אור ברסלב
ייטב לב שמות על פרשת יתרו

ייטב לב שמות· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על פרשת יתרו

על פרשת בשלח

וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלהים וגו' כי הוציא ה' וגו' [יח, א-ט]. יש להבין, מה זה שאמר בכפילא אשר עשה וגו', כי הוציא וגו'. גם בשנותו את טעמו, תחלה אמר עשה אלהים, זה מדת הדין, אחר כך כי הוציא ה', רחמים. גם אומרו להלן ויחד יתרו, שמשמעו לשון שמחה ולשון חידודין, כפירוש רש"י, למה. ואם שפירש רש"י בשביל גיורא עד עשרה דרי וכו', יש לנו בזה טעם אחר, והוא על פי דקיימא לן ביורה דעה הלכות גרים (סי' רסח ס"ב) כשבא להתגייר אומרים לו אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופים סחופים ומטורפים ויסורים באים עליהם, אם אמר יודע אני כו' מקבלין אותו מיד כו'. והטעם לזה, כי שמא כשיראה מעמדן ומצבן ויסורים של ישראל יחזור בו, לכן מודיעין אותו שכך הוא, למען יקבל על עצמו על מנת כן. כי האמת הוא שבכל דור עומדים עלינו וכו', אבל הקב"ה מצילנו מידם: וזהו שנאמר וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלהים, זה מדת הדין, למשה וגו', ופירש רש"י זה קריעת ים סוף, היינו מה שרדפו מצרים אחריהם ונטבעו, ומלחמות עמלק, כמה יסורים היו לישראל מכל אלו עד שניצולו מהם. אם כי הוציא הוי"ה ברחמיו את ישראל, עם כל זה אחר זה עמלק בא עליהם. ואם ששמע מזה, עם כל זה ויבא יתרו וגו' להתגייר. אך מה שישראל חזרו מדעתם ואמרו (לעיל יד, יא) מה זאת עשית לנו וגו', גם מה שאמרו עת צמאו למים (שם יז, ג) למה זה העליתנו ממצרים, את זה לא שמעו אזניו, אך ויספר משה לחותנו וגו' את כל התלאה אשר מצאתם בדרך, היינו מה שנלאו ישראל וחזרו מדעתם מגודל היסורים, ועם כל זה ויצילם ה' מפח יקוש. ועל זה אמר ויחד יתרו, שנעשה בשרו חידודין על ששמע מהתלאה שחזרו בהן, וחש על עצמו שלא יחזור מדעתו ח"ו, ואפילו הכי ויחד וישמח יתרו על כל הטובה וגו' אשר הצילו מיד מצרים, היינו מלשוב לבוא ליד מצרים, כמו כן בטח לבו כי יצילו ה', ולכן שמח. והבן:

עוד יתבאר סמיכות הפרשיות ופירוש רש"י בספר ייטב פנים, בפי פרשות פרשת זכור (אות יד):

ב) וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה וגו' [יח, א-יא]. יתבאר על פי שפירשתי הכתוב (לעיל ג, ז-ח) ויאמר [ה'] ראה ראיתי (ראיות הרבה) את עני עמי וגו', לא ראי זה כראי זה, יש מי שכואב לו יסורי ממון מסים וארנוניות, יש שכואב לו יסורי גוף בחומר ובלבנים, ויש באבדן מולדתו, ויש שהעיקר אצלו יסורי הנפש קטנות הדעת לעבודת ה', ומהם מי שכואב ונאנח על צערן של ישראל וצער גלות השכינה שעמהם. וזה שאמר ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו דייקא, כי ידעתי את מכאוביו דייקא, כל אחד בפרוטרוט, על כן וארד להצילו [וגו'] ולהעלותו דייקא, כל אחד לפום צערא אגרא. והארכתי בזה בפרשת ואתחנן (ד"ה והנה) על הפסוק (דברים ה, יב) שמור את יום השבת:

ואמנם יתרו לא הבין זאת, לא גלות פרטי ולא גאולה פרטית, כי אם היה סובר שהיה גלות וגאולה כללית לזה ולזה שוה בשוה. וזהו שנאמר וישמע יתרו וגו' את "כל" אשר עשה אלהים דרך כלל למשה ולישראל עמו וגו' בשוה, ויבא וגו', ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים וגו'. ירצה, שסיפר לו את כל אשר עשה ה' בפרוטרוט לפרעה ובפרוטרוט למצרים, על אודות ישראל את כל התלאה וגו', היינו כאשר הרעו להם, שהסביר לו משה גלות של כל אחד ואחד, וגאולה פרטית של כל אחד ואחד. אז ויחד יתרו על כל הטובה וגו' אשר הצילו, לשון יחיד, כל אחד לעצמו מיד מצרים. ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם וגו', היינו שבט לוי שלא נשתעבדו בשעבוד גשמי, ועם כל זה היו בגלות רוחני, אשר הציל את העם "מתחת" יד מצרים, מתחות מרות מצראי כתרגומו, שעבוד ממש. עתה ידעתי וגו' כי בדבר אשר זדו כל אחד ואחד לעצמו, עליהם, והבן:

ג) וישמע יתרו וגו' [יח, א]. פירש רש"י, מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. על פי פשוט יש לפרש על פי מה שכתבתי לעיל (פר' בשלח ד"ה ואמנם) דכתיב (לעיל יד, יג) לא תוסיפו לראותם, ואחר כך (שם, ל) וירא ישראל, הענין, דתחלה לא היו כדאים להנצל בזכות עצמם ולראות במפלת שונאיהם, אחר כך מלכותו ברצון קבלו עליהם, ומחשבה טובה צירף הקב"ה למעשה, דעל ידי הרהור תשובה נעשה צדיק גמור, לכך וירא ישראל. וכמו כן אנו למדין דבר זה ממלחמת עמלק, דכתיב (שם יז, יא) כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ואמרו ז"ל (ראש השנה כט.) בזמן שישראל מסתכלין כו' ומשעבדין את לבן לאביהם שבשמים, הרי אם שעדיין אין כאן מעשה בפועל, רק שעבוד הלב לעבודתו ית"ש, סגי ובזה הם מתגברים:

והנה, יתרו לא הניח עבודה זרה שלא עבדה, ולכאורה היה לו לעשות תשובה בפועל ממש תעניתים וסיגופים לתקן המעוות, ולא מצינו שעשה שום דבר, רק קבלה בלב להתגייר ולעשות רצונו מהיום והלאה. וזהו שכתב רש"י מה שמועה שמע ובא, בלתי שום עשיה, רק שמיעה לבד וקבלה, על זה תירץ קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, דמזה מוכח דסגי בהרהור בלב בלבד:

וזהו שנאמר להלן (יט, ד"ה) אתם "ראיתם" (דייקא) אשר עשיתי למצרים וגו', אם כן על כרחך בזכות עצמיכם, ומה הזכות, הא לאו הזמן גרמא לתשובה במעשה ובפועל, על כרחך סגי בקבלה בלב ושמיעה לבד, לזה אמר על כן ועתה, כלומר מה שעבר אין, כי אם מעתה אם שמוע תשמעו בקולי ותקבלו עול מלכותי, הוא נחשב ושמרתם את בריתי בפועל ממש. וזהו שאמר ושמרתם את "בריתי", כי תרי"ג מצות נאמרו, ואחד מהם מצות תשובה, ועיקר התשובה רק בלב בלבד כמבואר בספרים, אם כן כשמהרהר בתשובה בלב הרי מקיים אחת ממצות ה' ונחשב לו כאלו קיים כל התרי"ג מצות, וזהו ושמרתם את "בריתי" דייקא, כי הרי מקבל עליו לקיים כל המצות מנין ברי"ת, ומחשבה כמעשה. אך נודע (ירושלמי פאה פ"א ה"א) דדוקא בישראל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ולא מחשבה רעה, והטעם כתב זקיני מהרש"א (הובא בנועם מגדים, פר' פינחס ד"ה לאלה) על אומרם (ברכות ו.) חישב לעשות מצוה כו' מעלה עליו הקב"ה כאלו עשה, כי בישראל יצא חוטר מגזע קודש, עם קדוש וגוי קדוש, במחשבה מוקמינין ליה אחזקתיה דודאי אם יגיע לידו יקיימנה. ומחשבה רעה אינו מצדו, רק רוח שטות עברה בו, כמו שאומרים במסירת מודעה ערב ראש השנה, והארכתי בזה במקום אחר (פר' נצבים ד"ה עוד יתבאר). אבל באומות העולם, זנתה אמם הובישה הורתם (הושע ב, ז), הוא להיפך. וזהו שאמר אם שמוע וגו', כי מחשבה נחשב למעשה, על זה גמר אומר בענין זה והייתם לי סגולה מכל העמים, כי רק בישראל מחשבה טובה מהני, והטעם, כי ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי "קדוש", לכך אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל דייקא, כי בהם נחשב מחשבה טובה למעשה, ולא באומות העולם:

אלא דלפי זה לכאורה תקשה אמאי ביתרו סגי שמיעה וקבלה בלבד, הא לא מבני ישראל היה. ונראה, מפני שהיה חותן משה ונדבק בו, ונכנס לחנותו של בושם ריח טוב קלט (פרקי דר"א כה), והוציא עמו כח הקדושה עד שדי לו בקבלה ושמיעה לבד דמוקמינין ליה אחזקה כמו ישראל. והן הדברים הנאמרים בפירוש בפסוק, וישמע יתרו, אם היותו כהן מדין, ומדוע די בשמיעה לבד בלי עשיה, על זה מתרץ חותן משה: ועל פי זה יתבאר המדרש (ש"ר כז, ד), וישמע יתרו, הדא הוא דכתיב (ירמיה טז, יט) ה' עזי ומעזי וגו' אליך גוים יבואו, בא יתרו ונתגייר. ולדרכנו יאמר, ויקושר על פי מה שפירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' האזינו ד"ה ונחזור לענינינו) מקרא קודש הזה על פי המדרש (ב"ר ע, א), וידר יעקב נדר לאמר (בראשית כח, כ), [לאמר] לישראל שיהיו נודרין בעת צרה. והיינו, כי אז אין הזמן גרמא לעשיה ממש, רק לנדור נדר ולקבל עליו קבלה בלבד. והיינו בישראל אבל באומות לא מהני זה, וכדמצינו בנינוה (יונה ב, ט) משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו. וזהו שאמר ה' עזי ומעזי ומנוסי ביום צרה דייקא, והיינו עזי ומעזי דייקא בישראל מהני אפילו ביום צרה, אבל אליך גוים יבואו וגו' (בעת צרה) ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו (לא מהני, והיינו דמסיים כי אמירתם) הבל ואין בם מועיל, ע"כ דבריו. וזהו שאמר המדרש לתרץ מה דקאמר חותן משה, על זה אמר ה' עזי ומעזי כו', אבל אליך גוים יבואו ויאמרו כו' הבל ואין בם מועיל, ומה דמהני כאן ביתרו היינו מפני היותו חותן משה, וכאמור. והבן:

ד) וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל וגו' ויבא וגו' אל המדבר וגו' ויאמר וגו' אני חותנך יתרו וגו' [יח, א-ו]. יש לדקדק, מה זה דכפל אשר עשה וגו', כי הוציא ה' את ישראל. וגם למה אמר אל המדבר, הלא ידענו מקומו של משה איה איפוא היה. וגם אומרו "אני", מיותר לכאורה:

והנראה לי בהקדם לפרש הא דאיתא להלן (יט, ב) ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר, פירש רש"י ויחן, כאיש אחד בלב אחד. ביאור הדבר נראה לי על פי דכתיב פרשת שמיני (ויקרא ט, ו) זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, ואיתא במדרש (תורת כהנים ר"פ שמיני ה"ו) אותו יצר הרע תעבירו מלבבכם ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, כשם שהוא יחידי בעולם כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, ואם תעשו כן אז וירא אליכם כבוד ה'. ופירשו המפורשים תכלית כוונת המאמר, כי ודאי אין דומה יחיד העושה למרובים העושים מצוה, כי לפי מרבית אסיפתם כן תהיה גדולת חשיבתם ויקרת קדושתם. ועילת הדבר כשנבין הא דכתיב (איוב טו, לד) עדת חנף גלמוד, כי ידענו גם בענין עולם הזה, הנעשה באסיפה בהסכמת רבים יותר מקובל, אבל זה רק באם הנאספים אין כוונתם לטובת עצמם, רק להעמיק באמיתת תכלית הענין, מה שאין כן אם המה בהסכמתם על הדבר כוונו כל אחד לפי ענינו הטמון בחבו לתועלת עצמו, לא ראי זה כראי זה, על זה נאמר עדת חנף גלמוד, כלומר בשגם יהיו עדה גדולה אינם חשובים רק כיחידים, כי כל אחד ואחד מובדל ומרוחק בלבו בטעם הסכמתו מהסכמת זולתו. וכמו כן בענין השמים ומצות ומעשים טובים, אל כביר [ו]לא ימאס (איוב לו, ה), לאשר עם רב אסיפתם יוסיפו ביקרם בעיני ה', אך זהו אם המה מצומדים איש אל אחיו בעצה אחת ומחשבה אחת בלתי לה' לבדו, אבל אם כל אחד כוונתו לתועלת עצמו ולא לה', זה להתפאר וזה מאהבת שכר וזה מיראת עונש וכדומה, כל אחד לדרכו פונה, הרי אין עבודתם מתאחד לפניו, ואם כי נראים רבים אבל באמת יחידים הם, איש איש לדרכו פונה. וזה שהזהיר משה אותו יצר הרע תעבירו מלבבכם שתהיה עבודתכם מיוחדת לפניו דייקא, ביראה ועצה אחת לשרת לפני המקום דייקא, כלומר אך למען שמו יתברך למלאות רצונו, אז וירא אליכם כבוד ד', ע"כ דבריהם, עיין בספר אהל יעקב פרשת (וישב) [שמיני (ד"ה ובילקוט)) בארוכה: והנה, לבלי חשוב עשות לטובת עצמו, זה אי אפשר רק אם מפקיר את עצמו, שלא יחשוב את עצמו ואת טובתו כלל. ועל זה אמרו ז"ל (מדרש אגדה במדבר כא, יט) אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר, שהוא מקום הפקר, כמו כן מפקיר עצמו והונו ורכושו וכבודו וכל אשר לו בשביל רצונו יתברך. וזהו שאמרו חז"ל (גיטין יג.) עבדא בהפקירא ניחא ליה, כדאיתא בספרים הק'. וזהו שנאמר כאן ויסעו מרפידים ויחנו במדבר, פירוש בחינת מדבר שהוא הפקר, ולא היתה כוונתם לתועלת עצמם רק למען שמו יתברך לשרתו, ולכך ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד דייקא, שכולם היו בלב אחד לאביהם שבשמים, ולא במחשבות שונות ונפרדות זה מזה. ומהיכן זכו לבחינה זו, לזה אמר נגד ההר, וקדושתו עליהם. ועל כן זכו להתגלות השכינה, כי אז וירא אליכם כבוד ה':

והטעם בכל זה, כדכתיב (שיר השירים ו, ג) אני לדודי ודודי לי, כמו שבאמת היתה כביכול שכינתו עמנו בגלות, כדכתיב (בראשית מו, ד) אנכי ארד עמך וגו', וכדכתיב (שמואל"ב ז, כג) אשר פדית לך ממצרים גוי ואלקיו, עם כל זה לא היה עיקר כוונתו יתברך למענו, כי אם למענינו. והוא שאמר למעלה (ג, ז) ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, כי עיקר ראיה שלי היתה על דעת עני עמי, ואת צעקתם שמעתי [וגו'] כי ידעתי את מכאוביו שעיקר צעקתם היה מה שידעתי את מכאוביו, היינו מה שאני מרגיש ויודע בצערן ומכאובן, והארכתי בזה במקום אחר (רב טוב, ר"פ נצבים). וזהו שנאמר להלן (כ, ב"ג) אנכי יי' אלקיך אשר הוצאתיך דייקא מארץ מצרים, על כן לא יהיה לך אלקים אחרים (בעומדך) על פני, לבלי לעבוד עבודת חנף, רק למלאות רצוני, כמו שאני היה כוונתי לטובתך להוציאך ממצרים:

וזהו שנאמר וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלקים, היינו אלקים חיים מדת בינה, כדאיתא בזוהר (יתרו סח.), למשה ולישראל עמו, ר"ל רק לטובת משה וישראל עמו, כי הוציא (אלקים הנזכר) הוי"ה את ישראל עם ישראל ממצרים, כי גם הוא הוי"ה הנזכר היה עמו בגלות, כמו שאמר (לעיל ה, ב) לא ידעתי את הוי"ה וגו', עם כל זה לא היה כוונתו יתברך לצורך עצמו, רק לטובתינו. ומזה שפט יתרו שכמו כן צריך שתהא עבודתינו מיוחדת לפניו דייקא, לבלי התכוון לשום כוונה ופניה לטובת עצמו. וענין זה בא ללמוד ממשה, כי זה אי אפשר בלתי אם ישים עצמו כמדבר להפקיר את עצמו, כנזכר לעיל. וזהו שנאמר ויבא יתרו וגו' אל המדבר, ללמוד בחינת מדבר, אשר הוא חונה שם הר האלקים, והמקום גורם להתבטל ולהיות כמדבר. וכבר אמרו שזה דכתיב (דברים ה, ה) אנכי, ר"ל מה שאנכי חשוב אצלי בחינת אנכי, זה עומד למסך ומבדיל בין ה' וביניכם, כי צריך להתבטל במציאות וכאפס ואין נגדו יתברך כדי לעשות רצונו בלבב שלם, כמבואר בסדור תניא (שער הלולב) ובספרים הק'. וזהו שנאמר ויאמר וגו' אני, לאשר עתה עודני בחינת אני דייקא, על כן חותנך יתרו בא אליך (ועל דרך צחות נאמר, כי להלן (ד, יח) נקרא יתר, על שם שיתר פרשה אחת בתורה (מכילתא יתרו פ"א), וכאן נקרא יתרו, אבל לדרכנו וישמע שהבין יתרו, ר"ל אם היתר והתוספת שמוסיף הוא של עצמו לטובתו, אז עודנו כהן מדין, כהן של הסטרא אחרא, ולא מסטרא דקדושה). וכן כתיב להלן (יח, ח) ויספר משה לחותנו וגו' על אודות ישראל, ר"ל שכל מה שעשה ה' לא היה לטובת עצמו יתברך, רק על אודות ישראל. וזהו שכתב רש"י למשוך את לבו, פירוש שלא יהיה לצורך עצמו, כי אם לקרבו לתורה, כאמור:

ה) וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה וגו' [יח, א]. האי "כל" שפת יתר לכאורה. ונראה על פי מה שפירשתי (פר' חיי ד"ה ונראה) וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א), ר"ל שהוא היה בחינת כל, והשי"ת כביכול בחינת חלק, על פי דברי מוזלה"ה (תפלה למשה י, טז) בפסוק (איכה ג, כד) חלקי ה' אמרה נפשי, ועל פי מה שפירש (שם) הטעם שהוא יתעלה השלים המנין במצרים (פרקי דר"א לט), להודיע שהוא כביכול נחשב ביניהם לחלק, והם הכל, ע"כ דבריו ז"ל:

וזהו שנאמר, שיתרו הבין את כל אשר עשה וגו', ר"ל שעשה למשה וישראל בחינת כל, כי הוציא ה' את ישראל, ר"ל עם ישראל הוציא כביכול את עצמו, כדכתיב צדיק ונושע (זכריה ט, ט), ואשר פדה גוי ואלקיו (ע"פ שמואל-ב ז, כג), כי גם הוא היה עמהם בגלות (ועיין במדרש פרשת משפטים (ש"ר ל, כד)), וכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם (מגילה כט.). על כן ויבא יתרו וגו' אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלקים, כי כביכול החלק רוצה לדבק בהכל, ולזה במקום שמשה וישראל שם מעון השכינה והבן: ו) וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלקים וגו' כי הוציא ה' וגו' [יח, א]. יש לדקדק, פתח באלקים, וסיים כי הוציא ה'. וגם להבין פירוש רש"י ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. ובמדרש (ש"ר כז, ז) וישמע יתרו, הדא הוא דכתיב (קהלת יא, א) שלח לחמך על פני המים וגו', על מי אמר, על יתרו שנתן לחמו למשה, שנאמר (לעיל ב, כ) קראן לו ויאכל לחם, הוי שלח לחמך על פני המים, זה משה, שנאמר (שם, י) כי מן המים משיתיהו, למה, כי ברוב הימים תמצאנו, ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלקים (יח, יב). והקשה היפה תואר (כז, ו) מה ענין זה אל וישמע יתרו, גבי ויבא אהרן וגו' לאכל לחם איבעיא ליה לאתויי: ועל פי פשוט יש לומר שבא לפרש הפסוק כפירוש האלשיך (יח, א) וישמע יתרו, עם היותו כהן מדין כומר לעבודה זרה, אין זה כי אם להיותו חותן משה, בהתחברו אליו זכה לתת לב לשמוע את כל וגו'. ומהיכן זכה לדבק במשה, היינו מכח שאמר קראן לו ויאכל לחם, ואיתא במדרש (שם א, לב) שמא ישא אחת מכם כדכתיב (בראשית לט, ו) כי אם הלחם אשר הוא אוכל, ולכאורה הא מנא ליה, דילמא כמשמעו לחם ממש. אבל נראה לי כי הדרש יוצא מהפשוט ושניהם צדקו יחדיו, והוא על פי מה שאמרו חז"ל (שבת יז ע"ב) גזרו על פתן משום בנותיהן, הרי שזה גורם חיתון, וזהו שנאמר ויאכל לחם, כמשמעו, על ידי זה יבא להתחתן וישא אחת מכם. וזהו שאמר המדרש זהו שאמר הכתוב שלח לחמך על פני המים זה משה שנאמר כי מן המים משיתיהו, הנה מכנה אותו כאן בשם מים, לומר כמו שמים מצמיח ומגדל כל דבר להוציא פירותיו, כמו כן משה היה מצמיח ומגדל את האדם עץ השדה להוציא פירותיו מצות ומעשים טובים. או על דרך דכתיב (משלי כז, יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, כמו שיתרו קירב את משה אליו להאכילו מלחמו, כמו כן משה קרבו להאכילו מלחמה של תורה, כי ברוב הימים תמצאנו, שנאמר ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם כמשמעו, עם חותן משה, למען לקרבו אל עבודת אלקים, כי אין הסתה אלא מכח אכילה ושתיה (חולין ד ע"ב): אבל עוד נראה לי על דרך הרמז, על פי מה שפירשתי לעיל בפרשת בשלח (ד"ה התיצבו) התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום וגו' ה' ילחם לכם וגו' (לעיל יד, יג-יד), על פי דברי רבינו הק' בספר עטרת צבי (בשלח נב ע"ב ד"ה אמנם גם) על הזוהר בשלח (שם) חד איילתא [כו'] והקב"ה זמין לה חד נחש ונשיך לה וכו', כי שרשי הדינים שבמלכות הם פ"ר דינים, ה' גבורות מנצפ"ך, מל"ך מל"ך ימל"ך עולה פ"ר. וכאשר עלה ברצונו ית"ש להמתיק הדינים ולקרוע הים סוף, אז נתגלה רצון עתיקא וירד טפת חסד, וכל טפה הוא יו"ד, וכלילא מתלת טפין דאזדריקו ממוחא עלאה, והם ג' יודי"ן (תקוני זוהר, תקון סט, קט ע"ב), שורש ג' הויו"ת, והם יסוד מזלא, הארת הדיקנא, ונעשית המלכות בסוד ה' מלך ה' מלך ה' ימלך, איחו מלך ואיהי מלכתא, ע"כ דבריו. וידוע (שער הכוונות, ענין ראש השנה דרוש ו עמ' רמו) כי החמשה גבורות נחלקים לחמשה חלקים, כל אחד ואחד עולה נ"ו, כמבואר בכוונת ברכת הרב את ריבנ"ו דיננ"ו נקמתנ"ו מצרינ"ו נפשנ"ו (ח"ב קא.). והמתקת הדין של מדת מלכות שם אדנ"י בחמשה אלפי"ן הרומז לחמשה פעמים אור שבפרשת בראשית (א, ג-ה), ואז כל אחד ואחד נקרא יו"ם, עולה נ"ו, הרומז לחסד, דכתיב (שם, ה) ויקרא אלקים ל"אור" "יום", ומתיבת "אור" נעשה "ראו". וזהו שאמר הכתוב התיצבו ו"ראו" את ישועת הוי"ה אשר יעשה (יתקן) לכם "היום", כלומר ה"א יו"ם, וחמשה גבורות ימתקו לה"א פעמים יו"ם. הוי"ה י"לחם" לכם, כי החמשה גבורות ימתקו לחסדים על ידי ג' הויו"ת העולה לח"ם, כנודע בכוונת לטבול לחם במלח (ח"ב א ע"ב), ועיין שם באורך:

ונודע כי גמר יציאת מצרים היה בקריעת ים סוף, כדכתיב (לעיל יד, ל) ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, ואז נמתקו הפ"ר דינים, ונעשה רחמים לישראל ודין לשונאיהם. וזהו שנאמר כאן וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלקים מדת הדין (למצרים) למשה ולישראל עמו, כלומר בשביל משה וישראל עמו, כי הוציא הוי"ה את ישראל ממצרים, שלישראל נהפך מדת הדין לרחמים, בחינת הוי"ה: וכן היה הענין במלחמת עמלק, שנאמר (שם יז, ח-ט) ויבא עמלק "וילחם" עם ישראל ב"רפידים", גימטריא פ"ר די"ן, כמו שדרשו חז"ל (תנחומא בשלח כה) "ברפיון ידים" (הרי שדרשו רפידים מלא בב' יודי"ן, כמו שהוא בשאר מקומות (שם, א ע"ב יט, ב), אם שכאן חסר, ור"ל שרפו היודי"ן מן הפ"ר דינים. על דרך (הקדמת תקוני זוהר, ז ע"ב) פותח את ידך (תהלים קמה, טז), אל תקרי ידיך אלא יודי"ך. ויאמר משה וגו' וצא "הלחם" בעמלק, לעורר השלשה הויו"ת העולה לח"ם, מחר אנכי נצב וגו' ומטה האלהים ב"ידי", ר"ל להטות אלהים הדינים לטובה על ידי היו"ד, הכולל ג' יודי"ן, כדלעיל. ועל כן בפסוק והיה כאשר י'רים משה י'דו וגבר י'שראל יש בראשי תיבות שלשה יודי"ן, המתקת הדינים לישראל, ונתעוררו על עמלק, ועל כן ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו וגו':

וזה שפירש רש"י על וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלהים למשה וגו' כי הוציא ה', ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, שהיה המתקת הדינים, רחמים לישראל (על ידי ג' הויו"ת העולה לח"ם), והדין על שונאי ישראל. וזהו שאמר יתרו להלן (יח, יא) עתה ידעתי כי גדול הוי"ה מכל האלהים, כלומר מכל ה"א אלהים, היינו החמשה גבורות, כי נמתקו בג' הויו"ת:

ובזה מובן המדרש על וישמע יתרו וגו' אשר עשה אלהים וגו' כי הוציא הוי"ה, כדפירשנו, זהו שאמר הכתוב שלח לחמך, זה יתרו שנתן לחמו למשה שנאמר קראן לו ויאכל לחם, רומז שהוא המזווג דין ברחמים על ידי ג' הויו"ת העולה לח"ם. וזהו שנאמר שלח לחמך לח"ם על פני ה"מים", ראשי תיבות מ'לך י'מלך מ'לך, כי ברוב הימים תמצאנו, שנאמר ויבא אהרן וגו' עם חתן משה לאכל לח"ם לפני האלהים, לזווג המדות על ידי לח"ם, ג' הויו"ת, לפני ה"א אלהים, מל"ך ימל"ך מל"ך גימטריא פ"ר (עוד פירוש על מה שפתח כי עשה אלהים וסיים כי הוציא ה', מבואר לעיל פרשת בא (ד"ה והיינו) בפסוק (לעיל יב, ב) החדש הזה לכם):

וישמע יתרו וגו' "כל" אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו וגו' ויבא יתרו וגו' אל משה וגו' ויספר משה לחותנו את "כל" אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים וגו' את "כל" התלאה וגו' ויחד יתרו על "כל" הטובה ונוי [יח, א-ט]. הך תיבת "כל" שכפל זה כמה פעמים, ודאי לא לריק, וצריך להבין הכוונה שלא יהא שפת יתר: ונראה לי בהקדם מה שפירשתי בפרשת ויצא (ד"ה והיה) על הפסוק (בראשית כח, יג-יד) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וגו', והענין, על פי פירוש רש"י שקיפל הקב"ה כל הארץ תחתיו, וביאור הדבר, ששם היה מקום אבן שתיה שממנו הושתת העולם (יומא נד ע"ב), והוא נקודה האמצעית של כל העולם, וממנו נתפשט לכל הקצוות. וכמו שכתב זקיני הרמ"א ז"ל בספר מחיר יין (אסתר א, א ד"ה ודע) שמפני כך אמרו חכמים (ברכות נט.) מסוף העולם ועד סופו ולא אמרו מתחלת העולם וכו', מפני שהתחלת העולם היה ממרכז האמצעי, וזה דכתיב (יומא שם ע"פ תהלים נ, ב) מציון מכלל יופי וגו', וממנו נתפשט, ואם כן בכל הקצוות הוא סוף העולם, ע"כ דבריו. ואם כן כיון שהיתה שם נקודה האמצעית, הוא הכלל והשורש, והעולם הוא הפרט וענפיו, ועתיד להתאחד עם הכלל, כמו שאמרו (פס"ר א, ג) עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם. וכמו כן ישראל הם כלל העולם ושורשו, והאומות הם פרטיו וענפיו, הם המתפשטים ממנו, ועתידים להתגייר ולהתאחד עמנו ולחסות תחת כנפיו יתברך, אז אהפוך אל עמים וגו' לקרוא כלם בשם ה' (צפניה ג, ט). וזהו שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ, כמו הארץ שתחתך כולל כל הארצות, כמו כן זרעך כלל כל העולם:

ועל דרך זה איתא במדרש רבה פרשת חקת (במ"ר יט, כח) על הפסוק (במדבר כא, כא) וישלח ישראל מלאכים, ולהלן (דברים ב, כו) נאמר ואשלח מלאכים, והטעם, שמשה הוא ישראל וישראל הן משה, ללמדך שראש הדור הוא כל הדור. כי הוא שורש האילן והם ענפיו, והוא הכלל והם פרטיו. וזהו שאמר הלל (סוכה נג.) אם אני כאן הכל כאן. וזהו שאמרו בגמרא (סוטה מז ע"ב) אשכל[ות], איש שהכל בו, ר"ל הכללית הוא בו. ולכן נקרא צדיק (זוהר בראשית לא.) "כל", שהוא כללא דכולא:

והנה, בעת ירדו אבותינו מצרימה היה מצרים ראש לכל הארצות, ומזל טלה ראש לכל המזלות וכלל כל העולם כולו כידוע, וישראל תחת יד מצרים. וכי הוציא ה' את ישראל ממצרים ואבדה מצרים, אז באו ישראל לבחינתם שהם כללות העולם. ובזה נבא לבאר הפסוקים, וישמע יתרו וגו' את "כל" (ר"ל בחינת כל) אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, ר"ל שמשה כלל ישראל, וישראל כלל העולם, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, אז באו לבחינת "כל". על כן ויבא יתרו וגו' אל משה, כי הענף והחלק משתוקק להתאחד עם הכלל, זה משה וישראל. ויספר משה לחותנו את כל ר"ל בחינת כלל, אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל (למען ירדו שמה ללקט משם ניצוצות הקדושים ולהעלותן, כידוע (שער הכוונות, ענין הפסח דרוש א עמ' קלז-קלח)), את כל התלאה אשר מצאתם בדרך מעמלק, שהוא כלל של בחינת הרע כידוע (עי' שער הפסוקים ר"פ בלק), ויצילם ה'. על כן ויחד יתרו על "כל" הטובה אשר עשה ה' לישראל, ר"ל כי פרעה ומצרים ועמלק היו כלל הרע שבעולם, ויחד יתרו ר"ל שנתיחד עמנו בשביל "כל" הטובה דייקא, אשר עשה ה' לישראל, ר"ל שהם כלל הטובה שבעולם, אשר הצילו מיד מצרים בחינת "כל" הרע, והעלה אותן לבחינת "כל" הטוב, כאמור:

וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה וגו'. פירש רש"י, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. ויבא יתרו וגו' אל משה אל המדבר אשר הוא הנה שם הר האלקים [יח, א-ה]. ובמסורה, הנה תרין, דין, ואידך חנה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם (תהלים לד, ח):

נראה לי ביאור הדברים, כי איתא במשנה באבות (פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס כו' ויהי מורא שמים עליכם, ופירש התוספות יום טוב (ד"ה אל), לא שהוא רוצה לומר שהעבודה על מנת לקבל פרס אסורה, שהרי מכל מקום עובד ה' הוא, ומפני כך לא מנעה התורה מלכתוב שכר ועונש, ואמרו חכמים (ראש השנה ד.) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, אלא ר"ל שאם עובד מכח שכר ועונש הרי תכלית כוונתו לעצמו, ולזה בא התנא להורות הדרך ילכו בה לעבדו מאהבה. וכמו כן לא מיראת עונש, כי אם ממורא שמים, דהיינו יראת רוממותו יתעלה, ע"כ דבריו. ושמעתי מפי מוזלה"ה (תפלה למשה לד, ח) שהחילוק בין העובד מכח שכר ועונש להעובד מאהבה ומיראת רוממותו יתברך, כי העובד מכח שכר ועונש הוא עובד מכח סבה אמצעית מאהבת שכר ויראת עונש, ועל כן גם הוא מושגח מאתו יתברך על ידי סבה אמצעית, והוא מלאך ה'. אבל העובד מאהבה ומיראת רוממותו יתברך, הוא מושגח מאתו יתברך לבד בלא אמצעי כלל. ובזה פירש הכתוב (תהלים לד, ח-ט) חנה מלאך ה' סביב ליראיו, ר"ל אותן שיראים מעונש, שהכוונה ויחלצם למען יחלצם, הם תחת "מלאך" ה'. אבל טעמו וראו כי טוב ה', ר"ל שיטעמו מתיקת עבודה מאהבה כי טוב ה', אשרי הגבר (הבא לבחינה זו) יחסה בו דייקא, בלי סבה אמצעית, ע"כ דבריו:

וזהו שנאמר וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה וגו', פירש רש"י קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ר"ל שהמצרים נטבעו בים, הרי עונש עבירה, וישראל ניצולו, הרי שכר מצוה שנתן להם פסח ומילה וקיימו. ובמלחמת עמלק כתיב (לעיל יז, יא) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, ואמרו חכמים במשנה בראש השנה (כט.) בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבן לאביהם שבשמים הם מתגברין וכו'. ומזה למד לעבוד את ה' מכח שכר ועונש, והיה מושגח על ידי מלאך, אבל עוד לא היה במדרגה שלמעלה מזה לעבדו יתברך מאהבה ומיראה לבד, על כן ויבא יתרו וגו' אל משה (שהוא העובד מאהבה ומיראת הרוממות) אל המדבר אשר הוא חנה שם הר האלקים דייקא, ר"ל מושגח מאלקים לבד. וזאת תורת המסורה, דהיינו דכתיב חנה מלאך ה' דייקא סביב ליראיו ויחלצם, אבל טעמו וראו כי טוב ה' אשרי הגבר יחסה בו דייקא, וכפירוש מוזלה"ה:

ויאמר אל משה "אני" חתנך יתרו בא אליך, ר"ל בשביל שתכלית כוונתי מדרגת "אני", ר"ל עובד בשביל עצמי, על כן בא אליך ללמוד סדר העבודה שלא לעצמי על מנת לקבל פרס, ולא מיראת עונש, כי אם מאהבה ויראה אמיתית. על כן ויספר משה לחתנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל, דקשה תרתי, חדא, מה הוסיף לספר לו, הא שמע הכל קודם לזה. ותו, דלעיל נאמר את כל אשר עשה וגו' ולישראל, וכאן כתיב על אודות ישראל. אלא הכוונה שסיפר לו דבר חדש, שכל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים היה הכל על אודות ישראל, כלומר בשביל ישראל, לא למענו יתברך, וכדכתיב (איוב לה, ו-ז) אם חטאת מה תפעל בו וגו' אם צדקת מה תתן לו. ועל כן השכל גוזר שכמו כן אנחנו חייבים לעשות רצונו ולעבדו למענו לעשות לו נחת רוח, לא למען עצמינו מכח שכר ועונש. על כן ויחד יתרו ר"ל שיחד לבו, על דרך דאיתא במדרש ילקוט שמיני (רמז תקכא ד"ה ויאמר משה) זה הדבר וגו' (ויקרא ט, ו), אותו יצר הרע תעבירו מלבכם (ר"ל בשביל קבלת פרס), אלא תהא עבודתכם מיוחדת לפניו דייקא: וישמע יתרו [יח, א]. במדרש (ש"ר כז, א), זהו שאמר הכתוב (משלי כז, י) רעך ורע אביך אל תעזוב, נתבאר בריש פרשת לך (ד"ה וזהו [הב']):

ושם האחד אליעזר כי אלקי אבי בעזרי וגו' [יח, ד]. יתבאר על פי מה שאמרו חז"ל כל התולה בזכות אבות תולין לו בזכות עצמו (עי' ברכות י ע"ב). וזהו שנאמר ושם האחד אליעזר, אותיות "אלי עזר" (כמבואר בהקדמה של זקיני מהרש"א בחדושי אגדות, עיי"ש), היינו שנעזרתי בזכות עצמי, והטעם, כי (בלבי אמרתי) אלקי אבי בעזרי, על כן תלו לי בזכות עצמי להיות נקרא "אלי עזר", והבן. ועיין בזוהר אחרי דף ע"ה ע"ב בענין שם אלעזר:

ויצילני מחרב פרעה [יח, ד]. פירש רש"י, שנעשה צוארו כעמוד של שיש. ירמוז למה שכתב רבינו בעטרת צבי בזוהר בראשית דף כ"ו ע"ב (ד"ה תעלומות) בסוד (חגיגה יד ע"ב) אבני שיש טהור, כי בכתוב נאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי י"ש, והתנא (עוקצין פ"ג מי"ב) אומר שלש מאות ועשר, ש"י. הענין, כי חכמה נקרא "יש" (זוהר פינחס רלט.), וחכמה זעירא נקרא "שי", בדרך אור חוזר ממטה למעלה, הבן בחכמה (ספר יצירה פ"א מ"ד), והשי"ן שורקת סוד הבינה (תקוני זוהר, תקון מט), נכלל ביו"ד בסוד חכמה (שם). וזה (תהלים סח, ל) לך "יובילו" מלכים "שי", מצד היובל בינה גוברת, ומצד החכמה אור ישר, בסוד (ספר יצירה שם) חכם בבינה, ושניהם בצירוף שי"ש, "שי יש", כי היו"ד משמשת לכאן ולכאן, והם חכמה ובינה, דמנהון מיין דכיין נפקין (זוהר בראשית כו ע"ב). ושורש "שי יש" נובע מיו"ד פעמים אל, כמבואר בכוונת ספירת עמ"ר (פרי עץ חיים, שער ספירת העומר פ"ו), שורש חסד וגבורה מעילא לתתא ומתתא לעילא, ע"כ דבריו שם:

וזהו שנאמר ושם האחד אל"י עזר, ירמוז יו"ד פעמים א"ל, עזר. והוא "שי יש", הנובע משם אל, והם חכמה ובינה. והיינו כי אלקי, ירמוז לבינה, אבי ירמוז לאבא חכמה (ועיין בכוונת אלקינו ואלקי אבותינו (ח"א פ ע"ב)) בעזרי ויצילני מחרב פרעה. וזה שפירש רש"י שנעשה צוארו כעמוד של שיש, "שי יש", והבן: ויבא יתרו וגו' [יח, ה]. ולהלן (יח, כז) נאמר וישלח וגו' וילך וגו', ולכאורה כפי דרך ארץ היה ראוי שיאמר כאן ויקח יתרו וגו' וילך אל משה, ולהלן ויבא אל ארצו. אבל ביאור הדבר על פי הידוע דזריחת השמש נקרא יציאה, דכתיב (בראשית יט, כג) השמש יצא על הארץ, ושקיעתה נקרא ביאה, דכתיב (שם כח, יא) כי בא השמש, כמבואר בריש פרק קמא דברכות (ב.) ובתוספות שם (ע"ב ד"ה דילמא). וטעם הדבר שמעתי ממוזלה"ה (ישמח משה, פר' בהעלותך ד"ה ונקדים) על פי שאמרו (סנהדרין צא ע"ב) למה חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב, כדי ליתן שלום לקונה. ועל כן הזריחה נקרא יציאה ממקומו, והשקיעה נקרא ביאה, כי בא למקומו ליוצרו וקונו. וזהו שאמר הכתוב (קהלת א, ה) וזרח השמש במזרח, ובא השמש במערב, וגמר ואמר הטעם שנקרא בא, כי ואל מקומו שואף זורח הוא (יתברך) שם, על כן זהו שיבה ששב למקומו, וזהו ביאה, ע"כ דבריו וש"י:

וזהו שנאמר כאן ויבא יתרו וגו' אל משה אל המדבר, עם היותו מדבר עם כל זה יכונה ביאה, הטעם, אשר הוא חונה שם הר האלקים, משכן כבודו. אבל להלן וילך לו, נקרא הליכה אפילו אל ארצו, כי מקומו של אדם במקום שכינה, והבן: ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים וגו' אשר הציל את העם מתחת יד מצרים [יח, י"יא]. עיין תרגום, שפירש מיד מצרים, מידא דמצראי, ועל מתחת יד מצרים, פירש מתחות מרות מצראי. להבין הכוונה בזה. גם מה שאמר עתה ידעתי כי גדול הוי"ה מכל האלהים וגו':

נראה לי ביאור הענין, על פי המדרש (ש"ר ה, טז) שאמר פרעה (לעיל ה, ד) למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו, אתם למה ודבריכם למה. ופירש הפרשת דרכים (דרוש ד), דאיתא במדרש (שם ג, ב), ראה ראיתי, זו ראיית מעשה העגל, אף על פי כן, וארד להצילו כו'. וידוע שאמר ה' למשה (שם, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו', שבזכות שעתידין לקבל התורה יצאו ממצרים (ש"ר ג, ד), הרי שדן על שם סופו. אבל התירוץ, כי זה מחסדו יתברך לצרף הטוב העתיד, ולא רע העתיד. והנה שבט לוי לא נשתעבדו במצרים כלל (ש"ר ה' טז), משום שעתיד להיות שבט זה נבחר לעבודת בית המקדש. וזהו שאמר פרעה אתם למה, כלומר למה אתם פנוים מעבודה, על כרחך על שם העתיד, אם כן דבריכם להוציא את ישראל למה, הרי עתידין לעשות העגל ואינם ראוים להגאל, כי מהדין ראוי להיות ב' הנושאים שוה, אם מצרף טוב העתיד כמו כן הרע. והוא לא ידע כי הקב"ה מנהג עולמו בחסד, מסתכל בטוב העתיד ולא ברע, ע"כ דבריו. ועיין מה שכתבתי לעיל ריש פרשת בא (ד"ה והנראה) בזה: וזהו שאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם (שבט לוי) מיד מצרים, שלא נשתעבדו כלל, והיינו על שם העתיד. אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, פירש התרגום מרות מצראי, היינו עול השעבוד, הגם שעתידין לאותו מעשה במדבר, והוי שני הפכים, לזה אמר עתה ידעתי כי גדול הוי"ה מקור הרחמים מכל האלהים, כלומר שלפי מדת הדין היה ראוי להסתכל גם ברע העתיד, על כרחך הוא נוהג בחסד וברחמים, לצרף הטוב ולא הרע. כי בדבר אשר זדו, כלומר שהם חשבו שבשביל שעתידין לחטוא במדבר ישתעבדו בהם, זו עליהם, שאדרבה בשביל הטוב שעתידין לקבל התורה נגאלו, והם נאבדו. וזהו שנאמר (הושע ב, כא-כב) וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה, לשון אמנה והקפה, וידעת את ה', אחר כך. כדכתיב (לעיל ו, ו-ז) והוצאתי אתכם וגו' וידעתם כי אני ה':

ויקח יתרו וגו' עולה וזבחים וגו' [יח, יב]. בהקדם דכתיב בפרשת ויצא (בראשית כח, כ-כא) וידר יעקב וגו' אם יהיה אלקים עמדי וגו' ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש, ואיתא במדרש (ב"ר ע, ה) עקילס הגר נכנס אצל רבי אליעזר, אמר הרי כל שבחו של גר שנאמר (דברים י, יח) ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה כו', עד לחם זה לחם הפנים, ושמלה אלו בגדי כהונה. והוא תמוה ומשולל הבנה מה בעי בזה, ופירוש אין לו:

ונראה לי על פי מה שפירשתי (פר' תולדות ד"ה ולהבין) ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד (להלן כה, ל), עיין פירוש רש"י. ואני אמרתי טעם שנקרא לחם הפנים, כי גלוי וידוע שהאדם צריך לעבוד את בוראו בכל עת ובכל שעה, אפילו בעת אכילתו ושתיתו יהיה כוונתו לשמים ולבו יהיה דבוק בו יתברך. וזו אחת מעבודות הקשות, ולאו כל מוחא סביל דא. אמנם לחם הקדוש הנערך על השלחן הטהור בבית המקדש נתקדש בקדושה של מעלה עד שהיה נקל על האדם לאכלו בקדושה לשם ה', לא למלאות תאותו ח"ו. נמצא בעת אכלו היה לאותו לחם שני פנים, גשמי ורוחני, וזהו שנאמר לחם פנים, שיהיה לו שני פנים, כי תהיה לפני תמיד אפילו בעת אכילתך, על דרך (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד. ובזה מובן הטעם שנאסר בשר תאוה במדבר אליבא דרבי ישמעאל (חולין טז ע"ב), ופירש רש"י (ד"ה נאסר להם) שלא היו רשאים לאכול אלא שלמים, ואם היו שוחטים בלא קרבן ענוש כרת. הענין, כי לא היו יכולים לאכול ולהיות דבוק בו יתברך כי אם על ידי שהקדישו קרבן ונקרב החלב והדם, וחזה ושוק ניתן לכהנים, ואכילת קדשים גופיה מצוה, על ידי זה היה בכחן לאכל לפני ה', על דרך דכתיב (להלן כד, יא) ויחזו את האלקים (בעת) ויאכלו וישתו. אבל בכניסתן לארץ, אוירא דארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנח ע"ב) לאכול ולשתות לצורך עבודתו יתברך, על כן הותר להם בשר תאוה, כי גם בזה ידעו לעבוד את ה'. ולפי זה שפיר קאמר רבה (חולין שם) עכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורן, כי חסרנו הדעת שקנינו בארץ ישראל לאכול בשר תאוה לשם ה', לכך שנינו לעולם שוחטין. ומתורץ אתקפתא דרב יוסף, עיי"ש:

וזה עצמו שחש יעקב, דודאי בהיותו בארץ ישראל בינה יתרה נודעת לו לעבוד את ה' אפילו בעסקו בעניני גשמיות, אבל בהיותו הולך לחוץ לארץ, אויר ארץ העמים, מי יתן והיה לבבו זה לו לישב לפני ה' תמיד אפילו בעת אכלו וכדומה. על כן אמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה וגו' ונתן לי לחם לאכל, זה לחם הפנים, שיש לו שני פנים גשמי ורוחני, ובגד ללבוש אלו בגדי כהונה, כי אם אמנם היה לכבוד ולתפארת, לא נתכוון אהרן להנאתו, כי אם לקיים מצות ה'. והיינו דכתיב פרשת תצוה (להלן כח, ב-ג) ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו, לא אמר מלאתים, אלא מלאתיו את אהרן רוח חכמה, ועשו את בגדי אהרן כי יהיה כוונתו לקדשו לכהנו לי, לא לשם כבוד ותפארת. כמו כן יהיה כוונתי בעת אכלי לחם ובגד ללבוש, לשם ה', ושבתי בשלום וגו', כי אז יהיה שלום בין הגוף והנפש, כי יבאו אל עמק השוה להטות שכמם לסבול עול מלכות שמים. וזה כוונת המדרש, שהביא המעשה, ומפרש לחם זה לחם הפנים ושמלה אלו בגדי כהונה, הרי במקדש. ובגבולין, לחם זה חלה, ושמלה זה ראשית הגז. והכוונה בזה, שעל ידי שנותנים חלה וראשית הגז לכהנים שכל מעשיהם לשם שמים, על ידי זה נתקדש הלחם והמלבוש להתכוון בו לשמו יתברך. וזהו שנאמר ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, לעבוד בו את ה' בבחינת לחם הפנים ובגדי כהונה, ובבחינת חלה וראשית הגז. ובזה מובן מה שאמר יעקב לחם לאכל ובגד ללבוש, גם כן על דרך זה, כמו שכתבתי: נחזור לעניננו, כי יתרו גמר בדעתו ורצונו לעבוד את ה' תמיד אפילו בעת אכילתו, ועל כן ויקח יתרו וגו' עולה (כליל) וזבחים (שלמים) לאלקים, שעל ידי קדושת הקרבן נתוסף בו דעה והשכל לאכלו לפני ה', אבל לאכול לחם גשמי שאיננו קרבן לפני ה' לא היה שכלו משיג. והיינו בהיותו לבדו, אבל ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה (תוך כינוס צדיקים) לפני האלקים, כלומר לאכל לחם גשמי גם כן לפני ה', והבן:

ויהי ממחרת וישב משה לשפוט וגו' והזהרתה אתהם וגו' והודעת להם את הדרך וגו' עד וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום [יח, יג-כג]. הדקדוקים רבו לפורטם, ויבוארו מתוך דברינו. ונקדים הא דאיתא בפרק ב' דביצה (טו ע"ב) הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, שנאמר (תהלים צג, ד) אדיר במרום ה', איכא דאמרי אדרא כשמיה דקיימא לדרי דרי, תניא נמי הכי שדה שיש בה אדר אינה נגזלת ואינה נחמסת ופירותיה משתמרין. עיין רש"י נלחץ בזה. והנראה לי בדרך רמז מוסר על פי החובת הלבבות שער עבודת האלקים (פ"ג) ההפרש שבין העבודה הבאה מצד השכל להבאה רק מצד הערת התורה, כי עבודה מצד הערת התורה אפשר שיתערב בה הנאת עצמו מכח שכר ועונש, אבל עבודה שמצד השכל לא תהיה כי אם זכה וצלולה לה' בנדיבת הנפש לשמו יתברך. ועל כן עבודה שמצד הערת התורה איננו בטוח שלא יכשל בה ולא יפול ממנה, כי כח התאוה שבלבו אורב לו, אבל העבודה שמצד השכל בטוח שתתקיים בידו עדי עד, כי הנפש אינה נמשכת אליו אלא לאחר המית תאוות הגופניות והגברת השכל, עיי"ש. וידוע כי נכסיו היינו התורה והמצות שאדם עושה, שזה נכסי עצמו של רוחו ונשמתו, אבל הונו ורכושו הן רק של הגוף בשר אדם, עיין בחובת הלבבות (סוף) שער הבחינה (פ"ג) משל לשני אחים. ועל פי זה פירש בסדורו של שבת (ח"ב דרוש ד פ"א מאמר ג-ד עה"פ במדבר ה, י) ואיש את קדשיו (מצות ומעשים טובים) לו יהיו, וזה שאומרים (תפלת וידוי) סרנו ממצותיך וממשפטיך הטובים ולא שוה לנו, עיי"ש: וזהו שאמרו הרוצה שיתקיימו נכסיו, לבל יפול ממדרגתו ועבודתו, יטע בהן אדר כו'. ר"ל שיהיה כוונתו לשם ה' יתברך, ולא על מנת שיהיה עשיר או על מנת לקבל פרס וכדומה. או ירמוז יטע בהן אדר, על דרך שכתבו (יערות דבש ח"ב דרוש ט) כי אד"ר ראשי תיבות ר'אש ד'ברך א'מת (תהלים קיט, קס), ועיין ביאורו בפתיחה של מוזלה"ה (לישמח משה, ד"ה ועפ"ז יובן), ור"ל שיעבוד באמת, ואז יתקיימו נכסיו, כדכתיב (משלי יב, יט) שפת אמת תכון לעד וגו'. וזהו דקיימא לדרי דרי, והבן. ויובן על פי מה שכתב העקידה (שער מב עה"פ דברים ה, כו) לפרש מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי דייקא, היינו יראת רוממותו, למען ייטב להם ולבניהם לעולם, שזה היראה עצמיות מוריש לבניו אחריו, מה שאין כן יראת העונש שאיננה אלא יראה חיצונית, עיי"ש. וכמבואר בדברינו ריש פרשת נח (ד"ה או יאמר). וזהו שאמרו תניא נמי הכי, שדה היינו האדם (על דרך (משלי כד, ל) על שדה איש וגו'), שיש בה אדר, אינה נגזלת ואינה נחמסת, ר"ל שאין להסטרא אחרא חלק בה לחטוף התורה והמצות ח"ו. ולא די בזה לעצמו, אלא אפילו ופירותיה היינו צאצאיו משתמרין, והבן: והנה, מבואר בחובת הלבבות (שער עבודת האלקים) שם, כי היראה שמצד השכל הוא כמעיין הנובע ומוסיף והולך, מה שאין כן הבא מצד הערת התורה, עי"ש. וזהו אומרו מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך וגו', היינו במדרגה אחת (על דרך (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים, שהצדיק נקרא הולך, מה שאין כן המלאך נקרא עומד, כידוע (מגלה עמוקות, אופן ג)). והשיב לו משה הטעם כי אני מוטרד בדברי ריבות ומשפטים, כי יבא אלי העם וגו' והודעתי את "חקי" האלקים ואת תורותיו, בבחינת חק, בלא טעמי המצות להבינם על פי שכל, ועל כן הם נצבים בבחינה אחת. ואז אמר לו יתרו לא טוב הדבר וגו' נבל תבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך וגו', כי עבודה שאינה תקועה מכח השכל אלא מכח הערת התורה בקל יפול ממנה, וזו לא תוכל עשוהו לבדך, ר"ל לא תוכל לתקן את העם לבדך (עשיה לשון תיקון), על כן איעצך וגו' והזהרתה אתהם את החקים ואת התורות. ולא די בזה לבד, כי אם והודעת להם את הדרך, היינו טעמי מצות, ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, ר"ל שיהיו הולכים ועושים, ולא עושה ואינו הולך ממדרגה למדרגה שרק שכר מעשה בידו (אבות פ"ה מי"ד), וכפי מה שפירש הנועם מגדים (פר' בחקותי ד"ה עוד אחת). או ילכו בה יתפרש לשון השגה, על דרך שאמרו (ברכות סד.) תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר (תהלים פד, ח) ילכו מחיל אל חיל. ולענין המשפט, ואתה תחזה וגו', ואז וגם כל העם הזה על מקומו (המיוחד לו) יבא בשלום: ולזה רומז המסורה, והתבוננת על מקומו ואיננו (שם לז, י). ר"ל שאינו חשוב בעיני עצמו, כי הכל פרחת לעילא, על דרך שפירשתי סוף בראשית (ד"ה ויתהלך) ויתהלך חנוך וגו' ואיננו כי לקח אותו אלקים (בראשית ה, כד), עי"ש. עוד פירוש על המסורה נתבאר לעיל פרשת בא (ד"ה וזהו [הא']) בפסוק (לעיל יב, ב) החדש הזה לכם:

מדוע אתה יושב וגו' [יח, יד-כב]. עד סוף הענין. יתבאר על פי שיש בחינת עבודה תורה ותפלה, ובחינת המביא לידי עבודה, כמו אכילה ושתיה ושינה ומשגל ומשא ומתן וכדומה. ועל זה נאמר (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, וכדאיתא באורח חיים סימן רל"א, עיין שם. והנה משה אמר והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו, היינו מה שהוא עבודה עצמה. ועל זה אמר לו יתרו לא טוב הדבר, כי לית נהורא אלא דנפיק מגו חשוכא (זוהר תצוה קפד.), היינו בעת עסקו בגשמיות עם כל זה מחשבתו דבוק בה', וכמו שאמרו בברכות (לה ע"ב) הנהג בהן (דייקא) מנהג דרך ארץ. וכשאינו עובד ה' רק בעת עסקו בתורה ותפלה, ואחר כך כשיוצא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ולבו שוכח אז מעסקי עבודה, אין כאן אור מתוך החושך, וכתיב (בראשית א, ד) וירא אלקים את האור כי טוב, ובהיות כן לא טוב הדבר וגו'. נבול תבול וגו' גם העם הזה אשר עמך, כי כמעשהו בחוץ כך מעשהו בפנים, על דרך שפירש באור המאיר (ר"פ תרומה) כמעשהו בדברים החיצונים, היינו עניני גשמיות כך מעשהו בדברים הפנימים בתורה ותפלה. וכיון שבעסקו בגשמיות אינו בבחינת עובד, ממילא יהיה עיף ויגע כו'. ולזה אמר והזהרתה אתהם וגו' והודעת להם, ואמרו ז"ל (בבא מציעא ל ע"ב) זה בית חייהם, פירש רש"י ללמדו אומנות ומשא ומתן להתפרנס, שגם זה יהיה בבחינת דעת את אלקים. וזהו שאמר את הדרך ילכו בה, שהעוסק בעניני גשמיות לשם שמים הוא המביא ללימוד התורה, על דרך (שפירש"י) [שפירשו] כך הוא דרכה של תורה (אבות פ"ו מ"ד), כי ודאי עיקר המכוון הוא לימוד התורה ועשות מעשים טובים, אבל אינו יכול לעשות זה מבלעדי אכילה ושתיה ושינה או משא ומתן וכדומה. נמצא כשעוסק בעניני עולם הזה וכוונתו למען יוכל בכח זה לעבוד את ה' ולעסוק בתורתו, הרי הוא בדרך ללכת למחוז חפצו, וזהו שאמר את הדרך ילכו בה ואת המעשה וגו':

אולם נודע מה שכתב בספר אהל יעקב (ריש) פרשת נח (ד"ה דע) כי לא יוכל להוכיח רק מי שדומה לחברו, וזהו שנאמר (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח את עמיתך דייקא, והלל דייקא מחייב עניים ורבי אלעזר בן חרסום עשירים (יומא לה ע"ב), עי"ש. אם כן משה שהיה כולו רוחני, וגוף שלו היה בחינת מלאך, והראיה שהיה ארבעים יום בהר בלא אכילה ושתיה, וכל עניני עולם הזה היה נבזה בעיניו ונמאס, אם כן מי ישמע לקולו באמרו תוכחה בעסק גשמיות שהוא איננו בגדר זה כלל. לזה אמר ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וגו', פירש רש"י עשירים, הרי שיודעים בעניני גשמיות, ועם כל זה הם שונאין בצע וכו'. והיה כל הדבר הגדול, ר"ל על דרך שפירשו (מאמז"ל סוכה כח.) דבר גדול זה מעשה מרכבה, שמדבר מגדול ה' ומהולל (תהלים קמה, ג), ודבר קטן הויות דאביי ורבא, שמדבר מקטן, עיין בנועם מגדים פרשת בראשית (ד"ה עמדו רז"ל). וכן הפירוש בכאן, והיה כל הדבר הגדול ר"ל דבריו של גדול ה' ומהולל, היינו תורה ותפלה ומעשה מרכבה, מי שצריך לשאול בזה איזה ענין יביאו אליך. וכל הדבר הקטן, היינו עסקי גשמיות שהם דבריו של קטן, ישפטו הם להדריך העם איך יתנהגו בזה, כי הם הדומין להם בענינים אלו. וזהו ושפטו את העם בכל עת, אפילו בעת עסקי הגשמיות. או ירמוז למה שאמרו (כתובות נ.) עושה צדקה בכל עת (תהלים קו, ג) זה הזן כו', והבן:

וילך לו אל ארצו [יח, כז]. פירש רש"י, לגייר בני משפחתו. יבואר על פי האמור בחובת הלבבות דמה שאדם עושה מצות ומעשים טובים הרי הוא עוסק בשל עצמו, אבל מה שעוסק בענין גשמיות הרי הוא כאלו עושה בשל אחרים, עיין במשל (בסוף) שער הבחינה (פ"ג). ועל פי זה פירש הסדורו של שבת (ח"ב דרוש ד פ"א מאמר ג-ד עה"פ במדבר ה, י) ואיש את קדשיו, היינו מעשים טובים, לו יהיו. וזהו שנאמר וילך לו, דייקא, על זה פירש רש"י לגייר בני משפחתו, והבן:

בחדש השלישי וגו' ויסעו מרפידים וגו' ויחן שם ישראל וגו' [יט, א-ה]. יבואר על פי שאמרו חז"ל (ברכות סא ע"ב) צדיקים יצר טוב שופטן, בינונים זה וזה שופטן, ועיין פירושו בספר תניא להגאון מה"ר זלמן ז"ל (לקוטי אמרים פי"ג). וכן מצינו בדוד (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי, שהרגו ליצר הרע, ואברהם אבינו הפכו לטוב, כדכתיב (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה): והנה, ברש"י (בראשית יח, ה) וסעדו לבכם, כי מלאכים אין להם אלא לב אחד. וזהו שנאמר כאן ויחן שם ישראל, כאיש אחד ובלב אחד דייקא (היינו כמו מלאכים שאין להם רק לב אחד, וזה בא להם מחמת שעמדו) נגד ההר, שמכח ההר פסקה זוהמתן (שבת קמו.), ונעקר יצר הרע מלבן כדאיתא במדרש (שהש"ר א, טו). וגם מחמת שמשה עלה אל האלקים, ואיתא במדרש (ש"ר כח, א) עלית ונתגששת עם המלאכים, ר"ל שנהפך לטוב בבחינת לב אחד כמלאכים, ומכחו נשפע בחינה זו גם לישראל. ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר, ואיתא במדרש (שם, ב) היינו מכח זכות אבות, כדכתיב (מיכה ו, ב) שמעו הרים וגו', ר"ל שזכה לבחינה זו מכח אברהם דכתיב ביה ומצאת את לבבו נאמן, ולא אמר נאמנים, כי נהפך ללב אחד הנאמן לפניו יתברך. וזה שסיים (שם, א) עלית למרום וגו' לקחת מתנות באדם (תהלים סח, יט), בשביל אברהם הנקרא (יהושע יד, טו) [ה]אדם הגדול בענקים, ר"ל שמכחו זכה לבחינה זו ללב אחד. וגמר אומר כה תאמר לבית יעקב וגו', ר"ל שכה יהיו בבחינה זו להיות להם לב אחד. או כמשמעו, כה תאמר קאי אסיפא דקרא, לומר להם אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים, ר"ל עד היום מה שזכיתם להיות בבחינת מלאכים היינו מכחי כי אני עשיתי, ואני הוא אשר אשא אתכם לבחינת מלאכים הנקראים כנפי נשרים (זוהר פינחס רכב ע"ב), להיות כולו טוב ובלב אחד דייקא, אבל ועתה, ר"ל מהיום והלאה תראו מעצמיכם ובכחכם לבוא לבחינה זו. וזה אם שמוע תשמעו (אתם) בקולי וגו', ואז והייתם לי סגולה, חביב כמו אוצר, על דרך (ישעיה לג, ו) יראת ה' היא אוצרו, ופירשו בו שזהו מטעם שאינו בידו, על דרך (ברכות לג ע"ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ומה שאינו מצוי, חביב אצלו כמו אוצר:

ובזה מתורץ מה שהקשו על מה שאמרו ז"ל (שבת פח.) שכפה עליהם ההר כו', והקשו תוספות (ד"ה כפה) הלא אמרו (להלן כד, ז) נעשה ונשמע, ותרצו כי על ידי קולות וברקים חזרו בהן. והקשו, למאי היה קולות וברקים עד שמחמת פחד יחזרו עד שיוצרכו לכפיה. ולמה שכתבתי אתי שפיר, כי מה שאמרו נעשה ונשמע היה מעשה ידי יוצר ב"ה, שמכח קדושת ההר פסקה זוהמתן, ולזה היה קולות וברקים שיחזרו ובבחירתן יבחרו לטוב, ואתי שפיר. וזה אומרו כאן ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ר"ל אפילו אם תשמעו בקול השופר וברקים ומכח הפחד תהיה נרתעין לאחור, ועם כל זה ושמרתם את בריתי בבחירתכם ומעצמכם, אז והייתם לי סגולה, חביב כאוצר, כדפירשתי:

או יאמר ויחן שם ישראל נגד ההר [יט, א-ב]. בהקדם להבין המדרש פרשת במדבר (ילקוט רמז תרפד) בשעה שנתן הקב"ה תורה לעמו ישראל נתקנאו בהן אומות העולם, אמר להם הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שמביאין בני, שנאמר (במדבר א, יח) ויתילדו על משפחותם לבית אבותם. נראה לפרש על פי מה שכתב מוזלה"ה בספר ישמח משה (סוף) פרשת ויחי על מאמר חז"ל (תדב"א רבה כה) חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, עיין שם ובריש פרשת נשא. וזהו שאמר הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שמביאין בני שנאמר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, ר"ל שהגיעו מעשיהם הטובים עד שורש קדושת האבות. וזהו שנאמר (שם, ב) שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות, ר"ל שיהיו השמות מתפרשין לטובה. היפך ממה שנאמר בקרח ויצהר (סנהדרין קט ע"ב), והבן: וזהו שנאמר ביום הזה באו מדבר סיני וגו', אז ויחן שם ישראל נגד ההר, על פי מה שאמרו במדרש (ש"ר כח, ב) ההר רומז לאבות, שנאמר (מיכה ו, ב) שמעו הרים וגו' (עיין שם על הפסוק (יט, ג) מן ההר). ור"ל, שחנו במעשיהם הטובים נגד האבות, שהגיעו עד שורש קדושת האבות. וזהו שאמר המדרש (שם, א), לקחת מתנות באדם (תהלים סח, יט), בשביל אברהם, שצר הקב"ה קלסתר פניו של משה דומה לאברהם, ר"ל שהיה דומה לו במעשים טובים כנזכר לעיל:

ויחנו במדבר וגו' ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו וגו' [יט, ב-ה]. יתבאר על פי מה שכתב הזוהר הק' (יתרו עח ע"ב - עט ע"א) על הפסוק ומשה עלה וגו', מאי כי נורא הוא (להלן לד, י), אמר רבי אלעזר שלימו דכלא, כמה דאת אמר (דברים י, יז) הגדול הגבור והנורא. מאי והנורא, (כד"א) [דא יעקב, וכתיב (בראשית כה, כז)] ויעקב איש תם, כתרגומו גבר שלים כו'. עד מאי דכתיב (שם כח, יז) ויירא ויאמר מה נורא, מאי קא חמי דאמר מה נורא, אמר לי חמי שלימו דמהמנותא נפישא דהוי שכיח בהאי אתר כגוונא דלעילא, וכל אתר דשלימותא שכיח אקרי נורא. אמינא ליה אמאי תרגומו דחילא, אמר לו לית דחילו אלא באתר דשלימותא שכיח, ובכל אתר דשלימותא שכיח אקרי נורא, עיי"ש היטב:

נראה לי להבין דבריו הקדושים על פי מה שפירש בספר הק' עבודת ישראל פרשת בחקותי (סד"ה והתהלכתי) המשנה (אבות פ"ג מ"ב) הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, דהנה עיקר עבודה להשי"ת על ידי אהבה הגדולה רשפיה רשפי אש, ולפי קישוט הנפש במעשים טובים תגדל האהבה, עד שמגודל התענוג יכול האדם לבא לידי כלות הנפש ותשוקתה לעלות מהגוף להתדבק במקור החיים, ואמרו ז"ל (שם פ"ד מכ"ב) ועל כרחך אתה חי, פירוש שתצרף בעבודתך בחינת יראה וחרדה ובושה מלפני רם ונשא, ועל ידי בחינת יראה נתהוה בחינת צמצום וגבול, וישוב הדבר על מכונו. וזהו שאמרו הוי מתפלל בשלומה של מלכות, כלומר שיתפלל להשי"ת שיתן לכם שלימות של מלכות שמים, האהבה וגם יראה, שאלמלא מוראה, שלולי בחינת יראה רק אהבה, אז איש זה הקב"ה (סוטה מב ע"ב), את רעהו זה האדם, חיים בלעו מגודל התשוקה. וזהו שנאמר (ויקרא כו, יב) והתהלכתי בתוככם, פירש רש"י אטייל עמכם בגן עדן, יכול לא תיראו ממני, פירוש אם כן ח"ו תגיעו להתפשטות הגשמיות כענין שנאמר בנדב ואביהוא (שם טז, א) בקרבתם לפני ה' וימתו, תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים, בחינת עבודת יראה, לצמצם את האהבה ולהגבילה, ע"כ דבריו הקדושים:

וזהו שאמר הזוהר (שם עט.) מאי והנורא שלימו דכולא כמה דאת אמר ויעקב איש תם גבר שלים, כי הוא עבד בבחינת אהבה ויראה (זוהר תולדות קמו.), על זה מסיים בכל אתר דשלימותא שכיח אקרי נורא, כי אז הוא בשלימות. אבל אלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. ולכך מסיים הזוהר שזה שאמר הכתוב (תהלים לד, י) יראו את ה' קדושיו, היינו העובדים מאהבה, כי אין מחסור ליראיו דייקא. אבל בלא יראה יכול לבוא לכלות הנפש. וזהו שאמר הכתוב (חבקוק א, יב) הלוא אתה מקדם הוי"ה אלהי(ם), בחינת אהבה ויראה, קדושי, על כן (ו)לא נמות:

ונקדים עוד מה שכתב בספר הקדוש הנ"ל פרשת במדבר (עה"פ וידבר) לבאר דברי המדרש (במ"ר א, ז) בשלשה דברים ניתנה תורה, באש ומים ובמדבר. אש ומים היינו יראה ואהבה, ובמדבר רומז שבאו לדביקות המוחלט והתפשטות הגשמיות, וזה נקרא מדבר (ר"ל שהפקירו עצמם לה', כמדבר שהוא הפקר). והיינו דאיתא בגמרא (שבת פו ע"ב) שבאו ישראל למדבר סיני בראש חדש ויומא קמא לא אמר להם ולא מידי, הכוונה מפני שאז באו לבחינת מדבר, התפשטות הגשמיות והמדות, לכן לא אמר להם מידי, כי שם בבחינה זו אין אומר ואין דברים, רק אפיסה מוחלטת ודביקות באחדות הפשוט. ובשני שסיפר להם גבורות השי"ת כדי שיראו מלפניו, אז אמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, עיי"ש דבריו באורך:

וזהו שנאמר כאן ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, בחינת מדבר, התפשטות הגשמיות והפקר כמדבר. והיינו ויחן שם ישראל כאיש אחד, כי באו לדביקות במקור האחדות האמיתית, כיון שהיו מופשטים מגשמיותם אין כאן פירוד, כי אם כלם ידבקון כאחד יחד, וזה בלב אחד, היינו בבחינת אהבה, כי נאמר (דברים ו, ה) ואהבת וגו' בכל לבבך, בשני לבבות (זוהר תרומה קסב ע"ב), נראה לי שמרמז יראה ואהבה, כי אהבה בא מבחינת חלל ימיני ויראה מבחינת חלל שמאל. וכאן היו בלב אחד דייקא בבחינת אהבה, וחש משה שלא יהיה עד כלות הנפש, על זה אמר ומשה עלה אל האלהים דייקא, בחינת יראה וצמצום, להורות להם כי גם הם ככה יעשו ויעבדו בבחינת יראה גם כן. ומיד ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר, כלומר שהרי ביומא קמא שהיה אפיסה המוחלטת לא אמר להו מידי, ואני צריך לאמר להם, על כן כה תאמר לבית יעקב וגו', ר"ל שתאמר להם שיעבדו עבודתם גם בבחינת יראה כמוך, והוא בחינת "כה" הרומז למלכות שמים, בחינת יראה כידוע. אתם ראיתם וגו' ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואיתא בזוהר (יתרו פ ע"ב) ברחמים, דאמר רבי שמעון דרך הנשר בשמים (משלי ל, יט), מאי בשמים, ברחמים, מה נשר אשתכח ברחמי על בניו ודינא לגבי אחרנין, כך הקב"ה אשתכח ברחמי לגבי ישראל ודינא לגבי עכו"ם, ע"כ דבריו. והכוונה, כמו שאני בשעת הרחמים לישראל באותו שעה ממש היה בחינת דין לאומות, כמו כן גם אתם תתנהגו בשתי הבחינות יחד, בחינת חסד וגבורה, אהבה ויראה, ואז אם [שמוע] תשמעו בקולי וגו' ושמרתם את בריתי, התקשרות המדות יחד, והייתם לי סגולה בחינת סג"ל, קו האמצעי, מדתו של יעקב (הקדמת תקוני זוהר, ד.), והבן זה:

כה תאמר [וגו'] לבני ישראל וגו' ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' [יט, ב-ה]. אפשר ירמוז, כי כתיב בישעיה סימן נ"ב (ח) קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו וגו', ואיתא בזוהר (בשלח נה ע"ב) ישאו קול מבעיא ליה, ומה נשאו קול, דארימו קלא על חורבן בית המקדש. ויש להבין, מי לא סגי אם במסתרים תבכה נפשו, ולמה בעי דוקא ארימו קלא. ונראה לי כוונתו למאי דאיתא בזוהר פרשת ויגש (רי.) על הפסוק (בראשית מה, טז) והקל נשמע בית פרעה, דא הוא קל בלא וא"ו, קלא דבכאת על מקדש ראשון ושני. נשמע, כמה דאת אמר (ירמיה לא, יד) קול ברמה נשמע, מה ברמה, דא עלמא עלאה כו', והקל נשמע לעילא, מאי טעמא, בגין דוא"ו אתרחיק ואסתלק מינה, וכדין רחל מבכה על בניה [וגו'], כי איננו, דבעלה אתרחיק מינה, בגין דבנהא אתרחקו על דאיננו עמה וכו', ובגין כך אפיק קודשא בריך הוא כל נהורין לאנהרא לההיא קול דאקרי קל בלא וא"ו. תא חזי, כד יקים קודשא בריך הוא לההוא קל מעפרא, ויתחבר בוא"ו, כדין כל מה דאתאביד מינה בגלותא תהדר כו', עיין שם, ובעטרת צבי מה שכתב בפרשת תולדות (קמא ע"ב ד"ה וכל זה) על הפסוק (משלי א, כ) ברחובות תתן קולה, שנכלל בתיבת קולה, קול קלה, כי ז' הבלים שסודן ר"ס נחלק ק"ל לו וק"ל לה, כמבואר בתקיעת שופר (שער הכוונות, ענין ראש השנה דרוש ז עמ' רסא), עיין שם. וזהו שנאמר "קול" צופיך נשאו "קול" בוא"ו, דארימו קלא על חורבן כו' דאיהו בלא וא"ו, לבחינת קול בוא"ו. וזהו שנאמר נשאו קול יחדו, יחד וא"ו, לאתחברא בוא"ו, על כן ירננו לעתיד. כי עין בעין, היינו עי"ן דידה גימטריא ק"ל, בעי"ן דלעילא גימטריא ק"ל, יראו בשוב הוי"ה ציון, אז יתחברו יחד, והבן זה:

והנה, בזוהר פרשת וארא (כה ע"ב) על הפסוק (לעיל ו, יב) הן בני ישראל לא שמעו וגו', רזא איהו, משה קלא, ודבור דידיה הוי בגלותא והוי [איהו] אטים כו', עד דקריבו לטורא דסיני, בההיא זמנא אתחבר קלא בדיבור, וכדין מלה מלל, הדא הוא דכתיב (להלן כ, א) וידבר אלקים את כל הדברים האלה וגו'. ביאור הדבר, כי בזמן הגלות נאמר (תהלים לט, ג) נאלמתי "דומיה", "דום י"ה" (תקוני זוהר, ריש תקון לא), יו"ד ה"א גימטריא קול, י' פעמים ו"ד גימטריא ק', ה"א פעמים ה"א גימטריא ל"ו, הרי קו"ל, כמו שכתב הרמ"ז שם (ריש כה ע"ב). וכאשר קול אתרחיק, נשאר אלם. ובהתחבר י"ה גימטריא קו"ל לאותיות אל"ם, הרי אלהים. ולכן אמר משה ליהושע (לעיל יז, ט) מחר אנכי נצב וגו' ומטה האלהים בידי, מחר לאחר זמן מטה אלהים דייקא, לא כן עתה, כי יד על כס י"ה (שם, טז), על כן נאלמתי, כי נשאר אל"ם: ועל כן כשבאו ישראל אל הר סיני כתיב ויחנו במדבר, בחינת דיבור, כי ומשה עלה אל האלהים דייקא, כי נתיחד י"ה עם אל"ם הרי אלהי"ם, כדכתיב (להלן כ, א) וידבר אלהי"ם (והמכתב מכתב אלהים (שם לב, טז), ועיין שם בזוהר (יתרו פד ע"ב) חמשה קלין בימינא, חמשה בשמאלא כו', דהא שמאלא אתחזר לימינא, ובגין כך מכתב אלהים ודאי. היינו שנתיחדו היו"ד הויו"ת, ק"ל לו ק"ל לה, ומלל מלה). ועל כן כתיב ויקרא אליו הוי"ה וגו' כה תאמר, ואיתא בזוהר (שם עט ע"ב) כמה דאת אמר (במדבר ו, כג) כה תברכו כו', כלומר בחינת מלכות הנקרא כה (זוהר נשא קמה ע"ב), תאמר וכו'. ולא בחשאי, כי אם ותגיד היינו בפה ודיבור, כדכתיב בעד (ויקרא ה, א) אם לא יגיד, והגדה מפיהם (יבמות לא ע"ב). אתם ראיתם וגו', ועם כל זה עדיין אינו עולם התיקון, כי עוד יהיה גלות, וכמו שאומרים בקינות (המתחיל 'שאלי שרופה באש') סיני העל כן בחר בך (סי' הוא) [להיות למופת] לדת שתרד מכבודה והן אמשל כו', ולכן ועתה (ידוע (ב"ר כא, ו) אין ועתה אלא תשובה) אם שמוע תשמעו בקלי, היינו קל בלא וא"ו, לרמז על ק"ל ברמה נשמע [וגו'] רחל מבכה על בניה [וגו'] כי איננו, כמו שאמר הזוהר, ושמרתם את בריתי, ר"ל ושמרתם שיהיה עם בריתי, דא וא"ו, אז והייתם לי סגולה בזמן כי לי כל הארץ, כי אז יהפוך אל עמים כו': אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגו' ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים וגו' [יט, ד-ו]. נראה לי לפרש על פי דאיתא בגיטין פרק הנזקין דף ס' (ע"ב) אמר רבי אלעזר, תורה רוב בכתב ומיעוט על פה, דכתיב (הושע ח, יב) אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו, ורבי יוחנן אמר רוב על פה (פירש רש"י (ד"ה ומיעוטה) שאין להם רמז בתורה רק נאמרו למשה על פה) ומיעוט בכתב, שנאמר (להלן לד, כז) כי על פי הדברים האלה, היינו בשביל תורה שבעל פה, כרתי אתך ברית ואת ישראל. ופריך והכתיב אכתוב לו רובי תורתי, ומשני ההוא אתמוהי קא מתמה, אכתוב לו רובי תורתי, הלא כמו זר נחשבו. ופירשו התוספות (ד"ה אתמוהי) דאיתא במדרש (ש"ר מז, א) שאומות העולם כתבו התורה, ואם היה נכתב הכל לישראל היו אומות העולם כותבין הכל, ולהכי אמר אכתוב לכם רובי תורתי והלא מה שכתבתי לכם כמו זר נחשבו, שהעתיקו זרים:

והנה, בכלל תורה שבעל פה הוא מה שנמסר למשה על פה פירוש התורה והלכה למשה מסיני, וגם התקנות וסייגים שתקנו חז"ל, כמו שבות לשבת ושניות לעריות, דדרשינן ושמרתם את משמרתי (ויקרא יח, ל), עשו משמרת למשמרתי, כדאיתא ביבמות פרק ב' (כא.). ואנחנו מחויבים לשמוע בקול החכמים, שהרי מברכין על חנוכה ומגילה ונטילת ידים וצונו, ואיתא בגמרא שבת פרק ב' (כג.) והיכן צונו, מ"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך (דברים יז, יא):

והנה, כבר נתבאר למעלה בדברינו פרשת בא (ד"ה והנה) דעיקר יציאת ישראל ממצרים היה בזכות שישמרו תורה שבעל פה, והיינו דכתיב (תהלים קה, מג-מה) ויוציא עמו בששון וגו' בעבור ישמרו חקיו. וזהו שאמר הכתוב (לעיל יג, ח"ט) והגדת לבנך וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך דייקא, היינו בעל פה, עיי"ש באורך. ואיתא בזוהר נעשה מה שבכתב, ונשמע מה שבעל פה. וזהו שנאמר אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, היינו בשביל שתשמרו תורה שבעל פה כנזכר לעיל, על כן ועתה אם שמוע תשמעו דייקא בקולי, היינו הנאמר למשה בעל פה, וגם ושמרתם את בריתי שתעשו משמרת וסייגים לתורתי הנקרא בריתי (שבת לג.). ועוד נתכוון בזה, כי הרי זה אחד ממצות ה' לא תסור מן הדבר וגו', ואם אנחנו שומעים בקול חכמים הרי נתקיים מצוה זו, ונשאר תרי"ב מצות מנין ברי"ת, וזהו שאמר אם שמוע תשמעו בקולי, שבעל פה, ושמרתם את "בריתי", ברי"ת מצות הנשארים, אז והייתם לי סגולה מכל העמים, כי הם אין להם העתקה רק מה שבכתב. וזהו שנאמר אלה הדברים אשר תדבר בעל פה, שלא בכתב, הוא אל בני ישראל דייקא, ולא ישלטו ידי זרים בהם, וכאמור:

ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם אל ה' [יט, ח]. יש להבין בשנותו את טעמו ולשונו, דלהלן (יט, ט) נאמר ויגד משה וגו', וכאן וישב משה וגו'. גם לפרש הא דכתיב להלן פרשת משפטים (כד, ז) ויאמרו כל אשר וגו' נעשה ונשמע, למה הקדימו עשיה טרם ישמעו, עיין בגמרא שבת פרק רבי עקיבא (פח.) עמא פזיזא כו':

והנראה לי, דכתיב להלן (יט, יט) משה ידבר והאלקים יעננו בקול, נראה לפרש על פי פירוש הר"מ אלשיך (רוממות אל) תהלים כ"א (ג) תאות לבו נתתה לו וגו', על דרך דאיתא בש"ס (ברכות לד ע"ב) אני כעבד לפני מלך והוא כשר כו' עיין שם ברש"י, ובש"ס תענית סוף פרק ג' (כה ע"ב) שירדו להם גשמים קודם נץ החמה, כסבורין שבח של ציבור הוא, אמר להם למה הדבר דומה, לעבד שמבקש פרס מרבו, אמר תנו לו ואל אשמע קולו. ולאפוקי מזה אמר תאות לבו נתתה לו טרם יתפלל בפיו, ועל כל זה וארשת שפתיו בל מנעת סלה, שהוא הוראת חבה יתירה, אם שכבר ענהו עם כל זה משתעשע בארשת שפתיו, ע"כ דבריו. וזה אומרו משה ידבר הגם והאלקים יעננו בקול, כלומר בעוד היותו תפלה בקול בלא דיבור, עם כל זה חביב בעיניו כי ידבר, והבן:

וכבר נודע בהגדה אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, ופירשו בו, כי בעמדנו לפני הר סיני פסקה זוהמתנו (שבת קמו.), והשגנו כל התורה כלה, על דרך שאמרו באברהם שקיים כל התורה (יומא כח ע"ב), כי כליותיו יועצות לו (ב"ר סא, א), ומאליו השיג כל תרי"ג מצות כידוע (רש"י ישעיה מ, יד). וזהו שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, כי כבר השגנו רצונו יתברך, ועם כל זה [ו]נשמע מאמרו, כי חביב בעינינו לשמוע בקול דבריו. וזה אומרו ויענו כל העם וגו' כל אשר דבר ה' נעשה, ולהלן נאמר שאמרו נעשה ונשמע, וכמו שפירשתי, על זה אמר וישב משה את דברי העם, ר"ל שהשיב והחזיר דברי העם אל ה' שגם הוא יתברך יאמר כל אשר יבקשו בלבם ורצונם אעשה, וטרם יקראו אני אענה ועם כל זה אשמע מה בפיהם, ויקוים בהם תאות לבו נתתה לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה, מדה כנגד מדה, והבן: ויענו וגו' כל אשר דבר ה' נעשה וגו' ויאמר ה' וגו' לך אל העם וקדשתם היום ומחר וגו' [יט, ח-יא]. יתבאר על פי דכתיב ביהושע סימן ב' (י-יב) שאמרה רחב כי שמענו את אשר הוביש וגו' ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם כי יי' אלקיכם הוא אלקים וגו' ועתה השבעו וגו' ונתתם לי אות אמת וגו'. נראה פירושו, כי כתיב (לעיל טו, יד) שמעו עמים ירגזון, היינו מהשמיעה לבד, וכתיב (דברים ב, כה) ורגזו וחלו מפניך, ופירש האלשיך מראות פניך, היינו צלם אלקים שעל פניהם, וכדכתיב (שם כח, י) וראו על עמי הארץ וגו' ויראו ממך. וזהו שנאמר ונשמע וימס לבבנו (מקול השמיעה) ולא קמה עוד (פירוש, נוסף על זה) רוח באיש מפניכם דייקא, מראות פניכם, אך חששה אולי כל זה אינו אלא לשעה, ואחר זה תחזור למעשים ראשונים, ולזה בקשה ונתתם לי אות אמת, היינו שבאותו מדרגה שהיא עתה שנמס לבה מפחד ה' ומהדר גאונו תהא עומדת מהיום והלאה, וזה בחינת אמת, על דרך (שבת קד.) קושטא קאי, אבל דבר הנפסק הוא דבר שקר וכזב, כדכתיב (מלכים - ב ד, טז) אל תכזב בשפחתך, בדבר הנפסק שהוא כזב. והבטיחו לה ואמרו ועשינו עמך חסד ואמת:

וזה שנאמר כאן, כי ישראל אמרו כל אשר דבר ה' נעשה, וזה היה מכח שעמדו על הר סיני ופסקה זוהמתן (שבת קמו.), וחש ה' לבל יחזרו למחר, לכן ויאמר ה' וגו' לך אל העם וקדשתם "היום ומחר", כלומר לאחר זמן, גם אחר שילכו וישובו לאהליהם. ולזה צריך וכבסו שמלותם, כנוי לגוף לבוש הנשמה, מכל זוהמא. והיו נכונים ליום השלישי, זה מדת אמת, כי ביום השלישי בשביל יום השלישי זה מדת אמת והקיים לעד, ירד ה' וגו', ולא בשביל דבר הנכזב ונפסק, כאמור:

וישב משה וגו' [יט, ח]. על פי דברי הבינה לעתים דרוש א' לשבועות (דרוש מב) לפרש מאמרם ז"ל (שבת פח.) מה דכתיב (שיר השירים ב, ג) כתפוח בעצי היער, למה נמשלו ישראל לתפוח, מה תפוח פריו קודם לעלו, כמו כן ישראל הקדימו נעשה לנשמע. ענינו, כי הרגישו איך האומה המשילו את תשוקת הבורא יתברך לתפוח, הלא מצאנו (שיר השירים ז, ט) שהמשיל הוא את ישראל לתפוח. ועל זה אמר אל תתמה בזה, כי סיבת המשל ישראל לתפוח במה שהקדימו נעשה לנשמע, לומר שיראת חטאם שהוא המעשה והפרי, קודם לחכמתם שהוא השמיעה שהוא בחינת העלין. אם כן גם בו יתברך יצדק המשל זה על נכון, כי אם היות מדרך העולם העבד יקדים מעשה העבודה קודם לתשלומין, אצלו יתברך הוא להיפך, שיקדים התשלומין שהוא הפרי קודם להעבודה, כמאמרם ז"ל (ויק"ר כז, ב) כלום עשית ציצית עד שלא נתתי לך טלית, כלום מלת עד שלא נתתי לך בן, באופן שיש לנו פרי התשלומין קודם חנטת העלין, ע"כ דבריו: וזהו שנאמר, למה שאמרו נעשה קודם ששמעו, שהקדימו הפרי קודם להעלין, כמו כן וישב משה, החזיר משה את דברי העם אל ה', שגם הוא יהיה נוהג עמהם מדה כנגד מדה, להקדים ההטבה שהוא הפרי קודם להמעשה שהוא חנטת העלין, כנזכר לעיל: ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך ונוי [יט, ט]. ולהלן (יט, כא) נאמר ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב, אמר ונפל לשון יחיד, וסיים רב, ועיין רש"י. ועל דרך פשוט יש לומר על פי מה שכתב הרמב"ם במורה (ח"א) פרק ל"א, דע כי לשכל האנושי השגות בכחו שישיגם, ויש ענינים שאין יד שכלו מגיע להשיגם. ושם בפרק ל"ב מבואר שיקרה בהשגה שכליות כמו בהשגה חושיות, כמו כשתכריח עיניך לעיין על רוחק גדול יותר ממה שבכחך, או תסתכל בכתיבה דקה מהדקה, לא יחלש ראותך על זה בלבד, אבל יחלש גם כן על מה שבכחך לראותו. כמו כן בהשגה שכליות, שאם תשתדל להשיג למעלה מהשגתך, אז תתחדש לך תגבורת הדמיונים והדעות הרעות להכבות אור השכל, כמו אלישע אחר, ועל זה נאמר (משלי כה, טז) דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו, לא אמר ותקוץ בו, אלא והקאתו, כלומר תאבד הכל, עי"ש. וזהו שנאמר פן יהרסו אל ה' לראות יותר ממה שעין שכלו רואה, ונפל ממנו רב, כלומר יפול ממנו הרבה, אפילו ממה שהיה שכלו רואה, והבן:

אבל עוד דברים בגו, בהקדם מה שכתב הרמב"ם פרק א' מיסודי התורה (ה"י) מה זה שביקש משה רבינו להשיג במה שאמר (להלן לג, יח) הראני נא את כבודך, ביקש לידע אמיתת המצאו של הקב"ה עד שיהיה יודעו בלבו כמו שיודע אחד מהאנשים שראה פניו. והשיבו הקב"ה לא תוכל לראות את פני, כלומר עצמותי, כי אם תשיג מאמיתת המצאי דבר שנפרד משאר הנמצאים כמו שיפרד אחד מהאנשים שראה אחוריו והשיג גופו ומלבושיו בדעתו משאר אנשים, ועל זה אמר וראית את אחורי ופני לא יראו, ע"כ דבריו. ונראה לי להסביר דבריו בענין פנים ואחוריים על דרך הסוד, והוא בהקדם דכתיב למעלה בפרשת שמות (ג, יג-טו) ויאמר משה וגו' ואמרו לי מה שמו וגו' ויאמר כה תאמר לבני ישראל אקי"ק שלחני אליכם, ויאמר עוד אלקים וגו' כה תאמר וגו' יקו"ק וגו' שלחני אליכם, זה שמי לעלם וגו'. פירש רש"י, העלימהו כו'. ויש להבין, תחלה אמר אקי"ק שלחני, ואחר זה תיכף כה תאמר [וגו'] הוי"ה שלחני: והנראה לי בזה דבר חדש, והוא דכתיב ישעיה י"ט (א) הנה יקו"ק רוכב על עב קל ובא מצרים, ופירש האר"י בעץ חיים שער אנ"ך (שער יט) סוף פרק ג' כי האחוריים של יקו"ק פשוט הם ע"ב, ואחוריים של שם מ"ה במילואו הם ק"ל, ושניהם גימטריא ר"ב. והנה ע"ב ק"ל עם ארבעה אותיותיו הפשוטים של שם הוי"ה שהוא גימטריא כ"ו, הרי "רוכב", כי שם הוי"ה כ"ו, על ע"ב ק"ל, ובהתחברותן נעשה "רוכב", עכ"ל (הגם שבמקרא כתיב רכב בלא וא"ו, צריך לומר כי החול"ם נחשב לוא"ו). ואני מצאתי לזה רמז מן התורה, שנאמר (לעיל א, ט-י) ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל "רב" ועצום ממנו, כלומר עצום מבחינת ע"ב ק"ל העולה ר"ב, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא, היינו הטמיר והנעלם, ששמו הוי"ה עולה כ"ו. גם יש לומר דקאי אלמעלה, שאמר והיה, שהוא אחד מי"ב צירופי הוי"ה (הקדמת תקוני זוהר, ט ע"ב), שזה השם הוא מפתח לגאולתן של ישראל (כמבואר במדרש ויצא (ב"ר ע, ו) על הפסוק (בראשית כח, כא) והיה ה' לי לאלקים, עיין שם בנזר הקודש הטעם לזה), ועם ר"ב גימטריא רוכ"ב, ובזה ונלחם בנו ועלה מן הארץ:

וטעם הדבר שבצירוף רוכב בא מצרים, נראה לי להסביר כי ר"ב מבחינת אחוריים מורה דין, כמבואר בלקוטי תורה (ריש) תהלים על הפסוק (תהלים ב, יב) נשקו בר, עי"ש, ותוכו הוי"ה גימטריא כ"ו מורה רחמים, וביציאת מצרים היתה הגאולה על ידי מדה הכלולה חסד וגבורה, חסד לישראל ודין למצרים, כדכתיב (לעיל יד, ח) ובני ישראל יוצאים ביד "רמה", ושניהם ישנם בצירוף רוכב, כאמור:

ובזה יש לומר עוד פרפרת נאה אהא דכתיב (שם ד, כב'כג) כה אמר ה' בני בכורי ישראל וגו'. הענין, כי בני תרגומו "ברי", ועם יקו"ק עולה כ"ו הרי "בכורי" (ואף שכתוב בכרי בלא וא"ו, החולם נחשב לוא"ו, כמו שכתבתי לעיל (בשם) [בדברי] האר"י ז"ל). וזהו שאומרים בסליחות (המתחיל 'מחי ומסי') ברך בוכרך אנן, "ברך" עם כ"ו הרי "בוכרך". וזהו שנאמר כה אמר ה' בני בכורי, כי בני שתרגומו ברי, הנה יקו"ק כ"ו עם "ברי" הרי "בכורי", ותמאן לשלחו, הנה אנכי הורג את בנך בכורך. וכן היה בסוף כי מת כל בכור במצרים, ונאמר לישראל (שם יג, ב) קדש לי כל "בכור". וזה סוד "רוכב", ולמפרע "בכור". וכל זה נעשה כי הנה יקו"ק רוכב, כי כשיצטרף כ"ו עם "בר" ישראל, נעשה "רוכב" (וזהו שנאמר דברים (א, יא) יהו"ה אלקי אבותיכם יוסף עליכם, כלומר יוסף שם יקו"ק עליכם שנקראתם "ברי", ומזה נעשה צירוף "ויברך" אתכם):

ואפשר לי לומר כי מפני זה לעבד נמכר יוסף עד עת שלח מלך ויתירהו, להיות פועל דמיוני על העתיד על גלותן ועל גאולתן של ישראל הנקראים (עמוס ה, טו) שארית יוסף. כי מעשה אבות סימן לבנים, כמבואר ברמב"ן פרשת לך (יב, ו), כי מצינו ביוסף כתיב (בראשית לז, ג) בן זקונים הוא, ותרגומו ארי "בר" חכים, ונאמר ויצבר יוסף "בר" (שם מא, מט), "וימלאו" את כליהם "בר" (שם מב, כה), ולאביו שלח כזאת וגו' "בר" (שם מה, כג). כוון בזה, שהקדים הרפואה למכה, צירוף ע"ב ק"ל העולה ב"ר. וכבר כתב הרמב"ן בפרשת תולדות (שם כה, כח) כי האיש יכונה על שם מעשהו תדירי, כדכתיב (תהלים קט, ד) ואני תפלה, על כן נקרא הוא "בר". ונאמר (בראשית לט, ב) ויהי ה' את יוסף וגו' ויהי בבית אדוניו המצרי, כ"ו עם יוסף הנקרא "בר", על שם העתיד דכתיב ויצבר [וגו'] "בר", לכן נקרא בכור שנאמר (דברים לג, יז) בכור שורו וגו', וגם בעת שמו אותו בבר נאמר בו (בראשית לט, כג) באשר יקו"ק אתו, הרי כ"ו תוך "בר", אותיותיו "בכור", ולמפרע הרי "רוכב". וזה פועל דמיוני על העתיד, שיהיה הוי"ה כ"ו עם "בר" ישראל שנקראים "בכור", תוך "בר" מצרים הרי "רוכב":

ואפשר לי לפרש בזה הפסוקים תהלים מ"ם (ב-ג) קוה קויתי יקו"ק ויט אלי וגו' ויעלני מבור שאון, פירש רש"י, של מצרים. ולפי זה יאמר קוה קויתי יקו"ק ויט אלי, קאי על הוי"ה הנזכר, שהטה הוי"ה העולה כ"ו אל "בר", הוא גלות מצרים, ובזה ויעלני מ"בר" (אם כי נכתב בור בוא"ו, כיון שאינו ניכר במבטא לא נחשב), כי בהתחבר יקו"ק תוך "בר" נעשה "רוכב" (גם יש לומר כי הוא"ו שב"בור" רומז לזעיר אנפין, כללות הוי"ה):

עוד יש לי דברים בגו בצירוף "רוכב" שבזה בא מצרים, כי כתיב ישעיה למ"ד (ז) ומצרים הבל וריק יעזרו לכן קראתי לזאת "רהב" הם, פירש רש"י גסי רוח, עיי"ש. ואפשר לומר רה"ב ראשי תיבות ה'ב'ל ר'יק. אבל העיקר בעיני נראה לי מה שקורא למצרים "רהב", כי הם נקראים עם רב, בסוד (דברים כ, א) וראית סוס ורכב עם "רב", לאשר הם מעלמא דפרודא, רשות הרבים. וכתיב (תהלים קג, יט) ומלכותו בכל משלה, כמו שאמרו (מגילה כט.) כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, והוא ה"א אחרונה דאתאחיד בהו בישראל (עיין זוהר בלק קצ"ט ע"א), והנה הושם ה"א תוך "רב", הרי "רהב". וזהו שנאמר קראתי לזאת (מכח זאת, הוא ה' תתאה) רהב: ובזה יש לי עוד לפרש ויהי יקו"ק את יוסף, כי נתוסף לו אות ה"א, שנאמר (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף שמו וגו', והענין, כי יוסף היה מרכבה לשכינה, ה' אחרונה. וסוד הדבר, כי מבואר בלקוטי תורה שמואל (עמ' רצד) ענין אהבת יהונתן ודוד, כי מיהונתן יבא השפע לדוד, כי יש בו ג' אותיות יה"ו, ודוד הוא ה"א תתאה הנשפעת מג' ראשונות, ובהתיחדם יחד נעשה השם יקו"ק שלם, ע"כ דבריו. וכן אני אומר כאן, בהתחבר יה"ו של "יהוסף" עם ה' תתאה, הרי יקו"ק, וזהו שנאמר ויהי יקו"ק את יוסף, כלומר כי ה"א שבשם "רהב" עם יה"ו של יהוסף הרי יקו"ק כ"ו, תוך "רב", ונעשה צירוף "רוכב":

תוכן העניינים

ייטב לב שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה