ייטב לב שמות· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת ויקהל
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים וגו' [לה, א-ה]. יש להבין, למה מצות שבת נאמר בהקהל את כל העדה. ב', אלה הדברים למה לי, מי לא סגי אי אמר ויאמר אליהם ששת ימים וגו'. ג', למה הקדים מצות שבת למלאכת המשכן. ומה שפירש רש"י לומר שאינו דוחה שבת, כבר הקשו על זה דאיך סלקא דעתא דמלאכת המשכן ידחה שבת, הא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה (שבת כה.). ד', ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' לאמר קחו מאתכם תרומה, הוא כפול ומכופל במלות שונות, ותרי לאמר למה לי:
ונראה לי על פי מה שפירשתי (ייטב פנים, שם הגדול אות ג) אהא דכתיב בפרשת בשלח (לעיל טז, כג) ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש לה' מחר וגו', על פי מה שפירש מוזלה"ה בספר ישמח משה בפרשת מטות (ד"ה ונ"ל) אהא דכתיב בפרשת יתרו (שם יט, ג-ו) כה תאמר לבית יעקב וגו' אתם ראיתם וגו' אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, כי איתא במדרש אין ישראל ניזונים אלא בזכות אמונה, ופירשו המפורשים, דיש להבין מה שדרשו חז"ל (עירובין כב.), היום לעשותם (דברים ז, יא) ולמחר לקבל שכרן, הא הקב"ה שומר תורתו (ירושלמי ראש השנה פ"א ה"ג), וכתיב (שם כד, טו) ביומו תתן שכרו. ותירצו משום דתרי"א מפי משה שמענו (מכות כג ע"ב), והוי על ידי שליח, ואינו עובר בבל תלין (שו"ע חו"מ סי' שלט ס"ז), אבל על השתים ששמענו מפי הגבורה והן יסוד האמונה, מגיע שכר בעולם הזה, והיינו כדכתיב (חבקוק ב, ד) צדיק באמונתו יחיה. וידוע (ספרי מטות קנג) כי כל הנביאים נבאו ב"כה", מוסיף עליהם משה שהתנבא ב"כה" וב"זה הדבר". ואם כן בעת שהתנבא ב"כה", בדבור של עצמו, הוי על ידי שליח, אבל בעת שאמר זה הדבר, ששכינה מדברת מתוך גרונו, זה הוי ממש על ידי עצמו, וקיימא לן (חו"מ שם ס"י) לענין בל תלין תבעו עובר, לא תבעו אינו עובר. ולפי זה, להמוני עם היה משה אומר בלשון כה, על ידי שליח, דזה הדבר הוי על ידי עצמו, ומגיע שכר בעולם הזה אם יתבעו, ולא ישאר להם לעולם הבא. אבל לבני עליה שבודאי לא יתבעו שכרן תיכף, שלא להחליף עולם עומד בעולם עובר, אמר להם בלשון זה הדבר, ואי דהוי על ידי עצמו, הא לא תבעו אינו עובר בבל תלין. וזהו שנאמר "כה" תאמר לבית "יעקב" וגו', היינו לפחותי ערך ב"כה", "אלה הדברים" (דהוי כמו זה הדבר) אשר תדבר אל בני "ישראל", שהם הבני עליה, ע"כ דבריו מתוקים מדבש:
ובזה נראה לי לתת טוב טעם למאמרם בפרק כל כתבי (שבת קיח.) כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים, עוד שם כל המענג את השבת נותנים לו משאלות לבו, שנאמר (תהלים לז, ד) והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, דאלו שני המאמרים עולים בקנה אחד, כי בודאי על שמירת שבת שהוא זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים, יסוד האמונה, בודאי מגיע שכר בעולם הזה תיכף, וכן אמרו דורשי רשימות (שער הפסוקים, ר"פ תצא) רמז לזה ב'יומו ת'תן ש'כרו ראשי תיבות שב"ת. אך זהו בתבעו. וזהו שאמרו כל המענג את השבת נותנים לו משאלות לבו, מה שרוצה ותובע שכר עולם הזה. ושמא תאמר אם כן מה ישאר לו לעולם הבא, על זה אמרו כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים, וכיון שכן, ישבע מטובו בעולם הזה, וגם ישאר לו שארית בעולם הבא כי שכרו בלי גבול, והבן:
וזהו שנאמר הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש וגו' (ר"ל, שמצות שבת יסוד האמונה הוא דבר ה' עצמו, על כן) את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו (בעולם הזה), ואת כל העודף (השכר הנשאר) הניחו לכם למשמרת עד הבוקר, לעולם הבא הנקרא בוקר, כדאיתא בפרק קמא דפסחים (ב ע"ב) כי נותנין לו נחלה בלי מצרים: ולפי זה, אם כי בשאר מצות משה לחלק יצא בין העם, ליחד הדבור לבני ישראל בפני עצמן בלשון זה הדבר, ולהמוני עם בפני עצמן בלשון "כה", שיהיה על ידי שליח פן יתבעו שכר תיכף בעולם הזה ולא ישאר להם לעולם הבא, אבל במצות שבת שנותנים לו נחלה בלי מצרים בעולם הזה ובעולם הבא, הקהיל כולם כאחד ואמר להם בלשון אלה הדברים, דהוי כמו זה הדבר. וזהו שנאמר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים וגו' וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון וגו': ובזה יש לתת טעם על שהקדים מצות שבת למלאכת המשכן. כי לולא מצות שבת, שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט ע"ב), רק בתורת נדבה וחסד, ואם כן גם אם יתנדבו למשכן אין זה משלהם, כי אין בידם רק מכח צדקה וחסד, ועל דרך דכתיב (דברי הימים - א כט, יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. ולזה הקדים להם מצות שבת, ואמר לכולן בלשון אלה הדברים דהיינו בחינת זה הדבר, ועל מצוה זו בדין שיטלו שכרם כדכתיב ביומו תתן שכרו, וגם בני עליה רשאין לתבוע שכר מצות שבת כי הוא נחלה בלי מצרים וישאר גם לעולם הבא, וכיון ששכרם בידם מהדין, הוי שלהם ממש, ועל כן אם יתנדבו למשכן, משלהם יתנדבו ויתנו. ובזה יש לומר שמשה עצמו אמר טעם על שהקדים מצות שבת, וזהו שנאמר ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל "לאמר זה הדבר", כלומר שהוצרך לומר זה הדבר האמור למעלה במצות שבת, ובלשון זה הדבר דייקא, והטעם, אמר אשר צוה ה' לאמר (בזה הלשון) קחו מאתכם (משלכם) תרומה לה', וזה אי אפשר כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, בלתי על ידי מצות שבת, כאמור. והבן: ב) או יאמר ויקהל משה וגו' [לה, א'ב]. א', להבין למה נאמרה מצות שבת בהקהל כל העדה. ב', להבין פירוש רש"י, הקדים אזהרת שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת, וכן לעיל בפרשת תשא (לא, יג) דכתיב ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמורו, ופירש רש"י אף על פי שהפקדתיך על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות השבת. והקשה המזרחי וגור אריה (לה, ב), מה סלקא דעתא שיהיה מלאכת משכן דוחה שבת, הא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה הקל (שבת כה.) כל שכן דחמור, עיי"ש. והוא תימה. ג', "אלה הדברים", ודרשו חז"ל (שם ע.) אלו ט"ל מלאכות, אם כן היה מהראוי לומר אשר צוה ה' שלא לעשות אותם. ד', אומרו לעיל (לא, טו) ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת וגו', וכן כאן ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש, דקשה, ששת ימים וגו' שפת יתר, דסגי לומר ביום השביעי וגו' שבת וגו'. ה', אומרו יעשה ותעשה, ולא אמר יעשה או תעשה בפת"ח, וכמו שאמר בפרשת יתרו (שם כ, ט) ששת ימים תעבוד ועשית וגו':
והנראה לי בזה על פי מה שאמרו במסכת שבת פרק מי שהחשיך (קנו.) האי מאן דבשבתאי יהא גבר דמחשבתיה בטילין, וכתב על זה זקני מהרש"א ז"ל (חדושי אגדות ד"ה מחשבתיה) לפי שכוכב שבתאי הוא משמש בתחלת יום שבת לפי סדר תחלת הימים חל"ם כצנ"ש, והוא מורה על ביטול והשבתת כל דבר, ולכך מלאכה אסורה בו ביום, והיינו גבר דמחשבתיה בטילין, וכדאיתא (שם קג ע"ב) בחסיד שחשב בשבת לגדור שדהו וביטל מחשבתו ולא גדרה לעולם כו', עי"ש. ומזה יש ליקח מוסר השכל שלא לחשוב ולהרהר בשום מלאכה בשבת, דאם יהרהר בשבת בצורך מלאכת חול, תתבטל מחשבתו ולא יעשה מלאכה. וזהו שאמר למעלה פרשת יתרו (כ, ט-י) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, (בזמן) ויום השביעי שבת לה' אלקיך דייקא, היינו לשבות במחשבה הגלוי לה' אלקיך. וזה שפירש רש"י בצחות לשונו ועשית כל מלאכתך, כשתבא שבת יהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה שלא תהרהר אחר מלאכה, כלומר אימתי ועשית כל מלאכתך שאתה רוצה, שאם תבא שבת יהא בעיניך כאלו מלאכתך עשויה שלא תהרהר כו', אז תעשה כל מלאכתך, מה שאין כן אם תהרהר בשבת אחר מלאכה, אז בחול לא תעשנה, כי מאן דמחשב בשבת מחשבותיו בטילין. וזהו שנאמר ששת ימים יעשה מלאכה, כלומר אימתי יהיה המלאכה נעשית בששת ימים, בזמן וביום השביעי שבת שבתון, שביתה כפולה, במעשה ובמחשבה, קודש לה' דייקא החוקר לב:
וזהו שאמר כאן ששת ימים תעשה מלאכה, (בזמן) וביום השביעי יהיה לכם קודש, לקדש עצמיכם במותר לכם, הוא הרהור דמותר מהדין (שו"ע או"ח סי' שו ס"ח), עם כל זה צריך לקדש עצמו שלא יהרהר אחר מלאכה, שבת שבתון כפול במעשה ובמחשבה, לה' החוקר לב, ואז יהיה המלאכה נעשית בימי המעשה:
אמנם לדרכנו נאמר בזה באופן אחר על פי האמור, בהקדם לפרש ושמרו בני ישראל את השבת וגו' לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם כי ששת ימים וגו' (שם לא, טז-יז), דיש להבין למה הצריך לומר לדורותם, וגם אמרו ברית עולם וכו'. אבל הענין, כי לכאורה דברי זקני מהרש"א ז"ל תמוהין מאוד, שהרי התורה אמרה ושמרו בני ישראל את השבת וגו' אות הוא וגו', והוא אמר הטעם דמלאכה אסורה בשבת כי המזל הממונה עליו משבית המלאכה, אם כן איה אפוא יודע מחשבתו ששומר שבת יען כי ששת ימים עשה ה' וגו' וביום השביעי שבת, דילמא מפחד המזל שלא תשבות המלאכה, ואיך אמרה תורה ששמירת שבת אות הוא לעולם כי ששת ימים וגו'. ותו, דהא קיימא לן התם בפרק מי שהחשיך אין מזל לישראל, כדכתיב (ירמיה י, ב) ומאותות השמים אל תחתו:
ואמנם אחר התבוננות, דברי מהרש"א זלה"ה נכונים וראוים אליו, מדבש ונופת מתוקים, וחדא מתורצת באידך. והענין, כי זה ודאי אמת וברור שלא מפני שהמזל משבית המלאכה של שבת צוה ה' את עמו בני ישראל לשבות בשבת, כי ישראל הם למעלה ממזל, ומאותות השמים אל יחתו, ומה שצוה אותנו לשמור שבת ממלאכה, כי אות הוא לעולם כי ששת ימים וגו' וביום השביעי שבת וגו'. אולם מי שאינו מאמין בה' ועושה מלאכה בשבת, שוב יוצא מכלל ישראל ונופל תחת המזל ומלאכתו נשבתה, וממילא אחר הצווי, גם מהאי טעמא נמי אסור במלאכה. וכמו כן בחסיד הנ"ל, לפי צדקתו היה נחשב לחטא מה שהיה מהרהר, ונופל תחת המזל, ובשביל זה נמלך ולא גדרה, ושוב נעשה לו נס כו'. אם כן ישראל שהם למעלה ממזל, ולולי מה שצוה ה' לשבות לא היה מפחד מהמזל, על כרחך שמירתו אות שרק מפני שכך צוה ה' יתברך שבו שבת מכל מלאכתו, ולכך כתיב אות הוא לעולם כי ששת ימים כו':
ועל פי האמור נבין מה דאיתא במדרש (הובא בשם משמואל ר"פ קדושים) אמרו ישראל הואיל וגלינו בין האומות למה נשמור את השבת, דקשה, וכי מפני שחטאו וגלו לא ישמרו שבת, ומה זה שאמרו. וגם הא דאיתא במדרש (איכ"ר א, ג), שחקו על משבתיה (איכה א, ז), בארצכם לא שבתתם ולא שמטתם, ו'עבשיו אתם שובתים ומשמטים, דקשה מה זה שחוק, הלא כיון שגלו חוזרים בתשובה לשבות ולשמט. אבל יובן על פי דאיתא במדרש (תורת כהנים, בחקותי פ"ח ה"ה), והבאתי אותם בארץ אויביהם (ויקרא כו, מא), אמר הקב"ה אני בעצמי אביאם, שלא יאמרו הואיל וגלינו בין האומות נעשה כמעשיהם, אמר הקב"ה אני איני מניחם, שנאמר (יחזקאל כ, לב) והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כו'. ופירש הפרשת דרכים בדרך הערבה (דרוש כב) כי ידוע (זוהר וירא קח ע"ב) כל הארצות הם תחת שרי מעלה, וארץ ישראל תחת יד הקב"ה בעצמו, שנאמר (דברים יא, יב) ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד וגו'. וכמו כן האומות הם תחת שרי מעלה, וישראל נפלו לחלקו וגורלו של השי"ת (פרקי דר"א כד). וסברו ישראל כי בהגלותם בין האומות נפלו תחת שריהם ומזליהם, אמר הקב"ה אני אמלוך בעצמי, וכל מקום שגלו שכינה עמהם (מגילה כט.), וזה אני בעצמי אביאם, ע"כ דבריו:
וזהו שאמרו ישראל הואיל וגלינו בין האומות (ועלה על רוחם כי נפלו תחת שרי מעלה והמזלות), אם כן למה נשמור את השבת, הלא עכשיו אין שביתתו מורה על שבו שבת ה', כי אולי מפחד המזל. וכמו כן האומות שחקו באמרם בארצכם שהייתם למעלה מהמזל והיה השבת אות, וכמו כן שמטה כתיב ביה (ויקרא כה, ב) שבת לה', לשם ה' (רש"י), לא שבתתם ולא שמטתם, ועכשיו שאתם בחוץ לארץ תחת המזלות ותחת הטבע, שלא ניכר משמירת שבת כי אות הוא, ולא משמטה לשם ה', כי אולי מחמת שכן דרך הטבע שיהיה הארץ שובת באיזה מהשנים אתם שובתים ומשמטים. אבל יסכר פיהם של דוברי שקר, כי ח"ו כך, אלא גם עתה בהיותנו בחוץ לארץ אנחנו למעלה ממזל ולמעלה מחוקי הטבע, ואם כן שפיר שבת אות הוא כי בו שבת כו', וכמו כן שמטה לשם ה', וכאמור. וזה עצמו שאמר הכתוב ושמרו בני ישראל את השבת וגו' לדורותם (אפילו בחוץ לארץ, והטעם) ברית עולם ביני ובין בני ישראל (שכרתי עמם ברית להיותם לגורלי וחבלי לעולם, על כן) אות הוא לעולם (אפילו בחוץ לארץ) כי ששת ימים וגו' וביום השביעי שבת וינפש:
והנה, שם בפרק מי שהחשיך איתא פלוגתא, חד אמר יש מזל לישראל וחד אמר אין מזל לישראל, והכי קיימא לן, וכתב מהרש"א (שם ד"ה אין) דלא פליגי אלא לגבי יחיד, אבל כלל ישראל וזכות רבים ודאי אינו תולה במזל, מדכתיב בתורה (ויקרא כו, ג-ד) אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם וגו', הרי דזכות רבים אינו תולה במזל כלל, ע"כ דבריו:
ובזה נבא אל הביאור מה דהוי סלקא דעתא דמלאכת המשכן ידחה שבת, מתרי טעמים. חדא, מפני דהוי סלקא דעתך אמינא דטעם איסור מלאכה בשבת משום דמזל שבתאי מורה על ביטול והשבתת המלאכה, אם כן זהו במלאכת יחיד, אבל מלאכת המשכן הנעשית לצורך רבים כלל ישראל איננה תולה במזל. הב', דזה יתכן לומר במלאכה דעלמא שהוא נעשה על פי הטבע, מה שאין כן מלאכת המשכן שנעשה מאליו, כדאשכחן במנורה דכתיב (לעיל כה, לא) תעשה המנורה, ופירש רש"י מאליה, שאמר לו הקב"ה השלך הככר לאור ונעשית מאליה. וכן כתב בזוהר פקודי דף רכ"ב (ע"ב) בית המקדש מגרמה אתעבידת. וכתיב (להלן מ, יז) הוקם המשכן, ואיתא בילקוט (פקודי רמז תיז) הוקם מעצמו, לפיכך במעשה נסים הוקם המשכן, עיי"ש. אם כן במלאכה זו שנעשה בה נסים למעלה מהטבע ולמעלה ממזל, ודאי אין למזל שליטה להשבית אותה מלאכה, אם כן יהיה מותר לעשותה בשבת. על כן הוצרך לאשמעינן דאין מלאכת המשכן דוחה שבת, דאין הטעם של שבת מחוקי המזל, דישראל הם למעלה ממזל וכל שכן מלאכת המשכן, אלא משום שבו שבת ה':
והן הן הדברים הנתנים באמירה נעימה כתובים במקראי קודש שלפנינו. ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם (דייקא) אלה הדברים (ט"ל מלאכות שבמשכן) אשר צוה ה' לעשות אותם (שהן צורך כל עדת ישראל כולו, שהן ודאי למעלה ממזל לכולי עלמא, וגם הלא) ששת ימים תעשה מלאכה של המשכן מאליה, וענין מלאכה זו של רבים, וגם בדרך נס, ודאי אינה תולה במזל, וסלקא דעתך אמינא לעשותה בשבת, לזה אמר אף על פי כן וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת (מפני שהוא) שבתון לה', שבו שבת וינפש, ואם כן גם מלאכת המשכן אינו דוחה שבת. והראיה לזה, כי כל העושה בו מלאכה יומת, ואלו רק מפני רוע המזל הממונה עליו צוה ה' לשבות שלא ישבות המלאכה, אינו בדין לחייב העושה מלאכה מיתה. אלא על כרחך כי שביתת שבת מפני כי אות הוא, ומי שאינו מאמין בזה, בדין הוא שיומת, וכיון שכן, אין חילוק בין מלאכת המשכן למלאכה דעלמא, ואינו דוחה שבת. והענין נכון ונחמד: ועל פי זה יתבאר המדרש בפרשת והיה עקב תשמעון (ד"ר ג, א), את סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת, לא נתתי לך אלא לטובתך. דמה ענינו להתם, ומה סלקא דעתא לסבור הכי. אלא הוא אשר דברנו, ששם מבואר (דברים ז, יב-יד) עקב תשמעון וגו' ברוך תהיה מכל העמים, שהם תחת המזל, ואתה למעלה מהמזל והטבע, ועל כן לא יהיה בך עקר ועקרה וגו', ועל זה אמר שמא את סבור לרעתך נתתי לך את השבת, מכח שאתה תחת המזל המשבית ומכלה, ותקשה לך מדהכא, על זה אמר לא נתתי לך את השבת אלא לטובתך, מכח שאתה למעלה ממזל, וכמו שביארנו למעלה. ואמר ראיה ברורה לזה, שהרי אתה מקדש את השבת במאכל ומשתה וכסות נקיה ומהנה נפשך ואני נותן לך שכר כו', ומזה מוכח שאתה למעלה ממזל, דמחוקי מזל שבתאי מורה על חורבן והשבתה ועצבות, היפך עונג, אלא ודאי שאתה למעלה ממזל. והבן זה:
ג) או יאמר ויקהל משה וגו' וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון וגו' [לה, א-ב]. כי מצות שבת הוא לא תעשה ועשה, היינו לא תעשה כל מלאכה (לעיל כ, י), והעשה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר (לעיל כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, וקיימא לן קידוש היום דבר תורה, ומדברי קבלה לענגו במאכל ובמשתה ולכבדו בכסות נקיה (עי' רמב"ם שבת פכ"ט ה"א ופ"ל ה"א), ולמדו חז"ל (שבת קיז ע"ב) מצות שלש סעודות בשבת מתלתא היום שבפרשת המן (שם טז, כה). וההבדל בין הלא תעשה והעשה הוא, כי בענין הלא תעשה כולן שוין לטובה, כקטן כגדול לשבות ממלאכה, והיינו דכתיב (דברים שם) למען ינוח (ממלאכה) עבדך ואמתך כמוך. אמנם ענין העשה לקדשו בדברים בקידוש היום באמירת יום הששי ויכלו וגו' זכר למעשה בראשית ויציאת מצרים, לאו בדיבור בלבד סגי, כי אם שיהיו פיו ולבו שוין בענין האמונה כי בו שבת מכל מלאכתו וגו', ואחר כוונת הלב הן הן הדברים, ולאו כל אפין שוין בזה, כי אם כל אחד ואחד כפי ערך השגתו גדולת הבורא ב"ה, מציאותו ואלקותו ויכלתו, לפי אמונתו וחקירתו וידיעתו, כל חד לפום שיעורא דיליה, לא ראי זה כראי זה. וכמו כן ענין מצות עונג שבת במאכל ומשתה ולכבדו בכסות נקיה, יש מי שעושה להנאתו, ויש מי שכוונתו זכה ורצויה לא להנאתו כי אם לשם ה' לקיים מצותו, וביותר למי שבקי בכוונותיו ורמזיו וסודותיו, ויש בזה בחינות שונות זה מזה, כל אחד ואחד לפי השגתו:
וזהו שנאמר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם "אלה הדברים" וגו', ואמרו רז"ל (שם ע.) אלו ט"ל מלאכות שאסור לעשות בשבת, בזה כל עדת ישראל שוין. ואמנם וביום השביעי יהיה לכם קודש (לקדשו בדברים ולענגו), שבת שבתון לה', כלומר יש בזה בחינות שונות, כי אינו דומה שבת של זה לשל זה, והיינו שבת שבתון לה', גלוי לה' החוקר לב בחינת השגתם, כל חד לפום מדרגתו:
ועל פי זה יתבאר בזמירות של (יום) שבת (המתחיל 'ברוך אל עליון'), קדש הוא לכם שבת המלכה אל "תוך" בתיכם להניח ברכה, דהיה די לומר אל בתיכם וכו'. ועל פי האמור יובן, כי שמעתי לפרש ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו (בראשית ב, ג), כלומר שברך אלקים את יום השביעי, וגם לאשר יקדש אותו. וזהו שאומרים קדש הוא לכם שבת המלכה, היינו מה שאתם מקדשים את השבת בדברים, לא בעקימת שפתים הוה מעשה, כי אם אל "תוך" בתיכם (דייקא) להניח ברכה, כלומר לפי תוכיות של בתיכם, הוא הלב, יניח ברכת ה' עליכם. רמז לזה, ל'הניח ב'רכה ראשי תיבות ל"ב. ובענין זה אין אחד דומה לחבירו, כי אם כל אחד לפום שיעורא דיליה. ואמנם בכל מושבותיכם לא תעשו מלאכה בניכם ובנותיכם עבד וגם שפחה, ר"ל בזה כולן שוין לטובה, וכדכתיב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, ועם כל זה השומר שבת הבן עם הבת לאל ירצו כמנחה על מחבת, ר"ל כמו שדרשו חז"ל גבי מנחה (מנחות קי.) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. וזהו (זמירות ליל שבת) כל מקדש שביעי (בדברים) כראוי לו (לפי השגתו), כל שומר שבת כדת מחללו, שכרו הרבה מאוד על פי פעלו, איש על מחנהו ואיש על דגלו, כלומר לפי מדרגתו. ויבואר עוד מזה בפרשת ואתחנן (ד"ה וזהו, ואילך) ברצות השם: