ייטב לב שמות· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת פקודי
אלה פקודי המשכן [לח, כא]. בזוהר (פקודי רכ.) רבי יוסי פתח (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו', מה רב טובך דא הוא אור כו'. מלבד זה יש לרמוז בהאי קרא ולהסמיכו לכאן, על פי דברי הזוהר להלן (שם רכא.) תא חזי בהאי שעתא [דעבידתא] דמשכנא אתעביד, הוה סטרא אחרא אזיל ושאט כו', עד דקודשא בריך הוא כפיף ליה לקמיה דמשה, ואיהו עביד חושבנא דמהימנותא בעל כרחיה, דכתיב אלה פקודי המשכן, כמה דאת אמר (ישעיה מט, טו) גם אלה תשכחנה, וכתיב אשר פקד על פי משה, דתמן אתמני ואתפקיד עד דעביד חושבנא כו', עיי"ש:
ויש לומר הטעם שהיה זה בכחו של משה, על פי הגמרא (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) דוד המלך הרגו, דכתיב (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי, אברהם אבינו הפכו לטוב, שנאמר (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן. וכמו כן משה רבינו ודאי הפכו לטוב, כמאמר חז"ל (מנחות נג ע"ב) יבא טוב זה משה דכתיב (לעיל ב, ב) כי טוב הוא. וידוע כי נולד בכל מדות רעות כדאיתא בספרים, ועל כן פירש מהאשה (שבת פז.). ומפני כן הרג למצרי (לעיל ב, יב), ועל דרך שאמרו (שבת קנו.) מאן דנולד במזל מאדים להוי טבחא או מוהלא, והפך כל מדותיו לטוב, וכדאיתא בספר סדורו של שבת (ח"א) שורש ששי ענף ג' (עלה יד), עיי"ש. ובמדה שאדם מודד מודדין לו (מגילה יב ע"ב), שכמו שהוא הפך הרע שבו עד ששב לטוב ולכן נקרא טוב, כמו כן הכניס הסטרא אחרא לעובדא דחושבנא, ובעל כרחו יענה אמן כי החשבון אמת וצדק. וזהו שנאמר מה רב טובך, כלומר מה רב מי שנקרא טוב והוא כולו שלך, והראיה, אשר צפנת, אפילו מצד צפון, שמצפון תפתח וכו' (ירמיה א, יד) רומז לסטרא אחרא, הוא גם כן ליראיך, נכנס אליה למשמעתו, כמה דאת אמר אלה כו' אשר פקד ואתמני על פי משה: או יאמר אלה פקודי המשכן משכן וגו' [לח, כא]. כבר דקדק רש"י על אומרו שני פעמים, ותירץ רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין. וצריך להבין למה רימז זה כאן, הלא די לצרה בשעתה:
והנראה לי בזה על פי שאמר שלמה המלך ע"ה (מלכים - א ח, יג) בנה בניתי בית זבול לך וגו', עיי"ש באלשי"ך (מראות הצובאות שם, א). ולי נראה לפרש על פי הזוהר תרומה דף קנ"ט (ע"א) על הפסוק (לעיל כה, מ) וראה ועשה בתבניתם, אוליפנא דאמר ליה קודשא בריך הוא למשה כל תקונין וכל דיוקנין דמשכנא כל חד כדחזי ליה כו', ואיתימא הא לא אתקם משכנא דלעילא עד דאתקם משכנא דלתתא, [אלא] ודאי הכי הוא, אבל חמא משה חיזו דכל משכנא ולא הוה מתסדר בקיומיה עד דאתקם משכנא דלתתא, עכ"ל. והיינו דכתיב (להלן מ, יז) הוקם המשכן, משכן דלעילא הוקם על ידי דלתתא. והנה המשכן דלתתא שלטו בו ידי אויבים, ולא היה בנין עדי עד, כי אם לפי שעה, דוגמת בית זבול ואכסניא שאינו רק לפי שעה. ולכאורה היה פועל ריק ח"ו, אבל האמת כי על ידי זה הוקם המשכן דלעילא. גם בימי שלמה בעת הוקם התחתון, ולכן היה מיד ה' עליו השכיל (דברי הימים - א כח, יט), ואם כי בתחתון שלטו אויבים, אבל מקדש של מעלה הוא מקום שאין היד שולטת, ועודנו עומד ומיכאל מקריב בו (חגיגה יב ע"ב), או אליהו כמבואר בספרים הקדושים (עשרה מאמרות, מאמר אם כל חי ח"ג סי' כג). וזהו שאמר בנה (המקדש שלמעלה, בעת) בניתי בית זבול (אכסניא לשעה) לך. (ואינו פועל ריק, כי הוא) מכון לשבתך עולמים, בבית המקדש שלמעלה, שהוא בנין עולמים:
וזהו שנאמר כאן, אלה פקודי המשכן (שלמטה, דוגמת) משכן (העליון) העדות, אשר פקד על פי משה דייקא, ולא מבלעדו, כי הוא בעיניו ראה תבניתו למעלה. ועוד נתכוון לנחם לבבנו באומרו אלה פקודי המשכן, חסרוני המשכן, שנחסר ונתמשכן בחורבנו, עם כל זה יש משכן, היינו שלמעלה. ובזה נכון הרמז כאן. וזהו שנאמר (במדבר כד, ה) מה טובו אהליך יעקב (היינו מקדש שלמטה שלא היה רק אוהל לשעה, כי) משכנותיך ישראל, למעלה, והבן זה:
או יאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו' [לח, כא]. ופירש רש"י, שנתמשכן על עונותיהם של ישראל. ויש להבין מה ראה להוציא המקרא מפשוטו. ויבואר על פי מה שפירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' תצוה עה"פ כתית ד"ה ובכן) תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך וגו' (לעיל טו, יז), כי חקרו, הכי השני בתי מקדשים שנחרבו היה פועל ריק ח"ו. אבל הענין, כי ראתה חכמתו יתברך שאין בכח הארץ הגשמי הזו לקבל ולסבול אור קדושת בית המקדש השלישי אשר כוננו היוצר ליסדו על מכון הר ציון, לולי השתי מקדשות הראשונות אשר עמדו במקום ההוא, ועל ידם קנתה הארץ קדושה עדי תוכל לקבל ולסבול אור קדושת בית המקדש השלישי המקוה לעתיד. וזהו שאמר משה תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, קראו הר על שם חרבנו, ושמא תאמר אם כן מה תועלת ממנו, על זה אמר מכון לשבתך פעלת ה' דייקא. וזהו שאמר דוד לחזק אמונתנו (תהלים קכז, א) אם ה' לא יבנה בית (לעתיד, אם כן) שוא עמלו בוניו בו, במקדשות הראשונות, וזה לא יתכן, אלא ודאי עתיד הקב"ה לבנותו, כמאמר משה, ע"כ דבריו ז"ל:
והנה, מלת פקודי יתפרש בארבעה לשונות, לשון מנין, ולשון חסרון כמו (במדבר לא, מט) ולא נפקד ממנו איש, ולשון זכירה כמו (בראשית נ, כה) פקוד יפקוד אלקים אתכם וגו', ולשון (אסתר ב, ג) ויפקד המלך פקידים. וזהו שאמר אלה פקודי המשכן משכן (שעתיד להפקד ולחרוב ולהתמשכן, ובודאי אינו פועל ריק, כי אם זה) העדות אשר פקד (נזכר) על פי משה, כלומר, שזה עדות על מקדש השלישי העתיד שאמר משה מכון לשבתך פעלת ה', כאמור:
וירא משה את כל המלאכה וגו' [לט, מג]. על פי הזוהר (תרומה) קס"ב ע"ב על הפסוק (לעיל כו, א) ואת המשכן תעשה וכו', הא הכא רזא דיחודא כו', דכתיב ביה (שם, ו) והיה המשכן אחד, לאתחזאה דכל שייפין דגופא כלהו רזא דגופא חד. בבר נש אית ביה כמה שייפין עלאין ותתאין, אלין פנימאין לגו, ואלין באתגליא לבר, וכלהו אקרון גופא חדא כו'. אוף הכי משכנא, כלהו שייפין כגוונא דלעילא, וכד אתחברו כחדא כדין כתיב והיה המשכן אחד. פקודי אורייתא כלהו שייפין ואברין ברזא דלעילא, וכד מתחברן כו' סלקין לרזא חד, ברזא דמשכנא דאיהו אברין ושייפין, כלהו סלקין לרזא דאדם, כגוונא דפקודי אורייתא, דהא פקודי אורייתא כלהו ברזא דאדם, דכר ונוקבא, דכד מתחברן כחדא אינון חד רזא דאדם, מאן דגרע אפילו פקודא חדא דאורייתא כאלו גרע דיוקנא דמהמנותא, דהא כלהו שייפין ואברין בדיוקנא דאדם, ובגין כך כלהו סלקין ברזא דיחודא כו', עכ"ל. וכמו כן אמרו ציורא דמשכנא וציורא דעובדא דבר נש כולא חד. והאדם יש בו רמ"ח אברים ושס"ה גידים, ציורא דאורייתא, רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה (זוהר וישלח קע ע"ב), נסתרות התלויות בלב, ונגלות בדיבור ומעשה, וכמו כן באדם אברים חיצונים ופנימים, וכמו כן היה במשכן, וכמבואר בכמה ספרים הק' ענין כלי המשכן דוגמת אברים של אדם. ומי שמקיים מצות התורה ומזכך אבריו וגידיו, הוא עצמו דוגמת ותבנית המשכן, אהלו ומכסהו וכליו:
וזהו שאמר הכתוב (שם כה, ח"ט) ועשו לי מקדש ושכנתי "בתוכם" (דייקא), ככל אשר אני מראה אותך, לא אמר לך, כי אם אותך, כלומר את עצמך, את תבנית המשכן וגו' וכן תעשו גם אתם להיות בעצמיכם תבנית המשכן. וזהו שנאמר פרשת ויקהל (שם לה, י-יא) וכל חכם לב בכם (בעצמותיכם ובקרביכם ממש) יבואו ויעשו וגו' את המשכן את אהלו וגו'. ועיין באור המאיר (פר' דברים, עה"פ ואומר אליכם) בביאור הכתוב (יחזקאל מג, י) הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם, שהרחיב הדברים, והכלל, אם האדם חוטא באחד מפרטי אבריו, נאבד דוגמתו מהכלים של המשכן הרומז לבחינת אבר הזה, וממילא מוכרח ליחרב בעונותיהם, עיי"ש:
ומזה ידיעת ההפכיים בשוה, עת נבנה בית המקדש עם כל כליו, מזה נראה בעליל כי נבנה קומת אדם עם כל אבריו וגידיו בשמירת מצות התורה כולה, אחת מהנה לא נעדרה. וזהו שאמר כאן וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה, (מזה נראה ונשמע כי) כאשר צוה ה' (בכל התורה כולה) כן עשו, כי המשכן ציורא דבר נש, ובר נש ציורא דאורייתא, וכולא חד, כאמור. והבן זה:
וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה וגו' ויברך אותם משה [לט, מג]. תיבת "והנה" לכאורה אך למותר. ויבואר על פי דכתיב (לעיל כה, ב) ויקחו לי תרומה, פירש רש"י לי לשמי. וכמו כן כתיב אשר ידבנו לבו דייקא תקחו את תרומתי, שזה חביב אצלו. וכן בגוף העשיה כתיב (שם לא, ד) לחשוב מחשבות לעשות. והמופת על זה אם הנתינה והעשיה בכוונה רצויה למען שמו יתברך לקיים רצונו, הוא מה שנאמר (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב, וכתיב (שם קיט, קסב) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, ואם אחר גמר העשיה שש ושמח, זה לאות כי עשה רצון בוראו, על כן הלב שבו משכן רוח החיוני שש ושמח. אבל אם איננה בכוונה רצויה כי אם להתפאר או איזה כוונה בלתי נכונה לטובת עצמו, דלא פרחת לעילא, אז לא ישמח בה: וזהו שנאמר וירא משה את כל המלאכה, "והנה" (לשון שמחה, מדכתיב (לעיל ד, יד) הנה הוא יצא וגו' ושמח בלבו, כמבואר במדרש (ספרי) פרשת קרח (קיז)) עשו אותה (ששמחו על עשותה, זה לאות) כאשר צוה ה' כן עשו (כלומר, שעשו רק לקיים מצותיו יתברך, על כן) ויברך אותם משה:
או יאמר וירא משה וגו' [לט, מג]. על פי הזוהר פינחס רנ"א ב', גער חית קנה (תהלים סח, לא), חית דא חיה דאתאחיד בה עשו, קנה דא דכורא, (שם רנב.) ודא איהו קנה דנעיץ בימא רבא. תא חזי, במצרים איהי שלטא ברזא דחמץ, כיון דתבר לה קודשא בריך הוא, אפיק חמץ ואעיל מצה, תבר ח' ואתעביד ה', וזמין קודשא בריך הוא לתברא רגליה דקו"ף מ"קנה" וישתאר "הנה", דכתיב (ישעיה מ, י) הנה יי' אלקים בחזק יבוא וגו' הנה שכרו אתו וכו'. ועיין שם במקדש מלך וברמ"ז (רנב.). ומבואר בזוהר פרשה זו דף רל"ו (ע"א) כד אתקם משכנא כו' כדין אתפרש חילא דיצר הרע [כו'] מעל תוקפא דחויא בישא נוקבא דידיה ולא יכיל לשלטאה כו', עיי"ש: וידוע (רש"י בראשית כה, כג) כשזה נופל זה קם, וכמבואר בזוהר (הנ"ל), ממילא נתיחד יסוד ומלכות, דכר ונוקבא דקדושה. וזהו שנאמר וירא משה "את" (מלכות (זוהר ויחי רמז.)), "כל" (יסוד צדיק (שם בראשית יז. לא.), יחוד יסוד ומלכות) "המלאכה" (הוי"ה אדנ"י עולה מלא"ך, שתי ההי"ן, אמא וברתא (שם פינחס רנג ע"ב)), והנה עשו "אותה", כי שברו ח'ית ק'נה, ועשו מחי"ת ה"א, ומקו"ף ה"א, והיינו ו"הנה" עשו "אותה" ("אות ה"א", על כן) וגו' ויברך אותם משה: ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל וגו' ואם לא יעלה הענן ולא יסעו [מ, לו-לח]. מזה נראה בעליל כי על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו (במדבר ט, כ). וזהו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהס. שנוסעים גם עתה ממקום למקום, ישכילו ויבינו כי הכל חנייתם ומסעם על פי ה' יחנו ועל פיו יסעו, כי הוא המכין מצעדי גבר (ואין צריך למה שנלחץ רש"י חנייתן גם הוא קרוא מסע, עיי"ש). ואם יחנה האדם, ענן ה' היא השכינה אתו בבית, ואם יסע, השכינה אתו לשמרו בדרך, כדאיתא בזוהר הק':
ובזה הענין נעוץ סוף הספר בתחלתו, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו (דא קודשא בריך הוא ושכינתיה) באו עמם, עיין שם בזוהר הק' (שמות ד ע"ב) כי הדברים מבוארים, והבן:
או יאמר ובהעלות הענן וגו' יסעו בני ישראל בכל מסעיהם ואם לא יעלה הענן ולא יסעו וגו' לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם [מ, לו-לח]. נראה לפרש דקאי על הנאמר למעלה שהיו נוסעים וחונים על פי ה', בהעלות הענן יסעו ובחנות הענן יחנו, דבר זה יהיה לעיני כל בני ישראל בכל מסעיהם, כלומר בכל זמן, גם עתה, שידעו כי מה' מצעדי גבר כוננו אל כל אשר יחפוץ ה' דרכו יטה לבבו לנסוע ולחנות, והטעם, כי יש בכל מקום ניצוצות הקדושים הנלוים אל נפשו, והוא צריך להעלותן. וידוע (עי' עץ חיים שער מב ספ"ז) כי עליית ניצוצות הקדושים הוא בכח שם מ"ב, וזהו שנאמר למעלה ב'כל מ'סעיהם, ראשי תיבות מ"ב, והראיה, שנסעו מ"ב מסעות. וכמו כן סיים ב'כל מ'סעיהם, לרמוז על שם מ"ב, שבכחו העלו הניצוצות הקדושים ב'כל מ'סעיהם:
ובזה נעוץ סוף הספר בתחלתו, שאמר (לעיל א, א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ואיתא בזוהר (שמות) דף ד' ע"ב, כד נחתת שכינתא למצרים נחתת חיה חדא דשמה ישראל, וארבעין ותרין שמשין קדישין עמיה, וכל חד וחד את קדישא עמיה משמא קדישא, וכלהו נחתן עם יעקב למצרים, הדא הוא דכתיב ואלה שמות וגו'. ופירש המקדש מלך, ואל"ה גימטריא מ"ב. ואני מוסיף ואומר כי "ואלה" למפרע "אלוה", כדכתיב (איוב כט, ב) כימי אלו"ה ישמרני, והוא מסוגל לשמירה בגלות ובנסיעה (זוהר משפטים צו ע"ב), והוא בגימטריא מ"ב של ב'כל מ'סעיהם, והבן: אתן לאל רוממות, כי עזרני להשלים פרשת שמות. קולי אל ה' אקרא, להחל ולגמור ספר ויקרא:
סוף הספר