אור ברסלב
ייטב לב שמות על לפרשת החדש

ייטב לב שמות· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על לפרשת החדש

על פרשת ויקהל

ד) או יאמר ויקהל משה וגו' ויאמר אליהם אלה הדברים וגו' [לה, א-ב]. דיש לדקדק, ומי לא סגי אי אמר ויאמר אליהם אשר צוה ה'. בהקדם להבין הא דאיתא בתנא דבי אליהו (רבה יז) בשעה שאמרו ישראל (לעיל כד, ז) נעשה ונשמע, אמר הקב"ה (שם כה, ב) ויקחו לי תרומה. ביאור הדברים על דרך פשוט, על פי דאיתא במדרש (ש"ר לג, א) אמר הקב"ה מכרתי לכם תורתי (כביכול) נמכרתי עמה, שנאמר ויקחו לי תרומה. ופירש היפה תואר הכוונה, על היותו יתברך משכין שכינתו בתוכנו באמצעות התורה החביב בעיניו קיומה, עיי"ש. והנה בודאי צריך לזה הענין שיתקיים כל התורה כולה בשלמות בלי מגרעת, וזה דבר שאי אפשר לכל אחד ואחד לבדו, בלתי על ידי אהבה ואחדות ישראל, וכל ישראל ערבים זה בזה (סנהדרין כז ע"ב), וכמו שפירש הערבי נחל (פר' שופטים דרוש ד) הולך בדרך תמים הוא ישרתני (תהלים קא, ו), וזה שאנו אומרים בעת עשיית מצוה בשם כל ישראל. וגם על ידי עסק התורה לשמה על מנת לשמור ולעשות, מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ.). וזהו שאמרו (אבות פ"ו מ"א) כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, כמבואר בשל"ה פרשת ואתחנן (פרק תורה אור אות ב ד"ה ויאמר) ובספרים הק'. וזהו שאמר המדרש, בשעה שאמרו ישראל כל אשר דבר ה' נעשה, ואיך אפשר, לזה אמרו ונשמע, כמשמעו, נקבל בלב ובפה לעשותם, כטעם (דברים ו, ד) שמע ישראל קבלת עול מלכות שמים. וגם ונשמע, נאסוף יחד כאחד, כטעם (שמואל"א טו, ד) וישמע שאול את העם, ואז נקיים כל אשר דבר ה'. ואז אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, קחו אותי עמה באמצעות קיום התורה כולה: ובזה מובן, כי קודם שאמר משה מצות מלאכת המשכן לשכון שכינתו יתברך באמצעות התורה כולה, אז בטרם כל ויקהל משה את כל עדת בני ישראל (להתאחד כאחד. וגם) ויאמר אליהם אלה הדברים דייקא, דיבור בעלמא (כדכתיב (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ואיתא במדרש תצוה (ש"ר לח, ד) על הפסוק (לעיל כט, א) וזה הדבר, איני מבקש מכם אלא דברי תורה), אשר צוה ה' (על מנת) לעשות אותם, ממילא נחשב כמעשה ממש. והוסיף ואמר כי גם במצות שבת כך הענין, כי אמרו ז"ל (ראש השנה כז.) זכור ושמור בדיבור אחר נאמרו, ביאור הענין, כי הרמב"ן (לעיל כ, ח) כתב, זכור את יום השבת לקדשו, הכוונה לזכור בכל יום בפה מצות שבת לקדשו ביומו, וזה שאנו אומרים (שיר של יום) יום אחד בשבת, שני בשבת. וזכירה זו נחשב כשמירה ממש, וזה זכור ושמור בדיבור אחד, כי הזכירה הוא שמירה, ועל ידי זה שממשיך קדושתו בימי המעשה נעשתה כל מלאכתו, כי כל ברכאין ביומא שביעאה תליין (זוהר יתרו פח.), וזהו שאמר ששת ימים תעשה מלאכה (באם תזכרו) וביום השביעי יהיה לכם קדש, ר"ל באם תזכרו לקדש השבת הבא, אז המלאכה בימי החול שקודם שבת מתברכת ונעשית מאליה:

ועל פי זה נבין בפרשה דיומא, פרשת החדש (לעיל יב, א-ב) ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם ראש חדשים. דיש להבין אומרו לאמר. וגם למה נצטוו במצוה זו של קידוש החדש בראשונה. ולדרכנו נאמר, כי כתיב (שם ג, יא) שאמר משה מי אנכי וגו' וכי אוציא, פירש רש"י באיזה זכות אגאלם, ואמר לו ה' (שם, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון, בזכות שעתידין לקבל התורה. ובזה פירש הבינה לעתים (סוף דרוש כג) והגדת לבנך וגו' בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (שלא היה בידי זכות), והיה לך לאות על ידך וגו' למען תהיה (לעתיד) תורת ה' בפיך (שם יג, ח"ט), עיי"ש. והנה הפרשת דרכים (דרוש ד) הקשה, אם דן על שם העתיד, הרי איתא במדרש (ש"ר ג, ב), ראיתי וגו' כי ידעתי את מכאוביו (שם ג, ז), אף על פי שיודע אני שעתידין להכאיבני במדבר. הרי דהעתיד אינו מצטרף. ותירץ, דלטובה מצטרף ולא לרעה, עיי"ש:

ולדידי בלאו הכי לא קשה מידי, כי ה' אמר לו בהוציאך את העם ממצרים תעבדון, הכוונה בזה היתה שיקבלו עליהם בפיהם לקבל התורה אחר שיצאו ממצרים, והמחשבה מצטרף למעשה, ונחשב כאלו כבר קבלוה, ובזכות זה נגאלו, וממילא קושית הפרשת דרכים לא קשה מידי. וזהו שנאמר למען תהיה (היא ממש במעשה) תורת ה' בפיך, על ידי פיך נחשב למעשה, והטעם, כי על ידי דיבור בעלמא נעשה מעשה יחודים וזווגים באורות עליונים, והראיה שהדיבור פועל מעשה ממש בעליונים, ממצות קידוש החדש, שעל ידי שאמרו בית דין מקודש החדש נעשה כך מעשה בעליונים, כדאיתא במדרש (ש"ר טו, ב) על הפסוק (תהלים נז, ג) אקרא וגו' לאל גומר עלי, וכדקיימא לן שיפורא גרים, עיין ש"ך ביורה דעה סימן קפ"ט (סקי"ג), עיי"ש. וזהו שאמר להם מצוה זו בתחלה, להורות שעל ידי הדיבור נעשה מעשה. וזהו שנאמר לאמר (בפה) החדש הזה לכם (לדעתכם) ראש חדשים, (אז למעלה) ראשון הוא לכם לחדשי השנה: ובזה יש לפרש המדרש (שהש"ר א, כח) לא היה צריך התורה להתחיל אלא מהחדש הזה לכם, ומה טעם גילה להם מה ביום ראשון ומה ביום שני, אלא משום שאמרו נעשה ונשמע. וגם הא דפירש רש"י (בראשית א, א) ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו (תהלים קיא, ו), והקשו כולם דהא היה צריך להודיע בריאת העולם והמצות שנצטוו ישראל פריה ורביה ומילה וגיד הנשה:

ולדרכנו נאמר, כי ביום ראשון נאמר (בראשית א, ג) ויאמר אלקים, ובשני נאמר (שם, ז) ויעש אלקים, ואיתא במדרש מנין שהדיבור כמעשה שנאמר ויעש אלקים, והרי כתיב (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו, עיי"ש. אם כן זה עיקר הקושיא, לא היה התורה צריך להתחיל רק מהחדש הזה לכם, ואי להורות ענין בריאת העולם, אכתי מפני מה גילה מה ביום ראשון ויאמר ומה ביום השני ויעש להורות דהדיבור כמעשה, הרי ממצות קידוש החדש אנו למדין זה דהדיבור כמעשה ממש. אבל התירוץ לזה, דמהיכן זכו לזה שיהיה דיבורם כמעשה, הוא ממה דמצינו דיבורו של הקב"ה עושה מעשה וכמעשה הוא, ואותו הכח עצמו נתן לעמו ישראל שיהיה הדיבור שלהם כמעשה ממש, פועל ועושה מעשה בעליונים. וזה שרימז רש"י משום כח "מעשיו" הגיד לעמו, שנתן להם כח דיבורו לעשות מעשה בעליונים. ומכח איזה זכות נתן להם זה הכח שהדיבור יעשה מעשה, על זה אמר בשביל שאמרו נעשה על ידי ונשמע, נקבל בפה, על כן הודיעם ה' שכך הוא שהדיבור כמעשה ממה שהודיעם מה ביום ראשון ומה ביום שני, על ידי זה זכו שהדיבור מעשה ממש, וכאשר ישראל יגזרו אומר בענין קידוש החדש ועיבור השנים כן יקום למעלה בעליונים. וכל דבריהם בקנה אחד עולים, והבן [ע"כ לפר' החודש]: ה) ויקהל משה וגו' ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם [לה, א-ב]. אומרו "אותם" לכאורה שפת יתר. וכמו כן אומרו להלן (לה, כט) כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם, תיבת "אותם" למותר. להביא כו' הביאו בני ישראל נדבה לה', למה אמר בני ישראל, מי לא סגי באומרו הביאו נדבה, מי לא ידענו דבבני ישראל איירי קרא:

ונראה לי על פי דפירשתי (פר' פקודי ד"ה וזהו [הא']) הא דכתיב בפרשת תרומה (לעיל כה, ח"ט) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו' וכן תעשו, דהיה לו לומר כל אשר אני מראה לך, וגם וכן תעשו, שפת יתר וכפל, עד שדרשו חז"ל (סנהדרין טז ע"ב) לדורות. אבל ביאור הדברים נראה לי, וכן נרמז מזה בספר הק' אור המאיר (פר' תרומה), על פי דאיתא בזוהר (תרומה קסב ע"ב) ציורא דמשכנא וציורא דבר נש כולא חד, וכן מבואר באגרת רבינו הרמב"ם ז"ל (מוסר הרמב"ם לבנו, אגרות הרמב"ם לט ד"ה ודע) כי כל קומת המשכן והארון וקדשי קדשים וההיכל והשלחן והמנורה והמזבחות וכל כלי המשכן כקטן כגדול, ישנו בעצמות האדם בכל פרטי אבריו וגידיו, וצריך לקדש ולטהר מלא קומתו מראשו ועד רגליו דוגמת המשכן וכל כליו, עד שהוא עצמו יהיה בבחינת משכנו יתברך. וזהו שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (דייקא), ככל אשר אני מראה אותך (היינו אותך ממש) את (ר"ל עם) תבנית המשכן (שאתה באבריך וגידיך תבנית המשכן) ואת תבנית כל כליו וכן תעשו, ר"ל שיעשו את איבריהם וגידיהם בחינת משכן וכליו. והוא אומרו כאן ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות, קאי על ענין מלאכת המשכן וכליו, "אותם", פירוש שיעשו את עצמם בחינת אותן הדברים, היינו המשכן וכליו, וכדכתיב בפרשת נשא (במדבר ו, יג) יביא "אותו", פירש רש"י את עצמו:

ובזה ניחא מה שסמך לכאן מצות שבת, לומר לך ששת ימים תעשה מלאכה (מלאכת גופו של משכן), וביום השביעי יהיה "לכם" קודש וגו', שהיינו שאז פנוים ממלאכה לחשוב מחשבות לעשות את עצמם למשכן. וזהו שאמר להלן (לה, י-יא) וכל חכם לב "בכם" (דייקא, ר"ל בעצמותיכם) יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן את אהלו וגו', כל זה יעשו בכם בעצמותיכם. וזהו שנאמר כל איש ואשה אשר נדב לבם "אותם", את עצמם, להביא לכל המלאכה וגו' (ר"ל, שנדבו את עצמם במסירת הנפש לה', הם) הביאו בני ישראל (ממש) נדבה לה', ר"ל מלבד נדבת כסף וזהב, הביאו נפשות בני ישראל וגופן נדבה לה', לשכון בתוכן ממש, ככל הנאמר:

[לפרשת החודש]:

ו) ויקהל משה וגו' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה וגו' [לה, א-ב]. להבין האי "אותם" למה לי, וגם מה ענין שבת להכא. ונראה לי על דרך דכתיב בפרשת שמיני (ויקרא ט, ה"ו) ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', ואיתא בילקוט (שמיני רמז תקכא ד"ה ויאמר משה) אמר להן משה אותו יצר הרע תעבירו מלבבכם, ותהיו כולכם ביראה אחת לשרת לפני המקום, וכשם שהוא יחידי בעולם כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, ואם עשיתם כן, וירא אליכם כבוד ה':

וביאר בספר אהל יעקב פרשת שמיני (ד"ה ובילקוט) תכלית כוונת המאמר, כי ידוע שאינו דומה יחיד העושה מצוה למרובים העושים מצוה, וכל עוד שירבו להתאסף יחד יוסיפו יתר שאת, כדמצינו (ברכות מט ע"ב) בענין זימון, בשלשה אומר נברך, בעשרה אומר נברך אלקינו. וסבת הדבר בשנבין תחלה מאמר הכתוב (איוב טו, לד) עדת חנף גלמוד, כי ידענו גם בעסקי עולם הזה כי הדבר המוסכם באסיפת הרבים יותר מקובל מהמוסכם ביחיד, אבל זה אינו רק אם הנאספים לחקור על הדבר אין כוונתם להנאת עצמם בלתי להעמיק בתכלית ואמתת הענין, מה שאין כן באם המה בהסכמתם על הדבר כוונו כל אחד לפי ענינו הטמון בקרבו לטובתו, אז אין לסמוך על המוסכם מפיהם יותר מעל המוסכם מאיש פרטי. וזה עדת חנף גלמוד, פירוש בשגם יהיו עדה גדולה, עם כל זה אינו חשוב כי אם כיחידים פרטים, כי כל אחד מובדל ומרוחק מזולתו בטעם הסכמתו, כי כל אחד רצונו אך אל מה שמפיק טובתו, לא על גוף הענין ואמתתו. וזהו שנאמר (שם לו, ה) הן אל כביר ולא ימאס, היינו בהיותם מצומדים איש אל אחיו בעצה אחת ומחשבה אחת לשמו יתברך. ועל זה נאמר (דברי הימים - א יז, כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, כלומר נפשות משולבות, אם היותם נפרדות. וזה מאמר משה אחר מעשה המשכן בהקהל העדה כדכתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו וגו', ועיניהם נשואות להשראת שכינתו בתוכם, הזהיר ואמר זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, כלומר ליחד לבבכם לעשות מצות ה' אך למען שמו יתברך אשר צוה לעשותן, וכמאמר החכם (עי' רמב"ם תשובה פ"י ה"ב) אהוב האמת באשר הוא אמת, ולא בשביל קבלת פרס או להתפאר או שום הנאת עצמו. וביארו חז"ל, אותו יצר הרע תעבירו מלבבכם ותהיו כולכם ביראה אחת, הוא יראת ה' הטהורה, לא מעונש וכדומה, לשרת לפני המקום דייקא, וכשם שהוא יחידי כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, בלי שום מחשבה אחרת זולת זה, ואם עשיתם כן אז וירא אליכם כבוד ה', ע"כ דבריו:

וזהו שנאמר (לעיל יט, ב) ויחן שם ישראל נגד ההר, שחנו כולם כאיש אחד, (כי היו) בלב אחד, כלומר לשמו יתברך, לא להנאת עצמן שבזה לא ראי זה כראי זה: וזהו שנאמר כאן ויקהל משה את כל עדת בני ישראל (להיותן כולן כאחד בלב אחד), ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' (כלומר, אלה הדברים אשר צוה ה' בכל התורה, תהיה הכוונה) לעשות אותם, ר"ל לעשות את המצות בעצמותן בשביל שהם מצות ה', לא לעשותם בשביל קבלת פרס או איזה הנאת עצמו שאין הכוונה על עצמותן ואמתתן: ודוגמא לזה הביא להם ממצות שבת, והוא על פי מה שכתב מהר"י אברבנאל בפרשת קדושים (ריש הפרשה) על הפסוק (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני יי' אלקיכם, יאמר, כי כיבוד ומורא אב ואם הוא ממדת האנושיות, וכמו כן שמירת שבת הוא מנוחה והשקט, וכל אדם יחפוץ בו להנאתו, לזה אמר לא תיראו אב ואם ולא תשמרו שבת אלא מפני שאני צויתי, והוא אומרו אני יי' אלקיכם, בעבורי תעשו זה, ולא בבחינה אחרת, ע"כ דבריו. והמופת על זה, שהרי לעתיד כתיב (ישעיה מט, כג) והיו מלכים אמניך וגו', ותהא מלאכתן של ישראל נעשית על ידי אחרים, ועם כל זה יקיימו מצות שביתת שבת אם שאז ימצאו מנוחה והשקט גם בימי החול, על כרחך כי תכלית מצות שבת לא בשביל למצוא מנוח מרגל המלאכה אשר לפניו בימי החול, כי אם לשם מצות ה', זכר למעשה בראשית שבו שבת וינפש, והוא יסוד אמונת חידוש העולם ועשותו יתברך נסים ונפלאות לשדד מערכת השמים כאשר עינינו ראו עת צאתנו ממצרים. וזהו שאמר סמוך לזה לראיה ששת ימים תעשה מלאכה (על ידי אחרים, ועם כל זה) וביום השביעי יהיה לכם קודש (ועיין בספר ישמח משה (פר' ויקהל ד"ה ששת ימים) מה שכתב בזה סמך דאמירה לעכו"ם שבות (שבת קנ.)), מזה נראה בעליל שבת שבתון לה', שתהיה שביתתו לשם ה', ולא למען למצוא מנוח לעצמו. ועוד ראיה על זה, כי כל העושה בו מלאכה יומת, ואלו היתה סבת שביתתו לטובת האדם למען למצוא מנוחה למה יומת, אם הוא אינו רוצה בתקנתו מה לנו בזה, אלא על כרחך יש כוונה עמוקה בשביתתו. על כן צריך שתהא הכוונה רק לקיים מצות ה' ית"ש: ובזה יבואר הא דכתיב להלן (לו, ח) ויעשו כל חכם לב, לא אמר חכמי לב לשון רבים, אלא חכם לב, כי היו כאיש אחד בלב אחד. ועל זה אמר המדרש (ש"ר מט, א) הדא הוא דכתיב (שיר השירים ח, ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, אלו אומות העולם כו'. כלומר, בשביל שהם רבים, מעלמא דפרודא (זוהר פינחס רכה.), כי יתפרדו כל פועלי און (תהלים צב, י) ולא יתלכדו, על כן לא יוכלו לכבות את האהבה שבין הקב"ה לישראל, שהן גוי אחד (שמואל"ב ז, כג), כולם כאיש אחד בלב אחד (רמז לזה, אהב"ה גימטריא אח"ד). שנאמר (מלאכי א, ב"ג) ואהב את יעקב, כלומר בשביל שנאמר בו (לעיל א, ה) שבעים "נפש", ואת עשו שנאתי, בשביל שנאמר בו (בראשית לו, ו) נפשות ביתו, אף שהיו רק שש נפשות, כמבואר ברש"י פרשת ויגש (שם מו, כו) בשם המדרש (ויק"ר ד, ו). ונהרות לא ישטפוה, אלו מלכי אומות העולם. ואמר הטעם, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה "בוז יבוזו לו". הכוונה בזה, אפילו אם יתן איש מאומות העולם כל הונו לנדבת המשכן ולהקריב קרבנות במקדש, עם כל זה בוז יבוזו (הדבר הזה, והטעם אמר, כי תכלית כוונתו) לו, כלומר לעצמו ולטובתו, ולא לשמו יתברך, כדאשכחן בגמרא פרק קמא דראש השנה (ד.) שאמרו כורש החמיץ, שאמר (עזרא ו, ט"י) ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלון לאלה שמיא וגו' להוא מתיהב להם כו' די להון מהקרבין וגו' לחיי מלכא ובנוהי, עי"ש בגמרא:

והנה, כבר אמרו (אבות פ"א מי"ז) לא המדרש עיקר אלא המעשה, על כן ממנו נקח מוסר השכל להשליך רוע שאור וחמץ מלבנו, היינו המחשבות זרות הבלתי רצויות לה', למען יהיה לבבנו טהור ביראה אחת לשמו יתברך, ונהיה מוכנים ומזומנים להשרות שכינתו בתוכנו בהגיע עת דודים החדש ניסן, שבו נגאלו ישראל ובו עתידין להגאל (ראש השנה יא.). וידוע (סנהדרין צז ע"ב) כי אין הדבר תלוי אלא בתשובה, להשיב לבבנו אליו באמת ובתמים:

והאמת כי הוא יודע יצרנו המסית אותנו ומבלבל מחשבותינו בנכלים וערמומיות בעת עבודתנו, וכמאמרנו במסירת מודעה קודם ראש השנה, וכל מחשבה ודיבור ומעשה נגד רצונו יתברך, מעכשיו הם בטלים ומבוטלים כי הם מצד יצר הרע, ואין לנו חלק בו והכל הבל. וזה ענין בעור חמץ ידוע, היינו מה שידוע לאדם איזה מחשבה רעה שיש בקרבו, צריך לבערה מלבו. וביטול לחמץ שאינו ידוע לו, למה שאין האדם מבין על עצמו, צריך לחוש לו ולגלות דעתו שאינו חפץ באותן מחשבות רעות העולים על לבו והם מצד יצר הרע. וזה שאומרים (אחר בדיקת חמץ) כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, כי הבחירה חפשית וברשות אדם להטות לבבו לכל אשר יחפוץ, דלא חמיתיה כו' ודלא ידענא ליה ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא, כי הוא מצד יצר הרע, ולא לנו הוא. וזהו שנאמר (לעיל יג, ז) ולא יראה לך חמץ, פירוש שלא יראה כאלו הוא לך. וזהו שאמרו חכמים (פסחים ה ע"ב) שלך אי אתה רואה, היינו החמץ והשאור שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה (שהוא) של אחרים, היינו של יצר הרע וכת דיליה. וזהו שאומרים בעת בעור חמץ, כשם שאני מבער החמץ מביתי ומרשותי כו' כך יי' אלקי ואלקי אבותי תבער [את] כל החיצונים כו' ואת יצרנו הרע תבערהו מאתנו. הקב"ה ברחמיו ימלא בקשתנו ויטהר לבבנו ויחזיר שכינתו בתוכנו במהרה בימינו אמן:

תוכן העניינים

ייטב לב שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה