ייטב לב שמות· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על לפרשת פרה
ויקהל משה וגו' [לה, א-ג]. יתבאר על פי מה שכתוב בזוהר ויגש (רט ע"ב רי.) על הפסוק (מה, טז) והקל נשמע בית פרעה, מאן דצלי צלותיה אצטריך ליה דלא למשמע קליה בצלותיה [כו'], ומאן הוא קלא דאשתמע, דא "קול" דאיהו בוא"ו, דביה תליא ההוא "קל" בלא וא"ו כו'. "והקל" נשמע, קל בלא וא"ו [נשמע], דא הוא צלותא דהיא בחשאי כו'. תא חזי, והקל נשמע, דא הוא קל בלא וא"ו, דבכאת כו'. מאי טעמא, בגין דוא"ו אתרחיק מנה, וכדין רחל מבכה על בניה וגו' כי איננו (ירמיה לא, יד), דבעלה לא אשתכח עמה כו', עיי"ש. וכתב רבינו בעטרת צבי קלא דלא אשתמע, תפלה בלחש, מפחד החיצונים, אבל אחר זה אנו מעלים אותה עד חסד גבורה תפארת דזעיר אנפין, אז גם לה קול, וזה סוד (משלי א, כ) ברחובות תתן קולה, שבתיבת "קולה" נכלל "קול" "קלה", כי ז' הבלים [דקהלת (א, ב)] שסודן גימטריא ר"ס עם הכולל (י' פעמים הוי"ה) נחלקו, ק"ל לזעיר אנפין שהוא וא"ו, הרי "קול", וקל לנוקבא שהוא ה', הרי "קלה", עיי"ש. ולדעתי זהו שאמר הכתוב (בראשית ח, ח) וישלח את היונה מאתו (דא כנסת ישראל), לראות "הקלו" המים (האם נתחבר "קול" "קלה" ונמתקו הגבורות לחסדים המכונה מים (זוהר פינחס רנה.)), מעל פני האדמה, כי הכל תלוי במעשה התחתונים שעל פני האדמה. וזה סוד הנאמר במשה (לעיל יח, כב) "והקל" מעליך, בו "קול" "קלה", והבן:
וזה שאנו אומרים ביום הכיפורים (תפלת 'כי אנו עמך') אנו כרמך ואתה נוטרנו. כי הקב"ה שומר אותנו בכח ז' הבלים של שם ס"ג, מדת בינה, סוכת שלם (תקוני זוהר, תקון ו, כב ע"ב), [ן' הבלים עולים מספר נט"ר, ואנו דבקים בו שהוא אלוף העולם, הרי כר"ם. וגם כי אחיזתנו בעשר הויו"ת ממותקות, מנין כר"ם. ובתוכחה כתיב (ויקרא כו, לו) והבאתי "מרך" בלבבם וגו' (כי היו"ד הויו"ת יתהפכו לדין חלילה, מר"ך ראשי תיבות מ'ך' ר'ש), ורדף אותם "קול" (דזעיר אנפין) עלה נד"ף, גימטריא קל"ד, עם הכולל קל"ה, ונחסר א' במכוון, לאשר מן ה' נעשה דל"ת, בסוד (תהלים קטז, ו) דלותי וכו', הרי קל"ד, מנין נד"ף, שיתהפכו כולן לדין חלילה. עוד ירמוז על המן, ששמו נזכר במגילה נ"ד פעמים, וזהו שנאמר קול עלה (היינו שעלה זכרו) נד"ף, ראשי תיבות נ"ד פ'עמים, והבן:
והנה, ידוע שיש גבורות שבחסדים וחסדים שבגבורות. וכאשר נמתקים הגבורות לחסדים, הדין עושה פעולתו לעשות נקמה בגוים, כי אינו חוזר ברקניא כידוע (זוהר וישלח קעד ע"ב). וזה סוד שאמר אגג (שמואל'א טו, לב) אכן ס"ר מ"ר המות, כי ס"ר דינים נהפכו עליו, ו"עמלק" העולה ר"ם נהפך ל"מר", והבן. וזה סוד הנאמר במגילה (אסתר ג, י) ו"יסר" המלך את טבעתו וגו', ס"ר עם יו"ד כוללים של יו"ד הויו"ת, הרי "יסר" (עיין כוונת סברי בקידוש (ח"ב סה.)) לדין, עולה ר"ע, או ע"ר שפירושו שונא. וזה סוד הנאמר (שמואל (א) כ"ח (טז)) וה' "סר" מעליך ויהי "ערך", והבן. ואחר כך שנתהפך לחסד, כתיב בהמן (אסתר ז, ז) כי כלתה אליו הרעה, ומן "רע" נהפך לאותיות "ער", וה' "ער" הנה לא ינום ולא יישן (תפלת נשמת), על כן נדדה שנת המלך וגו' (אסתר ו, א), וכתיב (שם ח, ב) ו"יסר" המלך את טבעתו וגו' ויתנה למרדכי, שהפך את יו"ד הויו"ת עם כולליהם לחסד. וזהו שנקרא בן יאיר (שם ב, ה), שהאיר "עיניהם" של ישראל (מגילה יב ע"ב), סוד ב' "עינים" של תפארת, ב' פעמים עי"ן עולה ס"ר. בן שמעי וגו' ששמע אל (חסד) תפלתו (שם), איש ימיני חסד. וזה סוד (שם ו, יד) "ויבהלו" (סוד ז' הבלים) להביא את המן. וזהו שאמרו (סוכה מג.) היינו טעמא דשופר היינו טעמא דמגילה, והבן: והנה, בהתחבר "קול" "קלה" יחד עם היו"ד כוללים, מספרם רפ"א, א' פ"ר. וזהו שנאמר (אסתר ג, א) אחר הדברים האלה גדל וגו', אמרו חז"ל (מגילה יג ע"ב) אחר שהקדים הרפואה. היינו התחברות קול קלה, עם היו"ד כוללים, העולה רפ"א. ועל פי האמור יתבאר מאמרם (שם ע"א) למה נקרא שמה אסתר, שהיתה מסתרת דבריה, שנאמר (שם ב, כ) אין אסתר מגדת, סוד קלא בחשאי מפחד החיצונים. ואחר זה בהתגלות התנוצצות הישועה, אז ותאמר אסתר (שם, כב), קלא דאשתמע. ולכן נקראת הדסה, שאז ריחה נודף כמו הדס, חסד גבורה תפארת, ונעשה גם לה "קול", ונתייחד קול עם "קלה" עם חמשה יודי"ן של החסדים וחמשה של הגבורות, סך הכל אפ"ר, וזהו שנאמר (שם ט, ב) "נקהלו" ("קול" "קלה" יחד) היהודים "בעריהם", להמתיק "עיר", סוד פ"ר דינים, בסוד "אפר", והבן:
וזהו שנאמר "ויקהל" משה. "ויקהל", בו "קול" "קלה", וי' כולליהם העולה רפ"א. וזה ויקהל משה "את" (מלכות) "כל" (יסוד) "עדת" (דעת) בני (נצח הוד) ישראל, תפארת (וזה על דרך שפירש הזוהר (בשלח ס ע"ב עה"פ לעיל טו, כו) ויאמר אם שמוע תשמע לקול יי' אלקיך דא כנסת ישראל, והישר וגו' דא צדיק, והאזנת [למצותיו] נצח, ושמרת [כל חקיו] הוד, כיון דעאלו באלו, הא מטו למלכא קדישא, כתיב כי אני ה' רופאך), ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם (כלומר, לייחד הדודים, קול קלה עם כולליהם), ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש וגו', כלומר מופרשין ומובדלין מכל דינין, כמאמרנו בשבת (תפלת 'כגוונא') וכל דינין מתעברין מינה, לא תבערו אש וגו' (דין) ביום השבת. ורמז לדבר, ויקה"ל ראשי תיבות ו'ביום ה'שביעי י'היה ל'כם ק'ודש, והבן. וזה שאנו אומרים שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבא השתא וכו'. כי שבת הוא בחינת תפארת ובחינת דעת, קו האמצעי הבריח התיכון, הכולל חמשה חסדים וחמשה גבורות, עם יו"ד כוללים העולה רפ"א. והיינו ש'בת ה'וא מ'לזעוק ראשי תיבות למפרע מש"ה, סוד הדעת, ו'רפואה ק'רובה ל'בוא ראשי תיבות קו"ל, ק'רובה ל'בא ה'שתא ראשי תיבות קל"ה, ועם כולליהן סוד ויקה"ל משה, עולה רפ"א. ורמז לזה אמרו דורשי רשימות בספריהן רי"ש פ"א אל"ף עולה מספר שב"ת:
וזה עצמו סוד "אפר" פרה. וזהו שנאמר (במדבר יט, ב) ויקחו "אליך" פרה אדמה תמימה וגו' "ושרף" (אותיות "שופר", המתקת פ"ר ב-ש"ו עולה דב"ש, עיין בכוונת תקיעת שופר (סדור קול יעקב, רלב ע"ב)) את הפרה ל"עיניו", ב' פעמים עי"ן, להמתיקן לחסד. וזהו שאמרו (רש"י לעיל טו, כה) שבת ופרה ודינים נצטוו במרה, כי שבת ופרה שניהם סוד המתקת פ"ר דינים בא', סוד "אפר" וסוד "רפא" וסוד "פאר", תפארת ישראל, והבן:
[לפרשת שקלים]:
וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו [לה, י-יא]. בשנבין בפרשתא דיומא פרשת שקלים ענין מחצית השקל, כי עיקר עבודת האדם לשעבד מחשבות לבו וכל חושיו וכחותיו ותנועותיו להשי"ת, אבל גמר הענין הוא לה', על דרך (סוכה נב ע"ב) בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקב"ה עזרו לא היה יכול לו. וכבר אמרו ז"ל (שבת קד.) הבא לטהר מסייעין אותו, ואם כן אין צריך כפרה רק על מה שלא התחיל כלל לכנוס לעבודה, כי אם היה התחיל והיה בא לטהר היה הקב"ה גומר, אם כן עבודת האדם הוא רק מחצה, ולכפר על מחצית זה מה שלא נכנס לבחינת מחצית כלל, על כן זה יתנו וגו' מחצית השקל וגו' (כי) מחצית השקל (הוא חציו הב', הגמר הוא) תרומה לה' (לעיל ל, יג), שאי אפשר בכח אנושי לגמרו כלל, כי אנא בשרא והוא נורא (ע"פ קידושין פא.). וזהו שאמר הכתוב ונתנו "איש" (לבעבור היותו איש ולא מלאך, על כן די) כופר נפשו וגו' זה יתנו וגו' מחצית השקל, כאמור:
וזהו שנאמר פה, וכל חכם לב בכם (ר"ל, מה שתלוי "בכם" והנו בידכם) יבואו (לטהר, ואז ממילא) ויעשו את כל אשר צוה ה', כי הקב"ה יסייע בידם לגמור כולו בשלמות. והנה כבר פירשתי למעלה בכם יבואו וגו', כי ציורא דמשכנא וציורא דבר נש כולו חד (זוהר תרומה קסב ע"ב), על פי מה שפירש אור המאיר (פר' דברים, עה"פ ואומר אליכם) הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם (יחזקאל מג, י), עיי"ש באורך. וזה וכל חכם לב בכם (ממש) יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן וגו', כל בחינת המשכן, למען יהיה האדם עצמו בכל אבריו דוגמת המשכן ממש להשרות בו שכינתו יתעלה. וזהו שנאמר למעלה (כה, ט) ככל אשר אני מראה אותך (את עצמך) את תבנית המשכן, עם תבנית המשכן:
ובזה יש לפרש מה שמבקשים בפרשת שקלים (פייט למוסף) אור פניך וגו' ושקל אשא בבית (בבחינת בית) נכון ונשא, שאהיה שקול כמו הבית ודומה לו, להיות משכן לכבודו יתעלה, והבן [ע"כ לפר' שקלים]:
ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וגו' [לה, כא]. יתבאר על פי הידוע כי עיקר העבודה היא בלב. ויש בזה שתי בחינות, א', שכלי המעשה או הדיבור הן הם מעוררים הלב, על דרך שפירש מה"ר משה חיים ליצאטו (עי' מסילת ישרים פ"ז) דרך מצותיך ארוץ (בזריזות) כי (על ידי זה) תרחיב לבי (תהלים קיט, לב), וכמו כן הקול מעורר הכוונה (של"ה, מס' סוכה פרק נר מצוה אות ו). ב', שהלב הוא מעורר כלי המעשה, על דרך (בראשית כט, א) וישא יעקב (את) רגליו, נשא לבו את רגליו (רש"י). והיינו דכתיב (לעיל טו, א) אז ישיר משה ובני ישראל, פירש רש"י עלה בלבו שישיר, אחר כך ויאמרו לאמר בפה. וזהו שנאמר (איכה ג, מא) נשא לבבנו אל כפים (כלי המעשה) אל אל בשמים, החוקר לב:
וכמו כן היה בענין נדבת המשכן. יש מי שנדבה לבו תחלה, אחר כך הביא תרומתו. ויש מי שלא נדב לבו מעצמותו, כי אם אחר שנתן בידו הסכימה לבו לזה, ועל דרך שכתב הרמב"ם סוף פרק ב' מהלכות גרושין (ה"כ) בטעם שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני (יבמות קו.), כיון שהוכרח לעשותו, כבר תשש יצרו ובודאי עשה לרצונו, עיי"ש. ולכן אמר למעלה ריש פרשת תרומה (כה, ב) ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, ולכאורה הוא כפל לשון, אבל הכוונה, כי יש מי שעל ידי שלוקחים ממנו על ידי זה נדבה לבו, ועל זה אמר ויקחו וגו' מאת כל איש אשר (אחר הקיחה) ידבנו לבו, (ויש מי) אשר ידבנו לבו (אחר זה) תקחו וגו', והאי ידבנו לבו קאי אלמעלה ועל למטה, וכדאיתא באיזהו נשך (בבא מציעא סא.) גבי קרא (ויקרא כה, לז) דאת כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, ועל דרך דסבירא ליה לרבי מאיר (פסחים כא ע"ב) גבי (דברים יד, כא) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי:
וזהו שנאמר כאן ויבאו כל איש אשר נשאו לבו (את האברים). וכל אשר נדבה רוחו אותו (תחלה, אחר כך) הביאו וגו'. וזהו שנאמר להלן (לה, כה-כו) וכל אשה חכמת לב בידיה טוו, האי בידיה קאי אלמעלה ואלמטה, והכי קאמר, וכל אשה חכמת לב בידיה, כלומר על ידי ידיה, כי ידיה שטוו לצורך המשכן הן הן החכימו ועוררו הלב לזה, על כן בידיה טוו אחר שתלשו מהעזים. אבל וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה, שהלב עורר את ידיה כלי המעשה, הן הם לא עצרו כח עד יתלשו מן העזים, כי אם היו זריזים טוו את העזים, פירש רש"י שמעל גבי העזים טוו אותן, כדאיתא בגמרא (שבת צט.), והבן:
ומן האמור יש לפרש להלן (לו, ה"ו) מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה וגו' ויצו משה וגו' אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, על פי מה שאמרנו, כי עיקר העבודה זו שבלב, והנה פחותי הערך הם המכונים בשם העם, הם הביאו יותר מכפי אשר נדבה לבם, למען לעשות להם שם ותפארת. וזהו שנאמר מרבים "העם" להביא יותר מדי העבודה (שבלב) למלאכה וגו', (על כן) ויצו משה וגו' אל יעשו עוד (דבר שהוא יותר מהעבודה) מלאכה לתרומת הקודש, והבן. ועיין רמב"ן פרשת צו על הפסוק (ויקרא ח, טו) ויחטא את המזבח, לכפר על מה שהתנדבו שלא בטובתן: ויאמר משה וגו' ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו' למטה יהודה וימלא אותו רוח אלקים בחכמה וגו' ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב וגו' למטה דן [לה, ל-לד]. ולכאורה היה לו לומר ולהורות נתן בלבו ולאהליאב וגו', מה זה שאמר הוא ואהליאב. גם להבין המסורה, ולהורות נתן בלבו, ולהורות את בני ישראל את כל החקים (פרשת שמיני (ויקרא י, יא)):
ונראה לי, כי יש להבין מה דכתיב (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאוד מכל האדם וגו', הלא זה האיש משה המלמד תורת ה' לעמו ישראל, ואיך היה שפל בעיניו מכל אדם, הלא ראה אשר שום אדם לא זכה לבחינתו. אבל נראה על פי מה שאמרו חז"ל (תורת כהנים, ויקרא פ"ב הי"ג) שמשה רבינו לא נתיחד עמו הדבור אלא בשביל ישראל, שכל זמן שהיו ישראל נזופים במדבר לא נתיחד הדבור עם משה. ובזה פירשו המפורשים הא דכתיב (ירמיה לא, לג) כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, שבשביל הקטנים ישפיע לגדולים שהם ישפיעו להקטנים. וזהו שאמרו (תענית ז.) ומתלמידי יותר מכולם. וזהו שנאמר (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים, שאמרו חז"ל (יומא כח ע"ב) זקן ויושב בישיבה, וזכה להשפיע לתלמידיו להנחיל לכל אחד חלקו, והיינו דכתיב וה' ברך את אברהם "בכל", כלומר בשביל "הכל" להשפיע להם, עיין בפתיחה להפלאה (אות ל) והמקנה (אות מד):
ובכן אני אומר, מי שיחננו ה' ויברכנו ללמד ולהורות את בני ישראל דרכי ה' ותורתו ומצותיו, אל יתגאה בזה, כי אין זה בעבור עצמו, כי אם למען הרבים, ואדרבה יקנה מזה מדת שפלות. ואמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו כמה בנים סמוכים על שלחנו, וכצאתם מאת פני המלך להיות איש שורר בביתו נתן לכל אחד ממון לישא וליתן בו להמציא לו פרנסתו בהרחבה, ובן אחד היה לו שראה דלאו בר הכי הוא, ומה שנותן לו מפסידו והיה נשאר ביתו ריקם מכל, והיה אביו המלך חס עליו למען לא יבוש ולא יכלם מאחיו אשר בתיהם מלאים כל טוב, וגם שקד לטובתו להחיות את עצמו בדרך כבוד, מה עשה, הלך ועשה אותו גזבר וממונה לחלק לחילותיו, ונתן בידו הון רב למען יתן מידו לכל אחד חלקו דבר יום ביומו, ובזה יהיה ביתו מלא מכל טוב הצריך לצבא המלך, ובעד זה משלם לו המלך להחיותו. הנמשל הוא, המלך זה הקב"ה מלך מלכי המלכים, ואנחנו בניו, ונותן לכל אחד חכמה וחלקו בתורה והוא יצליח בו ויעשה פרי למטה ושורש למעלה בכחו ועוצם ידו, ויש מי שהמלך רואה שאינו בר הכי ומפסיד מה שנותן לו, מה עושה הקב"ה החס ומרחם על בריותיו לבלי יבוש האיש הזה ולא יכלם אם ביתו ריקם וחכמה אין בו, ובמה יחיה את עצמו, הנה משפיע לו לאיש הזה חכמה ובינה יתירה, ועושהו גזבר וממונה לרבים ללמדם תורה ומצות וחוקים ישרים לכל אחד לפי מה שהוא, נמצא וכל טוב אדוניו בידו, ומשלם לו בעד זה להחיותו בזה ובבא:
ומעתה אני אומר שזה היה ענותנותו של משה, שאמר בלבו שכל אחד מישראל עדיף ממנו שזכה לחלקו בתורה מעצמותו, אבל הוא זכה לחלקו רק בשביל להשפיע לישראל, ולא בעבור עצמו, שהוא לא היה כדאי למדרגתו, רק בשביל ישראל, כאמור. וזהו שנאמר "והאיש" משה (כלומר, בשביל שהיה "איש", משפיע לזולתו, לכך) עניו מאוד מכל האדם, לומר שזכה רק בשביל אחרים, ולא בשביל עצמו. וזהו שאמר הלל (אבות פ"ב מ"ד) אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך וכו', דלכאורה מה ענין זה לזה. ולדרכנו יאמר, שלא תאמר אלמוד בפני עצמי ומה לי ללמד להצבור להורות להם הדרך ילכו בה, על זה אמר אל תפרוש מן הצבור ללמוד לבדך, כי אם עם הצבור תלמוד, כי אז ואל תאמן בעצמך, כלומר שלא תאמן לומר שמה שזכית לחלקך הוא בשביל עצמך, כי אם בשביל הצבור וזכות הרבים:
וכיוצא בזה כתיב בצדקה (דברים טו, י) נתון תתן לו, ופירשו המפורשים נתון לך כדי שתתן לאחרים, ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך, כלומר שיברכך יי' אלקיך בממון כדי שתתן צדקה. ובזה יש לפרש (משלי ח' ט"ו) בי מלכים ימלכו ורוזנים יחוקקו צדק וגו', (שם, יט-כ) טוב פריי מחרוץ ומפז ותבואתי מכסף נבחר באורח צדקה אהלך וגו'. כי כתיב קהלת י"א (ג) מקום שיפול העץ שם יהוא, ובגמרא עבודה זרה דף ל"א ע"א פירשו, שם יהו פירותיו, פירש רש"י (ד"ה אלא שם) פירות העץ שנשרו ממנו, אף הצריך לדברי חכמים ישאל את בני העיר ששומעים ולומדים ממנו וכו', עי"ש. הרי שמה שמלמד החכם לזולתו הן פירותיו ותבואותיו שמשפיע. וזהו שנאמר (משלי ח, טו) בי מלכים ימלכו ורוזנים יחוקקו צדק (ילמדו לזולתם חקים צדיקים), בי שרים ישרו ונדיבים כל שפטי ארץ, להורות להם דרכי ה'. על זה אמר טוב פריי (שהמלכים ורוזנים ושופטים ילמדו לזולתם) מחרוץ ומפז, ותבואתי מכסף נבחר (ר"ל, יותר נבחר ממי שמשפיע כסף. ושמא תאמר אולי יגבה לבם מזה שהם המלמדים לזולתם, על זה אמר) באורח צדקה אהלך, כלומר שאני הולך בזה בדרך צדקה לתת בלב החכמים, שזה ממש כמו צדקה שהשם משפיע לבעל הבית לתת צדקה, כמו כן ה' יתן מפיו חכמה לחכמים להשפיע מטובו לזולתו, ולא בשביל עצמו זוכה לזה, כי אם בשביל להשפיע לרבים:
וזהו שאמר משה, ראו (כלומר ענותנותו של בצלאל, שהרי) קרא ה' בשם בצלאל וגו' וימלא אותו וגו' בחכמה בתבונה וגו', (ונוסף על זה) ולהורות נתן בלבו. יאמר, שאינו מתגאה לומר שזכה לזה בשביל עצמו, כי אם מעלה על דעתו שבשביל להורות (לאחרים) נתן (ה') בלבו. וזאת תורת המסורה, ולהורות את בני ישראל, הוא (אומר כך בדעתו) ואהליאב, שזוכה בשביל להורות את בני ישראל. או יאמר שזה לראיה לו שלא בשבילו בשביל שהוא למטה יהודה, שהרי הוא (זכה לגדולה זו) ואהליאב וגו' למטה דן, מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל, עיין פירוש רש"י, ומזה שפט בדעתו שזה מפני זכות רבים ללמד להם, וכמוני כמוהו, והבן:
[לפרשת פרה]:
איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וגו' ויכלא העם מהביא [לו, ו]. כבר עמדו בזה המפורשים, דהוה ליה למימר איש ואשה אל יביאו עוד וגו'. ובפרשתא דיומא הוא פרשת פרה (במדבר יט, ב) זאת חקת התורה וגו' לאמר וגו', חקת הפרה הוה ליה למימר. גם "לאמר" למה לי:
ונראה לי בהקדם הא דכתיב בפרשת שופטים (דברים יז, טז) ולא ישיב את העם מצרימה וגו' וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה "עוד", תיבת עוד, שפת יתר לכאורה. ונראה לי על פי מה שפירש בספר אפיקי יהודה (דרוש מקוה מים (דרוש י ערבי נחל אות יג)), שמח נפש עבדך כי אליך אדני נפשי אשא (תהלים פו, ד), ענינו, כי כבר אמרו (אבות פ"ד מ"א) איזהו עשיר השמח בחלקו, כלומר מסתפק במעט אשר לפניו, ולא יכסוף עוד. ואמנם מבואר בספרים כי הוטבע האדם מאת הבורא ב"ה בכח הכוסף ומתאוה שלא יסתפק באשר לו, כדי שעל ידי כח זה יבקש לעלות במעלות בדרכי התורה והמצוה, ומה שהשיג כבר, למעט יחשב בעיניו, ולא יאמר די, ע"כ דבריהם. וזה מלאכה כבדה, שישתמש לפרקים בעניני עולם הזה במדת הסתפקות, ובהפכו בבקוש מותרות בעסקי תורה ומצות, על כן בקש דוד שמח נפש עבדך, שימה נא מדת שמחה והשקט בנפש עבדך בעסקו בעניני הגוף. ואמר כמתנצל למה הוא עצמו אינו משתדל בזה כי אם מבקש עזר אלקי, כי אליך אדנ"י נפשי אשא, כי אני לעצמי משתדל בנשיאות נפש אליך להתנשא ולבקש עוד, ובזה אני מעורר עלי הכח הכוסף ומתאוה, ולזה כבד עלי הדבר, לא אוכל עשוהו לבדי שני הפכים, בלתי אתה שמח נפש עבדך, ע"כ דברי אפיקי יהודה: ובזה פירשו המפורשים אזמרה לאלקי "בעודי" (תהלים קד, לג), ר"ל בבחינת עוד, לבקש "עוד" אני משתמש לענין לזמר לאלקי, להוסיף תהלות לקדוש ישראל, ולא לעסקי הגוף, כי בזה איני מבקש "עוד", ע"כ דבריהם. וזהו שנאמר ולא ישיב וגו' למען הרבות סוס (כי אם יסתפק באשר לו, כי) וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה "עוד", כלומר לא תוסיפון לשוב בחינת עוד בדרך הזה להרבות סוס, כי אם לשוב בחינת עוד לזמר לה' ולתורתו ולמצותיו, כאמור:
וזה שאמר בהפטרה דיומא (יחזקאל לו, ל) והרביתי את פרי העץ וגו' לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים. ענינו, על פי הידוע כי יש שני מיני רעבון, א', רעב הגשמי לצרכי הגוף. וב', כדכתיב (עמוס ח, יא) לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'. ובזה פירש בספר הק' אור המאיר (ריש) פרשת תולדות, ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון וגו' (בראשית כו, א), הוא הרעב בעניני נפשי, עיי"ש. וזהו שאמר והרביתי את פרי העץ וגו' (ויהיה לכם כל צרכיכם עד שיבלו שפתותיכם מלומר די, אז) לא תקחו (בחינת) עוד (לבקש יותר מה שהוא) חרפת רעב בגוים דייקא, היא הרעב הגשמי, כי אם תקחו בחינת עוד לענין רעב הנפשיי, לשמוע דבר ה', והבן: ועל פי זה נבין המדרש ריש פרשת פקודי (ש"ר נא, ח) יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל, אמר הקב"ה הכעסתם אותי באלה אלהיך וגו' (לעיל לב, ד), באלה אני מתרצה לכם, הוי אלה פקודי וגו' (להלן לח, כא). ענינו, דכתיב (הוש'ע ב, י) והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה וגו' וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל, ר"ל שהם עלו בדעתם כי השפעתם תלוי במזל בצבא השמים, ועל כן זהב עשו לבעל, למען על ידי זה יושפע להם עוד, כי היו מבקשים "עוד". ולכן במעשה העגל דכתיב (לעיל לב, ג) ויתפרקו וגו' נזמי הזהב, הרי זה ענין הסתפקות, אבל הכוונה היתה בזה לעשות אותו מעשה להרבות להם "עוד". וצדיקים באותו דבר שחוטאים בו מתרצים (תנחומא בשלח ד), ולזה נתנו איש מחצית השקל ונדבת לבו מאשר יש לו, והסתפק במועט, כי אם הרבה להביא נדבת לבבו להמשכן, וזה היה תיקון המעוות. וזהו שאמרו יבא זהב המשכן ויכפר וכו':
ואמנם זה יתנו לכל מה שהיה צריך לעבודת המשכן, אבל מה שהרבו להביא יותר מכדי הצורך אין זה כי אם להרבות להם "עוד", על דרך שאמרו ז"ל (ראש השנה טז.) הביאו לפני עומר ושתי הלחם כדי שיתברכו לכם תבואות כו', כי מדבר שעושה מצוה נשפע שפע זו על ידה. והזר הדבר למקומו באיזה מהן לבקש עוד מותרות כסף וזהב, ולזה אמר מרבים העם להביא וגו' (על כן) ויעבירו קול במחנה וגו' אל יעשו (בחינת) "עוד" מלאכה לתרומת הקודש, כי אם להסתפק באשר לפניהם, ולא יבקשו מותרות, והבן:
ועל דרך זה יש לומר רמז בענין הפרה (במדבר יט, יז), שיש במצותה מים, בחינת התפשטות ממקום למקום, כענין שנאמר (ירמיה ה, כב) אשר שמתי חול גבול לים וגו', ומים מצמיח כל התאוות כנודע (שערי קדושה, ח"א שער ב). ובחינת עפר הוא בחינת צמצום, חול גבול לים למען לא יתפשט. וכמו כן עץ ארז הגבוה שבאילנות, ואזוב השפל. ושני תולעת, כי טבע התולעת לפעמים מתפשט עצמו באורך הרבה, ולפעמים מקמץ ומכפל את עצמו ונקטן מאוד. כמו כן צריך האדם להתנהג בשני הפכיים, לענין תורה ומצות צריך שיגבה לבו בדרכי ה', בחינת עץ ארז לבקש "עוד", ולקנא קנאת סופרים ולהיות כוסף ומתאוה יותר ויותר, בחינת מים, ולפעמים צריך להשפיל עצמו כאזוב ולעשות לעצמו בחינת צמצום, בחינת גבול כעפר לבל יתאוה יותר. וזהו שאמר הכתוב, זאת (ענין שהפרה רומז לשני הפכים, מדת הסתפקות וצמצום כעפר ומדת כוסף ותאוה כמים, ועץ ארז המגביה עצמו) חקת התורה, שאותן שתי מדות הפכיות הן חקות כל התורה, על פיו יצאו ועל פיו יבואו, פעם כך ופעם כך. וזהו שנאמר (שם, יג) מי נדה לא זרק עליו וגו' (אם כן בחינת) "עוד" טמאתו בו, והבן כמו שביארנו למעלה: ויתכן יותר, כי באמת גם בעניני השגה צריך בחינת גבול וצמצום, וכמו שכתב הר"מ במורה (ח"א פ"ה). כמו מי שמביט באור השמש עיניו כהות ומקולקלות, כמו כן מי שרוצה לילך בגדולות ובנפלאות ממנו בענין השגה, אזי ח"ו עיני השגתו כהות ומקולקלות. וכדמצינו (לעיל כד, יא) ויחזו וגו', וראה מה עלתה בידם (תנחומא בהעלותך טו). וכן הציץ ונפגע (חגיגה יד ע"ב), וכדומה. והיינו דכתיב (לעיל כד, ב) ונגש משה לבדו וגו' והם לא יגשו, וכבר אמרו (רש"י שם יט, כד) אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו וכו', והיינו כל אחד ואחד לפי מדרגתו ואל יהרסו לראות, כדכתיב (שם יט, כא) פן יהרסו וגו' ונפל ממנו רב:
ודבר זה נוכל ללמוד עוד ממה שנאמר ויקחו אליך פרה, ואמרו חז"ל (במ"ר יט, ו) לך אני מגלה טעמי פרה אבל לאחרים חוקה. אם כי משה ואהרן שקולין (ב"ר א, טו), עם כל זה לא השיג אף אהרן טעמי הפרה, רק משה לבדו. והקצר קצרה ידו ח"ו מהודיע סוד ה' ליראיו, אין זה כי אם מחמת קוצר המשיג, כי הוא טעם טמיר ונעלם, לא יוכל ידעו בלתי משה רבינו ע"ה, כי אם הציץ בזה הסוד איש מבלעדו היו עיניו כהות ח"ו. ומזה נלמד גם בעניני השגה ועסקי עולם הבא צריך לגבול וסוף ובחינת צמצום (וכי האי גוונא מצינו בכמה ענינים, וכמו שאמרו (כתובות נ.) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש). והוא שאמר (במדבר יט, א-ב) "וידבר" ה' אל משה (שלמשה הודיע ה' דבור קשות, שלמעלה מהשגות אנושי), ואל אהרן "לאמר" (אמירה רכה, מה שאפשר לאנושי), זאת חקת התורה וגו' לאמר וגו' ויקחו אליך, לך אני מגלה טעמי פרה ולא לבלעדך, כי קצרה יד איש מבלעדך להבין ולהשכיל:
וזאת חוקת כל התורה, לבל יהרסו לעלות יותר מכפי השגת שכלם, שבכל התורה צריך להתנהג בבחינה זו, שלא יכבה הנר מרוב שמן הוא השגת השכל יותר מערכו, כי אם ימוד האדם את עצמו עד כמה האפשרי לפי שכלו. וה' יאר עינינו בתורתו וידבק לבנו במצותיו: