אור ברסלב
ייטב לב שמות על פרשת וארא

ייטב לב שמות· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על פרשת וארא

על פרשת שמות

וידבר אלהים וגו' וארא אל אברהם וגו' באל שדי ושמי ה' [ו, ב-ו]. ופירש הבעל הטורים, באלו שתי שמות נראיתי להם, בשם הוי"ה הבטחתים את הארץ (בראשית טו, ז), ובשם אל שדי הבטחתים להפרות ולהרבות (שם יז, א). ויש להבין אם כן מה זה שאמר לא נודעתי להם, והוא תמוה לכאורה. גם להבין פירוש רש"י וארא אל האבות, מה בעי בזה. גם להבין מה שאמר משה למה הרעותה וגו' (לעיל ה, כב). ויאמר ה' עתה תראה (שם ו, א), ובמדרש (ש"ר ה, כג) מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ, והוא צריך ביאור:

והנראה לי על פי מה שנאמר (בראשית יב, א) ויאמר ה' אל אברם לך לך, והקשו המפורשים מפני מה לא אמר הכתוב תחלה הטעם שאמר לו כך מפני שהיה צדיק תמים. ומהר"ל מפראג (דרך חיים פ"ה מי"ז) תירץ, כי חפץ ה' להורות כי אשר בחר באברם, לא בשביל צדקתו, כי אם כן היה אהבה שתלויה בדבר, ובעת בטל דבר בטלה אהבה. אלא הענין שבחר ה' באברם ואהב אותו הוא אהבה החנית, אהבה כללית בשביל אומה ישראלית העתידה לצאת ממנו שיעמוד שמם וזרעם לעולם, ואהבה זו איננה בטילה לעולם, ע"כ דבריו. ולדעתי הוא מפורש בכתוב (שם יב, א"ב) ויאמר ה' אל אברם וגו', הטעם ואעשך לגוי גדול, שאני מעמיד ממך אותו גוי גדול שנאמר עליהן (דברים ד, ז) כי מי גוי גדול כו', כדאיתא במדרש (ב"ר לט, יא). והיינו דכתיב (ישעיה נד, י) כי ההרים ימושו וגו' וחסדי מאתך (דייקא) לא ימוש וגו' אמר מרחמך ה', דייקא. וזה שאמרו חז"ל (שם סג, ב) אהא דכתיב (שם כט, כב) אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, יעקב פדה את אברהם, הרי שהיה אברהם ניצול בזכות תולדותיו:

והנה, מה שאמר אדוננו משה למה הרעותה, יש לפרש שהוקשה לו, כי תחלה כשבא ויאמן העם (לעיל ד, לא), ועתה התריזו נגדו ואמרו (שם ה, כא) ירא ה' וגו' אשר הבאשתם וגו', ונפלו מאמונתם. וזהו שאמר למה הרעותה (למה עשית רעים) לעם הזה, על דרך שפירש השל"ה (מס' פסחים, מצה שמורה אות י ד"ה וירעו) וירעו אותנו המצרים (דברים כו, ו), שעשו אותנו רעים וחטאים, למה זה שלחתני, תלה החסרון בעצמו, מגלגלין זכות כו' (שבת לב.), וחש שלא יעוכב הגאולה על ידי חסרון האמונה. אבל הכוונה של השי"ת בזה להורות כי אין הגאולה בשביל זכותם דייקא, כי אם ויגאלם למען שמו (ע"פ תהלים קו, ח), על שם העתיד להיות אומה ישראלית אחר שיקבלו תורה, למען יהיה פועל דמיוני על גאולה העתידה אפילו אם לא יהיו זכאים ח"ו יגאלם, ואל יעזבם ואל יטשם. וזהו שאמר לו, עתה דייקא בלי שום עיכוב תראה וגו'. וידבר אלהים וגו' ויאמר [אליו] אני הוי"ה, היה הוה ויהיה, הצופה העתיד, וארא אל אברהם וגו' באל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם בזכותם (כמו שפירש המדרש (ב"ר סו, ב), ויתן לך (בראשית כז, כח), בזכותך), כי אם אהבה כללית על שם העתיד. לכן אמור לבני ישראל דייקא אני ה' והוצאתי וגו', בשביל שיקראו בני ישראל אחר שיקבלו התורה, כדאיתא בחולין פרק גיד הנשה (חולין קא ע"ב). וזהו שכתב רש"י וארא אל האבות, לא מפאת עצמם, כי אם להיותם אבות לתולדותם אחריהם, אם כן סרה תלונתך למה הרעותה, כי זה להורות כי הגאולה על שם העתיד: וזהו שאמר המדרש מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין כו', שלא היה לו לכעוס עליהם ולומר (במדבר כ, י) שמעו נא המורים המן הסלע וגו', כי עם כל זה לא בטלה אהבה, כי אהבתו לישראל אהבה חנית וכללית על שם העתיד, והבן: וידבר אלהים וגו' [ו, ב]. במדרש רבה (ש"ר ו, ב) הדא הוא דכתיב (קהלת ז, ז) כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה. יהולל חכם זה משה כו', ואף הוא מקפיד ויאמר (לעיל ה' כג) ומאז באתי אל פרעה וגו', אמר לו הקב"ה אני הכתבתי עליך (במדבר יב, ג) שאתה עניו, ואתה מקפיד [על דברי], חייך יש לך לידע שנאמר (קהלת ז, ח) טוב אחרית דבר מראשיתו, טובה אחריתן של ישראל מראשית שנתתי להם במצרים. באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע בו, אמר לו [הקב"ה] וכי בשר ודם אני, הלא אני מרחם על בריותי, הדא הוא דכתיב ויאמר אליו אני ה', ע"כ. והוא כולו מקשה, כי לפי פשוטו טובה אחרית דבר קאי על העושק שעושקין בו, והמדרש מפרש טוב אחריתן של ישראל כו', וכי יציאתן ממצרים היתה אחריתן, אתמהה. וגם מה שאמרו מראשית שנתתי להם במצרים, וכי זהו מתנה, הלא היה להם קושי השעבוד במצרים. וגם מהו לשון טוב, שזה לא יתכן רק כששניהם בסוג אחד, על דרך שמפרשין אל תאמר [מה היה] שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה (שם, י), כלומר שאינם בסוג אחד כלל כנודע (עי' תפלה למשה פד, יא), וכאן ראשיתן במצרים היה בעינוי וסבל, ואחריתן ששון ושמחה, ואינם בסוג אחד, והבן. גם צריך להבין לשון הקרא ויאבד את לב מתנה, לב חכמה הוה ליה למימר:

ונקדים להבין מאמרו יתברך (לעיל ו, א) עתה תראה. גם המדרש רבה (שם, כב'כג) על שאמר משה (ה' כב) למה הרעותה, באותו שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, כיון שראה הקב"ה שמדבר מאהבת ישראל לא פגעה בו. ויאמר ה' אל משה עתה תראה, ולא העשוי בכבוש ל"א מלכים, מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ. והוא פלאי, דהלא כתיב (במדבר כ, יב) יען לא האמנתם בי וגו' לכן לא תביאו, משמע דלולי אותו חטא היה נכנס לארץ, כפירוש רש"י (שם). ותו, דהא איתא להדיא במדרש רבה דברים (ב, ט) בפסוק (דברים ג, כז) כי לא תעבור את הירדן הזה, אמר לו הקב"ה למשה אם אתה קבור בכאן אצלן, בזכותך הן באין עמך, שנאמר (שם לג, כא) כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם וגו', ע"ש, הרי הנהו תלתא סתרי אהדדי: והנראה לי בזה בסיעתא דשמיא דכלהו בקנה אחד עולין, ונקדים מה שכתב הנזר הקודש פרשה מ"ט סימן י"ד (ד"ה ובהכי) לפרש הגמרא פרק ג' דתענית (כא ע"ב) בסורא הות דברתא ובשיבבותיה דרב לא הות דברתא, סברו מיניה משום זכותיה דרב דנפיש, ולא הוא, רב נפישא זכותיה וכו'. והוא תמוה. ומפרש הנזר הקודש, דהענין דהצדיק מגין היינו רק דאם לא כן משניתן רשות למשחית ח"ו אינו מבחין (בבא קמא ס.), ולזה כדי שינצל הצדיק גם הם ניצולים על ידו. וזה הוא בצדיק שאינו גמור, אבל בצדיק גמור אינו מגין, כי בלאו הכי המשחית מבחין. נמצא דדוקא צדיק שאינו גמור מגין. ודוקא כשהוא עמהם בתוך העיר, וזהו שאמר אברהם (בראשית יח, כד) אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר, עיי"ש היטב, כי הדברים מתוקים. וכי האי גוונא מצינו ביורה דעה סימן קי"א (ש"ך סקט"ז) בשתי קדירות אם אין בכל אחת ואחת כדי לבטל, שתיהן מצטרפות לבטל, ובאם יש באחד כדי לבטל אינה מצטרפת כי מעולם לא נכנס בכלל הספק. ועל דרך זה פירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' בלק ד"ה עוד פי') הן עם לבדד ישכון וגו' (במדבר כג, ט), עיי"ש במקומו:

והנה, איתא במדרש (ש"ר א, לה), ואת ערום ועריה (יחזקאל טז, ז), בלא מצוות, ובאיזה זכות נגאלו, בזכות משה ואהרן, שנאמר (שם) שדים נכונו, וכתיב (שיר השירים ד, ה) שני שדיך כשני עפרים וגו'. ולכאורה יקשה, הא שבט לוי לא נשתעבדו, כפירוש רש"י (לעיל ה' ד) על לכו לסבלותכם, וגם צדיקים גמורים היו בלי שום חטא, ואיך היה זכותן מצטרף לישראל לצאת בזכותן. אבל הענין, אחר שאמר פרעה (שם, ט) תכבד העבודה, אז ויפגעו את משה ואת אהרן וגו' ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט (שם, כ-כא), עד שהרע בעיני משה ואמר למה הרעותה, אם כן שוב באותו שעה נכנסו בכלל שעבוד, כי דתן ואבירם התריזו כנגדם והעיזו את פניהם נגדם לומר ירא ה' עליכם וגו'. וגם אז שאמר משה למה הרעותה, באותו שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, כלומר שגם הוא יהיה בכלל השעבוד, כי הלא נודע (ש"ר ה, כב) בשביל שאמר אברהם (בראשית טו, ח) במה אדע אמר לו הקב"ה (שם, יג) ידוע תדע, וכמו שמפרשים העולם וירד מצרימה (דברים כו, ה) אנוס על פי הדיבור (הגדה של פסח), היינו של אברהם. אם כן כיון שאמר משה למה הרעותה, והרהר אחר מדותיו, גם לו ראוי להכנס בעול השעבוד. אלא מחמת שבשביל ישראל דיבר, לא פגעה בו, על כל פנים שוב היה לו קצת חטא והיה נכנס בגדר הספק אם להשתעבד במצרים או לא, אם כן למען משה אדוננו וזכותו שוב ניצולו כל ישראל, ואז היה יכול זכותו להגן עליהם כנזכר לעיל:

וזהו שאמר לו השי"ת עתה תראה אשר אעשה לפרעה וגו'. אבל מקודם לכן לא היית רואה, כי אין להם זכות מעצמן, וזכותך לא היה מצטרף עמהם כיון שאינך בכלל הספק. מה שאין כן עתה, אחר שהעיזו דתן ואבירם נגדך וזהו מכלל השעבוד, וגם אחר אומרך למה הרעותה, שנכנסת בכלל ספק, שוב תראה אשר אעשה. וזהו שאמר כי (הלא) ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם, שמפני שאין להם זכות אני צריך ליד חזקה, לכן אין להם מקום להנצל אם לא בזכותך, והבן:

ומעתה נבין שזה היה הטעם שלא נכנס משה לארץ, כדי שזכותו יגן עליהם להקימם לתחיית המתים לעתיד לבוא. וזהו בהיותו קבור עמהם, כנזכר לעיל בשם הנזר הקודש. אך דאכתי קשה, הא משה צדיק גמור בלי שום חטא, ואיך יצטרף זכותו עמהם. אמנם אחר שאמר יען לא האמנתם, והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה (יבמות קכא ע"ב), שוב הוי נכנס בכלל ספק ח"ו, ויכול זכותו להצטרף עמהם כנזכר לעיל. ושניהם בקנה אחד עולין. אם כן זהו ממש דומה למאמרו יתברך עתה, ולא מקודם. ומעתה לא שאמר לו השי"ת בדרך עונש עתה תראה ולא העשוי בכבוש ל"א מלכים, כי די לצרה בשעתה, ומפי עליון לא תצא רעות, אלא שאמר לו עתה תראה אבל מקודם לא יכולת לראות וכפירושנו מטעם הנ"ל, וממילא נלמד שיהיה מוכרח להקבר במדבר למען יהיה זכותו מגין עליהם, והכל גלוי להקב"ה שעתיד להכות בסלע, כי כמו כאן שאלולי שנכנס בכלל השעבוד והספק לא היה זכותו מצטרף, כמו כן לעתיד אם היה נכנס לארץ לא היה זכותו מצטרף. וזהו שאמר המדרש, מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ, כלומר לא בדרך עונש, רק מכאן אנו למדין שמן הדין לא יכנס משה לארץ, כמו בשתי קדירות, והבן:

אלא דלכאורה הדבר קשה על אדוננו משה שהתורה העידה עליו (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאוד וגו', ואיך הקפיד ואמר למה הרעותה וגו'. והנראה כי הוא על דרך שאמרו (עבודה זרה ד ע"ב) לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה, ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה, אלא להורות תשובה כו'. כמו כן לא היה משה ראוי לאותו מעשה, רק למען שירצה מדת הדין לפגוע בו, ואז יכנס בכלל ספק, וממילא יגן זכותו להוציאם ממצרים. וכמו כן היה ענין חטא מי מריבה, כדי שינצלו ישראל, וזהו (דברים ג, כו) ויתעבר ה' בי למענכם, והבן. וזהו שאמר הכתוב כי העושק יהולל חכם, זה משה. ויאבד את לב (זהו) מתנה מאת השי"ת, כי טוב אחרית דבר מראשיתו, שעל ידי זה שאמר למה הרעותה ניצולו ישראל ממצרים. וזהו שאמר המדרש, אמר הקב"ה למשה אני כתבתי עליך שאתה עניו ואתה מקפיד על דברי, אתמהה, ועל כרחך מידי היתה זאת לטובת ישראל כדי שזכותך יגן עליהם, אם כן חייך יש לך לידע מכאן טוב אחרית דבר וגו', כלומר טובה אחריתן של ישראל, הם יוצאי מצרים שמתו במדבר, טובה אחריתן כי יקומו בתחיה לעולם שכולו טוב. ושמא תאמר מהיכן אדע, לזה אמר מראשית שנתתי להם במצרים, הוא אותו מתנה במה שעושק שעשקו דתן ואבירם איבדו את לבו עד שאמר למה הרעותה, ומזה נצמח טובת ישראל, כמו כן על דרך זה יצמח טובת ישראל באחריתן להנצל בזכות משה בהיותו עמהם, והבן. והדבר נפלא כפתור ופרח: וזהו שאמר הכתוב וידבר אלהים אל משה, על ידי שבקש מדת הדין לפגוע במשה, על כן ויאמר אליו אני הוי"ה, מקור הרחמים, והבן, כנזכר לעיל:

ב) או יאמר וידבר אלהים וגו' וארא וגו' באל שדי וגו' לכן אמור לבני ישראל אני הוי"ה [ו, ב-ז]. הדקדוקים רבו, עיין במפורשים. ובמסורה (הובא בבעל הטורים), לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כה, יב). ובמדרש (ש"ר ו, ב), אמר לו הקב"ה למשה אתה מקפיד על דברי, היה לך לידע טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז, ח), טובה אחריתן של ישראל מראשית שהיה להם במצרים כו', עיי"ש: בהקדם לבאר הא דאיתא במדרש רבה שמות (ג, ב) על הפסוק (לעיל ג, ז-ח) ראה ראיתי את עני עמי וגו', זה מעשה העגל, שנאמר (להלן לב, ט) ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא וכו'. כי ידעתי את מכאוביו, אף על פי שיודע אני שעתידין להכאיבני במדבר, אף על פי כן וארד להצילו. ולכאורה יראה שהוציא מלת "כי" ממשמעותו בלשון נתינת טעם, ופירשו בלשון אף על פי. ולדרכנו נפרש לשון "כי" נותן טעם כמשמעו. עוד איתא במדרש (שם א, לו), וירא אלהים, שעתידין לומר (להלן לב, ד) אלה אלהיך וגו', וידע אלהים, שעתידין לומר (להלן כד, ז) נעשה ונשמע. ועיין ביפה תואר (א, מב) ובפרשת דרכים (דרוש ד) מה שפירשו בו, כי לכאורה סתרי אהדדי, ולי נראה דתרווייהו איצטרכו לזכות את ישראל. גם להבין אומרו וירא שעתידים כו', ולגבי נעשה ונשמע אמר וידע, הלא דבר הוא:

ונראה לי על פי הקדמה נפלאה הביאו בספר עבודת ישראל בפרשת בלק (עה"פ וישת אל המדבר) על שם הרב הקדוש קדושת לוי ז"ל על הפסוק (שם לב, לד) ביום פקדי ופקדתי כו', הלא אבינו אב הרחמן המעביר אשמותינו בכל שנה איך יאמר כן. גם מה שאמרו חז"ל (ברכות לב ע"ב עה"פ ישעיה מט, טו) גם "אלה" תשכחנה זה מעשה עגל, ו"אנכי" לא אשכחך זה מתן תורה, הרי מבואר כי "אלה" תשכחנה. אבל הענין, כי עינינו רואות כי מי שהוא מגזע טובה ממקור הקדושה ועובד את בוראו, אינו חידוש כל כך, כי התורה מחזרת על אכסניה שלה (בבא מציעא פה.). מה שאין כן אדם שבא ממשפחה בזויה ומכח שורש לא טוב, ועוזב דרך הרע המושרש בטבעו והולך בדרך הטוב והישר, הוא דבר חידוש, והוא יתהלל יותר בזה ממי שבא ממשפחה הרמה ועושה טוב. והנה ישראל קדושים הביטו אל צור מחצבתם, ממקום קדוש יהלכו זרע אברהם יצחק ויעקב, הגם שקבלו התורה ואמרו נעשה ונשמע, לא היה דבר חידוש, כי היה אפשר לומר מעשה אבותיהם בידיהם, ולא מידם וכחם היה זאת להם. אבל אחר שעשו העגל, מזה נראה בעליל שהיה בהם מוטבע בטבעם שורש רע מאשר ישבו במצרים, ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (על דרך שפירש האלשיך (שמות לב, יא) שזה היה מליצת משה בעדם שאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים, לומר שאין חידוש מה שעשו מעשה זה, כי היו במצרים מקור הטומאה עד שהוצרכת להוציאם משם בכח גדול וביד חזקה, עיי"ש). וכיון שאחר כך עשו תשובה ונתקן החטא, אז גדלה ונפלאה מעלתם בעיני ה' בקבלתם את התורה, כיון שהם עם קשה עורף בטבע ועשו אחר ארבעים יום הדבר הרע הזה, אם כן נראה שהטוב שעשו מקודם לקבל התורה לא היה זה מכח שורש הטבע קדושת אבותם, כי אדרבה היה מוטבע בהם שורש הרע ממצרים. כי אם הם בעצמם בגודל בחירתם בחרו בטוב, וגברו על הטבע רע שבהם וקבלו התורה. וזהו שאמרו גם "אלה" תשכחנה זה מעשה העגל, כיון שעשו תשובה. אבל ו"אנכי" זה מעשה סיני לא אשכחך, כלומר בעת שאזכור מעשה סיני אז לא אשכח מעשה העגל, כי אם זכור אזכרנו, להגדיל זכותם על ידי זה, לומר שהגם שהיה מוטבע בהם שורש רע עד שעשו מעשה העגל והוצרכו לשוב בתשובה, עם כל זה גברו בסיני על הרע שבהם ואמרו נעשה ונשמע. וזהו שנאמר וביום פקדי, להטיב להם על ידי זכות, אז ופקדתי עליהם חטאתם, כדי להגדיל זכותם על ידי זה כאמור, ע"כ דבריו הקדושים, והוא מתוק מדבש ונופת צופים: והן הן הדברים הניתנים באמירה נעימה כתיבה במדרש הנ"ל. כי ידוע (ש"ר ג, ד) ששאל משה באיזה זכות יגאלנו, ואמר לו השי"ת (לעיל ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים וגו', היינו בזכות שעתידין לקבל התורה. ורמז לו, דלכאורה מה זה הזכות, הלא הם זרע אברהם יצחק ויעקב מקור הקדושה, על זה אמר לו בהוציאך את העם ממצרים דייקא, ממקום טומאה, ומושרש בהם כח הרע, ועם כל זה תעבדון את האלקים, אם כן זה דבר נפלא וזכות גדול. וזהו שאמר הכתוב ראה ראיתי וגו' כי ידעתי את מכאוביו, שעתידין להכאיבני מכח שמושרש בהן כח רע, ואף על פי כן עתידין לקבל התורה בבחירתם, על כן וארד להצילו. ואם כן כי ידעתי הוא נותן טעם, שעל ידי זה זכות מתן תורה נפלא וגדול שעל ידי זה ראוים להגאל: וזהו שאמרו, לזכות, וירא אלקים שעתידין לומר אלה אלהיך, הרי נראה בעליל טבע של רע שבהן, וידע אלקים שעתידין לומר נעשה ונשמע, על כרחך זה אינו מקדושת אבות, אלא בבחירתם הטובה, לכן הם כדאים וראוים להגאל. וזה ענין שאמר וירא שעתידין לומר אלה, כי זה ראה ממעשיהן של עתה, הללו עבדו והללו עבדו (זוהר תרומה קע ע"ב), על זה נופל לשון ראיה, כי הוא דבר נגלה לכל לפי מעשיהן של אותה שעה. אבל מה שעתידין לומר נעשה ונשמע הוא אינו לפי מעשיהן של עתה, כח רע שבהן, אלא דבר נפלא שעתידין לבחור בטוב בבחירתם, על זה לא יתכן לשון ראיה, כי אם לשון ידיעה שיודע העתיד, לזה דקדק לומר וידע שעתידין לומר נעשה ונשמע: והנה, מה שאמר משה (שם ה, כב) למה הרעותה וגו', יש לדונו לכף זכות, שלא הוקשה בעיניו גוף קושי השעבוד, כי ידע כי הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט (דברים לב, ד). אבל מה שהוקשה בעיניו הוא מה שהקפידו הנצבים לקראתו ואמרו (לעיל ה, כא) ירא ה' עליכם וישפוט, כדאיתא במדרש (ש"ר ו, ב) להדיא, הרי שנעשו רעים וחטאים יותר מאשר מקדם, וכמו שפירש השל"ה (מס' פסחים, מצה שמורה אות י ד"ה וירעו) וירעו אותנו המצרים, שעשו אותנו רעים וחטאים על ידי ויענונו ויתנו עלינו וגו' (דברים כו, ו). וכמו כן אמר משה למה הרעותה לעם הזה, למה כביכול גרמת להם לעשותם רעים וחטאים יותר במה שאמרו ירא ה' עליכם וגו'. ואם תאמר מה איכפת לך, למה זה שלחתני, הלא מגלגלין זכות על ידי זכאי (שבת לב.), ולמה זה לי לעשותן על ידי רעים וחטאים. לזה השיב לו השי"ת עתה, כלומר לפי מעשיהן שהם במדרגה שפלה שנראה לך שהם רעים וחטאים יותר, ועם כל זה יקבלו התורה ויאמרו נעשה ונשמע, הרי זכות של מתן תורה נפלא ביותר, על כן תראה אשר אעשה לפרעה, כי על ידי זה יהיו נגאלים:

ולזה גמר אומר וידבר אלקים וגו' ויובן בהקדם דבר נפלא מה שכתב מוזלה"ה בספר ישמח משה (ריש הפרשה, ד"ה והנ"ל) לחלק בין אם היה הבטחה בשם אל שדי, שמורה על שאמר לעולמו די (חגיגה יב.) ומשדד מערכת השמים, שהם תוארים מחודשים ומיוחסים להזמן. מה שאין כן הבטחה בשם הוי"ה, המורה על עצמותו ומהותו, היה הוה ויהיה (שו"ע או"ח סי' ה) למעלה מהזמן, שהרי קודם שנברא העולם היה הוא ושמו (פרקי דר"א ג), ואשר עתיד להיות כבר היה אצלו יתברך, עיי"ש לדרכו דרך חריף. וזהו שנאמר וידבר אלקים, זה מדת הדין על שאמר למה הרעותה, למה עשית אותם רעים וכמו שכתבתי, ויאמר אליו אני הוי"ה, כלומר היה לך לדעת שאני הוי"ה היה הוה ויהיה, ואשר עתיד להיות כבר היה, אם כן מה שעתידין לקבל התורה הרי הוא כאלו כבר קבלו, ואם כן אדרבה על ידי זה שהם רעים ועתידין לקבל התורה זכותם יותר גדול, אם כן בזה סרה קושית למה הרעותה, כי הוא זה למען יגדל זכות של מתן תורה ביותר כדי שיהיה כדאים להגאל, וכדפירשתי. זה כלל הדבר. אחר כך פירש לו הדברים בבאר היטב וארא אל אברהם בחינת ראיה באל שד"י, המתיחס לזמן, היינו שהבטחתי להם על שם מעשיהם הטובים של אותו שעה, ובזכות זה נראיתי ונגליתי להבטיח להם את הארץ, ולזה אמר וארא לשון ראיה. ושמי הוי"ה המורה שהוא למעלה מהזמן, ואשר עתיד להיות כבר היה אצלי ועל ידי זה אני מצרף זכות העתיד כאלו כבר היה בבחינה זו, לא "נודעתי" להם. ולכן אמר בלשון ידיעה, כי בענין העתיד נופל לשון ידיעה, וכמו שכתבתי לעיל. וגם אני שמעתי וגו' לכן אמור לבני ישראל אני הוי"ה דייקא, המורה היה הוה ויהיה ומצרף העתיד, על כן תדע והוצאתי וגו' והצלתי וגו' וגאלתי וגו' ולקחתי אתכם לי לעם, בשביל שאחרי כן וידעתם כי אני ה' אלקיכם. אם כן אין לך להקשות למה הרעותה, כי אדרבה על ידי זה זכות העתיד נפלא ונתגדל ביותר, וכאמור:

וזהו שאמר המדרש, אתה מקפיד על דברי, היה לך לידע טוב אחרית דבר מראשיתו, טובה אחריתן של ישראל מה שעתידין לקבל התורה, שזה אחרית דבר היציאה ממצרים, הוא רק מכח ראשיתן שהיו במצרים מעורבין ביניהם וילמדו מעשיהם, על ידי זה זכותם טוב וגדול. אם כן אין לך להקפיד למה הרעותה, כי זה סבה להגאל על שם זכות העתיד, היינו אחרית הדבר שיקבלו התורה. ואמר המדרש (ש"ר ו, א) באותו שעה בקש מדת הדין לפגוע במשה, (ע"ש) [על] שהקפיד, מיד ויאמר אליו אני הוי"ה, מקור הרחמים, המרחם על בריותיו על שם העתיד, אם כן ראוי לרחם גם על משה על שם העתיד, שהוא המוציא והמביא את העם לקראת האלקים לקבל התורה. וזה ענין נחמד ונעים:

ועל פי זה יתבאר המסורה, בהקדם לפרש הא דכתיב בהפטרה דיומא שבת וראש חדש (ישעיה סו, י-יב) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה למען תינקו וגו', כי כה אמר ה' הנני נוטה אליה כנהר שלום. דיש להבין אומרו המתאבלים, דהוה ליה למימר שהתאבלו כבר, וכי בעת שמתאבלים ישישו. גם אומרו כנהר שלום צריך ביאור. והנראה לי על פי מה שכתב השל"ה פרשת בשלח (פרק תורה אור אות ג) לפרש מאמרם ז"ל (ש"ר כג, ה) עתידין ישראל שיאמרו שירה לעתיד לבוא, כי כן מדת צדיקים, מיד שהובטחו לדבר טוב הם מאמינים כאלו כבר ראו אותו, ואומרים שירה בטרם נתקיים, והיינו דכתיב (שיר השירים ד, ח) תשורי מראש אמנה, וכתיב (תהלים צח, א) שירו לה' שיר חדש אחר כך כי נפלאות עשה, ע"כ דבריו עיי"ש. ולדעתי זה הוא כוונת מאמרם ז"ל (תענית ל ע"ב) כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה העתיד, דהיינו שזוכה לזה שמאמין בנחמתה כל כך עד שהוא אצלו בגדר ראיה ממש. וזהו שנאמר פה, על פי מה שקבלנו מרבותינו כי גם בשעה שבוכה ומצטער על חורבן בית המקדש צריך שיהא בשמחה על שם העתיד להבנות, והיינו שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה בשעה שמתאבלים, למען תינקו ושבעתם לעתיד. ועל זה אמר הטעם כי כה אמר וגו', כי כתיב (במדבר כו, ו) ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום, הרי מצינו ששלום צריך נשיאות פנים, וכדאיתא בגמרא (ברכות כ ע"ב) ולא אשא פנים בשביל כו', ויש להבין מדוע לשלום דייקא צריך נשיאות פנים, אבל הענין, כי כל הברכות יכול להיות לפי מעשים שעד אותו שעה, אבל שלום שהוא בא אחר מחלוקת ונעשה שלום, זה אי אפשר לפי מעשים שעד אותו שעה שגרמו מחלוקת ופירוד, והשלום נעשה מחמת שמבטיחים זה לזה שמהיום יתאחדו ויעשו טובות זה לזה וכל אחד ימלא רצון חבירו, והרי זה רק על שם העתיד, ולכן צריך נשיאות פנים להשלים על שם צירוף העתיד, שזה אינו מכח שורת הדין, רק מכח חסד לצרף העתיד להטיב, כמבואר בפרשת דרכים (דרוש ד), עיי"ש. ובגמרא פרק קמא דכתובות דף יו"ד (ע"ב) אלמנה דכתיב באורייתא מאי איכא למימר, דעתידין רבנן דמתקנין לה מנה, ומי כתיב קרא לעתיד, ומשני אין דכתיב (בראשית ב, יד) ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך כו', ומי הוי, אלא דעתיד כו'. וזהו שנאמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, בשעת שמתאבלים, למען תינקו ושבעתם לעתיד, כי כה אמר ה' הנני נוטה אליה כנהר (שנכתב על שם העתיד, כמו כן) שלום, הוא על שם העתיד שתטיבו מעשיכם, לכן גם אתם תשישו תיכף על שם העתיד, מדה כנגד מדה: ועל דרך זה פירשתי (פר' ראה דבור ראשון) מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים עב, א-ג) משפטיך (שורת הדין) למלך תן בשביל מעשיו הטובים שכבר עשה, וצדקתך (שהוא צדקה וחסד לפנים משורת הדין) לבן מלך, הוא שלמה, על שם העתיד להטיב, כי ידין עמך בצדק וענייך במשפט. וגמר אומר על זה ישאו הרים שלום שהוא על שם העתיד: וזאת תורת המסורה, לכן אמור לבני ישראל אני הוי"ה, למעלה מהזמן, המבטיח על שם העתיד, ולקחתי בשביל אחר כך וידעתם וגו', וכדפירשתי. לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, שהוא על שם העתיד, שתקבלו התורה ותטיבו מעשיכם, וכאמור: עוד ירמוז המסורה לדברי הזוהר הק' (וארא כו ע"ב) על הפסוק (להלן ו, יד) אלה ראשי בית אבותם וז"ל, ואי תימא אמאי אידכר הכא פינחס, אלא חמא קודשא בריך הוא לאהרן בשעתא דאמר (שם, ה) ואזכור את בריתי, דזמינין תרין בנוהי דאהרן לאפגמא להאי ברית [כו'], כיון דחמא דקאים פינחס וקיים ליה להאי ברית באתריה, מיד (שם, כו) הוא אהרן ומשה, עכ"ל. וזהו שאמר, ואזכור את בריתי לכן אמור וגו', וקשה, הא עתידין בנוהי דאהרן לאפגמא להאי ברית, על זה אמר לכן אמור הנני נותן לו לפינחס את בריתי שלום (במדבר כה, יב), כי הוא תיקן הברית, וחזר אהרן למקומו ומדרגתו. שוב מצאתי זה בספר עטרת צבי לרבינו על הזוהר (ריש כו ע"ב): ואפשר לרמז זה בצירוף של היום, ראש חדש שבט, ה'מר י'מירנו ו'היה ה'וא, על פי מה שפירש הזוהר (שם), ותלד לו את פינחס אלה ראשי אבות הלוים (ו, כה), אלה ראשי אובדא דרישי דליואי אשתכח ביה, ומה דאינון גרעו ואתוקדו, הוא אשלים, ורווח כהונתא דילהון, ושריא ביה טסטוקא דתרוויהו, ומאן נינהו נדב ואביהוא. אינון פרישו את קיימא מאתריה, והוא אתא וחיבר לון, בגין כך אתיהיב ליה ירותא ורוחא דתרווייהו, ואידכר הכא [על] מה דלהוי לבתר. וכן הוא בזוהר פינחס (ריז.) שזה שאמר (במדבר כה, יא) פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שנתגלגל בו נשמות נדב ואביהוא, והוא בן אהרן ממש, עיי"ש. וזה שרומז המר "ימירנו", נו"ן וא"ו רומז נ'דב ו'אביהוא. והכוונה, על ידי כי המר ימיר נדב ואביהוא בפינחס, על כן והיה הוא, היינו הוא אהרן ומשה, אמר הקב"ה השתא הוא אהרן, איהו אהרן דקדמיתא, וכדאיתא בזוהר:

ג) עוד יתבאר המדרש הנ"ל (ד"ה וידבר) היה לך לידע טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז, ח) כו'. בהקדם דברי המאור ושמש (פר' משפטים ד"ה עוד על פסוק) על הפסוק (להלן כא, א) ואלה המשפטים כו', ותרגומו ואלין דיניא די תסדר קדמיהון, כי ידוע (זוהר משפטים קיח.) כי המשפטים ודינים יוצאים משם אדנ"י אלקים, ושם הוי"ה מורה על רחמים, והמתקת הדינים בשורשן (עץ חיים, שער יג פי"א עמ' קצה), היינו באותיות הקודמין. דהיינו שם אדנ"י, לפני א' מה אתה סופר (ספר יצירה פ"א מ"ז), גם א' מורה על רחמים כידוע, וצריך להמתיק אותיות די"ן, שאותיות הקודמין להם הם גט"ם, עולה שם ב"ן, הוי"ה במילוי ההי"ן. וכמו כן אלקים, לפני א' מה אתה סופר, נמצא צריך להמתיק אותיות להי"מ, באותיות הקודמין שהם כדט"ל, עולה הוי"ה במילוי ס"ג. וזה ואלין דיניא די תסדר קדמיהון, ע"כ דבריו. וזהו שנאמר וידבר אלקים אל משה וגו', כי כתיב למעלה וישב משה וגו' ויאמר אדנ"י למה הרעותה, על זה אמר וידבר אלקים וגו' ויאמר אליו אני הוי"ה, רמז לו שנמתק שם אדנ"י לאותיות שם ב"ן עם ט' אותיותיו, העולה אנ"י, ושם אלקים נמתק לשם הוי"ה במילוי ס"ג אותיות הקודמין, וזה שאמר לו "אני הוי"ה", כנאמר: עוד ידוע (זוהר פקודי רסא.) שיש המתקה לשם אלקים באותיות הקודמין בצירוף הא', ובצירוף מ"ם פתוחה שקודם מ"ם סתומה שבסוף אלקים, הרי אכדט"מ, עולה ע"ד, שם הבטחון, בטחו בה' עדי "עד" (ישעיה כו, ד). וזהו שנאמר וידבר אלקים וגו' מדת הדין, ויאמר אליו אני הוי"ה רחמים, כי נמתקים לאותיות הקודמים שם אכדט"מ המורה על רחמים, כאמור. וזה לדעתי כוונת הזוהר (כב.) שפתח להאי פרשת וארא בטחו בה' עדי "עד", ועיין פירושו בספר עטרת צבי (ד"ה ונמצא) ותבין שכך הוא: והנה, שמעתי ממחותני הקדוש מה' אליעזר זצ"ל מדזיקוב שזה השם אכדט"מ ראשי תיבות כ'י ט'וב א'חרית ד'בר מ'ראשיתו. פירוש, כי נמתקים אחרית האותיות מראשיתו, היינו אותיות הקודמין, ע"כ דבריו וש"י. וזהו שאמר המדרש (ש"ר ו, ב) על הפסוק וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי"ה, נמתק לרחמים, היה לך לידע כי נמתק באותיות הקודמין אכדט"מ, שראשי תיבות הוא כ'י ט'וב א'חרית ד'בר מ'ראשיתו:

וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני כו' [ו, ב]. יבואר על פי מה שכתב הכלי יקר (ר"פ וירא), וירא אליו ה' (בראשית יח, א), ולא אמר אל אברהם, כי שמו מורה על בחינת גאות "אב רם", ולא מצד זה נגלה אליו האלקים, כי אם מבחינת עצמותו שהיה עפר ואפר (שם, כז), וזהו וירא אליו דייקא, עיי"ש:

וידוע כי אין דבר מעורר מדת רחמים כבחינת ענוה, וכדאיתא בגמרא כשאמר זכור כי עפר אנחנו (תהלים קג, יד) מיד נענה, כל שכן מי שהוא בעיניו בחינת מה, כמשה. וזהו וידבר אלקים מדת הדין אל משה, מבחינת שמו המורה על מעלתו וחשיבותו, כדכתיב (שם יא, ג) גם האיש משה גדול מאוד כו', אך ויאמר אליו, לבחינת עצמותו, מה, אני ה' מדת הרחמים אמירה רכה, והבן:

או יאמר על פי מה שכתב העקרים (מאמר ד פל"ו) כי מצד מדת הדין היה ראוי להיות העונש נצחי כפי ערכו יתברך. אך מצד מדת החסד ורחמים אינו אלא זמני, בחינת העושה, שהוא בעל גבול ותכלית. וזהו שנאמר (תהלים סב, יג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, דייקא, ולא בבחינת מי שחוטאים נגדו, שהוא יתברך בלתי תכלית. ובזה פירשתי אומרם ז"ל (ברכות נד.) בכל מדה שמודד לך, ר"ל בבחינת מדידה וגבול לפי ערכך דייקא, הוי מודה לו כו', על מה שאינו מעניש אותך בלי גבול כפי ערכו יתברך, כי גם זה חסד ורחמים. וזהו (חבקוק ג, ב) ברוגז רחם תזכור:

וזהו שנאמר וידבר אלקים בבחינת מדת הדין אל משה, ר"ל לפי ערך משה, ולא לפי ערכו יתברך, ממילא ויאמר אליו אני ה', ר"ל שבזה עצמו היה בחינת אמירה רכה ובחינת הוי"ה המורה על רחמים, מה שלא הענישו בבחינת ערכו יתברך הבלתי תכלית, והבן:

עוד יתבאר וידבר אלקים וגו' [ו, ב]. גם מה שאמר למעלה (ה, כב-ו, א) וישב משה וגו' למה הרעותה ויאמר ה' וגו' עתה תראה. ובמדרש סוף פרשת שמות (ש"ר ה, כב) באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו. עוד שם (ה, כג), עתה תראה וגו', ואי אתה רואה במלחמות ל"א מלכים, מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ. דהוא תמוה, כמבואר למעלה:

ועתה נאמר בהקדם להבין מאמר מרדכי אל אסתר (אסתר ד, יד) כי אם החרש תחרישי בעת הזאת וגו' ואת ובית אביך תאבדו, דבית אביה מה חטאו ומה פשעו בזה. ותאמר אסתר וגו' וצומו עלי וגו' גם אני ונערותי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת (שם, טו'טז), ואמרו חז"ל (מגילה טו.) שלא כדת של תורה, עד עתה באונס ועכשיו ברצון. ויעבר מרדכי (שם, יז), פירש רש"י על דת, להתענות ביום טוב ראשון של פסח. ויש להבין מפני מה הוצרכו מרדכי ואסתר לעבור עבירה להתענות ביום טוב ולבוא אל המלך ברצון שלא כדת, אם כי הוא עבירה לשמה להציל נפשות ישראל, הקצור קצרה יד ה' להושיע מבלעדי זה:

אבל הענין מבואר שיש על זה שני טעמים הגונים. א', כי הנה נאמר על שאול (שמואל'א ט, ב) משכמו ומעלה גבוה מכל העם. ובגמרא (יומא כב ע"ב) מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול, מפני שלא נמצא בו שמץ דופי. והוא תמוה, וכי זה חסרון. אבל הדבר מבואר בספר הק' נועם אלימלך (סוף) פרשת נשא, כי אמרו בגמרא (נזיר כג ע"ב) גדולה עבירה לשמה כו', והענין, כי הצדיק הרוצה להשפיע טוב לישראל צריך לקשר ולדבק עמהם באחדות גמור. ואיך הוא יכול להטיב להמוני עם ובפרט לבעלי עבירה חלילה, והקב"ה חפץ חסד הוא לבל ידח ממנו, אין זה כי אם על ידי שהצדיק עושה איזה עבירה לשמה, על ידי זה יכול לקשר עצמו גם עם הבעל עבירה. וזה היה חסרון של שאול, שחמל על אגג, והיה נראה בעיניו עבירה להרגו ואת הבהמות, אבל אם היה יכול לעבור עבירה לשמה בודאי היה הרגו ולא חמל עליו ולא על הבהמות, כיון שכך צוה המקום (שמואל"א טו, ג) הרי הוא עבירה לשמה. וזה שאמר[ו] שחסרון שלו שלא נמצא בו שמץ דופי, כלומר שלא היה עושה עבירה לשמה ולא היה יכול להטיב להמוני עם ולהעלותן עמו, ומפני זה לא נמשכה מלכותו. וזהו שנאמר משכמו ומעלה גבוה מכל העם, לבלי להוריד עצמו כלל להתקשר עמהם, ע"כ דבריו. וידוע (מגילה יג.) כי בחמלת שאול על אגג ולא עשה עבירה לשמה, על ידי זה נולד המן המיצר לישראל. ועל כן לתקן זה הוצרכו מרדכי ואסתר מזרע שאול לעבור עבירה לשמה, למען להשמיד את המן. וזה שאמר מרדכי כי אם החרש תחרישי וגו' אז "ואת" ובית "אביך" תאבדו, כיון שאחזה מעשה אבותיה בידיה שלא לעשות עבירה לשמה. ולזה אמרה וצומו עלי וגו' גם אני ונערותי אצום כן, ביום טוב, הרי עבירה לשמה, ובכן (באותו בחינה) אבוא אל המלך אשר לא "כדת" של תורה. ויעבר מרדכי, שעבר עבירה לשמה. טעם ב', מבואר בספר בני יששכר (ניסן, מאמר ד דרוש ז ע"ד הדרש) כי מצוה סגולתה להמשיך על ידי זה חיים ברכה וטוב. ואם צריך להמשיך דין להפיל שונאי ישראל, הסגולה לזה עבירה לשמה, שמכחה של עבירה בא עונש, אלא מחמת שהוא לשמה, נמשך העונש על שונאי ישראל, עיי"ש:

והנה, כאן היה צריך משה להמשיך דין על פרעה ולהעלות אתו את ישראל מכור הברזל ממצרים, ועל כן היה צריך לקשר עמהם, ועל כן היה צריך לעשות עבירה לשמה. וזהו שאמר למה הרעותה, הרי עבירה לשמה בשביל אהבת ישראל. ועל כן ויאמר ה' אל משה עתה (דייקא). תראה אשר אעשה לפרעה להענישו, וגם כי ביד חזקה ישלחם וגו' להעלותן משם, על ידי התקשרותם עמך:

נמצינו למדין שעל ידי שעשה משה עבירה לשמה היה בכחו להתקשר עם ישראל להעלותן אתו. וזהו שאמר המדרש מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ, כי הטעם (ד"ר ב, ט) למען להעלות אתו דור המדבר שיקומו אתו בתחיית המתים, כדכתיב (דברים ג, כו) ויתעבר ה' בי למענכם (אור החיים שם), ואיך אפשר אם לא היה משה טועם טעם חטא כלל, ועל כן הוצרך הדבר שיעשה עבירה לשמה, והיינו מה שהכה את הסלע ולא דיבר אליו. והענין, על פי מה ששמעתי מפי אחי הרב ר' שמואל נ"י אבד"ק גארליץ כי טעמו של משה היה לטובת ישראל, והוא על דרך שפירש מוזלה"ה (ישמח משה) ריש פרשת בא (אות ב) מה שאמר משה (להלן ו, יב) הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה, כלומר ואיך יהיה אם ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, שיהיה פי סתום מלהמליץ טוב על ישראל, דמהאי טעמא ברח יונה תרשישה, כמו שאמרו חז"ל (פרקי דר"א י), ע"כ דברי מוזלה"ה. וזה היה כוונת משה שלא דיבר אל הסלע, שאם דיבר ונתן מימיו חש שלא יהיה קטרוג על ישראל שהסלע שומע בקולו והם לא שמעו. וזהו שאמר לו ה' (במדבר כ, יב) יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל דייקא, שאינם מבינים כוונתך, אבל אני יודע מצפוני לבך לטובתם של ישראל, ע"כ דבריו ודפח"ח. הרי עבירה לשמה, וזהו שאמר לו לכן לא תביאו את הקהל הזה, מעתה דייקא, כי יש בכחך להתקשר עמהן להעלותן מזה, והן דברי המדרש, והבן: ועל כן וידבר אלקים אל משה, בשביל הנגלה, ויאמר אליו אני ה', רחמים, בשביל הנסתר שהיה לשמה, והבן:

ועל פי האמור מצאנו טוב טעם אשר צוה ה' (להלן יא, ב) דבר נא וגו' וישאלו וגו', שזה ענין עבירה, גזל עכו"ם, כמו שפירש הכותב בעין יעקב ברכות דף טי"ת (סי' מה) להדיא. אלא מפני שתהיה הכוונה לשמה, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ט.) בבקשה מכם שאלו ממצרים, בכוונה מכוונת, כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו'. וזה שנאמר למעלה (ג, כא'כב) ונתתי את חן העם וגו' והיה כי תלכון לא תלכו ריקם, כלומר בלתי כוונה לשמים, כי אם ושאלה אשה וגו' למען ושמתם על בניכם ועל בנותיכם, שזה מצוה להלביש הבנים והבנות, והרי זו עבירה לשמה (הגם שאמרו חז"ל (סנהדרין צא.) שהוא שכר שעבוד, כפלים לתושיה, והרבה פנים לתורה). והוצרכו לזה למען להשמיד ולהאביד את פרעה והמצרים. ואמנם משה שלא עסק בביזה, כמאמרם ז"ל במסכת סוטה (יג.), הוא עשה הדבר הזה במה שאמר למה הרעותה, וכמו שנתבאר לעיל: וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' [ו, ב]. יתבאר, כי אמרו חז"ל (בבא קמא נ.) מה דכתיב (תהלים נ, ג) וסביביו נשערה מאוד, מלמד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ומשמעו להחמיר ח"ו, כי לפי ערכם, דבר קל נחשב לחטא. ואני שמעתי מפי מוזלה"ה שקבל מצדיקים פירושו להקל, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים לבלי להענישם בעונש חמור, כי אם בעונש קל, רק כמנענע בחוט השערה ולא יותר. כי בעולם הזה מקרה האדם איננו בדרך עונש, כי אם בדרך התעוררות להעיר ולעורר האדם משנתו לשוב אל ה', ואיש צדיק כשמנענעין בשערו מיד הוא קם ומקיץ משנתו. וזהו שאמר הכתוב וסביביו נשערה מאוד, כלומר כחוט השערה, הוא מאוד, ע"כ דבריו: ואני אוסיף תבלין כי שני הפירושים עולים בקנה אחד והיו לאחדים, על פי מה שכתוב בספר קול יעקב (שיר השירים, ד"ה עוד ביאור על מאמר שחורה) לפרש הפסוק (שיר השירים א, ה) שחורה אני ונאוה, גם הפסוק (ירמיה לא, יט) הבן יקיר וגו' כי מדי דברי בו וגו', כי איתא במדרש (שבת ל ע"ב), טוב כעס משחוק (קהלת ז, ג), טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים, משחוק שמשחק על הרשעים. והענין, כי הכעס המעורר ח"ו קטרוג על הצדיקים איננו בא בלתי אם מזכירין מקודם שבחי ערכו וגודל קדושתו, ולהיפך בשחוק שעל הרשעים של אומות העולם, איננו בלתי אם מזכירין מקודם סכלותן וגריעתן, אחר זה מזכירין אותן לשבח, שאין כותבים כתובה לזכרים (חולין צב ע"ב) וכדומה. וזהו שנאמר הבן יקיר לי וגו' כי מדי דברי בו בחינת דיבור קשה, על כן זכור אזכרנו עוד, סיפור שבחו ומעלותיו, ועל כן רחם ארחמנו. וזהו שאמר המדרש אפילו בשעה שאני כועס עליו, איני יכול להתאפק מלרחמו. וזהו שנאמר שחורה אני ונאוה, שכל השחרות הוא מחמת שאני נאוה:

ובזה פירשתי בפרשת ויקרא (ד"ה וזהו [הא']), אשר נשיא יחטא (ויקרא ד, כב), אשר מי שהוא נשיא אלהים, על ידי זה נחשב לו דבר קל לחטא, עיי"ש. ואם כן שני הפירושים צדקו יחדיו, שאין הדקדוק על דבר קל רק מחמת שהם צדיקים, ואם כן מספר מקודם שבחן וערכן הגדול, ומכח זה נתעורר עליהם רחמים לבלי להענישן רק בדבר קל כחוט השערה, ולא יותר:

והנה, ודאי אם אדם אחר היה אומר למה הרעותה וגו' בשביל צער ישראל, לא היה נחשב לו לחטא כלל, כי אין אדם נתפס על צערו (בבא בתרא טז ע"ב) לדבר אתו קשות במדת הדין בשביל כך. רק לפי ערך גודל מעלת משה נחשב זה לחטא. ואם כן בהזכיר מעלותיו נתעורר עליו רחמים, וזהו שנאמר וידבר אלהים אל משה דייקא, מחמת שהוא איש מפורסם בשמו משה הידוע בשבחו ומעלותיו, על כן ויאמר אליו אני ה', רחמים, והבן:

ובמדרש (ש"ר ו, א) איתא, הדא הוא דכתיב (קהלת ב, יב) ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות וגו', כיצד נאמר על משה, לפי שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך, שנאמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך וגו' (לעיל ג, יט), ואני אחזק את לבו (שם ד, כא), ומשה התחכם על גזירתו של הקב"ה ואמר (שם ה, כב) למה הרעותה, ועל זה אמר כי אותה חכמה של הוללות [וסכלות] היה, כי מה האדם שיבוא אחרי המלך (להרהר) את אשר כבר עשוהו, שכבר גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בשביל לעשות בו דין תחת אשר העבידם בעבודה קשה וכו'. נראה לפרש בהקדם לתרץ הא דכתיב למעלה (ה, כב-כג) למה הרעותה וגו' ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה, והצל וגו' למה לו, כיון שהרע פשיטא דאין כאן הצלה. גם למה אמר בכפילא והצל לא הצלת. וכבר עמד על זה המדרש (שם ה, כב), ועיין יפה תואר (ח, כז):

אבל ביאור הדבר על דרך פשוט, כי על ענין כובד העבודה יש שני טעמים. א', בשביל שהוא קודם הזמן, הוצרך להשלים המנין. ב', כדי שעל ידי שמכביד העבודה תתמלא סאתו מהרה, שאין נפרעין עד שתתמלא סאתו. ולכן אחר שאמר פרעה (שם, ט) תכבד העבודה, ועדיין לא נגאלו, הוקשה בעיני משה, הן אמת כי השי"ת אמר לי (ג, יט"כ) ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה, ועיין רש"י, ולדעתי הפירוש גם לא במה שיכביד עליהם ידו החזקה בכובד העבודה עד אשר ושלחתי את ידי והכיתי וגו' בכל נפלאותי וגו' ואחרי כן ישלח אתכם וגו', אבל עם כל זה הא גופיה הוקשה בעיניו אמאי והכיתי וגו' בכל נפלאותי וגו', הא כיון שכבר אמר ה' כי לא יתן אתכם להלך היה מוכרח לזה, כי האמירה מכריח, ואמאי יענש. ותו, כיון שאמר ואני אחזק וגו', פשיטא שהוא מוכרח, ואין מגיע לו עונש, וממילא לא תתמלא סאתו על ידי זה, ואם כן כובד העבודה למה לי. וזהו שאמר ומאז באתי "לדבר" בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת, לא הצלה על ידי כובד עבודה, ולא הצלה על ידי שתתמלא סאתו:

על זה אמר לו ה' עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כמו שפירשו המפורשים תיכף תראה, הגם שהוא בתוך זמן, כי ביד חזקה (שמכביד עליהם) ישלחם, כי בזה ישלים הנחסר מהזמן כאמור. ואי משום דקשיא ליה איך יעשה נפלאותיו להכותו על זה, הא הוא מוכרח מכח שאמר ואני ידעתי כי לא יתן וגו', על זה אמר המדרש ופניתי וגו' כי מה האדם שיבוא להרהר אחרי המלך את אשר כבר עשוהו, את אשר כבר גילה לו שהוא עתיד לחזק לבו, כלומר שאמירה זו איננה בדרך גזירה שגוזר שלא יתן, אלא שגילה לו שאני ידעתי בידיעה שלא יתן, שזה הוא רק ידיעה שאינה מכרחת, כמו שכתב מוזלה"ה תירוץ זה בספר ישמח משה פרשת וארא (עה"פ ויאמר ה, ד"ה ונ"ל לפרש), עיי"ש. ועל מה שהוקשה לו על מה שחיזק לבו, על זה אמר בשביל לעשות בו דין תחת אשר העבידם בעבודה קשה, היינו כמו שפירש הרמב"ן (ז, ג) במדרש הזה כי חיזוק הלב היה רק להעמידו על קוטב הבחירה, עיי"ש, אם כן בדין הוא שיענש: ולולי דברי המדרש יש לי לפרש בדרך אחר הכתוב ופניתי אני לראות חכמה [והוללות] וסכלות של משה, שסבור היה שפרעה מוכרח מכח שאמר ה' ואני ידעתי. וזהו שאמר משה כי מה האדם, זה פרעה (כי גם אומות העולם נקראים האדם, כדכתיב במצרים (להלן ט, יט) כל האדם והבהמה, כמו שכתבו תוספות סנהדרין דף נ"ט ע"א (ד"ה אלא)) שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו, כפוהו, מלשון (גיטין פח ע"ב) גט מעושה. אבל באמת לא היה כפיה, דאינו אלא ידיעה, שאינה מכרחת, כמו שנתבאר:

דבר אחר וידבר אלקים וגו' [ו, ב], הדא הוא דכתיב (קהלת ז, ז) כי העושק יהולל חכם, זה משה, עושק שעשקו אותו דתן ואבירם [יהולל חכם], ערבבו אותו, ויאבד את לב מתנה, וכי סלקא דעתך שהיה משה מתאבד, אלא הם שהקניטוהו כו' [ש"ר ו, ב]. להבין מאי בעי בזה. גם למה קראו אותו כאן חכם:

ונראה לי שבא לתרץ בדרך אחר מה שהוקשה למשה כי מה שאמר ה' (לעיל ג, יט) ואני ידעתי כי לא יתן וגו', מכריח, והוא דאיתא במדרש שמואל (אבות פ"א מ"א, בפירוש הרב ר' שם טוב ן' שם טוב) לפרש משה קבל תורה מסיני, ולא אמר הקב"ה נתן או מסר, כי משה עלה למעלת נבואה עליונה (ונתחזק) [ונתדבק] שכלו עם השי"ת, (והוא) [והיו] הידיעה [והידוע] והיודע אחד, ולזאת ההשגה אין שם אלא קבל בלבד, עיי"ש. ואם כן בגודל דבקותו בהשם יתעלה ידע גם מה שבמחשבה ובלבו כביכול בלא דבור כלל, וזו בחינת חכם העדיף מנביא (בבא בתרא יב.) (שאינו משיג רק על ידי בחינה הנקראת (ישעיה נז, יט) ניב שפתים). וכיון שהשיג משה מה שבידיעתו יתברך בלא דבור, שוב אינו מכריח. וראיה לזה מהא דאיתא במדרש פרשת נח (ב"ר לז, ז) ובסדר עולם (רבה פ"א) נביא גדול היה עבר שקרא שם בנו פלג כי בימיו נפלגה הארץ (בראשית י, כה), ופירשו המפורשים שזה שמדייק לומר נביא גדול, שהשיג בחכמה וברוח הקודש הגדול מנבואה מה שבידיעה העתיד להיות שאינו מכריח, ע"כ דבריהם (ועיין בספר עטרת צבי בזוהר אחרי (ריש) דף ס"א שיש רוח הקודש הגדול מנבואה): וזהו שאמרו וידבר אלהים הדא הוא דכתיב כי העושק יהולל חכם זה משה, שהיה משה בחינת חכם עדיף מנביא ויודע מה שבלב, ויאבד את לב מתנה, כלומר על ידי שהקניטוהו איבד ושכח מה שניתן לו מתנה להשיג בלב דברים שבלב שאינו מכריח, ובשביל זה דבר אתו קשות כו'. והיינו דאיתא במדרש שמות (ש"ר ב, א) על הפסוק (לעיל ג, א) ומשה היה רועה וגו', הדא הוא דכתיב (תהלים קג, ז) "יודיע" דרכיו למשה שהודיע (דייקא בידיעה) דרך הקץ למשה, לבני ישראל עלילותיו שעשה עלילותיו במצרים בשביל שיספרו ישראל נפלאותיו, שנאמר (להלן י, ב) למען תספרו, כלומר שהודיע מקודם עלילותיו במצרים בשביל בני ישראל שיספרו:

ובזה י"ל הא דכתיב (דברים לד, י-יב) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר "ידעו" ה', ידעו דייקא בבחינת ידיעה, פנים אל פנים, על דרך דכתיב (משלי כז, יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, לדעת מה שבלב זולתו, והבן. לכל האותות והמופתים אשר שלחו וגו' ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, בראשית, כלומר נעוץ סופו בתחילתו, לומר שהודיעו בבחינת ידיעה כל המעשים האלה, בראשית, בטרם היותם, שכך יהיה, אם שיש בהם התלוים בבחירת האדם. ולכן מסיים בלמ"ד ומתחיל בב' בראשית, הרי "לב ראשית", לומר שמשה ידע דברים שבלב, ומחשבה הנקראת ראשית (תקוני זוהר, ריש תקון סא), והבן. והענין נכון:

וארא אל אברהם וגו' באל שד"י ושמי ה' לא נודעתי להם וגו' [ו, ג-ז]. נראה לי, כי התורה כולה מתרי דרגין אתיהיבת, שס"ה לא תעשה מסטרא דדחילו, ורמ"ח מצות עשה מסטרא דרחימו (תקוני זוהר, תקון לו). והלא תעשה קודמין, בבחינת י"ה עם שמי שס"ה(זוהר בראשית כד.). כי העיקר להיות מקודם סור מרע ואחר כך עשה טוב (תהלים לד, טו), וכמו שפירשו כל מי שאינו יודע בטיב גיטין לגרש הרע תחלה, אחר כך בקידושין לקדש את עצמו, אל יהא לו עסק עמהן (קידושין ו. יג.). ושורש הדברים, כמו שבבריאת העולם עשה כביכול בחינת צמצום להיות מקום פנוי להעולמות, אחר כך המשיך בחסדו הקו להחיות ולברוא עולמו (עץ חיים, שער א ענף ב), כמו כן מתחלה צריך אדם לצמצם הנהגותיו לבלי עשות קטנה או גדולה בלתי מה שיש בו נחת רוח להבורא יתברך, וקל וחומר שלא לעשות מה שאסרה תורה, ולהסתפק במה שחננו ה' ולבלי להתאות למותרות בעניני תאות עולם הזה, אחר כך יהיה הגוף זך ונקי ומקום פנוי להמשיך עליו קדושתו יתברך בבחינת מצות עשה:

וזה היה ענין גלות מצרים, כי במקרא נאמר (בראשית טו, טז) ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי וגו', אם כן קשה מדוע נגזר (שם, יג) ועבדום וענו אותם, וכבר עמד על זה רבי אלעזר ברבי שמעון בזוהר (שמות טו.), והתירוץ, כי לולי זאת היה מקום לחוש אולי יתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם ויתחתנו בם, ולזה נגזר עליהם עינוי ועבדות לבל ירצו האומות להתחתן בם מכח שפלותן. וכמו שפירש הנועם מגדים (פר' בלק, ד"ה מורם) הן עם לבדד ישכון, ומחמת זה ובגוים לא יתחשב בעיניהם. ביאור הדברים, כי אלולי זאת העבדות היו הולכים אחרי שרירות לבם, ולזה ניתן להם עול השעבוד לצמצם הנהגותם במיעוט שנה ומיעוט תענוג, למען ירגילו את עצמם להיות מקום מוכן לקבלת התורה, כי זה מהדברים שהתורה נקנית בהם, כדאיתא באבות (פ"ו מ"ה) במיעוט שיחה ומיעוט שנה ומיעוט תענוג. וזה היה ענין קושי השעבוד בכל פעם יותר, כי מתחלה לא היה אלא גרות, אחר כך ירד יעקב למצרים, אחר כך משמת נסתמו עיניהם כו' (רש"י בראשית מז, כח), אחר כך כשמת יוסף ויקם מלך חדש כו' (לעיל א, ח), וכשמתו השבטים התחיל גוף השעבוד (סדר עולם רבה פ"ג), אחר כך בסוף היה קושי השעבוד כנאמר (שם ה, ט) תכבד העבודה. כי בתחלה היה די הגרות לבד לצמצם בהנהגותיהם, אחר כך הורגלו בזה עד ששוב לא היה מועיל, הוצרך שעבוד יותר. אחר כך בכל פעם שהורגלו בבחינה ראשונה עד שרצו ח"ו לפרוק הצמצום ולהשות מדותיהם לאותן שנתערבו ביניהם, על כן הוצרכו שעבוד יותר: והנה, משה אמר למה הרעותה, ורצונו היה בתרתי, בבחינה גשמיות ורוחניות, שעל ידי זה שלא יוכלו לעבוד את הבורא ב"ה כי טרודים הם בעבודת מצרים. ולזה השיב לו השי"ת כי העיקר אצלי מה שעל ידי השעבוד הם מצמצמים הנהגותיהם לבלי למלאות תאותם, וזה בחינת סור מרע. ולזה נבחרו האבות, כי לא היה להם התורה בבחינת עשה טוב, אך עיקר עבודתם היה מה שסרו מהרע ומכל מדה ותאוה וחמדה רע על ידי שצמצמו הנהגותיהם, אחר כך כליותיהם ממילא היו נובעים חכמה להשיג מעצמם התורה במצות עשה. והנה בחינת צמצום על זה מורה השם שד"י, שאמר לעולמו די (חגיגה יב.), ובחינת הוי"ה מורה על בחינת החסד והתפשטות להויות עולמות. וזהו שאמר לו תשובה על ענין קושי השעבוד, כי וארא אל אברהם וגו' רק בבחינת אל שד"י, ר"ל על שם שהיו מצמצמים את עצמם והנהגותם להיותם מרכבה לשם שד"י, כי מזה השם נלמד ענין צמצום הנהגת האדם, וכמו שכתב העוללות אפרים כידוע. ושמי הוי"ה המורה על בחינת החסד, ר"ל מצות עשה מסטרא דחסד, לא נודעתי להם, כי לא היה להם התורה מתחלה, אך שעל ידי בחינת צמצום ממילא זכו לבחינת חסד והשיגו התורה, כאמור. לכן אמור לבני ישראל אני הוי"ה וגו', שרצוני לתת להם התורה, וכאשר גמר אומר (והייתם) [ולקחתי אתכם] לי לעם, ולזה צריך קושי השעבוד, לצמצם מקודם הנהגותם למען יהיה מוכן לקבלת התורה, והבן:

והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים [ו, ו]. פירש רש"י, כי כן הבטחתים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו, יד). נשאלתי, למה הביא רש"י סיפא דקרא ברכוש גדול. והשבתי, דיש להבין, מסבלות מצרים מבעיא ליה, ומה זה שאמר "מתחת": ונראה לי, דכתיב למעלה (א, יא) וישימו עליו שרי מסים וגו', ונלחץ רש"י לפרש, מה המס, ויבן ערי מסכנות לפרעה וגו'. אבל יתכן כי העניים בנו, והעשירים היו פודים את עצמם במס שנתנו להעמיד אחרים במקומן, ואחר כך רבתה המשא עד שמכח זה נעשו עניים. ואפשר שזה שאמר למען ענותו (לעשותן עניים) בסבלותם. ומפני זה אמר כאן והוצאתי אתכם, לא מבעיא מגוף סבלותם, אלא אפילו מן העניות על ידי המס שנתנו במקום סבלותם (כמו (שמות כא, כד) עין תחת עין). וזה שתרגום מגו "דחוק" פולחן. וזה שפירש רש"י כי כן הבטחתיו (לעשותן עשירים) שנאמר יצאו ברכוש גדול: אלה ראשי (בית אבותם) [אבות הלוים] וגו' הוא אהרן ומשה וגו' הוא משה ואהרן [ו, כה-כז]. עיין רש"י. ולי נראה, כי כתיב למעלה (ד, יג-יד) ויאמר וגו' שלח נא ביד תשלח ויחר וגו' ויאמר הלא אהרן וגו' ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יוצא לקראתך. לכאורה הוה ליה למימר תחלה הלא אהרן הנה הוא יוצא לקראתך וגו' וגם דבר ידבר הוא, כי היציאה לקראתו הוא קודם לאשר דבר ידבר. והנראה לי בזה, כי הסמ"ק (סי' יד) מונה במצות לא תעשה שלא להיות צדיק בעיניו, שנאמר (דברים ט, ד) אל תאמר (בצדקתך) וגו' [בצדקתי]. וכן אמרו חז"ל (נדה ל ע"ב) שאפילו כל העולם אומרים עליך צדיק אתה, היה בעיניך וכו'. וכן מבואר בשלחן ערוך בהלכות ראש השנה סימן תקפ"ב בט"ז ס"ק ד' בשם הלבוש (או"ח סי' תקצו) שביום ראשון אחר התפלה אין לומר לשנה טובה וכו', שאינו ראוי שיאמר לחבירו לשון שאינו צדיק, בשלמא כל אחד לעצמו יחזיק עצמו לבינוני, עכ"ל. וזה שמשה היה מחזיק את אהרן לצדיק יותר ממנו, לכן אמר שלח נא ביד תשלח, פירש רש"י הוא אהרן, עיי"ש. לכן אמר לו ה' להורות לו ענותנותו של אהרן, הלא אהרן וגו' ידעתי כי דבר ידבר הוא, ועם כל זה לא יחשוב את עצמו לעיקר, כי אם וגם הנה הוא יוצא לקראתך, כלומר שבבחינת גם וטפל אליך הוא יוצא לקבל פניך, שכך ראוי להיות שכל אחד יחזיק את רעהו יותר ממנו:

וזהו שנאמר כאן אלה ראשי (בית אבותם) [אבות הלוים], שקאי על משה ואהרן, אם שהיו שניהם ראשי בית אבותם, עם כל זה כל אחד ואחד מהם הקדים חבירו לעצמו, כי החשיב אותו לצדיק יותר ממנו. וזהו שנאמר לרבותא הוא אהרן ומשה, שבעיני משה היה אהרן מוקדם לו (אפילו בעת) אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל, שעיקר האמירה היתה למשה, עם כל זה היה משה טפל בעיניו אצל אהרן והקדים אהרן לפניו, שהרי אמר שלח נא וגו'. הם המדברים אל פרעה, שבזה היה העיקר אהרן, כי משה היה כבד פה, עם כל זה הוא משה ואהרן, היינו שהקדים אהרן את משה אליו, על דרך דכתיב (לעיל ד, יד-טז) אהרן אחיך וגו' יהיה לך לפה ואתה וגו', והבן: הוא אהרן וטשה [ו, כו'כז]. יש לדרוש מענינו של יום, ראש חדש שבט, כי הצירוף של שבט ה'מר י'מירנו ו'היה ה'וא (ויקרא כז, לג) וכו'. נראה לי לרמז בהא דכתיב חוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן, ובזוהר (וארא כו ע"ב) הם מבעיא ליה, אלא לאכללא דא בדא, רוחא במיא ומיא ברוחא (ובעץ חיים (שער לב פ"ו עמ' קלא) העתיק אשא במיא ומיא באשא), ועל דא כתיב "הוא". עוד שם, והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים (דברים ד, לט) [כו'], תא חזי יהודא אתי מסטרא דשמאלא ואתדבק בימינא וכו', צפון במים, שמאלא בימינא. ראובן שרי בימינא, ואתקשר בשמאלא כו', דרום באשא, ימינא בשמאלא, ועל דא והשבות אל "לבבך", לאכללא דא בדא, שמאלא בימינא, כדין תדע כי ה' הוא האלקים. והשתא ידיעא, הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן, למהוי חד. ובמקדש מלך, הוא אהרן, נ"ב חסד נצח. ומשה, גבורה והוד. הוא משה, חסד נצח. ואהרן, גבורה והוד. והדברים קשיין אהדדי. אבל יובן על פי מה שכתב באוצרות חיים (שער הארות זו"ן סוף פ"ו) שמשה מחסדים של יסוד אבא מצד ימין, ויצאו דרך שמאל, ואהרן מהחסדים שבצד שמאל, ויצאו מצד ימין, עיי"ש ובעטרת צבי (כו ע"ב ד"ה שם הם):

וזה המר ימירנו מצד זה לצד זה לאכללא לון כחדא, לכך והיה הוא, כלומר לכך כתיב הוא אהרן ומשה, ולא הם. ולכך זה הצירוף של חדש שבט דייקא, כי באחד בשבט ראש השנה לאילנות כדברי בית שמאי, ובית הלל אומרים בחמשה עשר בו (ראש השנה ב.), ואז היסודות אש רוח מים עפר מתערבים ומתמזגים זה בזה להוציא פרי. והיינו המר ימירנו והיה הוא, לאכללא דא בדא:

ועיין בזוהר (שם כג ע"ב) על הפסוק (לעיל ו, ג) וארא, רבי חזקיה פתח (תהלים לב, ב) אשרי אדם כו', אמר רבי שמעון ארבע אינון רזא דמהימנותא אש רוח מים עפר כו', עיין שם כל הענין המבואר בדף כ"ד (ע"א) התמזגות של היסודות זה בזה, ואיך דאחליף לון, ואז תבין דברינו על נכון:

ועל פי האמור תבין דקדוק הכתוב הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל וגו' הם המדברים אל פרעה וגו' הוא משה ואהרן. הנה הקדים אהרן למשה אצל אמר, והקדים משה לאהרן אצל דיבור. ולפי מה שכתבתי הנה נכון הדבר, כי היה כאן בשליחות משה ואהרן שתי ענינים, טובה לישראל להוציאם, ורעה לפרעה בשביל שלא ישמע אליהם, כמאמר הכתוב ולא ישמע אליכם פרעה (להלן ז, ד), והרביתי את אותותי וגו' (שם ז, ג). וידוע כי לטובה יכונה אמירה, לשון רכה, ולרע יכונה דיבור לשון קשה. וסלקא דעתך אמינא כי מה שהוא אמירה לטובה היה עיקר על ידי משה שהוא מכח חסד נצח, ומה שהוא דיבור קשה לפרעה היה מכח אהרן שהוא מכח גבורה הוד, ולזה קא משמע לן כי שניהן כלולין זה בזה, ולכך אמר הוא אהרן חסד נצח ומשה גבורה הוד מכח יציאתן אשר אמר אמירה רכה הוציאו את בני ישראל. הם המדברים לשון קשה אל פרעה [וגו'] הוא משה לוי גבורה, ואהרן כהן חסד, דאתכללו זה בזה, ואחלופי דוכתא. ושניהן שקולין, הן לענין אשר אמר והן לענין המדבר קשות, והבן: ואמרת אל אהרן קח את מטך [ז, ט]. הדא הוא דכתיב (תהלים קי, ב) מטה עוזך ישלח ה' מציון וגו', אין רודה הקב"ה את הרשעים אלא במטה, לפי שנמשלו לכלבים, שנאמר (שם נט, ז) יהמו ככלב. כשם שדרכו של כלב ללקות במקל, כך הם לוקים, לכך נאמר מטה עוזך, עכ"ל (ש"ר ט, ב). והוא תימה, הרי נפרע מרשעים בכל מיני משחית, כענין סדום ודור אנוש והפלגה וכדומה. ועיין ביפה תואר שעמד על זה: ונראה בכוונתו על פי מה שכתוב בלקוטי תורה ואתחנן (טעמי המצות עמ' רמב) בענין שיר של כלבים (פרק שירה פ"ו), שאומרים בואו נשתחוה ונכרעה וגו'. כי כל"ב גימטריא שם ב"ן דההי"ן, נפש של מלכות, ויניקתם בסוד מיין נוקבין דקליפה, אשר הוא נגד מיין נוקבין דקדושה, וזה סוד (ישעיה נו, יא) והכלבים עזי נפש, שבקליפה דעשיה, נגד ב"ן דקדושה דעשיה. וזה סוד נברכה לפני ה' "עושנו" (תהלים צה, ו), עיי"ש. ובלקוטי תורה בשלח (עמ' קמב) כי עיקר שם אדנ"י ד"ן, ובא אל"ף דאהי"ה בתחילתו ויו"ד דהוי"ה בסופו, למתק אותיות ד"ן שבאמצע. וזהו שנאמר (בראשית טו, יד) את הגוי אשר יעבודו "דן" אנכי, עכ"ל:

וזהו שאמרו אין הקב"ה רודה הרשעים אלא במטה, ירמוז מט"ה עולה ד"ן של אדנ"י, הוי"ה דב"ן. והטעם, לפי שנמשלו לכלבים עזי נפש, מסטרא דב"ן דקליפה העולה כל"ב, לכן נאמר מטה עוזך, של עוז הרומז למלכות (במ"ר ו, ב) (בסוד (שמואל'א ב, י) יתן עוז למלכו) ישלח הוי"ה, והבן זה:

ויאמר וגו' הקולות יחדלון וגו' למען תדע כי לה' הארץ ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלקים [ט, כט-לב]. יש להבין, תחלה אמר לה' הארץ, אחרי זה הוסיף הוי"ה אלקים. גם מה ענין לכאן אומרו והפשתה והשעורה נכתה וגו', עיין רמב"ן (ט, לא) שעמד על זה:

והנראה לי בזה כי כאן רומז לדברי התניא (שער היחוד והאמונה פ"ו) שפירש וידעת היום והשבות וגו' כי הוי"ה הוא האלהים וגו' (דברים ד, לט), כי שם הוי"ה ב"ה מורה על גדולתו, בחינת חסד המהוה כל הויות מאין ליש. ושם אלהי"ם בחינת צמצום, על כן גימטריא הטב"ע, לפי שמסתיר אורו יתברך שבתוך הנמצאים המהוה ומחיה אותם, עד שנראה כאלו העולם מתנהג בדרך הטבע. וכל כך הגביל וצמצם את עצמו עד שנתן כח ובחירה ביד אדם להמרות נגד רצונו וכבודו ח"ו, וכאלו הוא דבר נפרד. וכל זה מחסדו יתברך למען לשלם שכר טוב לעושי רצונו וכו', וזה סוד יחוד הוי"ה אלקים, עיי"ש בדבריו באורך:

וזהו שנאמר כאן למען תדע כי לה' הארץ, שהוא המהוה ומחיה אותו, ובכל זאת ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון, והטעם מפני הוי"ה אלקים דייקא, מפני שהסתיר וצמצם אור הוי"ה בשם אלהי"ם גימטריא הטב"ע, כאלו נראה שמתנהג על פי הטבע. ואמר לראיה על זה, שהרי הפשתה והשעורה נכתה וגו' והחטה והכסמת לא נכו כי אפילות הנה, ואלו מצד אור הוי"ה בידו לכלות את הכל כי הוא כל יכול, ולמה השאיר החטה והכסמת, אין זה אלא שהסתיר אור הוי"ה בצמצום אלקים הטבע, ולכן נשארו כי אפילות הנה, והבן:

ובזה יש לי לפרש סמיכות הפרשיות, אומרו להלן (י, א-ב) בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אותותי אלה בקרבו, פירש רש"י שאשית אני. אבל משמעות התיבה הוא לשון הוה, ואם כן הוא משולל הבנה, בשביל ששם אותות אלה בקרבו הכביד את לבו. אבל לפי דרכנו ניחא, והוא כי כבר פירש האר"י ז"ל (שער הכוונות, ענין הפסח דרוש א עמ' קמו-קמז) כי פרעה היה לו יניקה מאותיות מ"י של אלקים, וזהו שאמר (לעיל ה, ב) "מי" ה' אשר אשמע וגו'. ולזה אמר לו למען שתי אותותי "אלה" דייקא בקרבו, הרי "מי אלה", אלהי"ם בשלימותו, ואז יכהו בכח הדין של אלקים, ע"כ דבריו. וגם לפי דבריו צריך לפרש למען שאשית לשון עתיד, אבל חזי לאצטרופי עם דברינו וממנו ניקח לפרש כמשמעו לשון הוה, והכי פירושו, כי אני הכבדתי את לבו ולא נכנע מאור הוי"ה הכל יכול, למען שיתי אותותי אלה בקרבו, שאני שת ושם בלבו אותיות "אלה" עם "מי", אלקים, המצמצם אורו ומסתירו, על כן מכביד לבו כאלו הוא דבר נפרד ומנגד לרצונו. וכל זה אני עושה למען תספר וגו' וידעתם כי אני הוי"ה, היינו יחוד הוי"ה אלקים, והבן זה:

תוכן העניינים

ייטב לב שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה