ייטב לב שמות· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת שמות
מה כתיב למעלה (בראשית נ, כה-כו) וישבע יוסף וגו' והעליתם את עצמותי מזה וימת יוסף וגו' ויישם בארון במצרים, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו' [א, א-ז]. נראה לי לדרוש סמוכין על פי מה שפירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' בהעלותך ד"ה ונקדים) וזרח השמש ובא השמש וגו' (קהלת א, ה), דאיתא בגמרא ריש פרק קמא דברכות (ב.) ממאי דהאי ובא השמש (ויקרא כב, ז) ביאת שמשא הוא, דלמא ביאת אורו הוא, ופירש רש"י (ב:
ד"ה דילמא ביאת) שיאור השמש וכו'. ותוספות (שם ד"ה דילמא) הקשו עליו, אי בזריחה הוה ליה לכתוב וזרח השמש, או לשון יציאה כמו (בראשית יט, כג) השמש יצא על הארץ, ומדנקט קרא ובא השמש היינו שקיעת החמה, ע"כ דבריהם. ויש להבין טעם הדבר למה נקט זריחת השמש בשם יציאה ושקיעת השמש בשם ביאה, איפכא מסתברא, לקרוא זריחתה בשם ביאה שמאיר ובא לכאן, ושקיעתה בשם יציאה שיוצא מכאן. אבל יתבאר על פי מה שאמרו חכז"ל (סנהדרין צא ע"ב) למה חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב, כדי לתת שלום לקונה שהשכינה במערב. ואם כן כשיוצאת מקונה נקרא יציאה, וכששבה לקונה שזו מקומה נקראה ביאה. וזהו שאמר הכתוב וזרח השמש (היינו במזרח) ובא השמש (במערב), ולמה נקרא שקיעתה במערב בשם ביאה, על זה אמר הטעם ואל מקומו שואף זורח הוא שם, שהשכינה במערב וזו מקומה ולכן נקרא ביאה, ע"כ דבריו:
וזהו שנאמר (יחזקאל לו, כ) עם ה' אלה ומארצו יצאו, כי בארץ ישראל שם משכן כבודו יתברך, על כן כשגלו משם נקרא יצאו ממקומם. ואם כן קשה אהא דכתיב כאן בני ישראל הבאים מצרימה, הכי זה מקומם שנקרא באים:
אבל יובן, כי הקשה הזוהר (ויחי רכה ע"ב) מה שאמר יעקב (בראשית מז, ל) ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים, תמן תנינא מאן דנפיק נשמתיה ברשותא אחרא ואתקבר בארעא קדישא עליו כתיב (ירמיה ב, ז) ותבואו ותטמאו את ארצי, אמר רבי יהודה שאני יעקב דשכינה אחידא ביה, כדכתיב (בראשית מו, ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך וגו'. וזהו שאמר הכתוב וישבע יוסף וגו' והעליתם את עצמותי מזה, ושלא תקשה גם על יוסף קושית הזוהר הנ"ל, לזה אמר וימת יוסף וגו' ויישם ב"ארון" במצרים, היא השכינה, כדכתיב (יהושע ג, יא) הנה "ארון" הברית אדון כל הארץ (עיין של"ה (פר' ויחי, פרק תורה אור אות ד)). ועל זה אמר ואלה שמות בני ישראל "הבאים" מצרימה, וא"ו מוסיף על ענין ראשון (פסחים ה.), ששם השכינה, על כן שם מקומם, ולכך נקראו "באים". את יעקב (שנאמר לו אנכי ארד עמך וגו') איש וביתו "באו", קודשא בריך הוא ופמליא דיליה (זוהר שמות ד ע"ב). ויוסף היה במצרים, שהיה מרכבה לשכינה, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וגו', לכן נקרא גם בקודשא בריך הוא ופמליא דיליה "באו", והבן:
ואלה שמות בני ישראל וגו' [א, א-יג]. יש להבין למה לי, הא כבר כתבו למעלה פרשת ויגש (בראשית מו, ח), ועיין רש"י. ב', ויקם מלך חדש [וגו'], ופירשו חז"ל וכן התרגום די לא מקיים גזירת יוסף, צריך להבין איזה גזירה. ג', אומרו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' וכאשר יענו אותו כן ירבה, צריך ביאור:
ונראה לי על פי מה שכתב התבואות שור (בכור שור) מסכת ראש השנה (טז ע"ב) לפרש לך לך וגו' ואעשך לגוי גדול (בראשית יב, א-ב), כי אמרו חז"ל (סנהדרין עא ע"ב) כינוס לצדיקים נאה להם ולעולם, פיזור לרשעים נאה להם ולעולם. הטעם, כי העולם נידון אחר רובו (קידושין מ ע"ב), וצדיקים בני עליה המה מועטים (סוכה מה ע"ב), לכן כינוס לצדיקים שהם קבועים במקומם, נאה להם ולעולם, דכל קבוע כמחצה על מחצה (כתובות טו.), ואז רב חסד (להלן לד, ו) מטה כלפי חסד (ראש השנה יז.). אבל פיזור לצדיקים, ואינם קבועים כי אם נעים ונדים, אז ח"ו העולם נידון אחר רוב רשעים. ורשעים להיפך, פיזור נאה להם. והנה, לך לך פירש רש"י לטובתך, וקשה מה זה טובה, הלא אחד היה אברהם (יחזקאל לג, כד), והנפש אשר עשו (בראשית יב, ה) מועטים, ואומות העולם רשעים, ועד עתה היה קבוע, ואם ינוד על כנפי הנסיעה אז יהא פיזור ויהיה נידון אחר רוב חלילה. ולזה אמר לו ואעשך לגוי גדול, וכדאיתא בגמרא (ראש השנה לב ע"ב) גבי שרה כיון דרבים קאתי מינה כרבים דמיא. אבל עכו"ם, רחמנא אפקריה לזרעיה (יבמות צח.) ואינם נחשבים עמהם, ואם כן אברהם הוא הרוב בעולם, ע"כ דבריו:
ואני אוסיף ואמלא את דבריו. דבאמת אין כאן קושיא כלל, דמה שאמרו שנידון אחר רוב היינו ישראל בפני עצמן אחר רובן, וכמו כן אומות העולם אחר רובן, אבל ישראל ואומות העולם אינם נכנסים יחד לדין, כדאיתא בגמרא ראש השנה (ח ע"ב) ישראל ואומות העולם ישראל נכנסין תחלה לדין, כי אינם בסוג אחד כלל. ובאמת אין דיניהם ומשפטיהם שוה, כי ישראל נידונין בדרך השגחתו והנהגתו יתברך למעלה מחקי הטבע, אבל אומות העולם נידונים בהנהגה על פי חקי הטבע, כמבואר באורך במהר"י אברבנאל פרשת אמור (ויקרא כג, כג), עיי"ש. אך זה משעה שיצא אברם מכלל בני נח, ודין ישראל לו. וזהו שנאמר לך לך, ואל תחוש על פיזור, כי ואעשך את עצמך לגוי גדול, אותו גוי גדול שנאמר עליו (דברים ד, ז) (ו)מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו וגו' (ב"ר לט, יא), שהם למעלה ממזל, וכדכתיב ויוצא אותו החוצה (בראשית טו, ה), שהוציאו למעלה מאיצטגנינות, ודין ישראל לך ואינך נידון ביניהם. ואברכך ואגדלה שמך בה"א (ב"ר שם), להיות אב המון גוים (בראשית יז, ד) ומלך עליהם, ומלך וציבור מלך נכנס תחלה (ראש השנה שם), ואינו נידון עם הציבור:
וזהו שאמר השם ליעקב (בראשית מו, ג) אל תירא מרדה מצרימה מחמת הפיזור, כי לגוי גדול אשימך שם, הן כפירוש התבואות שור והן כמו שפירשנו: ובזה מובן כוונת יוסף שהושיב אביו ואחיו בארץ גשן (שם מז, כז), ואת העם העביר אותו לערים (שם, כא), כי אז היו במתי מעט ומצרים עם רב, וחש שלא ידונו אחר רוב, על כן הושיבם במקום מיוחד קבוע כינוס לצדיקים, ואת העם העביר לערים למען יהיה פיזור לרשעים כו', ואז לישראל דין רוב, כי קבוע כמחצה על מחצה, ומטה כלפי חסד. ואמנם פרעה רצה להפוך השורה, שיהיו הם הרוב, להכריע לכף חובה שישתעבדו ישראל תחת ידם, לזה אמר ויקם מלך חדש וגו' אשר לא ידע, די לא מקיים גזירת יוסף שיהיו ישראל קבוע במקומם, כי אם לשית עצה לנוד אותן ולפזרן, ולזה ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו בהיותם במקומם, קבוע כמחצה על מחצה ומטה כלפי חסד, הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' וישימו עליו שרי מסים וגו' ויעבידו מצרים, כל אחד ואחד לקח לו איש ישראל לעבד לו בבית ובשדה, וסוף דבר גם תבן לא ניתן להם, ויפץ העם וגו', הרי אין לך פיזור יותר מזה. ולכן המגיד מראשית התחכם להפר עצתם ולקלקל מחשבתם, הקדים הרפואה למכה ואמר ואלה שמות בני ישראל דייקא הבאים מצרימה, אם כן נדונים בפני עצמן, ולא בין האומות. ועוד זאת ובני ישראל פרו וישרצו וירבו להיות רוב ממש, שהיו "ישראל" דייקא מצוינים שם לבלי להתערב עמהם:
ובזה נראה לי לפרש פרשת בלק (במדבר כב, ג-ו) ויגר מואב מפני העם מאוד כי "רב" הוא וגו', כי והוא יושב ממולי בקביעות, ואז הוה להו לישראל דין רוב להכריע עצמם לכף זכות, לזה לכה [נא] ארה לי וגו' ואגרשנו מן הארץ, שיהא להם פיזור. ועל כן אמר לו בלעם (שם כג, ט-י) כי מראש צורים אראנו זה אברהם, ומגבעות אשורנו פירושו שרה, שהיה להם דין רבים וכרבים דמי, כי הן עם לבדד ישכון, ובגוים אפילו בעת שהוא בין הגוים לא יתחשב, ופירש התרגום ובעממיא לא יתדנון גמירא, ר"ל לדון ביניהם ללכת אחר הרוב של אומות העולם הרשעים, כי מי מנה עפר יעקב שנאמר (בראשית כח, יד) והיה זרעך כעפר הארץ, וגם ומספר את רובע ישראל כפירוש רש"י שם, היינו העתיד להוליד גם כן מצטרף למספר, אם כן ישראל הם הרוב, ומכריעין עצמן לכף זכות, ואין אומה שולטת בהן:
ב) ואלה שמות בני ישראל וגו' [א, א-יב]. הדקדוקים רבו עד שאי אפשר לפורטם, וממילא יתבאר על נכון עד סוף הפרשה. ואומר בהקדם מה שפירש האלשיך על הפסוק (דברים י, טו) רק באכותיך חשק ה' לאהבה אותם, ירצה מצד עצמותם, ויבחר וגו' בכם לא מכח עצמותיכם, רק מכל העמים, בהעריך אתכם נגד העמים. וכמו כן פירש האלשיך פרשת תולדות (בראשית כו, טז) מה שאמרו הפלשתים לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד, כענין אומרם (ב"ר נ, יא) על הפסוק (מלכים - א יז, יח) (כי) באת אלי להזכיר את עוני, כי מתחלה היה מעריך מעשי מול מעשה בני עירי והיו טובים, אך עתה שבאת אצלי ונערכים מעשי מול מעשיך הטובים, אינני נחשב במעשי לכלום. כמו כן אמרו לך מעמנו כי עצמת ממנו דייקא, בהעריך מעשיך מול מעשינו על ידי זה עצמת מצדנו מאד, וכל טוב מעביר מאתנו ונותנה לך. אך אחר כך חזרו ואמרו (בראשית כו, כח-כט) ראו ראינו כי היה ה' עמך דייקא, כלומר גם בלעדנו, אתה כלומר מעצמך עתה בלעדנו ברוך ה', ע"כ דבריו ז"ל:
וידוע כי שם בני ישראל רומז למעלה עליונה, בני עליה. וזה אומרו ואלה שמות בני ישראל גם בהיותם את יעקב ונערכים מעשיהם מול יעקב, אף על פי כן היו בגדר חשיבות לקרוא בשם בני ישראל. גם נתכוון שלכן היו בבחינה זו להקרא בני ישראל, מחמת היותם את יעקב, אתו עמו, וקדושתו עליהם ולמדו ממעשיו. ועל זה גמר אומר ויוסף היה במצרים, כלומר וא"ו מוסיף על ענין ראשון (פסחים ה.), ויוסף היה גם כן בבחינה זו להקרא בני ישראל, אם שהיה במצרים לבדו בלעדי יעקב, עם כל זה היה בצדקו מתחלתו ועד סופו, לא פג טעמו וריחו לא נמר גם בטרם בא יעקב. ולזה אמר, מחמת שזכו להקרא בני ישראל בהיותם את יעקב, זו שעמדה להם כי גם אחר שהיה וימת יוסף וכו' עם כל זה ובני ישראל פרו וישרצו והיה שמם בני ישראל. ויקם מלך חדש וגו' ולא ידע שהם חשובים מעצמותם, ויאמר [וגו'] הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, כלומר שהוא עצום ממנו מכח עצמינו, בהעריך מעשיו מול מעשינו על ידי זה נתעצם ונחשב לנגדנו, על כן הבה נתחכמה וגו'. לזה גמר אומר וכאשר יענו אותו, בזה היו רעים וחטאים יותר ויותר לה' מאוד, על כן כן ירבה וכן יפרוץ, כי היו בני ישראל נחשבים נגדם צדיקים יותר ויותר בהעריך זה כנגד זה, על כן ויקוצו מפני בני ישראל דייקא בעמדם בשם בני ישראל, בחינה ראשונה:
אמנם כל זה היה בטרם בא משה ואהרן למצרים, אבל אחר כך בבא משה ואהרן והיה נחשב מעשה בני ישראל מול מעשה משה ואהרן שוב לא היו ישראל בבחינת חשיבות זו, על דרך (כי) באת אלי להזכיר את עוני. ומזה נודע לנו טעם קושי השעבוד אחר שבאו משה ואהרן, ואמר פרעה (ה, ט) תכבד העבודה וגו', הוא אשר דברתי, כי מעת שבאו משה ואהרן, אז בהעריך מעשה בני ישראל מול מעשיהם לא היו נחשבים, ונתעורר על שונאי ישראל קטרוג יותר מאשר מקדם, על כן נאמר תכבד העבודה: והן הן הדברים הניתנים באמירה בסוף הסדר (ה, א-כג) ואחר באו משה ואהרן וגו', ויאמר אליהם מלך מצרים למה משה ואהרן תפריעו (ר"ל תגלון, על דרך (להלן לב, כה) כי פרעה אהרן) את העם ממעשיו, כלומר מבלעדכם היו נראים צדיקים, ועתה בהעריך נגדכם נראה שפלותם ודלותם במעשים טובים נגדכם וגודל חסרונם, על כן לכו לסבלותיכם. ויאמר פרעה הן רבים עתה עם הארץ, כלומר כי מתחלה היה נראה שהם בני עליה ותלמידי חכמים, אבל עתה בבואכם רבים עם הארץ, שנראה בעליל עתה שהם רבים עמי הארץ, אם כן וכי סלקא דעתך והשבתם אותם מסבלותם בלשון בתמיה, והלא אם כן יותר ראוי להם להשתעבד, על כן ויצו פרעה וגו' תכבד העבודה יותר מאשר מקדם, כי כך היה גם בשמים ממעל נתעורר קטרוג על ידי זה, על דרך באת אלי להזכיר את עוני כמו שנתבאר. על כן ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו, כי מאז באתם, בהעריך אותנו נגדכם נבאש ריחנו וגו'. על כן וישב משה אל ה' ויאמר אדנ"י למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני כו', ר"ל בגללי הרעות לעם הזה להיות נחשבים לרעים נגדי, ומאז באתי וגו' לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת, כי נתעורר קטרוג כאמור:
ויאמר ה' אל משה עתה תראה וגו', ענינו, כי יש להבין כוונת משה בזה, וכי תעלה על דעתך שמשה יהרהר אחר מדותיו יתברך, וכבר אמרו ז"ל (אבות פ"א מ"ו) הוי דן את כל אדם לכף זכות, כל שכן וכל שכן לזה האיש משה אדוננו. אבל כוונתו בזה היה לטוב, והבט וראה כי הכל בחכמה נפלאה מאת השי"ת סבת כל הסבות, כי לענין הגאולה היה צריך לשלוח את משה, כמבואר במדרש (ש"ר ג, ג) שאמר לו אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, ואמנם בבא משה ואהרן נתעורר קטרוג יותר בהעריך מעשיהם מול מעשה משה ואהרן כאמור, ועל כן אמר משה למה הרעותה, כמהרהר אחר מדותיו יתברך, למען על ידי זה יתעצם ישראל בבחינת חשיבות, לומר אם בארזים נפלה השלהבת כאשר בא משה למצרים נפל ממדרגתו עד שהיה כמהרהר אחר מדותיו יתברך, מה יעשו איזובי הקיר אלה הצאן קדשים כי נתערבו בגוים וילמדו וגו', וידוע כי הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה (יבמות קכא ע"ב), והיה נחשב זה לחטא ח"ו למשה כפי מאמר פיו, אשר אין כוונתו ידוע לשום מלאך כי מלאכים אינם יודעים מחשבות (כמו שהעלו האחרונים בספריהן, דלא כמבואר בתוספות פרק קמא דשבת (יב ע"ב ד"ה שאין)), בלתי לה' לבדו החוקר לב, ושוב על ידי זה נתעלו ישראל לחשיבותם ומדרגותם גם בהיותם את משה ואהרן, עד גדר היותם ראוים להגאל:
וזהו שאמר השי"ת עתה דייקא אחר שאמרת למה הרעותה, שוב תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וגו', כי על ידי זה נתעלו ישראל ונשתק הקטרוג, ונחסם פי המסטינים והמקטריגים מעל ישראל בשמעם אמרי פי משה למה הרעותה, והם לא ידעו כוונתו הטובה למען ישראל יצאו זכאים בהשפטם נגדם, בלתי השי"ת לבדו החוקר לב ובוחן כליות ידע מחשבתו הטובה. על כן נאמר להלן ריש פרשת וארא (ו, ב) וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה', התחיל בדיבור שהוא באתגליא, וגמר ויאמר, אמירה בחשאי (זוהר ויחי רלד ע"ב). אך הוא אשר דברנו, כי באתגליא נאמר וידבר אלקים מדת הדין אל משה, דבר אתו קשות על שאמר בפיו למה הרעותה. ויאמר אליו בחשאי אני הוי"ה, מקור הרחמים על ידי זה לישראל, כי בחשאי גילה לאזניו שהבין יתברך כוונתו הטובה, ועל ידי זה נתעורר מדת הרחמים עליו ועל ישראל: ועל פי הדברים האלו יתבאר דברי המדרש (ש"ר ה, כג), עתה תראה, ולא העשוי במלחמות ל"א מלכים, מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ. ולכאורה תמוה, שהרי נאמר בהדיא אחר מעשה של ויך את הסלע (במדבר כ, יא), לכן לא תביאו וכו' (שם, יב), עיין שם ברש"י, וכבר הקשו זה המפורשים. אבל לפי מה שכתבתי ניחא, וענינו, כי מבואר במדרש (ד"ר ב, ט) שלכן מת משה במדבר כדי שעל ידי זה יעמדו אתו דור המדבר לתחיית המתים לעתיד לבוא, על דרך משל לאחד שאבד דבר קטן, ואחר זה אבד בכוונה דבר גדול למצוא על ידי זה גם הקטן כדאיתא במדרש. ואמנם זה אליה וקוץ בה, כי אדרבה על ידי זה ח"ו זכותם מגרע גרע בהעריך מעשיהם מול מעשיו, ואיך על ידו יעמדו בתחיה. אמנם אחר מעשה ויך את הסלע, שזה היה נחשב חטא למשה, אם כן שוב בהעריך מעשיהם נחשבים גם אפילו נגדו על דרך שהיה בכאן, לכן יוכלו לעמוד על ידו ואתו בתחיה. ולכן נאמר שם לכן לא תביאו, כי על ידי זה שנחשב לו לחטא, הם במדרגותם ובחשיבותם עד שראוים לזה לעמוד בתחיה אתו עמו ועל ידו, וכמו שהיה הענין כאן שעל ידי זה שאמר למה הרעותה היו ישראל נחשבים נגדו עד שהן ראוין להגאל. וזהו שאמר המדרש מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ, כמו שביארנו, והבן היטב:
ג) או יאמר ואלה שמות בני ישראל וגו' [א, א-יב]. בהקדם הא דאיתא בחולין פרק גיד הנשה (ק ע"ב) במשנה, אמר רבי יהודה והלא לבני יעקב נאסר גיד הנשה, אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו. ובגמרא דף ק"א ע"ב אמרו לו לרבי יהודה וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב, והלא לא נאמר (בראשית לב, לג) אלא בני ישראל, ולא נקראו בני ישראל עד סיני וכו'. מתיב רבא, וישאו בני ישראל את יעקב אביהם (שם מו, ה), לאחר מעשה כו', עיין שם ברש"י ותוספות (ד"ה לאחר). ובאגדה דרוש וקבל שכר לתרץ קושית הגמרא, לומר שלא נקראו בני ישראל רק אחר שבאו וישבו במצרים, והטעם, כי שם ישראל יכונה אחר שנאבק עם המלאך ואמר לו (שם לב, כט) לא יעקב וגו' כי אם ישראל כי שרית עם אלקים (היינו המלאך) ועם אנשים (עשו ולבן) ותוכל. והנה בהיות השבטים בארץ ישראל לא היה להם כח המנגד לא מאנשים ולא ממלאך, כי היו בארץ הקדושה מקום הקדושה. מה שאין כן אחר שבאו למצרים ערות הארץ שטופי זימה עובדי צאן, והיה להם כח המנגד, הן מאנשי המצרים ויתערבו בגוים, והן מטומאת השר של מצרים, ועם כל זה לא למדו ממעשיהם והיו בצדקתם וקדושתם כמאז כן עתה, על זה נאמר כי שרית עם אלקים המלאך ואנשים אנשי מצרים ותוכל, זכו לקרוא בשם בני ישראל, כי אחזו מעשה אביהם ישראל בידם, שזה נקרא בן אמיתי:
ולפי זה אתי שפיר. דודאי על כן לא יאכלו בני ישראל נאמר אחר מתן תורה, כי אז במעשה דכף ירך יעקב אז לא זכו בניו לקרוא בשם זה, כי הם לא היה להם אז כח המנגד, כי אם אחר שבאו למצרים וישבו שם ועמדו בצדקתם זכו לקרא בני ישראל, על כן נאמר אז וישאו בני ישראל, ואתי שפיר:
ואפשר לי להעמיס זה בלשון הגמרא, והוא, כי י"ל בהיות יעקב חי לא היה כח המנגד גדול, כי קדושתו וצדקתו של יעקב היה חופף עליהם להסתירם מזרם וממטר של מצרים, אמנם אחר שמת יעקב, שאז נסתמו עיניהם ולבם מצרת השעבוד כפירוש רש"י פרשת ויחי (שם מז, כח), ועם כל זה טעמם לא פג וריחם לא נמר, אז זכו לקרוא בשם בני ישראל. וזהו שאמרו וישאו בני ישראל את יעקב ההוא לאחר מעשה, שמת יעקב, אז זכו לקרוא בשם בני ישראל, כן נראה לי לולי שרש"י ותוספות לא פירשו כך: וזהו הנאמר בהפטרה (ישעיה כז, ו) הבאים ישרש יעקב, שהיה שמם בני יעקב, אחר כך יציץ ופרח ישראל, לקרוא בשם בני ישראל:
וזהו שנאמר פה ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ר"ל בעת בואם למצרים את יעקב, היו עם בחינת יעקב, כלומר שהיה שמם רק בני יעקב, וכמו שאמר (בראשית מו, כו) כל הנפש הבאה [ל]יעקב, וכנאמר להלן יוצאי ירך יעקב. וגמר אומר ובני ישראל, נקראו כי פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד. והטיב אשר דבר הרב הקדוש בספר באר מים חיים (פר' שמות עה"פ ובני ישראל, אות ב) על פי המדרש (קה"ר ג, טז עה"פ בראשית א, לא) והנה טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע, כי כשאדם זוכה להפך מדת הרע שבו לטוב הוא טוב מאוד. וזהו שנאמר ויעצמו במאוד זה יצר הרע, מאוד, להפכו לטוב, ע"כ דבריו הנחמדים:
וזהו שנאמר להלן ויקם מלך חדש וגו' אשר לא ידע את יוסף, ופירש התרגום די לא מקיים גזירת יוסף. ענינו, כי יוסף החליש כח הרע של מצרים במה שגזר עליהם למול, אמנם אחר שמת יוסף נתבטלה גזירה זו ונתגבר כח הרע. וזהו שנאמר וימת יוסף וגו' ונתגבר מאוד כח הרע, עם כל זה ויעצמו במאוד (זה יצר הרע) מאוד, וזהו שנאמר ויקם מלך חדש וגו', ותרגומו די לא מקיים גזירת יוסף, זה מילה, ועיניו ראו כי עם כל זה נתעצמו נגד כח הרע של מצרים ועמדו בצדקתם וקדושתם, וגדרו עצמן מעריות ולא שינו שמם ולשונם (ויק"ר לב, ה), על כן ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל, שנקראו בשם בני ישראל מכח שהם רב ועצום ממנו דייקא, מכח שמתגברים ומתעצמים על כח הרע שלנו, הבה נתחכמה וגו'. וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם של מצרים, היינו עבודתם עבודה זרה. וגמר אומר כי לא נעשתה עצתם, כי וכאשר יענו אותו כן ירבה, והטעם, כי וכן יפרוץ, שפרצו ושברו כח הרע המנגד עד שהפכו לטוב, על כן ויקוצו מפני שם בני ישראל, כאמור: ד) או יאמר על דרך המבואר בזוהר איפכא, דבהיותם בארץ ישראל נקראים ישראל, ובהיותם בחוץ לארץ מכונים בשם יעקב (עי' זוה"ק וישלח קעד.). והטעם פשוט, כי ארץ ישראל תחת יד הקב"ה בעצמו, כדכתיב (דברים יא, יב) ארץ אשר וגו' עיני ה' אלקיך בה, והם למעלה מהשר והמזל, נקראים ישראל על שם (בראשית לב, כט) כי שרית כו'. אבל בחוץ לארץ שהם בין האומות תחת ממשלת שרי מעלה, אז נקראים רק יעקב: גם יש לומר כי נקראים יעקב על שם (שם כה, כו) וידו אוחזת בעקב עשו, כמבואר פרשת תולדות בספר ישמח משה (עה"פ ויתרוצצו, ד"ה ובזה) הענין על פי מה שכתב מהר"י אברבנאל (שם, כד) דכתיב (שם) תומים בבטנה, שהיו שניהם שלימים, זה לצדקו וזה לרשעו, ויש להבין אם כן צדיק מה פעל, איזה התערבות היה להם עד שיהיו בגדר בעלי בחירה. אך הענין על פי המבואר במהרש"א (חדושי אגדות מגילה יא. ד"ה לולי) דעשו יש בו סימן טומאה בפיו וסימן טהרה ברגל, והוא מתערובות של יעקב, ועל כן יעקב אחז בו שם. והוא גם כן בזה מזיק ליעקב, כדכתיב (דניאל ז, ז) ושארא ברגליה "רפסה", אותיות "פרסה". וזהו שנאמר וידו אוחזת בעקב עשו, על כן יש להם קצת תערובות, ועם כל זה יעקב בצדקתו גבר על כח הרע הנאחז בו מעקב עשו, על כן ויקרא שמו יעקב, ע"כ דברי מוזלה"ה, עיין שם. ובזה פירשתי (פר' וישלח עמוד שע ד"ה והיוצא) הא דכתיב (בראשית לג, יד) ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני, ענינו, שכל המלאכה אשר לפני, מלאכתו דבר נש בהאי עלמא (זוהר וישב קצ ע"ב), הוא מכח הרגל, היינו מה שנאחז ברגל בעקב עשו. וזה שרומז (דברים ב, ה) עד מדרך כף רגל, היינו עקב עשו, והבן. ועל כן כשהם בחוץ לארץ בתערובות בין האומות וידם אוחזת בעקב עשו, נקראים יעקב, על שם שעם כל זה הם גוברים על כח הרע מתערובות עשו:
וזהו שנאמר פה (א, א) ואלה שמות בני ישראל על שם היותו בארץ ישראל שאז נקרא ישראל, כי אז לא היה לו שום תערובות עם עשו, הבאים מצרימה את יעקב, שבבואו למצרים היה שמו יעקב, והיינו דכתיב פרשת ויגש (בראשית מו, ב-ג) ויאמר אלקים לישראל [וגו'] ויאמר יעקב [וגו'] אל תירא מרדה מצרימה וגו' כי לגוי גדול אשימך, להקרא בשם ישראל, כי מסיני נקראו בני ישראל (חולין קא ע"ב). ועל דרך זה יפורש בהפטרה (ישעיה כז, ו) הבאים ישרש יעקב היינו בהיותן במצרים בשם יעקב מכונים, אח"כ יציץ ופרח ישראל במתן תורה. ומה דכתיב (א, יב) ויקוצו מפני בני ישראל, על שם היותן בארץ ישראל, שמאז היו נקראים בשם ישראל, והבן (ועיין מה שכתבתי בפרשת ויגש (עמוד תסה ד"ה וזה) על הפסוק הנ"ל, מבואר ענין זה באריכות, עיי"ש):
ה) ואלה שמות בני ישראל וגו' [א, א-יב]. צריך להבין למאי מנאם, הא מספרם ומנינם כבר אמור למעלה פרשת ויגש (בראשית מו, ח-כז). ב', הא דקאמר איש וביתו באו, מאי קא משמע לן, פשיטא שלא עזבו את בני ביתם. ג', וימת יוסף וגו' ובני ישראל פרו וגו', מאי שייכות לזה לכאן, הא כבר נאמר למעלה ויפרו וירבו מאוד סוף ויגש (שם מז, כז). ואם שיש ליישב בפשיטות כי על ידי מה שפרו ורבו שלא כדרך הטבע נתן מלך מצרים לב לענותם, כמו שנאמר הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה כו', אמנם כבר עמד על זה במדרש (ש"ר א, ח) ומתרץ אף על פי שמת יוסף ואחיו, אלההון לא מת, ע"ש, וגם המגיד של הבית יוסף (פר' שמות מהדו"ק י"ט טבת) כתב בזה סוד, עיי"ש, על כן גם אנחנו נפרש בזה כיד ה' הטובה עלינו. ד', למעלה לא נאמר וישרצו, וכאן נאמר וישרצו. ה', ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, תיבת ממנו צריך ביאור. וא"ו, וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, הוא משולל הבנה, דאטו משום שעינו אותם נתרבו, אתמהה. ורש"י מתרץ זה, בכל מה שנותנין לב לענותן כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ, כלומר שעל שם מחשבה נאמר ירבה, על דרך דכתיב (להלן טו, א) אז ישיר פירש רש"י עלה בלבו שישיר, וכן פירש המזרחי כאן, עיי"ש. אבל הדבר קשה, אטו הקב"ה נזכר בקרא זה, דלפירוש רש"י הכי הוה ליה לכתוב כן ה' ירבה וגו'. ואולי נאמר כי כל הנוגע ביהודי כאלו נוגע בבבת עינו כביכול (ספרי בהעלותך פד), והמציר לישראל ומענה אותן כאלו מציר ומענה את השי"ת כביכול, כי בכל צרתם לו צר (ישעיה סג, ט), וזהו שאמר הכתוב וכאשר יענו "אותו" כביכול, שלבם לענות להקב"ה כביכול בענותם את ישראל, כן הוא ב"ה ירבה, נותן לב להרבות וגו', ואתי שפיר. אבל עוד דברים בגו. ז', וכן יפרוץ, לכאורה שפת יתר, ומי לא סגי באומרו כן ירבה. ח', ויקוצו מפני בני ישראל, ואיתא בזוהר הק' (שמות ד.) בני ישראל עאלו בני ישראל נפקו, צריך ביאור:
והנה, ליישב קצת מהדקדוקים הללו נאמר על פי מה שפירשנו בפרשת ויגש (עמוד תסז אות ד) מאמר הקב"ה ליעקב (בראשית מו, ג-ד) אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם אנכי ארד עמך וגו', כי נודע מה שהקשו הקדמונים הא השי"ת אמר (שם טו, יג) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ולא היו אלא רד"ו, ותרצו כי רבוי העם שפרו ורבו מאוד זה השלים המנין, עיין פרשת דרכים (דרוש ה). עוד נאמר לתרץ זה על פי דברי הזוהר הק' (תשא קפט ע"ב) לפרש (דברים ד, ל) בצר לך יחשב כאלו מצאוך כל הדברים האלה, והטעם אמר באחרית הימים, היא השכינה הקדושה שהיא עמך בגלות, הנקראת אחרית הימים, עיין שם באורך בפנים. אם כן נאמר כי צערו של הקב"ה שהיה עמנו במצרים כביכול השלים המנין. וזה אומרו אל תירא מ"רדה" מצרימה, כלומר שלא תהיה במצרים אלא כמנין רד"ה עם הכולל. ועוד, כי בשנת רד"ו כבר היה אתחלתא דגאולה כנודע (עי' ראש השנה יא.). ושמא תאמר הלא צריכים להשתעבד יותר, לזה אמר כי לגוי גדול אשימך שם, וזה ישלים המנין על ידי הרבוי. ועוד, אנכי ארד עמך וגו', וצערו כביכול גם כן יועיל להשלים לגלות וצערן של ישראל להוציאן קודם זמנן, כי יותר לא היה באפשרי להם להתעכב, כנודע מדברי האר"י ז"ל:
וידוע מאמר חז"ל (מגילה יג ע"ב) אין הקב"ה שולח מכה בישראל עד שקדמה רפואה, ודוקא בישראל, אבל במצרים נגוף ורפוא כתיב (ישעיה יט, כב). ולזה אמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, וצריך להקדים הרפואה קודם למכה, ומה היא הרפואה, לכן אמר איש וביתו באו, ומבואר בזוהר הק' (שמות ד ע"ב) ובאלשיך (סוף פסוק א) שזה מרמז על קודשא בריך הוא ופמליא דיליה, והראיה, כי הלא כל נפש הבאה שבעים, ובפרטן אי אתה מוצא אלא ס"ט, על כרחך משום שהקב"ה השלים המנין שלהם למספר שבעים כמבואר בפרקי דרבי אליעזר (פל"ט). וזאת שנית, כי וימת יוסף וגו' עם כל זה פרו וישרצו וירבו וגו', אם כן מה שהיתה השכינה עמהם בגלות, וגם רבוי עם, זה השלים למנין ארבע מאות שנה, אם כן הרי הרפואה קודם. ובכן צדקו דברי רש"י הנ"ל כי אומרו וכאשר יענו אותו קאי על השי"ת, המוזכר בתחלה איש וביתו, לזה הקב"ה נותן לב להרבות כנזכר לעיל:
אמנם עוד נאמר באופן אחר קצת, כי אחרי ראות מלך מצרים שפרו ורבו ראה שזה ישלים המנין, לזה בקש לענותן, למעט רבוי עם. וזה אומרו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, כלומר שהם עצומים מהרבוי, ו"ממנו" קאי על אומרו רב, שזה ישלים המנין לצאת חפשי קודם יגיע הזמן, לזה הבה נתחכמה. אבל שגה בזה, כי עוד יש תירוץ כי קושי השעבוד השלים גם כן המנין. ולדעתי שניהם עולים בקנה אחד, כי באמת רבוי עם השלים המנין, אלא שבקשו למעט בהשלכה ליאור, ובמה ששחטו ילדים לרחוץ בדמן (ש"ר א, לד), אם כן אין לך קושי גדול מזה, והשלים קושי השעבוד למספר הגלות תחת רבוי. וזהו שנאמר וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו', לא בא לדמות הרבוי להענוי, אלא הענוי להרבוי, לומר שהענוי השלים כמו הרבוי, ועל דרך שדרשו חז"ל אצל נערה המאורסה (סנהדרין עג.) הרי זה בא ללמד ונמצא למד עיי"ש, ועל דרך (ישעיה כד, ב) כעם ככהן והבן:
עוד ביאור על זה לתרץ כל הדקדוקים הנ"ל, בהקדם לבאר כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם וגו' כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי וגו' (ישעיה כט, כב, כג). והמפורשים נדחקו לומר סרס המקרא כאלו כתיב בראותו בקרבו ילדיו מעשה ידי יקדישו וגו'. עוד יש להבין, אומרו בקרבו משמע בקרב עצמו: אמנם אין המקרא יוצא מידי פשוטו, בהקדם דברי הש"ס בסנהדרין פרק ב' (יט ע"ב) אשר פדה את אברהם, יעקב פדה את אברהם מצער גידול בנים. ועיין בתוספות שם (ד"ה שפדאו) דהרי היו לאברהם הרבה בני קטורה. ותו קשה, הא הוי ליה עבדים ושפחות, ולא היה הטורח מוטל עליו. ותו, אמאי באמת פרק זה העול מעל אברהם ונתנו ליעקב. וכבר עמד על כל זה בנזר הקודש פרשת תולדות (סג) סימן ב' (ד"ה ואמנם), ותירץ על פי מה שכתוב בשמות רבה פרשה א' (אות א) דעיקר צער גידול בנים הוא בצורכי הנפש, להוכיחם ולהדריכם בדרך הישר לגדלם לתורה ומעשים טובים. ולזה צריך יגיעה רבה לעשות בעצמו, שלא על ידי עבדים. ודבר זה לא הוצרך בבני קטורה, באשר צפה שהם רחוקים משורש הקדושה. אבל בי"ב שבטים, אם היו נולדים מאברהם שהם צריכים להיות צדיקים יסודי עולם, היה לו צער גידול בנים להביאם לידי דרך הישר. וזהו שאמרו במדרש שמות רבה פרשה א' (אות ד), ואלה שמות בני ישראל וגו', שכל אלה מכחו של יעקב שסגל מצות ומעשים טובים וזכה להעמיד י"ב שבטים, ולכאורה מה ענין סגולת מעשים טובים להעמדת י"ב שבטים. אבל יובן, לאשר היה בעל מצות ומעשים טובים, והיה חוט המשולש, על ידי זה היתה מטתו שלימה בי"ב שבטים ולא נמצא בהן פסול (ויק"ר לו, ה). מה שאין כן באברהם היה טיפולו מרובה, אבל יעקב שכבר היה חוט המשולש היה לו הדבר בנקל יותר, ולזה פדה את אברהם מצער גידול בנים, עיי"ש דבריו כי נעמו:
והנה, עיקר הדבר להיות זוכה להעמיד בנים צדיקים הוא לקדש את עצמו בשעת המשגל, ולכוון לקיים מצות בוראו להקם זרע ולא לשם תאוה ח"ו, כמו שכתוב באור החיים (ויקרא יב, ב ד"ה אשה) לפרש אשה כי תזריע תהיה כוונתו וילדה זכר, שתלד זכר זרע הגון, עיי"ש. ועל דרך זה פירשו איזהו חכם הרואה את הנולד (תמיד לב.), כלומר שכוונתו רק למען הולד הנולד, ולא למלא תאותו. וזהו שאמרו אל בית יעקב אשר פדה את אברהם מצער גידול בנים, לאשר היה חוט המשולש היה בנקל לו להתקדש בשעת תשמיש, להיות רואה את הנולד דייקא. וזהו שנאמר, שלכן זכה להעמיד בנים צדיקים כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו, בעוד היותו בקרבו ממש היה רואה את ילדיו דייקא שיקדישו את שמי, כלומר שיהיו צדיקים, ולא הביט ביופין של נשיו, כי אם את ילדיו להעמיד תולדות כיוצא בו, ולכן והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו, שהיו באמת צדיקים:
והנה, המכוון להוליד בנים, הם נטפלים אחריו. אבל המכוון לתאותו, והם נולדים ממילא, אינם נקראים ונטפלים אחריו, כי לא בכוונה מכוונת יצאו ממנו. וזהו שנאמר ואלה שמות בני ישראל, שנקראים בניו, הרומז לבני עליה, הבאים מצרימה את יעקב, כלומר מכח יעקב ומחמת גודל קדושתו זכו גם הם להעמיד תולדות צדיקים הנקראים בני ישראל, ולזה איש וביתו באו (ביתו דייקא, שנקראים בני ביתו להיות נטפלין אחריהן, לאשר בכוונה מכוונת יצאו מהן):
ונקדים עוד דברי מוזלה"ה (ישמח משה, ר"פ שמות ד"ה ומקודם) לפרש עד שלא מת יוסף לא הוטל עליהן משא מצרים כו' (ש"ר א, ד), הכוונה כי יוסף גדר עצמו מן הערוה, וזה היה עיקר משא מצרים שנקרא (בראשית מב, ט) ערות הארץ, ולכן נשתבחו (ויק"ר לב, ה) במה שהיו גדורים מעריות בהיותם במקום שטופי זימה. ולכן עד שלא מת יוסף לא היה עליהן משא של מצרים, כי בזכות יוסף הצדיק בהיותו חי היה נקל עליהם להתגדר מערוה ולהיות שומרי ברית, אבל משמת יוסף הוטל עליהן משא של מצרים, כי אז גבר עליהם יצרא דעריות, ואין מי יעמוד נגדו, ע"כ דבריו ודפח"ח. ונקדים עוד דברי הבינה לעתים (סוף דרוש כח), כי בצווי נאמר (בראשית א, כח) פרו ורבו ומלאו את הארץ, לכוון למלאות הארץ בקיום המין. אבל בהיותם במצרים נאמר ובני ישראל פרו וישרצו, כלומר כמו שרצים, ותמלא הארץ אותם, כלומר שלא היה בכוונתם למלאות הארץ, כי אם לתאותם, והארץ נתמלאה מהם ממילא, ע"כ דבריו. וזה היה מחמת שמת יוסף שומר הברית, ולא היה כחם חזק לכבוש תאותם לבלי להתכוון רק לשם שמים. מה עשה הקב"ה, נתן בלב מצרים לענותו בסבלותם, עד שלא ערב לבם לשום דבר ולא. התאוו תאות המשגל כלל, עד שמכח זה נשתבחו הנשים (ש"ר א, יב) במה שעשו פעולות להזדקק לבעליהן לפרות ולרבות, ולזה נלקחו מראות הצובאות לכיור כדאיתא בש"ס בסוטה וברש"י בחומש פרשת ויקהל (להלן לח, ח), ומאוד הוצרכו להתחזק למען יוכלו להעמיד תולדות, כי לולי זה לא היה להם כח התאוה כלל מגודל קושי השיעבוד. ולכן בהיותם בבחינה זו היתה כוונתם רק לקיום המין, ולא לשם תאוה, ויצא מהן בנים קדושים, דור דעה שקיבלו התורה:
ובכן נבוא אל הביאור. אחרי אומרו ואלה שמות בני ישראל וגו' איש וביתו באו, מחמת שהיו שם עם יעקב היה נקל להם ללכת בדרכיו לכוון לצורך קיום המין, וגם מחמת ויוסף היה במצרים שהיה שומר הברית, ולא הוטל עליהם משא של מצרים, לכן היו בניהם נקראים בני ישראל, הרומז לצדיקים כיוצא בהן. אמנם אחרי אשר וימת יוסף וגו' ולא היה מי שיעמוד נגד יצרא דעריות, לכן ובני ישראל פרו וישרצו וגו' ותמלא הארץ אותם, כלומר שלא היו בבחינה זו לכוון למלאות הארץ, כי אם כוונו לתאותם, והארץ נתמלאה ממילא, כפירוש הבינה לעתים. והקב"ה רצה להחזירם למדרגתם הראשונה, ולזה ויקם מלך חדש וגו' ויאמר וגו' הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה וגו', והוסיף לומר ועצום ממנו, כי הוא היה סובר שהם במדרגתם לכוון לצורך התולדות, ובניהן נטפלין אחריהם, ולזה אמר רב ועצום ממנו בכוונה מכוונת ממנו, ולא כשאר אומות העולם שנולדין ממילא ואינם נקראים יוצאים ממנו בכוונה, ולזה הבה נתחכמה לו, ולכן וישימו עליו שרי מסים וגו'. ועל כן אמר הכתוב וכאשר יענו אותו, פירוש מחמת שענו אותו לא היה להם כח התאוה, ולכן כן ירבה, כלומר נותן לב להרבות דייקא, ר"ל שהיו מכוונין רק להרבות ולפרות, ולא לשם תאוה כלל, כי וכן יפרוץ, פירוש שיהיה כן היו צריכים להתחזק לעורר כח המתאוה בהשתדלות גדול, כי מגודל השעבוד פסק מהן התאוה, ולזה היו נותנים לב רק לפרות ולרבות. ולזה יצא מהן בנים קדושים, לכן ויקוצו מפני בני ישראל. וזהו שכתוב בזוהר בני ישראל עאלו, בני ישראל נפקו, עיי"ש:
וזהו שאמר הכתוב (ישעיה כז, ו-ח) הבאים ישרש יעקב, בתחלה היו בבחינת יעקב, כדכתיב ותמלא הארץ, שנתמלא מהם הארץ ממילא, בלא כוונה הראויה, ולזה נקראים יעקב הרומז לפחותי ערך. אבל אחר כך יציץ ופרח ישראל, הרומז לגדולי ערך בני עליה, ומלאו פני תבל תנובה, שחזרו לבחינה ראשונה ובכוונה מכוונת מלאו פני תבל תנובה, כאשר נצטוו ומלאו [את] הארץ, והבן. וראיה לזה אמר הכמכת מכחו הכהו וגו' הגה ברוחו הקשה ביום קדים, ופירש רש"י ביום שנאמר (להלן יד, כא) ויולך ה' את הים ברוח קדים וגו'. הכוונה, כי איתא במדרש (מדרש תהלים קיד, ט), הים ראה וינוס (תהלים קיד, ג), מה ראה ארונו של יוסף ראה, כי בזכות יוסף שעמד בנסיון וינס ויצא החוצה (בראשית לט, יב) לכן נקרע הים לפניהם. וידוע כי כל ההולך בדרכי אבות הקב"ה מתקומם עליו בזכות אבות, מכלל שהיו הולכים בדרכי יוסף הצדיק להיות שומרי ברית כמוהו. וזהו שאמר לראיה שהיו שומרי ברית וכוונו לשם שמים למלאות הארץ ומלאו פני תבל, כי הלא הכמכת מכהו הכהו, שמצרים נאבדו בים וגו', הגה ברוחו הקשה ביום קדים וישם את הים לחרבה ויבקעו המים, וזה היה בזכות יוסף, מכלל שאחזו מעשיו בידיהם להתקדש כמותו, כאמור: ו) ואלה שמות בני ישראל וגו' [א, א]. הקשה בזוהר הק' (שמות ב ע"ב) על אומרו בני ישראל ואחר כך את יעקב. גם יש להבין רמזי המקרא, ו'אל'ה ש'מו'ת ב'ני ראשי תיבות וסופי תיבות אותיות תשוב"ה. י'שרא'ל ה'באי'ם ראשי תיבות וסופי תיבות מיל"ה, כמו שכתב הבעל הטורים. מצרימ'ה א'ת יעק'ב אי'ש ובית'ו סופי תיבות תשוב"ה. למאי כפל כאן רמז תשובה זה פעמיים, ובאמצע מילה:
ולפי הנראה הכוונה, כי ענין מצרים היה לתקן פגם מילה, שלכן כתב האר"י ז"ל (שער רוח הקודש, תקון כז עמ' סב) כי באלו הימים מסוגל לתשובה על פגם עון ברית, שלזה ירדו למצרים ללקט הנצוצות הקדושים שנפלו בחטא אדם הראשון כידוע. וידוע מה שכתב הזוהר פרשה זו (ג ע"ב) דעל פגם ברית בעי תיובתא יתיר, או תיובתא (סגי) [תדיר]. והכוונה, כי יש תשובה עלאה ותשובה תתאה (זוהר נשא קכג.), ולזה בעי כאן תשובה עלאה גם כן. וזה שרומז כאן שני דרגי תשובה, תתאה ועלאה, הנצרכים לתיקון פגם מילה שבאמצע הפסוק. ואמנם גם זה גופיה צריך ביאור להבין ענין תשובה תתאה ועלאה, ומדוע לזה צריכים לתרתי. וכדי להבין זה נבאר בזה הפסוק האמור בהפטרה דיומא (ישעיה כז, ו) הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל וגו', ובסוף אמר (כט, כב כג) לא עתה יבוש יעקב וגו' כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי וגו':
ולהבין כל זה נקדים מאמרם (ברכות סא ע"ב) צדיקים יצר טוב שופטן, רשעים יצר הרע שופטן, בינונים זה וזה שופטן. ועיין ביאור הדברים בספר תניא להגאון מה"ר זלמן זצ"ל (לקוטי אמרים פי"ג). ותורף הדברים, שבינונים היינו שכח הרע עודנו בו בתוקפו ומסיתו לרע ח"ו אלא שמכח הטוב שבו איננו שומע לעצתו, אבל צדיק אינו נקרא עד שיתבטל מאתו כח הרע ואיננו בו כלל כי הוסר ממנו לגמרי, על דרך שפירש מוזלה"ה (ישמח משה, ריש הפטרת ראה עה"פ קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא, ר"ל סוף הענין המלחמה שלא נשמע בתוך האדם כלל, כי אם עצת היצר טוב האומר את האלקים ירא וגו', כי זה כל האדם, זה הוא אדם בשלימות, ע"כ. והנה מי שהוא בבחינת בינוני, נקרא שב בתשובה תתאה, כי עתה איננו שומע בקול עצתו של כח הרע שבו ומתגבר על יצרו מחמת יראת בוראו ב"ה, ועם כל זה כיון שהרע עודנו מסיתו לרוע אלא שאינו ממלא רצונו, כיון שעודנו בו רצון לרע נקרא רק תשובה תתאה. אבל מי שמסיר ממנו רצון הרע ונתבטל ממנו ואין בו אלא כח הטוב, נקרא תשובה עלאה:
והנה, בשאר חטאים שהם פרטיים סגי בתשובה תתאה, אבל בחטא ברית שהוא חטא כללי, שזה האבר הוא כללא דכלהו שייפין (זוהר יתרו צב.), ועיקרו מבחינת מחשבה שבמוח ורעותא דלבא, כמו שאמרו העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים (עי' רש"י במדבר טו, לט), משום הכי צריך לתקן הכל, הן בחינת המעשה לכוף יצרו לבלי שמוע בקולו לעשות בפועל ח"ו, והן בבחינת מחשבה לבלי לבוא על מחשבתו כלל להיות מתאוה לרע ח"ו, ולבטל ולהסר מאתו כח הרע, כי בעודו בו אפילו שמץ מנהו חלילה יש לחוש שלא יהיה חוזר וניער בחינת פגם ברית הנקרא רע כנודע (זוהר בראשית נז.), כדכתיב (בראשית לח, ז) ויהי ער [וגו'] רע כו', ולכן צריך לעקור הרע מלבבו בשורשו לבלי ימצא בו כי אם בחינת הטוב שבו, וזה נקרא תשובה עלאה. וזה כוונת הזוהר דלפגם ברית לית ליה תקנתא אלא תיובתא יתיר, היינו תשובה עלאה: אך ידוע כי האדם צריך שילך ממדרגה למדרגה, ובתחלה ירגיל עצמו מעט מעט לכוף את יצרו הרע אם כי עוד עודנו בו, וזו בחינת תשובה תתאה, אחר כך יעלה לבחינת תשובה עלאה לבטל כח הרע בבל יראה ובל ימצא אצלו כלל וכלל לא. וזה שרומז כאן לבחינת תשובה פעמיים ובתוכו אותיות מילה, לרמז על האמור, כי לתקן זה ולהסר כח ה"ערלה", אותיות "רע לה" כנודע, צריך לשוב פעמיים, תשובה תתאה ועלאה: ועל שני המדרגות הנ"ל נקראים אנחנו בחינת יעקב וישראל, כי שם יעקב טעמו מפורש על שם ידו אוחזת בעקב עשו כמבואר פרשת תולדות (בראשית כה, כו), וכלומר "ידו" אותיות "יוד", ואחוז בעקב, נצמח "יעקב", והוא רומז מי שעודנו עון עקבו יסובנו ועצת יצר הרע עודנו בו בתוכו ורצונו ללכת בדרכו ועקבו של עשו, וכמו שנאמר (ירמיה יז, ט) עקוב הלב מכל, אלא שידו, ר"ל כלי המעשה, אוחזת בעקבו לבלי שמוע בקולו לעשות עצתו הרע בפועל ח"ו, אבל הלב עודנו בעקבו של עשו, אך כלי מעשה אינם גומרין, ולכן נקרא יעקב על שם ידו אוחזת בעקב עשו, כאמור. אבל שם ישראל מורה על מי שהוא תוכו כברו, המחשבה והמעשה זך וישר פעלו לבלי התאוה תאוה רעה כלל אף לא בהרהור הלב, וזה נקרא ישראל, ר"ל "ישר אל", גם אותיות "לי ראש" (שער הפסוקים, פר' וישלח עמ' פב), שגם המחשבה שבמוח לי הוא, על דרך (משלי כג, כו) תנה בני לבך לי, וזה בחינת תשובה עלאה:
וזה אומרו ואלה שמות בני ישראל שנקראים בני ישראל, הבאים מצרימה את יעקב, בתחלה בדרגא דיעקב הרומז למי ששב בתשובה תתאה, אחר כך בא למדריגת תשובה עלאה ואז בשם ישראל יכונה. וזהו שנאמר בהפטרה הבאים ישרש יעקב, ששורשו תחלה בחינת תשובה תתאה הנקרא יעקב, אז יציץ ופרח ישראל, בחינת מי ששב בתשובה עלאה כאמור. ואיתא בספרים (תניא, אגרת התשובה פ"ד) כי בתשובה תתאה היינו "תשוב ה"א" תתאה, ועלאה רומז "תשוב ה"א" עלאה. ביאור הדברים לדרכנו, כי אם שב אך בבחינת מעשה, הגם שיצר הרע עודנו מסיתו לרע איננו שומע לו מחמת שמקבל עליו מלכותו יתברך ומוראו, א"כ מתקן בזה ה"א תתאה בחינת מלכות (זוהר צו כט.). אמנם מי שמסיר מדתו מאתו ותוכו כח הרע, עד שלא ימצא בלבבו כלל שום תאוה רע, כי מבין בעומק לבבו גנות החטא ופגמו בשורשו, ועל זה נאמר (ישעיה ו, י) ו(ב)לבבו יבין ושב ורפא לו, ובזה מתקן בחינת בינה הנקרא (זוהר בראשית כז ע"ב) ה"א עלאה. וזהו שנאמר ומלאו פני תבל "תנובה", אותיות "תבונה". והבן דברים אלו היטב, כי קצרתי:
ולפרש המשך יתר הפסוקים נקדים כי עוד יש בחינת תשובה מדרגה גבוה מן האמור, והוא בחינה הנאמר באברהם אבינו ע"ה (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) הפכו לטוב, על דרך המבואר בספר סידורו של שבת חלק א' שורש ששי (ענף ג עלה יח) על אומרם (תנחומא בשלח כד) הצדיקים במה שחוטאים בו מתרצים, פירושו לא די שהוא פורש מן העבירה מכל וכל ומסירה מלבבו, כי אם משרש אחריה על מה אדניה הטבעו, ויקחה לעבוד עמה עבודת בוראו, למשל במדת החמדה יחמוד לתורה ומצות, וכדומה ביתר הענינים והמדות, ובזה החימוד ואש התבערה אשר בערה בו בעת העבירה, כן ממש באש התבערה יעלה המצות ומעשים טובים. ועל זה נאמר (במדבר לא, כג) כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, עיי"ש בארוכה:
וזהו שאמר, אימתי נקרא ישראל, באם בא למדרגה זו שעל זה אמר (ישעיה כז, ז) הכמכת מכהו הכהו, ה"א הקיימת, ר"ל בבחינת מה שהכה אותו היצר הרע ובאשו וחמימותו, בזה עצמו הכהו, אם כהרג הרוגיו הורג גם כן פירושו כן, בסאסאה בשלחה תריבנה כפירוש רש"י, ולדרכנו יאמר שמודד סאה בסאה ומדה, בשלחו יצר הרע מקרבו ומריב עמו, הגה בתורה וכדכתיב (תהלים א, ב) ובתורתו יהגה וגו', ברוחו כלומר ברצונו (כמו (משלי א, כג) אביעה לכם רוחי), הקשה שהיה לו ביום קדים, ר"ל בימי קדם, באותו הרצון עצמו, עתה אחר ששב עושה מצות ומעשים טובים, כאמור: ונקדים עוד מה שכתב בספר צמח [ה' לצבי] (ריש) פרשת בא, על אומרם (תענית סוף יא.) ימוד אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר (הושע יא, ט) בקרבך קדוש, וגם על הפסוק (תהלים קג, א) וכל קרבי את שם קדשו, כי הנפש המשכלת משכנה בלב, ונפש הבהמיות בבני מעיים, וכמו שאמרו (זוהר תרומה קנד ע"ב) יצרא דבר נש רבו במעוהי. וכשאדם זוכה שישרה בו בלב נשמה קדושה, אזי מתקדשים גם הבני מעיים עד שיודעים בטבעם מאכל האסור והמותר, על דרך שכתב בחובת הלבבות (שער הפרישות פ"ה) יהיה בעיניך אכילת האסור כאכילת עכבר המאוס שאינו מתאוה לו כלל. ועל זה נאמר בקרבך קדוש, שמתפשט הקדושה בתוך הקרב והבני מעיים עד שלא יתאוו לאיסור כלל שום תאוה. ועל זה נאמר (משלי כב, יח) כי תשמרם בבטנך, וזה קדוש שרוי בתוך מעיו, עיי"ש בארוכה:
והנה, מי שאינו זוכה רק לבחינת תשובה תתאה, אם יתאמץ להדריך את בניו מנעוריהם בדרך הישר להסיר הרע מקרבם, גם כן טוב לו, כי ברא מזכה אבא (סנהדרין קד.), והראיה, כי אברהם ניצול בזכות יעקב, וכדכתיב (ישעיה כט, כב-כג) כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם (ב"ר סג, ב), ועל כן אמר לא עתה יבוש יעקב מי שהוא בחינת יעקב, בראותו על כל פנים ילדיו וגו' בקרבו דייקא, אז ברא מזכה אבא, והבן:
ז) עוד יתבאר ואלה שמות בני ישראל וגו' וימת יוסף וגו' ובני ישראל וגו' [א, א-ז]. ואיתא במדרש (ש"ר א, ח) אף על פי שמת יוסף, אלהיהון לא מת כו'. ולכאורה זה משנה שאינה צריכה. והנראה בכוונתם ז"ל, כי הלא נודע מה שאנו אומרים (תפלת שמו"ע) אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, מפני שכל אחד עבד עבודתו וקבל אלקותו בבחינה אחרת, אברהם במדת החסד, יצחק בפחד, יעקב במדת רחמים קו האמצעי. ואלו ג' מדות חסד דין רחמים הן כללות של כל המדות הקדושות, כידוע ליודעי חן. ומהאי טעמא אין קורין אבות אלא לשלשה (ברכות טז ע"ב), שבחינת מדותיהן חסד דין רחמים נחלק להשבטים, ומהן לששים רבוא נפשות ישראל, וכל העבודות של כל ישראל בבחינת אותן המדות כידוע. ונראה לי דמשום הכי נקרא יעקב ישראל, וגם אברהם יצחק נקראו בשם ישראל, כדאיתא במדרש (ב"ר סג, ג), משום דבשם זה מרומז כל הג' בחינות עבודה, כי א"ל מרמז לחסד, דכתיב (תהלים נב, ג) חסד אל, ולגבורה אל זועם (שם ז, יב), ו"ישר" הוא קו הישר הוא קו האמצעי שאינו נוטה לכאן או לכאן, ולפנים מן שורת הדין בחינת יושר, כדכתיב (דברים ו, יח) ועשית הישר והטוב, ואמרו חז"ל זהו לפנים משורת הדין, וזה בחינת רחמים. ומפני שעבודתן של אלו השלשה אבות ומדתן נחלק אחר כך לבניהן אחריהן עד עולם, לכן נקראים בני ישראל, שהן האבות בבחינת אלו השלשה מדות:
וזהו שנאמר ואלה שמות בני ישראל וגו', כי אם אמנם וימת יוסף וכל אחיו וגו', אף על פי כן אלהיהון, היינו מה שקיבלו אלהותו בבחינת השלשה מדות חסד דין רחמים, זה לא מת, ועודנו קיים בבניהם אחריהן, לכך ובני ישראל דייקא פרו וגו' ויעצמו וגו', היינו באלו השלש מדות, והבן:
ח) ואלה שמות בני ישראל וגו' את יעקב [א, א]. יש לדקדק למאי הוזכר שמותם, ועיין רש"י. גם דהוה ליה למימר הבאים אתו, ולמאי זכר שם יעקב. פתח בישראל וסיים ביעקב. ולפי פשוטו ירמוז למה שאמרו ז"ל (ויק"ר לב, ה) בזכות ארבעה דברים נגאלו, ואחד מהם שלא שינו את שמם. וזהו שנאמר, רפואה קודם למכה, ואלה שמות, שלא שינו את שמותם אפילו בבואם למצרים, ועל דרך שכתב הזוהר הק' (שמות ד.) בני ישראל עאלו בני ישראל נפקו וגו':
אמנם עוד דברים בגו מה שאמרו שלא שינו שמם, וירמוז למה שכתב הר"ם אלשיך ז"ל על הפסוק (בראשית ב, יט) וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, כלומר מהיכן ידע מה שמו, אלא שראה מקום ומקור חיותו למעלה מכ"ב אותיות התורה שבהן נברא העולם, וזה שמו אשר קרא לו. וזהו שנאמר נפש חיה הוא שמו דייקא. ואיתא בספרים, כל איש, שם הקודש שלו הוא מקור חיותו, וזה לעומת זה בסטרא אחרא חלילה יש לו שם להפך, וצריך כל אדם לתקן עצמו כפי שורש חיותו, היינו שמו דקדושה. ועל דרך זה פירש דודי הגאון הקדוש זלה"ה מבריגל, ולשם יולד גם הוא (שם י, כא), ר"ל שנולד לעצמו, על פי מה שאמרו (סנהדרין יט ע"ב) כל המלמד את בן חבירו תורה כאלו ילדו, כל שכן המלמד לעצמו שהוא כהוליד לעצמו, עיי"ש. וזה שאמרו שלא שינו את שמם, ר"ל שתיקנו עצמם כפי שמם דקדושה שהוא שורש נשמתם, והם ושמם אחד (ולא שינו ח"ו לשם דסטרא אחרא). מה שאין כן אם אינו מתקן עצמו כפי השם דקדושה, הוי שינוי השם, כי איננו כפי מה ששמו מורה על מהותו ואיכותו:
ובחינה זו מצינו גבי יעקב, שנאמר (שם כז, לו) הכי קרא שמו יעקב ויעקבני, וידוע שהיה רמאות דקדושה על פי המצוה מפי רבקה, ועל כל פנים היה יעקב כפי מה ששמו מורה. וזהו שנאמר ואלה שמות בני ישראל וגו', שהיה שמם נאה להם כפי מעשיהם, והם ושמם אחד, את יעקב, כלומר בחינת יעקב שהיה שמו על שם מעשיו, כאמור:
ט) ועל דרך הרמז, כי ידוע (שער הכוונות, ענין הפסח דרוש א עמ' קלז) שענין ירידת אבותינו מצרימה היה להעלות משם נצוצות הקדושים. וזהו שאמר לו השי"ת ליעקב (בראשית מו, ג) אל תירא מרדה מצרימה וגו' ואנכי אעלך "גם עלה", היינו שיעלו גם הנצוצות הקדושים דשם. וממה שאמר לו אל תירא, נשמע כי היה יעקב ירא שלא יפלו חלילה ברשת זו טמנו להם המצרים ערות הארץ, והראיה, כי לא יכלו להתמהמה (להלן יב, לט), כי אלולי היו שם עוד היו ח"ו משועבדים ומשוקעים בטומאת מצרים. ולזה הוצרכו לבחינת הגנה, להגן עליהם ולשמרם. ולזה אמר לו השי"ת בראשית דבריו (בראשית מו, ג) אנכי הא"ל אלה"י אביך וגו', הזכיר לו שם א"ל, שהוא במילואו גימטריא הק"ף (שער הכוונות, ענין סוכות דרוש ח עמ' שכא), בחינת אור מקיף כנודע (שער ההקדמות, עמ' רכ). והזכיר פעמיים א"ל אלה"י, כי ב' פעמים הק"ף גימטריא ש"ע (שם עמ' ריט), רומז לש"ע נהורין שמקורם מח' חוורתא. וידוע (עץ חיים, שער יג פי"ד עמ' רא) כי שע"ח גימטריא מלבו"ש, שזה בחינת הגנה והלבוש מהמזיקים:
וידוע מה שכתב האר"י ז"ל בעץ חיים היכל הכתרים (שם) פרק י"ג (עמ' קצט) כי באמת הם ב' פעמים ש"ע, כמבואר על הפסוק (ישעיה יא, ח) ושעשע יונק, וב' פעמים ש"ע גימטריא תש"ם, ראשי תיבות (ויקרא יט, לב) מ'פני ש'יבה ת'קום, כי מפני שיבה הם ב' תפוחין, וזה שעש"ע גימטריא תש"ם, וכשמאירין אלו התש"ם למטה, אז ואדמה לא "תשם" (בראשית מז, יט), עיי"ש. עוד מבואר שם בעץ חיים כי שורש הש"ע נהורין משם הוי"ה ב"ה שיש בו מ"ב אותיות, והוא בחינת הפנים, תיקון זיי"ן דתקוני דיקנא דאריך אנפין, מדת ואמת (להלן לד, ו), עיי"ש היטב: והנה, בבוא אבותינו למצרים הוצרך להאיר להם בחינת הוי"ה שיש בו מ"ב אותיות, שמהם הב' פעמים ש"ע נהורין, גימטריא שמ"ת, בחינת הפנים, תיקון זיי"ן מדת ואמת, שהוא מדתו של יעקב, כדכתיב (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב. וזהו שנאמר (א, א-יד) ואל"ה, גימטריא מ"ב. עוד ירמוז לשם אלו"ק, בחינת מלבוש הנשמה, כדכתיב (איוב כט, ד) בסוד אלו"ק עלי אהלי. שמ"ת (כי הוא"ו אינו ניכרת במבטא), ואמנם נכתב בו' במקום חולם, לרמוז על מדתו של יעקב בחינת וא"ו (זוהר אחרי סו ע"ב), בחינת חולם, שממדתו נובע השורש של ב' פעמים ש"ע, גימטריא שמ"ת, בני ישראל וגו' את יעקב וגו'. ולזה הוזכר שם יעקב, שמדתו אמת, שמזה נובע הב' פעמים ש"ע, כאמור. וידוע (פרי עץ חיים, שער הקריאת שמע פכ"ח עמ' רז) כי י"ב שבטים היו נגד י"ב צרופי הוי"ה ב"ה, וכלם ירדו למצרים. וזהו שנאמר ש'מות ב'ני י'שראל, ראשי תיבות י"ב ש'מות. ולזה אמר את יעקב וגו' ויוסף היה במצרים, כי יעק"ב יוס"ף גימטריא י"ג הויו"ת, לרמוז על י"ג תקוני דיקנא קדישא, מקור הרחמים, שמכח זה עלו. ולזה שמ"ת ראשי תיבות מ'פני ש'יבה ת'קום, כאמור. וזהו שנאמר ויקם מלך חד"ש, גימטריא י"ב הויו"ת, שהיו זה לעומת זה אשר לא ידע את יוסף, והבן:
וזה שנאמר להלן ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל "רב" ועצום ממנו, כי ידוע כי העיקר הוא להעלות הרפ"ח ניצוצין, ומשה העלה מהם מנין ר"ב, וכדכתיב (להלן יב, לח) וגם ערב "רב" עלה אתם, ועוד נשאר פ"ו, וכשיתוקנו ויעלו לקדושה אז יהיה הגאולה ויהיה שמו וכסאו שלם, כי כעת כביכול נעלם ו"ה מהשם וא' מכסא, כדכתיב (שם יז, טז) כי יד על כס וגו' (מגלה עמוקות, אופן נח). ועל פי זה פירש זקני מהרש"א ז"ל (חדושי אגדות מנחות פז.) כי בחר ה' בציון אז או"ה למושב לו (תהלים קלב, יג). וזהו שנאמר הנה עם בני ישראל "רב", רומז לר"ב נצוצות שעליהם נאמר (בראשית מא, מט) ויצבר יוסף "בר", ועצום ממנו דייקא, מכח הנצוצות הקדושים שבתוכנו, על כן הבה נתחכמה לו פן ירבה להעלות עוד הפ"ו הנשארים, ואז ונוסף גם "הוא", שיתוסף הו"א, כלומר בחינת ו"ה ובחינת א' לכסא, ואז "ונלחם" בנו, כלומר שיאיר בחינת המוחין דעתיקא קדישא, שהם ג' הויו"ת גימטריא לח"ם כידוע (שער המצות, פר' עקב עמ' צו), ועל ידי כן ועלה מן הארץ. ולכן וימררו את חייהם דייקא, והבן, כי המוחין הם בחינת חיות כנודע (שער הכוונות, ענין כונת ק"ש דרוש ד עמ' קכט):
וזהו שנאמר להלן (ג, ז) ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי זה לעומת זה יש בחינת ש"ע בקליפה, שעליו נאמר (ישעיה נ, ט) "עש" יאכלם, כמבואר (עץ חיים) שם פרק י"ד. וזהו שנאמר מ"פני" נוגשיו, מהפנים של נוגשיו. ואמנם הקב"ה האיר בחינת הפנים דקדושה, וזהו שנאמר ויקוצו מ"פני" בני ישראל, מכח הפנים של בני ישראל, היינו הפנים דקדושה, ועל ידי הארת אור הפנים נעשו המצרים כקוצים, כי השושנה שבתוכם נלקטו לאחד אחד לבני ישראל:
ואמנם לא המדרש עיקר אלא המעשה, להאיר לנו הדרך נלך בו לעורר בתשובה בימי השובבי"ם להעלות כל אחד הנצוצות הקדושים השייכים לנשמתו. וזה שרמז בסופי תיבות מצרימ'ה א'ת יעק'ב אי'ש ובית'ו, תשוב"ה. וזה שרומז שמ"ת, מ'פני ש'יבה ת'קום, כפירוש הזוהר הק' (פינחס רכז ע"ב) תקום בתיובתא, וכל אחד יפשפש במעשיו ומחשבותיו היטב בינו לבין קונו, לתקן נפשו רוחו ונשמתו אליו יאסוף כל הנצוצות הקדושים הנלוים אליו, ואז יגאלנו גאולה שלימה במהרה בימינו אמן: י) ואלה שמות וגו' ובני ישראל פרו וישרצו וגו' ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו [א, א-י]. להבין מה שאמר בלשון יחיד, רב ועצום, נתחכמה לו, פן ירבה, ונוסף גם הוא, ועלה, דלכאורה היה לו לומר בלשון רבים, רבים ועצומים, נתחכמה להם, פן ירבו וכו':
נראה לי על פי מה דאיתא במדרש תנחומא פרשת נצבים (סי' א), אתם נצבים היום (דברים כט, ט), מה היום פעמים מאיר ופעמים מאפיל, אף אתם כו', אימתי, בזמן שאתם באגודה אחת, שנאמר (שם ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, בנוהג שבעולם אדם נוטל אגודה של קנים שמא יכול לשברן בפעם אחד, ואלו נוטלן אחד אחד אפילו תינוק שוברן, וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלין אלא כשהן באגודה אחת כו'. נראה לי ביאור דבריו על דרך דכתיב (שם, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים, ענינו, שבענין היום, פעמים לוה מהלילה בימות החמה, ופעמים הלילה לוה מהיום בימות החורף. ועל זה אומרים גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור (תפלת ערבית), לערב מדת יום בלילה ומדת לילה ביום (ברכות יא ע"ב), כי שניהם אחד. כמו כן למעלה, בחינת ערב ובחינת בקר, המרומז על חסד ודין, שניהם אחד. וזהו שנאמר וידעת "היום", מזה והשבות אל לבבך כי הוי"ה בחינת חסד הוא האלהים, בחינת התכללות ואחדות גמור כנודע (זוהר תרומה קסא ע"ב). וזהו שנאמר ואתם הדבקים זה אל זה יחד באחדות, בה' אלהיכם פירוש בבחינת הוי"ה אלהיכם שהוא אחדות גמור, אז חיים כלכם היום, בבחינת יום, שפעמים מאיר ביותר בימות החמה, ופעמים מאפיל בחורף, שזה מורה על התכללות, כאמור. וזהו שאמרו אתם נצבים היום בבחינת יום פעמים מאפיל ופעמים מאיר, בזמן אשר כלכם באגודה אחת לפני ד' אלהיכם דייקא, המורה לב' בחינות באחדות, כאמור:
ובזה אמרתי לנעוץ סופו בתחלתו בשיתא סדרי משנה, שמסיים (עוקצין פ"ג מי"ב) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום, היינו התקשרות המדות חסד גבורה, לומר אף על פי שזה מטהר וזה מטמא זה אוסר וזה מתיר, אלו ואלו דברי אלהים חיים וכולם מרועה "אחד" (חגיגה ג ע"ב), הוא התכללות המדות הקדושות כידוע. ולכן מתחיל (ברכות פ"א מ"א) מאימתי קורין את שמע, המורה על יחוד המדות הוי"ה אלהינו ה' אחד (דברים ו, ד), כידוע בכוונתו (שער הכוונות, ענין כונת ק"ש דרוש ה עמ' קלו):
וזהו שנאמר כאן ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד, כי היו באגודה אחת, על כן ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, האי ממנו קאי על אומרו רב, ר"ל שהם עצומים מאותו רב, במה שהם באגודה אחת אין אדם יכול לשברן. ולכך אמר הכל בלשון יחיד, רב ועצום, שהם כאיש אחד בלב אחד, על כן הבה נתחכמה לו פן ירבה כו'. אמנם לבסוף כאשר היה ביניהם פירוד לבבות, כדכתיב להלן (ב, יא) וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ופירש הבינה לעתים שהבין שזה הוא מכח אחיו שהם הלשינו עליו, על כן אמר משה (שם, יד) אכן נודע הדבר, סבת הגלות מפני המחלוקת שביניהם כי אינם באגודה אחת, ע"כ תורף דבריו לעניננו. על כן (להלן ה, ה) ויאמר פרעה הן רבים דייקא עתה עם הארץ, שהם רבים ואינם באגודה אחת, והשבתם אותם מסבלותם בלשון תימה, וכי סלקא דעתך עתה שהם רבים תשביתו אותם מסבלותם, הלא זה עיקר סבת הגלות, כי כשהן באגודה אחת הם נגאלין: ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו [א, ט-יב]. כי כתיב בפרשת שופטים (דברים כ, ב-ד) והיה כקרבכם אל המלחמה, ידוע (ב"ר מב, ג) והיה לשון שמחה, ור"ל גם בעת קרבכם אל המלחמה תהיו בלב שמח בטוח בה', ונגש הכהן וגו' ואמר אליהם שמע ישראל, פירש רש"י אפילו אין בכם אלא זכות קריאת שמע וכו', [אל ירך] לבבכם וגו', כי יי' אלהיכם ההולך עמכם וגו', וזה אם אל ירך הלב, [אלא] שמח ובוטח, ה' אתו, כאמרם ז"ל (שבת ל ע"ב) אין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה. וידוע מאמר חכז"ל (ספרי קרח קיז) כי "הנה" לשון שמחה, כדכתיב (להלן ד, יד) הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו:
וזהו שנאמר ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, ור"ל שהם בשמחה, ומאותה שמחה הם רבים ועצומים (וזה על דרך שאמרו חכז"ל כי חזק הוא ממנו (במדבר יג, לא), כביכול כלפי מעלה אמרו, עיין סוטה ל"ה (ע"א), ופירושו כמו ממנו בחול"ם. ועיין תשובת מאיר נתיבים סימן נ"ה לענין שליח שאמר תהא מגורשת ממנו, עיי"ש), הבה נתחכמה לו וגו', והיה לשון שמחה כי תקראנה מלחמה, ר"ל כדרכן של ישראל שהם בשמחה גם בעת אשר תקראנה מלחמה, על כן ונוסף גם הוא ר"ל הוא יתברך הטמיר ונעלם על שונאינו, אלו ישראל, ונלחם בנו ועלה מן הארץ. וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם, ר"ל להכניעו ולהעציבו (מלשון (להלן י, ג) מאנת לענות מפני). וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ בשמחה, על כן ויקוצו מפני בני ישראל:
או ירמוז למה דאיתא בזוהר פינחס דף רנ"א (ע"ב) ורנ"ב (ע"א), גער "חית" קנה (תהלים סח, לא), דא חיה דאתאחיד בה עשו (ר"ל, שלפעמים סותמין חלון של ה' ונעשה ממנה ח'). קנה דא דכורא דהאי חיה בישא, דאית ליה סטרא זעירא באחדותא דקדושה (ופירש הרמ"ז (רנא ע"ב), כי אות ר' הוא בקליפה לעומת ד' דקדושה, כשהמלכות נגד תפארת נצח הוד יסוד דזעיר באחור, וכשחוזרת [היא] פנים בפנים נעשית ה', כי הוא"ו רומזת לעיבור שבתוכה, ועל ידי עונות, הר' שבקליפה גנבה אותו הו' ומכניסתו לתוך הר' ומושכת ומארכת אותו למטה עד שנעשה ק', וזאת ההמשכה היא ממש הקנה שבא מן וא"ו שבתוך ה', עיי"ש), ודא איהו קנה דנעיץ בימא רבא, ובגין כך איהי שלטא על עלמא וכו'. תא חזי, במצרים איהי שלטא, וכלא ברזא דחמץ, כיון דתבר לה קודשא בריך הוא אפיק חמץ ועייל מצה (כי נעשה מח' ה'), וזמין קודשא בריך הוא לתבריה לההוא קנה, כגוונא דא יתבר רגלוי דק' מקנה, וישתאר "הנה", "הנה" יי' אלקים בחזק יבוא וגו' "הנה" שכרו אתו ופעולתו לפניו (ישעיה מ, י), דא פעול דההוא ק' דיתבר לה (ר"ל, לרגל הק', ואין צריך להגיה, מקדש מלך (רנב.)), וההוא פעולה לפניו, איהו יעבר רגליה, ויהא ראשון לציון "הנה" הנם וגו' (שם מא, כז). ופירש המקדש מלך (שם) וההוא פעולה לפניו. ר"ל, שעושה הפעולה שמשבר רגליה של "קנה", הוא לפניו, שמיד עושה אותה, עכ"ל. ואינו מובן:
ולי נראה לפרש, כי שם ברעיא מהימנא (רנב.) אחר שאמר ויתבר רגל ק' מקנה וישתאר "הנה", הוסיף ואמר הנ"ה ס' בתר אלף ומאתן, ואמר בוצינא קדישא כל נפש הבאה לבית יעקב ששים ושש וכו' (בראשית מו, כו), עיי"ש. ולדרכי אני אומר על פי דאיתא בברכות בפרק קמא (ד ע"ב) מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי, מפני שיש בה מפלת שונאי ישראל, במערבא מתרצי לה נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום וגו' (עמוס ה, ב). אמר רב נחמן בר יצחק אפילו הכי חזר דוד וסמכה ברוח הקודש, שנאמר (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים. ובזוהר בהעלותך דף קנ"ה ע"א, נו"ן כפופה נוקבא, נו"ן פשוטה כללא דדכר ונוקבא. תא חזי, נו"ן באשרי יושבי ביתך לא כתיב, בגין דהיא בגלותא:
ונקדים מה שפירש בספר מגיד תעלומה (ברכות שם ד"ה אפילו הכי [הב']) ואפילו הכי חזר דוד וסמכה ברוח הקודש, מה הלשון "חזר", ומה שאמר וסמכה ברוח הקודש. אלא הענין על פי הזוהר (הקדמה, ב ע"ב) בשעת בריאת העולם באו האותיות למפרע להקב"ה, (שם ג.) עאלת אות סמ"ך, אמרה ניחא קמך למיברי בי עלמא דבי אית "סמיכה" לנופלים. והנה דוד כשאמר הא"ב כסדר, הנו"ן קודמת, ולא אבה לרמזה מפני שנפלה, אבל ראה דוד ברוח הקודש כד עאלו אתוון למפרע קדמה אות סמ"ך ואית בה סמיכה לנופלים, וזהו שאמר אפילו הכי "חזר" דוד, בסדר תשר"ק, וסמכה ברוח הקודש, שהסמ"ך אמרה שיש בה סמיכה לנופלים:
וזהו שאמר הזוהר דיתבר רגל ק' מקנה וישתאר הנ"ה, הא דכתיב "הנה" שכרו אתו, ופעולתו דא "פעול" דההוא ק' דיתבר ליה לעשות ממנה ה', היא נו"ן כפופה להקימה לפניו, איהו, ר"ל הוא אות סמ"ך, שבתשר"ק הוא לפני אות נו"ן, הוא ישבר רגליה של ה"קנה", וישתאר "הנה", שמספרו סמ"ך, והבן:
והנה, הענין שאות סמ"ך הוא הסומך, ששמו מורה על זה. אבל עוד דברים בגו לדעתי על פי המדרש פרשה זו (ש"ר א, ה) ששמות השבטים מורה על גאולתן, ויוסף על גאולה העתידה, שנאמר (ישעיה יא, יא) יוסיף ה' שנית ידו וגו'. ור"ל, כי מדת יסו"ד צדיק יוקים לה למלכות, דכתיב (רות ג, יג) אם יגאלך "טוב" וגו' (עי' זוהר בהר קי ע"ב). וידוע כי יוס"ף מספרו ששה הויו"ת (עץ חיים, שער לג פ"ה), וכל הוי"ה כלול מעשר ספירות (תקוני זוהר, תקון מב, פב.), הרי ששי"ם. וזהו שנאמר (בראשית מו, כו-כז) כל נפש הבאה לבית יעקב "ששים ושש" ויוסף היה במצרים, ר"ל הוא עולה ששי"ם בכללות עשר, ושש הויו"ת כמשמעו. ושם יוס"ף רומז על זה בראשי תיבות ו'א"ו פ'עמים י'ו"ד ס'מ"ך, ר"ל עולה סמ"ך, והוא הסומך ומקים לנו"ן מנפילתה. וזהו שאמר יוס"ף (שם מה, ד) גשו "נא אלי", נ"א ראשי תיבות א'ות נ'ו"ן, "אלי" בחינת סמ"ך, ויגשו. ועיין מה שכתבתי בזה במקומו (פר' ויגש דבור ראשון): וזהו שנאמר (שם לט, א) "ויוסף" הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר, "ויקנהו" דייקא, הסטרא אחרא הנקרא קנה. אבל בעת שנצמח גדולתו נאמר (שם מא, א) ויהי "מקץ" וגו' ופרעה חלם והנה עומד על היאור, זה יוסף דאיקרי נהר, כדאיתא בזוהר (מקץ קצג ע"ב). ולדרכינו יאמר, ו"הנה" עומד על היאור זה יוס"ף, ר"ל שעשה מ"קנה" "הנה", בחינת סמ"ך הסומך נופלים. ועל כן "הנה" הוא לשון שמחה, כי אז ישמח ה' במעשיו: וזהו שנאמר כאן ואלה שמות בני ישראל, המורה על הגאולה של מצרים שהוא התחלה ומקור לגאולה העתידה, כידוע מפי ספרים (עי' זוהר ויקהל רטז ע"ב - ריז ע"א), ויוסף היה במצרים הוא המורה על הגאולה האחרונה, סוד סמ"ך הסומך נופלים, והתחלת הדבר בגאולת מצרים. וזהו שנאמר ויקם מלך חדש וגו' אשר לא ידע את יוסף, עשה עצמו כאלו לא ידע (סוטה יא.), אבל באמת ידע כחו של יוסף לשבר חי"ת קנה, ר"ל לעשות מאות ח' ה' ומ"קנה" "הנה", על כן ויאמר אל עמו הנ"ה עולה סמ"ך עם בני ישראל רב ועצום ממנו, מאות סמ"ך המשבר "קנה" ועושה "הנה", הבה נתחכמה לו פן ירבה "והיה" כי תקראנה וגו', ר"ל שיעשה מ"חית" "היה", ואז ונוסף וגו'. וישימו עליו שרי מסים, שרים של מ"ס, עולה ק', הוא הס"ם וכת דיליה, ויבן ערי מסכנות וגו'. וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, ר"ל ישבר החי"ת לעשות ממנו ה', ולשבר רגל הק' מן הר' להחזירו לד' לעשות ממנו ה', על כן ויקוצו מפני בני ישראל, נעשו כקוצים בעיניהם, כפירוש רש"י ומזרחי, מפני קוצו של ד' שנעשה ה' עם הו' שבתוכו, והבן זה:
עוד ירמוז עם בני ישראל רב ועצום ממנו ונוי [א, ט"י]. כי ידוע שחמש גבורות של מנצפ"ך העולה פ"ר, נחלקים לחמשה פעמים נו"ן וא"ו. סוד ברכת הרב את ריבנ"ו דיננ"ו נקמתנ"ו אויבי נפשנ"ו מצרינ"ו. וסוד גלות מצרים, כי נסתלקו מוחין דגדלות, סוד ג' הויו"ת, מזעיר אנפין, ולא נותר כי אם מוחין דקטנות, סוד שלשה אלקי"ם במילואיהן עולה חר"ן, או עם הכולל גרו"ן. ו"פרעה" סוד "הערף" למפרע, ובכח זה היה מושל על ישראל. והמתקת ג' אלקי"ם, ג' פעמים נ"ו, על ידי שממשיכין לזעיר אנפין ג' מוחין דגדלות, שלשה הויו"ת עולה לח"ם:
וזהו שנאמר הנה עם בני ישראל רב ועצום "ממנו" [וגו'] ונוסף גם הוא על "שונאינו" ונלחם "בנו", הרי ג' פעמים נ"ו, ר"ל "ונלחם" בג' הויו"ת העולה לח"ם "בנו" בג' פעמים נ"ו, סוד ג' גבורות, ועלה מן הארץ מן ג' גבורות הנרמזים בתיבת "הארץ", דהיינו אר"ץ עולה אלקי"ם במילוי אלפי"ן, ובלא האל"ף הוא רצ"ה עולה אלקי"ם במילוי ההי"ן, האר"ץ בארבע אותיותיו עולה שי"ן, אלקי"ם במילוי יודי"ן, והבן:
ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל וגו' וישימו עליו וגו' [א, ט-יג]. איתא במדרש (ש"ר א, י) וגמרא סוטה (יא.), עליהם לא נאמר, אלא עליו, על פרעה, שתלו מלבן על צוארו, עיי"ש. וכאשר יענו אותו וגו' ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. ואמרו חז"ל (ש"ר א, יא) בפה רך, ולכאורה היה לו לומר זה בתחלה: ונראה לפרש הענין על דרך שעינינו רואות עתה חדשות בארץ שאומות העולם קראו דרור בארץ ונתנו חירות ליהודים לקנות בתים שדות וכרמים ולהיות שרים, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בגוייהם, להיות מושלים בקרב תבל כמוהם, ובגלל זה יפתו בפיהם ויסיתו את עמי הארץ קלי דעת אשר צץ בהם מינות ואפיקורסות להדמות להם בפה ולשון ושם וכתב, וישנו את שמם ולשונם ומלבושיהם וילכו בדרכיהם, ויתערבו ביניהם וילמדו מעשיהם:
וכזה ממש היתה עצת פרעה, ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל וגו', שהם עם נבדל ונפרד מאתנו ונקראים בשם בני ישראל, על כן רב ועצום ממנו, וכמו שכתב הזוהר תרומה דף קס"ד (ע"א), כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז, ז) דייקא, אבל מעמא חד יתיר וסגיאין אינון, דכל שאר עמין מתערבין דא בדא, אבל ישראל עם רב וסגי ברירא בלא ערבוביא כלל, ע"כ דבריו. הבה נתחכמה לו, כלומר שיתחכם גם הוא, וחכמותינו יהיו לו וישימו (את ישראל) עליו שרי מסים, היינו ששמו את ישראל שרים על המצרים, למען ענותו (את ישראל) בסבלותם של עצמם, כלומר שיענו ויכניעו אותם בענין עבדותם עבודת ה', שבשביל שהם מנשאים את היהודים להדמות להם, עוזבים עבדות של עצמם ויפרקו עול התורה והיראה ולא ישמרו שבת, כנראה בחוש. וזהו שנאמר וכאשר יענו אותו את ישראל בעבדות ה', כן ירבה וכן יפרוץ בשררות וממשלה של אומות העולם, ולמה יעשו כן המצרים, על זה אמר ויקוצו מפני (תואר) בני ישראל, כלומר כל חפצם לבל יזכר שם ישראל עוד, שזה היה כקוץ בעיניהם. ועל כן ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, בפה רך בפה דייקא, שידברו כמותם ולשונם הרך לפי דעתם. ואחר זה וימררו. וכמו שכתב השל"ה (מס' פסחים, מצה שמורה אות י ד"ה וירעו), וירעו אותנו המצרים שעשו אותנו רעים, אחר זה ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה (דברים כו, ו):
וזהו שנאמר להלן (ה, ה-ט) ויאמר פרעה הן רבים היינו שרים (כי שרית (בראשית לב, כט) תרגומו רב את) עתה עם הארץ העוסקים בישובו של ארץ, והשבתם אותם מסבלותם, מכלל שזה אינו נחשב טובה בעיניכם כי אם שיהיו העם נכנעים ומשועבדים, לבל יתערבו אתנו ולא ידברו בלשונינו, על כן ויצו פרעה וגו' לא תאספון לתת תבן וגו' כי נרפים הם וגו' על כן הם צועקים וגו', תכבד (לשון כבוד ויקר) העבודה על האנשים, כלומר שיותר כבוד ויקר בעיניהם העבודה והשעבוד, ויעשו בה כלומר שרוצים לעשות בה (על דרך שפירש רש"י (להלן טו, א) אז ישיר, עיי"ש) ואל ישעו (ואל ידברו) בדברי שקר, הוא שפת לשון המצרים. והכוונה, שאמר שיותר חפצם של ישראל להשתעבד ולהכניע לפנינו, ולמען לא יתערבו עמנו בדיבורינו שאצלם נקרא דברי שקר:
ומזה נראה כי התורה נצחית, ומלמדת אותנו לבלתי לחפוץ שררות וממשלות של אומות העולם, שעל ידי זה יתערבו עמהם וידברו בלשונם וילכו בדרכיהם אשר לא באלה חלק יעקב, כדכתיב (ויקרא כ, כו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. ישמע חכם ויוסף לקח להורות לעם ה' הדרך ילכו בה:
ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וגו' [א, טו-כב]. על דרך רמז, המוכיח את חבירו ומדריכו בדרך הישר וביראת ה' הוא המוליד אותו, כמאמרם ז"ל (סנהדרין צט ע"ב) כל המלמד את בן חברו תורה כאלו ילדו, שנאמר (בראשית יב, ה) את הנפש אשר עשו וגו'. ויש בזה שתי בחינות. יש מי שמדריך על ידי מעשיו הטובים שמעורר לבבות בני אדם להדמות אליו ועשות כמעשהו וכמתכונתו, אם כי אינו פוצה פה להוכיח בדברים, וזה שאמר (ברכות ו ע"ב) כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין. ויש מי שמוכיח בדברים רכים וקשים עד אשר ינחהו במעגלי צדק. כאשר מבואר כל זה בארוכה בדברינו פרשת מטות (אות ו) ופרשת האזינו (אות ג), עיי"ש ותבין: וזהו שנאמר ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה, שמשפרת מעשיה ובזה משפר הולד, ושם השנית פועה, שפועה והוגה לולד, שמוכיח בדיבור פה. בילדכן וגו' אם בן הוא והמיתן אותו וגו', כלומר להחטיאו ולהכשילו ולהטותו מדרך הטוב והישר, על דרך שאמרו (ברכות יח ע"ב) רשעים בחייהם קרוים מתים. ותיראן המילדות את האלקים, כלומר אפילו אותן המורים בישראל שיש להם לכל הפחות יראת עונש, דהיינו יראת אלקים, ולא עשו כי אם ותחיין את הילדים, להספיק להם מים ומזון דאורייתא. ויצו פרעה וגו' כל הבן הילוד היאורה (המורים הנקראים לעהרערס) תשליכוהו (ועיין מה שפירש בזוהר (שמות יב ע"ב), ותרד [וגו'] לרחוץ על היאור ונערותיה הולכות על "יד" היאור (ב, ה), אינון דמורים, עיי"ש. על יד דייקא, מלאכת הכתיבה):
והיינו דכתיב להלן (ה, ה) הן רבים עתה עם הארץ, על דרך המליצה, לא כימים הראשונים שהיו בני תורה חשובים וספונים הימים האלה, כי עתה גדולים ורבים עם הארץ העוסקים בישובו של ארץ, והשבתם אותם מסבלותם. וליכא מידי השתא דלא רמיזא באורייתא, המקום ירחם עלינו במהרה:
ותיראן המילדות את האלקים וגו' [א, יז]. במדרש (ש"ר א, טו) עליהן אמר הכתוב (משלי לא, ל) אשה יראת ה' היא תתהלל. עוד במדרש (שם), ולא עשו כאשר דבר אליהן, מלמד שתבע אותם להזדווג להם ולא קבלו ממנו. והדבר יפלא לפי פשוטן של דברים, הכי יעלה על דעת אותו רשע שישמעו לו. גם מאי דקאמר להזדווג להן, דלשון זיווג אינו שייך רק באיש ואשתו, והיה להם לומר להזדקק להן. גם מה שאמרו ולא קבלו ממנו, דהאי לשון מצינו בגמרא (שבת יד ע"ב) בהאי פלוני שלימד את פלוני דבר ולא קבל ממנו, והכא הוה להו למימר ולא רצו. גם יש לדקדק בקרא עצמו, דהוה ליה למימר ולא עשו אשר דבר, מה זה דקאמר כאשר:
ויש לבאר על פי מה שכתב השל"ה לפרש איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה (ויקרא יח, ו), כלומר אל שאר בשרו זו אשתו, לא תהיה הקריבה לשם גילוי ערוה, כי אם לצורך קיום המין, וכדכתיב (בראשית א, כח) פרו ורבו ומלאו את הארץ. ואני הוספתי נופך על פי דברי הבינה לעתים (סוף דרוש כח עה"פ לעיל א, ז), ובני ישראל פרו וישרצו כמו שרצים, שכוונתם למלאות תאותם, וממילא ותמלא הארץ אותם. מה שאין כן אדם שהוא בר דעת, צריך לכוון רק לקיום המין. וזהו שנאמר איש שהוא בגדר איש, ולא כבהמה, לא תקרבו כו':
ואומרו (ויקרא שם) אני ה', יבואר על פי מה דאיתא בברכות פרק קמא (י.) דאמר ליה חזקיהו מאי כולי האי, אמר ליה דלא נסבת איתתא כו'. והדבר תמוה, אטו מי שאל לו מפני מה, הרי שאל אותו מה זה עונש מרובה, ואין תשובה זו דלא נסבת איתתא מספקת לעונש נצחי כזה שאמר לו (מלכים"ב כ, א) כי מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא. ושמעתי ממוזלה"ה (ישמח משה, פר' אחרי ד"ה עוד ביאור) לפרש, דידוע מה שכתב העקרים (מאמר ד פל"ו-לח) דשורת הדין העונש נצחי והשכר זמני, רק מחסד השי"ת משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש (עדיות פ"ב מ"י), והשכר נצחי, ע"כ. וידוע (ב"ר יב, טו) כי מתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף מדת הרחמים. וידוע (מגילה יב ע"ב) כי במדה שאדם מודד מודדין לו. אם כן מי שאינו חש לקיום העולם, גם הקב"ה מתנהג כמדתו עמו לבלי לחוש לקיום העולם, ומתנהג במדת הדין ח"ו. וזהו שאמר חזקיהו מאי כולי האי, כלומר עונש נצחי, אמר ליה דלא נסבת איתתא, הרי לא חששת לקיום העולם, אם כן הקב"ה מתנהג עמך במדת הדין, וממילא העונש נצחי, ע"כ דבריו וש"י. וידיעת הפכים בשוה, על ידי שחש לקיום העולם, הקב"ה מתנהג ברחמים. וזהו שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה כי אם לקיום העולם, אני הוי"ה, רחמים:
והנה, פרעה שצוה להם להרוג הזכרים של ישראל, אם כן ממילא לא יהיה קיום למין, אם כן בעת הזיווג אזדא לה הכוונה לצורך קיום המין, ועל כרחך לא יהיה הכוונה רק למלאות התאוה לעצמן. וזהו שאמר המדרש מלמד שתבע אותן להזדווג, ר"ל לבעליהן, להן להנאתן (ועל דרך שפירש רש"י (בראשית יב, א) לך לך, להנאתך), לא לשם קיום המין הישראלי בעולם, ולא קבלו ממנו הדבר הזה:
וזהו שנאמר ותיראן המילדות את האלהים דייקא, מדת הדין, ולא עשו אותו מעשה הזווג כאשר דבר, כפי אשר דבר אליהן (דייקא) מלך מצרים, כלומר לעשות להנאתן, כי אם למלאות הארץ שיהיה קיום למין, וגם ותחיין את הילדים, למען ינהג עולמו במדת הרחמים. ועל זה אמרו, עליהן אמר הכתוב אשה יראת ה' היא תתהלל, וכמו שכתב הזוהר פרשת קדושים תהיו (פא ע"ב) אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחדא (כלומר, להתכוון לשם מצוה), ממאן הוא שבחא יתיר בההוא קדושא, הוי אימא מנוקבא, בגין כך אמו ואביו תיראו (ויקרא יט, ג), עכ"ל והבן:
מדרש (ש"ר א, כב) וילקוט (שמות רמז קסו), ותתצב וגו' [ב, ד] כל הפסוק הזה על שם שכינה נאמר. וברבה הגירסא על שם רוח הקודש נאמר. ותתצב, על שם (שמואל'א ג, י) ויבא ה' ויתיצב. אחותו, על שם (משלי ז, ד) אמור לחכמה אחותי את. מרחוק, על שם (ירמיה לא, ב) מרחוק ה' נראה לי. לדעה, על שם (שמואל'א ב, ג) כי אל דעות ה'. מה, על שם (דברים י, יב) מה ה' אלהיך שואל מעמך. יעשה, על שם (עמוס ג, ז) כי לא יעשה ה' [אלקים] דבר כי אם גלה סודו כו' (כך גרם היפה תואר (א, כה ד"ה וכל הענין)). לו, על שם (שופטים ו, כד) ויקרא לו ה' שלום. וצריך ביאור. ועיין יפה תואר (שם ד"ה הא') שפירש דקשיא ליה על אומרו ותתצב, הלא מלא כל הארץ כבודו ושכינתו יתברך, ואינו מתקומם במקום. על זה אמרו על שם ויבא ה' ויתיצב, שכבר הקשה המורה איך יתכן בו יתברך לשון ויבא (ח"א פכ"ב), ויתיצב (שם פט"ו), ומפרש על בוא דברו ונבואתו המגיע להנביא. וזהו שאמרו ותתצב על שם ויבא ה' ויתיצב, היינו שהגיע נבואתו להנביא, ע"כ דבריו, והאריך דרכו בקודש לפרש כל הענין, עיי"ש:
והנה, דבר זה נפתח בגדול, ונסתיים בקטן כמוני לפרש יתר הדברים כפי אשר חנני ה' יתברך. כי נאמר להלן (ג, יא-יב) ויאמר משה וגו' מי אנכי וגו' וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, פירש רש"י באיזה זכות, ויאמר כי אהיה עמך כו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר בזכות שעתידין לקבל התורה. ויש להבין, הא פירש הרמב"ם (פירוש המשניות, אבות פ"ג מט"ו) הכל צפוי ועם כל זה הרשות נתונה, כלומר הבחירה חפשית, והידיעה אינה מכריח. אבל הדיבור מכריח, וכמו שפירש האלשי"ך (מראות הצובאות ישעיה נה, יא) ואלו צדיק ו"רשע" לא "קאמר" (נדה טז ע"ב), כי אז היה מוכרח. ואם כן כיון שכאן אמר לו תעבדון כו', הרי הן מוכרחים. ועל כרחך צריך לומר שזה דכתיב ויאמר אינו אמירה בפה, כי אם בלב, על דרך (בראשית יז, יז) ויאמר בלבו, וכמו שפירש הזוהר (שמות יז.) ויאמר אל עמו (לעיל א, ט), עיי"ש. ומשה היה בבחינת חכם העדיף מנביא (בבא בתרא יב.), שנביא הוא מגזירת (ישעיה נז, יט) ניב שפתים, ואינו משיג רק מה שהוא בבחינת דיבור, אבל חכם עדיף, שהוא דבוק בחכמה עליונה, ומשיג מחשבתו של יוצר בראשית מה דלבא לפומא לא גליא, על דרך שפירש מוזלה"ה (ישמח משה) בסוף הפטרת נצבים המדרש שאמר ה' למשה חכם אתה, פירוש אתה יודע עתידות, אפילו דבר התלוי בבחירה שלא בא לכלל דיבור, ואתה מבקש לכנוס לארץ, כלומר הלא אתה משיג שעתיד בית המקדש להתמשכן בעונות ישראל, ואם תבא לארץ לא ישלטו בו ידי זרים ומה אעשה עם ישראל לבלי לכלותן, ע"כ דבריו הנעימים. ועל פי זה סרה מהר שאלת הרמב"ם שם פרק ו' מהלכות תשובה (ה"ה) הלא כתיב בתורה (בראשית טו, יג) ועבדום וענו אותם, הרי גזר על מצרים לעשות רע, וכתיב (דברים לא, טז) וקם העם הזה וזנה, הרי גזר על ישראל לעבוד עכו"ם, ולמה נפרע מהן, ועיין שם בהשגת הראב"ד. ולפי מה שנתבאר ניחא, שכל זה לא היה מכח הדיבור כי אם מכח אמירה בלב. והיינו מה דכתיב באברהם (בראשית טו, א) היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר וגו', כלומר במראה, לא בדיבור. ויאמר לאברם אמירה בלב ידע תדע, כלומר מה שהוא בבחינת ידיעה לבד תדע כי גר יהיה זרעך וגו' ועבדום וענו אותם, שזה אינו בדיבור, שלא יהיה מוכרחים, והבן: ועל פי זה יבואר הפסוק והמדרש שלפנינו. ותתצב אחותו היא השכינה, מרחוק מזמן הקודם ורחוק, לדעה מה "יעשה" לו לישראל לעתיד, כלומר שעתידין לקבל התורה ולהקדים נעשה לנשמע: