ייטב לב שמות· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת בשלח
ויהי בשלח פרעה את העם וגו' פן ינחם העם וגו' ויסב וגו' דרך המדבר וגו' [יג, יז-יח]. יש להבין אומרו פן ינחם העם, הכי איכא ספיקא קמי שמיא. ותו, דתחלה היה לו לומר בשלח פרעה וגו' וחמשים עלו בני ישראל, אחר זה ולא נחם וגו' ויסב, ולמה אמר תחלה ולא נחם ויסב, ואחר כך מדבר מעלותן ממצרים באומרו וחמשים עלו וגו':
והנראה לי בזה על פי מה שכתבו תוספות גיטין ל"ג (ע"א ד"ה ואפקעינהו) ומכות ט"ו ע"ב (ד"ה במאי) לענין שילוח הקן, דלא הוי התראת ספק שמא ישלח האם, וכן בנזיר שמא ישאל על נזירותו, דיש לנו לומר דלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו ולא ישנה, עיי"ש. אמנם אם נולד השתנות מבראשונה, איתרע חזקה קמייתא, ושפיר יש לחוש שישתנה דעתו, כמבואר בפוסקים. והנה בזוהר תצוה דף קפ"ד (ע"א) שם נאמר ואפיק לון קודשא בריך הוא לישראל למיהך במדברא, דאיהו אתר דשלטנא דנחש מלכו חייבא דאיהו דיליה ממש, בגין לתברא תוקפיה וחיליה (ולאכפיה) [ולכתתא] רישיה [ולאכפיה ליה] דלא ישלוט, עיי"ש. וזה ענין שאמר וחמשים עלו בני ישראל, שהיו מזויינים, היינו על דרך שנאמר (בראשית מח, כב) בחרבי ובקשתי ותרגומו בצלותין ובעותין, כלומר שהרבו בתפלה ותחנונים ובמעשים טובים להנצל מכף אויב הרע הזה השולט במדבר. ומפני כך אין חשש שמא יחזרו בהן לשוב מצרימה, אחרי שעל מנת כן הלכו וקבלו עליהם אחריות דרך המדבר, שוב אוקי אחזקה קמייתא, כמו שהוא עתה כן יעמדו בדעתם לעולם, והראיה, שהגם שאמרו (במדבר יד, ד) ונשובה מצרימה, עם כל זה לא שבו. מה שאין כן אלו הלכו דרך פלשתים, לא היה עולה על דעתם פן יתגבר עליהם כח הסטרא אחרא ללחום עמהם בנכלים וערמומיות מחשבות ומעשים רעים שיצטרכו לצאת מזויינים להנצל מזה, וה' הוא היודע כי גם שם היה מתעורר נגדם מלחמות היצר והסטרא אחרא, כי כל הגדול וכו' (סוכה נב.), ויש לחוש פן יחזרו מדעתם הראשונה וישובו מצרימה, וכאן ליכא חזקה קמייתא כיון שלא עלה על דעתם שיהא שם ענין מלחמה נגדם מהסטרא אחרא, ואם יתחדש מלחמה וישתנה הדבר יש לחוש לשינוי רצון לשוב וישובו ממש מצרימה:
והנה, להלן (יד, ה) נאמר ויהפך לבב פרעה, עיין פירוש רש"י שנהפך לבו מאשר מקדם, וטעמו לא עמד בו. ועל כן נאמר (שם, י-יג) ופרעה הקריב, לא נאמר קרב כי אם הקריב, ופירש הזוהר (בשלח מז.) הקריב לבן של ישראל לשמים. ואני אומר הקריב את לבן של ישראל להפך לבבם אליו, על כן ויאמרו אל משה המבלי וגו' מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים, הרי חזרו מדעתם. ויאמר משה וגו' אל תיראו, התיצבו, כלומר במצב ובמעמד הראשון לצאת משם, וראו וגו':
וזהו שנאמר ויהי בשלח פרעה (דייקא) את העם, שהקריב לבם אליו לחזור מדעתם, על כן ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא באיכותו לבחינת ארץ ישראל, ולא יעלה על דעתם ממלחמת הסטרא אחרא שם ולא יצאו מזויינים, כמו שכתבתי לעיל. וזהו שנאמר כי אמר אלהים פן ינחם העם, בלשון ספק, בראותם מלחמה היינו מלחמת היצר והסטרא אחרא, שזה ענין בחירה, שהידיעה אינו מזדקק לזה, ושבו מצרימה, ושבו דוקא בפועל ממש, ועל זה ליכא חזקה קמייתא כמו שנתבאר. על כן ויסב אלהים וגו' דרך המדבר, בה"א הידועה, שהיתה ארץ ציה ושממה (יואל ב, כ) מקום הסטרא אחרא, וכיון שידעו שילכו דרך שם, על כן וחמשים עלו בני ישראל בתפלה ובתחנונים להנצל. לכן אם שאמרו ונשובה, מכח גודל כח הסטרא אחרא שעמדה עליהם, עם כל זה מיד נתחרטו ולא שבו ממש, כי אם הלכו עד בואם אל ארץ נושבת: ויהי בשלח פרעה וגו' ולא נחם אלהים וגו' כי אמר אלהים וגו' ויסב אלהים וגו' [יג, יז-יח]. יש להבין מדוע אמר שם אלהים ולא שם הוי"ה המורה על רחמים. וכמו כן יש להבין מקרא שכתוב פרשת ויחי (בראשית מח, כא) ויאמר ישראל כו' והיה אלהים עמכם והשיב אתכם:
אבל שא עיניך וראה בזוהר ריש פרשת יתרו (סח.), בקדמיתא כתיב (להלן יח, א) את כל אשר עשה אלהים וגו', ולבתר כי הוציא ה', אלא רזא דא את כל אשר עשה אלהים, שמא דא דאגין על משה וישראל ולא אתעדי מנייהו בגלותא, ולבתר שמא עלאה אפיק להון ממצרים, עכ"ל. אבל הא גופיה יש להבין מדוע שמא דאלהים אגין עלייהו בגלותא. אמנם דברי תורה עשירים במקום אחר, כי איתא בזוהר בשלח דף ס"ב ע"ב, ויבאו אילמה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים (שם טו, כז), ואתתקיף אילנא קדישא בתריסר תחומין בארבע סטרי עלמא בשבעין ענפין, כגוונא דלעילא. וכתב בעטרת צבי, "אילמה" אתוון "אלהים", ומפרש היכא רמיזא במחנה שכינה, כי י"ב תחומין בסוד י"ב גבולי אלכסון י"ב שבטים, בארבע סטרי עלמא, [בסוד] ארבע רגלי מרכבה, בשבעין אנפין עי"ן נפש לבית יעקב (בראשית מו, כז), והנה י"ב ד' ע' עולה אלהי"ם, עכ"ל. ולהלן בזוהר דף ס"ד ע"ב על הפסוק (שם יז, ח) ויבא עמלק, רבי יוסי פתח (ישעיה לב, כ) אשריכם זורעי על כל מים וגו', דתניא אילנא אית לקודשא בריך הוא כו' והוא אתחם בתריסר תחומין דאתתקפו בארבע רוחי עלמא, וע' ענפין אחידן ביה, וישראל משתכחי בגופא דההוא אילנא, ואינון שבעין ענפין סחרנא דילהון, והיינו דכתיב ויבאו אילמה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים, בהאי זמנא שליטו ישראל על אינון מיא דאינון תחות ענפין דאילנא דאקרון (תהלים קכד, ה) המים הזידונים, ועל דא אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור, אינון תרין כתרי שמאלא דאחידין בהו עמין עכו"ם, עכ"ל לעניננו. על כן שם אלהים הרומז לי"ב ע' ד', דישראל אחידן ביה, אגין עלייהו דישראל בגלותא להצילן מאינון כתרין בישין שמאלין, ומיד אומות העולם:
ובזה יובן דברי הסבא (זוהר) משפטים דף ק"ד ע"ב ודף ק"ה (ע"א) בענין י"ב שבטים, דאתתקנת בהו שכינתא באלין תריסר פרקין תריסר מתיחין, דכתיב (בראשית מט, כח) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, מתיחין דישראל אלה אקרון, לאתמתחא שמא ד"מי", למהוי בניינא כדקא יאות, למהוי ישראל בכללא דשמא אלהים, אלה איהו ישראל, מי ברא אלה (ישעיה מ, כו), "מי" חבר "אלה" בהדיה, והוה בניינא שלים, שמא חדא ממש. ודא הוא דאמר ליה ממנא דעשו ליעקב (בראשית לב, כט) כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל כו', ועל דא לית שציאו לישראל לעלם, עכ"ל. ולכך אמר יעקב והיה אלהים עמכם, להגן עליכם, עד והשיב אתכם וגו':
והיינו דכתיב פרשת ויחי (שם נ, יב-יג) ביעקב כאשר נאסף אל עמו, שמאז נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, כפירוש רש"י (מז, כח), ויעשו בניו לו כן כאשר צום וישאו אותו וגו', פירש רש"י קבע להם מקום, שלשה למזרח, וכן לד' רוחות כסדרן למסע הדגלים, וכתיב בתריה (לעיל א, א) ואלה שמות בני ישראל וגו', הרי י"ב שבטים לד' רוחות, וכתיב בתריה (שם, ה) ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, הרי י"ב ד' עי"ן, מנין אלהי"ם, לאגנא עלייהו. וכיון שהקדים הרפואה, אמר (שם, ח) ויקם מלך חדש וגו'. וזה שהזכיר כאן שמא דאלהים, להגן עלייהו בבחינת אור המקיף בעת לכתם במדבר ארץ ציה ושממה מקום הסטרא אחרא, לאכפיה להו, כמבואר בזוהר תצוה קפ"ג ע"ב פתח ההוא סבא (דברים א, לא) במדבר אשר ראית, עיי"ש:
וזהו שנאמר ולא נחם אלהים וגו', ויסב אלהים בבחינת אור מקיף, וסובב את העם דרך המדבר. והיינו דכתיב (שם לב, י) ימצאהו בארץ במדבר וגו' "יסובבנהו" וגו' יצרנהו כאישון עינו, והבן:
ולא נחם אלהים וגו' כי קרוב הוא [יג, יז]. עיין רמב"ן. ולי נראה לפרש על דרך דאיתא במדרש ואתחנן (ד"ר ב, טו) על הפסוק (דברים ד, ז) כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו וגו', בנוהג שבעולם אם קרובו עני עושהו טפל אליו, אומר פלוני מתקרב אלי, אבל הקב"ה עושה ישראל עיקר, עיי"ש. ולי אפשר לומר, כי מדרך העני לבא אל קרובו העשיר להתחנן ולעורר לבבו לחמול עליו ואומר לו הלא אני קרוב אליך חוס וחמול עלי, אבל אין מדרך העשיר לרוץ אחר קרוביו העניים ולעורר אותם באמור אליהם הלא אני קרובכם בואו אלי ואפרוש כנפי עליכם לתת אליכם היום ברכה. אבל הקב"ה מעורר אותנו באתערותא דלעילא לקרבנו אליו לתורתו ולעבודתו, כמו שמצינו בגאולת מצרים שהיה באתערותא דלעילא בלי אתערותא דלתתא, כמאמרנו בהגדה ואת ערום ועריה, פירוש בלי מצות ומעשים טובים, ואעבור עליך, מלשון קדימה, כמו (שמואל-ב יח, כג) ויעבר את הכושי, כלומר אני אקדם את פניך לבא אלי, ואומר לך בדמיך חיי (יחזקאל טז, ז) בדם פסח ומילה, כמאמרם ז"ל (מכילתא בא פ"ה). וזהו שנאמר אשר לו אלהים קרובים אליו, בסוד (הושע יד, ו) אהיה כטל לישראל, בחינת אתערותא דלעילא כנודע. והיינו דכתיב בפרשת שמות (ב, כג-כה) ויאנחו בני ישראל וגו' ויזעקו וגו' וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים, מלשון (בראשית ד, א) והאדם ידע וגו', כלומר נתקרב אליהם:
ולכן מפני שהיה הגאולה באתערותא דלעילא שלא מכח עצמותן של ישראל, כי היו בבחינת קטנות הדעת כנודע (שער הכוונות, ענין הפסח דרוש א עמ' קלח), על כן חשש אם ינחם דרך פלשתים פן ינחם וגו'. וזהו שנאמר ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כלומר הוא כביכול קרוב אליהם לעורר לבבם באתערותא דלעילא, ולא הם התחילו להתקרב אליו, על כן לא נחם דרך ארץ פלשתים כי אמר אלקים פן ינחם וגו':
התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם "היום" כי אשר ראיתם את מצרים "היום" וגו' [יד, יג]. יש להבין אמרו אשר יעשה לכם היום, לכאורה כולו שפת יתר. ובפרט מה שאמר "היום" זה פעמיים למה לי:
ועל דרך פשוט יש לומר דהנה כתיב להלן (יד, כד) ויהי באשמורת הבקר וישקף ה' אל מחנה מצרים וגו' ויהם את מחנה מצרים, ואיתא בזוהר (תרומה קע ע"ב) הוי קשיא קמי קודשא בריך הוא למעבר על דינא למקרע לישראל ימא דסוף, מה כתיב ויהי באשמרת הבקר, אשגח קודשא בריך הוא בזכותיה דאברהם דכתיב ביה (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבקר וכו' (הובא להלן על הפסוק (טו, א) אז ישיר). והדברים כמשמען, בזכות וישכם אברהם בבקר וגו' שאז על ידי העקדה אתכליל אשא במיא ומיא באשא ואשתלים דא עם דא ונמתקו הדינים, כמבואר שם בזוהר (וירא קיט ע"ב) ובספרים הק', וכמו אז כן עתה, זכות זה עמד לישראל להשתיק מדת הדין ולהמתיקו לרחמים לישראל, ומדת הדין דן וירה את פרעה וחילו בים סוף. והנה שם (כב, יד) נאמר ויקרא אברהם וגו' ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה, פירש רש"י ה' יראה עקדה זו לסלוח לישראל וכו' ולהצילם מן הפורעניות, שיאמר היום הזה בכל דורות הבאים בהר ה' יראה אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה. וזהו שנאמר התיצבו וראו את ישועת ה' (ואם כי מדת הדין מקטרג, וקשה למעבר על דינא, על זה אמר) אשר יעשה לכם "היום", ר"ל שיעשה לכם זכות היום שאמר אברהם "היום" בהר ה' יראה: אבל עוד דברים בגו, כי מבואר בכתבי האר"י ז"ל (שער הכוונות, ענין הפסח דרוש א עמ' קמו-קמז) שפרעה היה לו יניקה מאותיות י"ם של אלקים, וזהו שאמר (לעיל ה' ב) "מי" ה' אשר אשמע בקולו. ולזה היה כופר בשם הוי"ה, כי אם שם הוי"ה מוחין דגדלות היה מתגלה היתה מתבטלת יניקתו מאותיות "מי" דאלקים. והנה השי"ת רצה להכניעו ולשבר כחו ולהכותו מאותיות האחרות שהם אותיות "אלה" מאלקים, וזהו שנאמר (שם י, א) למען שתי אותותי "אלה" בקרבו, שרצה ה' לחבר אותיות "אלה" ל"מי", ואז יושלם שם אלקים כח הדינים ויכו אותו, ע"כ דבריו. נמצא שהיה פגם באותיות "מי" של אלקים. וגם באותיות ו"ה של הוי"ה ב"ה, כדכתיב (תהלים קיח, ה) מן ה"מצר" קראתי רק י"ה. ושם היתה אחיזתו של פרעה, לכן נקרא מצרים "מצר ים", כמבואר שם (פרי עץ חיים, שער חג המצות פ"א הגהה א). ובהצטרף ו"ה עם אותיות "מי" הם אותיות "היום", כמבואר בסידור מהר"י קאפיל ז"ל (קול יעקב, לא.) על הפסוק אשר יאמר "היום" בהר ה' יראה, סוד היום הוא בזמן שאין מיתוק להדינים יש פגם באותיות ו"ה של הוי"ה ובאותיות "מי" דאלקים, ובעקדה נמתק הדין ונתקנו ונשלמו אותיות "היום", עכ"ל:
וזהו שנאמר התיצבו וראו וגו' אשר יעשה לכם "היום", אותו היום הנאמר באברהם, כי בזכות העקידה נתקנו ונשלמו אותיות היום שנפגמו על ידי פרעה. וידוע (זוהר וישלח קעד ע"ב) כי כשנמתק הדין אינו חוזר ברקניא, כי אם עושה את שלו לשונאי ישראל, על כן אותיות היום נהפכו לדין לפרעה ולמצרים, כי מאותיות "היום" נעשה צירוף "ויהם" את מחנה מצרים ("והים" בקעת וגו' (נחמיה ט, יא)). ובזה יש לומר עוד שזה שאמר וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם "היום", ר"ל שיעשה לכם צירוף "היום" המורה חסד (זוהר חיי קלב ע"ב), כדכתיב (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו, "והים" בקעת, ולמצרים "ויהם", והבן. והיינו דאיתא במדרש (ש"ר כ, ז) על הפסוק (יג, יז) ויהי בשלח פרעה, צוח וי. כלומר שצוח על שפגם באותיות ו"י, היינו ראשית ו"ה וראשית י"ם דאלקים, והבן:
התיצבו וראו וגו' אשר יעשה לכם היום וגו' ה' ילחם לכם וגו' [יד, יג"יד]. נראה לי על פי מה שכתב הזוהר הק' (בשלח נב ע"ב) חד איילתא כו' וקודשא בריך הוא זמין לקבלה חד נחש ונשיך כו'. וכבר ביאר האר"י ז"ל טעם שנקרא נחש בדרוש שביעי של פסח (שער הכוונות, ענין ספירת העומר דרוש יב עמ' קפז-קפח) ולקוטי תורה פרשת תצוה (טעמי המצות, עמ' קסא) בענין החשן, עיי"ש. ורבינו הגדול בעטרת צבי (שם ד"ה אמנם גם) פירש כי שרשי הדינים הם פ"ר, ה' גבורות מנצפ"ך, מל"ך מל"ך ימל"ך עולה פ"ר. והמתקתן על ידי שלשה יודי"ן שורש ג' הויו"ת, גימטריא מזל"א, הארת הדיקנא, עיי"ש אמרי נועם בארוכה. ואני אבוא בחיל למלא דבריו הקדושים כי לזה רומז הכתוב (תהלים מב, ב-ג) כאיל תערוג על אפיקי מים, כלומר היוצא מראשי תיבות מי"ם שהוא מ'לך מ'לך י'מלך, גימטריא פ"ר, על כן צמאה נפשי [לאלקים] לא"ל ח"י, עולה מזל"א, ג' הויו"ת עם הכולל, עם האל"ף שבתוכו רומז לאלופו של עולם, דקשר לון ומייחד לון מלגאו, שזה המתקת הפ"ר. ואפשר שזה שאמרו ז"ל בתענית (יט.) עג עג"ה (גימטריא ג' הויו"ת) ועמד בתוכה. וזה שנאמר (תפלת שחרית) אחר ה' מלך וגו', הוי"ה ה'פיר ע'צת ג'וים (תהלים לג, י), ראשי תיבות עג"ה, והבן. וידוע (שער הכוונות, ענין ראש השנה דרוש ו עמ' רמו) כי החמשה גבורות נחלקים, ועולה כל אחד ואחד נ"ו, כמבואר בברכת הרב את ריבנ"ו דינינ"ו נקמותינ"ו מצרינ"ו נפשינ"ו (שם, ריש ענין פורים). וכשנמתקים בחסדים עולה יו"ם, הרומז לחסד (זוהר חיי קלב ע"ב):
וזהו שאמר הכתוב התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה (כלומר יתקן) לכם "היום", ה"א יו"ם, כי הוי"ה ימתיק הפ"ר, וחמשה גבורות ימתקו לחמשה חסדים, ה' פעמים יו"ם. הוי"ה "ילחם" לכם, החמשה גבורות ימתקו בג' הויו"ת העולם לח"ם, כנודע בכוונת טיבול ה"לחם" ב"מלח" (שער המצות, פר' עקב עמ' צו), ואתם תחרשון, כי כל יחוד וזיווג המדות בחשאי, שזה סוד תפלה בלחש לבל יתאחזו החיצונים (שער הכוונות, ענין כונת חזרת העמידה דרוש א עמ' רנ). וזהו שנאמר להלן (יד, כה) ויאמר מצרים אנוסה כו' כי הוי"ה נ"לחם" להם, רומז לג' הויו"ת, עולה לח"ם: וזהו שנאמר נטה את ידך וגו' וישובו המים על מצרים וגו', איתא במדרש, והמים להם חומה (יד, כט), אל תקרי המה אלא חמה, מלמד שנתמלא עליהם הים חימה להטביען. מה עשה הקב"ה, אותו חימה כו' החזיר על מצרים. כי מדת הדין אינו חוזר ברקניא (זוהר וישלח קעד ע"ב), וכדכתיב (ישעיה מג, ג) ונתתי כפרך מצרים. והנה, נטה את ידך תרגומו ארים את ידך, וידוע מה שכתבו (הקדמת תקוני זוהר, ז ע"ב) על פותח את ידך (תהלים קמה, טז), היינו יודי"ך. הג' יודי"ן, כל יו"ד אחזי הוי"ה מאותיות מי"ם, ראשי תיבות מ'לך מ'לך י'מלך, גימטריא פ"ר, למען וישובו ה"מים", ראשי תיבות מ'לך [מ'לך] י'מלך, הן הפ"ר דינים, על מצרים. ועיין מה שכתב הזוהר הק' (בשלח נז.) על הפסוק (להלן טו, יב) נטית ימינך, ארימת ימינך, ומשם תלמוד לעניננו. ויט משה את "ידו" וגו' (היינו היו"ד אז) וינער (נע"ר גימטריא ש"ך דינים) ה' את מצרים וגו', וישובו ה"מים" ראשי תיבות מ'לך מ'לך י'מלך העולה פ"ר, ויכסו את הרכב וכו', שהש"ך ופ"ר נמשכו על מצרים לכל חיל פרעה וגו', שהיו שש מאות רכב ועתה נמשכו עליהם ש"ך ופ"ר עולה שש מאות, להומם ולאבדם. לא נשאר בהם עד אחד, כי כתב האר"י ז"ל בהגדה (שער הכוונות, ענין הפסח דרוש ג 'עמ' קנד) ותבואי בעדי עדיים (יחזקאל טז, ז), ר"ל הג' אלקים ביודי"ן בההי"ן באלפי"ן, ראשי תיבות יה"א, נמתקו באותיות הקודמין, גימטריא ע"ד, וזה "עדי עדיים", שלשה "עד", עיי"ש. וזה לישראל, אבל על פרעה ומצרים נמשכו כל ג' אלקים, ולא נמתק אחד בבחינת ע"ד, וזה שאמר לא נשאר בהם (אפילו) "עד" אחד, והבן. ועל כן גמר אומר ובני ישראל הלכו כו' והמים להם חמה בחל"ם, רומז לג' הויו"ת עולה חל"ם, מימינם ומשמאלם, שגם השמאל נהפך לרחמים. אבל לפרעה נעשה חימה בציר"י, רומז למדה שמינה דינין מתערין לאומות העולם, ושם נמתקין בשרשן לישראל על ידי ויושע הוי"ה כו', כאמור, ולכך אז ישיר וגו' ויאמרו לאמר בקול רם, כי וגו' סוס ורוכבו רמה בים, ואין פחד מחיצונים:
ובזה מובן מה דאיתא במדרש (ב"ר פז, ח), הים ראה וינס (תהלים קיד, ג), בזכות יוסף שנאמר בו (בראשית לט, יב) וינס כו'. כי ענין נשיכת נחש רומז לבחינת יוסף לדברי האר"י ז"ל (עץ חיים, שער לד פ"ב כלל טז-יז), וזה שנאמר ביוסף (שם מד, ה) והוא נחש ינחש בו, וכמבואר בעטרת צבי שם (בשלח נב ע"ב ד"ה והנה מלכותו). ולדעתי זה רמז ראובן שאמר על יוסף (שם לז, ל) הילד איננו, כי יל"ד גימטריא ד"ם, אחוריים דאהי"ה, שזה מושך על ידי מדתו כנודע (עץ חיים שם כלל טז). וד"ם עם שד"י עולה נח"ש כנודע (שם), וזה דאיתא במדרש (ב"ר צח, כ) על הפסוק (שם לט, יא) ויבא הביתה לעשות מלאכתו, אלא שנראתה לו דמות דיוקנה של אמו ונצטנן דמו, ר"ל שנצטנן בחינת ד"ם הבא מאימא עלאה, והבן:
ובזה נבין הגמרא (סוטה לו ע"ב) שאמר לו עתידין בניך שיכתבו שמם על האפוד רצונך שימחה שמך מתוכם שנאמר (משלי כט, ג) ורועה זונות יאבד הון, עיין שם ברש"י (ד"ה יאבד הון) ומהרש"א (חדושי אגדות ד"ה רצונך) מה ענין "הון". ולדרכנו יובן כמין חומר, הן על פי האר"י בכוונת החש"ן והן על פי העטרת צבי, כי החשן רומז לבחינת הוי"ה מלך הוי"ה מלך הוי"ה ימלך, ולכך ולא יזח ה"חשן" מעל "האפד" (להלן כח, כח) עם הכולל עולה הוי"ה אדנ"י, עיין שם בלקוטי תורה (פר' תצוה הנ"ל). ונודע שעל ידי מחשבה רעה פוגם באות יו"ד מהוי"ה. וזהו שאמר יעקב ליוסף עתידין בניך שיכתבו שמם על האפד, כי שמות י"ב שבטים הם המרמזים על י"ב אותיות שבשלש הויו"ת, הממתיק הדינים של פ"ר, הנחלק לחמשה פעמים נ"ו. ואם אתה חושב מחשבה לא טובה ח"ו, ימחה כו', שנאמר ורועה זונות יאבד הו"ן, כלומר ה' פעמים נו"ן וא"ו. ועל ידי זה פירש יוסף, ונמתקו ה' גבורות על ידי ג' הויו"ת, ועל ידי זה נקרע הים, כאמור. והיינו בזכות יוסף. וידוע (פסחים קיח.) כי קשה מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, וממילא על ידי שנמתקו הפ"ר בג' הויו"ת נמשך שפע פרנסה. וזה לדעתי שרמזו חז"ל במאמרם (ב"ר פד, יז) עבירתן של השבטים האכילו "לחם" [במצרים] כדכתיב (בראשית מז, יב) ויכלכל יוסף, לח"ם עולה ג' הויו"ת. וזהו שנאמר להלן (טז, ד) הנני ממטיר לכם "לחם" וגו' ויצא העם ולקטו דבר יום "ביומו", כי ימתקו הה' גבורות לבחינת חסד, בחינת יו"ם, ומזה נשפע שפע פרנסה, והבן:
מה תצעק אלי [יד, טו]. במדרש (ש"ר כא, ב-ג) הדא הוא דכתיב (איוב כב, כח) ותגזר אומר ויקם לך, אמר רבי לוי כשם שהקב"ה מצוה למשה, כך היה משה מצוה כביכול לפני הקב"ה כו', אמר הקב"ה למשה מה תצעק אלי, דבר ואני אעשה. דבר אחר מה תצעק אלי, הדא הוא דכתיב (ישעיה סה, כד) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, שני פעמים הוא אומר בפסוק ואני ואני, ומשה אמר (דברים לב, לט) ראו עתה כי אני אני הוא וכו'. אמר רבי אלעזר בן פדת, בשר ודם אם שומע דברי אדם עושה דינו כו', אבל הקב"ה עד שלא ידבר אדם הוא יודע מה בלבו, לכך כתיב והיה טרם יקראו ואני אענה כו', לכך נאמר מה תצעק אלי, ע"כ דבריו לעניננו. ותמה היפה תואר (כא, ג ד"ה לכך) אם כן בטלת כל התפלות, הלא מחיוב התפלה ביטוי שפתים בפה:
ונראה לי כי שני המדרשים עולים יחד כאחד. והוא, דודאי כל אדם צריך להתפלל במחשבה להמשיך ממקור המחשבה, ובדבור פה להמשיך מבחינת פה ודבור, הוא בחינת מלכות, אל פועל הגלוי, הדא הוא דכתיב והיה טרם יקראו ו"אני", בחינת "אין", בסוד (ישעיה מד, ו) "אני" ראשון (עץ חיים, שער מב פ"א סוף עמ' רצט), אענה. עוד הם מדברים, ואני, בחינת מלכות, בסוד (שם) ואני אחרון, אשמע. וזה שכפל משה כי אני אני הוא, והבן. ואמנם משה אדוננו שהיה מצוה כביכול לפני הקב"ה, היינו לבחינת מלכות, כמבואר בזוהר תרומה דף (קי"ג) [קנ"ג] ע"ב וק"ע ע"ב לפני ה' ולפני הקב"ה היינו בחינת מלכות, כי הוא היה איש האלקים (דברים לג, א), בעלה דמטרוניתא (זוהר בראשית כא ע"ב), אם כן הוא לא היה צריך להתפלל בדבור, רק במחשבה לעורר מקור המחשבה, כי שם לא היה בכחו לדבר בגזירה, אבל על בחינת דבור לא היה צריך לתפלה, כי היה יכול לדבר בגזירה. וזהו שאמרו הדא הוא דכתיב טרם יקראו ו"אני", בחינת "אין", בחינת עתיק (שם בשלח סד ע"ב), בחינת מחשבה, אענה, אם כן מה תצעק, דבר בדבור בעלמא, ואני בחינת מלכות אעשה, והבן: ועיין בזוהר בשלח דף נ"ב (ע"ב) מה תצעק אלי, בעתיקא תליא מילתא, ובגין כך הוה קשיא קמי קודשא בריך הוא כו', דקריעת ים סוף בעתיקא תליא. ועיין שם בעטרת צבי (ריש נב ע"ב) מה שפירש על פי האמור בזוהר דף ק"ע ע"ב הנ"ל, ותבין כי דברינו נכונים, ובצדק נאמרים. ועיין בזוהר וישלח דף קס"ט (ע"א) על הפסוק (תהלים יט, טו) יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי:
עוד יתבאר המדרש (ש"ר כא, ג) מה תצעק אלי [יד, טו], הדא הוא דכתיב (ישעיה סה, כד) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, אמר רבי אלעזר בן פדת, הקב"ה עד שלא ידבר האדם הוא יודע מה בלבו, לכך נאמר מה תצעק אלי. והקשה היפה תואר אם כן בטלת תפלת כל פה, כי סגי בלב:
ונראה על פי מה דאיתא בחולין דף ס' (ע"ב) רב אסי רמי, כתיב כו', מלמד שיצאו דשאים ועמדו [על פתח קרקע] עד שבא אדם הראשון וביקש רחמים וירדו גשמים וצמחו, מלמד שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. רב נחמן בר פפא הוי ליה ההוא גינתא, זרע ביה ולא צמח, בעא רחמי אתא מיטרא וצמח, אמר היינו דרב אסי. פירש רש"י שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. והוא תמוה דרב נחמן יאמר על עצמו שהקב"ה מתאוה לתפלתו שהוא צדיק. וכתבתי על הגליון פירושו על פי הזוהר פרשת תולדות (קלז.) וז"ל, עשרין שנין אישתהי יצחק [עם אתתיה ולא אולידת] עד דצלי צלותא, בגין דקודשא בריך הוא אתרעי בצלותהון דצדיקייא בשעתא דמצלאין קמיה על מה דצריכו, בגין דיתרבי ויתוסף רבות קודשא לכל מאן דאצטריך, בצלותהון דצדיקיא. וזהו שאמר רב נחמן מכח ענוה היינו דרב אסי, כלומר שהוא נושע בתפלתו לא בזכותו, כי אם על ידי תפלתו של אדם הראשון שהתפלל על הגשמים, דמהאי טעמא הוא שהקב"ה מתאוה לתפלתן למען בתפלתן יושעו לעתיד דורות הבאים. ובזה מתורץ קושית יפה תואר, כי מהאי טעמא מחויבים לבטא התפלה בשפתים דייקא, למען להתודע ולהגלות כי הצדיק פעל זאת בתפלתו שבפה (כי מחשבה לא נודע בלתי לה' לבדו), למען ידעו דורות הבאים לבוא לעמוד בתפלה על אותו דבר אם יצטרכו אליו, ויבטחו בה' להושע בתפלתן של צדיקים הקודמים. וזהו שאמר הכתוב טרם יקראו ואני אענה, (אך) עוד ר"ל להושע בזה עוד לעתיד, על כן הם מדברים (בפה) ואני אשמע. מה שאין כן במחשבה לבד לא היה נודע לדורות אם היתה הישועה על ידי תפלתן של צדיקים, והבן: ולפי זה היינו בכל מקום, אבל כאן שאמרו חז"ל (ב"ר ה, ח) תנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית עם הים שיקרע לפני ישראל, לא היה צריך רק לגילוי דעת שצריכים לקריעת ים סוף, וסגי בתפלה במחשבה לעורר קיום התנאי. ואי משום על צורך העתיד, הא כתיב (יד, כז) וישב הים לפנות בקר לאיתנו, ודרשו בו (ב"ר שם) לתנאו, ועיין בדרשות מהר"י מינץ דרוש חי"ת פירש על מה שהתנאי נכתב בהשבה, שהכוונה בזה, שהקב"ה התנה עם יסוד המים שבכל עת שיגזור עליו איזה נביא וצדיק שיקרע יסור למשמעתו, על דרך על הים למשה, ועל הירדן ליהושע (יהושע ג, טז), ועל נהר גינאי לרבי פינחס בן יאיר (חולין ז.), וזהו שאמר הכתוב וישב הים למרוצתו הטבעיות, אך לתנאו, דהיינו להקרע עוד כשיצטרכו לזה צדיקי הדור, ע"כ דבריו וש"י. ואם כן לזה סגי בתפלה במחשבה לבד מכח תנאי הראשון, על כן כיון דכתיב טרם יקראו ואני אענה, אמר לו הקב"ה מה תצעק אלי, והבן:
מה תצעק אלי [יד, טו]. במדרש (ש"ר כא, ה) הדא הוא דכתיב (שיר השירים ב, יד) יונתי בחגוי הסלע כו', אמר רבי אלעזר בן פדת, כיון שיצאו ישראל ממצרים כו', והנה מצרים נוסע אחריהם (יד, י), נוסעים לא כתיב, אלא נוסע, היינו שר של מצרים, כיון שראו אותו נתיראו מאד שנאמר (שם) וייראו מאוד כו'. למה הדבר דומה כו', כך ישראל כשהיו במצרים התחילו צועקים כו', והיה הקב"ה מבקש לשמוע קולם פעם אחרת, גירה לפרעה, מיד ויצעקו כו', לכך נאמר השמיעני את קולך שהיה במצרים, לכך אמר הקב"ה מה תצעק אלי, כבר קדמה תפלתן, עיי"ש. גם לבאר גוף הפסוק שאמר בסתר המדרגה הראיני את מראיך וגם השמיעני את קולך: ונראה, דבלאו הכי קשיא בקרא גופיה דכתיב ויצעקו בני ישראל אל ה', משמע שזה ענין תפלה, וכפירוש המדרש (מכילתא בשלח פ"ב) וכפירוש רש"י תפסו אומנות אבותם, ואחר כך נאמר (יד, יא) ויאמרו וגו' המבלי אין קברים במצרים לקחתנו כו', וזה ענין תרעומות. וכבר עמד על זה הרמב"ן (יד, י), עיי"ש. ולתרץ זה נאמר על פי מה שכתבו השל"ה (פרק תורה אור אות ג) ונועם אלימלך (ד"ה או יאמר וישלח [הא']) פרשת וישלח על הפסוק (בראשית לב, ה"ו) כה תאמרון וכו', הענין, כי לפעמים צריך להעלים ענין התפלה ולהסתירו בסתר כנפים מחשש מקטרג, וכענין שנאמר (איכה ג, מד) סכותה בענן לך מעבור תפלה, וזהו שאמר כה תאמרון בלשון המשתמע לתרי אפי, והוא לאדוני הוא אדון האדונים, וגם לעשו. עם לבן גרתי ולא נעשיתי שר וחשוב, הרי זה פיוס לעשו. דבר אחר ותרי"ג מצות שמרתי, מליצה וזכות להשי"ת ויתעלה שמו. ויהי לי שור וגו', כפירוש רש"י פיוס לעשו, ופירש המדרש (ב"ר עה, יב) שור זה יוסף, חמור זה יששכר, מליצה וזכות להשי"ת ויתעלה, ע"כ דבריהם עיי"ש: וזה הענין היה כאן, מחמת שראו שר של מצרים, חששו להתפלל בשפה ברורה לבל יקטרג לבלי להעלות התפלה, וגם אפילו אם לא יתפללו בפה ובדבור רק בצעקה בעלמא גם זה יעכב מלעלות, והראיה לזה מדכתיב (לעיל ב, כג) וימת מלך מצרים היינו השר, כמבואר במדרש רבה ובזוהר הק' (שמות יט.), אז ויאנחו [וגו'] ויזעקו ותעל וכו'. ולזה התחכמו ועשו בערמה, ויצעקו בקול בעלמא אל השי"ת, אולם פן יעכב גם זה מלעלות השמימה, ועל כן ויאמרו אל משה דייקא בלשון תרעומות המבלי אין וכו', למען יסבור השר והמקטרג שהם מתרעמים ועל זה הם צועקים. אולם השי"ת החוקר לב הבין מחשבותם הטובה, וזהו שאמר המדרש הדא הוא דכתיב יונתי וגו' בסתר המדרגה, שהסתירו תפלתם מחמת שנתיראו מהשר, כמבואר במדרש. אולם השי"ת המבין מחשבותם אמר הראיני את מראיך, היינו הנראה מחיצונית דבריהם, וגם השמיעני את קולך, כי מראך החיצונה נאוה וקולך ערב, כי מראה החיצונה היה לשם שמים להסתיר התפלה. והוא פירוש נכון:
ויושע ה' ביום ההוא וגו' [יד, ל]. על פי דאיתא במדרש (ש"ר כא, ח) הים נבקע בזכות יעקב, דכתיב ביה (בראשית כח, יד) ופרצת ימה. ופירש הנזר הקודש פרשת וישלח פרשה ע"ו (אות ד ד"ה בתורה) על פי הזוהר (בשלח מח.) הרם את מטך לנגבא מיא לישראל מסטרא דחסד, ונטה את ידך (לעיל יד, טז) יד כהה השמאלית, לאתבא מיא (לאתרי') [על מצרים]. הרי נתחברו שני הפכים, חסד וגבורה, ונעשה חסד לישראל וגבורה לפרעה ולמצרים. וזה היה בזכות מדתו של יעקב, קו האמצעי המכריע, ע"כ דבריו. והיינו דכתיב לעיל (יד, ח) ובני ישראל יוצאים ביד רמה, היינו קו האמצעי המכונה יד הרמה, כידוע (זוהר פינחס רכז ע"ב). וזהו שנאמר (שם, י) ופרעה הקריב, ופירש הזוהר (לך פא ע"ב) ופרעה קרב מבעיא ליה, אלא הקריב לבן של ישראל כו', ולדרכנו ירמוז ופרעה הקריב שתי המדות חסד וגבורה: והיינו דכתיב (משלי ג, כ) בדעתו תהומות נבקעו, בבחינת דעת, קו המכריע. וכדכתיב (יד, כט) והמים להם חמה, אל תקרי חומה אלא חימה (מכילתא בשלח פ"ו), ומהחימה נעשה חומה וחסד לישראל, וכמו שכתב ההפלאה פרק קמא דכתובות (ה. ד"ה תוס') אהא דתני בר קפרא, עיי"ש:
וידוע (פרי עץ חיים, שער הפורים פ"ו עמ' תעד) כי שם הדעת הוא אהו"ה, היוצא מראשי תיבות של (בראשית א, א) א'ת ה'שמים ו'את ה'ארץ (זוהר ח"א רנא. השמטות סי' ב). וזהו שנאמר כאן ויושע ה' ביום "ההוא", הוא אותיות אהו"ה, שם הדעת. והיינו שכתוב בזוהר הק' (בשלח נב ע"ב) בעתיקא תליא מילתא, ששם התחברות שתי המדות ושני הפכים בנושא אחד, והבן:
ויושע ה' וגו' את ישראל [יד, ל]. על פי מה שכתב בנו של השל"ה (ווי העמודים סי' כז) על המדרש (ש"ר כג, יב עה"פ תהלים מ, ג-ד), ויקם על סלע רגלי, בים. כלומר שלא תאמר שהיה על פי דרך הטבע על ידי השתחויה, כדאיתא בגמרא סוף יבמות (קכא.) שאמר רבי עקיבא על כל גל וגל נענעתי לו ראשי, על כן אמר ויקם על סלע רגלי, שהעמידני בקומה זקופה בים, ועם כל זה כונן אשורי לעבור ביבשה, על כרחך היה נס, על כן ויתן בפי שיר חדש וגו', עד כאן דבריו. ועיין מה שכתבתי בזה בפרשת וישב (ד"ה והנה) על הפסוק (בראשית לז, ז) והנה קמה אלומתי וגם נצבה, ענין נחמד, ולא אכפיל הדברים:
וידוע כי שם יעקב מורה על ענוה ושפלות, לשון עקב וענוה, וישראל מורה על גאות ושררות, כי שרית עם אלקים ועם אנשים וגו' (שם לב, כט). וכאן באותו יום הושיען השי"ת בבחינת גאותן ובקומה זקופה, לזה אמר ויושע ה' ביום "ההוא", שם הדעת אהו"ה, ששם אין מגע עכו"ם, ואין צריך השתחויה, את ישראל דייקא שם ישראל, בקומה זקופה וגאות, מיד מצרים. והבן כי הוא נכון:
ויושע ה' ביום ההוא וגו' וירא ישראל וגו' אז ישיר וגו' ויאמרו לאמר וגו' [יד, ל-טו, ג]. יש לדקדק על אומרו ביום ההוא, דהוה ליה לומר ביום הזה. ב', אז ישיר, ופירש רש"י עלה בלבו שישיר, מה משמיענו בזה, פשיטא מה שאדם עושה עלה בלבו לעשותו. ג', מהו לאמר. ד', עזי וזמרת יה וגו', למה הזכיר זה השם שהוא חציו, ולא כולו שם הוי"ה ב"ה כמו שאמר אחר כך הוי"ה איש מלחמה וגו'. ובמדרש (ש"ר כג, א) אז ישיר, הדא הוא דכתיב (תהלים צג, ב) נכון כסאך מאז, אף שמעולם אתה, לא נתישבה כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו שירה כו'. עוד שם (כג, ד) אז ישיר, הדא הוא דכתיב (משלי לא, כו) פיה פתחה בחכמה וגו', מיום שברא הקב"ה עולמו לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל וכו', הוי פיה פתחה בחכמה, אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה, אין אז אלא שמחה, שנאמר (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו. וצריך להבין כוונת המדרש בזה, וגם מפני מה לא אמרו אדם הראשון ואבותינו אברהם יצחק ויעקב שירה כשנעשה להם נס:
והנראה לי בזה על פי מה דכתיב (להלן יז, טז) כי יד על כס י"ה, ואמרו ז"ל (תנחומא תצא יא) שאין שמו שלם וכסאו שלם עד כו'. וכמו כן כתיב (לעיל ג, טו) זה שמי לעלם, ואמרו ז"ל (רש"י ע"פ פסחים נ.) העלימהו, וזה זכרי (שמי אדנ"י) לדר דר. וכמו כן אמרו (פסחים שם) הא דכתיב (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' "אחד" ושמו אחד, אטו האידנא כו', אלא האידנא נכתב בהוי"ה ונקרא באדנ"י. וביאר מוזלה"ה הענין וטעמו של דבר, כי אותיות שם הוי"ה מורים שהוא היה הוה ויהיה, כי הוא"ו מתחלף ביו"ד כמבואר במגן אברהם (סי' ה סק"ב). והנה בחינת "היה" הנו נגלה לעין כל בעת צאתנו ממצרים ומתן תורה, נסים נגלים. ובחינת "יהיה" גם כן יהא נגלה, כדכתיב (מיכה ז, טו) אראנו נפלאות. אולם בחינת "הוה" הוא בהעלם, כדכתיב (תהלים סו, ג) ברוב עזך יכחשו. לכך אין מזכירין רק אותיות י"ה, כי ו"ה בהעלם מהשם. וכמו כן א' מכסא, המורה על גדלות היושב עליו, כמו שפירש המורה (ח"א פ"ט) השמים כסאי (ישעיה סו, א), ועתה בהעלם, ונשאר כס בחינת אתכסיא. ולכך האידנא שם הוי"ה ב"ה אינו נקרא בפה באתגליא, כי הוא נעלם, כי אם במחשבה, ע"כ דבריו ז"ל וש"י, תמצאנו בספר ישמח משה סוף פרשת בשלח (ד"ה כי). ועיין לעיל בסוף פרשת וירא (ד"ה והנה) שכתבתי שם בביאור יותר:
וכבר כתב זקני מהרש"א ז"ל (חדושי אגדות מנחות פז.) דהיינו דכתיב (תהלים קלב, יג) כי בחר ה' בציון (אז) או"ה, היינו הא' מכסא וגם ו"ה מהשם, למושב לו, ע"כ דבריו. ולדעתי זה דכתיב ביום ה"הוא", כלומר ביום שיתמלא השם במילואו בה"ו והכסא בא', אותיות "הוא", אז יהיה ה' אחד ושמו אחד, כי יהא נקרא ככתבו, כי יהיה כבוד ה' נגלה. וזהו מה דאיתא בהפייט (שביעי של פסח, המתחיל 'והיה ה' למלך') שם יקרא ככתיבתו, מחציו תתמלא תיבתו, וכסאו יכון במלאתו: וידוע כי בגלות מצרים היה כבודו יתברך בהעלם, שהרי פרעה אמר (לעיל ה, ב) מי ה' אשר אשמע וגו'. ואחר כך בעת קריעת ים סוף נגלה כבודו לעין כל, שמעו עמים ירגזון (טו, יד), אם כן אז נתמלא שמו וכסאו שלם, והיו מזכירים שם הוי"ה ככתבו. והיינו דכתיב ויושע ה' ביום ההוא, בבחינת יום ה"הוא", היינו הנאמר ביום "ההוא" יהיה ד' אחד ושמו אחד, כי נתמלא שמו וכסאו באותיות "הוא", את ישראל וגו'. דקדק לומר את ישראל, כי כוון לומר ויושע את שמו הוי"ה ביום "ההוא" את ישראל, כלומר עם ישראל. ובמה הושיע את שמו, על זה אמר וירא ישראל את היד הגדולה וגו', לכך אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', ופירש רש"י עלה בלבו וגו', כלומר עלה בלבם לשורר לבחינת שם הוי"ה בלב לבד לבלי להזכירו בפה, כי אם שם אדנ"י, כאשר היה זה דרכם בהיותם במצרים, אולם ויאמרו לאמר אשירה להוי"ה, ר"ל שאמרו שמהראוי לאמר בפה ממש השירה להוי"ה ב"ה להזכירו בפה, כי גאה גאה וגו', ר"ל ונגלה כבודו לעין כל. וזהו שאמרו, כי עד עתה עזי וזמרת י"ה, לשון לזמר עריצים, כי לא היה שמו שלם רק י"ה, ועתה ויהי לי לישועה. זה אלי "ואנוהו" אלקי אבי "וארוממנהו" (וכעין מה שכתב הזוהר שמות (יב.) ותפתח "ותראהו" (לעיל ב, ו) איהו רשימא דוא"ו ה"א, עיין שם), כמו כן כאן חתמו בוא"ו ה"א, לומר שנשלם השם בו"ה, לכך הוי"ה איש מלחמה, הוי"ה (במילואו) שמו, והבן:
והן דברי המדרש, נכון כסאך מאז, אף על פי שמעולם אתה לא נתישבה כסאך, והטעם, כי ולא נודעת בעולמך, והיה רק כס בלא אל"ף, עד שאמרו שירה וכו', ואז נודעת ונתישבה, כסא במילואו. וזהו שאמרו מיום שנברא העולם לא היה אדם שאמר (בפה) שירה להקב"ה, ר"ל להזכיר שם הוי"ה בפה, בחינת זעיר המכונה הקב"ה, כי אם שאמרו שירה, אבל הזכירו שם אדנ"י ולא שם הוי"ה כי אם בלב, עד שבאו ישראל ואמרו שירה להקב"ה, בחינת זעיר, שם הוי"ה ב"ה בפה, הוי פיה פתחה בחכמה וגו' על לשונה דייקא, אמר הקב"ה לאלו כו', ואין אז אלא שמחה שנאמר אז ימלא, ר"ל ימלא הוי"ה במילואו, זה שחוק פינו, וכמו שפירשו המפורשים. וזה אז יאמרו בגוים הגדיל ה', שהגדיל שמו הוי"ה במילואו, וכמו שפירשו התוספות פרק קמא דברכות (ג. ד"ה ועונין) יהא שמיה רבא, עיי"ש והבן:
ב) אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר אשירה לה' ונוי [טו, א-ב]. על פי פשוט יש לומר על דרך שאומרים הריני מזמן את פי להודות וכו' לשם יחוד וכו', וענינו, כי מילי דקדושה צריך הכנה והזמנה מקודם, כפירוש רש"י ריש פרק קמא דביצה (ב ע"ב ד"ה ואין יום טוב) גבי הכנה דרבה, דסעודת שבת ויום טוב בעי הכנה משא"כ חול, עיי"ש. וגם מה שאומרים לשם יחוד היינו כמו שכתוב בספר אור לישרים מר' זרח (דרוש א ד"ה ולדעתי לזה כיוונו) כי מצות צריכות כוונה לצאת בו ידי חובתו, ואם מכוון שלא לצאת אינו יוצא, ולבל יחטפו אותה התפלה והתורה או המצוה לידי החיצונים, לזה מגלה דעתו שכוונתו רק לעשות בו יחוד קודשא בריך הוא כו', ומבלעדי זה אינו רוצה בעשיה זו, ואם כן אין לזרים חלק בו, עכ"ד הגאון ר' זרח ז"ל בספר הנ"ל:
וזה שאמר כאן אז ישיר וגו', שעלה בלב משה וישראל לשיר, ולזה הזמינו את עצמם מקודם, והיינו ויאמרו לאמר בפה, וזה ענין הזמנה, אשירה באופן רק לה', לשם יחוד קודשא בריך הוא וכו'. עזי וזמרת י"ה ויהי לי לישועה זה אלי (דייקא) ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו, כל זה הזמנה לגוף השירה, כמו הריני מזמן את פי. ואחר כך התחילו לשיר גוף השירה וענו ואמרו ה' איש מלחמה וגו' מרכבות פרעה וחילו ירה בים וגו':
וטעם ענין הזמנה של הריני מזמן כו', נראה לי שהוא על דרך שכתיבת השם צריך מקודם קידוש קלמוס באיזה אות אחר כך כותבין השם יתברך (מס' סופרים פ"ה ה"ו), כמו כן כאן, פה דובר נבלה איך ידבר וכו' (עי' אלשיך שמות כח, לה). על כן מקדשין הפה תחלה באיזה תיבות, היינו אותן של הריני מזמן כו', ובזה מזמינו ומכינו לגוף הקדושה להודות ולהלל. ואפשר שזה שאמר ויאמרו לאמר, ר"ל ויאמרו מה שראוי לאמר, היינו הריני מזמן כו':
ג) על פי מה שפירש הר"מ אלשיך ז"ל (ר"פ ואתחנן ד"ה כי על כן) ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר, על דרך שאומרים קודם התפלה אדנ"י שפתי תפתח, ענינו, כי בעמדו להתפלל יראה ורעד יבא בו וחיל ורעדה יאחזנו, עד כי מגודל הפחד והבושה מי אנכי שאזכה להתפלל ולהודות כו', בלתי אפשרי לפתוח שפתיו עד כי מוכרח לבקש רחמים אדנ"י שפתי תפתח וכו'. וזהו שנאמר (דברים ג, כג-כד) ואתחנן אל ה' וגו' לאמר, היינו שיהא בכחי ויכולתי לאמר אתה החילות וגו', עיי"ש באורך: וזהו שנאמר כאן אז ישיר וגו', שעלה בלבן של משה וישראל לשיר, אך מגודל היראה והפחד ובושה עמדו ולא יכלו דבר דבר, על כן ויאמרו תחלה, שבקשו רחמים לאמר, שיהא בכחם ויכולתם לאמר הנאמר אחר כך:
ד) על פי מה דאיתא במגילה פרק קמא דף י"ד (ע"א) אמה דאין אומרים הלל בנס דפורים, רב נחמן אמר קריאתה זה הוא הלילא, רבא אמר התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, הכא אכתי עבדי אחשורוש אנן. ביאור הדברים, על דרך (שם יב ע"ב) במדה שאדם מודד מודדין לו, כמו כן אם הקב"ה עושה לנו נס נגלה כמו בצאתנו מארץ מצרים, ההלל באתגליא בפה ולשון, אבל בנס נסתר כמו שהיה בימי מרדכי ואסתר מלובש בטבע, ההלל בלב בחינת נסתר. וזהו שאמר רב נחמן קריאתה זה הוא הלילא, שבודאי בעת קריאתה כל אחד ואחד נותן הלל והודאה בלב על הנסים ונפלאות שעשה עמנו. אלא דאכתי קשה הא מצוה לספר ביציאת מצרים שנאמר (לעיל יג, ח) והגדת לבנך, ונימא סיפורא זה הלילא בלב, ועם כל זה מחויב לקרות הלל, ומדאורייתא לכמה פוסקים, לזה אמר רבא התם נס נגלה היה שעתה עבדי ה' ולא עבדי פרעה, אבל הכא אכתי עבדי אחשורוש אנן, ולא היה רק נס נסתר, על כן די הלל בלב בלבד: וזהו שנאמר כאן אז ישיר משה ובני ישראל, עלה בלבם לשיר, ואם כן כבר היה ההלל והודאה בלב, עם כל זה ויאמרו לאמר בפה דייקא. והטעם אמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, היינו נסים נגלים, על כן צריך השירה בפה באתגליא. והיינו דכתיב בישעיה (נב, ח-י) קול צופיך נשאו קול (דייקא) וגו' פצחו רננו יחדיו וגו' באתגליא, בסוד ישרים ועדה יחד, והטעם, כי חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים וראו וגו', וכיון שעשה נסים נגלים לכל, צריך ההודאה להיות נגלה לכל, וכאמור:
ה) בהקדם לפרש מה שאומרים האשכנזים (תפלת קדושה) נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותך בשמי מרום, והספרדים אומרים נקדישך כו' כנועם שיח סוד שרפי קודש. למה אנו תולים במלאכי מרום ושרפי קודש:
ונראה לי ביאור הדבר על פי מה דכתיב (תהלים קיג, ד-ט) רם על כל גוים ה' וגו' מי כה' אלקינו וגו', ופירשו בו, כי הנה כתיב (שם קלט, כ) אשר יומרוך למזימה נשוא לשוא עריך, הכוונה, שהם יומרוך וינשאוך למעלה לומר שאין כבודו יתברך להשגיח בשפלים כי אם במרומים, והיינו למען עשות מזימה. אבל האמת כי הוא יתברך משגיח בשפלים כמו במרומים, כי מלך בשר ודם יתכן לחלק שכבודו להשגיח ולשים עינא פקיחא על השרים הגבוהים וגדולים ולא על פחותי ערך, אבל הוא יתברך מנושא ומרומם על כל, וכלהו עלמין כלא קמיה (הקדמת הזוהר יא ע"ב), ולפי כבוד יקר גדולתו וגאותו יתברך אין כבודו לשים עין השגחתו גם על היושבים בגבהי מרומים, ועל כרחך במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, ואם כן כל אפין שוין לפניו, שוה ומשוה קטן וגדול לשום עינו והשגחתו עליו. וזהו שנאמר רם על כל גוים ה' לומר רק על השמים כבודו, אבל האמת כי מי כה' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים, שגם מה שרואה בשמים הוא מכח שפלותו וענותנותו יתברך, ואם כן כמו כן ובארץ, והראיה שמשגיח בארץ, כי מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה, ע"כ דבריהם: כמו כן אני אומר, בטרם יבא אדם לסדר קדושתו ולומר לפניו קדוש יאחזנו רעדה ובושה וענוה מי אנכי שאזכה להודות לו יתברך ולסדר קדושתו יתברך הלא אנכי איש נבזה, ועל כן אומר נקדש את שמך וגו' כשם שמקדישים בשמי מרום, או נקדישך כנועם שיח שרפי קודש, שלפי גודל ערכו יתברך גם הם אינם כדאים לקדש שמו יתברך, וכלא קמיה חשיבין, ועל כרחך מפני גודל ענותנותו, שכבר נודע כמו שהוא אין לו סוף אין למדותיו סוף, ואם כן אין סוף לענותנותו, ואם כן גם אנחנו רשאים לקדש שמו יתברך ברבים. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה בתחילת מזמור הנ"ל (תהלים קיג, א-ט), הללו עבדי ה' הללו את שם ה', ושמא תאמר וכי אנחנו כדאים לזה להללו יתברך, לזה אמר כי הלא ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' וכל עלמא כלא קמיה, ואם הם רשאים גם אנחנו רשאים. ומהיכן נודע חקירה זו, לזה אמר כי הלא רם על כל גוים ה' לומר רק על השמים כבודו לבלי להשגיח בשפלים, אבל האמת מי כה' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים, ואם כן כמו כן ובארץ, וכנזכר לעיל. ועוד ראיה, כי מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה, על כרחך מכח ענותנותו יתברך, לכן הללויה, וכאמור:
וזהו שאמר דוד המלך ע"ה (שם קג, כ-כב) תחלה ברכו ה' מלאכיו וגו' ברכו ה' כל צבאיו משרתיו וגו' ברכו ה' כל מעשיו, ואם כן כיון שהם רשאים על כרחך מכח ענותנותו, אם כן כמו כן ברכי נפשי את ה'. ועל דרך זה מפרש בנועם מגדים (עה"פ תהלים קד, א) ברכי נפשי את ה' (כי) ה' אלקי גדלת מאוד בלי שיעור, ואם המלאכים כדאים, גם אני כדאי, ע"כ דבריו:
וזהו שנאמר כאן אז ישיר משה ובני ישראל, שעלה בלבן שישירו, אלא שעמדו בשתיקה מגודל הבושה, על דרך מי אנכי שאזכה להודות לו יתברך. ושוב נתישבו בדעתן ויאמרו לאמר, והטעם, כי אשירה לה' כי גאה גאה, ארי אתגאי על גיותניא (תרגום), שאפילו על הגאים והגבוהים בשמים הוא מתגאה וכלא קמיה חשיבין, ואם הם רשאין להללו על כרחך אין זה רק מצד ענותנותו, אם כן גם אני רשאי. ועוד, כי הרי סוס ורוכבו רמה בים עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, על כרחך שמכח ענותנותו משגיח בשפלים כמונו להציל אותנו מהקמים עלינו, על כן ממילא מכח זה אנו רשאים להללו ולפארו באמירה בפה ולשון, מכח ענותנותו, כאמור: ו) נראה לי לבאר מקראי קודש אלו, ועם זה יתבאר המדרש (ש"ר כג, ד) אז ישיר הדא הוא דכתיב (משלי לא, כו) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. בהקדם מה שפירש מוזלה"ה (תפלה למשה ל, א) תהלה לדוד וגו' (תהלים קמה, א), על פי מה דאיתא בש"ס ברכות (לג ע"ב) ההוא דנחית כו' אמר האל הגדול הגבור והנורא [כו'] האמיץ והעזוז כו', כי סיים אמר ליה סיימתינהו לכלהו שבחי דמארך כו', הני תלת אי לאו דאמרן משה (דברים י, יז) ואנשי כנסת הגדולה תקנינהו (יומא סט ע"ב) אנן לא הוה אמרינן, ואת אמרת כולי האי. משל למלך בשר ודם שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו. ופירש הרמב"ם במורה (ח"א פנ"ט) ענין המשל לומר שהקילוס שאנו מקלסין אינו בסוג שבחו כלל, כמו מי שיש לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף שאינו מאותו סוג כלל, אם כן אינו אלא גנאי. אך מה שעם כל זה אנו מקלסין לומר הני תלת, הענין, כי אם אדם בא לספר שבחו לפי ערכו יתברך זה אי אפשר, אך מה שמקלס הוא רק לפי קוצר השגתנו, נראה זה לשבח, ושוב לא שייך סיימתינהו, כי אין זה הסיום רק מקוצר המשיג, ולא מקוצר המושג יתברך, כי אין לשבחו סוף. ועל כן לו דומיה תהלה (ע"פ תהלים סה, ב), רק אלו תלת שאמרם משה ואנשי כנסת הגדולה תקנינהו, הרי שהם השיגו לבחינות אלו לכך אמרינהו, ואנחנו אחריהן לפי השגתינו. אבל אתה שאתה אומר יותר מהשגה, על כרחך לפי ערכו יתברך, אם כן סיימתינהו ח"ו. וזהו שאמר הכתוב (שם יט, ב-ג) השמים מספרים כבוד אל, ושמא תאמר סיימתינהו, על זה אמר יום ליום יביע אומר ולילה ללילה כו', ואין מסיימין כלל להודות ולהלל. וזהו שנאמר תהלה רק לדוד, כלומר לפי ערך שהשיג דוד ולא לפי ערכו יתברך, כי אם ארוממך אלוהי המלך, לפי ערכך אצטרך ואברכה שמך לעולם ועד, לבלי לסיים כלל, וזה אי אפשר לבשר ודם שיש לו סוף, על כן התהלה הוא רק לפי ערך קוצר השגתו, ע"כ דבריו ז"ל: ובאמת הוא גנות בערכו יתברך, וכמו שפירש הגאון מליסא (הקדמת מעשה נסים) בנבוכדנצר ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד (סנהדרין צב ע"ב), שהם גנות בערכו יתברך, רק מכח חסדו מקבלם לשבח ולתהלה, ע"כ דבריו. ובזה פירשתי (זמירות לשבת, המתחיל 'ברוך ה' יום יום') ברוך אלהינו שבראנו לכבודו להללו ולשבחו ולספר הודו, שמה שאנו מהללין אותו נחשב אצלו כבוד הגם שבערכו הוא גנות, וכן הוא באומות העולם כשמשבחין אותו הוא גנות, אבל מאתנו נחשב לשבח, והיינו משום שמכל אום גבר עלינו חסדו, על כן בכל לב וכו'. וזהו שאמר הכתוב (דברים כו, יט) ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, ומפרש במה, לזה אמר לתהלה, על דרך (ישעיה מג, כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ואם כי הוא גנות בערכו יתברך, עם כל זה ולשם, היינו לשמו יתברך הוא לתפארת וכבוד:
וזהו שנאמר כאן אז ישיר משה ובני ישראל, שעלה בלבן לשיר, ויאמרו לאמר, שצריך לאמר תירוץ, כי הלא אשירה לה' כי גאה גאה המתגאה על גאים סוס ורוכבו רמה בים, ומה זה השבח נגד ערכו יתברך המתגאה על כל, הלא אינו אלא גנאי. או על פי שפירש רש"י כי גאה גאה על כל השירות וכל מה שאקלס לו עוד יש בו תוספת, ואם כן איך אשיר, הלא תקשה סיימתינהו. ולתרץ זה אמרו עזי וזמרת י"ה, שהשיר שלי רק ויהי לי לישועה, היינו כפי מה שהשגתי מה שהיה לי לישועה, זה אלי, היינו לפי השגתי מאלקותו יתברך לפי ערך זה ואנוהו בשירות ותשבחות. או אלקי אבי, מה שהשיגו אבותי, בזה וארוממנהו. אבל לפי ערכו יתברך אין אומר ואין דברים בלי נשמע "קולנו". ואם כן על כרחך לומר שיודעים היו שזה גנות בערכו יתברך, רק שמקבלו לשבח בחסדו יתברך. והן הדברים הנאמרים במדרש, הדא הוא דכתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, שמה ששבחו והודו בפיהם ולשונם איננו אלא חסד מאתו יתברך שמקבלו לשבח, וכמבואר היטב ענין זה ביפה תואר, עיי"ש:
ז) בהקדם הא דאיתא בש"ס סוטה סוף פרק כשם דף למ"ד (ע"ב) דרש רבי עקיבא בשעה שעלו ישראל מהים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו, כגדול מקרא את ההלל כו', רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמר כקטן המקרא את ההלל כו', רבי נחמיה אומר כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת כו'. ועיין שם ברש"י (ד"ה כסופר) ותוספות (ד"ה רבי), דשם מתבאר דלרבי עקיבא ורבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי שרתה רוח הקודש רק על משה, ולרבי נחמיה שרתה רוח הקודש על כלם וכוונו יחד את השירה ככתבה. ביאור הדבר, שנתנו עיניהם לומר שירה אלא שלא ידעו מה לומר איך לשבחו ולפארו ולשורר ולזמר בפה ולשון כו', הכל כגנות בערכו יתברך וכמו שכתבתי לעיל. ואמנם הבא לטהר מסייעין אותו (שבת קד.), על כן מיד שרתה רוח הקודש, לרבי עקיבא ורבי אליעזר על משה, ולרבי נחמיה על כלם, רוח ה' דיבר בם ומלתו על לשונם, ומה ששם ה' בפיהם אותו שמרו לדבר, שזה אות ומופת שזה חשוב וחביב בעיניו יתברך לקבלו באהבה:
וזהו שאמר הכתוב אז ישיר משה ובני ישראל, כי עלה בלבן לשיר אלא שלא ידעו איך, ועם כל זה בטחו בה' שישרה עליהם רוח הקודש להורותם מה שיאמרו, על כן ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה וגו' עזי וזמרת י"ה, ר"ל עזי וזמרת שאני מזמר לו יתברך איננו משלי, כי אם ויהי לי לישועה, כי רוח ה' דבר בנו ומלתו על לשון משה לרבי עקיבא ורבי אליעזר, או על כלם לרבי נחמיה, וזה עצמו ויהי לי לישועה, שהוא יושיע לנו לשיר ולזמר השירה הזאת זה אלי אנוהו וגו', כלומר מה שאנוהו בשירות ותשבחות האלו אינו משל עצמי אמרי פי, כי אם משל אלי הנותן בפי אמרי שפר. אלקי אבי, בזכות אבותי מה שארוממנהו בשירה הזאת, וכאמור: ועל זה אמר המדרש (ש"ר כג, ד) זהו שאמר הכתוב (משלי לא, כו) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, ר"ל שתחלה פיה פתחה בחכמה היינו שפתחו פיהם לומר אם שלא ידעו מה לאמר בפה ולשון, ואחר כך היתה תורת חסד מאתו יתברך להורות להם בחסדו מה שיהיה על לשונה, היינו מה שיאמרו, וכאמור:
גם יש לפרש הך קרא פיה פתחה וגו' על דרך זה, על פי מה שפירש מוזלה"ה (תפלה למשה מ, י אות ב) בשרתי צדק בקהל רב להוכיחם במוסר, ואיני יודע מה שצריך להם, הכלל בזה הנה שפתי לא אכלא, והדבר אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר, כי ה' אתה ידעת הנחוץ לומר. וכמו שפירש הנועם מגדים (ר"פ בחקותי ד"ה והוא) ה' יתן אומר המבשרות צבא רב (שם סח, יב), ע"כ דבריו. וידוע מאמר חז"ל בסוכה סוף פרק לולב וערבה (מט ע"ב) התורה שמלמדה לאחרים זהו תורת חסד. וזהו שנאמר פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד, היינו מה שצריך ללמד לאחרים, ממילא בא מה' על לשונה, והבן. ועיין מה שאכתוב (רב טוב) ריש פרשת מטות (ד"ה עוד אפשר) בעז"ה: ה) כי זה לשון המדרש (ש"ר כג, ד), אז ישיר וגו' הדא הוא דכתיב (משלי לא, כו) פיה פתחה בחכמה וגו', מיוס שנברא העולם לא היה אדם שאמר שירה כו' עד שבאו ישראל ואמרו שירה, הוי פיה פתחה בחכמה. ויש להבין מדוע אבותינו אדם ואברהם יצחק ויעקב לא אמרו שירה כשנעשה להם נס. עוד איתא במדרש (שם כג, ג) הדא הוא דכתיב (שיר השירים ד, יא) נופת תטופנה שפתותיך כלה כו', אמר משה באז חטאתי לפניך שנאמר (לעיל ה, כג) ומאז באתי וגו', באז אני מקלסך, צדיקים באותו דבר שחוטאים בו מתרצים, עיי"ש:
והנראה בכוונת הדברים על פי המבואר במורה (ח"ב פ"ה) כי עצם השבח הוא הציור המצטייר בלב, והדבור הוא רק סיפור השבח המצויר בלב. ועל פי זה פירש מוזלה"ה בספר ישמח משה (פר' בשלח עה"פ אז ישיר ד"ה וכדי) שזה שאמר הכתוב (תהלים קמה, יא'יב) כבוד מלכותך יאמרו היינו בלב, וגבורתך ידברו בפה הוא למען להודיע לבני האדם גבורותיו. וזהו שנאמר ויאמינו בה' וגו' אז ישיר, פירוש כבר שר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' החוקר לב, ויאמרו רק לאמר לזולתם, ע"כ דבריו וש"י, עיי"ש. ולי נראה לומר הטעם שהוצרכו לאמר בפה דייקא, הוא מפני שחטאו בפיהם לומר (לעיל ה, כא) הבאשתם את ריחנו וגו', וגם משה אמר ומאז באתי, וצדיקים באותו דבר שחוטאים בו מתרצים, על כן אמרו השירה בפה לתקן המקולקל. וזה כוונת המדרש נופת תטופנה שפתותיך דייקא, אם כי היה סגי בהמצטייר בלב, אלא אמר משה באז חטאתי בפה ובאז אני מקלסך בפה, כי באותו דבר שחטאו בו מתרצים: ולפי זה ניחא, שהאבות שלא קלקלו בפה לא הוצרכו לתקן, והיה די בעצם השבח המצויר בלב, ומשום הכי לא אמרו שירה בפה, אבל בלב בודאי שבחו והודו לו יתברך החוקר לב ובוחן כליות. וזהו שאמר הכתוב, אז, ר"ל בשביל שאמר משה ומאז באתי, על כן אם כי ישיר משה ובני ישראל היינו בלב, והיה די בציור המצטייר בלב, עם כל זה ויאמרו לאמר בפה דייקא, לתקן מה שאמרו אז, והבן. ואם כן ענין שאמרו השירה בפה אם כי היה די בלב היינו שגמלו חסד עם הפה לדבר השירה, כדי שיתוקן מה שקלקלו כבר, וזהו שאמר המדרש פיה (דייקא) פתחה בחכמה אם כי היה די בלב, אין זה כי אם ותורת חסד על לשונה, שגמלו חסד על לשונה לתקן המקולקל בפה ולשון. ועל זה גמר אומר דמהאי טעמא מיום שנברא העולם לא היה אדם שאמר שירה, היינו בפה דייקא לפני הקב"ה, כי אין צריך, כי די בלב כי הוא חוקר לב. עד שבאו ישראל לתקן המקולקל, ואמרו שירה בפה דייקא. ואמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה כו', כדי שיתקנו מה שקלקלו, ואין אז אלא שמחה כו', כי במקום שבעלי תשובה עומדים כו' (ברכות לד ע"ב):
ט) על פי מה שפירשתי בפרשת ויצא (ד"ה ותהר) ותאמר הפעם אודה את ה' וגו' (בראשית כט, לה), על פי דברי החובת הלבבות (שער עבודת האלקים ספ"ו) כשמודה ומשבח לה' יתברך על איזה טובה לא יהיה כוונתו לבקש על התמדת הטובה ולהוסיף עליה כו', עיי"ש. וזהו שאמרה לאה, הפעם (על העבר) אודה את ה', כי ותעמוד מלדת, שלא חשבה כלל שתלד עוד:
וזהו שנאמר ויאמרו לאמר אשירה לה' על העבר, כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים כבר, עזי וזמרת י"ה על ויהי מה שהיה לי כבר לישועה, ואין הכוונה בשביל להוסיף, וכאמור:
י) על פי דאיתא במדרש (ש"ר כג, ז), אז ישיר, הדא הוא דכתיב (תהלים סח, כו) קדמו שרים וגו'. כיון שיצאו ישראל מהים באו המלאכים להקדים שירה, אמר להם הקב"ה יקדמו בני תחלה, שנאמר אז ישיר, שר לא נאמר אלא ישיר, משה ובני ישראל תחלה. וכן דוד אמר קדמו שרים אלו ישראל, אחר כך נוגנים אלו מלאכים. והטעם, מפני שהם בשר ודם, יאמרו תחלה עד שלא ימות אחד מהם, אבל אתם חיים וקיימים, ע"כ דבריו. ומהאי טעמא קיימא לן (ילקוט ויקרא רמז תלה) שלא יאמר לה' חטאת אלא חטאת לה', כידוע. ומהאי טעמא אין להזכיר שמו יתברך רק אחר איזה תיבות, ולא בתחלה, דיש לחוש שמא ימות חלילה אחר הזכרת השם ויהיה לבטלה: ואמנם על לעתיד נאמר (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, ומפרש הזוהר פרשת ואתחנן רס"ז (ע"ב) היינו לאחר תחיית המתים (ופירש הנועם מגדים (פר' במדבר ד"ה ואמר עוד לחודש) דבריו, על פי הגמרא (סנהדרין צב.) צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן אין חוזרין לעפרן, לכך) אז כל עצמותי תאמרנה ה' תחלה, אחר כך מי כמוך, לא כמו עתה שאמרו תחלה מי כמוך אחר כך ה', ע"כ דבריו. וידוע (שהש"ר א, לו) כי אז נאמר שירה חדשה, כי לא היתה גאולה שלימה, אבל לעתיד ונאמר לפניו שיר חדש (הגדה של פסח). וזהו שנאמר אז ישיר, פירוש שאמר הקב"ה ישיר תחלה משה ובני ישראל, את השירה הזאת לשון נקבה, כי אינו גאולה שלמה ויש חשש שמא ימות אחד מהם, ולכך ויאמרו לאמר תחלה אשירה, אחר כך לה', כי אין להזכיר ה' מיד בתחלה, מאותו טעם. וכמו שאמרו להלן תחלה מי כמוך, אחר כך ה'. אבל עזי וזמרת יה בזמן ויהי לעתיד לי לישועה, כדאיתא במדרש (ש"ר כג, טו) ויהי, היה ויהיה לעתיד, אז זה אלי ואנוהו תחלה ה', אחר כך איש מלחמה וגו':
ובזה יש לפרש מה שאומרים ביוצר (גאולה) של יום שביעי של פסח, ידידים רוממוך, בשירה קדמוך, שהקדימו שירה קודם שאמרו ה', מי כמוך תחלה, אחר כך ה' באלים. והטעם, כי שירה חדשה לשון נקבה שבחו גאולים, כאמור:
יא) דהנה בזוהר (בשלח נג ע"ב) הקשה, דלעיל (יד, יג) כתיב לא תוסיפו לראותם וגו', וכאן (יד, ל) וירא ישראל את מצרים. ובספר שבט מישראל סימן כ"ז מתרץ זה, כי נודע (רש"י בראשית יט, יז) מי שניצול בזכות עצמו זוכה לראות במפלת שונאיו, וכדכתיב (תהלים קיח, ז) ה' לי פירוש למעני בעוזרי, אז ואני אראה בשונאי. אבל הניצול בזכות אחרים די להפקיע את עצמו ואינו רואה במפלת שונאיו, כדכתיב בלוט (בראשית שם) אל תביט אחריך, שלא ניצול רק בזכות אברהם. עוד יש חילוק, כי הניצול בזכות עצמו אומר שירה, אבל בזכות אחרים אינו אומר שירה, כדרשת חז"ל (מועד קטן טז ע"ב) שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש כו' (תהלים ז, א). ואם כן תחלה היה משה סבר שאינם כדאים להנצל בזכות עצמם, רק שעם כל זה יושיעם ה' למענו יתברך כדכתיב (ישעיה מח, יא) למעני אעשה, והוא שאמר להם (יד, יג-יד) התיצבו וראו את ישועת ה' דייקא, שיושיע למענו יתברך, ואז אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם וגו', כי אינכם כדאים לראות במפלתן. וגם ואתם תחרישון, פירש המדרש תהיו שותקים מלומר שירה. אבל האמת היה כי ניצולו בזכות עצמם בזכות אמונה ומילה (מכילתא בשלח פ"ג), לכך כתיב וירא ישראל [וגו'] אז ישיר, ופירש רש"י כשראה הנס, מכלל שניצולו בזכות עצמן, לכך אמרו שירה, עיי"ש: ואמנם הוא קצת דוחק לומר שמשה לא ידע שיש להם זכות מילה ואמונה, וכבר כתיב בהיותם במצרים (לעיל ד, לא) ויאמן העם, אלא על כרחך שעם כל זה לא היו כדאים רק לענין היציאה ממצרים, אבל אינו שוה לעשות להם נס כקריעת ים סוף. ובפרט שמצינו בהדיא (זוהר תרומה קע ע"ב) כי השר קיטרג מה נשתנו כו'. על כן נראה לומר שבאמת מצד העבר לא היו כדאים, לכך אמר משה לא תוסיפו לראותם וגו' ואתם תחרישון, כמו שכתבתי, ובשמעם הדבר הזה שתו אל לבם להנצל בזכות עצמם, ומיד חזרו בתשובה וקבלו עליהם מהיום והלאה עול מלכותו יתברך ברצון אמת ובלב ונפש חפצה לשמור חקותיו ותורותיו אשר יצוה להם בהר סיני, וקיימא לן (קידושין מט ע"ב) המקדש את האשה על מנת שהוא צדיק אף על פי שהוא רשע מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, הרי דבהרהור תשובה לבד נעשה צדיק. ועל דרך זה שמעתי מאמו"ר הגאון הק' ז"ל שפירש (תהלים קמה, יט) רצון יראיו יעשה, שרצונם ומחשבתם הטובה מצרפו כאלו היה מעשה, ועל דרך זה ואת שועתם ישמע ויושיעם בזכותם, זכות הרצון וקבלה בלב, ע"כ דבריו. ולכך כתיב אחר כך וירא ישראל וגו', ומזה שראו במפלת שונאים הוכיחו לעצמם שנושעים בזכות עצמם, ולכך אמרו שירה: והן הדברים הנאמרים במקראי קודש אלו אז, פירש רש"י כשראה הנס, ישיר משה ובני ישראל [וגו'] ויאמרו לאמר אשירה לה' כי וגו'. עזי וזמרת י"ה, לשון זמיר וכריתה כפירוש רש"י, ויהי לי למעני לישועה בזכות עצמי, ומה הזכות, על זה אמר זה אלי ואנוהו לעתיד, אלקי אבי וארוממנהו לעתיד, היינו מכח שאני מקבל עלי אלקותו יתברך ואנוהו מהיום והלאה. והיינו דאיתא במדרש (ש"ר כג, ו עה"פ תהלים נט, יז) ואני אשיר עזך בים, וארנן לבקר חסדך זה בקרו של מתן תורה. ירצה, מה שאשיר עזך בים וארנן, הוא לבקר, מכח בקרו של מתן תורה, הכוונה בזכות מה שאני מקבל עלי לקבל התורה בהיות הבקר. ועל זה גמר אומר חסדך, פירוש שזה חסד מאתו יתברך מה שמצרף מחשבה טובה למעשה, שהרי במחשבה רעה אינו כן (קידושין מ.), על כן שורת הדין לבלי לצרף מחשבה כמעשה, רק במחשבה טובה נוהג בחסדו יתברך לצרפו למעשה, כמבואר בנועם מגדים (פ' בראשית) [בפתיחה (ד"ה ומעתה)]: והנה עיניך רואות כי הדברים מפורשים בתפלת ערבית באמת ואמונה, המעביר בניו וגו' את רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טבע וראו בניו גבורתו שבחו והודו לשמו, על כרחך שהיה בזכות עצמם, והלא השר קיטרג מה נשתנו כו', על זה אמר הטעם ומלכותו ברצון קבלו עליהם מהיום והלאה, על כן משה ובני ישראל לך ענו שירה כו' מי כמוכה באלים הוי"ה הנוהג בחסדו לצרף מחשבה טובה למעשה לפנים משורת הדין, מי כמוכה נאדר בקדש שהוא נאדר בבחינת קדש, דמהני בהקדש גמר בלבו בלי ביטוי שפתים, כדאיתא בשבועות דף כ"ו ע"ב דאמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, ופריך הא כתיב (דברים כג, כד) מוצא שפתיך תשמור, אין לי אלא הוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין, תלמוד לומר (להלן לה, כב) כל נדיב לב כו', עד דמסיק חולין מקדשים לא גמרינן:
והיינו דכתיב (תהלים קלו, יג) לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו, שהיה על ידי חסדו שצירף מחשבה טובה למעשה, וכמו כן (שם, כה) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. כי מה שאמרו (פסחים קיח.) קשה מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, הוא מחמת שאמרו ז"ל (קידושין פב ע"ב) הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, ואמנם כשמקבל עליו ברצון לשמור חקיו יתברך מהיום והלאה, שוב הקב"ה נוהג בחסדו לצרפו למעשה לזונו ולפרנסו, וכדכתיב (שם קמה, טז) פותח את ידך ומשביע לכל "חי" רצון, (על ידי) רצון, היינו הרצון שמקבל עליו עול מלכות שמים מעתה לעתיד, וכאמור. והיינו דכתיב להלן (טז, ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו' למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, הכוונה, שלא אשגיח על העבר אם כבר הלך בתורתי, כי אם אנסנו הילך בתורתי, אם בדעתו לילך מהיום והלאה בתורתי אז אפרנסנו ויצא [העם] ולקטו וגו':
יב) אז ישיר משה וגו' הזאת לה' ויאמרו לאמר אשירה לה' [טו, א"ב]. כפל לשון. גם להבין פירוש רש"י עלה בלבו שישיר, מה קא משמע לן, פשיטא, דכיון ששר על כרחך עלה בלבו תחלה שישיר. והנראה לי על פי דברי רבינו הקדוש רבי זיסא ז"ל (הובא בנועם מגדים, פר' משפטים עה"פ אם כסף, ד"ה והרב הקדוש) להבין דברי חכמים (ברכות מה.) העונה אמן אל יגביה קולו יותר מהמברך, כי עיקר המברך הוא הלב, והפה והלשון הם המספרים השבח המצויר בלב, וכן מבואר במורה (ח"ב פ"ה), וצריך שיהיו פיו ולבו שוין, וכבר אמרו (רש"י גיטין פג. ד"ה נענה, ע"פ סוטה לב ע"ב) אין עניה אלא לשון הרמת קול, שנאמר (דברים כו, ה) וענית ואמרת וגו'. וזהו שאמרו העונה בקול אמן לא יגביה קולו יותר מהמברך, היינו הלב, ע"כ דפח"ח. וזהו שנאמר וענית (בקול) ואמרת אמירה בלב, כדכתיב (בראשית כז, מא) ויאמר וגו' בלבו, אמירה בחשאי (זוהר ויחי רלד ע"ב), לפני ה' אלקיך החוקר לב וגו', ולא מאותם שנאמר (ישעיה כט, יג) ובשפתיו כבדוני ולבם רחק. ובזה פירשתי (שם נב, ח) קול צופיך נשאו קול, ודקדק הזוהר (בשלח נה ע"ב) ישאו קול מבעיא ליה, ולדרכנו יאמר עד עתה נשאו קול יותר מהמברך בלב, ולעתיד יחדיו בפה ולב בשוה ירננו, כי עין בעין יראו וגו':
וזהו שנאמר כאן אז ישיר משה ובני ישראל, כמו שעלה בלבם לשיר השירה הזאת לה' כמו כן ויאמרו לאמר, לא יותר מהלב, רק בשוה כפי המצטייר בלב, כי אשירה לה' החוקר לב, ואינו משגיח על שיח שפתים לבד כי אם לבא בעי. ולזה אמרו בלשון יחיד אשירה, ולא נשירה, כי אם אמנם בפה ולשון אמרו יחד כאחד אבל אין דעות בני אדם והלבבות שוות, ולא ראי זה כראי זה, כי אם כל אחד ואחד כפי אשר השיג בגדולת הבורא ב"ה באותו מעמד מאשר ראו עיניו הישועה הגדולה, כמו כן אמרו שירה בפה. וזהו שנאמר ויאמרו לאמר אשירה לה' (ולא לומר נשירה) כי גאה גאה, יש בזה כמה בחינות גאות מה שסוס ורוכבו רמה בים, כלומר כל אחד ואחד משיג גאותו יתברך מזה לפי שכלו, יש מי שלמראה עיניו שלמטה ישפוט, ויש מי שרואה מפלת השר ממעל וגבוה מעל גבוה. עזי וזמרת י"ה ויהי לי לישועה, לפי מה שהיה לי לישועה. וזהו שאמרו זה אלי, כפי שאני משיג אלקותו יתברך כמו כן ואנוהו, כמו כן אלקי אבי כפי מה שאני יודע מקבלת אבותי, וארוממנהו, ולא יותר מהשגתי אשר בלבי, כי לא לפניו חנף יבוא (איוב יג, טז), כי אם תוכן לבות ה' (משלי כא, ב), ולפניו יתברך נגלו כל תעלומות:
יג) או יאמר אז ישיר וגו' [טו, א]. גם להבין פירוש רש"י הנ"ל (ריש אות יב). והוא על פי הידוע כי עיקר תכלית בריאת העולם היה כדי להוציא שלימות מדותיו יתברך מהכח אל הפועל, מדת רחום וחנון לרחם על בריותיו, כמבואר בדברי האר"י ז"ל בעץ חיים (שער א ענף א). וכבר אמרו חז"ל הדבק במדותיו, שצריך האדם להוציא מה שבכחו ובלבו אל הפועל להביאו לידי מעשה:
אמנם ידוע כי כל עוד שהדבר בלבו של אדם וברצונו טמיר.ונעלם מעין כל חי, ודאי מחשבתו זכה וצלולה בלי שום התפארות ומחשבה בלתי רצויה, כי אין לו במה להתפאר, כי אין שום אדם יודע את אשר בלבבו. ואמנם בעת שמביא מחשבתו הטובה לידי דבור או מעשה מכח אל הפועל, אז צריך להשמר ולהזהר שלא יעשה להתפאר או שלא יהיה שום ערבוביא במעשיו, כי אז הדבר נגלה לעין כל, ושכיח הזיקא חלילה. וזהו שנאמר כאן אז ישיר משה ובני ישראל כו' עלה בלבם לשיר השירה הזאת לה' החוקר לב, ויאמרו לאמר בפה, להוציא מחשבתם הטובה מכח אל הפועל. ואף על פי שהדבור נגלה לעין כל, עם כל זה אשירה לה' לבדו, ולא לזר אתו, כי הוא יודע תעלומות לב: יד) אז ישיר [טו, א]. ופירש רש"י עלה בלבו שישיר, ויאמרו לאמר. גם להבין מפני מה למעלה (יד, יד) נאמר ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, וכאן לא שתקו כי אם אמרו שירה, וכבר עמדו על זה המפורשים:
ונראה למאי דאיתא בזוהר (בשלח נג ע"ב) רבי ייסא שאל, דלמעלה (יד, יג) כתיב לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, וכאן (יד, ל) כתיב וירא ישראל את מצרים מת כו'. אלא כתיב (תהלים קו, מח) מן העולם ועד העולם, ותנינן עולם דלעילא ועולם דלתתא, עולם דלעילא מתמן שירותא כו', עולם דלתתא הוא סיומא, ומהאי עולם מתערין גבורן לתתאי, ובהאי עולם עביד קודשא בריך הוא נסין לישראל. ועל דא כתיב לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, [עד] דיתער האי עלמא, וכיון דאתמסרו ביה למתדן, כדין וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, ע"כ:
ולהבין דבריו על פי פשוט נראה על פי מה שכתב הזוהר לעיל פרשת וארא (כה ע"ב) על הפסוק (לעיל ו, יב) ואני ערל שפתים, והא בקדמיתא אמר ליה (שם ד, יב) ואנכי אהיה עם פיך. אלא רזא איהו, משה קלא, ודבור דאיהו מלה דיליה הוה בגלותא, והוה [איהו] אטים לפרשא מלין, לכך אמר ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים בעוד דמלה דילי בגלותא, ועל דא שיתף קודשא בריך הוא לאהרן בהדיה. תא חזי, כל זמנא דדבור הוה בגלותא קלא אסתלק [מיניה], כד אתא משה אתא קול, [ומשה הוה קול] בלא מלה בגין דהוה בגלותא, עד דקריבו לטורא דסיני אתחבר קלא בדבור, הדא הוא דכתיב (להלן כ, א) וידבר אלקים את כל הדברים האלה כו', ע"כ דבריו. עוד איתא בזוהר בשלח (נד ע"ב) אז ישיר וגו' את השירה הזאת לה', שירתא דמטרוניתא לקודשא בריך הוא כו', לה', בגין דאנהיר לה מלכא אנפאה, ונהיר אנפוי מלכא לקבלה, ע"כ דבריו:
ואני מאמין באמונה שלימה שיש בכל זה רזא דרזין טמירא דטמירין, הנסתרות לה' אלקינו. והנגלות לנו לפי קוצר שכלנו ודלותנו להבין ענין קול ודיבור למעלה, הוא הענין, כשאדם צועק בקול הנה נראה שמבקש דבר ובלתי נודע מה, ומחשבתו נעלם וטמיר. ואמנם כשמדבר, מחשבתו נגלית. כמו כן על דרך משל לשבר את האוזן בחינת הוי"ה, המורה על עצמותו, הוא טמיר ונעלם, זה שמי לעלם (לעיל ג, טו ע"פ פסחים נ.), וכביכול הוא נגלה על ידי שם אדנ"י, ובחינת (תהלים קג, יט) מלכותו בכל משלה. לכך נכתב אני בהוי"ה ונקרא באדנ"י (פסחים שם). ולכך נקרא מלכות פה (הקדמת תקוני זוהר, יז.), כי כמו שהפה מגלה הטמיר ונעלם וצפון בלבו של אדם, כמו כן מדת מלכות מגלה כביכול בחינת הטמיר ונעלם בעצמותו יתברך, כי הוא נעלם מצד עצמו ונגלה מצד פעולותיו הנעשה על ידי בחינת מלכות[ו] בכל משלה כידוע (תקוני זוהר, תקון יט, מ ע"ב). והנה משה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא (זוהר ויקרא כ.), לכך כתיב בפרשת שמות (ד, טז) והוא יהיה לך לפה, והבן. ובזמן הגלות שאין פעולותיו ניכרין ונגלין, ברוב עזך יכחשו וגו' (תהלים סו, ג), ושכינתא עמנו בגלותא. אם כן כד אתא משה הוה קול בלא דיבור, כי בחינת מלכות פה בחינת דבור הוה בגלותא, כי אין כבודו יתברך בהתגלות. אבל בזמן הגאולה ועת צאתינו לחירות אז נאמר (ישעיה מ, ה) ונגלה כבוד ה' וראו וכו' כי פי ה' בחינת מלכות פה דבר, והבן. לכך שיתף קודשא בריך הוא לאהרן שושבינא דמטרוניתא בחינת פה בהדיה:
והיינו דכתיב (לעיל יד, יג) התיצבו וראו את ישועת הוי"ה דייקא, בחינת קול, באתכסיא, אשר יעשה לכם היום דייקא, היינו להפיל ולהשפיל השר שלהם למעלה, שזה היה באתכסיא ולא נגלה לעיני בשר. ולכן אמר כי אשר ראיתם וגו' לא תוסיפו לראותם עוד, כי הדבר נעשה בהעלם עד עולם, עד דיתער האי עלמא, היינו סיומא דכולא, בחינת אדנ"י בחינת מלכות פה העושה התגלות כבודו יתברך בפעולותיו, כדין כתיב וירא ישראל את מצרים דלמטה מת. וזה שסיים הזוהר על שפת הים, ולכאורה זה שפת יתר בזוהר, דהיה סגי כדין כתיב וירא ישראל את מצרים מת. אבל כוון הזוהר בזה לפרש קרא גופיה, דלא אמר מת על קצה הים, כי אם על שפת הים, לומר דלכך כתיב וירא ישראל את מצרים מת, הטעם על שפת הים, כי היה בחינת שפתים לבחינת ים, בחינת מלכות המכונה ים כנודע (זוהר ויחי רלו.), בחינת דיבור המגלה הנעלם. לכך למעלה כתיב הוי"ה, בחינת קול, ילחם לכם ואתם תחרישון. אבל כאן וירא ישראל, כי אתחבר קלא בדבור ונגלה כבודו יתברך לעין כל, ומפני כך אז ישיר, עלה בלבו שישיר, אמנם השירה הזאת לה', שירתא דמטרוניתא לקודשא בריך הוא דאנהיר אנפאה ואנהיר אנפוי לקבלה, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר, לכך ויאמרו לאמר בפה:
טו) עוד יתבאר אז ישיר וגו' ויאמרו לאמר [טו, א]. גם הפייט (גאולה) של שביעי של פסח, ידידים רוממוך, בשירה קדמוך, מי כמוך ה' באלים, שירה חדשה שבחו גאולים. גם מאמרנו בתפלת ערבית, משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם מי כמוכה, מה זה שכפל ענו ואמרו. מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה זה אלי ענו ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד, מה זה דדייק בוקע ים לפני משה, וגם הכפל ענו ואמרו:
והנראה לי בכל זה על פי מה שכתב מוזלה"ה בספרו ישמח משה (פר' בשלח ד"ה ויאמר ה') על המדרש אמר הקב"ה למשה הים סוער והשונא רודף ואתה עומד ומרבה בתפלה לפני, אמר לו משה מה עלי לעשות, אמר לו (לעיל יד, טז) ואתה הרם את מטך. באותו שעה אמרו ישראל (טו, יח) ה' ימלוך וגו'. הענין דמטה למה, ומשה למה, היה ראוי להיות הים נקרע לפניו במאמרו יתברך לבד. והתירוץ לזה, דכל מעשיו יתברך ראויים להיות נצחיים כמוהו, ופעולה שאיננה נצחי צריך להיות על ידי שליח. וכאן היתה בקיעת ים סוף רק לפי שעה, ואחר כך הוצרך לשוב לאיתנו למען לנער פרעה וחילו בים סוף, לכך הוצרך לזה שליח ועל ידי מטה. ולא היה באפשרי על ידי דבורו של משה, כי שכינה מדברת מתוך גרונו של משה (עי' זוהר פינחס רלב.), ודבורו הוא דבור ה' עצמו. וזה דברי המדרש, הים סוער ושונא רודף וצריך להטביעו ואתה עומד ומרבה בתפלה לפני שאקרענו, הלא זה לא יתכן כי אז יהיה הענין נצחי. אמר לו משה מה עלי לעשות, הלא גם על ידי מאמרי ודבורי אי אפשר כי הוא דבורך, אמר לו ואתה הרם את מטך. באותו שעה, כלומר שהבינו שמה שהוא על ידי שליח איננו נצחי, אם כן גם הגאולה שהיתה על ידי שליח איננו נצחי, אז אמרו ה' ימלוך לעולם ועד, ע"כ דבריו:
וזה מאמרנו משה ובני ישראל לך ענו שירה בהרמת קול (כמו שאמרו (רש"י גיטין פג. ד"ה נענה, ע"פ סוטה לב ע"ב) אין עניה אלא בהרמת קול), בשמחה רבה ואמרו כולם אמירה בחשאי (זוהר ויחי רלד ע"ב), מי כמכה באלים ה', ודרשו חז"ל (גיטין נו ע"ב) מי כמוך באלמים, שומע חרפתו ושותק. מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה דייקא, ולא על ידי מאמרו יתברך, מזה הבינו שמה שהוא על ידי שליח איננו נצחי, על כן זה אלי ענו בהרמת קול ואמרו בחשאי ה' ימלוך, לשון עתיד, לעולם ועד. וזה בשירה קדמוך, מי כמוך ה' באלים, פירוש באלמים כאמור, שירה חדשה דייקא שבחו גאולים, ולא שיר חדש לשון זכר (עי' שהש"ר א, לו), שאז יהיה גאולה עולמית. מה שאין כן עתה, לכך אמרו שירה חדשה לשון נקבה, כי ראו שעדיין יהיה זמן גלות, שומע חרפתו ושותק כו':
וזהו שנאמר אז ישיר וגו' את השירה הזאת, לשון נקבה, כי ויאמרו מה שראוי לאמר, והוא הנאמר להלן מי כמכה באלים, היינו באלמים, ה' ימלך לעתיד לעולם ועד: טז) אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר וגו' עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה אלי ואנוהו וגו' [טו, א-ב]. והנה אז ישיר וגו', פירש רש"י עלה בלבו שישיר. ויש להבין, א', פשיטא דהכי הוא, דסוף מעשה במחשבה תחלה. ב', ויאמרו לאמר, כפל למה לי:
ובמדרש (ש"ר כג, ד), אז ישיר, הדא הוא דכתיב (משלי לא, כו) פיה פתחה בחכמה וגו', מיום שברא הקב"ה את העולם עד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה, ברא אדם הראשון ולא אמר שירה וגו', כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקב"ה. והקשה הבינה לעתים (דרוש כט) הא איתא בתרגום שיר השירים (א, א) ובמדרש (ב"ר כב, יג) כי אדם הראשון אמר שירה כשנכנס יום השבת והגין עליו, שנאמר (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת. ומסתמא גם אברהם אבינו כשניצול מכבשן האש ויצחק מן המאכלת אמרו שירה, וכן כולם שחשב שם במדרש. ומפרש הוא ז"ל הכוונה בזה, כי אדם וכן כולם אמרו שירה בשביל הישועה שעשה להם השי"ת, אבל ישראל לא היתה תכלית כוונתם בשביל שעשה להם ישועה, כי אם בעבור כבוד שמו שעשה נס ופלא, טוב לישראל ורע למצרים בפעם אחת, שנתגדל ונתקדש שמו הגדול ב"ה בכל העולם על ידי זה. וזה שאמר המדרש לא היה אדם שאמר שירה להקב"ה דייקא, ר"ל בשביל הנוגע אליו יתברך, כי אם בעבור טובת עצמם שקבלו. אבל ישראל אמרו שירה לפני הקב"ה דייקא, ר"ל בשביל הנוגע אליו יתברך, הדא הוא דכתיב אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', היינו על הנוגע אליו יתברך, ויאמרו לאמר בלשון זה אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, ר"ל הרע לפרעה, עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, ר"ל גם הטיב לי, הרי שעשה נס ופלא, טוב ורע בנושא אחד, ע"כ דבריו. הנך רואה כי הרגיש בעצמו שמה שאמרו עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה משמע שאמרו שירה בשביל שהיה להם לישועה, זה סתירת דבריו לכאורה, ולזה תירץ שהכוונה שהיו שני הפכים, כמבואר בדבריו באורך:
ולי נראה להוסיף תבלין, ולפרש הענין דמה שאמרו ויהי לי לישועה וגו' הוא בשביל כוונה עמוקה שהיתה להם בזה, דהנה כתבתי בפרשת תרומה (ד"ה והנה) לפרש מאמרם ז"ל בסוכה מ"ט (ע"ב) ומכות כ"ד (ע"א) מה דאמר רבי אלעזר מה דכתיב (מיכה ו, ח) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך, עשות משפט זה הדין, ואהבת חסד זה גמילת חסדים, והצנע לכת זה הוצאת המת והכנסת כלה. והדברים קל וחומר, מה דברים שדרכן לעשות בפרהסיא אמרה תורה והצנע לכת, דברים שדרכן לעשות בצנעה על אחת כמה וכמה. וקשה, כיון שדרכן לעשותן בפרהסיא איך אפשר לו לעשותן בצנעה, הלא כשהולך ללויה לגמול חסד של אמת ולהכניס כלה לחופה הכל רואין ויודעים מזה, ועיין שם במהרש"א בחדושי אגדות (מכות שם ד"ה בא מיכה). ופירשנו כי ענין המשפט וגמילות חסד ולויה והכנסת כלה הוא מבחינת משפטים שהשכל מחייב לעשותן, מפני שיש בהן קיום העולם, ובמקצתן מפני שיש להשיב גמולו בראשו כאשר יצטרך לזה, וכפירוש רש"י קהלת זיי"ן (ב) על הפסוק באשר הוא סוף וכו' והחי יתן אל לבו, עיי"ש. אבל אין זה עבודה שלימה כשמכוון לתועלת עצמו, אלא צריך שלא יעשה בשביל טובת עצמו ותועלת שלו או בשביל קיום העולם, אלא שיכוון למען שמו יתברך למלא רצונו, שיש בזה נחת רוח אליו יתברך. ועל דרך שאמרו (עי' ספרי עקב מט), והלכת בדרכיו (דברים כח, ט), מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא רחום וכו', ופירשו המפורשים דר"ל מה הוא חנון ורחום לא בשביל עצמו להשיב לו גמול חלילה כי אם חפץ להטיב, כמו כן אתה תהא חנון ומרחם לא לתועלת עצמך, אלא בשביל שבזה חפץ ה' לעשות משפט ולגמול חסד: והנה, העושה משפט וגומל חסד והולך ללויה ולהכניס כלה לחופה, יכול להיות הכוונה במחשבתו לטובת עצמו, או למלא רצונו יתברך. וזהו שנאמר על הכוונה שבמחשבתו, והצנע לכת עם אלהיך, ר"ל שלא יגלה מצפוני לבבו לומר ברבים שעושה כך בשביל למלא רצונו יתברך, אלא שיסברו שאפשר כוונתו למען עצמו, ולא תגלה ותראה תעלומות לבבו שהוא לשמו יתברך כי אם לו לבדו יתברך החוקר לב ובוחן כליות. וזהו שאמר הכתוב הגיד לך אדם מה טוב, סרסהו ודרשהו כאלו אמר הגיד אדם מה טוב לך, ר"ל לעצמך, ו"מה" ה' דורש ממך, ר"ל שהוא דורש ממך "מה" ה' הוא חנון ומרחם לא לתועלת עצמו כי אם שכך רצונו, אף אתה תהא כן. והיינו באלו הדברים עשות משפט ואהבת חסד ולכת למת ולחופה, שיש בזה תועלת לעצמו של אדם ומצות ה', על זה אמר והצנע לכת עם אלהיך, אם שדרכן לעשות בפרהסיא אבל העבודה שבו במחשבה לשם ה' תהא בצנעה, עיי"ש באורך: