בפרעה נאמר (לעיל ז, ג) ואני אקשה את לב פרעה, שהשי"ת עשה לבו בחינת קשה וכבד, וזהו שנאמר כי אני הכבדתי את לבו, שעשיתי לבו קשה כמו כבד, למען שתי אותותי אלה בקרבו, בחינת קרב, שאין בו הרגשה ומורך, עי"ש בארוכה:
וכבר כתב העשרה מאמרות כי קודם חטא אדם הראשון היה כתנות אור באל"ף (זוהר בראשית לו ע"ב), היה כולו משיג ויודע, אפילו הקרב ובני מעים היו כלם קדושים זכים וצלולים, ויודעים ומשיגים את בוראם. אך אחר החטא שנעשה כתנות "עור" (בראשית ג, כא), משכא דחויא (הקדמת תקוני זוהר, י ע"ב), אז נעלם בחינת השגה וידיעה מהקרביים, ולא נשאר השגה וידיעה רק בלב, הלב מבין. וזהו שאמר הכתוב (שמואל-א טז, ז) כי האדם, היינו הידוע, אדם קדמאה, יראה לעינים, כדכתיב (בראשית ג, ו) כי תאוה הוא לעינים, על כן וה' יראה ויושג רק ללבב, ע"כ דבריו. ועל פי זה פירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' עקב עה"פ ועתה ישראל, אופן הרביעי) מקרא שכתוב (ישעיה יא, ט) על לעתיד כי יתוקן החטא ישוב הכל על מכונו אז ומלאה הארץ (הוא הגוף הארצי) דעה את ה', וכמו שדרשו חז"ל (סנהדרין צא ע"ב עה"פ תהלים נ, ד) יקרא אל השמים מעל זה הנשמה, ואל הארץ זה הגוף, ע"כ דבריו: וזהו שנאמר כל המחלה אשר שמתי במצרים, לעשות מלב המבין בחינת קרב וכבד, לא אשים עליך, כי יהיה לך לב מבין, כי עוד זאת אעשה אני ה' רופאך, לרפאות מכתך מה שהקרב והבני מעים כעת בלתי משיגים, אני ארפאך, ובקרבך יהיה קדוש, כולו מלא דעה את ה':
וזהו שנאמר ועבדתם את ה' אלקיכם, איזה עבודה שהיא בלב, ואז וברך את לחמך ואת מימיך, שיהא שורה ברכת ה' על המאכל, ועל ידי זה והסירותי מחלה מקרבך דייקא, הוא המחלה מה שהקרב אינו משיג ולא מבין, כי אם גם הקרב תמלא דעה את ה': ועל דרך זה אמר הנביא (יחזקאל סימן ל"ו (כו'כז)) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן "בקרבכם" דייקא, והסירותי את לב האבן מבשרכם היא קשיות לב פרעה כאבן, ונתתי לכם לב בשר, ואת רוחי אתן "בקרבכם" דייקא, ר"ל בתוך הקרבים אתן רוח קדושה, ועשיתי את אשר בחקי תלכו דייקא, על דרך שאמר דוד (תהלים קיט, נט) ואשיבה רגלי אל עדותיך, ואיתא במדרש (ויק"ר לה, א) על הפסוק (ויקרא כו, ג) בחקותי תלכו, שהיו רגליו מוליכות אותו לבתי כנסיות. הכוונה, שכל כך היה כולו מכף רגלו ועד ראשו קדוש וטהור, עד שהרגלים לבדם היו משיגים לעבוד את השי"ת, והיו מוליכים אותו לבתי הכנסיות ובתי מדרשות, והיינו דכתיב אם בחקותי תלכו. וזה נראה לי פירוש הכתוב (דברים ז, יב) והיה עקב תשמעון, ר"ל שאפילו בבחינת עקב של הרגלים תשמעון, תבינו את המשפטים וגו':
לא תהיה משכלה ועקרה וגו' [כג, כו]. דידוע (דגל מחנה אפרים, פר' בא ד"ה ולמען) דקטן אינו מוליד מפני שאין לו דעת, וכמו כן קטנה מהאי טעמא. ואיתא בזוהר (משפטים קג.) אל אחר אסתריס ולא עביד פירי, ומבואר במקדש מלך מפני שאין לו בחינת דעת. ואיתא בזוהר משפטים דף ק"ה (ע"א) ברא חד כו' אית ליה ומספר שמיה (היינו בחינת דעת), וכלהון נטלין שמא דא בגיניה, דכתיב (תהלים יט, ב) השמים מספרים, עיין שם ובמקדש מלך. וזהו שנאמר לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא, כלומר כי אמלא ימיך שבעת ימים שלמעלה בבחינת דעת הנקרא מספר, כדכתיב (משלי כד, ד) בדעת חדרים ימלאו, ועל כן לא תהיה משכלה ועקרה. והבן, כי הוא רמז נפלא. וזהו שנאמר (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל, שיהיה להם בחינת מספר, דעת, אז כחול הים אשר לא ימד ולא יספר:
או יאמר לא תהיה משכלה ועקרה בארצך [כג, כו]. על פי מה שפירשתי (פר' עקב ד"ה לא), לא יהיה בך עקר (דברים ז, יד), על פי דברי הנועם מגדים ריש פרשת נח לפרש אלה תולדות נח נח (בראשית ו, ט), כי אמרו ז"ל (סנהדרין יט ע"ב) כל המלמד את בן חברו תורה כאלו ילדו, וכמו כן המלמד את עצמו תורה ועושה מעשים טובים כאלו הוליד את עצמו. וזהו שנאמר אלה תולדות נח, נח עצמו, כי איש צדיק תמים היה כו', על כן הוליד את עצמו, ע"כ דבריו. וזהו שאמר הכתוב לא יהיה בך בעצמך עקר ועקרה, כי אם תוליד את עצמך במצות ומעשים טובים. ועל זה אנו מבקשים (יהי רצון אחר תהלים) ומעוברות של עמך בית ישראל תצילם שלא תפלנה ולדותיהן, היינו תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים (ב"ר ל, ו), כי אם יוציאו מחשבתם הטוב מכח אל הפועל להוליד תולדות מצות ומעשים טובים:
וזהו שנאמר לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, אפילו בעת שאתה עוסק בענינים ארציים וגשמיים כמו אכילה ושתיה ומשא ומתן, שגם בזה צריך לעבוד את הבורא יתברך, כדכתיב בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו), וכל מעשיך יהיו לשם שמים (אבות פ"ב מי"ב), וכמבואר באורח חיים סימן רל"א. ועל דרך זה אמר הבעש"ט ארץ ישראל, ר"ל אפילו הארציות של ישראל, גבוה מכל הארצות (קידושין סט.). ואז את מספר ימיך אמלא, כי כולן שוין לטובה, ולא נחסר ולא נפקד ממנו אפילו שעת אכילה ושתיה ומשא ומתן, כי מחשבתו דבוקה תמיד בה'. וזהו שנאמר למעלה ועבדתם את ה' אלקיכם וברך (שתהיה עובד) את לחמך ואת מימיך, ר"ל עם לחמך ומימיך, והבן: ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע [כד, ז]. במסורה, ונשמע קולו (להלן כח, לה), ונשמע פתגם המלך (אסתר א, כ). יתבאר על פי דאיתא במסכת שבת (פח.), ויתיצבו בתחתית ההר (לעיל יט, יז), שכפה עליהם ההר כגיגית. והקשו תוספות (ד"ה כפה) למה ליה כפיה, הא כבר אמרו נעשה ונשמע. ובתנחומא (נח ג) מתרץ כי תורה שבכתב קבלו ברצון, ועל שבעל פה (זהו הלכה למשה מסיני וגזירות ותקנות חכמים) כפה עליהם ההר. וזהו שאמר נעשה ונשמע, ומה שהצריך לכפות עליהם ההר היינו בשביל ונשמע קולו יתברך של בעל פה, והיינו הלכה למשה מסיני, ונשמע פתגם המלך, מאן מלכי רבנן (ע"פ גיטין סב.), גזירותיהם ותקנותיהם, כדכתיב (דברים יז, יא) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך:
והן הדברים הנאמרים פרשת ברכה (דברים לג, ג), דכתיב והם תכו לרגלך, פירש רש"י תכו עצמן לתחתית ההר, והיינו שכפה עליהם ההר. הגם שכבר אמרו נעשה ונשמע, עם כל זה היתה כפיה למען ישא מדברותיך, היינו הדברות שבעל פה, כפירוש רש"י מקבלים גזירותיך, והבן:
או יאמר על פי מה שכתב מו"ז זצ"ל (ישמח משה) פרשת יתרו (ד"ה עוד יש) לפרש הפייט (יוצר ליום ב' דשבועות, המתחיל 'אילת') קולות וברקים [מן ההר] שמעו וכו', כי התוספות (שבת פח. ד"ה כפה) הקשו למה כפה כו' הלא אמרו (כד, ז) נעשה ונשמע, ותירצו שמא יהיו חוזרים כשיראו אש הגדולה. ואם כן הכפיה היתה רק נגד החרדה, אבל עיקר הקבלה היתה ברצון, ובזה נתיישב קושית אומות העולם (עבודה זרח ב ע"ב) כלום כפית כו', ע"כ דבריו. על זה אמר (המסורה) ונשמע קולו (להלן כה, לה), היינו הקולות וברקים, ושמא יחזרו בהן, לזה הוצרך לכפיה: ושמא תאמר אם כן מה מועיל, הא אונסא כמאן דלא עביד (ירושלמי גיטין פ"ז ה"ו). אבל על זה כבר תירץ הפרשת דרכים דרך הערבה (דרוש כב) דמהני מצד דקיימא לן (גיטין י ע"ב) דינא דמלכותא דינא. וכי תימא הא לא אמרינן הכי רק במשוה גזירותיו על כל בני מלכותו (רמב"ם גזילה פ"ה הי"ד), על זה תירץ על פי הידוע (זוהר ויקרא יב.) דכל האומות הם תחת שרי מעלה, וישראל הם תחת ממשלתו יתברך, אם כן גזרתו הוא על כל בני מלכותו. ועל פי זה פירש (לעיל יט, ה"ו) אם שמוע תשמעו בקולי וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים, והטעם, שישראל הם מצווים ועושים, מה שאין כן אומות העולם אינם מצווים. וכי תימא ישראל גם כן אנוסים הם ופטורים מלקיים, ואם כן חשובים כאינם מצווים, על זה אמר ואתם תהיו לי דייקא, שאיני משליט עליכם שום שר אלא אני, ואם כן דינא דמלכותא דינא, והריני משוה גזירותי על כל בני מלכותי, ע"כ דבריו לעניננו. וזאת תורת המסורה לתרץ מה מועיל כפיה, על זה אמר ונשמע פתגם המלך, מלכו של עולם, אשר יעשה בכל מלכותו שאנחנו כל בני מלכותו, ואנו מחויבים לשמוע בקולו מטעם דינא דמלכותא, לכך אנו מצווים ועושים:
ונקדים דברי אאזמ"ו זצ"ל בפרשת יתרו (שם) דיש להבין למה עשה ה' ככה להפחידם בקולות וברקים עד שיצטרך לכפיה, הלא יותר טוב להשאירם על הקבלה ברצון. ותירץ לפי שבעת שהאדם נפשט מהחומריות וחושק ומתאוה לעשות רצון קונו אין פלא, דיש הרבה משרתי עליון, אך העיקר בשעה שהחומר מתגבר וצריך ללחום עמו, לכך הורה להם שיעבדו בכפיה, עיי"ש דבריו. וכי האי גוונא כתבו המפורשים דאם לא היתה כפיה היה קבלת התורה בבחינת מתנה התלויה ברצון אדם אם רוצה לקבלה, ולזה הורה להם השי"ת שאין הדבר תלוי ברצונם, כי התורה הכרחית לישראל, וכמו ירושה הבא מאליו אפילו בעל כרחו של אדם, עיין בספרי מהר"ל מפראג (תפארת ישראל פל"ב, נצח ישראל פי"א) בארוכה:
והן הדברים הנאמרים בפרשת ברכה (דברים לג, ג-ה) והם תכו לרגליך, שכפה עליהם ההר, אם כי ישא מדברותיך, פירוש שכבר נשאו מדברותיך עליהם ואמרו נעשה ונשמע, עם כל זה כפה ההר, להורות כי תורה צוה לנו משה הוא מורשה, בחינת ירושה ולא מתנה (ועל זה אמרו חז"ל (ברכות נז.) אל תקרי מורשה אלא מאורסה כו', לתרץ קושית האומות העולם כלום כפית כו', ור"ל שעם כל זה היתה חביבה בתחלה כמאורסה, רק הכפיה היתה לסלק החרדה וכנזכר לעיל). ושמא תאמר אם כן מה מועיל כפיה, הלא אונסא כמאן דלא עביד, על זה אמר ויהי בישורון מלך, שהוא יתברך מלך על ישראל דייקא, שהלא בהתאסף ראשי עם הם שרי מעלה של כל עם, אז יחד שבטי ישראל, נאחזים במקור האחדות לחלקו יתברך, וכדכתיב (שם לב, ח-ט) בהנחל עליון גוים כו' כי חלק ה' עמו, ואם כן משוה גזרותיו על כל בני מלכותו, ומחויבים אנו לקיים מכח דינא דמלכותא כנאמר:
ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם [כד, ח]. יש לרמז על פי מה דאיתא בגמרא נדרים פרק ג' (לא ע"ב) קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם, שאני נהנה למולים אסור בערלי ישראל כו', שנאמר (ירמיה ט, כה) כי כל הגוים ערלים. ופירש הר"ן (ד"ה מתני'), אף על גב דאית בהו מולים. וצריך להבין טעמו של דבר:
ונראה לי על פי המדרש (ב"ר מט, ב) הביאו רש"י סוף פרשת לך על הפסוק (בראשית יז, כד) בהמולו בשר ערלתו, נטל אברהם סכין והיה מתיירא שהיה זקן, מה עשה הקב"ה, שלח ידו אתו עמו, שנאמר (נחמיה ט, ח) וכרות עמו הברית. אפשר לומר שהיתה סיבה מאת ה' שיהיה מתיירא כדי שיכרות ה' עמו הברית, והכוונה בזה, כי עיקר מצות מילה הוא למען יחלש כח התאוה, כמבואר במורה (ח"ג פמ"ט), ולכך שם ערלה בהיפך אתוון "רע לה", ובכריתת הערלה הוסר כח הרע של ערלת הלב. ולכך במשה דכתיב ביה (לעיל ב, ב) כי טוב הוא, אמרו חז"ל (סוטה יב.) שנולד מהול, ר"ל שהוסר הרע. והנה כתיב (קהלת ג, יד) ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם, ולכך בכוונה כרת ה' הברית עם אברהם, כי אם בכחו יתברך הוסר כח הרע מאברהם ונחלש כח תאותו אז הוא יהיה לעולם, כי על ידי זה הוסר כח הרע ונחלש כח התאוה מאת כל תולדותיו זרע יצחק וישראל הנקראים זרעו (כדכתיב (בראשית כא, יב) כי ביצחק יקרא לך זרע):
ומפני זה, בישראל אף אם אינו נימול אין זה אלא מקרי, אבל עם כל זה כח הרע הפנימי הכללי הוסר מאז ומקדם מעת שנימול אברהם. אלא שעם כל זה צוה ה' למול, להסיר כח הרע הפרטי אשר בערלה בחיצוניותו. אבל באומות העולם, אם כי נימול, אין זה רק מקרי, ועם כל זה כח הרע הפנימי בו בתוכו. ולכך הם נקראים (ירמיה שם) ערלי "לב", ובישראל אפילו אינו נימול הנה הוא בכלל נימולים, כי כבר נימול בפנימיותו ממה שכרת ה' ברית עם אברהם. וזהו שאומרים בפייט (גאולה) שביעי של פסח, הבאים "עמך" דייקא, בברית חותמך "ומבטן" לשמך המה נימולים. כלומר שכבר נימולים טרם יולדו, והבן. והיינו (ברכת המילה) אשר קידש ידיד מבטן (זה יצחק) וחק בשארו שם:
וידוע מאמר חז"ל (כריתות ט.) בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית, במילה וטבילה והרצאות דמים. וזהו שנאמר הנה דם הברית, כלומר ברית מילה, אשר כרת ה' "עמכם" (בימי אברהם) על כל הדברים האלה, כלומר להחליש כח הרע, למען תוכלו לקיים כל הדברים האלה: