אור ברסלב
ייטב לב ויקרא על פרשת שמיני

ייטב לב ויקרא· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על פרשת שמיני

על פרשת צו

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל [ט, א]. להבין אומרו ויהי, שאינו אלא לשון צער. גם למה קרא לבניו, בשלמא לזקני ישראל ניחא כמו שפירש רש"י. ובמדרש רבה (ויק"ר יא, ו) כל שבעת ימי הסנה היה הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים, ובשביעי אמר לו (שמות ד, יג) שלח נא וגו', אמר לו הקב"ה, משה חייך שאני צוררה לך בכנפך, אימתי פרע לו, כל שבעת ימי המילואים היה משה משמש בכהונה גדולה וכסבור שלו היא, בשביעי אמר לו לא שלך היא אלא של אהרן, הדא הוא דכתיב ויהי ביום השמיני, ע"כ:

נראה שהמדרש בא לישב ולפרש מה שדקדקנו. וביאור הדברים הוא, שהדברים נמשכים למה דאיתא למעלה שם במדרש כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנע משה מלשמש בכהונה גדולה, הדא הוא דכתיב (תהלים צט, ו) משה ואהרן בכהניו. רבי ברכיה בשם רבי סימון מייתי לה מהדין קרא (דברי הימים-א כג, יג-יד) בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו וגו' (לעמוד ולשרת בשם ה'), ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי, פשוט לן שבחלוק לבן שימש משה כל שבעת ימי המילואים, ע"כ. ויש להבין, דהיה ראוי לומר כל ארבעים שנה שימש משה בכהונה גדולה, ומה זה שאמר בלשון שלילה לא נמנע משה מלשמש כו'. ב', מה ראה רבי ברכיה להוכיח הדרש ממקרא אחר בדברי הימים מדיוקא מדכתיב בניו יקראו על שבט הלוי מכלל שהוא היה כהן, ולא נראה לו ממקרא ראשון דכתיב בהדיא משה ואהרן בכהניו: ובספר אהל יעקב (ריש) פרשת תצוה (ד"ה מדרש כל ארבעים) ביאר הענין היטב, כי רבי ברכיה כוון בזה להתיר הספק הנופל על זה ממה דאיתא במדרש שהבאתי לעיל כי בשביעי אמר לו לא שלך אלא של אהרן, הרי שעל פי העונש לא היה הכהונה רק לאהרן, ואיך אמר כאן כל ארבעים שנה לא נמנע משה מלשמש כו'. לזה הביא רבי ברכיה הך קרא בניו יקראו על שבט הלוי, לתרץ זה, והוא על פי האמור במדרש שבחלוק לבן שימש משה שבעת ימי המילואים, ולכאורה מה משמיענו בזה ומה יתרון למשה בזה, אבל הסכת ושמע, כי מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא (ברכות גח.), וזה משפט מלך בשר ודם להיות לו שרים רבים, וכל אחד ממונה על עסק מיוחד, וכל אחד ואחד יש לו תבנית מלבושים אשר ילבש בהן ועתים ידועים ומוגבלים להעסק ההוא, ומתי יבא לפני המלך לא בכל עת שירצה הוא. ומלבד השרים ההם יש שר אחד מיוחד אוהבו של המלך אשר אין לו התמנות מאומה ביחוד, ועם כל זה מעלתו עודפת על כולם, כי ידיו רב לו לעשות כרצונו להתעסק בכל עניני התמנות של כל השרים, והוא אינו לובש בגדים מיוחדים לאשר אין לו עסק מיוחד, ובכל מיני מלבושים ובכל עת ובכל שעה יכול לבוא לפני המלך. וזה היה ההבדל בין אהרן למשה, כי אהרן היה לו התמנות מיוחד לשמש בכהונה גדולה, ולכך נאמר לו (להלן טז, ב) ואל יבא בכל עת אל הקודש. ב', בזאת יבא וגו' כתונת בד וגו' (שם, ג"ד). הנה הגביל לו זמן בואו, וצלם דמות מלבושיו להתמנותו. לא כן משה עליו נאמר (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן הוא, ואיתא במדרש עייל בלא בר. וכן דרשו (תורת כהנים ר"פ אחרי ה"ו) אהרן בבל יבא, ואין משה בבל יבא. נמצא שמשה לא היה לו התמנות מיוחד על זה, אך ברצותו היה משמש בכהונה גדולה, ולא היה צריך זמן מוגבל ולא מלבושים מיוחדים, להיותו נאמן ביתו ורעו כביכול. וזה שהשמיענו שבחלוק לבן שימש משה. ולכך לא אמר כל ארבעים שנה היה משה משמש בכהונה גדולה, כי הלא אהרן היה נבחר לכהן, אך עם כל זה לא נמנע משה גם כן מלשמש בכהונה בעת שרוצה, כי הוא כאותו שר החשוב בעיני המלך לעסוק בכל מיני שרות והתמנות. ואם כן צריך להבין מדוע הרע למשה כשנצטוה (שמות כח, א) הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו וגו' (ש"ר לז, ד), ומה זה העונש הנחרץ לא שלך היא אלא של אהרן. לזה בא רבי ברכיה לתרץ זה והביא הך קרא דדברי הימים, דשם נאמר בניו יקראו על שבט הלוי, לומר כי אם אמנם למשה עצמו לא היה נפקותא, עם כל זה יש נפקותא לענין בניו אחריו, כי ויבדל אהרן להקדישו להתמנות מיוחד לכהונה גדולה, ונאמר (במדבר כה, יג) והיתה לו ולזרעו אחריו. לא כן משה, כיון שלא נתמנה ביחוד על זה, רק מהיותו בעיני המלך אהוב וחביב לא נמנע מלשמש בעת שרצה, אבל בניו שלא היו בבחינתו ומדרגתו נשארו לוים, ולא כהנים, ע"כ דבריו וש"י:

והן דברי המדרש ודברי הכתוב שלפנינו לאחדים בידינו. לאשר כל שבעת ימי המילואים היה משה סבור שלו היא הכהונה ויהיה לו ולזרעו אחריו, וביום השמיני אמר לו לא שלך היא אלא של אהרן, הגם כי עם כל זה כל ארבעים שנה היה בכחו לשמש בכהונה, עם כל זה אין לבניו אחריו, ומה שאמר לו של אהרן היא היינו שהיא לו ולבניו אחריו כי הוא נתמנה על זה ביחוד, והיה למשה מזה צער. וזהו שאמר ויהי, לשון צער, ביום השמיני קרא משה לאהרן "ולבניו" דייקא, כאמור: ויהי ביום השטיני [ט, א]. במדרש (ויק"ר יא, ג) בר קפרא פתר קריא בתורה (משלי ט, א-ג) חכמות בנתה ביתה זו תורה, חצבה עמודיה שבעה אלו שבעה ספרי תורה, מוידבר (במדבר א, א) עד ויהי בנסוע (שם י, לה) חד, מן ויהי בנסוע עד ובנחה (שם, לו) חד, ועד סיפיה חד, טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה שלחה נערותיה תקרא אלו ישראל, על גפי מרומי קרת שהפריחן הקב"ה וקרא אותן אלקות, שנאמר (תהלים פב, ו) אני אמרתי אלקים אתם וגו', עי"ש. רבי אבא בר כהנא פתר קריא באהל מועד, חכמות בנתה ביתה זה בצלאל, שנאמר (שמות לא, ג) ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה וגו', חצבה עמודיה שבעה אלו שבעת ימי המילואים, הדא הוא דכתיב (לעיל ה, לג) כי שבעת ימים ימלא וכו', טבחה טבחה אלו הקרבנות, מסכה יינה אלו הנסכים, אף ערכה [שלחנה] זה סידור לחם הפנים, שלחה נערותיה תקרא זה משה, הדא הוא דכתיב ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו וגו':

נראה לי ביאור הענין לקשר שני המדרשים יחד כאחד, על דרך דכתיב (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, ואמרו ז"ל (אבות פ"ב מי"ב) כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות כגון אכילה ושתיה והליכה לדרך וישיבה וקימה ושיחה, כל צורכי גופו יהיו כולם לעבודתו יתברך שמו או לדבר הגורם עבודתו, כמבואר באורח חיים סימן רל"א. ועל דרך זה אמרו בברכות (לה ע"ב), והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח), יכול כמשמעו, תלמוד לומר (דברים יא, יד) ואספת דגנך, הנהג בהם (היינו בדיני תורה) מנהג דרך ארץ, שיהיה הכל בכוונה אלקות. ובזה פירש בסדורו של שבת חלק ב' (דרוש ב פ"א מאמר ה) מאמרם ז"ל (ד"ר יא, ד) שנקרא משה (דברים לג, א) איש האלהים, מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלהים, על פי שאמרו חז"ל (חגיגה טז.) שלשה דברים נאמר באדם, שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבהמה. והכוונה בזה, לבל יעשה השלשה דברים האכילה ושתיה ופריה ורביה כבהמה למלאות תאותו, כי אם יהיה כאיש גבורתו, בכוונה מכוונת לעבודת הבורא יתברך, אז הוא מחציו ולמטה איש, ומחציו ולמעלה אלהים, עי"ש:

וזהו שאמר המדרש חכמות בנתה ביתה זו תורה, שחכמת התורה בנתה כל בית האדם בשבתו בביתו ובלכתו בדרך. חצבה עמודיה שבעה אלו שבעה ספרי תורה, מוידבר עד ויהי בנסוע ספר חד, מן ויהי בנסוע עד ובנחה ספר חד, ועד סיפיה ספר חד. הכוונה בזה לדרכנו לרמז כי בשבתו בביתו עד ויהי בנסוע ספר חד, ויהי בנסוע בדרך ספר חד מיוחד, כלומר הנהגה מיוחדת על פי ספר התורה, לא כמו בביתו, כי בביתו נקל ללמוד ולהתפלל בכוונה ובכל עת שירצה, לא כן בדרך שהוא מוטרד. וכמו כן ובנחה באיזה מקום באמצע מהלכו הנהגה מיוחדת. והכוונה בזה, שיהיה כוונתו זכה ורצויה בכל דרכיו ובכל מעשיו לשם ה' לבדו, ולא להתפאר ולהתנאות וכדומה. טבחה טבחה, לטבוח כדת של תורה. מסכה יינה, בהכשר על פי התורה. אף ערכה שלחנה, על פי התורה, לבלי לאכול מותרות, כי אם די סיפוק לעבודת הבורא יתברך. אז הנו מחציו ולמטה איש, ממילא אז שלחה נערותיה תקרא על גפי מרומי קרת, שקראן אלהים, כדכתיב אני אמרתי אלהים אתם:

ונקדים הא דכתיב (תהלים פד, ג) נכספה וגו' לחצרות ה' לבי ובשרי ירננו, נראה לי לפרש על פי דכתיב (איכה ג, יז) ותזנח משלום נפשי וגו', ופירש הקול יעקב (איכה ג עה"פ ותזנח, ד"ה והנה) כי במקדש נאמר (תהלים קמז, יד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך, שהמזבח עשה שלום בין גוף ונפש, לכהנים ולבעלים שיהיו אכילתם בקדושה ובטהרה, ותענוגים כאלו היו מוסיפים חיים לגוף ומרפא לנפש, והנפש והבשר בערו יחדו שניהם לעבודת ה' יתברך, וזהו שנאמר (שיר השירים ז, ז) ומה נעמת אהבה (להבורא) בתענוגים. אבל לאחר חורבן אז נאמר ותזנח משלום נפשי, כי לא יוכלו גוף ונפש לשבת יחדו להתענג בתענוגים לה' לבדו, ותענוגי הגוף מתנגדים לנפש, על כן נשיתי טובה, ע"כ דבריו. והנה קודם חטא אדם הראשון היה הנפש והגוף משיגים גדולתו יתברך ומודה ומשבח, ועל זה אמרו (ויק"ר כ, ב) תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, ואחר החטא נתגשם ונעשה כתנות עור (בראשית ג, כא) בעי"ן (זוהר בראשית לו ע"ב), ואין השגה אלא בלב, כמו שכתב הרמ"ע בעשרה מאמרות (עה"פ שמואל"א טז, ז) כי האדם (קדמאה) יראה לעינים (על כן) וה' יראה קרי ביה יראה רק ללבב. וכמו כן עתה כי נתגשם הגוף על ידי המאכלים האוכלים למעדנים ותענוגים, גופיה מלא כריסיה כו', כדכתיב (דברים יא, טו-טז) ואכלת ושבעת השמרו לכם וגו'. אבל בעת יבנה בית המקדש כי שם ישכון בפורנו שלום בגוף ונפש לאכול ולשתות ולשמוח בה', אז לבי ובשרי ירננו וגו', והבן:

וראיה לדברינו מדברי הזוהר תרומה דף קנ"ד ע"ב ז"ל, וכהני הוו לקטי איבא דשלחן משבת לשבת, לאחזאה דהא מזונא עלאה נפיק מגו ההוא שלחן, בגין ההוא לחם מזונא דהוו לקטי כהני אתברכא כל מזונא ומזונא דאכלו ושתאן דלא לקטרגא בהו יצר הרע, דהא יצר הרע לא אשתכח אלא מגו מיכלא ומשתיא, הדא הוא דכתיב (משלי ל, ט) פן אשבע וכחשתי כו', לחם דא מזונא דנפיק מגו שלחן, מברך מזונא דכהני דלא ישתכח בהו מקטרגא לקטרגא להון, למפלח בלבא שלים לקודשא בריך הוא, ע"כ לשונו. ואם בעסקו בצרכי אכילה נקרא איש, אז למעלה מחציו נקרא אלהים:

והטעם לכל זה, כי עיקר הבית נבנה על ידי בצלאל, שעליו נאמר (שמות לא, ג-ד) ואמלא אותו רוח אלהי"ם (דייקא) בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה לחשוב מחשבות (קדושות) לעשות, שגם בעסקו במלאכה עשיה גשמית של בנין הבית היה יודע לצרף בהן אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, כמאמרם ז"ל (ברכות נה.), ומזה נשפע קדושה יתירה על ידי קרבנות ונסכים וערך סידור לחם הפנים, להיות כל אדם חושב מחשבות קדושות ורצויות להשי"ת החוקר לב גם בעת עסקו באכילה ושתיה גשמיות: והן דברי המדרש, לומר מהיכן זכו לבחינה זו להיות מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה נאמר אלהים אתם, על זה אמר דבר אחר חכמות בנתה ביתה זה בצלאל שנאמר ואמלא אותו רוח אלהים (דייקא) בחכמה וגו' לחשוב מחשבות לעשות. חצבה עמודיה שבעה אלו שבעת ימי המילואים, טבחה טבחה אלו הקרבנות, מסכה יינה אלו נסכים, אף ערכה שלחנה זה לחם הפנים. דבגין מה דאכלו ולקטו כהנים מעליו, אתברכא כל מזונא דלא לקטרג בהון יצר הרע, כי אם לעשות כאיש, על כן שלחה נערותיה זה משה, שהיה איש האלהים, תקרא לאהרן ולבניו, על גפי מרומי קרת שהפריחן וקראן אלהים. והיינו דכתיב ויהי ביום השמיני, יומא תמינאה, בחינת מלכות, כדאיתא בזוהר (שמיני לז.), ולדרכנו יאמר בבחינת יום השמיני הנקרא אלהים (זוהר שופטים רעה ע"ב), קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל:

ויאמר אל אהרן קח לך עגל וגו' והקרב לפני ה' ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים וגו' לזבוח לפני ה' [ט, ב-ד]. יש להבין שנותו את לשונו, דאל אהרן אמר קח "לך" "והקרב" לפני ה', ואל בני ישראל קחו שעיר עזים, ולא אמר "לכם". גם "לזבח" לפני ה', הלא לא דבר ריק הוא. גם להבין אומרו להלן (ט, טו) ויקרב את קרבן העם וגו' וישחטהו ויחטאהו כראשון, פירש רש"י כעגל שלו, עיין שפתי חכמים (אות כ):

והנראה לי, כי קיימא לן (שו"ע או"ח סי' ס ס"ד) מצות צריכות כוונה, לכוון לשם ה' לצאת ידי חובתו לקיים מצות בוראו. ואמנם זהו הכוונה הפשוטה לכל, אבל עוד דברים בגו להבאים בסוד ה', לכוון רמזי וסודי המצות, טעמן ונמוקן ליחד הדודים, כל חד לפום שעורא דלביה. ולאו כל מוחא סביל דא, כי אם יחידי סגולה בני עליה, והמה מועטים. ולכן לאהרן אמר קח "לך" לדעתך עגל וגו', והקרב היינו קריבת מדע ושכל לפני ה' החוקר לב, כמו שכתב המורה (ח"א פי"ח) בשורש קרב ונגש, עי"ש. ואל בני ישראל כו' קחו שעיר עזים, לא אמר לכם שפירושו לדעתיכם, כי הם אינם יודעים רמזי וסודי אותן הקרבנות, לכן לא אמר להקריב כי הם אינם יודעים קריבת מדע, כי אם לזבח מעשה זביחה לפני ה'. וזהו שנאמר (ט, ו) ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' "תעשו" (אז) וירא אליכם כבוד ה', כדאיתא בזוהר (יתרו צג ע"ב) זכאה מאן דעבד פקודא דמאריה אף על גב דלא מכוון כדקא יאות:

ואמנם לפי שהיה אהרן המקריב, והוא ידע ונתכוון כל הכוונות הראוים לאותן הקרבנות, זה שכתוב ויקרב את קרבן העם וגו' וישחטהו ויחטאהו כראשון, כעגל שלו, והבן:

הדרך השני כי כתיב למעלה (א, ב) אדם כי יקריב מכם קרבן לה', דקשה, אדם למה לי, מכם למה לי, ודרשת חז"ל ידוע. אבל כבר פירשו המפורשים כי עיקר הקרבן הוא שיקריב האדם את עצמו במסירת נפשו לה' בעת הבאת הקרבן, וכבר נודע (זוהר תזריע מח.) כי תואר אדם הוא המעולה מכל שמות איש, גבר כו'. וזהו שנאמר "אדם" כי יקריב מכם (ממש) קרבן לה', אבל איש המוני אין לו שכל לזה להקריב עצמו, לזה אמר מן הבהמה, דשפת יתר הוא, אלא בא לומר מן בני אדם שדומין לבהמה אז מן הבקר ומן הצאן תקריבו וגו'. וזהו שנאמר (לעיל ו, ב) זאת תורת העולה (הקרי) היא העולה, וכתיב הוא בוא"ו, כלומר האדם עצמו הוא העולה:

וזהו שאמר משה לאהרן קח לך לעצמך עגל וגו' והקרב, כלומר את עצמך במסירת נפש לפני ה'. ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים וגו' לזבח וגו', ולא אמר לכם, ולא להקריב, כי אין יד שכלם משגת לזה, בלתי מי שהוא בתואר אדם, ולא הכלל. ואמנם אהרן בעת הקרבתו את קרבן העם היה מעורר לבבם להקריב את לבם ואת עצמם במסירת נפש לה', וזהו שנאמר ויקרב את קרבן העם וגו', דהאי "את" מה בא לרבות, וגם לא אמר של העם אלא קרבן העם, לומר שגם העם בעצמם היו קרבן, על כן וישחטהו ויחטאהו כראשון, כעגל שלו שמסר נפשו בהקרבתו, כמו כן גם ישראל מסרו נפשם בהקרבת קרבנם. ועיין בעשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ג' פרק ז' מבואר כי אהרן ובניו הם עצמם היו קרבן לה', עיי"ש:

או יאמר ויחטאהו כראשון. על דרך דכתיב (להלן כג, מ) ולקחתם לכם ביום הראשון וגו', ובמדרש (תנחומא אמור כב) והלא ט"ו הוא, אלא ראשון לחשבון עונות. ופירש הגאון הק' בקדושת לוי (פר' האזינו ד"ה מי), כי בראש השנה ויום הכיפורים הוא תשובה מיראה מאימת הדין, אבל בחג הסוכות זמן תשובה מאהבה ושמחה, שמזה זדונות נעשה כזכיות (יומא פו ע"ב), לזה הוא ראשון לחשבון עונות לעשות מהן זכיות, ע"כ דבריו. וזהו שנאמר ויחטאהו כראשון, אם שהיה יום השמיני, יחשב כראשון לחשבון עונות, שנעשה מהם זכיות:

כי היום ה' נראה אליכם [ט, ד]. ולהלן (ט, ו) הוא אומר וירא אליכם כבוד ה'. יש לומר על דרך רמז על דרך דמצינו (שו"ע או"ח סי' ה) ששם הוי"ה ב"ה מורה היה הוה יהיה, כי הוי"ו במקום יו"ד, עיין במגן אברהם סימן ה' (סק"ב) ותוספות יום טוב פרק ד' דסוכה (משנה ה ד"ה ליה) מה שכתב על היה הוה לפי דרכו, עיי"ש. ולולי דבריו יש לומר בזה על דרך פשוט, כי "היה" יש בו מפורש, דהיינו יה"ה אותיות היה. "הוה" ודאי מפורש. אבל "יהיה" הוא בהעלם, כי ניתן וי"ו תחת יו"ד. והטעם לזה, כי אשר "היה", נגלה לכל בעשותו נסים ונפלאות לאין מספר בצאתנו ממצרים ואנו זוכרים בכל עת, כדכתיב (דברים טז, ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. וענין "הוה" גם כן נגלה לעין רואה, כדכתיב (ישעיה מ, כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם וגו', וכתיב (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך, וכתיב (שם יט, ב) השמים מספרים כבוד אל, כידוע שמהם אנו מבינים גדולת הבורא ב"ה (מורה נבוכים ח"ב פ"ה). אבל ענין "יהיה" הוא בהעלם, כי מה שיהיה מי יגיד לנו, ועקבותיו לא נודעו, וכל הנביאים לא נבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא כתיב (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה (ברכות לד ע"ב):

ובזה נראה לי לפרש זה שמי לעלם (שמות ג, טו), ואמרו חז"ל (רש"י ע"פ פסחים נ.) העלימהו, שלא יקרא ככתבו. ולדרכנו יתכן עוד לפרש זה שמי לעלם, המרמז לנצחי מה שיהיה לעולם, לעלם, הוא בהעלם, שכן "יהיה" הוא בהעלם, כי הוי"ו במקום יו"ד. וזה זכרי, הוה והיה שאנו זוכרין, לדר דר, ר"ל אינם בהעלם, כי אם בהתגלות. ובזה מובן גם כן על דרך פשוט דברי האריז"ל (לקוטי תורה, זכריה) על הפסוק (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד, כי לעתיד כתיב (ישעיה ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וגו', ויתעלה הוי"ו ליו"ד, וזהו שנאמר ביום ההוא יהי"ה הוי"ה, ע"כ דבריו. ולמה שכתבתי הוא כפשוטו, כי אז גם העתיד להיות יהיה נגלה לכל, כדכתיב (יואל ג, א) ונבאו בניכם וגו', היינו על העתיד, ואם כן יהא יו"ד במקום וי"ו, "יהיה" בהתגלות: היוצא לנו שלעתיד יהא יו"ד במקום וי"ו, כי כמו שמצינו וי"ו במקום יו"ד, כמו כן מצינו יו"ד במקום וי"ו, עיין בראב"ע פרשת וארא על הפסוק (שמות ט, ג) הנה יד ה' הויה, כי האותיות קרובים באותיות אהו"י ומתחלפים זה בזה: ועתה נקדים מה שאמרו חז"ל (ברכות ז.) על הפסוק (במדבר כג, ח) ומה אזעם לא זעם ה', כי בכל יום הקב"ה זועם, וכמה זעמו, רגע, ובאותן הימים לא זעם. וכתבו תוספות (ד"ה שאלמלי) שהיה יכול לומר כלם. וכתבו המפורשים, כי כתיב (משלי ל, ה) כל אמרת אלוה צרופה, ומזה נתהפך "כלם" לטוב, לאותיות "מלך". וזהו שנאמר (במדבר כג, כא) ותרועת מלך בו, עי"ש. ועיין מה שכתבתי (פר' וילך ד"ה וכן) על הפסוק (דברים לא, יט) ועתה כתבו לכם וגו', להפך הצירופים לטובה, מתיבת "כלם" "לכם", עיין שם באורך:

והנה, כתיב לעיל פרשת תשא (שמות לב, י) ויחר אפי בהם ואכלם. ואחר שהקריבו את חטאתם ועולתם ונתכפר להם, אז ניתן יו"ד במקום וי"ו, ממילא מצירוף "ואכלם" נעשה "אליכם". וזהו שאמר כי היום ה' נראה אליכם, וזה שאמר וירא "אליכם" כבוד ה', כלומר שהיו"ד במקום וי"ו, וזה כבוד יהו"ה שלעתיד יהיה יו"ד במקום וי"ו, והבן:

ויקחו וגו' ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' [ט, ה-ו]. על פי מה דאיתא בש"ס (סנהדרין קב.) שתפסו הקב"ה כו' בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, אמר לו מי בראש, אמר לו בן ישי בראש, אמר לו אי הכי לא בעינא. וביאר היערות דבש (ח"א דרוש ה) כי יש ששכינה מהלכת לפניו כדכתיב (דברים יג, ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו, ויש ששכינה מהלכת לאחריו כדכתיב (שם כג, טו) ושב מאחריך. ולכן שאל מי בראש, ואמר לו בן ישי בראש, אחר כך אתה, אחר כך אני, הרי שכינה מהלכת לאחריו, על כן אמר לא בעינא:

וזהו שנאמר ויקחו וגו' (אז) ויעמדו לפני ה', שכינה לאחריהם, ויאמר משה זה הדבר וגו' תעשו (אז) וירא אליכם כבוד ה', ותרגומו יקרא דה', היא השכינה בבחינת התגלות השכינה מהלכת לפניהם. ועיין בזוהר שלח דף קס"ו ע"א: או יאמר ויעמדו לפני ה' [ט, ה-ו]. היא השכינה שנקראת פני ה', עיין ברמב"ן על הפסוק (להלן י' א) ויקריבו לפני ה'. וכן הוא בזוהר תרומה דף קנ"ג ע"ב וק"ע ע"ב, לפני ה', ההוא דקאים קמי קודשא בריך הוא. ועל כן אמר משה תעשו וירא אליכם כבוד ה', הוא זעיר, בסוד איהו כבוד ואיהי כבודה, עיין בזוהר ויחי דף רל"ז ע"א ובעטרת צבי שם (ד"ה שם כל) ותבין:

וישא אהרן את ידו (וקרינן ידיו) אל העם ויברכם (פירש רש"י ברכת כהנים) וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים [ט, כב]. עיין בחומש עם באר מים חיים שכתוב בהגה ברש"י הרי זה מקרא מסורס, וירד מעשות וגו' וישא, עי"ש. ואפשר לפרש כפשוטו על פי מה שאמרו חז"ל (סוטה ה ע"ב) גדולים נמוכי רוח יותר מכל הקרבנות כו', שנאמר (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה. ופירשו המפורשים, כי כתיב (שמות כב, יט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, ואיתא בזוהר (משפטים קה.) קרבנא לא אתקריב [לשמא דאלהי"ם] אלא לשמא דהוי"ה. אבל מדת הדין אינו מרוצה לקרבן, כדאיתא במדרש שאלו למדת הדין נפש החוטאת במה תתכפר כו', התורה אמרה יביא קרבן. אבל בשפלות רוח גם מדת הדין נתרצה, וזהו שנאמר זבחי אלהי"ם (דייקא, הוא) רוח נשברה:

וזה שאמר וישא אהרן את ידיו, כנוי לחסד וגבורה, שנשאן והעלן למעלה, כי המתקת הדינים הוא בשורשן כנודע (עץ חיים, שער יג פי"א עמ' קצה). וכתיב ידו, כי כללן כאחד, כדאיתא בזוהר (אמור צב ע"ב), ומדת הדין נמתק לרחמים, ויברכם ברכת כהנים שמסיים (במדבר ו, כו) וישם לך שלום, זווג המדות. ומהיכן זכה לזה להמתיק מדת הדין לרחמים, על זה אמר וירד, שקנה לעצמו בחינת ירידה ושפלות מעשות החטאת והעולה והשלמים, ר"ל ממה שעשה תחלה חטאת ואחר כך עולה, מזה הוכיח לעצמו דבאמת היה מחויב להביא חטאת מהדין, כדאיתא בזבחים דף ז' (ע"ב) למה חטאת קודמת לעולה, שאחר שריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו, ועיין שם בתוספות (ד"ה עולה) ומגן אברהם סימן א' (סק"ח ד"ה נשאלתי), דאי לאו הכי עולה קודמת. ולכן מזה שהקדים קרבן חטאת קנה לעצמו מדת שפלות ורוח נשברה, ועל ידי זה המתיק מדת הדין לרחמים, וזכה לישא שתי ידים להעלותן יחד כאחד, כאמור:

ויקחו בני אהרן וגו' ותצא אש וגו' [י, א-ב]. ופירש רש"י, שתויי יין נכנסו כו'. להבין סבת מיתתם נראה לי בהקדם הא דאיתא בהפטרה דיומא (שמואל-ב ו, כ-כב) מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום וגו' כהגלות נגלות אחד הרקים ויאמר דוד וגו' ושחקתי לפני ה' ונקלותי עוד מזאת וגו', להבין אמרי מיכל ותשובת דוד הוא על פי מה שכתב בספר עבודת ישראל פרשת בחקותי על הפסוק (להלן כו, יב) והתהלכתי בתוככם, ופירש רש"י יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים. הענין, כי עיקר העבודה להשי"ת הוא מאהבה, אולם מגודל האהבה רשפי אש יוכל לבא עד כלות הנפש, על כן צריך בחינת יראה וחרדה ובושה מלפני השי"ת רם ונשא, ועל ידי זה נתהוה בחינת צמצום וגבול, וישוב הדבר על מכונו. וזהו שאמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"ב) הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שתתפללו להשי"ת שיתן לכם שלימות של מלכות שמים, בחינת אהבה ויראה, שאלמלא מוראה, איש זה הקב"ה (סוטה מב ע"ב), את רעהו זה האדם, חיים בלעו, כי מכח התענוג תתפרד הנפש מהגוף, כענין שנאמר בנדב ואביהוא (להלן טז, א) בקרבתם לפני ה' וימותו, מחמת גודל קרבתם באהבה נשארה נשמתם במקורם. וזהו יכול לא תיראו ממני תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים, בחינת יראה, לצמצם העבודה ולהגבילה, ע"כ דבריו:

והנה, כראות מיכל את דוד מפזז ומכרכר בהתגלות לעין כל, סברה כי הוא בלי גבול ובלי צמצום בלבו, כי את כל אשר היה בלבבו גילה לחוץ, ונשאר פנימיותו ריק. וזהו שאמרה אשר נגלה היום וגו' כהגלות נגלות אחד הרקים, היינו מי שהוא ריק מבפנים בבחינת (ברכות מ.) כלי ריקן אינו מחזיק, ועל זה השיב לה דוד ושחקתי לפני ה' דייקא, היודע מחשבות ומצפוני לבי, (כי) ונקלותי (בפנימיותי) עוד (יותר) מזאת הנגלה לחוץ, אלא שזה העבודה הוא בחינת צמצום ויראה וענוה, כי והייתי שפל בעיני, כי עיקר הענוה הוא יראת ה', הוא בחינת הצמצום להגביל העבודה, כאמור:

ואמנם נדב ואביהוא היתה עבודתם בבחינת אהבה ושמחה בלי גבול וצמצום, וזהו שאמרו (ויק"ר יב, ה) שנכנסו שתויי יין, על דרך דכתיב (תהלים קד, טו) ויין ישמח וכו', ואיתא במדרש (שם כ, י) שפרעו את ראשיהן, היינו העדר בחינת יראה והצמצום, וכדכתיב בקרבתם לפני ה' וגו', והבן:

וזה שנאמר בפרשת פינחס (במדבר כט, לה) ביום השמיני עצרת תהיה לכם, כי חג השמיני עצרת הוא נגד דוד כידוע (מגלה עמוקות אופן ר ע"פ זוהר פינחס רנו ע"ב), ועל כן כתיב בפרשת ראה (דברים טז, טו) שבעת ימים תחוג וגו' והיית אך שמח, ואמרו חז"ל (פסחים עא.) לרבות ליל יום טוב האחרון לשמחה, ועם כל זה לגודל הרבות השמחה צריך להיות בבחינת צמצום ועצור בלבו, וזהו שנאמר ביום השמיני עצרת תהיה לכם. ואולי זה שרמזו ז"ל (סוכה מז.) שמיני רגל בפני "עצמו" דייקא, כלומר העיקר הוא הצפון בלבו לעצמו, לא הנגלה בפני זולתו לעין כל, והבן זה: הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן [י, ג]. ופירש רש"י, קבל שכר על שתיקתו כו' שנתיחד אליו הדבור וכו'. יש להבין מה זה מדה כנגד מדה. ובמסורה, וידום אהרן, וידום השמש וירח עמד (יהושע י, יג). ובמדרש (ויק"ר יב, ג), פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט, ט) זה אהרן, שהיה לבו עצב עליו בשביל בניו שמתו, כיון שנתיחד אליו הדבור שמח. והיה די לומר שהיה לבו עצב, ואומרו "עליו" שפת יתר לכאורה:

ולבאר כל זה נראה לי, דאיתא במדרש אחרי (שם כ, ח), חד אמר בשביל ארבעה דברים מתו בני אהרן, על הקרבה, ועל הקריבה, ועל אש זרה, ועל שלא נטלו עצה זה מזה. וחד אמר על שהיו שתויי יין, ומחוסרי בגדים, ושנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים, ועל ידי שלא היו להם בנים כו'. ועוד מן הדא, ואל משה אמר עלה אל ה' וגו' (שמות כד, א), מלמד שהיו משה ואהרן הולכין תחלה, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן, ואמרו מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הצבור. רבי יודן אמר בפיהם אמרו זה לזה, רבי פינחס אמר בלבם הרהרו, ע"כ. ולכאורה מהא דכתיב בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, מבואר דבשביל שפגעו בכבודו יתברך מתו, ולא בשביל שפגעו בכבודם של משה ואהרן. ולכאורה יקשה הא החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מבכבודו, כדכתיב (מלכים'א יג, ד) ותיבש ידו, ואם כן מדוע לא נענשו כאן רק מפני כבודו יתברך ולא בשביל מה שאמרו מתי שני זקנים הללו. בשלמא למאן דאמר הרהרו בלבם ניחא, שלא ידעו מזה כלל משה ואהרן, רק ה' לבדו, אבל למאן דאמר שאמרו זה לזה מסתמא נשמע הדבר לאזני משה ואהרן, כי הם היו מהלכין אחריהן, ומסתמא כפי דרך העולם הוקשה הדבר בעיניהם, ומדוע לא נענשו על זה רק בשביל כבודו יתברך כדמשמע מקרא להדיא:

ונראה לי על פי המבואר בספר ישמח משה למוזלה"ה פרשת בהעלותך (ד"ה וישמע) בהא דכתיב (במדבר יב, א-ג) ותדבר מרים ואהרן במשה וגו' וישמע ה' והאיש משה עניו מאוד וגו', ובמדרש (ספרי בהעלותך ק) מנין שאף משה שמע, שנאמר וישמע ה' והאיש משה. ויש לדקדק מנא ליה למידרש והאיש משה אלמעלה, דלמא קאי רק אלאחריו. אבל הענין, דקשה בלאו הכי מה ענין והאיש משה ענו מאד להכא. ולתרץ זה יש לומר דלכאורה קשה, דשם נתיבש ידו תיכף כשדבר על הנביא, וכאן היה שהיות בדבר, תחלה (יב, ד) ויאמר ה', ואחר כך (יב, י) והנה מרים מצורעת. והתירוץ לזה, דלכאורה צריך להבין הטעם שהחמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו, שהוא נגד השכל והסברא. אבל טעם הדבר כי הכל לפי המבייש והמתבייש (כתובות מ.), ואם כן כשחוטא נגדו יתברך אין כאן מבייש אותו, כי מה האדם בשר ודם טפה סרוחה, וגם כביכול אינו מתבייש ולא מקבל בושת, אבל כשפוגם בכבודו של צדיק, שזה בשר ודם כזה, והוא מקבל בושת ונעלב מבני אדם, איכא מבייש ומתבייש. וזה בסתם בני אדם המקבלין בושת, אבל משה רבינו ע"ה שהיה עניו מאוד, אם כן לפי בחינתו לא היה נעלב ולא מתבייש כלל בדברם עליו גנות, אם כן שוה לכבודו יתברך להאריך אפו לבלי להעניש עבורו תיכף. וזה שהוצרך לבאר כאן מעלתו של משה שהיה עניו מאוד, ולא נעלב, ומזה עצמו מוכח שמשה שמע, והאיש משה קאי אלמעלה, דאי לא שמע אין כאן קושיא, כי לא שמע חרפתו ואין פגם בכבודו זולת לפני ה' ובודאי אין כאן מתבייש, ומדהוצרך לומר שהיה עניו, מכלל ששמע ושתק, ע"כ דבריו ודפח"ח עיין שם: והשתא אתי שפיר כאן, כי משה ואהרן על שניהם נאמר (שמות טז, ז) ונחנו מה, אם כן אף כי שמעו דברי המהלכין אחריהן מה שאמרו זה לזה, עם כל זה לא היו נעלבין מזה ולא הרע הדבר בעיניהם לגודל ענותנותן. והנה לא הוקשה בעיני משה מדוע לא נענשו בשבילו, כי לא היה הוא נחשב בעיניו לכלום להעניש עבורו, אולם לבל יקשה מדוע לא נענשו בשביל כבודו של אהרן שפגמו, על זה אמר הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, ולא בשביל כבודו של אהרן, הטעם כי וידום אהרן, שהיה שומע ושותק, ולא היה נעלב, וכאמור:

וידוע אמרם (בבא בתרא עה.) פני משה כפני חמה וכו', ופירשו בו במה שאמרו (יומא כג.) הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתן ואינן משיבין עליהם נאמר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש, ופירש הרי"ף בחדושי אגדות (עין יעקב, שבת סי' ס ד"ה ת"ר) כי זה מדת השמש לבלי להשגיח על כבודה, שהרי כשנבראו שני מאורות הגדולים השמש שתקה ולא אמרה דבר, והירח קטרגה לומר אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד (חולין ס ע"ב). והנה נאמר למשה (במדבר יא, כז-כט) אלדד ומידד מתנבאים במחנה ויען יהושע וגו' ויאמר אדוני משה כלאם ויאמר לו משה וגו' ומי יתן כל עם ה' נביאים, הרי פני משה כפני חמה לבלי לקנא אם יש עוד כמוהו, ופני יהושע כפני לבנה, והבן. וזהו שאמרה המסורה וידום אהרן, ששמע ושתק, כי וידום השמש וירח עמד ואמר אי אפשר לשני מלכים, ואהרן היה גם כן פניו כפני השמש ומדתו, והבן: והנה, ידוע כי אין הקב"ה משרה שכינתו לנבא בן אדם בלתי בהיותו עניו, כמבואר בגמרא פרק ד' דנדרים (לח.), ועיין בלחם משנה פרק ז' מהלכות יסודי התורה (ה"א), ובכלי יקר פרשת וירא אליו ה' (בראשית יח, א) שפירש אומרו אליו דייקא, לבחינת עצמותו שהיה עפר ואפר (שם, כז), ולא מכח שמו אברם המורה על בחינת רוממותו, עי"ש. והן דברי המדרש, שהיה לבו של אהרן עצב "עליו" דייקא בשביל בניו שמתו, כלומר שהוא היה חושד את עצמו אולי הרע בעיניו מה שאמרו בניו מתי שני זקנים הללו מתים כו', ובשביל שפגמו בכבודו מתו, והוא היה חלילה הגורם. כיון שנתיחד אליו הדבור שמה, כי אז נודע לו שהוא עניו, ממה שהקב"ה משרה עליו שכינתו ונבואתו, על כן שמח כי לא היה הדבר הזה על ידו. וזהו שפירש רש"י והוא מהמדרש (ויק"ר יב, ב) קבל שכר על שתיקתו שנתיחד אליו הדבור, והוא מדה כנגד מדה, להיותו שותק מכח ענותנותו על כן נתיחד אליו הדבור, וכאמור: וזהו שאמר המדרש פרשת אחרי (שם כ, ו עה"פ משלי יז, כו), גם ענוש לצדיק, כלומר אם העונש בשביל שהקפיד הצדיק, לא טוב. אבל כאן לא היה בשביל הצדיק, אלא להכות נדיבים, הם בני אהרן שנדבו לבם לשמים, על יושר, בשביל להרגיל בני אדם לקנות מדות יושר. וכעין מה שכתב בתשובת חכם צבי סימן כ"ו הטעם דגזל נכרי אסור (בבא קמא קיג.), לא בעבור הפעול, אלא בעבור הפועל, לקנות מדות טובות וישרות, והבן: או יאמר הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן [י, ג]. ובמדרש פליאה (הובא ביערות דבש ח"ב דרוש יז) מה היה לו לומר, וביום השמיני ימול בשר ערלתו (להלן יב, ג). ויבואר בהקדם מה שכתב במגיד משרים להבית יוסף (ריש) פרשה זו אהא דכתיב (ט, ב) קח לך עגל, ואמרו חז"ל (תנחומא שמיני ד) לכפר על מעשה העגל, היכי מהני קרבנא לחטאה דעגלא דהא לאו בשגגה הוי, וקרבן לא אתא אלא על שוגג. ותו, דאמרו חז"ל (ויק"ר י, ג) דאהרן לא הוי ליה חובא בעובדא דעגלא, שאמר מוטב יתלה הסרחון בי כו'. ותו, דכבר מכופר הוי, דכתיב (דברים ט, כ) ובאהרן התאנף ה' מאד. ותו, מה מאד. ותו, הא אמרו (ויק"ר כ, ט) על ארבעה דברים מתו כו'. אבל רזא דמלתא, אף על גב דאהרן הוה ליה מחשבה טובה שאמר מוטב יתלה הסרחון בי כו', מכל מקום עובדא גופיה הוי ביש והוי [ביה] חילול השם, אשתכח דדמי לשוגג דלית ליה מחשבה למיחב ועובדא גופיה הוי חובא, ומשום הכי אתיהב לכפרה על ידי דקרבנא. ועכ"ז התאנף ביה משום חילול ה'. והיינו דכתיב ובאהרן התאנף ה' מאד, כלומר דרוגזא יתיר הוי, דבשורת הדין לא הוי ליה למירגז עליה כיון דנתכוון לטובה, אלא משום חילול ה' [וכו']. ומשום הכי אף בחובא דאהרן לא הוי ליה למימת בנוהי משום דהוו גדולים מבני עשרים, ותו דהתפלל משה, ותו דאייתי קרבן, אלא כיון דחבו, אף על גב דקליש איהו, איתער עלייהו חובא דאבוהון מה דהוי ביה חילול ה', ע"כ תוכן דבריו הנחמדים:

והנה, איתא במדרש, מה שעשה אהרן העגל מפני שאמר מוטב יתלה הסרחון בי ולא בהם, אמר לו הקב"ה הואיל וכך עשית לא תזוז מהפלטין שלי, שנאמר (להלן כא, יב) ומן המקדש לא יצא. ופירשו המפורשים על פי דאיתא בגמרא (זבחים מא ע"ב) מפני מה נאמר פרוכת הקודש בפר כהן משיח (לעיל ד, ו) ולא בפר העלם דבר של צבור (שם, יז), משל למלך שסרחה עליו מדינה, אם מיעוטן סרחו פמליא שלו קיימת, אם רובן סרחו אינה קיימת. וזה היתה כוונת אהרן, דמוטב שיתלה הסרחון בו שהוא יחיד, ואין קדושתו מסתלקת ויהיה קדושתו קיימת, אבל אם יתלה הסרחון בהם ח"ו קדושתו מסתלקת. וזה היה ענין מסירת נפשו בשביל קדושת שמו יתברך, לכך אמר ליה הקב"ה, הואיל וכך עשית לבל יסתלק קדושתי מעל ישראל, לכך לא תסתלק אתה מקדושתי. ועל פי זה פירש מוזלה"ה בספרו ישמח משה (פר' שמיני ד"ה עוד ביאור) פירוש רש"י (לעיל ט, ז) למה אתה בוש לכך נבחרת, עי"ש:

והנה, השי"ת חש לכבודו של אהרן, בראותם שמתו בניו יסברו שחטא ממש במחשבה ומעשה, ולזה צוה למשה להודיע שכוונתו ומחשבתו היה לטוב לקיים קדושתו יתברך על ישראל ולכך אמר בלבו מוטב יתלה הסרחון בי כו', רק שמתו בשביל חילול ה', שהיה העדר כבוד שמים באותו שעה במעשה ההוא. וזה שאמר הוא אשר דבר ה' "לאמר" (להודיע) בקרובי (הוא אהרן) אקדש, כלומר על ידו נתקיים קדושתו יתברך, ועל פני כל העם אכבד, ר"ל רק מפני זה מתו מפני שהיה העדר כבוד שמים כמובן, כי וידום אהרן, ר"ל שלא גילה כוונתו ומחשבתו הטובה, מפני זה הוא מהצורך להודיע לבל יחשדוהו:

ובזה יפורש המדרש (ויק"ר יב, ג) שהיה לבו עצב עליו בשביל בניו שמתו, כיון שנתיחד אליו הדבור שמח. וכן פירש רש"י, קבל שכר על שתיקתו שנתיחד אליו הדבור. ויש להבין למה דוקא זה הדבור של יין ושכר אל תשת (י, ט). ולמה שכתבתי יתכן, שהיה לבו עצב עליו דייקא בשביל בניו שמתו, שהיה סובר בשביל חטאו לבד מתו והוא הגורם. אבל האמת כי כוונתו היה לטובה, רק בהצטרף חטאם מתו. ושמא תאמר דאזלינן בתר מעשה ולא בתר מחשבה וחטאו לבד גרם, לזה נתיחד אליו הדבור של יין ושכר אל תשת, מפני שאז מחשבתו בלתי צלולה וזכה, מזה מוכח דהמחשבה הוא העיקר, וכיון דאזלינן בתר מחשבה לא היה להם למות בשביל אותו מעשה, כי מחשבתו היה לטובה, לולי שגרמו לעצמם בהצטרף חטאם, ולא מידו של אהרן לבד היתה זאת, על כן שמח, והבן:

ועל פי זה פירשתי (פר' וישלח ד"ה והנראה) מדרש פליאה (זוהר ויצא קמח ע"ב), ויגע בכף ירכו (בראשית לב, כו), אלו יוצאי ירכו, הם נדב ואביהוא. כי ידוע שיעקב נתברך במעשה ולא במחשבה, כי יצחק היה סובר שהוא עשו, על כן ויאבק איש עמו (לב, כה), שרו של עשו (ב"ר עז, ג), כי היה רוצה לקבל הברכות, דאזלינן בתר מחשבה. ובגמרא פרק קמא דכתובות (ח.) איכא פלוגתא בזה אי אזלינן בתר מחשבה או בתר מעשה, וירא כי לא יכול לו, אם כן מוכח דהמעשה עיקר ואזלינן בתר מעשה, לכך ויגע בכף ירכו, אלו יוצאי ירכו נדב ואביהוא, שיענשו בהצטרף חטא אהרן בשביל המעשה הגם שהיתה מחשבתו לטובה, והבן:

והנה, הא דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו, והיה ראוי לכתוב ימול, וכתיב ימול מבנין נפעל, וכמו שכתב הראב"ע, וכן מפרש התרגום יתגזר, ולא יגזר, ויש להבין טעמא מאי כתיב ימול. ונראה על פי דאיתא בגמרא שבת פרק רבי אליעזר דמילה (קלג.) בשר ערלתו, אף על פי שיש בהרת יקוץ, ופריך למה לי קרא, דבר שאין מתכוין הוא, ומשני אביי לא נצרכה אלא לרבי יהודה כו', רבא אמר אפילו תימא רבי שמעון, מודה רבי שמעון בפסיק רישא. ואביי [כו'] בתר דשמעה מרבא סברה. ואביי לרבי שמעון האי בשר מאי עביד ליה, ומשני באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין, ופריך ואי איכא אחר ליעבד אחר (ופירש הערוך (ערך פסק [הא']) הובא ברא"ש פרק הבונה (שבת פי"ב סי' א) דזה קשה גם לפי המסקנא דכולי עלמא מודו בפסיק רישא, עם כל זה ליעבד אחר, דביה הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה), ומשני דליכא אחר, עי"ש. מבואר, באיכא אחר אסור האב למולו אפילו באינו מתכוין לטהרו, משום דהוי פסיק רישא דניחא ליה, רק על ידי אחר דלא ניחא ליה בטהרתו. וזהו שנאמר ימול, ופירש התרגום יתגזר, בשר ערלתו, אף על פי שיש שם בהרת, שאז נמול דוקא על ידי אחר שאינו מתכוין לקוץ בהרתו ולא ניחא ליה, והוי כאלו נכרת הבהרת ממילא בלא כוונה. אבל ימול הוי משמע בכוונה מכוונת, וזה אסור ביש בהרת, והבן זה:

ומזה מוכח דאזלינן בתר מחשבה, דאי אזלינן בתר מעשה מה חילוק יש בין אב לאחר ובין ניחא ליה או לא ניחא ליה, סוף סוף עושה מעשה וקוצץ הבהרת, אלא ודאי דאזלינן בתר המחשבה. וזה שאמרו וידום אהרן, ולא הרהר אחר מדותיו יתברך, הגם שהיה לו לומר וביום השמיני ימול בשר ערלתו, שמזה מוכח דאזלינן בתר מחשבתו, ואם כן לא חטא באותו מעשה כי מחשבתו היה לטובה ומדוע התאנף ה' בו מאד, והוא שתק, ולזה קבל שכר על שתיקתו, והבן זה היטב. ועיין מה שאכתוב להלן ברצות ה' ריש פרשת תזריע (ד"ה נמצינו):

וידום אהרן [י, ג]. פירש רש"י, קבל שכר על שתיקתו, שנתיחד אליו הדבור (י, ט) יין ושכר אל תשת. יש לפרש על פי מה שכתב היערות דבש (ח"ב דרוש ב) אהא דכתיב באחשורוש (אסתר א, י) כטוב לב המלך ביין, ואמרו חז"ל (מגילה יב ע"ב) שבת היה, הענין, כי המלך צריך שיהיה בלב שמח, כדכתיב (תהלים כא, ב) בעזך ישמח מלך. ובשבת, שמזל שבתאי מושל המורה על ביטול ושביתה ועצבות, לזה אנחנו עם ה' מזמרים ומהללים בשבת קודש להורות שאנו למעלה מהמזל. ואמנם מלך מאומות העולם שהוא תחת הטבע, אם כן בשבת שהמזל מורה על עצבות ומרה שחורה הוצרך להטיב לבו ביין. וזהו שנאמר כטוב וגו' ביין, על ידי יין, על כרחך שבת היה, ע"כ דבריו ז"ל:

ובזוהר ויקרא דף ח' (ע"א), עבדו את ה' בשמחה וגו' (תהלים ק, ב), האי בר נש דחטי ואתי לקרבא קרבנא ולתקנא גרמיה ברוח עציבא [בעי לאשתכחא], הא שמחה ורננה לא אשתכח. אלא במאי אתתקן, בהנהו כהני וליואי, [דהא אינון אשלימו שמחה ורננה בגיניה]. שמחה בכהנא אתקיים, בגין דהוא רחיקא מן דינא [תדיר], וכהנא בעי לאשתכחא תדיר באנפין נהירין ובאנפין חדאין יתיר מכל עמא, ורננה בליואי כו', עיי"ש. ובזה מובן מאמר חז"ל בגיטין דף נ"ה (ע"א) כיון דכהנים עצבים נמצא מזבח בטל, כלומר אם הכהנים עצבים, הא שמחה לא אשתכח בקרבנא, ולאו כלום הוא: ובזה מובן הטעם מה שנאמר לכהנים יין ושכר אל תשת, כיון שהם באנפין חדאין תדיר, אינם צריכים להטיב לבם ביין, והוא אך למותר, אשר לא יאתה לכהנים כי אם ההכרחי ולא יותר. וזהו שנאמר וידום אהרן, ששתק, מזה נראה שקבל באהבה ולא היה עצב, על כן קבל שכר שנתיחד אליו הדיבור יין ושכר אל תשת, להורות שהכהנים אינם צריכים לזה בשום פעם. והרי זה מדה במדה:

וידום אהרן [י, ג]. מסורה, וידום השמש וירח עמד (יהושע י, יג), עיין בעל הטורים. והנראה לי על פי מה שכתב מוזלה"ה (ישמח משה, פר' בהעלותך ד"ה ונקדים) לפרש הא דכתיב (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש, ודרשו חז"ל (ב"ר נח, ב) עד שלא שקעה שמשו של משה זרחה שמשו של יהושע כו', דמנא להו לדרוש כן, אבל יובן על פי מה שאמרו במדרש דבשבעת ימי אבלו של מתושלח לא שמשו המזלות, וכתבו המפורשים הטעם, כי אמרו (סנהדרין צא ע"ב) למה חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב כדי לתת שלום לקונה, ואבל אסור בשאילת שלום (מועד קטן טו.), על כן לא שמשו המזלות, ע"כ. ואם כן, כאן דכתיב וזרח השמש ובא השמש כפי הנהוג והטבע בכל יום, ולא שקעה אף אם ח"ו נפטר איזה צדיק, על כרחך היינו טעמא משום דעד שלא שקעה שמשו של זה כבר זרחה של זה, ע"כ דברי מוזלה"ה:

וזהו שנאמר כאן וידום אהרן (והוא על דרך דכתיב (איכה ג, כח) ישב בדד וידום, והאנק דום דכתיב ביחזקאל (כד, יז)), ועל זה אמרה המסורה הלא מהראוי וידום השמש מטעם הנ"ל, על זה אמר תירוץ וירח עמד, היינו אלעזר ואיתמר שמילאו מקומם של נדב ואביהוא, ועל דרך (בבא בתרא עה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, כמו כן היו הם כדמות ירח נגד שמשן של נדב ואביהוא ומיד זרחו במקומן, והבן:

זאת החיה אשר תאכלו וגו' [יא, ב]. במדרש רבה (ויק"ר יג, ג) אריסטון עתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא, וכל מי שלא אכל נבלות בעולם הזה זוכה לראותה לעתיד לבא, הדא הוא דכתיב (לעיל ז, כד) וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו, בשביל שתאכלו ממנה (פירוש מהסעודה) לעתיד לבא, לפיכך משה מזהיר להם לישראל ואומר להם זאת החיה אשר תאכלו, ע"כ דבריו. ולא נודע מה בא ליישב בזה. וגם למה כפל בלשונו "מזהיר" "ואומר" כו'. וגם קשה, כי עיקר דברי הפרשה על אזהרת טמאים נאמרה, רק חז"ל (חולין מב.) דרשו מקרא דזאת החיה מכאן דטרפה אינה חיה, אבל גוף אזהרת איסור נבלה וטרפה נאמרה במקום אחר, ומדוע לא אסמיך המדרש דבריו התם כי אם הכא, ומה ענינו לכאן:

ונראה לי על פי מה שחקר העקרים מאמר ג' פרשה כ"ח איך יהיה שלימות לנפש מחלק המשפטים שבין איש לרעהו, הלא אינם אלא תיקון המדיני וישוב העולם. והעלה כי הם נותנים שלימות לנפש מצד המחשבה והכוונה שמכוון בהשמרם לקיים מצות השם, לא בשביל תיקון המדיני לבד, ועל דרך זה אמר (ישעיה לב, ז) והיה מעשה הצדקה שלום בקיבוץ המדיני, ועבודת הצדקה שמכוון בשביל מצות ה', שזה העבודה בצדקה, יגרום השקט ובטח עד עולם, ע"כ דבריו עי"ש. ובזה מבואר הא דכתיב בפרשת אחרי (להלן יח, ה) ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כלומר אפילו המשפטים שצריך לעשותן בשביל שיחיה בהן חיי עולם הזה בקיבוץ המדיני, לא יהיה כוונתו בשביל זה, כי אם מכח אני ה' גזרתי. וקרוב לזה פירש הבחיי (שם), עיי"ש: והנה, בטעם איסור נבלה וטרפה, הטעם הפשוט מבואר בספר החינוך פרשת משפטים (מצוה עג) כי הטרפות וכמו כן הנבלות מולידים הפסד אל הגוף האוכלם, עיי"ש. ואם כן קשה, איך יתכן שיתן קיום מצוה זו שלימות לנפש, ועל כרחך צריך לומר כי עיקר השלמות לא בשביל המעשה, ר"ל מה שמקיים בפועל לבלי לאכלו, כי אם מהכוונה שאינו אוכל בשביל מצות ה' שצוה שלא לאוכלם. ובזה ניחא מה שהזהיר משה (שמות כב, ל) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, וכאן חזר ואמר זאת החיה, ודרשו מזה טרפה אינה חיה, הלא יותר היה ראוי להעלים זה הענין דטרפה אינה חיה כי אז ודאי יקיימו מכח מצות השם. ותו, אי אמר הא דזאת החיה לבד להורות דטרפה אינה חיה היה די, כי על כרחך מעצמם לא יאכלוהו, כי מי פתי יסור הנה לאכול דבר המזיק לגוף. אבל הכוונה בזה על דרך שכתבו המפורשים כי במצוה שיש בו הנאת הגוף אם עושהו בשביל קיום מצות בוראו לא בשביל הנאת עצמו שכרו גדול ביותר, כי הוא ענין נסיון, שאף שיש בו הנאת עצמו אינו עושה בשביל זה, רק בשביל קיום מצותיו יתברך. כמו כן הזהיר משה שלא לאכול נבלה וטרפה, וגם אמר להם הטעם כי הטרפה אינה חיה, להורות להם הדרך ילכו בה לקיים הדבר לא בשביל הנאת עצמן להשמר מדבר המזיק לגוף, כי אם בשביל קיום מצות ה' בזה, כי אז שכרו גדול להנהותו לעתיד לבא מסעודה הגדולה ההוא:

והן דברי המדרש, אריסטון גדול עתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא כו' לפיכך משה מזהיר לישראל, היינו אזהרת נבלה וטרפה הנאמר במקום אחר, וגם אומר להם זאת החיה כו' להורות טרפה אינה חיה, להודיעם שלא יהיו כוונתם בשביל להשמר מנזק הגוף, כי אם בשביל מה שהזהיר אותם השם לבלי לאכלו, כי בודאי יש בזה טעם נעלם. ואפשר שזה שאמר זאת החיה, אם תקיימו מצוה זו לאכול החיה, היינו כשרה ולא טרפה, אז תזכו אשר תאכלו מכל הבהמה אשר "על" הארץ, היינו בשמים ממעל, והוא הסעודה המוכן לעתיד לבא, והבן. ועיין פרשת אחרי (ד"ה והנראה): ועל פי הדברים האלו יתבאר הא דכתיב פרשת ואתחנן (דברים ו, כ) כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים וגו', כלומר בשלמא העדות והחקים נותנים שלימות לנפש, אבל המשפטים שהם לתיקון קיבוץ המדיני וישוב חיי עולם למה צוה אותם ה', ואיך נותנין שלימות לנפש, והוא כקושית העיקרים. על זה אמר ואמרת לבנך עבדים היינו וגו' ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו (וגם) לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, שהחקים והעדות מביאים יראה, והמשפטים יש בהן תיקון המדיני וחיי עולם הזה, והשלימות שמכח המשפטים, ועל זה אמר וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו (ולא בשביל הנאת עצמנו חיי עולם [הזה], כי אם) כאשר צונו דייקא, לקיים מצותיו יתברך, וכאמור:

והן הן הדברים הנאמרים בהגדה, חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים. רצה לומר המשפטים למה, כקושיא הנ"ל, והיא קושית בן חכם. והיתה התשובה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן (פסחים קיט ע"ב), ומבואר כי פירושו שאסור לאכול אחר הפסח, והטעם על פי פשוט, כמו בעניני רפואה הדרך בעת ששותה סמי רפואה שלא לאכול אחריהם איזה שעות עד שיעשו פעולתם, כמו כן מצות ה', עליהם נאמר (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך, על כן אין לאכול אחריו עד שיעשה פעולתו רפואתו רפואת הנפש. וכן נקרא בזוהר (תצוה קפג ע"ב) מצות מצה מיכלא דאסוותא. ואם כן יש להבין בענין אכילת פסח שאינו נאכל אלא צלי ויש בו הנאת הגוף, מה מצוה יש בו ואיך הוא רפואה לנפש, ועל כרחך צריך לומר כי רפואתו אינו מצד גוף המעשה, כי אם מצד הכוונה ומחשבה הטובה שאוכלו לשם מצוה ולא למלא כריסו, וכדאיתא בגמרא (נזיר כג.) שנים שאכלו פסחיהן, אחד אכלו לשם פסח ואחד אכלו לשם אכילה גסה, על זה נאמר (הושע יד, י) צדיקים ילכו בם, ועל זה נאמר (שם) ופושעים יכשלו בם, הרי דעיקר שלימות ורפואת הנפש של מצות אכילת הפסח הוא מכח הכוונה, אם כן ממנו נקח ראיה על המשפטים שיש בהם הנאת הגוף לקיבוץ המדיני, עם כל זה הם נותנים שלימות לנפש ורפואת הנפש מכח הכוונה לשמרם בשביל מצות ה', וכתירוץ העיקרים. וזה ענין נכון:

תוכן העניינים

ייטב לב ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה