אור ברסלב
ייטב לב ויקרא על פרשת תזריע

ייטב לב ויקרא· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על פרשת תזריע

על פרשת שמיני

דבר הלכה לפרשת תזריע וביום השמיני ימול וגו' [יב, ג]. בשבת פרק רבי אליעזר דמילה (קלב.) יליף מהכא דמילה דוחה שבת, דכתיב וביום אפילו בשבת. והקשו התוספות פרק קמא דמגילה (ד ע"ב ד"ה ויעבירנה [הב']) והר"ן בפרק יום טוב של ראש השנה (ה. בדפי הרי"ף ד"ה גמ') מפני מה לא גזרו ביה שלא למול בשבת שמא יעבירנו, כדגזרו גבי שופר (ראש השנה כט ע"ב) ולולב (סוכה מב ע"ב) וכדומה. ומה שתירצו התוספות דאין אדם מל אלא אם כן הוא בקי, דסכנה יש בדבר, לא הבינותי, דאכתי בבקי נמי יש לחוש שמא יעביר את האיזמל, וכמבואר בר"ן להדיא. גם מה שכתבו הטעם דסכנה יש בדבר, למה לי, הא בלאו הכי אדם שלא מל מעולם אסור למול בשבת, וכמבואר באורח חיים סימן של"א (ס"י) וביורה דעה (ס"ז), והוא במרדכי (חולין רמז תרנח). וזה יש לומר דהמרדכי סובר דמקלקל בחבורה חייב, והתוספות סברו כמאן דאמר דמקלקל בחבורה פטור (שבת קו.), ואם כן אי יקלקל לא קעביד איסורא דאורייתא, רק איסורא דרבנן, ועיין תשובת חוות יאיר סימן קנ"ח. אבל קמייתא קשיא. ויש לפרש דבריהם בדוחק. והר"ן תירץ דבמילה ליכא חשש שמא יעבירנו, דחברו שאינו טרוד יזכירנו:

וצריך להבין אמאי לא ניחא להו בתירוץ הט"ז באורח חיים סימן תקפ"ח (סק"ה) דשאני שופר ולולב דלא מתעקר המצוה לגמרי כיון דתוקעין ביום טוב שחל בחול, מה שאין כן במילה דכתיב בהדיא וביום, דדרשינן אפילו בשבת, אי אפשר לעקור: ב] תמה הכנסת הגדולה (או"ח שם הגהות ב"י), לפי המבואר בר"ן ריש פרק לולב וערבה (סוכה ריש כא ע"ב בדפי הרי"ף) לפרש דברי הרי"ף (מגילה סוף ב ע"ב) דלא גזרו גבי שופר רק במקום דלא בקיאי בקביעא דירחא, וכדאיתא בגמרא ריש פרק לולב וערבה (מג.) לענין לולב (וכן הוא דעת התוספות שם (ד"ה אינהו) בתירוץ האחרון), אם כן מה הקשה ממילה דהוא ודאי, וכן תירץ הריטב"א (שם ד"ה ופריך) להדיא. ומה שתירצו האחרונים דהר"ן אינו מתרץ כן דסובר דמילה דמיא לשאר ימי החג דקיימא לן (רמב"ם לולב פ"ז הי"ד) דליתא בגבולין ומשום הכי גזרו ביה אפילו במקדש דבקיאי בקביעא דירחא, כמו כן מילה דלא שייך רק לאבי הבן, לא נהירא, דשאני התם דהמצוה אינו חובה כלל רק במקדש ולא בגבולין, מה שאין כן מילה שהוא מצוה החובה ומוטל על כל אדם מישראל אם יולד לו בן למול אותו אף בשבת, אלא שעכשיו אין לו מה למול. ובפרט למה שכתב הריטב"א (סוכה שם ד"ה והיינו) דמהאי טעמא קיל בשאר ימים שאפשר לו להפטר ממנה לצאת מהמקדש, אם כן ודאי שאני מילה שאי אפשר להפטר ממנה: ג) קשה על הגמרא עצמה שאמרה (סוכה שם) דאי בקיאי לא גזרו, הרי הזאה של טומאה שחל שביעי שלו בערב פסח שחל בשבת גזרו שמא יעבירנו (פסחים סט.), אף על גב דהוא ודאי. הן אמת כי הריטב"א תירץ על זה בסוכה (שם ד"ה ופריך) דשאני התם דאכתי בשעה שהוא טמא לא חל עליו חיובא דפסח, עי"ש, ותמהו האחרונים הא אכתי קשה מאיזמל של מילה דאין מביאין אפילו דרך קרפיפות דאינו רק איסור דרבנן (שבת קל ע"ב), משום דשב ואל תעשה הוא, כדאיתא בגמרא יבמות דף צ' (ע"ב), הרי שהעמידו דבריהם אפילו במקום מצוה ודאית. וזה יש לתרץ על פי מה שכתבו האחרונים להסביר הטעם דלא גזרו במקום ודאי, דאפילו אם יעבירנו לית ביה חיוב חטאת, דקיימא לן (סוכה מב.) טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור, כדאמר רבי יוסי בסוכה דף מ"א (ע"ב), ע"ש. וכבר כתב רמב"ן פרשת ויקרא (א, ד ד"ה ונרצה) דכיון דפטור מקרבן לא נחשב עבירה כלל מדאורייתא, עי"ש. ואף על גב דודאי איסור דרבנן אית ביה, מכל מקום משום שמא ישכח ויעשה איסור דרבנן לא גזרינן, וכמו שכתבו רש"י (שם מג. ד"ה ויעבירנו) ותוספות (שם ד"ה ויעבירנו) אהא דלא קאמר שמא יעבירנו מרשות היחיד, עי"ש. ולפי זה לא קשיא מאיזמל של מילה, דשם לעשות איסור דרבנן בידים שפיר העמידו דבריהם אפילו במקום ודאי, וזה ברור. אמנם לפי מה שיבואר להלן, נאמר באופן אחר לתרץ הן מהזאה והן מאיזמל:

ד] קשיא על הריטב"א שתירץ שאני מילה דהוא ודאי, מגמרא מפורשת בשבת פרק רבי אליעזר דמילה (קלה ע"ב קלו.) דפריך לרבן שמעון בן גמליאל הא לא שהה ספקא הוי, מימהל היכי מהלינן ליה, אמר רב אדא בר אהבה [מלין אותו] ממה נפשך, אם חי הוא שפיר קא מהיל, ואם לאו מחתך בבשר הוא. הרי דעל כל פנים אינו ודאי אלא ספק ומותר ממה נפשך, ואם כן קשיא נגזור שמא יעבירנו. וכבר עמד על זה בספר מחנה לוי:

ונראה לתרץ כל זה, דהנה בהא דקאמר לא שהה ספקא הוי יש בזה שיטת הפוסקים, יש מי שסובר דלרבן שמעון בן גמליאל ספק גמור הוא, ולפי זה שפיר פריך היכי מהלינן ליה. ואמנם דעת התוספות ביבמות דף ל"ו (ע"ב ד"ה הא) ונדה דף מ"ד (ע"ב ד"ה דקים) והרא"ש (יבמות פ"ד סי' ה) דגם רבן שמעון בן גמליאל סובר רוב יולדות ולדות מעליא יולדות, ומהאי טעמא אמרינן לקמן (שבת סוף קלו.) מת תוך שלשים ונשאת, אם אשת כהן היא אינה חולצת, דאזלינן בתר רוב, רק לענין ממון בפדיון בכור לא אזלינן בתר רובא דבני קיימא הן, ואם כן מה פריך היכי מהלינן ליה, הא לענין איסור שפיר אזלינן בתר רובא ובני קיימא הן:

ולתרץ זה נראה לי בדרך נכון על פי מה שכתבו התוספות (הג"ל) אהא שאין אוכלין בהמה תוך שמנה ימים, משום דבדבר ההוה והרגיל לא אזלינן בתר רובא. והסבירו האחרונים דבריהם, דדוקא באשת כהן שהוא דבר מקרי ופרטי, אז אזלינן בתר רוב ואמרינן דהך ילד בן קיימא, אבל לענין לשחוט קודם שמונה, כיון שזה דבר ההוה ורגיל ובודאי המצא תמצא בין הנשחטים מיעוט נפלים, על כן למיחש מבעיא לתקן גם המיעוט, עי"ש. ולפי זה שפיר פריך הגמרא היכי מהלינן ליה, נהי דאזלינן בתר רובא בדבר פרטי, אבל כאן הרי דבר ההוה ורגיל הנולדים בשבת ובתוכן יש בודאי מיעוט נפלים, ואי מהלינן לכולם הרי יש חילול שבת במיעוט הנפלים, ואנו צריכים לתקן הדבר, כאמור. שוב ראיתי בתשובת עבודת הגרשוני סימן צ' תירץ כי האי גוונא:

והיינו לפי הסלקא דעתא דיש במילה עצמה חילול שבת בנפלים. אבל למה שתירץ דמהלינן ממה נפשך, תו אין להקשות לגזור שמא יעבירנו, דזה אינו, דשוב הוי ליה ענין פרטי, דבבקי לא שייך שמא יעבירנו כמו שכתבו תוספות במגילה, וגם מי שאינו בקי לא כולי עלמא שוכחים, וגם אם ישכח יש מי שיזכירנו, רק שעם כל זה חששו אולי המצא תמצא מי שישכח ויעבירנו, וזה ענין מקרי ופרטי, ואזלינן בתר רובא שזה הולד בר קיימא, ועביד מצוה ופטור מחטאת, ולכך לא חיישינן ביה. והבן כי נכון הדבר:

אמנם לפי זה יש להבין מה פריך התם (שבת קלו.) מהא דתניא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת, נמהליה ממה נפשך, ואיצטרך לשנוי לא נצרכה אלא למכשירי מילה לרבי אליעזר דמכשירים דוחין שבת. נימא דמשום הכי אין מלין ספק בן ז' שמא יעבירנו, דהכא ליכא רוב, דספק גמור הוא:

וראיתי מי שעמד על זה. אבל לא קשה מידי, דהא תניא (שם קלד ע"ב קלה.) ערלתו, ודאי ולא ספק, ולא אנדרוגינוס, ולא נולד בין השמשות. משמע דממעט ליה לספק מקרא, ומדאורייתא אסור, דומיא דהנהו דנקט, ותו ליכא למימר דהטעם משום שמא יעבירנו, דזה הוא רק גזרה דרבנן, ולכן מוכרח לתרץ דהיינו לרבי אליעזר לענין מכשירין. אבל לפסק הלכה קם דינא דברייתא גם לדידן דספק בן ז' כו' אין מלין, מטעם גזרה שמא יעבירנו. ועל כרחך הכי הוא, דאי לאו הכי קשיא תרתי, א', דהוי לה להגמרא לומר הא מני רבי אליעזר הוא. ותו, למה ליה להברייתא לנקוט הך ספק בן ז' דאינו אליבא דהלכתא. אלא על כרחך צריך לומר, כמו לרבי אליעזר בספק אף על גב דמלין ממה נפשך אין מכשירין דוחין, כמו כן לדידן אף על גב דמלין ממה נפשך, אם שכח והעבירו איכא ספק חיוב חטאת, וממילא אסור מדרבנן מכח שמא יעבירנו:

ובזה נכון הא דהביאו הרי"ף (שבת נד. בדפי הרי"ף) והרא"ש (שם פי"ט סי' ה) להך ברייתא, דמינה יצא לנו דאסור לדידן משום שמא יעבירנו. וארווחנא בהכי דדוקא בספק אין מלין מטעם שמא כו', אבל בסתם ולדות מודו דשרי, דאזלינן בתר רוב וליכא למגזר ביה, וכאמור, ואין צריך למה שנלחץ הר"ן (שם ד"ה ונראה) והרשב"א (שם קלו. סד"ה הא [הא']) לומר בדעת הרי"ף דלא קיימא לן כרב אדא בר אהבה, עי"ש:

ואמנם ברשב"א מבואר להדיא דלהרי"ף אין מלין סתם ולדות רק בכלו לו חדשיו, וכן משמע מהר"ן. ונראה דטעמייהו, דמשמע מלשון הרי"ף דלרבן שמעון בן גמליאל ספק גמור הוא, שכתב (שם ע"ב) בזה הלשון לגבי אשת אח (דממ"נ) אחמרו דלא לייבם מספקא, מכלל דליכא רובא, דאי איכא רובא אסור לייבם מדאורייתא, וכמו שכתב מהרח"ש בקונטרס עגונות (שו"ת אה"ע סי' א) דף נ"ו (ע"ג דבור ראשון), עי"ש (והרי מבואר להדיא מדברי הרי"ף כשיטת הרמב"ם (טומאת מת פ"ט הי"ב) דספקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן, ואפילו בספק כרת, ולא כמו שיש מי שסובר (כסף משנה, טומאת מת שם) לחלק ולומר דבאיסור כרת לחומרא מדאורייתא). ומשום הכי מסיים הר"ן (הנ"ל) אבל הרמב"ם (מילה פ"א הי"ד) כתב דמוהלין גם הספקות וכן מעשים בכל יום, היינו דאזיל בשיטת הרי"ף דתוך שלשים ספק גמור ואף על פי כן מהלינן אותו כרב אדא בר אהבה:

ולפי זה שפיר מקשה הר"ן ממילה, מאי טעמא לא גזרינן בסתם ולדות דאינן אלא ספק, גזרה שמא יעבירנו. ותו ליכא לתרוצי כט"ז דאי אפשר לחכמים לעקור מצוה מן התורה לגמרי, דזה אינו, דבודאי כלו לו חדשיו מודה הר"ן דליכא למגזר שמא יעבירנו כיון דהיא מצוה ודאית, וממילא לא מיעקר מצות מילה של שבת לגמרי, והבן. ולכן מוכרח לתרץ דבמילה ליכא למגזר שמא יעבירנו דחברו יזכירנו, ולכן לא מצי לפרושי בדעת הרי"ף כדפירשנו מטעם שמא יעבירנו. ואמנם הריטב"א אזיל בשיטת הרי"ף דאין מלין ספקות בשבת, או מטעמא דידי או מטעמו של הרשב"א והר"ן דלא קיימא לן כרב אדא בר אהבה, שפיר תירץ דבודאי ליכא למגזר שמא יעבירנו, וכאמור: ולפי זה תו לא קשה הן מהזאה והן מאיזמל. לא מבעיא במילה, אם גם בודאי נגזור שמא יעבירנו אזי עוקרין כל מצות מילה ביום השמיני בשבת לגמרי, אלא אפילו בשופר ולולב דמצוה לקיים כשחל יום טוב בחול, אכתי בחל בשבת לא רצו חכמים לגזור במקום דבקיאי בקביעא דירחא, שלא לעקור באותו שנה מצות שופר ולולב לגמרי לפי שיטת הרמב"ם (שופר פ"ב ה"ח) ותוספות (סוכה מג. ד"ה אינהו) בתירוץ הב' דמשום הכי תוקעין במקדש היינו בירושלים משום דשם בקיאי בקביעא דירחא, ולא מטעמא דרש"י. ולפי זה, אי הוי גזרינן אפילו במקום דבקיאי, הוי עקרינן לגמרי אותו המצוה באותו שנה, ועל כן כי האי גוונא לא רצו למגזר ביה. אבל בהזאה, אכתי באותו שבת גופיה כולי עלמא מקיימי מצות הפסח, מלבד אותו שצריך להזות עליו. כמו כן באיזמל, מי שהכין לו איזמל מל בשבת, רק מי ששכח עליו גזרו שמא יעבירנו. וזה נכון:

ימול בשר ערלתו [יב, ג]. בגמרא שבת פרק רבי אליעזר דמילה (קלד ע"ב'קלה.) ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק, ולא אנדרוגינוס, ולא נולד בין השמשות. כתבו תוספות (קלה. ד"ה ולא) נראה לר"י דאסמכתא בעלמא הוא ולא איצטרך קרא להכי, אלא עיקר קרא לאנדרוגינוס ונולד מהול. ועיין מהרש"א (ריש קלה.) דשאני הנהו דמשונה ערלתן. ואמנם רש"י (שם ד"ה אנדרוגינוס) כתב להדיא אנדרוגינוס ונולד מהול כולהו ספק נינהו, והדרא קושיא לדוכתה למה לי למעוטי:

לכך נראה לי ברור דלא קשה מידי, על פי מה דאיתא שם בפרק הנ"ל (קלב.) וביומא דף פ"ה (ע"ב) נענה רבי אלעזר ומה מילה שהיא אחת מאבריו דוחה שבת, קל וחומר לפיקוח נפש, ופירש רש"י (יומא שם ד"ה ומה מילה) ומה מילה שהיא דוחה שבת לפי שחייבין עליה כרת לאחר זמן, כך שנוי בתוספתא דשבת פרק ט"ז (הי"ג). כוונתו, שלא תקשה היכי יליף ממילה דהוא מצוה כמו עבודה וכך גזרה תורה שמצוה זו תדחה שבת, לכך פירש רש"י שהטעם דמילה דוחה שבת הוא משום דחייבין עליה כרת לאחר זמן, ומשום פיקוח נפש הוא, ושפיר יליף מינה:

וזה לשון התוספתא (באותו פרק דתניא (שם ה"ד) ספק בן ז' ספק בן ח' כו') רבי אלעזר אומר מילה דוחה שבת מפני מה שחייבין עליה כרת לאחר זמן, והרי קל וחומר, אם על אבר אחד דוחה שבת כו', אמרו לו לו ממקום שבאת, מה להלן ודאי ולא ספק, אף כאן ודאי ולא ספק. ועיין בספר תוספות יום הכיפורים (יומא שם ד"ה נענה) מה שכתב לפרש התוספתא וז"ל, וצריך להבין מה היה דעתו של רבי אלעזר, וכי אינו יודע דמילה אינה דוחה [שבת] אלא כשהיא ודאי, לא כשהיא ספק. ויש לומר דודאי רבי אלעזר מודה דספק מילה אינה דוחה את השבת, אבל ראייתו היא באופן זה, דאם לא ימול בשבת אינו ודאי שיהיה חייב כרת לאחר זמן, דאפשר אחר השבת למולו, ואפילו שהדבר הוא רק ספק שמא לא ימול לאחר זמן ויהיה חיוב כרת לאחר זמן אנו מחללין עליו עתה את השבת למולו, כדי שלא יבא לידי ספק כרת. וחכמים דחו לה, דאם זה הוא הטעם, גם בספק ערלה הוה ליה למימר דמותר למול, דאפילו ספק ספיקא דפיקוח נפש דוחה את השבת, עי"ש:

ולפי זה, למאי דקיימא לן ספק פיקוח נפש דוחה שבת מקרא ד-וחי בהם (להלן יח, ה), כדמסיק ביומא שם, ואפילו ספק ספקא נמי בפיקוח נפש דוחה שבת למאי דקיימא לן (שם פד ע"ב) אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, פשיטא דהוי סלקא דעתך אמינא דספק בן ז' כו' או נולד בין השמשות או אנדרוגינוס ונולד מהול, דכולן הוי ספק פיקוח נפש, שהרי אם יגדל ולא ימול יתחייב כרת, הוה אמינא דמספקא דוחה שבת. ואף על גב דאיכא ספק ספיקא לומר שמא לאו בר חיובא הוא, ואם תמצא לומר בר חיובא הוא שמא ימול אותו אביו אחר שבת טרם שיגדל, עם כל זה הלא אפילו בספק ספיקא דוחה שבת, וכמו שכתבו התוספות יום הכיפורים שם. לכך איצטרך קרא דערלתו לומר דאין ספק דוחה שבת, לדרשה ממש, דלא כאסמכתא. והוא דבר ברור ואמת לדעתי: אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו' [יב, ב"ג]. במדרש (ויק"ר יד, ז) הדא הוא דכתיב (קהלת יא, ב) תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי נדה, וגם לשמונה אלו שמונת ימי מילה, אמר הקב"ה אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן ואתה מולו לשמונה ימים, הוי וביום השמיני וכו':

בהקדם להבין הסמיכות, מה כתיב למעלה (יא, מה-מז) כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים וגו' להבדיל בין הטמא וגו', אשה כי תזריע וילדה זכר וגו', על פי דכתיב (שמות יג, ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו' כי בחוזק יד הוציא וגו' ולא יאכל חמץ, ומפרש מוזלה"ה על פי מה שכתב הרמב"ם (חמץ ומצה פ"א ה"ז) דחצי שיעור אסור מן התורה מדכתיב ולא יאכל, עיין שם ביאורו. ומכאן רמז לחמץ שהוא במשהו (פסחים ל.), מדכתיב ולא יאכל, דקאי על הנאכל, אף משהו בכלל. והנה הטעם דחמץ במשהו, הוא משום דאז לא יכלו להתמהמה (שמות יב, לט) אף משהו, שכבר היו במ"ט שערי טומאה (זוהר חדש יתרו נב.), ולכך הוצרך להיות בחוזק יד כידוע (עי' באר מים חיים, פר' שמות עה"פ וישב משה, אות ב). וזהו שנאמר זכור את היום הזה (דייקא) אשר יצאתם ממצרים וגו' כי בחוזק יד הוציא וגו' (לפי שלא יכלו להתמהמה, לכך) ולא יאכל חמץ, אפילו משהו, ע"כ דבריו בספר ישמח משה (ס"פ בא, ד"ה עוד יתבאר). וזהו שנאמר כי אני ה' (דייקא) המעלה אתכם מארץ מצרים וגו', אני ולא מלאך (זוהר וירא קיז.), מחמת שהיו במ"ט שערי טומאה עד שלא יכלו להתמהמה אף משהו היה מוכרח להיות כביכול על ידי עצמו, לכך להבדיל בין הטמא ובין הטהור, בין נשחט חציה של קנה לנשחט רובו כפירוש רש"י, שהוא משהו, והבן: באופן אחר נראה, דאהא דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר אמרו חז"ל (ברכות ס. נדה לא.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, ובגמרא שבועות פרק ב' (יח ע"ב) כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין ליה בנים זכרים, דכתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור (היינו סמוך לוסתה, שהוא אמצעי בין טמא לטהור) וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר. ולכאורה הוי תרתי דסתרי אהדדי. ובזוהר (תזריע מב ע"ב) הקשה כעין זה, דמהפסוק משמע דתליא באשה מזרעת תחלה, והכא את אומר דהקב"ה גוזר. ומוזלה"ה (ישמח משה, ר"פ תזריע) תירץ קושית הזוהר, דאצל המון עם ההולכים בטבע תלוי במי שמזריע תחלה, אבל אצל הצדיקים הדבקים בה', הם למעלה מהטבע, והקב"ה גוזר. ועל פי זה פירש המדרש (ויק"ר יד, א) הדא הוא דכתיב (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני, זכה אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, לא זכה אומרים לו יתוש קדמך. היינו שהוא ניתן תחת הטבע. ואם כן לא קשה מידי, עיי"ש:

וכמו כן נאמר לענין זה, שמי שפורש סמוך לוסתה הויין ליה בנים זכרים אף אם היא אינה מזרעת תחלה, כי התורה והישראל הם למעלה מהטבע. וזהו שנאמר כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים, אני ה' דייקא, כי מצד המזל והטבע אין עבד בורח ממצרים (מכילתא יתרו פ"א), רק הקב"ה הגביהם למעלה מהמזל והטבע, כי אז היה מזל טלה למעלה מכל המזלות (זוהר פינחס רנא.), וצוה הקב"ה לשוחטו לפסח, ומאז העלה אותם למעלה מהטבע והמזל כידוע, ולכך כתיב המעלה דייקא. לכך אני מצוה אתכם להבדיל בין הטמא ובין הטהור, לפרוש סמוך לוסתה. ובזכות זה, אם כי מכח הטבע ראוי אשה כי תזריע (תחלה) וילדה זכר וגו', (עם כל זה אם) כימי נדת דותה תטמא, כלומר אם בזמן שהיא כימי נדת דותה היינו סמוך לוסתה תטמא, תחזיק עצמה לטמאה לפרוש מבעלה, אז אני נותן לך בן זכר וביום השמיני ימול וגו':

וזהו שאמר המדרש, תן חלק (מימי טהרה, היינו סמוך לוסתה) לשבעה, אלו שבעת ימי נדה, וגם לשמונה אלו שמונת ימי מילה, אמר הקב"ה (דייקא) אם שמרת ימי הנדה, לבלי לנגוע בקציה אפילו בסמוך לוסתה, אני נותן לך בן ואתה מולו לשמנה ימים, כדפירשתי. וגמר אומר (קהלת שם) כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ, ולכאורה לפירוש המדרש מה ענינו לכאן. ולדרכנו ניחא, ויבואר כמין חומר על פי מה שכתבו הרא"ה (בדק הבית, בית ז שער ב) והנודע ביהודה (מהדורה קמא יו"ד סי' נה-נו) אף על גב דקיימא לן (ש"ך יו"ד סי' קפד סק"ה) וסתות דרבנן, סמוך לוסתה דאורייתא, דשמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן (גיטין כח ע"ב), הכי נמי שמא ראתה לא חיישינן דמוקי אחזקת טהרה, שמא תראה חיישינן. וזהו שאמר טעם על תן חלק לשבעה, לפרוש סמוך לוסתה, כי לא תדע מה "יהיה" (דייקא לעתיד) רעה על הארץ, והבן: וכבר ראיתי בספר קדמון שפירש מאמרם אם שמרת ימי נדה כו' ואתה מולו לשמנה ימים, הכוונה בזה על פי מה דאיתא במדרש להלן (ויק"ר טו, ה) אשה כי תזריע, וסמוך ליה (יג, ב) אדם כי יהיה וגו', מי גרם לולד שיהיה מצורע, אמו שלא שמרה ימי נדתה. וזהו שאמר אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן (שלא יהיה מצורע) ואתה (בעצמך) מולו, שלא תצטרך לשאול פי חכם כדת מה לעשות להורות לך דרש חז"ל (שבת קלב ע"ב) בשר אף שיש שם בהרת יקוץ, ע"כ דבריו. והוא דחוק:

והנה דלה לי כו' ואנא אשכחנא מרגניתא טבא תותיה לפרש על דרך זה היטב, ובזה נבין הא דלא כתיב ימול, כי אם ימול בשר ערלתו, מבנין יתפעל, ופירש התרגום יתגזר. והוא על פי דאיתא בשבת פרק רבי אליעזר דמילה דף קל"ג (ע"א) בשר אף על פי שיש שם בהרת יקוץ, הא למה לי קרא, דבר שאין מתכוין הוא ושרי, אמר אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודה דאין מתכוין אסור, רבא אמר אפילו תימא רבי שמעון, מודה רבי שמעון בפסיק רישא. ואביי כו', בתר דשמעה מרבא סברה כו'. ותו פריך, ואביי לרבי שמעון האי בשר מה עביד ליה, ומשני באומר לקוץ בהרתו מתכוין, ובקטן באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו מתכוין. ופריך ואי איכא אחר ליעביד אחר, דאם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ומשני דליכא אחר. והנה הרא"ש פרק הבונה (שם פי"ב סי' א) הביא פירוש הערוך (ערך פסק [הא']) אהא דלא צריכא דקעביד בארעא דחבריה (שם קג.), שאינו נהנה כלל לכך שרי. דהא דמודה רבי שמעון בפסיק רישא היינו בדבר שנהנה, כגון דעביד בארעא דידיה, וכגון האב הקוצץ בהרת בנו בשעת מילה שהוא נהנה בדבר. אבל פסיק רישא דלא ניחא ליה, כגון בארעא דחבריה, ואחר הקוצץ בהרת במילה, שרי. ומביא ראיה מהא דאמר ואי איכא אחר ליעביד אחר, ומשני דליכא, אבל אי איכא אחר שרי בלא טעם דעשה דוחה לא תעשה, אף על גב דפסיק רישא הוא, מאחר שאינו נהנה שרי. וכתב הרא"ש דלאו ראיה הוא, דהאי לא קאי אמסקנא דמודה רבי שמעון בפסיק רישא, אלא לפי הסלקא דעתא דמעיקרא דהוי משני אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודה כו', עיי"ש. ולתרץ דעת הערוך נראח לי דאיהו מפרש דהא דפריך ואי איכא אחר ליעביד אחר קאי גם למסקנא דמודה רבי שמעון בפסיק רישא, אפילו הכי באחר דלא נהנה שרי. וכן כתב הקרבן נתנאל (שם אות ה), עי"ש: נמצינו למדין לפי שיטת הערוך, אם יש שם בהרת אם יש שם אחר ימול על ידי אחר שהוא אינו מתכוין לקוץ הבהרת, ואף על גב דפסיק רישא הוא, כיון דלא נהנה שרי. והאב אסור לו למולו, דלגבי האב הוה ליה פסיק רישא דניחא ליה, והוה ליה כמתכוין. וזהו שנאמר ימול, יתגזר על ידי אחר שלא בכוונה, בשר ערלתו אם יש שם בהרת, כדרש חז"ל בשר אף שיש שם בהרת יקוץ. ולא על ידי האב, דהוה ליה מתכוין. ולכך כתיב ימול מבנין נפעל, דקאי על אומרו בשר, שדרשו אף שיש שם בהרת, שנגזר על ידי אחר שלא בכוונה, כאמור. וכל זה ביש שם בהרת צרעת מוכרח למול על ידי אחר לקוץ בהרתו שלא בכוונה ואסור להאב למולו, אבל אם שמרת ימי נדה אז לא יהיה הבן מצורע. וזהו שאמרו אני נותן לך בן ואתה (בעצמך) מולו לשמנה ימים, והבן: אשה כי תזריע וגו' [יב, ב]. במדרש (ויק"ר יד, א) הדא הוא דכתיב (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני וגו'. ונראה לי בזה כוונה עמוקה בהקדם דברי העיקרים מאמר שלישי פרק ל"א, התכלית המושג אל הנפש בהיותה בגוף מצד קיום מצות התורה, אינו אלא שתקבע בנפש תכונה יראת השי"ת, וכשיהיה בה התואר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא, תתעלה הנפש ותוכל להשיג החיים הנצחיים שהוא הטוב הצפון לצדיקים, כמו שאמר הכתוב (שם לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. עוד שם בפרק ל"ב, ענין היראה הוא הסג הנפש אחור והתקבץ כחותיה אליה כשתשער איזה דבר מחרידה, עי"ש בארוכה. עוד שם פרק ל"ג, הדבר הנותן שלימות אל המצוה כדי שיושג על ידה התכלית המכוון בה הוא השמחה כו', ולזה אמר (שם ק, ב) עבדו את ה' בשמחה. ולפי זה ראוי שנשאל, אם עבודת השי"ת אי אפשר שתושג על השלימות אלא אם כן היא בשמחה ובטוב לבב, ונתבאר בפרק העבר שעיקר העבודה להשי"ת ראוי שתהיה ביראה, והיראה דבר המחריד הלב ומעציב אותו, ואיך אפשר שתהיה עבודת השי"ת מושגת בעצבון ובשמחה עם היותם הפכיים. והיתר זה הקושיא הוא, כי האדם כשיעשה פעולתו כראוי יורה זה על בריאת נפשו ושלימות שכלו, וכאשר ימצא האדם בנפשו המדרגה הזאת מן היראה מפחד ה' יתברך, ראוי שיהיה שש ושמח ביראה ההוא, לפי שזה יורה על בריאת נפשו ושלימות שכלו. וזהו שאמר הכתוב (שם ב, יא) עבדו את ה' ביראח וגילו ברעדה, כלומר גילו באותו רעדה, עיין שם אמרי נועם ומתוקים מדבש:

והנה, זה ניחא להתיר מה דקשיא ליה איך יתכן החרדה והשמחה בנושא אחד, אמנם אכתי קשיא הלא הוא בעצמו כתב לעיל ענין היראה הסג הנפש אחור והתקבץ כחותיה, והנה ענין אהבה הוא פיזור הכחות והתקרבות אל הדבר הנאהב, ואיך יתכן זה שני דברים הפכיים כאחת, וזה לא נתיישב בתירוצו. ויתכן היתר ספק זה על פי מה שכתוב בספרן של צדיקים לפרש דרכו של איש לחזור אחר אשה (קידושין ב ע"ב), כי כבר אמרו חז"ל (ברכות לג ע"ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, משמע אפילו אהבה הוא בידי שמים, רק יראת שמים הוא בידי אדם, כשמשער בלבו גדולת הבורא ב"ה ומעריך שפלות עצמו ומשים את הבורא ב"ה לנגד עיניו מיד יגיע אליו היראה וההכנעה והפחד, כמבואר בהגה"ה באורח חיים סימן א' (ס"א), עי"ש. וכשיש לאדם יראת שמים, אז נותן לו השי"ת מדת אהבה במתנה. ויראה נקרא אשה, כידוע מזוהר הק' (עי' הקדמת תקוני זוהר, ו.), כדכתיב (משלי לא, ל) אשה יראת ה', ואהבה נקרא איש. וזהו כוונת דבריהם, דרכו של איש היינו אהבה לחזור אחר אשה יראת ה', ע"כ דבריהם. אם כן מעיקרא אין כאן קושיא, כיון שאין זה בחוק אנושי, רק במתנה מהבורא, הלא הוא כל יכול גם בשני הפכיים, ועושה לאדם שיהיה מוכן לקבל יראה ואהבה אם היותם הפכיים:

ועיין בעיקרים מאמר רביעי (סוף) פרק ט"ז באורך מזה וז"ל, ולזה לא תהיה התפלה ראוי אלא להשי"ת, שהפעולות המגיעות ממנו הם על צד הרצון, ויש בידו כח לרצות ושלא לרצות, ולעשות דבר והפכו, ולעשות חסד חנם, הן שיהיה המקבל ראוי לכך או בלתי ראוי, עי"ש. ומזה תלמוד לעניננו. ונוכל להסביר הדבר קצת, כשאדם גדול רואה שהבא אליו ירא וחרד ממנו, אז תושיע לו ימינו לקרבו אליו ולדבר אתו דברי אהבה, ואז תבער בלבו אהבה לאדם הגדול ההוא, והבן:

ובכן נאמר שזה רימז הכתוב ואמר אשה כי תזריע, אם תזריע אשה יראת ה', אז ממילא וילדה זכר, בחינת אהבה, כי דרכו לחזור אחר אשה, כאמור. והנה כבר הקדמנו כי ענין יראה הוא הסג הנפש אחור, וממילא מובן כי ענין אהבה הוא התקרבות ולקדם פני הדבר הנאהב, וכדכתיב (תהלים צה, ב) נקדמה פניו בתודה וגו'. וזהו שאמר המדרש, הדא הוא דכתיב (שם קלט, ה-י) אחור וקדם צרתני, כלומר אחור היינו בחינת יראה שענינו הסג הנפש אחור, וקדם היינו בחינת אהבה לקדם פני הנאהב, צרתני, שכל תכלית היצירה היה למען תשיג הנפש בחינת יראה ובחינת אהבה. ואיך יתכן זה, הלא הם שני הפכיים, כעין קושיא הנ"ל, ועל זה מתרץ ותשת עלי כפכה, כלומר שבאמת אין זה מכחי, כי אם שאתה השם תשית עלי כפכה, היינו להיות שתי ידים הן יראה ואהבה זוכות כאחת, וכמו שפירשתי אשה כי תזריע אז וילדה זכר כנזכר לעיל. וזהו שאמר, כי לולי עזר השם יתברך פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, כי הן שני הפכיים, כי מרוב אהבה אנה אלך מרוחך הנדיבה להתקרב אליך, הנקרא הליכה, ומרוב פחד ואנה מפניך אברח, אם אסק שמים שם אתה וגו' אשכנה באחרית ים גם שם ידך תנחני, אם כן אי אפשר להיות שניהם נצמדים יחד, כי אם ותאחזני ימינך לקרבני אליך וליטע בלבי אהבתך, כמו שנתבאר לעיל:

ונקדים עוד מה שכתב השל"ה (בעשרה מאמרות, מאמר ג'ד אות נז-נח) כי יש ארבע מדרגות, א' יראת העונש, ב' יראת הרוממות, ג' אהבה, ד' יראה הגדולה מאהבה. וזהו שאמר דוד (שם קטז, טז) "אני", היינו העובד מיראת העונש, דהוה ליה עיקר העבודה לצורך עצמו. אחר כך "עבדך", היינו יראת הרוממות, כעבד הירא מאדונו. אחר כך "בן", העובד מאהבה, בחינת בן אל אביו. ואחר כך בן "אמתך", היינו יראה הגדולה מאהבה, כעבד הגדל בפלטרין של מלך, ע"כ דבריו. ובזה נוכל להבין מה שאמרו חז"ל (ברכות ס.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, כלומר כשיש לו יראת שמים המכונה אשה יראת ה', אז יולדת זכר, היינו בחינת אהבה. אחר כך איש מזריע תחלה, היינו בחינת אהבה, יולדת נקבה, יראה הגדולה מאהבה, והבינהו: אשה כי תזריע וילדה זכר [יב, ב]. במדרש (ויק"ר יד, א) הדא הוא דכתיב (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני וגו'. עוד שם (יד, ב) הדא הוא דכתיב (איוב לו, ג) אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק, מחשבין אנו לשמו של הקב"ה, שהיינו רחוקים וקרבנו לו. יתבאר על פי מה שאמרו (ברכות סא.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, וסוד הדבר מבואר בספרים הקדושים, כי ביציאת מצרים היה בבחינת אתערותא דלעילא, איש מזריע תחלה, לכך ילדה נקבה, ונאמר לפניו שירה חדשה. אבל לעתיד שיהא הגאולה מצדנו, כי כלו כל הקצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה (סנהדרין צז ע"ב), אז כאשר נשובה אל ה' ויגאלנו יהא הגאולה בבחינת זכר, ונאמר לפניו שיר חדש כידוע (שהש"ר א, לו):

וכן הוא בדוגמא עליונה, כדאיתא בזוהר פרשה זו דף מ"ה (ע"א), בשעתא דקודשא בריך הוא אשתכח בה בכנסת ישראל, והיא מתערת רעותא לגביה בקדמיתא [כו'], כדין (אתגליא) [אתמליא] מסטרא דימינא וכו'. ויש להבין לשונו הקדוש מה דפתח בשעתא דקודשא בריך הוא אשתכח בה בכנסת ישראל, דזה לכאורה שפת יתר, והיה די לומר בשעתא דכנסת ישראל היא מתערת רעותא לגביה וכו':

אבל כוונת הדברים נראה לפרש, דידוע (איכ"ר ה, כא) הוויכוח שבינו יתברך ובינינו, שהוא אומר (מלאכי ג, ז) שובו אלי ואשובה אליכם, ואנחנו אומרים (איכה ה, כא) השיבנו ה' אליך ונשובה. והענין מבואר ברד"ק ירמיה ל"א (כא) על הפסוק כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר, כלומר לא כמו עתה שדרכו של איש לחזור אחר אשה (קידושין ב ע"ב), כי אם נקבה תסובב גבר, כאמור בנבואת הושע (ג, ה) אחר ישובו בני ישראל וגו'. והנה כבר שמענו משמו של הגאון הק' מה"ר שמעלקא זלה"ה מניקלשבורג וכמדומני שנדפס בספרו דברי שמואל, שאנחנו מבקשים השיבנו ה' אליך ונשובה, כלומר השיבנו תחלה ועם כל זה יחשב בעיניך כאלו ונשובה אנחנו תחלה, חדש ימינו כקדם, פירוש כאלו אנחנו היינו מקדמים פניך תחלה. והוא על דרך (סנהדרין כב ע"ב) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, נמצא הוא המתחיל ומקדים, ואחר כך אשה מזרעת תחלה. כמו כן הוא יתברך כל יכול לעשות שני הענינים, שהוא מתחיל ויעשה אותנו כלי מוכשר תחלה, ואחר זה אנחנו נשובה תחלה, ע"כ דבריו. וזהו שכתב הזוהר בשעתא דקודשא בריך הוא אשתכח בה בכנסת ישראל, ר"ל שהוא המתחיל לעשות כלי מוכשר, והיא מתערת רעותא לגביה בקדמיתא, כדין (אתגליא) [אתמליא] וכו', והבן:

ובזה פירשתי (פר' ואתחנן ד"ה והנה) הפסוק (דברים ג, כג-כד) ואתחנן וגו' לאמר וגו' אתה החלות להראות וגו' גדלך וגו', ר"ל שאתה המתחיל, וגם (שם, כה) אעברה נא, ר"ל שאהיה גם אני המקדים (מלשון (שמואל-ב יח, כג) ויעבור את הכושי). ושלא תאמר הלא זה שני הפכיים, לזה הקדים ואמר אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך, כי ביכולתך לקיים שניהם. וזהו שאמר הנביא אחר ישובו בני ישראל וגו', כלומר אחר שיעשה אותם כלי מוכשר לכך ישובו הם תחלה:

וזהו שנאמר כאן, אשה כי תזריע (תחלה) וילדה זכר, ואיך אפשר, הלא כתיב (איוב מא, ג) מי הקדימני וגו', על זה אמר המדרש הדא הוא דכתיב אחור וקדם צרתני, שאני אחור אחר עשותך אותי כלי, וקדם להזריע תחלה, ותשת עלי כפכה תחלה לעשות אותי כלי מוכשר. וזהו שנאמר אשא דעי למרחוק, למה שהיינו רחוקים וקרבנו, ולפועלי אתן צדק, שהוא קרבנו לעשות אותנו כלי להזריע תחלה, והבן: אשה כי תזריע וילדה זכר [יב, ב-ג]. במדרש (ויק"ר יד, א) הדא הוא דכתיב (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני, זכה נוחל שני עולמות הזה והבא, ואם לאו בא ליתן דין וחשבון, שנאמר (שם) ותשת עלי כפכה. ופירש היפה תואר לעיל ספר בראשית פרשה ח' (אות א ד"ה רבי), אחור היינו עולם הבא באחרונה, וקדם היינו עולם הזה. והוא דוחק קצת:

ולי יש לפרש הפסוק בדרך אחר ולקשרו לכאן, והוא על פי מה שכתב בסדורו של שבת (ח"ב דרוש ד פ"א מאמר א) לפרש מאמר חז"ל (ראש השנה יז ע"ב) על הפסוק (שמות לד, ו) ורב חסד ואמת, בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד. ענינו, כי אמרו חז"ל (ויק"ר כז, ב) על הפסוק (איוב מא, ג) מי הקדמני ואשלם, מי מל את בנו עד שלא נתתי לו בן, ומי עשה מזוזה עד שלא נתתי לו בית, מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית. דלכאורה הוא דבר שאי אפשר לאדם למול ולעשות מזוזה וציצית קודם שנותן לו בן או בית וטלית. אבל הענין, יש מי שמכוון בעת המעשה כדי שיוליד בן וימול אותו, בונה בית לעשות מזוזה ומעקה וכדומה להכניס בו אורחים, וקונה טלית לקיים מצות ציצית, וזה מקדים מעשה המצוה במחשבתו קודם להמעשה גשמית, ולזה מגיע שכר מהדין. אבל פשוטי עם, בתחלת המעשה עושה העיקר למענו, אחר זה עושה המצות התלוים בה, ולזה אינו מגיע שכר רק מכח חסדו יתברך, כי כבר שילם לו שנתן לו בן ובית וטלית טרם עשותו המצוה. ויפה אמר מי הקדימני ואשלם, היינו מהדין, כי אפשר להקדימו במחשבה הטובה קודם המעשה, ומחשבתו נחשב למעשה ומגיע לו מהדין. אבל מי ומי ההולכים ועושים ככה. וזהו שאמרו בתחלה, מי שמקדים המצות בתחלת המעשה, ואמת, נוהג עמו במדת אמת, כללות חסד וגבורה המכונה (הקדמת תקוני זוהר, יז.) שתי ידים. ולבסוף, מי שאינו מקדים המצוה במחשבה, אלא עשהו לבסוף אחר המעשה, אז נוהג בבחינת ורב חסד, ע"כ דבריו, הובא לעיל פרשת בראשית (ד"ה ויובן):

והנה, כאן אמר כי תזריע וילדה זכר, למה לי כי תזריע, היה לו לומר כי תלד זכר. אלא הכוונה, הכתוב יאמר להאיש (המצוה על פריה ורביה) בלשון נוכח, אשה כי תזריע וילדה זכר וגו', ר"ל בשעת זריעה תכוון להוליד זכר, וביום השמיני ימול. ועל זה אמר אחור וקדם צרתני, כלומר שצרתני באופן שהבחירה בידי לעשות המצות בבחינת אחור אחר המעשה, וקדם בבחינת קדם להקדים במחשבה המצוה קודם המעשה, ותשת עלי כפכה, ר"ל תמדד עלי כמדתי, בתחלה בחינת קדם, ואמת, בהתכללות שתי ידים, ולבסוף בבחינת אחור, ביד אחת מדת החסד. ועיין מה שכתבתי עוד להלן פרשת אמור (ד"ה ועל פי, ואילך) על הפסוק (כב, כז) שור או כשב וכו' כי יולד: ועל דרך המדרש להלן (ויק"ר יד, א) שפירש זכה אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, לא זכה אומרים לו יתוש קדמך, אמר רבי שמלאי כשם שיצירתו אחר כל בהמה חיה ועוף כך תורתו מתפרשת וכו', שנאמר (לעיל יא, מו) זאת תורת הבהמה, אחר כך אשה כי תזריע וגו', יש להוסיף טעם לזה, להורות לבני אדם להיות נבזה בעיניו ושפל מכל אפילו מבהמה חיה ועוף, וידמה בדעתו שלא זכה ויתוש קדמו, כי היתוש לא חטא, והאדם אין צדיק אשר וגו' ולא יחטא. וכשהוא בכל עת בבחינה זו, לבו דוי ונשבר ונדכה בהכנעה רבה, ושב אל ה' בתשובה, ועל ידי זה הוא נעשה מיד קודם לכל. וזהו שנאמר אחור, כשהוא בעיניו אחור לכל מעשה בראשית, אז הוא קדם לכל: או יאמר אחור וקדם צרתני, גם המדרש להלן (שם, ב-ג) אשה כי תזריע, הדא הוא דכתיב (איוב לו, ג) אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק וכו'. וסוף דבריו, רבי לוי אמר, הולד במעי אמו חבוש בבית האסורים, ובא הקב"ה והתירו משם, צריך להחזיק לו טובה. דבר אחר אשה כי תזריע, חיים וחסד [עשית] עמדי ופקודתך שמרה רוחי (שם י, יב). ושורש דבריו, הולד שרוי במעי אמו והקב"ה משמרו שלא יפול וימות, עי"ש באורך חסדי ה'. הנה מספר חסד ה' על האדם מעת יצירתו, תחלה סוגר דלתי בטנה שלא יפול וימות, אחר זה פותח שערים ומוציא אסורים בכושרות. וזה שני הפכיים. וכמו כן האדם צריך שיהיה לו מדות הפכיות, בחינת צמצום לעולם הזה, שלא יתקנא באדם שיש לו טוב עולם הזה יותר ממנו, כי אם יסתפק במועט בלב שמח, כמו שאמרו (אבות פ"ד מ"א) איזהו עשיר השמח בחלקו, ואי אפשר לשמוח בלתי על ידי מדת הסתפקות. אבל לענין תורה ומצוה יחמוד ויתאוה לעלות מעלה מעלה, ויקח ראיה מהגדול ממנו בתורה ומצות, ויקנא בו לאמר מתי אעשה גם אנכי כמוהו ללמוד תורת ה' לשמה לשמור ולעשות ולקיים באהבה וביראה כל הימים. וזה שנאמר (משלי כג, יז) אל תקנא בחטאים כי אם ביראת ה' כל הימים, ר"ל בזה מותר להתקנאות, וקנאת סופרים תרבה חכמה (בבא בתרא כא.):

ובזה פירשו המפורשים, וידעת היום והשבות אל לבבך וגו' בשמים ממעל, כלומר בעניני שמים הוא עבודת הבורא יתברך תקח ראיה ממעל לך, ועל הארץ, בענין ארציות מתחת (דברים ד, לט), תקח ראיה להסתפק במועט ממי שהוא תחתך. וכבר אמרו המפורשים שזה בקש דוד (תהלים פו, ד) שמח נפש עבדך, היינו שיהא לי לב שמח בהסתפקות, כי אליך ה' נפשי אשא לעלות למעלה למעלה, וזה שני הפכים, וצריך סיוע דילך, ע"כ דבריהם:

וזהו שאמר הכתוב אשא דעי למרחוק, להגיע למדרגה רחוקה ממני להתקרב אליו יתברך, ולפועלי היינו לענין עולם הזה שהכל מיד ה', כמו שאמרו חז"ל (נדה טז ע"ב) שהקב"ה גוזר על הטפה חכם או טיפש, חלש או גבור, עני או עשיר, אם כן בבחינה שבראני חלש או עני אתן צדק, לצדקו במעשיו, כי אין לי יותר. וזה נגד מה שהקב"ה עושה חסד לאדם בשני הפכים כאמור, כמו כן האדם צריך לעבוד אותו במדות הפכיות. וזה שאמר אחור וקדם צרתני, להסתכל לאחור בעניני עולם הזה, וקדם למי שקדם לי במעלה בעניני עולם הבא. ואם כך עושה, זוכה ונוחל שני עולמות הזה והבא, כי שש ושמח בחלקו בעולם הזה, ויזכה לעלות למעלה למעלה לחיי עולם הבא: אשה כי תזריע וילדה זכר [יב, ב]. אפשר לומר שבא לרמז למה שכתוב בזוהר שלח קע"א (ע"א), ביום ההוא (זכריה יד, ח) דא יומא דאחיד סופא בשירותא, שירותא אקרי הוא [כו'], טמיר וגניז, ואקרי ההוא, "ה' הוא", לאחזאה סופא דכל דרגין דאיהו שירותא כו'. ופירש העטרת צבי (ד"ה סופ"א) דמלכות דאדם קדמאה נעשה עתיק דאצילות, ומלכות דאצילות נעשה עתיק דבריאה, וכן בהשתלשלות העולמות מעולם עד עולם, והוא סוד (ספר יצירה פ"א מ"ז) נעוץ סופן בתחלתן, עיין שם ובמה שכתב העטרת צבי בזוהר בשלח (נב ע"ב ד"ה אמנם האיר) והכי דייקא ויושע ה' ביום ההוא (שמות יד, ל), היינו עתיקא הנקרא "ההוא". ונראה לי שזה רמזו במדרש קהלת (קה"ר ב, יז) רבי מאיר צוח לסופא דמלה רישא:

וזהו שנאמר אשה (מלכות) כי תזריע וילדה זכר, עתיק, בחינת "הוא". והיינו אחור וקדם צרתני, אחור (בעולם שלמעלה), וקדם (בעולם שלמטה ממנו), והבן: או יאמר על פי מה שאמרו חז"ל (ויק"ר לה, ז) ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם (להלן כו, ג), מעלה אני עליכם כאלו עשיתם עצמיכם. והוא על דרך (סנהדרין יט ע"ב) המלמד את בן חבירו תורה כאלו ילדו, כל שכן הלומד תורה ומשמרה הרי זה מוליד את עצמו. ועל פי זה פירש הנועם מגדים (ר"פ נח עה"פ בראשית ו, ט), אלה תולדות נח נח, כלומר בעצמו היה תולדות נח, כי איש צדיק תמים היה כו'. אמנם ידוע כי זה אי אפשר בלתי אם תחלה בראשית כניסתו לתורה ולעבודה ילמוד מזולתו, וישמע לקול הורים בחינת מקבל, אחר כך יוליד את עצמו להשפיע לאחרים, ויהיה נעשה בחינת זכר המשפיע:

והנה, ראשית העבודה יכונה בשם זריעה. וזהו שאמר לאדם, אם תהיה (בחינת) אשה (בעת) כי תזריע, (אז) וילדה (את עצמו) זכר. וזה שאמרו (ברכות ס.) אשה (בעת) מזרעת תחלה יולדת (את עצמה) זכר. אבל אם הוא בעיניו איש (בעת) מזריע תחלה, ואינו רוצה לקבל מזולתו, אז יולדת נקבה, כלומר תש כחו כנקבה שאינו זוכה להשפיע. ובזה הורה מוסר לנו להטות אזן לשמוע, והבן:

אשה כי תזריע וילדה זכר [יב, ב]. הוה ליה לומר כי תלד זכר. והנראה לי בזה על פי מה שכתב העיקרים (מאמר ג פ"ב) מפני מה ביצירת כל בעלי חיים נאמר (בראשית א, כה) כי טוב, ולא באדם. ב', בבעלי חיים נאמר למינהו (שם, כה), ולא באדם. ג', בבעלי חיים זכר ונקבה בראם, ובאדם לא נבראת הנקבה אתו. הענין, כי בעל חי בעת לידתו נגמר שלימותו, אבל באדם לא נגמר שלימותו המכוון בו כי אם אחר שיוצא הטוב שבו מכח אל הפועל, לכן לא נאמר בו כי טוב. ולזה נזכר בבעלי חיים למינהו, שזה שלימותן קיום המציאות, ובזה שניהן שוין הזכר והנקבה, לכן זכר ונקבה בראם. אבל באדם הכוונה קיום האיש חוץ המין, ובזה אין הנקבה שוה אל הזכר, ולא נבראת כי אם לעזר, ע"כ דבריו. ובזה פירש מוזלה"ה (ישמח משה) בפרשת בראשית (ד"ה ועפי"ז) מאמר (שם, כו) נעשה אדם, כלומר שנינו, אני והוא, שיעשה את עצמו בהוציא שלימותו. וזהו שאמרו (ב"ר ח, א) זכה אומרים לו אתה קדמת כו', עי"ש. וכן פירש הנועם מגדים (ר"פ נח) אלה תולדות נח נח, כלומר שהוליד את עצמו, כי איש צדיק תמים היה כו':

והנה, מובן כי ההבדל בין זכר לנקבה היינו בסתם אשה דעלמא שאינה כי אם לעזר, אבל אשת חיל הרודפת אחר מצות המוטל עליה ומעשים טובים, ומרבה בצדקה וחסד להשפיע מטוב ביתה לזולתה, היא מוציאה שלימותה מעצמה ונחשבת כזכר. ובפרט הרי ההבדל בין זה לזה כי זכר משפיע ונקבה מקבלת, אבל אם הנקבה משפיעת טוב היא זכר, וכבר פירשו מאמרם (פסחים סה.) אשרי מי שבניו זכרים, היינו אפילו בנותיו בכלל בניו יחשבו לזכרים אם מטיבים מעשיהם כזכר, אוי לו למי שבניו נקבות, היינו שאפילו הזכרים אם אינם הולכים בדרך הישר הם חשובים כנקבות. וכבר אמרו (בבא קמא יז.) אין זריעה אלא צדקה, שנאמר (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה. וזהו שנאמר אשה כי תזריע (צדקה ומעשים טובים, אז) וילדה (את עצמה) זכר, והבן: ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה [יב, ד]. פירש רש"י, לא מפיק ה"א, והוא שם דבר, כמו טוהר. ימי טהרה, מפיק ה"א, ימי טוהר שלה. יש להבין מפני מה אחרי מלאת הל"ג לזכר וס"ו לנקבה נקרא ימי טהרה שלה יותר מהל"ג וס"ו שאינם שלה, והדבר פלא. ועיין בספר עטרת צבי על הזוהר (תזריע מג ע"ב בשו"ת) שכתב בזה דברים העומדים ברומו של עולם עמוקים מני ים, כדרכו בקודש:

ולפי קט שכלי אפשר לומר בזה על פי המשל של החובות הלבבות בשער הבחינה (פ"ג) כי מה שעוסק בעניני עולם הזה שאינו אלא צרכי הגוף זה שיש לו אינו שלו, אבל מה שעוסק בצרכי הנפש מצות ומעשים טובים זה של האדם עצמו, עי"ש. ובזה פירש הסדורו של שבת (ח"ב דרוש ד פ"א מאמר ג-ד) והבאר מים חיים פרשת לך (אות ב) דזהו שאמר הכתוב (במדבר ה, י) ואיש את קדשיו (מצות ומעשים טובים) לו יהיו, שהן שלו:

והנה, בל"ג וס"ו שאינה טהורה אלא לבעלה, שאז אי אפשר להתעבר תיכף אחר הלידה שאבריה מתפרקין, אין טהרתה רק לצורך עולם הזה, כמאמרם ז"ל (נדה לא ע"ב) למה מילה בשמיני שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצבים, מכלל דבשבעת ימי טומאה עצבים, ואחר כך שמחים שמחה גופנית שאין בה מצוה, לכך קאמר תשב בדמי טהרה לא מפיק ה"א, שאינם שלה, כי בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא. אמנם במלאת הימים ל"ג וס"ו, שאז מותרת לכנוס למקדש ואוכלת תרומה וקודש, טהרתה לה לעצמה צרכי הנפש, לכך נקרא ימי טוהר שלה. והבן כי נכון:

והקריבו לפני ה' וכפר עליה וגו' [יב, ז]. יובן על פי מה שכתב בספר באר מים חיים לפרש הפסוק (יג, ב) אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת וגו' והובא אל אהרן הכהן (פר' תזריע סד"ה אדם), ובפסוק (להלן יד, ב) זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא את הכהן (פר' מצורע, דבור ראשון), ושורש הדברים, שצדיקים באותו דבר שחוטאים בו מתרצים (תנחומא בשלח כד), ועם אותן המדות שהיו מקודם לרעה, עתה בזה עובדים את ה' יתברך. ולזה אסמכיה לדין יולדת, כמו ששם אחר שבוע לזכר ושבועים לנקבה הדם טהור, ונעשה טהור מטמא, כי דם נעכר ונעשה חלב (נדה ט.), כמו כן יכול אדם לעשות מטמא טהור, עי"ש:

וזהו שאמר הכתוב והקריבו לפני ה', שמתחלה יקרב עצמו להשי"ת, כי החוטא נקרא רחוק, ובעשותו תשובה נעשה קרוב, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ז ה"ו), ועל דרך שכתב הזוהר (בשלח מז.), ופרעה הקריב (שמות יד, י) לבן של ישראל לאביהם שבשמים. וכפר עליה (על נפש החוטאת, אחר כך) וטהרה ממקור דמיה, לעשות ממקור החטא סימן טהרה, לעבוד באותו התאוה וכדומה להשי"ת, וכמבואר שם בספר הנ"ל. וכי תאמר מי יתן טהור מטמא, על זה אמר זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה, כלומר שנוכל ללמוד דבר זה מיולדת, דקודם לכן טמא ואחר שבוע או שבועיים טהור, וכאמור. והבן:

או יאמר על פי מה דאיתא ביומא (פו ע"ב) תשובה מיראה זדונות נעשה לו כשגגות, תשובה מאהבה זדונות נעשה לו כזכיות. וזהו שאמר (יב, ז) תחלה והקריבו (יקריב את עצמו) לפני ה', היינו מכח יראה הבא מכח אדני, שהוא דינא דמלכותא דינא (זוהר משפטים קיח.), והוא השער שלפני הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו. וכן הוא בזוהר תרומה (קע ע"ב), לפני ה', ההוא דקאים קמיה קודשא בריך הוא, עי"ש. וכפר עליה (אחר כך) וטהרה ממקור דמיה, היינו לעשות תשובה מאהבה עד שהזדונות יתהפכו לזכיות, וממקור החטא יהיה מקור הטהרה:

והנה, מוזלה"ה (ישמח משה, פר' האזינו, ריש קמו ע"ג) חדת לן דאם רבים עושים תשובה אפילו רק מיראה הזדונות נעשה זכיות, ובזה פירש הוא ז"ל ארפא משובתם אוהבם נדבה (הושע יד, ה), ע"כ דבריו ז"ל. ובזה יבואר תורת המסורה, וטהרה ממקור דמיה, במקהלות ברכו אלהים אדני ממקור ישראל (תהלים סח, כז). ענינו, כי אמר וטהרה ממקור דמיה, היינו לעשות מזדונות זכיות, והנה אין זה אלא בתשובה מאהבה, וזה לא דבר קטן ואין יד כל אדם משגת. לזה מצא רפואה לזה ואמר במקהלות (היינו ברבים) ברכו אלהים, אדני, היינו אפילו מיראה הבא מכח שם אלהים ואדני, אז ממקור ישראל, נשפע אהבה ממקור העליון, כי מקו"ר גימטריא שמ"ו וגימטריא רצו"ן, על דרך אוהבם נדבה, ואז נעשה טהרה וזכיות, ונסלח לכל עדת בני ישראל. ועל דרך (הושע יא, א) כי נער ישראל ואהבהו, וכדכתיב (מלאכי א, ב) אהבתי אתכם אמר ה', והבן. ועיין מה שכתבתי בפרשת מסעי (מד"ה עוד יתבאר) על הפסוק (במדבר לג, כה) ויסעו מחרדה:

אדם כי יהיה כו' [יג, ב]. (בויק"ר טו, ג) הדא הוא דכתיב (איוב לח, כה) מי פלג לשטף תעלה כו', אית אתרין שקורין לשערה שיטפא. מעשה בחסיד אחד שהיה אומר אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקב"ה גומא בפני עצמה, שלא תהא אחת מהן נהנה מחברתה, וביקש לצאת, אמרה לו אשתו ומה אם כל שער ושער ברא לה הקב"ה מעין בפני עצמו, אתה לא כל שכן שיזמין לך הקב"ה פרנסה (כך הגירסא בתנחומא (תזריע ו)ן. ועל פי זה פירשתי הא דכתיב בתהלים ל"ב (ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים וכו', ופירש רש"י ברכות דף ח' (ע"א ד"ה יתפלל לעת מצא) שיהיה מצוי לו כשיצטרך. ואפשר לומר דקאי על הפרנסה, שיהיה מצוי לו, כי רק לשטף (שער) מים רבים (מכל גומא, ואם כן) אליו לא יגיע פרנסה, בתמיה: מזה מוסר השכל לבלי לנגוע בקצה חברו, ולבלי להתאוות ולחמוד את שאינו שלו, ושלא להשיג גבול חברו, כי הקב"ה מזמין ומכין מזון לכל בריותיו לכל גויה וגויה די מחסורה, כמו שמזמין מעין לכל שער, כל שכן לכל אדם. ועל פי זה פירשתי ה' רועי לא אחסר בנאות דשא ירביצני (תהלים כג, א-ב), על פי מה שכתבו חז"ל (חולין ס.) על הפסוק (בראשית א, יב) ותוצא הארץ דשא כו' למינהו, אם שלא נאמר בצווי למינהו, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן מאילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא נאמר למינהו, אנו על אחת כמה וכמה. והיינו בנאות דשא, שיצאו כל אחד למינהו ולא נתערבו באינו מינו, ירביצני לבלי להשיג גבול חברי, ואז על מי מנוחות ינהלני מנוחת הגוף והנפש, והבן:

והנה, בתנחומא (סי' ד) וברבה (ויק"ר יז, ג) פרשת מצורע איתא על כמה דברים נגעים באים, ומהם הגוזל את שאינו שלו, או הנכנס לתחום שאינו שלו, עי"ש. ואפשר לומר שהוא מדה כנגד מדה, על פי דאיתא במדרש (שם טו, ב), אדם כי יהיה, הדא הוא דכתיב (איוב כח, כה) לעשות לרוח משקל כו', האדם חציו מים וחציו דם, ובזמן שחוטא פעמים המים רבין כו', ולפעמים הדם רבין על המים ונעשה מצורע, הדא הוא דכתיב אדם, או דם. ר"ל, כמו שהוא משיג גבול רעהו כמו כן הדם משיג גבול רעהו הוא המים, ונעשה דם, ומזה בא הנגע:

ועל פי הדברים האלה המדרש מקושר היטב מתחלה ועד סופו להפסוק הנ"ל, שאמר מי פלג כו' מעשה בחסיד אחד שאמרה לו אין לך נימא שאין לה מעין בפני עצמו, ומזה יש ליקח מוסר לבלי לגזול שאינו שלו ולא לכנוס בתחום חברו, כי אם יהיה לבו בטוח בה' שמכין לכל אחד ואחד די פרנסתו ואין אחד נוגע מה שלחברו. ואם לא עשה כך, אזי הדם רבין על המים כמו שכתבתי לעיל, והמעיין נתייבש והשער הפך לבן, הדא הוא דכתיב אדם, או דם, והבן:

עוד במדרש, אדם כי יהיה [יג, ב], הדא הוא דכתיב (משלי יט, כט) נכונו ללצים שפטים. משל כו', כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתייראו, אמר להם משה אלו לאומות העולם, אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח [ויק"ר טו, ד]. וצריך ביאור. והנראה לי בקצרה, כי כבר אמרו (זוהר תצא רעב.) שעת אכילה שעת מלחמה, כי ישב ללחום עם יצרו לבלי יהיה בסובאי יין ובזוללי בשר יותר מהצורך לחיותו ולמלאות תאותו, כי אם לאכול רק די סיפוקו וחיותו להברות גופו לעבודת הבורא ית"ש, אשרי מי שחננו ה' בינה יתירה להעלות נצוצות הקדושים אשר באותו המאכל. וכבר כתב החובות הלבבות (שער עבודת האלקים פ"ד) שכל מעשה האדם אינו יוצא מכלל צווי ואזהרה, אם הוא אוכל רק די סיפוקו הוא בכלל צווי, ומותרות למלא תאותו הוא בכלל אזהרה, עי"ש באורך. ובמה יבחן האדם את עצמו אם אכילתו לשם שמים די סיפוקו ולא יותר, המופת על זה על פי מה שכתבו הספרים הוראת ההפרש בין עשותו דבר גשמי ותענוג גופני, שאחר עשותו לא תשאר בלבו שום שמחה ממה שכבר מילא תאותו באכילה ושתיה יתירה וכדומה, אדרבה יולד לו עצב עמה וכעין חרטה, כמאמרם ז"ל מלאים חרטות. מה שאין כן בעשותו דבר מצוה אחת ממצות ה' אשר תעשנה כהוגן, אז אחר עבור המעשה יגיל וישמח בלבבו על עשותו מצות בוראו ב"ה, כי פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט, ט), שהנפש תגיל ותשמח בעשות דבר המשיבת נפש ומשלימה, כידוע כל זה בחוש. ומזה יבחין האדם, אם אכל ויתעצב אל לבו על העבר אז ודאי עבר מגבול הסיפוק, ואם ישמח בלבבו אז סימן מובהק שאכל רק די סיפוקו לשם שמים, והוא בכלל מצוה, הבן הדברים:

והנה, לעיל הובא במדרש (ויק"ר טו, ב) כי הנגעים באים מרבוי דם, ודם בא מרבוי אכילה ושתיה יתירה המרבה דם כידוע. וזהו שאמר אלו נגעים (הבאים מרבוי הדם הבא מרבוי אכילה ושתיה) לאומות העולם, הממלאים תאותם הבהמיות. אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח אחר כך, שזה סימן מובהק על שלא הרבו באכילה ושתיה כי אם די סיפוקם, ולא יהיה רבוי דם, ויהיו שמורים וניצולים מהם וכיוצא בהם: או יאמר אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' והיה בעור בשרו לנגע צרעת [יג, ב]. ובמדרש (ויק"ר טו, א-ב) הדא הוא דכתיב (איוב כח, כה) לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה:

אפשר ירמוז על פי מה שכתוב בזוהר (תזריע) דף מ"ז (ע"א) נגע צרעת כתרגומו סגירו, דסגיר ולא פתח (ופירש המקדש מלך שנסגרו אורות אבא ולא באו לזעיר), והיינו דכתיב (יג, ט) נגע צרעת כי תהיה באדם, באדם ממש (פירש המקדש מלך, זעיר הנקרא אדם (הקדמת תקוני זוהר, ו.)), ומכאן נחית למאן דנחית. פירוש, לאדם שבעולם הזה, וכמו שאמר להלן (זוהר שם) גריעותא דכולא לא אשתכח לתתא אלא בגין דאשתכח לעילא, ולעילא לא אשתכח אלא כד אשתכח לתתא בחובי דעלמא. עוד שם דף מ"ט ע"א, כד נוקבא אסתאבת כתיב (יג, כ) נגע [צרעת] היא, וכד דכר לא אתדכי בגין חובי תתאי כתיב (יג, ג) נגע הוא. ושם ע"ב, נגע צרעת, סגירו דנהורא עלאה (אור אבא) [סגירו דטיבו עלאה] דלא נחית לעלמא. כי תהיה באדם, באדם סתם. והובא אל הכהן, דא כהן דלתתא, דהוא אתתקן למפתח ההוא סגירו כו', ויסתליק ההוא נגע וישרי נהורא דרחמי על כולא. ופירש המקדש מלך, שהכהנים הם מצד אבא, ועל ידם ממשיכין אורות אבא לזעיר, ונתבטל הנגע:

להבין אומרו סגירו דסגיר ולא פתח, אפשר לפי קט שכלי על פי דאיתא בזוהר תרומה דף קנ"ה (ע"ב), עת לעשות כו' (תהלים קיט, קכו), עת איהו לעילא דאקרי עת רצון כו'. ופירש המקדש מלך, שנקראת עת, לפי שעשרה פעמים מ"ו מילוי ע"ב (סוד חכמה) עם יו"ד אותיות, גימטריא משק"ל וגימטריא ע"ת. ולפי שהמלכות מקבלת זה, נקראת עת רצון, עכ"ל לעניננו. ובודאי מתחלה מקבל זעיר בחינה זו, וממנו מקבלת הנוקבא, כי שמשא נהיר לסיהרא כנודע (זוהר בראשית לח.):

והנה, כשאורות אבא, הוא חכמה הכלול מכל העשר ספירות, פתוחים, הוא משפיע מיו"ד פעמים מ"ו המילוי שבו עם היו"ד אותיות לבחינת זעיר ולבחינת נוקבא. אבל כשאורות אבא סגורים ואינו משפיע המילואים שבו כנזכר לעיל העולה ע"ת, אז "צר עת" (על דרך שפירשו (זוהר ויצא קנב ע"ב) הא דכתיב (משלי כד, י) צר "כחכה", "כח כה"). וזהו שנאמר והיה בעור בשרו לנגע "צרעת", "צר עת", כתרגומו סגירו, שלא נשפע מילוי ע"ת לזעיר או לנוקבא. על כן צריך לשוב בתשובה, לפתוח הסגור ולאדלקא בוצינין, להביא האורות לזעיר או לנוקבא. וזהו שאמר לעשות לרוח (הוא זעיר) משק"ל (גימטריא יו"ד מילואים הנ"ל), ומים (חסדים) תכן, יו"ד פעמים מ"ו עם יו"ד אותיות עולה תכ"ן, במדה, עם הכולל עולה ב"ן, בחינת נוקבא. והכוונה לתקן להמשיך אורות אבא המילואים הנ"ל לזעיר ונוקבא, ואז יתרפא הנגע, והבן: עוד שם ופעמים שהדם רבין ונעשה מצורע, הדא הוא דכתיב אדם, או דם [ויק"ר טו, ב]. ירמוז להנאמר בכוונת הספירה (סדור קול יעקב, קצח.) כי בזעיר מאיר בו שם מ"ה, ובהסתלק אות א' ממילוי וא"ו נשאר ד"ם. והנה שם זה מאיר בכל העשר ספירות של זעיר, הרי י' פעמים דם עולה מ"ת, וצריך להמשיך הא' ונעשה "אמת", בסוד (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב, להחיותו, בסוד (תענית ה ע"ב) יעקב אבינו לא "מת". ובזה פירשתי (פר' בחקותי ד"ה במדרש) לא תעמוד על "דם" רעך אני ה' (להלן יט, טז), כי בהחסד הא' נשאר משם מ"ה, דם. וזהו שאמר "אדם" או "דם", חסר א'. ולכך מצורע חשוב כמת (נדרים סד ע"ב), כי י' פעמים ד"ם עולה מ"ת: וזהו הנאמר פרשת אחרי (להלן יח, ה) ושמרתם וגו' אשר יעשה אותם ה"אדם" ו"חי" בהם אני ה', והבן. וזה שרמזו חז"ל (אבות פ"ב מ"א) דע "מה" למעלה ממך. וזהו שאמר הכתוב (דברים י, יב) ועתה ישראל "מה" ה' אלהיך, שיהיה בחינת מ"ה, ולא ד"ם, זה שואל מעמך, כי בך הדבר תלוי. וכעין זה פירש הרב הקדוש מאפטא זלה"ה (אוהב ישראל, לפר' שקלים ד"ה במדרש) שיהיה הוא כביכול בתואר "אדם", שואל מעמך, הביאו העטרת צבי פרשת אחרי על הזוהר דף ע"ב (ע"א ד"ה שם ותאמר), עי"ש: אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' [יג, ב]. למה לא נאמר דבר אל בני ישראל, זהו שאמר הכתוב (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה וגו', לפי שנאמר (ישעיה מו, י) וכל חפצי אעשה כו', אמר רבי תנחומא שאין חפץ לחייב שום בריה, שנאמר (יחזקאל יח, לב) כי לא אחפוץ במות המת כו'. מהו לא יגורך רע (תהלים שם) כו', אם אתה מבקש לזכות בריותיך מי ממחה בידך וכו', ממי אתה מתירא, לא יגורך רע, אין יגורך אלא לשון יראה, שנאמר (דברים ט, יט) כי יגורתי וגו', ע"כ דברי התנחומא (תזריע ז). גם המדרש (ויקרא רבה טו, ד) כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו, אמר הקב"ה אלו לאומות העולם אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח:

בהקדם לפרש ויאמר משה אל אהרן קרב וגו' (לעיל ט, ז), פירש רש"י לפי שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת, על פי מה שפירשתי (פר' פינחס ד"ה או יאמר [הא']) משה ואהרן בכהניו ושמואל וגו' שמרו עדותיו וחק נתן למו וגו' אל נשא היית להם וגו' (תהלים צט, ו-ח), כי רבינו הקדוש מה"ר דב בער זלה"ה פירש משוך חסדך לידעיך אל קנא ונוקם (זמירות לליל שבת, המתחיל 'כל מקדש'), על דרך משל למי שהסכיל עשו והרים יד במלך, וישבו כסאות למשפט ונמנו וגמרו להרגו או ליסרו ולהכותו, ויען המלך ויאמר כי נכמרו רחמיו, מה בצע כי נהרגהו או נכהו, מעתה לא תהיה יראתו רצונית אלא הכרחית מכח יראת עונש, ולא בזה חפצתי. כי אם הישר בעיני להעביר על מדותי, לגדלו לרוממו ולנשאו למעלה לשבת אצלי, והוא יודע בעצמו את אשר לא טוב עשה, ובזה עצמו יבוש ויכלם ויתחרט על העבר, ותהיה יראתו רצונית על ידי הטוב שאטיב לו. וזהו שאומרים משוך חסדך לידעיך אל (בחינת חסד, הוא) קנא ונוקם, ע"כ דבריו ז"ל. וזהו שנאמר משה ואהרן וגו' קוראים וגו' (כי) שמרו עדותיו, ובדין הוא שיטלו שכרם, עם כל זה וחוק נתן למו, כלומר שנחשב בעיניהם לחק מה שנתן להם הטוב וכאלו אין טעם בדבר, יי' אלקינו אתה עניתם אל נשא היית להם, מה שהיית מנשא אותם הגבה למעלה זה נחשב להם לנקמה, והיינו ונוקם על עלילותם. ועיין מה שכתבתי בזה בפרשת פינחס (שם). וזהו שאמר משה לאהרן למה אתה בוש לכך נבחרת, כלומר בשביל כך שאתה בוש על העבר, נבחרת (לשוב בתשובה על ידי שבחר בך לעמוד לשרת לפניו יותר מכל העם): וזהו שאמר המדרש, כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתייראו, אמר הקב"ה אלו לאומות העולם, לעוררם על ידי זה, אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח, כלומר לשוב בתשובה ולהתחרט על העבר על ידי הטוב שמטיב להם, ונהפך "נגע" ל"ענג", לשוב על ידי זה בבושה וכלימה, וכאמור:

וזהו שאמר התנחומא, מפני מה לא נאמר דבר אל בני ישראל, כי הכוונה להודיעם ענין זה למען להשמר מזה, לשוב בתשובה על ידי שיטיב להם השי"ת. וזהו שאמר הכתוב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, כלומר שאין רצונך שיגורו ממך על ידי רע ועונש, כי אם על ידי הטוב. ואם כי יש משמאילים, מי ימחה בידיך וממי אתה מתירא, הוי לא יגורך רע, והבן:

אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' [יג, ב]. אדם למה נאמר. וכי האי גוונא הקשה רש"י פרשת ויקרא (א, ב) על הכתוב אדם כי יקריב מכם, ותירץ מה אדם הראשון לא הקריב מהגזל כו', וזה ליכא למימר הכא:

ונראה לי, דידוע דנגעים באים מכח חטא אדם הראשון, שמשך עליו זוהמת הנחש, משכא דחויא (עי' זוהר וישלח קסט ע"ב). שהרי קודם החטא היה תפוח עקבו מכהה גלגל חמה (ויק"ר כ, ב), שהיה לבושו כתנות "אור" באל"ף, ואחר החטא נעשה כתנות "עור" (בראשית ג, כא) בעי"ן (זוהר בראשית לו ע"ב). והדבר ברור שבעודו בבחינת אור באל"ף לא היה בו נגעים, אך מכח שלבושו עור בעי"ן תמצא בו נגעים: וזהו שנאמר "אדם" כי יהיה ב"עור" בשרו וגו', כלומר אדם (הראשון גרם) כי יהיה (לזה) ב"עור" בשרו שאת וגו' והיה ב"עור" בשרו לנגע צרעת, בעור בעי"ן. וזהו שנאמר להלן וראהו הכהן וגו' והנה הנגע עמד ב"עיניו" דייקא, בבחינת עי"ן. וזהו שנאמר בנגעי בגדים (יג, נה) וראה הכהן וגו' והנה לא הפך הנגע את עינו, עיין בשם אפרים (ס"פ תזריע) מה שכתב על זה, ולדרכנו יאמר, כי ענין הנגע כדי לשוב בתשובה להפוך מ"עור" בעי"ן "אור" באל"ף, אבל לא הפך הנגע את "עינו" דייקא לעשות ממנו אל"ף, על כן טמא הוא:

עוד יתבארו הפסוקים הללו. כי כבר אמרו (ויק"ר יז, ג) צרעת בא על הגוזל את שאינו שלו. וזה בא מכח שהוא צר עין, לקנא בשל חברו ולחמוד את שאינו שלו. ורמז לדבר, "צרעת" אותיות "צרת ע"'. ותיקון לזה, להסיר מלבו קנאה ותאוה, לבלי לקנא ולחמוד מה שהוא של חברו, כי אם יהיה לו עין טובה, כמו שאמרו חכמים במשנתנו (אבות פרק ה' (מי"ט)) עין טובה מתלמידיו של אברהם אבינו, ופירש הברטנורה מסתפק במה שיש לו ואינו חומד ממון אחרים, שכן מצינו באברהם שאמר למלך סדום (בראשית יד, כג) ואם אקח מכל אשר לך:

ומצינו בבראשית רבה פרשה י"ד סימן ו', וייצר יי' אלקים את "האדם" (שם ב, ז), בזכותו של אברהם, האדם הגדול בענקים (יהושע יד, טו) זה אברהם. ופירש הנזר הקודש על פי מה שכתוב בעשרה מאמרות (מאמר אם כל חי ח"ג סי' כז) שנפשו של אדם הראשון נכלל באברהם לתקנו, עי"ש. וכן בויקרא רבה פרשה כ"ט סימן ז' (בדפוס וילנא אות ח), אך הבל בני אדם כזב וגו' במאזנים לעלות (תהלים סב, י), הבלים וכזבים שבני אברהם עושים [בעולם הזה], כדאי הוא לכפר בעד כולם, שנאמר האדם הגדול וגו':

עוד מצינו בזוהר ויקרא (יג ע"ב), ונפש כי תחטא (לעיל ה' א), אתמוה קא מתמה, וקודשא בריך הוא תוהא עליה ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה, והא אומינא לה באומאה. ועל דרך זה יאמר כאן בדרך תימה, אדם, מי ששמו אדם כשם אברהם, שראוי לו שילך במדותיו ויהיה לו עין טובה, כי יהיה בעור בשרו וגו' לנגע צרעת, הבא מחמת צרת עין. וזה שסיים ואמר תקנה לזה והובא אל אהרן הכהן וגו', ר"ל כי מצינו באהרן שלא נתקנא בגדולתו של משה כי אם שמח בו, וכדכתיב (שמות ד, יד) הלא אהרן אחיך הלוי וגו' הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, ופירש רש"י שבשביל זה זכה להיות כהן ולתת עדי החושן על לבו, עי"ש, והיינו והובא אל אהרן הכהן, כלומר שישוב בתשובה ויבא לבחינת אהרן הכהן ששמה בגדולתו של חברו, או אל אחד מבניו הכהנים ההולכים בדרכיו ועבדו עובדא דאהרן. וזהו שאמר באם לא יתקן וראהו הכהן וגו' והנה הנגע (לאשר האדם) עמד ב"עיניו" הרעים. וזהו שאמר והנה לא הפך הנגע את עינו וגו', כלומר עינו של אדם מרעה לטובה, טמא הוא. וזה שאמר להלן זאת תהיה תורת "המצורע" (ה"מוציא רע" מעיניו, כמו שאמרו במדרש (ויק"ר טז, א)ן ביום טהרתו, (כי) והובא אל הכהן וגו', שהובא בבחינת אל הכהן, לשמוח בשל חברו. ולכך וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, מכח הצרוע, שהפך עינו לטובה, וכאמור. והענין נחמד ונעים:

ובזה יש לפרש המדרש (שם טו, ד), אדם כי יהיה וגו', הדא הוא דכתיב (משלי יט, כט) נכונו ללצים שפטים וגו', כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתייראו, אמר להם משה אלו לאומות העזלם, אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח. ויש להבין מה בעי בזה. ותו, הלא בקרא כתיב אדם כי יהיה, ואומות העולם אינם נקראים אדם (יבמות סא.). אבל ענינו, כי כמו כן אמרו (ערכין טו ע"ב) נגעים באים על לשון הרע, שמדבר על חברו או מתלוצץ עליו ועל מעשיו, וכל זה בא מכח שהוא צר עין בגדולתו של חברו על כן הוא מדבר עליו לשון הרע או לצנות וכדומה. וזהו שאמר המדרש, אדם כי יהיה הדא הוא דכתיב נ'כונו ל'לצים ש'פטים (ראשי תיבות לש"ן), מוכן ללצים דינים כו', אמר להם משה אלו לאומות העולם, שיש בהם קנאה ושנאה ולצנות זה על זה, כדכתיב (עובדיה א, יח) בית עשו לק"ש, ראשי תיבות ל'צנות ק'נאה ש'נאה. אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח, ר"ל לשמוח בחלקו ולהסתפק במה שיש לו, וינצל מנגעים: ובזה יפורש הכתוב עצמו בלשון תימה (שוב ראיתי שכן פירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' תזריע ד"ה אדם) הפסוק), אדם, כלומר מישראל שנקראים אדם, כי יהיה בעור בשרו וגו', הלא זה ראוי לאומות העולם, לא לישראל, כי לו נאה לשמוח בחלקו ומתן גורלו, ואז נגע לא יקרב באהלו ושלום יהיה לו:

בהפטרה וישלח אליו אלישע מלאך לאמר הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן וישוב בשרך לך וטהר, ויקצוף נעמן וילך ויאמר הנה אמרתי אלי יצא יצוא ועמד וקרא בשם ה' אלהיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע הלא טוב וגו', ויגשו עבדיו וגו' ויאמרו אבי דבר גדול הנביא דבר אליך הלוא תעשה ואף כי אמר אליך רחץ וטהר וירד ויטבל בירדן שבע פעמים וגו' וישב בשרו כבשר נער קטן ויטהר [מלכים-ב ה, י-יד]. והנראה לי בזה, כי ידוע עיקר צרעת נובע מכח חטאים ופשעים המטמאים הלב ונפש האדם, ומתראים לחוץ (עי' רמב"ם טומאת צרעת פט"ז ה"י), ורפואתו על ידי ששב בתשובה שלימה ומתקן שבע מדות הקדושות, אז וטהר מצרעתו. וידוע מה שכתב רבינו הגדול (הרמב"ם) סוף הלכות מקואות (פי"א הי"ב) כי הטמאות וטהרות, אף שגזרת הכתוב הן, רמז יש בדבר, כשם שהמכוון לטהר גופו כיון שטבל טהור אף שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוון לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, ע"כ דבריו: וזהו שאמרו לו, הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן, נגד שבע מדות לתקנם, וישוב בשרך לך, היינו שישוב וישתעבד החומר המכונה בשר, להצורה שהוא עצם האדם, וטהר מכל חטא ועון, וממילא ירפא הצרעת. אמנם נעמן סבור היה כי בבואו אל אלישע יעשה פעולות על ידי שיקרא בשמות כמבואר בספרים המיוסדים על דרך זה, וזהו שאמר אמרתי אלי יצא יצוא ועמד וקרא בשם ה' אלהיו, בפעולות שעל ידי שמות, והניף ידו (בסגולות ורפואות) אל המקום (ההוא) ואסף המצורע:

אבל עבדיו הבינו הענין והסבירו לו. ונקדים הא דאיתא בגמרא סוכה (כח.) אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי וכו', דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הויות דאביי ורבא. ולכאורה העין רואה כי גדלו ורבו. ופירשו המפורשים על דרך שאמרו בסנהדרין (טז.) כהן גדול אין דנין אלא בסנהדרין של שבעים ואחד, מאי טעמא, כל הדבר הגדול (שמות יח, כב), דבריו של גדול, עי"ש. הכי נמי מעשה מרכבה ושמות הקדושים יקראו דבר גדול, שהן מדברים מענינו של גדול ה' וגו', והויות דאביי ורבא נקראים דבר קטן, שמדברים מענין אדם שהוא קטן, ע"כ דבריהם. וזהו שנאמר ויגשו עבדיו וגו' אבי דבר גדול, היינו פעולות על ידי שמות הקדושים של הגדול ב"ה דבר אליך הנביא הלוא תעשה מה שיאמר לך לעשות בענין זה, אם כי אין זה עיקר, שאין זה אלא רפואה וסילוק הצרעת ולא להצרוע, היינו שאינו מסלק לכלוכי נפשו, תעשה, ואף כי אמר אליך רחץ וטהר את עצמך, שזה דבר העיקר המטהר. וירד ויטבל בירדן שבע פעמים כדבר איש האלהים, היינו לטהר הלב והמחשבה, וישב בשרו כבשר נער קטן שהוא טהור מכל חטא, ויטהר הוא ונפשו:

תוכן העניינים

ייטב לב ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה