אור ברסלב
ייטב לב שמות על פרשת בא

ייטב לב שמות· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על פרשת בא

על פרשת וארא

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו' למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים וגו' [י, א"ב]. יש לדקדק, דהיה לו לומר למען אשית, כפירוש רש"י לשון עתיד. גם לפירוש האלשיך (י, א) כי פרעה אמר (לעיל ה, ב) מי הוי"ה אשר אשמע בקולו [וגו'] לא ידעתי את ה', כלומר שם אלקים השיג וידע מצד פעולתו, אבל שם הוי"ה לא ידע, כמבואר בזוהר (בשלח נב ע"ב), וזהו שנאמר ויאמר הוי"ה וגו' כי אני הכבדתי וגו' למען שתי אותיות אלה, כלומר אותיות אלה של הוי"ה בקרבו, להאמין בו בלבו ולא מן השפה ולחוץ, עיי"ש, אכתי קשה, הוה ליה למימר אשית. וגם אומרו את אשר התעללתי, "את" למה לי. גם תחלה אמר בקרבו, ואחר כך אמר בם:

והנראה לי בזה בהקדם לפרש מאמר שלמה המלך ע"ה משלי כ' (י-יב) אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם, גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו, אזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם. על פי המבואר בספרים הק' ההבדל שבין אותיות שלנו לאותיות של אומות העולם, כי מבואר בספר יצירה (פ"ד מי"ח) כי כל אות נקרא אבן, ובהצטרף איזה אותיות יחד נבנה תיבה שנקרא בית הנבנה מכמה אבנים. והנה אותיות של כל אומה ולשון אינם רק אבנים, שאין באותיותיהן שום מילוי זולת הנכתב. אבל אותיות לשוננו הקדושה שבה נברא העולם, ובה ניתנה התורה, יש בכל אות מילוי מלבד הנכתב, ואם כן עם המלוי היא נקרא בית. על דרך משל, כשתבטא איזה אות בפה כגון א על כרחך תבנה בית, היינו אות א הכתובה היא אבן, אבל כשתקרא אותה בפה ותכירנה לאחרים לומר א, על כרחך תאמר אל"ף, הרי היא בית. וכן ב היא בי"ת, ובן ג' הוא גימ"ל, וכן כלם, לכן על פי האמת האותיות שלנו נקראים עם מילואם בית. אבל אותיות של אומות העולם אינם נקראים רק אבן. ובזה פירש הרב הק' מה"ר מנחם מענדיל זלה"ה מרימנוב (הובא באגרא דפרקא אות ערב) שעל זה אמר הכתוב (יחזקאל לו, כו) והסירותי את לב האבן מבשרכם, היינו הלשונות וכתיבת אותיות של העמים, אשר המה אבנים, שלא נבנה מאחד מהן בית, ע"כ דבריו הקדושים: עוד זאת תשכיל ותבין, כי אותיות שלנו מתרבים ומתגדלים עד לאין מספר. על דרך משל, א' הוא אחד, ואם תקראנה במלואה אל"ף עולה קי"א. ואם תמלא אל"ף כזה, אל"ף למ"ד פ"א, עולה רס"ו. ואם תמלא זה המילוי, יעלה יותר עד אין מספר, וכן כל האותיות. אבל אם תאמר רק א ולא יותר, לא יעלה רק א'. וכן ב' שנים, וכן ג' שלשה. מה שאין כן אם תאמר המילוי, הרי יש בזה עוד מילוי דמילוי, אם כן יעלה עד אין מספר:

ובזה נבין ונשכיל שצריך המלמד תינוקות של בית רבן ללמוד עמהן בראשית למודי אותיות אל"ף בי"ת גימ"ל דל"ת במילואם, כמו שנמסר לנו בקבלה מאבותינו ואבות אבותינו. והן רבים עתה עמי הארץ הסוררים המורים הנקראים לעהרערס, הפורצים גדרי עולם ללמד לנערי בני ישראל אותיות שלנו כמו אותיות של אומות העולם, היינו א' ב' ג' ד' כו' בלא המילוי. אבל האיש הירא את דבר ה' ימנע רגל הילדים מהן וכיוצא בהן, כי הן המה מארבעה אבות נזקין, ותולדותיהן כיוצא בהן. והנה ארסם ארס ברזל, שזה משורש פורה ראש ולענה המוליד מינות ואפיקורסות בלב הילד, ועין הרואה תעיד על זה בזמנינו, אשרי השומע ויחדל:

וכי תאמר מה בצע אם לומד האות ומלואו או כמו שנכתב לבד, אען ואומר להודיעך קושט אמרי אמת, הלא ידעת כי עיקר יסוד דת הישראלי להאמין בתורה שבכתב ובפירושה הנמסר לנו בעל פה, כדכתיב (להלן כד, יב) ואתנה לך וגו' והתורה זו שבכתב והמצוה זה פירושה שבעל פה, ומהן שאין מפורש בכתב כי אם נלמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, ומהן מה שהוסיפו חז"ל ועשו משמרת וסייג לתורה ומצות שהן מדברי סופרים שנצטוינו (דברים יז, יא) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך. והנה גוף האות הנכתב הוא למראה עיני הילד, והמילוי אינו רואה, וכשאומר לו שזה אל"ף הרי ל"ף נמסר לו בעל פה, והוא מאמין לו שכן הוא, הרי מחנכן ומרגילן להאמין בשתי התורות יחד שבכתב ושבעל פה. עוד יש כוונה, שבזה מיחד הדודים תורה שבכתב ושבעל פה בכל אות ואות:

ועוד זאת, כי יסוד דת הישראלי להאמין בלבו הנאמר בקבלה מאבותינו ואבות אבותינו יותר ממה שעינינו רואות בחוש ויותר ממה שמשיג בעין השכל, כי אם מכח אמונה, וכשמחנך התינוק ללמדו גוף האות הנראה לעיניו עם המילוי שאין רואהו, ומרגילו להאמין שכך הוא נמסר לנו מאבותינו, הרי מרגילו ביסוד האמונה להאמין בה' ובמשה עבדו ובדברי הנביאים והחכמים, אם כי אותותינו לא ראינו אין נביא אתנו כי אם אבותינו ספרו לנו מימי קדם, וחנוך לנער וגו' גם כי יזקין לא יסור ממנו (משלי כב, ו), כי גירסא דינקותא עדיף, ונחקק על לוח לבו של הילד כמו על הספר, וכמו שאמרו חכמים (אבות פ"ד מ"כ) הלומד ילד למה הוא דומה לכותב על נייר חדש וכו'. מה שאין כן אותן המורים החדשים שמלמדין רק האותיות כמו שנכתבין א' ב', ואינו משמיע לאזניו מילואי האותיות, מרגילו להאמין רק במה שעיניו רואות, ולא מה שאזנינו שמעו מאבותינו, וזה שורש המינות ואפיקורסות, וזה ברור ואמת לכל מבין ומאזין ומקשיב:

ובזה נראה לי לפרש מאמר חז"ל (אבות פ"ב מ"א) דע מה למעלה ממך, כלומר דע מה שהיה למעלה בדורות הקודמים ממך, שאז היה עין רואה האות הנכתב, ואזן שומעת המילוי. וטעם לזה, כי כל מעשיך בספר נכתבים, ר"ל לימודך עם הילד נכתבין בלבו כמו הכותב בספר על נייר חדש:

על כן תראה ללכת בעקבי אבותיך דורות הקודמין, ללמד לילדי בני ישראל האותיות במלואן, שעם המילוי נקרא כל אות ואות בית, וגם על ידי המילוי ומילוי דמילוי עולה עד אין מספר, והרי הם בלי מדה ומשקל. מה שאין כן כשלומד א' ב' ג' בלא מילואן, הרי הם נקראים רק אבן, וגם אינו אלא כמו משקל ואיפה שאין עולה מספרו כי אם כמו שנכתב, וכמו שכתבתי לעיל:

וזהו שאמר שלמה אבן ואבן איפה ואיפה, כלומר לימוד האותיות בלא מילואן, שהן רק כמו אבן ואיפה במשקל, תועבת ה' גם שניהם, הן מצד שאין מולידין בית, והן מצד שיש להן משקל, כאיפה. והטעם לזה גם במעלליו יתנכר נער מאביו שבשמים, אפילו אם זך וישר פעלו, כי הלב מתפעל אחרי מעלליו ואחר הרגילות, ומזה יצמח בלבו מינות ואפיקורסות לבלי להאמין רק במה שרואה. (ומזה תבין ותשכיל) אוזן שומעת המילוי של האות, ועין רואה גוף האות, ה' עושה גם שניהם, כלומר האות עם המילוי, כי בזה חפץ ללמדו ולחנכו להילד להאמין בשמיעת האוזן מה שאינו למראה עיניו. ולכן הקדים הפסוק אוזן שומעת קודם שאמר ועין רואה, כי הקבלה והשמיעה יסוד האמונה, ואיידי דחביבא ליה אקדמיה:

ובזה נראה לי לפרש הא דכתיב (דברים לא, יט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, כלומר גם המילוי שלא נכתב (וכמו כן פירושי התורה שבכתב שלא נכתב) תשים שימה בפיהם. וזהו שנאמר (שיר השירים א, י) נאוו לחייך בתורים בשתי תורות, שבכתב ושבעל פה (שהש"ר א, נב), צוארך בחרוזים, היינו במלואי האותיות, הנקשרים לאותיות הנכתבין כמו חרוזים, וכמו כן צריך ללמדן במילואיהן לתינוקות של בית רבן, למען יאמינו בתורה שבכתב ושבעל פה. וזהו שאמר הכתוב (דברים כט, כח) הנסתרות לה' אלקינו, הן הנעלמות של האותיות, והנגלות לנו ולבנינו הן גוף האותיות, עד עולם (לא כמו שנוהגין סוררים ומורים בזמנינו). והטעם לזה אמר לעשות את כל דברי התורה הזאת, דברי דייקא, תורה שבעל פה:

ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת, נבוא לפרש מקראי קודש הנצבים פתח השער. והוא בהקדם הא דאיתא בסוטה דף ל"ו (ע"ב) דיוסף אשתעי בלשון הקודש ולא הוה פרעה ידע מאי קאמר, אמר ליה אגמרן, אגמריה ולא הוה גמר. ביאור הדברים לדעתי, שלמד אותו מתחלה אל"ף בי"ת האותיות ומילואיהן כנהוג בישראל, ולא הוה גמר, כי זה דרכו לבלי להאמין בנעלמות שאין עיניו רואות, על כן לא קבל ממנו. אבל הוא ראה וידע שיוסף יודע הנגלה והנעלם. וזהו שאמר הכתוב (בראשית מא, מה) ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח, ותרגומו דמטמרין היינו מלואי האותיות של לשון הקודש שהן מטמרין, גליין ליה. אבל הוא לא גמר ממנו, כי זה דרכו לבלי להאמין במה שלא ראו עיניו. ומזה יצא חוץ לשיטה עד שכפר ואמר מי ה' וגו', אם שהשיג שם אלקים הנגלה מצד פעולותיו, אבל לא ידע את שם הוי"ה שהוא מורה על עצמותו טמיר ונעלם: וזהו שאמר הכתוב בא וגו' כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אותותי אלה הן אותיות הנגלות, בקרבו (ועיין בזוהר יתרו דף פ"ג ע"ב על הפסוק (להלן כ, א) וידבר אלקים את כל הדברים האלה, אינון דאתגלין, דכתיב (שם, טו) וכל העם רואים את הקולות, עיי"ש), כלומר שמתי בלבו לבלי להאמין רק באותיות הנגלות, ולא בהנעלמות הנשמע מפה לאוזן, ומזה בא לכפור בכל מה שלא ראו עיניו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר וגו' ו"את" אותותי, היינו אותיות (מא' עד ת') אשר שמתי בם, האי בם קאי על אותיות, כלומר אשר שמתי בתוך האותיות, מילואיהן הנעלמות אשר בם, ומכח סיפור שני ענינים אלו יגיע אל האמונה וידעו בידיעה שלא בראיה כי אני ה' הטמיר והנעלם:

ועם זה תבין מה שפירש הגאון הקדוש מה"ר שמשון מאוסטרפאלע (לקוטי שושנים, ד"ה איתא בזוהר בא) "בא" אל "פרעה", היינו תחליף עי"ן בא', ופ' בב', כי כן מתחלפים האותיות שהם ממוצא אחד, אחה"ע, בומ"ף וכו'. ואם תשים אותיות ב"א תחת פ"ע אל ר"ה הנשאר, יהיה נעשה מזה "ארבה". וזהו שנאמר למען שתי אותותי אלה, היינו אותיות ב"א בקרבו, ע"כ דבריו. ויש להבין הדבר מדוע הוחלפו אלו האותיות א' תחת ע', ב' תחת פ' דוקא. גם מה שמצינו שאמר לו משה (להלן, ט) בנערינו ובזקנינו וגו' נלך, ופרעה אמר יהי כן וגו' כאשר אשלח אתכם ואת טפכם, ופירש רש"י אף כי אשלח גם הצאן והבקר אבל הטף לא רצה לשלוח, כמו שאמר לא כן לכו נא הגברים ועבדו. מזה נראה כי נלקה במכת הארבה בשביל שלא רצה לשלוח הטף, ויש להבין וכי זה מדה כמדתו:

אבל עמוד והתבונן, כי מרגלא בפומייהו דאינשי במלמדי תינוקות של בית רבן כששואלין מה הן לומדין, משיבים שלומדים אל"ף בי"ת. ויש להבין ולהשכיל למה נקטי ב' אותיות אלו דייקא, הלא ראשית הלימוד הוא אות א', והיה להם להשיב שלומד אל"ף. ואם משיב יותר מאות א', יאמר א' ב' ג' ומדוע א' ב' דוקא. אבל אגלה לך סוד הדבר, כי גוף האות הוא אבן, ועם המילוי הוא בית, כמו שכתבתי לעיל. ועל כן כשלומד אות א' ואמר לו במלואו אל"ף, הרי עושה מא' בית. וזהו שאומרים שלומד אל"ף בי"ת, כלומר שלומד אתו אל"ף במילואו שהוא "בית", הרי לומד אות א' ב', כי ב' הוא "בית". וזה ענין חדש, תהלה לאל יתברך לא קדמני בזה אדם מעולם. והנה, האות הנגלה נראה לעין, ומילואו לא נראה, רק נשמע מפה לאוזן. וכיון שפרעה לא האמין רק בהנגלה, ולא בהנעלם, לא רצה לשלוח הטף ללמד הנגלה והנעלם, היינו שבכתב ושבעל פה, כי הוא היה מפריד אלוף, היינו הנעלם מהנגלה. ואנחנו בני ישראל מיחדים אלוף עם הנעלם. לכן נחלף לפרעה תחת עי"ן א', הוא הנגלה, ותחת פ' ב', על שם שנשמע מפה לאוזן מילוי האות, שבו היא נקראת בי"ת. וזהו שאמר הכתוב בא אל פרעה למען שתי אותותי אלה, של "בא" בקרבו, והטעם, למען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' ואת אותותי אשר שמתי בם, המילואים הנעלמים שבם, ומכח זה וידעתם כי אני ה', טמיר ונעלם. ופרעה כפר בנעלם, על כן תשים אותיות "בא", אל פרעה, כמו שנתבאר:

ובזה יש לפרש אומרו בסוף הפרשה (יג, ח) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה, הוא האמור למטה, עשה ה' לי בצאתי ממצרים. והוא מה שאמר (שם, ט) והיה לך ל"אות" על ידך, ידך היינו גוף האות הנכתב על ידך, יד כותבת, ולזכרון בין עיניך, היינו מילוי האות הנעלם, שהוא לא נראה לעין, כי אם זכרון במוח, למען תהיה תורת ה' בפיך, שהמילוי נמסר על פיך, כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים בזכות הדבר הזה, כאמור:

אבל עוד דברים בגו. כי כתיב למעלה בפרשת שמות (ג, טז-יח) ואמרת אליהם יי' אלקי אבותיכם נראה אלי וגו' לאמר פקד פקדתי אתכם וגו' ושמעו לקולך. ואמרו חז"ל (ש"ר ג, ח) סימן זה מסור בידם מיוסף שאמר (בראשית נ, כה) פקד יפקד וגו', שבלשון זה הם נגאלים. ומבואר בלקוטי תורה (פר' וירא עמ' ע) סוד פקד, שם הוי"ה במילוי יודי"ן, העולה ע"ב מספר חס"ד, ואחוריים בסוד רבוע עולה פק"ד, עיי"ש סודו. ויש לי להסביר דבריו, כי פקד משמע לטוב, פקד את שרה (שם כא, א), ולדין, פקד עון כו' (להלן כ, ה), וכאן נגאלו בכח חסד וגבורה, חסד לישראל ודין למצרים, כמו שכתב הגור אריה (לעיל ג, טז), וזה נכלל בלשון פקד. והטעם נראה לי, כי "פקד" בהיפך אתוון "קפד", לשון קפידא, וזה נובע משם יקו"ק במילוי יודי"ן, עולה חס"ד, ואחוריים בו קצת דין. וזהו שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, ירמוז להנאמר למעלה "לאמר" פקד פקדתי, דילפינן מגזירה שוה, מה להלן לאמר פקד, אף כאן לאמר פקד, בעבור זה (לשון פקד) עשה ה' לי וגו': וגם יתכן כפשוטו, והגדת לבנך וגו' בעבור זה, כלומר שתגיד לו הסבה שבעבור זה עשה ה' לי וגו', והוא לשון פקד שעל ידו נגאלו, שזה נובע ממלואי אותיות הוי"ה ורבועו, מזה תבין ותשכיל כמה גדול כח מלואי האותיות, על כן והיה לך לאות גוף האות, ולזכרון וגו' מלואו, למען תהיה תורת ה' בפיך, נמסר על ידי בפיך, מלבד שבכתב. כי ביד חזקה, "יד" ירמוז לשם ע"ב, שגבהו עשרה אותיות ורחבו ארבע אותיות השורש, חזקה ירמוז לבחינת אחוריים, הוציאך ה' ממצרים. מזה תשכיל ללמד מלואי האותיות. עמוד והתבונן, כי הוא ענין יקר:

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו' למען שתי אותותי אלה בקרבו [י, א"ב]. להבין אומרו אותותי אלה. גם המסורה, ולמען תספר באזני בנך וגו', ולמען תאריכו ימים וגו' (דברים יא, ט). יתבאר על פי שפירשתי לעיל פרשת נח (ד"ה אבל אכתי, ואילך) המדרש (ב"ר לב, ב) על הפסוק (בראשית ז, א) ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה וגו', זהו שאמר הכתוב (תהלים יא, ז) כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו, דאיתא שם בזוהר (נח סז ע"ב) כתיב (צפניה ב, ג) בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה', נח בקש צדק [ועאל בתיבותא] ואסתתר ביום אף ה', [ועל דא דינא לא יכיל לשלטאה ולקטרגא ליה], הכא אתרמיז למינדע ברזא דאתוון קדישין הפוכי דאתוון כ"ב לאתמחי לאינון חייביא, ועל דא וימחו מן הארץ (בראשית ז, כג), כתיב בא אתה וכל ביתך. ופירש רבינו בעטרת צבי (שם ד"ה שם למנדע), ר"ל לכך כתיב "בא", לרמוז הפוכי דאתוון, המורה דין, ע"כ דבריו. ויש להבין, הא "בא" נאמר להציל את נח, ואיך ירמוז בזה דין. אבל הענין כי הא"ב בדרך ישר מורה רחמים, והפוכי דאתוון בדרך תשר"ק מורה דין. ועל כן ב"א ראשי תיבות ב'יום א'ף, שבזה נמחו דור המבול, שהפכו מדת הרחמים למדת הדין. ואותן האותיות ב"א נהפכו לנח להצילו, שהוא ראשי תיבות ב'א א'תה, כי צדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים (ב"ר לג, ג). וזהו שאמר המדרש זהו שאמר הכתוב כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו, שנאמר ויאמר ה' לנח ב'א א'תה וגו', ר"ל שגם אור חוזר נהפך לנח לאור ישר, וזהו שנאמר ישר יחזו "פנימו", לשון רבים, שגם הפנים של זעם נהפך ליושר ורחמים, עיי"ש:

וזהו שנאמר כאן, ויאמר ה' אל משה "בא" אל פרעה וגו' למען שתי אותותי אלה בקרבו, ר"ל אותיותי אלה של ב"א, המורה דין, ראשי תיבות ב'יום א'ף. ורמז לזה, ו'יאמר י'י' א'ל מ'שה ב'א א'ל פ'רעה, ראשי תיבות של ביו"ם א"ף (כי האל"ף משתמש לשני פעמים, כנודע מדברי האר"י (לקוטי תורה פר' וישלח עמ' צז) בשם ישרא"ל, ומדברי רבינו (עטרת צבי) פרשת ויצא (קנו. ד"ה וכאשר) בשם דודאי"ם). ולישראל נהפך ב"א לרחמים, ראשי תיבות ב'א א'ל וגו'. כי מצינו במוסף (לשבת) אומרים ת'כנת ש'בת ר'צית ק'רבנותיה, על דרך תשר"ק, ומבואר שם הכוונה (שער הכוונות, ענין מוסף של שבת עמ' צד) כי אז עלה זעיר אנפין עד אריך שבו הארת כ"ב אתוון מתתא לעילא, בסוד מה שכתוב בזוהר (נשא קכח ע"ב) תי"ו רשים [רישומא] לעתיק יומין דלית דכוותיה, עיי"ש. והוא מקור הרחמים. וזהו שאמר הכתוב ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים וגו', ר"ל באותיות ב"א המורה דין, וידעתם כי אני ה', רחמים לישראל, באותן אותיות עצמן. וזהו ולמען "תאריכו ימים", מסוד "אריך", שבו כ"ב אותיות מתתא לעילא, מקור הרחמים: והיינו דכתיב (להלן טו, יט) כי "בא" סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים, "בא" דייקא, היפוך אתוון. וידוע כי "ים" אתוון כסדר מורה חסד, אבל "מי" היפוך אתוון בסדר תשר"ק מורה דין, כמבואר ברמ"ז. וזהו שנאמר וישב ה' עליהם את "מי הים", ששם "ים" לאותיות "מי", ובו נטבעו, אבל ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך "הים" דייקא, אתוון כסדר, והבן. וזהו שנאמר (שם יד, כז) וישב "הים" לפנות בקר (בעת שמתעורר חסד בעולם) לאיתנו, לתוקפו (מכילתא בשלח פ"ו), לבחינת תשר"ק, מאותיות "ים" ל"מי":

וזהו שאמר יוסף (בראשית מה, ח) שמני אלקי"ם ל"אב" לפרעה. כי צדיקים מהפכין מדת הדין לרחמים, סוד א"ב כסדר. וזהו (שם מא, מג) ויקראו לפניו "אברך", כלומר א"ב כסדר, הוא ר"ך, כלומר רחמים. הנה הקדים הרפואה לעורר רחמים על ישראל. וזהו שנאמר (לעיל א, א) ואלה שמות בני ישראל "הבאים" מצרימה, שורש ב"א מורה דין, על זה אמר (שם, ה) ויוסף היה במצרים, כלומר שאמר שמני אלקי"ם מדת הדין ל"אב" לפרעה, להפך "בא" ל"אב". וזהו שנאמר (להלן יג, ד) היום אתם יוצאים בחדש "האביב", כנודע מספרים הק':

בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו' [י, א-ב]. לכאורה אומרו "אני" שפת יתר, והיה די באמרו כי הכבדתי. ואפשר לומר שרמז למה שאמר פרעה (בראשית מא, מד) אני פרעה, שזה ענין גאות, כי כתיב אני הוא וגו', וזה היה מה' להכביד את לבו שיסבור שראוי לומר על עצמו אני. וזה כי "אני" דייקא במה שאמר אני הכבדתי את לבו וגו' ולמען תספר וגו', והבן:

ואמנם הנראה לי בזה כי ירמוז למה שאמר הזוהר הק' פרשת בשלח דף נ"א ע"ב וז"ל, ואי תימא הנהו אתוון תליתאי מאי טעמא לא כתיבין מנהון באורח מישר ומנהון למפרע כו', אלא למלכא דאיהו שלים מכלא, ואנפוי נהירין כשמשא, בגין דאיהו שלים, וכד דאין [דאין] לטב דאין לביש, ועל דא בעי לאסתמרא מיניה כו', דבההוא נהירו דינא יתיב ואתכסיא. אמר רבי יהודה מהכא (מלאכי ג, ו) אני ה' לא שניתי, לא פליגנא לאתר אחרא, בי אתכליל כלא, הני תרי גווני בי אתכלילן, בגין כך כלא באורח מישר אתחזיא. ואף על גב דאתוון אחידן להאי סטרא ולהאי סטרא, כסדרן כתיבין. ועיין בעטרת צבי (נא ע"ב ד"ה שם ואי) ביאור דבריו, דקשיא ליה על שם ע"ב הד' בחיבור התיבות ג' אותיות בכל אחד הם חסד גבורה תפארת, למה אותיות השלישים בדרך הישר, הלא הם כנגד יעקב, ובו שני כחות חסד גבורה, היה מהראוי שיהיה חצים ביושר לחסד וחצים למפרע לגבורה. ועל זה תירץ אשר פנימיות המלך נוטה לחסד ולגבורה, וכפי הכרעת הדעת אם לחסד או לגבורה, עם כל זה אנפוי תמיד נהירין כשמשא תדיר, שמראה פנים שוחקות מאירות כשמש בצהרים כולו חסד ישר, ולא ניכר בו שום דין כלל, לכן גם הפסוק הזה כולו ישר הגם אשר בו ההיכר למפרע, אבל הוא בהעלם גדול. ועל זה בא רבי יהודה להטעים התירוץ, דכתיב אני ה' לא שניתי. הכוונה בזה, כי ידוע אשר שם הל"ז מן ע"ב שמות הוא אנ"י, והוא תחלת מחצה חלק האחרון, מן וה"ו עד אנ"י ל"ו שמות, ומן אנ"י עד לבסוף ל"ו שמות. וזהו שנאמר אני ה' לא שניתי, בשום השתנות, ולא פליגנא לאתר אחרא בחיפך אתוון, כי אני הוי"ה הוא מרמז לתפארת ומלכות כידוע, אני בחינת מלכות (זוהר קרח קעח ע"ב) בגין דינא דמלכותא (שם משפטים קיח.), הוי"ה בחינת תפארת (שם ויקרא יא.). ולכן נכתבים ביושר, כי אנפוי נהירין בבחינת תפארת, ואני הוא בהעלם, עיי"ש דבריו הק' באורך, ואני לקטתי מדבריו כפי הצורך לעניננו:

וזהו שנאמר (דברים לב, לט) ראו עתה כי אני אני "הוא", בהעלם, בחינת הוא. וזהו שנאמר בהגדה אני הוי"ה, אני הוא (בהעלם) ולא אחר, בהיפך אתוון, כי אם ביושר, בחינת הוי"ה חסד, והבן. וזה שאמר כאן, כי מן וה"ו עד אני בחינת חסד, ומן אני עד סוף ל"ו תיבות ומשם בא בחינת גבורה, אלא עם כל זה הוא ביושר, כי אני הוי"ה לא שניתי, כאמור:

וזה אומרו כי "אני" דייקא, הוא שם אנ"י שבשם ע"ב, הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אותותי אלה בקרבו (היינו ל"ו אותיות, גימטריא אל"ה, שמן אני עד סוף). ושמא תאמר אם כן למה הם ביושר, ועל זה אמר ולמען תספר וגו', ועם כל זה וידעתם כי אני הוי"ה, אני הוי"ה לא שניתי, לא פליגנא לאתר אחרא, אלא אני בחינת הוי"ה בנהירו דאנפין, והבן זה:

ובזה יש לפרש אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם וגו', כי הוי"ה בנהירו דאנפין באתגליא, בחינת אתה, ובחינת אלקים באתכסיא בחינת הוא. וזהו שנאמר "אתה הוא" הוי"ה האלקים אשר בחרת באברם וגו' ומצאת את לבבו נאמן לפניך דייקא, כלומר כמדתך. כי כבר אמרו (סוטה יד.) הלוך אחר מדותיו יתברך, וגם אברהם היה בבחינה זו, כי באתגליא היה מדתו חסד ועובד מאהבה, ואמנם בנסיון עקידה נאמר (בראשית כב, יב) עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. ענינו, כי אז נתגלה כי תוכו רצוף יראה בחינת גבורה. וזה היה עיקר הנסיון שנתייחס לאברהם דייקא, כמו שכתב הזוהר (וירא קיט ע"ב) וז"ל, והאלקים נסה את אברהם (שם, א), את יצחק מבעיא ליה דבר ל"ז שנין הוי, אלא את אברהם [דבעי] לאתכללא בדינא כו', מאן חמי אבא רחמנא דאתעבד אכזר, אלא בגין לאשתכחא מיא באשא, עיי"ש. ולכן וכרות עמו הברית וגו' והים בקעת לפניהם (נחמיה ט, ז-יא), כי איתא במדרש (ב"ר נה, ח) בזכות אברהם נקרע הים, דכתיב (בראשית כב, ג) ויבקע עצי עולה, והוא מובן לדברינו: ובזה יש טוב טעם עוד למה שנקרא יעקב בשם ישראל, כי מדתו קו האמצעי, הכולל שתי קצוות חסד וגבורה, ואנפוי נהירין. והנה שתי הבחינות יכונו א"ל, כדכתיב (תהלים נב, ג) חסד א"ל, וכתיב (שם ז, יב) א"ל זועם, ועם כל זה בבחינות יושר אתוון, וזה "ישר אל". וזהו שנאמר (בראשית לג, כ) ויקרא לו א"ל, ואמרו חז"ל (מגילה יח.) הקב"ה קרא ליעקב א"ל, והבן:

וזהו שנאמר (להלן יד, ל-טו, ג) ויושע ה' ביום ההוא את "ישראל", ר"ל בבחינת "ישר אל", הוא אותיות השלישים הנכתבים ביושר, ויש בהן שתי מדות חסד גבורה המכונים א"ל. וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, ר"ל מה שעשה דין במצרים היה בבחינת יד הגדולה, חסד (זוהר פינחס רכז ע"ב), בבחינת יושר אתוון, על ידי זה וייראו העם את הוי"ה דייקא, ר"ל אפילו בהיותו יתברך מתנהג בבחינת חסד, עם כל זה בעי לאסתמרא מיניה. וזהו ויאמינו בהוי"ה, דקשה ליה אם ראו מה זה אמונה, אלא הוא אשר דברנו, שהאמינו שיש בבחינת הוי"ה באתכסיא בהעלם בחינת דין לירא מלפניו, ובמשה עבדו, שאם שמדתו נצח, נכלל בו מדת הוד, וכמו שפירש הזוהר (וארא כו ע"ב) על הפסוק (לעיל ו, כז) הוא משה ואהרן, וכפי מה שהביא בעץ חיים שער הארת המוחין (שער לב פ"ו עמ' קלא) הגירסא לאכללא אשא במיא ומיא באשא, עיי"ש ובעטרת צבי שם (ד"ה שם הם), ותבין. ולכך אז ישיר וגו' הוי"ה איש מלחמה הוי"ה שמו, ר"ל בהיות שמו הוי"ה בחינת חסד, עם כל זה תוכו איש מלחמה. וזה רם ונשא גדול בחינת חסד ונורא (תפלת שחרית). והבן כל זה היטב: כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אותותי אלה בקרבו [י, א]. כלומר, שתי אותותי אל"ה, לשון קשה, שהוא ראשי תיבות ה'כבדתי א'ת ל'בו, בזה היה הכבדת לבו:

או יאמר אותותי אלה [י, א]. קאי על ראשי תיבות ה'כבדתי א'ת ל'בו, ראשי תיבות הא"ל, שהוא גם כן קשה, כדאיתא ביבמות פרק ב' דף כ"א (ע"א), עיין שם: או יאמר למען שתי אותותי אלה [י, א]. קאי על שם פרעה, שהוא אותיות "הערף" (שער הפסוקים, פר' וישב עמ' צ), בזה הכביד לבו והקשה ערפו. כי שמא גרים, כדאיתא פרק קמא דברכות (ז ע"ב) למה נקרא שמה רות על שם שיצא ממנה דוד שריוה כו'. ועיין מה שכתבתי בפרשת ויחי (ד"ה ועם) בפסוק (בראשית מט, ח) יהודה אתה, עיי"ש:

למען שתי אותותי אלה בקרבו [י, א]. עיין רש"י, נלחץ לפרש אשית. גם להבין אותותי "אלה". גם לפרש הנאמר להלן (י, ט-יא) ויאמר משה בנערינו וגו' ויאמר אליהם יהי כן וגו' לא כן לכו נא הגברים וגו', להבין הויכוח. וגם כי לא דרך המלך לקלל:

והנראה לי בזה דאיתא במדרש (ש"ר ה, טז) על הפסוק (לעיל ה, ד) ויאמר פרעה למה משה ואהרן תפריעו וגו', אתם למה ודבריכם למה. ומפרש הפרשת דרכים (דרוש ד) למה דאיתא במדרש (שם א, לו עה"פ לעיל ב, כה) וירא אלקים שעתידין להמרות על ים סוף, וידע אלקים שעתידין לומר (להלן טו, ב) זה אלי. וירא אלקים שעתידין לומר (שם לב, ד) אלה אלהיך, וידע אלקים שעתידין להקדים נעשה לנשמע. כלומר שמרוב חסדיו יתברך דן את האדם לזכות להצילו על שם העתיד להטיב, ואינו נמנע בשביל העתיד להרע. וידוע כי שבט לוי לא נשתעבדו, בשביל שעתידין להיות עבדי ה'. ולזה הוקשה בעיני פרעה אתם למה פנוים מעבודה, היינו על שם העתיד, אם כן דבריכם למה, הרי עתידין לומר אלה אלהיך. והוא לא ידע דרכי ה' שמצרף טוב העתיד, ולא הרע, ע"כ דבריו. ודבריו לא נפלאו ולא רחוקים (ועיין בזוהר שמות דף י"ח (ע"ב) נתנבאו על העתיד, עיי"ש):

וזהו שאמר הכתוב כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אותותי "אלה" (שעתידין לומר) בקרבו, כלומר הכבדתי את לבו במה שהראיתי לדעת שעתידין לומר אלה אלהיך וגו'. ואמנם האמת שהשי"ת אינו מצרף רע העתיד, כי אם הטוב מה שעתידין לומר זה אלי וגו'. והיינו ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה "זה" לנו למוקש (להלן י' ז), היינו שהבינו שמה שעתידין לומר זה אלי, הוא למצרים למוקש, דעל ידי זה ראוים להגאל:

וזהו שאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו וגו', כי איתא בסוטה (יא ע"ב) שהיו יולדות בשדה תחת התפוח כו', וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה ואמרו זה אלי (ועיין במדרש בשלח (ש"ר כג, ח)). נמצא אף לפי סברת פרעה שאין דרך טף לזבוח, עם כל זה הוצרכו הטף לילך עמהם כיון שעיקר הגאולה מחמת שיאמרו זה אלי. אלא שפרעה היה סובר שאם כן יצטרף חטא העתיד, אלא על כרחך אינו מסתכל בעתיד כלל, ואינו דן רק לפי אותה שעה, אם כן אין צריך לטף. וזהו שאמר יהי כן (כי) ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם דייקא שעתידין לומר זה אלי וגו', זכותם העתיד מצרף, אם כן ראו כי רעה (חטא העגל) נגד פניכם, אלא על כרחך אינו דן רק לפי שעה, אם כן לכו נא הגברים דייקא, ולא הטף, כי אותה כלומר שילך הטף אתם מבקשים, מחמת ששבט לוי לא חטאו בזה, אבל ישראל אינם מבקשים הטף כלל, שלא לעורר חטא העתיד. וכל זה מחמת שלא ידע דרכי ה' שמסתכל בטוב ולא ברע (ועיין מה שכתבתי פרשת יתרו (ד"ה וזהו) על הפסוק (להלן יח, ט) ויחד): ועל פי זה יתבאר המדרש (שם טו, א) על הפסוק (שם יב, ב) החדש הזה לכם, זהו שאמר הכתוב (שיר השירים ב, ח-יב) קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים וגו' ענה דודי וגו' קומי לך וגו'. אמר לפניו רבונו של עולם ארבע מאות שנה אמרת לנו להשתעבד ועדיין לא שלמו, אמר ליה כבר שלמו, כי הנה הסתו עבר וגו' עת הזמיר הגיע וכו'. כלומר מה שעתידין לומר ולזמר זה אלי, אותו זכות מצטרף להגאל קודם הזמן, וקול התור (תורה) נשמע בארצנו. ולהבין הטעם מה שהקב"ה מצרף טוב העתיד ולא רע העתיד, נראה לי כי כשישראל עושים רצונו יתברך הם למעלה מהזמן, אם כן הרי הוא כאלו כבר היה, אבל כשחוטאים אז נופלים תחת הזמן, ועל כן קודם לכן אינו מצטרף, והבן. והמופת לזה שישראל הם למעלה מהזמן, כי הרי הזמן ניתן בידם והם מושלים עליו, כדכתיב החדש הזה לכם, קידוש החודש מסור בידכם, ומהאי טעמא הטוב העתיד מצרף כאלו כבר היה. ועל זה אמר המדרש (ש"ר ב, כא) קול דודי הנה זה (מה שעתידין לומר זה אלי וגו') בא, כאלו כבר היה, לכך אני מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, חשבונות וקיצין וזמנים, ובחדש הזה אתם נגאלים: וזהו שנאמר (להלן יג, ח"ט) והגדת לבנך [וגו'] בעבור "זה" עשה ה' לי בצאתי ממצרים והיה לך לאות וגו' כי ביד חזקה הוציאך. מצרף הטוב, ולא הפכו, והבן: ולמען תספר וגו' וידעתם כי אני ה' [י, ב]. ויש להבין, אם מוסב על הבנים, הוה ליה למימר למען ידעו. ואם מוסב על ישראל עצמן, הוה ליה למימר תחלה וידעתם, אחר כך למען תספר, כי הסיפור נמשך מהידיעה. והמסורה למען תספר, למען יאריכון ימיך. ובזוהר (בא לב ע"ב) פתח (תהלים פט, טז) אשרי העם יודעי תרועה וגו': בהקדם מאמר דוד המלך (שם קיט, א-ב) אשרי תמימי דרך וגו' אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו. דצריך להבין, הלא תמימי דרך הם ודאי בכל לב, כפירוש רש"י (בראשית כה, כז) תם (שא"י) [שאינו חריף] לרמות, ואם כן למה כפל לשונו: אבל יבואר על פי מה שכתב העקרים מאמר ב' פרק ט"ו לפרש (תהלים לו, ח-י) מה יקר חסדך אלקים, כי אי אפשר שתושג מדרגתו, ועם כל זה ובני אדם בצל כנפיך היינו צל סתריך יחסיון, להשיג מה כפי האפשר להם, והוא השגת פעולותיו יתברך. והיינו ירויון מדשן ביתך דייקא, הנמצאות המשתלשלות ממך, אבל ונחל עדניך, תוארי עצמותך שהם נצחיים, והאנשים בלתי נצחיים אי אפשר לאדם להשיגם בלתי אם אתה תשקם. כי עמך מקור חיים, כלומר בידך לתת להם חיים ארוכים ונצחיים, ואין מונע מצד קוצר המשיג, כי באורך נראה אור, היינו השגת השכל, ע"כ דבריו: והנה, תוארי עצמותו הוא מופשט מהדיבור והמלות. וז"ל הרמב"ם במורה נבוכים חלק א' פרק נ"ז, אמנם השי"ת אמרנו עליו שהוא מחויב המציאות, תהיה מציאות עצמו ואמתתו [ועצמו מציאותו], ואיננו עצם קרה לו שימצא. ואם כן הוא נמצא ולא במציאות, [וכן] חי ולא בחיים, יודע ולא במדע, חכם ולא בחכמה [כו']. אבל הכל שב אל ענין אחד, ואין בו ריבוי כו'. ואלו הדברים אין העלם בהם למי שהורגל בהבנת הענינים כפי [אמתתם, ו]בחנם בהשגת השכל. והפשטתו אותם, לא בכללות אשר יורו עליו המלות. וכל מקום שתמצא תוארי השם יתעלה, ראשון, אחרון, הוא כתוארו יתעלה באזן [ו]בעין, אבל הכוונה בזה שהוא אינו תחת הזמן, ואמנם אלו המלות כלשון בני אדם. הביאו מוזלה"ה (ישמח משה) ריש פרשת בראשית (ד"ה וזהו מאמר). ובזה פירש, אני חכמה שכנתי ערמה (משלי ח, יב), מופשט מהדיבור והמלות, דמי שאינו משיג רק כמשמעות הדיבור הוא נעדר מחכמה. אמנם אם בא להשפיע שכל לזולתו, זה אי אפשר, רק על ידי הדיבור, וממילא הוא מהנמנע, רק על ידי השגת פעולותיו, כמו שנאמר (תהלים קמה, יא'יב) כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו להודיע לבני האדם גבורותיו. וזהו שנאמר (שיר השירים א, ד) נזכירה דודיך לזולת, [זה נמשך] מיין, [היינו] השגת פעולותיו, אבל בעומק השכל מופשט ממלות, מישרים אהבוך, אהבת מישור בלי אמצעי מפסיק, ע"כ דבריו ודפח"ח. וזה לשון העקרים מאמר א' פרק ב', וכן נאמר מי שלא הגיע למדרגת עיוני להאמין הכתובים בדרך מסכים אל האמת, ומאמין אותם כפשוטו, ועלה מזח בידו דעת כוזב להיותו חושב שזה דעת התורה, איננו יוצא [בזה] מכלל בעלי תורה חלילה. וגדולה מזה כתב הראב"ד בפרק ג' מהלכות תשובה הלכה זיי"ן, יעוין שם ובכסף משנה:

וזהו שאמר דוד אשרי תמימי דרך, שאין להם בחינת חכמת השגת השכל, ההולכים בתורת ה' להבין הדברים כמשמען, כיון שעל כל פנים מאמינים בה' כפי השגתם, אשרי נוצרי עדותיו שאנו מעידין ה' אחד, ואין בו ריבוי, על כן בכל לב דייקא ידרשוהו, מופשט מהסיפור, כי אם בהשגת השכל בעומק הלב, והבן:

וזהו שנאמר למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך, השגת פעולותיו, שזה אי אפשר כי אם על ידי דבור, אחר כך תעלו למעלה מזה להשיג עצמותי, "וידעתם" כי אני ה', שזה אי אפשר כי אם בידיעת השכל, לא בדיבור, וכמו שנאמר (דברי הימים - א כח, ט) דע את אלקי אביך ועבדהו. וזהו שאמרו (תענית ב.) איזה עבודה שבלב זו תפלה:

ושמא תאמר איך אפשר להשיג תוארי עצמותו הנצחיים, והאדם קצר ימים, לזה אמרה המסורה למען יאריכון ימיך. ושמא תאמר איך אפשר מקוצר המשיג ועומק המושג, לזה פתח הזוהר אשרי העם "יודעי" תרועה להתחבר אליו, הוי"ה (רחמים) "באור" פניך יהלכון, וכפירוש העקרים באורך נראה אור. בשמך יגילון "כל היום", שזה השגה המביאה לידי שמחה וגילה, שאין לה הפסק, כמו שכתבו העקרים ומוזלה"ה, שאי אפשר שתפסוק ותשקוט, להיות הדבר הנכסף בלתי בעל תכלית. ובצדקתך ירומו, למעלה מהשגת השכל, יום יום, והבן:

וזהו שנאמר להלן (פרשת בשלח (טו, א-ב)) אז ישיר וגו' ויאמרו לאמר בפה ודיבור אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, היינו השגת פעולותיו הנראה בים. וזה שפירש רש"י, כל מה שאקלס עוד יש בו תוספת שאי אפשר להתפיסו בדיבור, והיינו גאה על גאה. אבל עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, שאי אפשר בלתי בישועתו יתברך, זה אלי, השגת עצמותו, ואנוהו. וזהו שאמר אבא שאול (שבת קלג ע"ב וברש"י ד"ה הוי דומה) אני והוא, כלומר שאי אפשר כי אם בהשגת השכל בלב בלי דיבור, שאינו נודע כי אם ביני לבינו יתברך, והבן:

ואפשר להבין בזה המדרש (ש"ר כג, ד) אז ישיר, הדא הוא דכתיב (משלי לא, כו) פיה פתחה בדיבור, בחכמה היינו בהשגת השכל מופשט מהדיבור, שאי אפשר כי אם בחסדו יתברך, וזהו שנאמר ותורת חסד על לשונה, למעלה מלשונה, היינו מה שאמרו זה אלי ואנוהו, כדפרישית, על כן אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה וכו':

וזהו שאמר דוד (תהלים סו, טז יז) לכו שמעו ואספרה (בדיבור) וגו' אשר עשה לנפשי, אליו (בשבילו יתברך) פי קראתי להודיעם גבורותיו, ורומם למעלה מזה תחת לשוני, שאי אפשר להוציאו בדיבור, כאמור. ועל דרך זה פירש העקרים מאמר ב' פרק כ"ח, (עה"פ תהלים קג, א) ברכי נפשי את ה' תוארי פעולותיו, וכל קרבי את שם קדשו בחינת עצמותו שאי אפשר לבטא בשפתים, עיי"ש:

ויאמר ה' אל משה וגו' אחרי כן ישלח אתכם מזה כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה [יא, א]. יש להבין אומרו גרש יגרש בכפל. גם אומרו "מזה" צריך ביאור, הוה ליה לומר "משם". ובמסורה, גרש (את) האמה הזאת ואת בנה וגו' (בראשית כא, י), גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון (משלי כב, י). עוד במסורה, ויצא מדון, ויצא בקיר יחתרו להוציא בו (יחזקאל י"ב (יב)), לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו (חבקוק ג' (ה)):

וכל אלה באחת יבוארו על פי דאיתא במדרש (ש"ר ב, א), יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו [וגו'] ארך אפים ורב חסד (תהלים קג, ז-ח), שהאריך אף עמהם ומטה כלפי חסד, נסתכל בטוב, ולא ברע שעתידין לעשות. ופירש הפרשת דרכים דרך מצרים (דרוש ד), דאיתא במדרש (שם ג, ב) ראה ראיתי את עני עמי וגו' (לעיל ג, ז), הדא הוא דכתיב (איוב יא, יא) כי הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן, את מוצא בשעה שיצאה הגר מביתו של אברהם כתיב (בראשית כא, טו) ויכלו המים מן החמת, אמרו מלאכי השרת מי שעתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו הבאר, אמר להם איני דן את האדם אלא בשעתו. וכן כשהיו ישראל במצרים ויאמר ה' ראה ראיתי, זה מעשה העגל, אף על פי כן איני נמנע מלגאלם. ויש לדקדק, הא איתא במדרש (שם, ד) אהא דכתיב (לעיל ג, יא) מי אנכי וגו' וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, אמר משה באיזה זכות אגאלם, אמר לו ה' (שם, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, בזכות שעתידים לקבל התורה הם נגאלים, הרי שדן הקב"ה על שם העתיד. אך התירוץ מבואר, שאין דנים כפי מדת הדין, אלא רב חסד מטה כלפי חסד, על כן מסתכל בהעתיד לטוב, ולא לרע, ולכן מצטרף טוב העתיד ולא הרע. וזה כוונת המדרש (שם א, לו עה"פ ב, כה) וירא אלהים את בני ישראל ראה שעתידין להמרות על ים בים סוף, וידע אלהים, שעתידים לומר (להלן טו, ב) זה אלי ואנוהו. היינו שמצרף טוב העתיד לדונו לזכות, ולא הרע לדונו לחוב. וזה לפנים משורת הדין, כי אם מרוב חסדיו יתברך, ע"כ דברי הפרשת דרכים:

וזהו שנאמר אחרי כן ישלח אתכם מ"זה" כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מ"זה" דייקא, ר"ל מכח זכות "זה" אלי ואנוהו שעתידים לומר. ושמא תאמר אם כן למה אינו מצרף מה שעתידים להמרות על הים ומה שעתידים לעשות העגל, על זה אמרה המסורה "גרש" האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני, ועם כל זה נאמר שם (כא, יז) כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם, ולא היה דן אותו לפי מעשיו העתידים לבא, ואם כך לישמעאל בן אברהם, כל שכן לזרע אברהם יצחק ויעקב אלו ישראל. ושמא תאמר הלא המקטרג יקטרג הכי שורת הדין כך הוא, ממה נפשך, אם אתה דן על שם העתיד להטיב למה אי אתה דן על שם העתיד להרע, על זה אמר "גרש" לץ זה השטן ויצא מדון וישבות דין וקלון, ר"ל לא ינהוג במדת הדין, כי אם בחסד וברחמים. ועל זה אמר, על זה הלץ ויצא בקיר יחתרו להוציא בו, וראיה לזה דכתיב לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו, פירש רש"י מצאתי במדרש בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל טרדו למלאך המות להפליגו בדברים אחרים, שלא יקנתר לומר אומה שעתידה לכפור בך לסוף ארבעים יום אתה נותן להם התורה, עכ"ל. וזהו שנאמר כאן בכפל כשלחו "גרש", ללץ, הוא השטן, שלא יקנתר, אחר זה יגרש אתכם מ"זה", מזכות "זה" אלי שעתידים לומר, והכל ניחא:

עוד יתכוון לדברי הזהר פרשת בלק דף קצ"ט (ע"א) על פסוק (ירמיה מו, כח) כי אעשה כלה בכל הגוים [וגו'] ואותך לא אעשה כלה, דחיקו ועאקו דישראל גרים לון דטב ליהוי ותועלתא וכו', כי בכל הגוים אעשה כלה, כלה ברפיון לישראל [כמה] דהוי לון דחיקו ועאקו, כלה, דכתיב (ישעיה סא, י) וככלה תעדה כליה, ועל דא ואותך לא אעשה כלה, כי אם תהיה כלה, עיי"ש:

וזהו שנאמר כאן כשלחו "כלה" גרש יגרש אתכם מזה, ר"ל מתיבת "כלה", כי למצרים יכלה בתיבת "כלה", ולישראל יגרש מזה ויהא צירוף "כלה", כדכתיב וארשתיך לי לעולם (הושע ב, כא), וכמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך (ע"פ ישעיה סב, ה): דבר נא באזני העם וישאלו [יא, ב]. אמרו חז"ל (ברכות ט.) אין נא אלא לשון בקשה, אמר הקב"ה למשה אמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו', ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. הקשו המפורשים, מה צריך לומר בבקשה, הלא נצטוו על כך. ב', למה לי הטעם שלא יאמר וכו'. ג', בהם, למה לי. ד', הנאמר להלן (יב, לה) ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו וגו', כדבר משה למה לי. ה', קשה להבין גוף הדבר, מה זה הבטחה לאברהם אבינו שיצאו ברכוש גדול, הכי אוהב כסף היה חלילה:

והנראה לי בזה על פי מה שאמרו בראש השנה (ד.) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, וכתב מהרש"א (חדושי אגדות פסחים ח. ד"ה ע"מ) דכן הוא בכל המצות, כדמוכח שם בגמרא, הרי דמותר לעשות מצוה להנאתו. והקשו תוספות (שם ד"ה שיזכה) הא אמרו (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס, ותירץ התוספות יום טוב (שם ד"ה אל), נהי דמותר להנאתו, אבל מדת חסידות שיהיה עובד מאהבה שלא להנאתו. וזה שהבטיח לו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, היינו באיכות, שלא יקחוהו להנאתם כי אם לשם ה', וזה עבודה גדולה: ועל דרך רמז ירמוז דאיתא בגמרא (פסחים נ ע"ב) בעושים שלא לשמה נאמר (תהלים נז, יא) עד שמים חסדך, נוהג עמהם על פי חקי הטבע. ובעושים לשמה נאמר (שם קח, ה) גדול מעל שמים חסדך, למעלה מחקי הטבע. וזהו שנאמר ברכוש גדול, שעל ידי זה יהיה נאמר עליהן "גדול" מעל שמים כו', ויהיה הנהגתם למעלה מטבע. וזה שהוצרך לומר בבקשה, לא בגזירה, כי מן הדין מותר להנאתו, שאלו ממצרים כו' (לקיים מצות ה' שלא להנאתכם, על אופן) כדי שלא יאמר אותו צדיק ואחרי כן יצאו ברכוש "גדול" לא קיים "בהם" דייקא, כלומר אם שיצאו ברכוש, אבל עם כל זה לא קיים הבטחה בהם בעצמם, כיון שלא היתה כוונתם לשמים, ולא נאמר על זה גדול, והבן: אלא דאם כן יש להבין מאמרם ז"ל (סוטה יג.), חכם לב יקח מצות (משלי י, ח) זה משה, שכל העם נתעסקו בביזה והוא בארונו של יוסף. הרי מעלת ישראל גדלה, שהם שברו טבען ועשו מצוה שיש בה הנאתן לשם שמים, מה שאין כן משה עשה מצוה שאין בה הנאת עצמו לכאורה. אבל האמת כי גם בזה היה הנאת עצמו, שעל ידי ארונו של יוסף נקרע הים לפניהם, כדאיתא במדרש (מדרש תהלים קיד, ט) הים ראה וינס (תהלים קיד, ג), ארונו של יוסף ראה וכו', ומשה לא נתכוון בשביל זה כי אם לשם שמים. והיינו דכתיב (להלן יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע דייקא, לא בשביל הנאתו. וזהו שאמר הכתוב (יב, לה'לו) ובני ישראל עשו "כדבר משה", שנטל עצמות יוסף שלא להנאתו, כמו כן וישאלו וגו' שלא להנאתן, כי אם לקיים דבר ה'. ולכך וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, מכח שעשו הדבר הזה מיראתו יתברך נשאו חן ודבריהם נשמעים, והבן:

ויש להוסיף תבלין, כי ה' חפץ למען צדקו לזכותם במצוה זו שיש בה הנאת הגוף וביקש מהן לבלי לעשותן להנאתן, וכמו כן במצות אכילת פסח שיש בו הנאה, וצריך שיאכלנו לשם פסח דייקא לשם ה' (כמבואר להלן בדברינו על הפסוק (יב, ד) איש לפי אכלו), שזה ענין עבודה חוץ לטבע אנושי, למען למדוד להם כמדתם לעשות להם נסים חוץ לטבע כדכתיב גדול מעל שמים חסדך. ועם זה יובן דברי הטור (או"ח סי' תל) שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו כו'. דמה ענין תואר "גדול" לענין הנס. אלא הוא אשר דברנו, כי מפני שלקחו ביום ההוא הפסח על מנת לאכלו לשם ה' ולא להנאתן, וכבר פירש רש"י (שם, כח) וילכו ויעשו בני ישראל, כיון שקבלו עליהם מעלה עליהן הכתוב כאלו כבר עשו, הרי זו עבודה חוץ לטבע, ומפני זה עצמו נעשה להם נס חוץ לטבע כמבואר שם, ומכח הנס ניכר שהיתה מחשבתם לשם ה', שעל זה נאמר גדול מעל שמים חסדך, ומפני כך קורין אותו שבת הגדול: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' החדש הזה לכם וגו' [יב, א"ב]. במדרש (ש"ר טו, נ) הדא הוא דכתיב (זכריה ד, יד) אלה שני בני "היצהר" העומדים על אדון כל הארץ, מלמד שהיה הקב"ה מבקש באיזה דבר לגאול את ישראל ולא מצא, עד שמצא זכותו של משה ואהרן כו', עיי"ש. עוד שם (שם, יב) החדש כו', רבי מאיר אומר לי ולכם הוא הגאולה, שנאמר (שמואל"ב ז, כג) אשר פדית לך ממצרים גוים ואלקיו, וקבעו החדש הזה לי ולכם, שאני רואה דם הפסח ומכפר עליכם, שנאמר דברו אל כל עדת בני ישראל, ותהא שמחתכם שלימה, אפילו מי שהוא עני. שה בשביל כו', תמים לשמו של הקב"ה, שנאמר (דברים לב, ד) הצור תמים וכו'. וגם להבין מה שכתב בעל הטורים ריש פרשת שמות, א'ת יעק'ב אי'ש (לעיל א, א) סופי תיבות שב"ת, בזכות שבת נגאלו. וקשה, הלא בלאו הכי הבטיח הקב"ה לגאלנו, כמו שאמר לאברהם (בראשית טו, יג-יד) ידוע תדע וכו' ואחרי כן יצאו וגו', והבטחתו אינה חוזרת ריקם: בהקדם לפרש המאמר (זמירות לליל שבת, המתחיל 'רבון כל העולמים') ואעיד אשר בראת וגו' ואשנה ואשלש, על פי מה שכתב בספר אהל יעקב על המדרש (ביצה טו ע"ב) זכור את יום השבת לקדשו (להלן כ, ח), זכרהו מאחר שאתה בא להשכיחו, עיין שם ריש פרשת לך הענין, כי במצות שבת הגוף ונפש שניהם יחדיו יקחו חלקם, ובעת ישב על הלחם וירבה במעדנים במה יודע איפוא אם בעבור מצות ה' או בעבור לענג גופו להנאתו, אם לא על ידי המחשבה הזכה לה'. וזהו שאמרו זכרהו מאחר שאתה בא להשכיחו, כלומר הציב לך ציונים לזכר מצות שבת ולקבעו בחוק הזכרון, על היותו עלול להשתכח מלב העושה בעסקו באכילה גופניית, והרצון לזכור שלא לכוון להנאתו, כי אם לשם ה', עיין שם. וגם עיין מה שכתב בספר הנ"ל בפרשת תצוה בפסוק (להלן כח, ב) ועשית בגדי קדש, על המדרש (מדרש תהלים קלג) היה משה דואג שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה, יצאה בת קול (תהלים קלג, ב) כשמן הטוב וגו', ועדיין היה אהרן דואג שמא אני מעלתי, יצאה בת קול וגו'. והענין, כי יש מצוה שיש בהן ערב מחמת מתיקותן, ומועיל מחמת קיום המצוה, כמו עונג שבת ויום טוב יש מקיימין מחמת התענוג שבו, אבל חסידים ואנשי מעשה אינם עושים כי אם לקיים מצות ה'. וכמו כן בשמן המשחה, שהיה בה בחינת ערב מצד מעלה הגדולה וכבוד, ומועיל, שנבחרו לשרת בקדש, על כן דאגו שמא מעלו שנתכוונו להנאת עצמם לכבוד ולתפארת, ועל זה יצאה בת קול כו'. ועל פי זה פירש (יריעות האהל שם) המדרש במגילת אסתר (אסת"ר ז, יב) כל מה שהיה המן מקטרג על ישראל למטה היה מיכאל מלמד סניגוריא מלמעלה, אמר לפניו רבונו של עולם אין בניך מתקטרגין על עבודה זרה כו' אלא שהן משמרין דתך, שהיה אומר המן שאוכלים ושותים ואומרים עונג שבת, כלומר שהיה מקטרג שעושים מצוה זו שלא לשמה כי אם להנאתן. אמר לו הקב"ה לא שבקת ולא אשבק, הדא הוא דכתיב (שמואל'א יב, כב) כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול. כוונת הדברים, שאילו היה הקטרוג בשביל עזבם את ה' ח"ו וילכו אחרי הבעלים חלילה, היה הדין נותן למדוד כמדתן לעזבם, אבל אחר שבאמת עושים המצוה, רק שאינם עושים לשם ה' כי אם למענם למען הנאתם, אם כן הדין נותן למדוד כמדתם כי תושיע להם ימינו, אך לא למענם כי אם למענו, כענין שנאמר כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול דייקא, והבן, ע"כ דבריו:

והיוצא מכל זה, כי עיקר מצות שבת לענגו שלא להנאתו, כי אם לקיים רצונו יתברך. ואם עושים כן למענו יתברך, גם הוא יעשה לגאול אותנו לא למענו, כי אם למענינו. וכמו כן ענין השביתה, צריך שלא יהיה למענינו לנוח ולפוש, או בשביל שהטבע והמזל שבתאי המשמש בשבת גורם להשבית ולבטל כל דבר וכמו שכתב זקיני מהרש"א (חדושי אגדות שבת קנו. ד"ה מחשבתיה) אהא דמעשה בחסיד אחד כו' ונמלך ולא גדרה (שבת קנ ע"ב), ע"ש, כי אם בשביל קיום רצונו יתברך. וזהו שנאמר (ויקרא יט, ג) את שבתותי תשמורו, אני ה' גזרתי, כמו שכתב מהר"י אברבנאל (ר"פ קדושים): וזהו שאומרים ואעיד אשר בראת וגו' ואשנה ואשלש עוד דייקא, תוספת מרובה להעיד על כוסי בתוך שמחתי, לבלי להשכיחו אז, כי אם לזוכרו. וזהו רבותא יתירתא מהזכרה שבתוך התפלה בעמדו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. וזהו שאומרים כאשר צויתני לזכרו ולהתענג, ר"ל לזכרו בשעת התענוג. ושמא תאמר איככה אוכל עשות כן, הלא זה מעבודות הקשות למשוח ביין את בשרי ולזכור את השבת כי בו שבת ה' וינפש, על כן אומרים ביתר נשמתי אשר נתת בי, היא שעמדה לי להתגבר נגד החומר על ידי תוספת קדושת נפש יתירה. בו אשבות לא למעני, כי אם כאשר צויתני לשרתך, והראיה, וכן אגיד גדולתך ברנה דייקא, אם שמפאת המזל המורה על עצבות, כמאמר היערות דבש (ה"ב דרוש ב) על הפסוק (אסתר א, י) ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, איתא במדרש (אסת"ר ג, יא) שבת היה, ועל כן מצוה לזמר בשבת בשירות וברננות. ומזה ראיה כי השביתה איננה מפאת מערכת המזל או הטבע לעמוד לפוש, כי אם לקיים מצות ה'. וזה דברי בעל הטורים, כי ודאי היה הקב"ה גואל אותנו, אך למענו, אך מצות שבת למענו היא שעמדה לנו לגאול אותנו למענינו. וזהו שאומרים ושויתי ה' לקראתי דייקא, למדוד במדתי, שתרחמני עוד בגלותי לגאלני, כלומר בזכות עצמינו ולמענינו כמו שאנחנו שובתים למענו:

ועל דרך זה אמרתי (ייטב פנים, שם הגדול אות א) טעם למה נקרא שבת שלפני הפסח שבת הגדול, עיין טור (או"ח) סימן ת"ל. והוא על פי מה שכתבו האלשיך (שמות לא, יג) והאר"י (שער הפסוקים, פר' תשא עמ' קנב) על הפסוק (שם) ואתה דבר וגו' אך את שבתותי תשמורו, כי משה במצרים קבע להם יום מנוחה בשבת קדש (ש"ר א, כח), וזהו שנאמר ואתה (דייקא) דבר וגו' אך את שבתותי, בשביל ששבתותי תשמורו, כי אות הוא ביני כו', ולא בשביל מצאו מנוחה, עיי"ש. והנה במצרים שבתו רק למען ינוחו, אמנם בשבת שהיה אז ביו"ד בחדש, כמו שכתב הטור, ולקחו וקשרו השה כו' וראו בעיניהם כי שוב אין עול מצרים עליהם וכבר מצאו מנוחה מן העבודה, על כרחך שבתו בשבת בשביל שכן צוה ה'. ולכך נקרא שבת הגדול, כלומר שבת של הגדול, הוא ה' שנאמר (תהלים מח, ב) גדול ה' ומהולל, וכמו שפירש בספר נועם מגדים פרשת בראשית (ד"ה עמדו) דבר גדול מעשה מרכבה (סוכה כח.). וזה (טור שם) מפני הנס שנעשה בו, כלומר הנס יציאת מצרים שהיה למענינו, היה "בו", בזכות שבת קודש ששבתו אז למענו:

אמנם דעת המדרש הזה שלא מצא באיזה דבר כי אם בזכות משה ואהרן, שלא מעלו בשמן המשחה, אם כי היה בזה הנאת עצמן עשו לשמו, לכך כתיב אלה שני בני היצהר, הרומז לשמן המשחה כמו שכתב היפה תואר שם (טו, ד), העומדים על אדון כל הארץ. והיינו דכתיב אל משה ואל אהרן וגו' לכם, ר"ל בזכותכם ולמענכם. ושוב דרש המדרש לי ולכם הוא הגאולה, עם כל זה כתיב הכא רק לכם, להורות כי הגאולה הוא רק למענכם. והוא, דברו כו' תמים, לשמו של הקב"ה, ולא להנאתכם. וכמו שפירשתי ואכלו את הבשר וגו' צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו (יב, ח), כלומר שלא יאכלוהו לשם הנאה ותאוה, כי אם לשם ה', כאלו הוא מרור שאין בו הנאה. ומזה הטעם עצמו צוה ה' לאכלו עם מרור, להורות על כוונה זו. וכמו שאתם תעשו עיקר לשמו יתברך, כמו כן הוא יעשה למענכם ולכם. על דרך שפירשתי (ייטב פנים, שפת הים אות טו) אני לדודי בשביל דודי, ודודי לי בשבילי, והבן:

ב) החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם וגו' [יב, ב]. יש לדקדק על שנותו את טעמו פעמים ראש חדשים ראשון הוא לכם. ובזוהר הק' (בא לט ע"ב) לכם לכם תרי זימני למה, אמר רבי יצחק מינייהו אשתמע יתיר, דכתיב (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו כו', דא לכם ולא לשאר אומין. וצריך להבין דבריו הק' על פי פשוטו. ובמדרש (ש"ר טו, א) החדש הזה לכם, הדא הוא דכתיב (שיר השירים ב, ח-יא) קול דודי הנה זה בא וגו' ענה דודי ואמר לי קומי לך וגו', אמר לפניו רבונו של עולם ארבע מאות שנה אמרת לנו להשתעבד בנו ועדיין לא שלמו, אמר ליה כבר שלמו, שנאמר כי הנה הסתיו עבר כו'. והוא משולל הבנה מה ענינו לכאן. עוד איתא במדרש (עי' ש"ר טו, יג) החדש הזה לכם, זהו שאמר הכתוב (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק כו'. והוא פלאי:

ונקדים כי איתא בילקוט במדבר (רמז תרפד) בשעה שנתן הקב"ה תורה לעמו ישראל נתקנאו בהן אומות העולם, ואמרו מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות, מיד סתם הקב"ה פיהן ואמר להן הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שמביאין בני, שנאמר (במדבר א, יח) ויתילדו על משפחותם לבית אבותם. וכבר עמדו על זה הקדמונים, הלא אמרו חז"ל (עבודה זרה ב ע"ב) אהא דכתיב (דברים לג, ב) וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, מלמד שחזר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבל התורה. עוד, מה שאמרו מה ראו אלו להתקרב יותר, דלכאורה הכי הוה להו למימר, מה ראה הקב"ה לקרב אלו יותר כו'. והאלגזי מפרש על פי דברי חז"ל בעבודה זרה פרק קמא (שם) דלעתיד יאמרו האומות כלום כפית עלינו הר כגיגית כשם שכפית על ישראל, אז יאמר להם הקב"ה הראשונות ישמיעונו כו'. וזה דברי המדרש, כי אז אמרו מה ראו להתקרב, כלומר מפני מה נתקרבו הם בעל כרחם על ידי כפיית הר, ולא עשה כן לכל גוי, אמר להם הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין, ר"ל שהיו האומות פרוצים בעריות ולא שמרו שבע מצות הראשונות, ומה לכם עוד, הוא כדברי הגמרא ממש, ע"כ דבריו ז"ל: גם אני אענה חלקי דצריך להבין מה שאנחנו אומרים (ברכת התורה) אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, הלא לא רצו שום אומה לקבלה כנזכר לעיל. גם צריך להבין ענין הכפיה מה טיבו, הלא ההכרח לא ישובה. ובספר יערות דבש (ח"א דרוש ה) כתב לפרש על פי דברי הגמרא שבת דף קנ"ו (ע"א) חד אמר מזל יום גורם וחד אמר מזל שעה גורם, האי מאן דבכוכב נוגה יהי גבר עתיר וזנאי, האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא כו'. רבי יוחנן אמר אין מזל לישראל, דכתיב (ירמיה י, ב) מאותות השמים אל תחתו. ואף רב סובר כן, דאמר רב יהודה אמר רב מנין שאין מזל לישראל, דכתיב (בראשית טו, ה) ויוצא אותו החוצה, אמר ליה הקב"ה צא מאצטגנינות שלך כו'. ולפי זה, האומות שנתונים תחת ממשלת המזל לא רצו לקבל התורה, כי המזל מכריח אותם על טבעם הנולד להם, והם מושפעים מהמזל ברום המעלות. אמנם ישראל נודע כי לפי מערכת השמים וכוכביהם אין להם שום קיום ומצב, דהרי אברהם עקר היה, וכמו כן יצחק כו', אך שהגביהם הקב"ה למעלה מהמזל, כדאיתא (זוהר מקץ קצה.) בהא דכתיב (דברים לב, ח-ט) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם כו' כי חלק ה' עמו וגו', כי כל האומות נפלו תחת שרי מעלה, וישראל נפלו לחלקו של הקב"ה. וזהו היה ענין הכפיה שאמר הקב"ה לישראל אם אתם מקבלים התורה ולא ישגיחו על המזל, שידעו שאין המזל מכריח להם שהם למעלה מהמזל, מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם ח"ו, כי המזל מורה על שפלות ישראל ודלותם, כי כפיית הר כלומר המזלות הנקרא כיפת הרקיע. ובזה סרה מהר קושית האומות מפני מה לא כפית עלינו הר כגיגית כו', כי בהם לא היה מקום להכריח אותם, כי אצל האומות המזל מורה על רוממותם (וזהו שאנחנו אומרים (קידוש ליו"ט) אשר בחר בנו ורוממנו מכל לשון, כלומר שבחר בנו במה שהרים אותנו למעלה ממזל, שעל ידי זה זכינו לקבל התורה), ע"כ דבריו ז"ל וש"י:

וזהו שאמר המדרש שאמרו האומות מה ראו אלו להתקרב, כלומר כי אנחנו בני ישראל נקראים (תהלים קמה, יד) עם קרובו, כי אנחנו תחת ממשלתו יתברך בלי שום שר ומזל. אבל האומות הם תחת שרי מעלה ומזלות, לכך קוראים ליה אלהא דאלהא (מנחות קי.), אבל אצלינו נקרא (לעיל ה, ג) אלהי ישראל, ועל ידי זה יכולנו לקבל התורה, כי אין המזל מכריח אותנו לשום דבר. וזה שאלתם מה ראו להתקרב אלו יותר מכל האומות, פירוש מפני מה הגביה אותם למעלה ממזל ונעשים קרובים אליו יתברך יותר מכל האומות. מיד אמר להם הקב"ה הביאו ספר יוחסין, כלומר כי אנחנו זרע אברהם יצחק ויעקב אשר בצדקתם וכחם הגדול יצאו מאיצטגנינות וזכו להתרומם למעלה ממזל, ואתי שפיר:

ובזה אמרתי לפרש מאמרינו בתפלת המועדים אתה בחרתנו וגו', כי הוא לכאורה כפל לשון. ולפי האמור יבואר היטב. ונקדים עוד מאמר חז"ל (רש"י במדבר כו, ה) כי אמרו האומות אם בגופן שלטו בנשותיהן לא כל שכן, לזה כתיב החנוכי הפלואי, ה"א בראש, יו"ד בסוף. וזהו שאמר הכתוב (תהלים קכב, ד) שבטי י"ה עדות לישראל, שהורתם ולידתם בקדושה. וזהו שאומרים אתה בחרתנו מכל העמים, ושמא תאמר מה הבחירה, הלא האומות לא רצו לקבלה. אמנם מחמת שהם תחת המזל, אבל אנחנו למעלה ממזל יכולנו לקבל, וזהו גופיה הבחירה, לזה אמר שבחרתנו במה שרוממתנו מכל הלשונות, הן האומות, שלכך מיוחד לכל עם לשון אחר מפני שמקבלין מאותו שר שלהם, ואנחנו בני ישראל יש לנו לשוננו לשון הקודש שאנחנו תחת הקב"ה אשר באותו לשון נברא העולם כנודע (ב"ר יח, ד), על ידי זה קדשתנו במצותיך. וקרבתנו מלכנו לעבודתך, שעשנו קרובים אליו כנזכר לעיל. והנה, מה שאנחנו למעלה ממזל הוא מכח האבות כנזכר לעיל, ושמא תאמר אם בגופן שלטו בנשותיהן לא כל שכן ואין לנו יחוס אמתי ח"ו אל האבות, לזה אמר ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת, להעיד עלינו כי אנחנו זרע קדש, על דרך שבטי י"ה עדות לישראל כאמור: ובזה אמרתי (ייטב פנים, דורש טוב אות כג ד"ה נמצא) לפרש (יחזקאל ט"ז ח') ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, כלומר על דרך דאיתא במדרש בא (ש"ר טו, ד) שנגאלו קודם זמנן בזכות אבות, שנאמר (שיר השירים ב, ח) מדלג על ההרים, הן האבות. וזהו שנאמר עתך, זמן הגאולה הוא רק עת מחמת דודים, הן האבות. ושלא תאמר מנא לן ששמרו יחוסיהן, לזה אמר ואפרוש כנפי עליך, הן האותיות ה"א משם הוי"ה ב"ה, ויו"ד משם אדנ"י, כמו שכתב האור החיים פרשת פינחס (במדבר שם), עיי"ש, בזה ואכסה ערותך וגו', ששתי אותיות אלו עדות לישראל נאום ה' אלקים ותהיי לי, ולא לזולתי, שלא נתערב ביניהם מעם אחר ח"ו, שהיו גדורים מעריות. וזהו שאמרו חז"ל (ויק"ר לב, ה) שנגאלו ממצרים בזכות ארבעה דברים, שלא שינו שמם ולשונם, ושלא היה בהם דלטורין, ושהיו גדורים מעריות. כי מזל מצרים היה שאין עבד בורח (מכילתא יתרו פ"א), והוצאתן היה על ידי שידוד מערכה שלא כהוראת המזל כנודע, וזה היה בזכות אבות. וידוע כי ההולך בדרכי אבות הקב"ה מתקומם עליו בזכות אבות. וזה היה הוראתם בקדושה, כי דרכו בדרכי אבות במה שלא שינו שמם ולשונם, שלא להתערב בין האומות הנתונים תחת השר שעל ידי זה יש להם שינוי לשון ושינוי השם, וגם שהיו גדורים מעריות מטעם זה. וגם לא היה בהם דלטורין, שזה מורה על אחדות שהיה ביניהם, לאשר נפלו בחלקו של האחד ומיוחד, על דרך דכתיב אתה אחד וכו' ומי כעמך ישראל גוי אחד (דברי הימים - א יז, כא). על דרך מאמר חז"ל (ויק"ר ד, ו) דבעשו שהיו לו רק שש נפשות כתיב (בראשית לו, ו) נפשות ביתו, וביעקב כתיב (לעיל א, ה) שבעים נפש, מטעם זה, ומכח זה זכו להגאל. על כן מאוד ראוי לגדור גדר ולעמוד בפרץ להיות שמור וזהיר לשמור הארבעה דברים הללו, שעל ידי זה אנחנו מקוים גאולתנו ופדות נפשנו. והרבה יש לדבר מזה בדור הזה, המקום ירחם עלינו במהרה:

והנה, האות והמופת שישראל הם למעלה מהמזל הן שלשה אותות נאמנים: האחת היא יציאת מצרים, כי אז היה מזל טלה ראש לכל המזלות (זוהר פינחס רנא.), והקב"ה הוציאם משם בכח גדול ויד חזקה כנזכר לעיל. ובזה פירשתי מקרא שכתוב בפרשת שמות (ג, יב) וזה לך האות בהוציאך וגו', ופירש רש"י וזה שתצליח בשליחות לך האות על הבטחה אחרת שתעבדון את האלקים כו' (כלומר כי מכח היציאת מצרים מוכח שישראל הם למעלה מהמזל). ולכאורה מה צריך אות על שיקבלו התורה, הלא הבחירה חפשית ומי יעכב בידם. אלא שלא יאמר משה כי המזל מכריח אותם כמו אצל האומות, לזה אמר לו הקב"ה כי היציאה ממצרים זה האות שהם למעלה ממזל, וממילא יוכלו לקבל התורה. וזהו מאמרו יתברך בהוציאך וגו' תעבדון את האלקים על ההר הזה, כלומר למעלה ממזל המכונה בשם הר, כמו שכתב היערות דבש הנ"ל: האות השני הוא מצות שבת, על פי מה שכתב היערות דבש חלק ב' דרוש ג' לפרש מאמרם ז"ל (שבת קיח ע"ב) השומר שבת כהלכתו אפילו עבד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, כי טעות דור אנוש היתה, הגם שידעו שהעולם מחודש, אמנם סברו כי השי"ת מסר הנהגת העולם לכוכבי השמים וכסיליהם. אמנם השומר שבת כהלכתו, דהיינו ששומח בו בלי עצב ודאגה, זהו מורה כי אנחנו למעלה מהמזל, כי כבר אמרו חכמי הטבעים כי משפט יום השבת לפי הנהגת מזל שבתאי להיות בו עצב ותוגה ויגון, וכאשר נוצרים הקדמונים יסדו להם יום השביעי ליום צום ועינוי לבלי לשמוח בו כלל, ולכך אנחנו עם קדוש השמחים בשבת קודש בגיל ושמחה בשירות ותשבחות, מורים כי הממשלה לה' לבדו, ולכך מוחלין אפילו עבד עבודה זרה כדור אנוש, ע"כ דבריו עיי"ש. ובזה נתתי טעם לשבח על מה שמצות שבת במרה נצטוו (סנהדרין נו ע"ב) קודם מתן תורה, להורות נתן הקב"ה כי אין למערכת הכוכבים כח וממשלה לענוש את העוברים על משפטי הכוכבים ומזלות, ועל ידי זה יוכלו לקבל התורה כנזכר לעיל:

האות השלישי הוא מצות קידוש החדש, שנמסר לבית דין, ואיתא במדרש (פס"ר טו, יח-יט) ובילקוט פרשת בא (סוף רמז קצ) החדש הזה לכם, אמר הקב"ה עד עתה חשבון של חדשים ושנים בידי, מכאן ואילך הן מסורים בידכם כו', גזרו בית דין שלמטה היום ראש השנה אמר הקב"ה העמידו בימה העמידו סניגורין, נמשכו בית דין לעברו למחר, אמר הקב"ה העבירו בימה ויעברו סניגורין, שנאמר (תהלים פא, ה) כי חק לישראל הוא אז משפט לאלקי יעקב. ועיין ש"ך ביורה דעה סימן קפ"ט (ס"ק יג) דקיימא לן (נדה לח.) שיפורא גרים, הרי הנהגת העולם והילוך המזלות בידינו. ואיתא בזוהר הק' (הקדמה י.) שאל האי מינא אהא דכתיב (ירמיה י, ז) כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך, אבל בישראל יש, אמר ליה רבי שמעון אין הכי נמי, דכתיב (שמואל-ב כג, ג) צדיק מושל ביראת אלקים. ולכן אנחנו נקראים (שבת סז.) בני מלכים:

ובזה יובנו דברי המדרש. החדש הזה לכם ראש חדשים, שקידוש החדש מסור בידינו, אפילו מזידים, שנאמר (ויקרא כג, ב) מועדי ה' אשר תקראו אותם, קרינן אתם כו' (ראש השנה כד.). אמר הקב"ה בי מלכים ימלוכו, ורוזנים, הן בית דין המעברים חדשים ושנים, יחוקקו צדק אימתי יהיו המועדים. ולזה אמר אחר כך (משלי ח, כ) באורח צדקה אהלך וגו', כי בכל השנה אומרים (תפלת שמו"ע) מלך אוהב צדקה ומשפט, כי הקב"ה מתנהג בצדקה לפנים משורת הדין, אבל בר"ה אומרים המלך המשפט (ברכות יב ע"ב). וזהו שנאמר באורח צדקה אהלך, אפילו בשכבר אני בתוך נתיבות המשפט, שהעמידו בימה לבוא במשפט, עם כל זה כשנמלכו בית דין לעבר השנה אני מצוה להעביר הבימה, ואהלך באורח צדקה כמו בכל השנה. נמצא מזה שהנהגת הילוך המזלות בידינו מוכח שאנחנו למעלה מהמזלות, והנם נתונים תחת ידינו: והנה, נודע שהקשו כלם על מה שיצאנו ממצרים קודם הזמן. אך התירוץ פשוט למה שאמרנו כי אנחנו למעלה מהמזל, ממילא אנחנו למעלה מהזמן, כי הזמנים באים רק מכח הילוך המזלות, והרי אנחנו למעלה מהם. והן דברי המדרש, החדש הזה לכם, ביאורו שקידוש החדש מסור בידינו, זהו שאמר הכתוב קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים כו', ואיתא במדרש חזית (שהש"ר ב, כא) מדלג על החשבונות והקצים ובחדש הזה אתם נגאלים, הובא בפרשת דרכים (ריש) דרוש ה"א. ענה דודי ואמר לי קומי לך וגו', אמר לפניו רבונו של עולם ארבע מאות שנה אמרת להשתעבד בנו ועדיין לא שלמו, כקושיא הנ"ל, אמר ליה הקב"ה כבר שלמו, כי הנה הסתו עבר וגו', כלומר שאתם למעלה מהזמן, והוכחה לזה ממצות קידוש החדש שמסור לכם. ולכן יפה אסמכיה המדרש לכאן:

והן דברי הזוהר הק'. כי ראשון קאי על הקב"ה, הנקרא ראשון (ש"ר טו, א ע"פ ישעיה מד, ו). וזהו שאמר הכתוב החדש הזה לכם כו', כלומר שמסור בידכם, מזה מוכח כי ראשון הוא הקב"ה לכם, ולא לשאר אומות, כי הם תחת שרים ומזלות, אבל אתם תחת יד הקב"ה בעצמו, כדכתיב כי חלק ה' עמו, והבן:

ועל פי האמור יש לפרש מאמרנו בתפלת מוסף שבת וראש חדש, חדש עלינו וגו' למחילת חטא ולסליחת עון כי בעמך ישראל בחרת כו'. ויובן על פי דאיתא (תנחומא [ישן] פקודי ב), משכן העדות (להלן לח, כא), עדות לישראל, שאין סליחה אלא לישראל. ביאורו על דרך דאיתא במדרש (ילקוט יחזקאל רמז שנח) שאלו לחכמה נפש החוטאת כו', לנבואה כו', הקב"ה אומר יעשה תשובה. ואיתא במפורשים דמצד שרים ומלאכים אינם מסכימים על תשובה, רק הקב"ה חותר מתחת כסא כבודו, וכדכתיב במלאך (להלן כג, כא) כי לא ישא לפשעכם כו', ולזה בישראל שיש בהן השראת שכינתו יתעלה מועיל תשובה, ולא באומות שהם תחת שרי מעלה. ועל דרך זה מפרש מוזלה"ה וייז הרקח שבת קיט.) מה שאמר אדם הראשון (ב"ר כב, יג) כך הוא גדול כחה של תשובה, אם כן מוכח שאנחנו למעלה ממזל, מיד פתח ואמר (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת, על דרך שכתב היערות דבש הנ"ל, ע"כ דבריו:

וזה מאמרנו חדש עלינו וגו' לטובה ולברכה, כי אם אמנם בשעה שאין המערכת מורה על זה עם כל זה תרוממנו למעלה, על כן תמחול ותסלח, וזה מאמרנו למחילת חטא ולסליחת עון, והטעם, כי בעמך ישראל בחרת כו' ושבתות להם הודעת וראשי חדשים לעמך קבעת, דמזה מוכח שאנחנו למעלה ממזל, ואם כן יש סליחה ומחילה וברכה כנזכר לעיל. ולפי נוסח האר"י זצוק"ל אתי שפיר טפי, דאחר למחילה ולסליחה אמרינן ויהי החדש הזה סוף וקץ כו', על פי הגמרא (סנהדרין צח. ע"פ ישעיה ס, כב) זכו אחישנה, לא זכו בעתה, ולכאורה איך נימא ויהי החדש הזה סוף וקץ כו', שמא עוד לא הגיע זמן הגאולה, והשבעתי אתכם כתיב (שיר השירים ב, ז). אמנם אחר שהתפללנו על מחילת עונותינו, אם כן הרי כבר הוא זכו, ואז אחישנה, אם כן יהי החדש הזה סוף וקץ כו'. ועוד טעם נוסף על מאמר ויהי החדש הזה סוף וקץ כו', כי בעמך ישראל בחרת כו', אם כן משבת וראש חדש מוכח שאנחנו למעלה ממזל ולמעלה מזמן, אם כן ליכא זמן כלל, אם כן יהי החדש הזה סוף וקץ לכל צרותינו תחלה וראש לפדיון נפשנו, כן יהי רצון אמן:

ג) החדש הזה לכס וגו' [יב, א]. יש לדקדק, כפל ענין במלות שונות. ב', אומרו לחדשי השנה בה"א הידועה, והיה די לומר לחדשי שנה. ובמדרש (ש"ר טו, ב) קידוש החדש לכם הוא ובידכם, כדכתיב (ויקרא כג, ב) אשר תקראו אתם כו', אפילו שוגגים כו', הדא הוא דכתיב (תהלים נז, ג) אקרא לאלקים עליון וגו'. ויש להבין למה ניתן להם מצות קידוש החדש באותו שעה קודם כל המצות. ובמדרש (שם, ד) החדש הזה לכם, הדא הוא דכתיב (שיר השירים ב, ח) קול דודי הנה זה בא כו' מדלג על ההרים, בזכות אבות שנקראו הרים, כדכתיב (מיכה ו, ב) שמעו הרים וגו': וכל אלו כאחת יבוארו בהקדם לפרש המסורה, ושמתי פדות וגו' (לעיל ח, יט), פדות שלח לעמו (תהלים קיא, ט), והרבה עמו פדות (שם קל, ז). עיין בעל הטורים (לעיל ח, יט), ואיתמר ביה משמיה דגברא רבא הגאון הקדוש מלאנצוט זלה"ה, למחר יהיה האות הזה (לעיל שם), היינו אות הוא"ו, כי יהיה פדות מלא בוא"ו: והנראה לי בזה על פי מה שכתב הבינה לעתים (דרוש מב) לפרש הא דכתיב (תהלים קל, ו-ז) נפשי לאדנ"י משומרים לבקר וגו', למאי דקיימא לן הבעל חייב לפדות את אשתו (כתובות מו ע"ב), שתקנו פדיונה תחת פירות (שם מז ע"ב), אם כן בדין הוא שהקב"ה יבוא ויגאלנו, כדין איש לאשתו כביכול. אבל באמת קיימא לן (שם נב.) פעם אחת הוא פודה אבל לא שתי פעמים, על כרחך צריך לומר דאינו אלא מכח חסדי ה' יתברך. וזהו שנאמר נפשי לאדנ"י משומרים לבקר שומרים לבקר, שתי גאולות ושתי פדיונות, הגם דאינו מחויב לפדות שתי פעמים, עם כל זה יחל ישראל וגו' כי עם ה' החסד לפנים משורת הדין, על כן והרבה עמו פדות שתי פעמים, ע"כ דבריו וש"י: ולכאורה אמר דבר חכמה אבל אין שמועתו מכוונת להלכה, ומקטין תקותנו, ובצפיותינו צפינו מכח שורת הדין כבעל לאשתו, ולפי דבריו אינו אלא חסד, ולא ניחא למארייהו דנימא הכי. על כן נראה לי דדין גמור הוא לגאלנו גאולה שלימה כדין בעל, אף שכבר גאלנו וגאל אבותינו ממצרים והרי הבעל אינו מחויב לפדות כי אם פעם אחד, הכא שאני, כי בשעה שהוציאנו ממצרים לא היתה אז כנסת ישראל נשאת לבעל כביכול, כי היה קודם מתן תורה דאז קידש אותנו כביכול בכסף (או) [זו] ביזת הים, או בשטר הן הלוחות, וכפה עליהם הר כגיגית כדין חופה, ואז היה הנשואין, ומאז הפירות הן מצות ומעשים טובים לבעל כביכול, ופורקנן תחת הפירות. אבל בשעה שהוציאנו ממצרים לא היה בידינו תורה ומצות, וכמו שאמר השי"ת למשה (לעיל ג, יב) בהוציאך את העם וגו' תעבדון את האלקים, וכתיב (יחזקאל טז, ז-ח) ואת ערום ועריה ואמרו חז"ל (ש"ר א, לה) בלא מצות ומעשים טובים, ואעבור עליך וגו' זה הגאולה, לא היה אלא מכח חסד חנם. אבל משעת מתן תורה ואילך שיש לנו דין אשה על בעלה, מחויב לגאלנו בדין תחת פירותינו מצות ומעשים טובים. והיינו דכתיב (תהלים קיז, ב) כי גבר עלינו חסדו, אבל עתה ואמת ה' לעולם, אמת דייקא, דכתיב ביה דין, כדאיתא פרק קמא דעבודה זרה (ד ע"ב). ובזה מתורץ מה שהקשה התוספות יום טוב בברכות (פ"ז מ"ג סד"ה נברך) מדוע בברכת התורה תקנו שם הוי"ה ב"ה ובברכת המזון אלקינו, ולמה שכתבתי אתי שפיר דהתורה היתה בחסדו ובזה קדשנו, ואחר כך מחויב במזונות בדין כבעל לאשתו:

וזהו שאמרה המסורה, ושמתי פדות וגו', עם כל זה למחר יהיה האות הזה, היינו פדות מלא וגאולה שלימה, כדברי הבעל הטורים. ושמא תאמר הלא אינו מחויב רק פעם אחת, לזה אמר לא כן הוא, אלא בדין הוא לגאלנו, כי עיניך רואות פדות שלח לעמו אחר כך צוה לעולם בריתו, היינו נתינת תורתו הנקראת ברית(שבת לג.), ומזה תדין כי פדות הראשון לא היה בדין, אלא מטעם כי עם ה' החסד דייקא, אבל עתה בדין גמור הוא מכח הפירות, לכן והרבה עמו פדות:

וזהו שאמר משה (לעיל ג, יג) ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, כי שם אהי"ה ושם הוי"ה ב"ה מורה על חסד, ושם אלקים ואדני מורה על מדת הדין, לזה בקש לידע באיזה שם הוא גואלם, אם בשם של חסד או במדת הדין. ונפקא מינה, אי בדין אינו מחויב לפדותם עוד, ואם מכח חסדו מחויב לפדותם עוד. על כן השיב לו השי"ת אהיה אשר אהיה, ואמרו ז"ל (ברכות ט ע"ב) אהיה עמהם בשעבוד זה, אשר אהיה עמהם בשעבוד מלכיות. ר"ל שאפדה אותם באותו אופן, הגם שאהיה עמהם עתה עם כל זה אהיה עמהם בשעבוד מלכיות לפדותן פעם ב', והטעם, כה תאמר לבני ישראל אהיה דייקא, המורה על חסד כידוע (עי' כללי הרח"ו [ס"ס עץ חיים] סוף כלל כ), כי הוא מרמז למדה ראשונה, שלחני אליכם, אם כן זו מצד חסד, אבל אחר כך בדין הוא לגאלנו: ועוד טעם שני לזה אמר לו השי"ת, והוא דודאי אם פדה הבעל את אשתו מחמת שאכל פירותיה שוב אינו מחויב לפדותה פעם ב', אבל אם בפעם הראשונה לא פדה אותה משל עצמו רק מנכסי מלוג שלה, שלקח נכסי מלוג שהן שלה ונתן לשוביה לפדותה, ודאי מחויב לפדותה פעם ב'. וכמו כן אשר גאלנו ממצרים זה מכח זכות אבותינו, כדכתיב (לעיל ו, ה) ואזכור את בריתי וגו', והיינו נכסי מלוג שלנו, על כן בדין אהיה עמהם בשעבוד מלכיות מכח הפירות מצות ומעשים טובים של עצמינו. והיינו (מיכה ז, כ) תתן אמת (זה מדת הדין, כדאיתא פרק קמא דעבודה זרה (שם), עיי"ש) ליעקב (על דרך דכתיב (ירמיה לא, י) כי פדה ה' את יעקב), ומה שפדה אותו כבר זהו רק חסד לאברהם, מכח מדת החסד וזכות אברהם, כדכתיב (תהלים קה, מב-מג) כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו ויוציא עמו בששון וגו':

והיינו דכתיב (להלן יח, א) וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלקים למשה וגו' (למאן דאמר (זבחים קטז.) יתרו אחר מתן תורה בא), שהבין יתרו כי מה שעשה אחר כן היה בחינת אלקים, מדת הדין, כי הוציא הוי"ה (בחינת רחמים) את ישראל ממצרים, ואחר כך בדין הוא, כנזכר לעיל:

וזהו שאמר הכתוב (שם יד, לא-טו, ב) וירא ישראל את היד הגדולה, בחינת חסד (זוהר פינחס רכז ע"ב), אשר עשה הוי"ה במצרים, לכך ויאמינו בה' וגו' על לעתיד, כי אז ישיר וגו' על לעתיד לבא, כפירוש רש"י. ויאמרו לאמר דייקא, הן על עבר והן על עתיד, ועל שעבר אמרו אשירה לה' כי גאה גאה, ועל שלעתיד אמרו עזי וזמרת וגו' ויהי לי לישועה, כפירוש המדרש (ש"ר כג, טו) היה ויהיה לי לישועה. הגם שאין פודין שני פעמים, עם כל זה כאן היה ויהיה לעתיד, והטעם, כי זה (הגאולה העתידה) אלי ואנוהו בזכות עצמינו, והגאולה שעברה היתה מכח אלקי אבי וגו', בזכות אבות, כאמור:

ונקדים הא דכתיב (דברים יא, יב) מראשית השנה ועד אחרית שנה, ופירושו על דרך הפיוט (קינות לתשעה באב, המתחיל 'אאדה עד חוג שמים') איומתי בכל השנה אומרת הוא השנה הזאת (קץ גלותנו). וזהו שנאמר מראשית השנה הידועה, שסוברים זהו שנת גאולה וישועה, ועד אחרית שנה סתם, כי עוד בן ישי לא בא בעוה"ר. וידוע אמרם ז"ל (ראש השנה יא.) בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל, וכדאיתא במדרש (ש"ר טו, יא) קבע בו ראש חדש של גאולה שבו עתידין להגאל. וזהו שאמר הכתוב החדש הזה לכם ראש חדשים, כעת שבו נגאלו, וכמו כן לעתיד ראשון הוא לכם לחדשי השנה, בה"א הידועה, הוא השנה שיהיה שנת גאולה במהרה בימינו, שיגאלנו גם כן בניסן, ויהיה אותו ניסן [ראש חדש] לשנה ההוא. נמצא הבטיחם השי"ת כאן על גאולה העתידה, ושלא יהיה תקותם למפח נפש הלא כבר גאלנו ממצרים ואין הבעל פודה שתי פעמים, לזה אמר המדרש זהו שאמר הכתוב (שיר השירים ב, ח-י) קול דודי הנה זה בא עתה, מדלג על ההרים, לא בשביל מעשינו כי אם בזכות אבות. לכן הנה זה עומד וגו' משגיח מן החלונות לגאלנו מהרה, כי ענה דודי ואמר לי קומי לך דייקא רעיתי ולכי לך דייקא, ר"ל שלך, כמו שדרשו גבי ויתן לך (בראשית כז, כח), בזכותך (ב"ר סו, ב). וגבי חמץ, שלך אי אתה רואה (פסחים ה ע"ב). וכמו כן בתרומה, נתתי לך (במדבר יח, ה), שלך תהא להסקה כו' (שבת כה.). כלומר כי גאולה ראשונה לא היתה שלך, כי אם בזכות אבות ובחסדו יתברך, אבל גאולה העתידה הוא מחויב, כי אוכל פירות כביכול, ושלך הוא בזכות עצמך, והבן:

אמנם הלא נודע (כתובות מז ע"ב) כי מה שהבעל מחויב לפדות זהו אינו אלא מדרבנן, אם כן מנא לן כי הוא יתעלה מקיים מצות דרבנן. הגם דכתיב (ויקרא כב, ט ע"פ ירושלמי ראש השנה פ"ה ה"ג) ושמרו את משמרתי, אימא זהו במצות דאורייתא, ולא של חז"ל. אמנם המופת לזה כי הוא יתעלה מקיים תקנות וגזירות חכמים הוא מכח מצות קידוש החדש, שמסרה לנו והוא מקיים כפי מה שחכמים אומרים למטה, וכדאיתא במדרש להדיא (ש"ר) פרשה ט"ו סימן ג' (בדפוס וילנא אות ב) אמרו מלאכי השרת רבון העולמים אימתי אתה עושה המועדות, אמר להם אני ואתם מסכים על מה שישראל גומרים, שנאמר (תהלים נז, ג) אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי, לכך כתיב החדש הזה לכם. וכן הוא שם סימן כ', מה שהן גוזרין הקב"ה מסכים עמהם, שנאמר אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי, עיי"ש. נמצא הוא מחויב בדין לגאלנו על פי תקנת חכמים, כי הוא מסכים ומקיים גזירת חכמים. ובזה מובן, שמפני שהבטיחם על גאולה העתידה במהרה בימינו אמן, לזה נתן להם מצות קידוש החדש ואמר החדש הזה לכם, שבידכם הוא, ואני מקיים מה שאתם אומרים למטה, למען ידעו מכח זה כי אם כן בדין הוא שיגאלנו בעתיד על פי תקנת חכמים, וכמו שכתבתי. ובפרט למה שהעליתי (אבני צדק, או"ח סי' צז) כדעת הרמב"ם ז"ל לענין קרבן פסח דחציו עבד וחציו בן חורין אינו אוכל לא משל עצמו ולא משל רבו (קרבן פסח פ"ב הי"ג), וכמו כן פטור מראיה (חגיגה פ"ב ה"א), עד שכופין לרבו לעשותו בן חורין כדי שיקיים העבד מצות פסח וראיה, וכל שכן כי הוא כביכול מחויב לגאלנו במהרה בימינו למען יקיימו כל ישראל מצות פסח ורח"ש (ראשי תיבות ר'איה ח'גיגה ש'מחה), וכאור בקר יזרח שח"ר במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון:

ד) החדש הזה לכם וגו' [יב, ב]. במדרש שיר השירים (שהש"ר ב, כא) קול דודי הנה זה בא, זה משה, בשעה שבא ואמר לישראל בחדש הזה אתם נגאלים, אמרו לו כו' והלא עדיין אין בידינו אלא רד"ו שנה, אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא מדלג על ההרים וגו', פירוש מדלג על החשבונות וקצין ועיבורים, שנאמר החדש הזה לכם וכו', עיי"ש:

נראה לי ביאור הדברים בהקדם הא דאיתא במדרש רבה בשלח (ש"ר כג, ד), אז ישיר משה וכו' (להלן טו, א), הדא הוא דכתיב (משלי לא, כו) פיה פתחה בחכמה. מיום שנברא העולם לא היה אדם שאמר שירה לפני הקב"ה אלא ישראל כו', כיון שבאו לים ונקרע הים לפניהם מיד אמרו שירה לפני הקב"ה כו'. והוא תמוה וצריך ביאור. גם יש להבין ולבאר את דברי השירה ויאמרו לאמר אשירה לה' וגו', לאמר שפת יתר. ב', יש לדקדק, בתחלה אמר לה', הוי"ה בד' אותיותיו, ואחר כך עזי וזמרת י"ה, ולא נזכר במילואו. ג', זה אלי ואנוהו, אמרו חז"ל (שבת קלג ע"ב) הוי דומה לו, ופירש רש"י אני והוא, להדביק במדותיו, מה ענין זה להשירה:

תוכן העניינים

ייטב לב שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה