ייטב לב ויקרא· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת צו
צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה הוא העולה וגו' [ו, ב]. יש להבין, דלמעלה כתיב והקריבו בני אהרן (א, ה), וערכו בני אהרן (שם, ח), וכאן כתיב את אהרן ואת בניו. וכבר הקשה זה במדרש (ויקרא רבה ז, א) ותירץ, עי"ש. תו יש להבין הא דכתיב הוא העולה בוא"ו, וקרינן היא ביו"ד, וכן הוא בתרגום היא ביו"ד. ובתנחומא (צו א) זהו שאמר הכתוב (תהלים פט, ז) כי מי בשחק יערך לה' ידמה לה' בבני אלים, מדבר בבלעם שביקש להדמות להקב"ה כבני אלים, בני אברהם יצחק ויעקב אילי העולם, אמר לו הקב"ה מה אתה מבקש להטעות את עצמך שאקבל קרבן מן העכו"ם, שבועה היא שאיני מקבל אלא מישראל, שנאמר (להלן כד, ח) מאת בני ישראל ברית עולם, לכך נאמר צו את אהרן ואת בניו וגו'. וצריך ביאור מדוע לא אמר המדרש זה בפרשת ויקרא באתחלתא דקרבנות, אדם כי יקריב וגו' (לעיל א, ב): ונראה דהוי קשיא ליה הא דכתיב הוא בוא"ו, וקרינן היא ביו"ד, על כן לתרץ זה אמר זהו שאמר הכתוב כו'. והכוונה בזה למה דאיתא עוד בתנחומא (שם יג) זאת תורת העולה, מהו עולה, אלא שהיא עולה ומכפרת כו', כי בעת שעשה אברהם עולת האיל שנאמר (בראשית כב, יג) והנה איל אחר, מהו אחר, אלא אחר שהקב"ה ראה כי בכל לבבו ובכל נפשו בא להעלות את יצחק בנו לעולה ושלח לו את האיל כו', באותו שעה הבטיחו הקב"ה בעת שיעלו בניו עולות שיקבלם, ע"כ. ור"ל, שמכח שבכל לבבו בא אברהם להעלות את יצחק בנו לעולה, וגם בהאיל היה נכנס נשמתו של יצחק (עשרה מאמרות, מאמר חקור דין ח"ב פ"ח), אז הבטיחו השי"ת שבעת שיעלו בניו עולות יקבלם כאלו הקריבו את עצמם ממש במסירת נפשם לה' בעת הקרבן, וכמו שכתבתי לעיל בפרשת ויקרא (ד"ה ונקדיס) על שם מוזלה"ה (ישמח משה, פר' וירא ד"ה ויאמר אברהם), ועל דרך שפירשו המפורשים (לעיל א, ב) כי יקריב (תחלה) מכם קרבן לה', מעצמיכם במסירת נפש, אז מן הבהמה וגו' תקריבו וגו'. וזהו שאמר כאן זאת תורת העולה היא העולה ומכפרת, והטעם, כי הוא העולה בוא"ו, כלומר שבאמת הוא בעצמו העולה במסירת נפש לה', יחשב בעיניו יתברך כי הוא בעצמו העולה. ועל זה אמר התנחומא הטעם, שזה נצמח מאברהם שבא להקריב את יצחק בנו ונחשב לו כאלו הקריבו ממש, והוא היה פועל דמיוני לעתיד לבניו בעת שיקריבו עולות כאלו הקריבו את עצמם, ועל כן אסמכיה התנחומא לכאן:
וזה גם כן כונת המדרש שהתחלנו, כדי לפרש הא דכתיב הוא העולה בוא"ו, לומר שהקב"ה מקבל הקרבן כאלו הוא עצמו העולה, ובזה יש טוב טעם מה שאין הקב"ה מקבל קרבן מן העכו"ם כי אם מישראל, כי הם זרע אברהם יצחק ויעקב ועיקר הקרבן נצמח מאברהם בעת שבא להקריב את יצחק בנו לעולה. ועל זה אמר זהו שאמר הכתוב כי מי בשחק יערוך (ר"ל קרבן) לה', אלו הייתי מבקש קרבן הייתי אומר למיכאל וגבריאל כו', אבל איני רוצה כי אם מישראל, כי מי ידמה לה' בבני אלים, אברהם יצחק ויעקב, שבועה שאיני מקבל רק מישראל כי הם בני אלים אברהם יצחק ויעקב, שמהם נצמח ענין הקרבן שיחשב כאלו הקריב עצמו. ולכך אמר הוא העולה בוא"ו: ועל פי זה יש לפרש הא דכתיב בפרשת בא (שמות יב, ג) ויקחו להם איש שה לבית אבות, דתיבת איש לכאורה שפת יתר, וגם אומרו לבית אבות צריך ביאור. ולמה שכתבתי יתכן שבא לומר שענין זביחת הפסח היה נחשב להם כאלו זבחו את עצמם לשמו יתברך, וזה נצמח מהאבות אברהם יצחק ויעקב. וזה אמרו ויקחו להם איש שה, ר"ל שבעת לקיחת הפסח ימסרו נפשם לה' והאיש בעצמו הוא השה, וזה נצמח לבית אבות, שהיה נחשב כאלו הקריב את יצחק ממש, וכאמור. והיינו דכתיב להלן (שם, כו-כז) והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם. ולדרכנו הוא שאלת בן חכם, כי בשאר קרבנות יש מהן כולו כליל ועולה לה', ויש מהן שמקטירין האברים והוא העבודה לה', אבל בענין פסח שהוא כולו נאכל מה עבודה יש בזאת, והתשובה על זאת ואמרתם זבח פסח "הוא" לה', בוא"ו, שהיה נחשב לה' כאלו כל אחד זובח את עצמו במסירת נפשו לה' בעת זביחת הפסח. כי באמת הוצרכו למסור נפשם אז מפחד המצרים, על דרך (שם ח, כב) הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, וכמבואר בהר"י אברבנאל על הפסוק (שם יב, כא) ויקרא משה לכל זקני ישראל, עד שמפני זה אמר משה ענין לקיחת וזביחת הפסח לזקני ישראל, שהם יעשו תחלה במסירת נפש לה' וממנם ילמדו ישראל לעשות כמוהם, עי"ש. ולכך נחשב להם באמת כאלו זבחו את עצמם, וכאמור:
אבל עוד דברים בגו, ובזה יבואר הא דכתיב כאן את אהרן ואת בניו, והוא על פי מה שכתבתי לעיל פרשת ויקרא (ד"ה אמנם) בביאור התנחומא מהו עולה כו' כי בעת שעשה אברהם עולת האיל באותו שעה הבטיחו הקב"ה כשיעלו בניו עולות יקבלם כו', מה דאסמכיה להכא, כי המפורשים פירשו צו את אהרן וגו' "לאמר" זאת תורת העולה, ר"ל באמירה בעלמא זאת תורת העולה, (נחשב) הוא העולה ממש, על דרך שאמרו ז"ל (מנחות קי.) כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. וזה על מוקדה על המזבח כל הלילה (הוא הגלות) עד הבוקר, של משיח, ע"כ דבריהם. אבל יש להבין לפי זה למאי הזכיר כאן אהרן ובניו, אם מדבר על זמן הגלות שכל אחד מישראל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. ותו קשה, מה טעם יש בזה שהעוסק בתורה יהיה חשוב כקרבן, מה דלא מצינו זה בשאר מצות שהעסק בתורה יהיה כאלו עשה גוף המצוה בפועל. ולתרץ זה אמר המדרש כי עיקר הקרבן מה שנחשב מסירת נפשו לה' בעת הקרבן כאלו הקריב עצמו, זה נצמח מאברהם בעת שעשה עולת האיל, וכמבואר לעיל שהוא פועל דמיוני על העתיד שיקבל הקב"ה קרבן תמורת האדם והוא חשוב כאלו הקריב את עצמו בפועל ממש. וכמו כן מה שהקריבו הכהנים הקרבנות בפועל ממש במסירת נפשם של ישראל בשעת הבאת הקרבן, זה היה פועל דמיוני על העתיד בעת שעוסק בתורת עולה או חטאת כו' ומקבל עליו מסירת נפשו לה' דוגמת הקרבן באם היה זה לרצונו יתברך, אז מקבל השי"ת עסק התורה, ומחשבתו הטובה במסירת נפש מצרפה למעשה וגם כן חשוב כאלו הקריב את עצמו. וזהו שנאמר צו את אהרן ואת בניו, על ידי שהם הקריבו בפועל ממש, מזה נצמח "לאמר" זאת תורת העולה, שבאמירה בעלמא תורת העולה אז הוא (בוא"ו) העולה וגו', ר"ל הוא עצמו העולה, כל הלילה, זמן הגלות כנזכר לעיל: ובזה אתי שפיר מה שצריך להזכיר לזה אהרן, על פי מה שכתב בספר (קול) [אהל] יעקב סוף פרשת תצוה (ד"ה וכפר) על הפסוק (שמות ל, י) וכפר אהרן וגו', להבין הכפל, על פי אמרם (אסת"ר פתיחתא י) משה ראש לנביאים, אשר מניצוץ נבואתו נמשכה הנבואה לכל הנביאים. אהרן ראש לכהנים, כי כל עבודתם לדורות היה פועל בזכותו וקדושתו של אהרן. וזה שכפל ואמר וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, מדם חטאת הכפורים (שיעשה פעם) אחת בשנה (מזה) יכפר עליו לדורותיכם, כלומר זכות קרבנו יהיה שמור לדורותיכם לעולם, כי העבודה שעשה אהרן ביום הכיפורים הראשון היה כלול בו כפרת כל יום הכפורים הבאים אחריו (אפילו בזמן שאין בית המקדש ושיח שפתותינו הוא שילום פרים ואילים). ועל זה אמר טעם לזה, קודש קדשים הוא לה', קאי על אהרן, לומר כל הכהנים קודש, ואהרן קודש קדשים, וקדושתו אב ושורש לכולן, עי"ש, ע"כ דבריו. ולכן לעיל בגוף הקרבה בזמן המשכן די באמרו בני אהרן, אבל כאן שרוצה להודיע שבזמן הגלות די באמירה ונחשב כאלו הקריב קרבן ממש, זה הוא נצמח עיקרו ושורשו על ידי עבודתו של אהרן שהוא היה קודש הקדשים וראש לכולן, ומעשי ידיו ירצו על העתיד שיהיה די באמירה לבד. ולכן אמר כאן צו את אהרן ואת בניו (שעל ידי אהרן עם בניו נצמח) לאמר זאת תורת העולה (באמירה לבד) הוא העולה, אך לא מבלעדי אהרן, זולת על ידי קדושתו של אהרן ובניו, וכאמור: ובזה מבואר המדרש תנחומא הנצב פתח השער, שבא לתרץ מה שהזכיר כאן אהרן, וגם אומרו "לאמר". על זה אמר זהו שאמר הכתוב כי מי בשחק יערך לה' ידמה לה' בבני אלים כו', שבועה שאיני מקבל אלא מישראל, על שהם בני אלים אלו האבות, שמהם נצמח לקבל קרבן בהמה תמורת אדם, וכמו שנתבאר לעיל. וכמו כן היו אהרן ובניו פועל דמיוני על העתיד, שמהם נצמח לקבל עסק התורה לבד תמורת הקרבן, וכאלו הקריב את עצמו. וזה שסיים התנחומא לכך נאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר, ר"ל דלכך כתיב את "אהרן" ואת בניו, ולכך כתיב "לאמר", דעל ידו נצמח שדי באמירת זאת תורת העולה (וגם כן) הוא (עצמו) העולה, וכנזכר לעיל:
ועל פי הדברים האלה יתבאר הא דכתיב בפרשת אחרי (להלן יז, ג-ז) איש וגו' במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה וגו' למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם וגו' אל פתח אהל מועד אל הכהן וזבחו זבחי שלמים לה' אותם כו' חקת עולם תהיה זאת להם לדורותם. דיש להבין הטעם שלא לשחוט חוץ לעזרה. ב', אומרו יביאו בני ישראל את זבחיהם, תיבות "בני ישראל את" שפת יתר, דהיה די לומר למען אשר יביאו זבחיהם. וגם אומרו אותם, שפת יתר:
ולדרכנו נאמר, כי מה שהקפידה התורה שלא לשחוט חוץ לעזרה, כי עיקר הקרבן הוא מה שמקבל עליו מסירת נפשו לה' בעת הקרבן אז נחשב לו כאלו הקריב עצמו, וזה לא היה באפשרי בלתי בבואו אל הקודש לבית המקדש אל הכהן העובד שם, נהפך לבו בקרבו להתאונן על חטאיו ולמסור נפשו לה' על ידי עבודתו של הכהן בבית המקדש, כי שם היה גילוי אורו יתברך יותר ויותר מבשאר מקומות. ועל דרך זה מפרש בסידור הגאון מה"ר זלמן שער חנוכה (רעו. ד"ה והנה), ומפני חטאינו גלינו מארצינו [כו'] ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחות "לפניך" דייקא, השתחואה פנימית בביטול המציאות כמו שהיה בבית המקדש מחמת גודל גילוי אור שכינתו במקום אשר בחר לו יתברך לשכן שמו שם, עי"ש. והוא עצמו מה שאמר הכתוב הטעם למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם, ר"ל כי אין חפץ לה' בקרבן בהמה לבד, כי אם יביאו את האדם לקרבן, והוא אומרו יביאו "בני ישראל את" (עם) זבחיהם וגו', וזה אי אפשר כי אם והביאום לה' אל פתח אהל מועד (דייקא) אל הכהן (דייקא, ואז) וזבחו זבחי שלמים לה' "אותם" וגו', ר"ל את עצמם של בני ישראל, וכמו שפירש רש"י פרשת נשא (במדבר ו, יג) יביא אותו, את עצמו, עי"ש. ואז לריח ניחוח לה'. ועל זה גמר אומר חקת עולם תהיה זאת להם לדורותם, כלומר מה שהקריבו בזמן המשכן והמקדש במקום הקודש באהל מועד על ידי הכהן העומד לשרת שם את פני ה', שעל ידי זה מסרו נפשם לה' בכל לבבם בביטול רצון הפנימי באמת, על ידי זה ענין הקרבנות חק עולם לדורותם, שדי אפילו באמירה בעלמא דוגמת הקרבן, עד שבכל מקום מוקטר ומוגש לשמו יתברך, ונשלמה פרים שפתינו וכאלו הקריב עצמו, והבן:
צו את אהרן וגו' לאמר זאת תורת העולה וגו' [ו, ב-ג]. להבין אומרו לאמר, וכבר פירשו הקדמונים על פי מאמרם כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, וזהו שאמר לאמר, באמירה זאת תורת העולה, דיני עולה, אז הוא העולה וגו': וגם אנו נאמר על דרך זה מענינא דיומא לרמוז מנהג אבותינו לדרוש בשבת הגדול להודיע לישראל חקי ה' ותורותיו, כי כבר אמרו חז"ל (מדרש משלי י) בשעה שהחכם יושב ודורש הקב"ה מוחל עונותיהן של ישראל, להבין אמרם "יושב". ונראה לי על פי מה שכתב המקנה בהקדמה (אות מד) על מאמרם (אבות פ"ד מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם, כי כבר אמרו (תענית ז.) ומתלמידי יותר מכולם, הענין, כי הקב"ה משפיע לחכם למען ישפיע לתלמידים, ואם כן אף שהחכם הוא המשפיע לתלמידיו, מכל מקום כיון שהוא מקבל חלקי תלמידיו למען להשפיע להם, הרי הוא כאלו לומד מהם, ע"כ דבריו. וידוע (זוהר תצוה קפג.) כי בחינת דכר מעומד, ואשה שהיא מקבלת דרכה בישיבה, בסוד (ברכות כד.) האשה יושבת וכו'. ולפי זה, אם כי החכם עומד למעלה מכל העם ודורש, עם כל זה צריך שידע בנפשו כי ה' יתן בפיו אומר המבשרות צבא רב, והוא מקבל מהם ובשבילם, ונקרא יושב. וזהו שאמרו בשעה שהחכם "יושב" דייקא ודורש, אז הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל. מה שאין כן כשהוא עומד בעיניו, שנדמה לו שחכמתו עמדה לו, תועבת ה' כל גבה לב:
וידוע, כי דכר מכונה זה, ונוקבא מכונה זאת. וזהו שנאמר צו את אהרן ואת בניו, שעליהם נאמר (דברים לג, י) יורו משפטיך ליעקב וגו', לאמר (לרבים) "זאת" תורת העולה (על לבבו), זאת דייקא, בחינת מקבל מהם, אז הוא העולה וגו', מכפר כמו עולה כל הלילה (הגלות) עד הבוקר הוא הגאולה, ואש המזבח תוקד בו, כמו שבמזבח הביאו אש הדיוט ואחר זה ירדה אש משמים, כמו כן תוקד בו אש שלמטה משלו, ואחר זה תוקד עליו רשפי אש שלהבת יה משמים. ולבש הכהן מדו "בד" ומכנסי "בד" ילבש וגו', יאמר, אם שהאמירה ברבים הוא בפרהסיא, צריך ליזהר מפניות והתפארות, שידמה לו כאלו עומד לבדו ובדד ישב, ואז והרים את "הדשן" וגו' (הנעשה על ידי שט"ן כמספרו) ושמו אצל המזבח, שמזדונות נעשה זכיות, והבן:
וזהו שנאמר (במדבר יט, ב) לאמר "זאת" חקת התורה אשר צוה ה' לאמר וגו', כלומר שמה שצוה ה' לומר תורה לזולתו, יאמר בבחינת "זאת", שידמה לו כאלו הוא מקבל מתלמידיו, כי ויקחו אליך, שהם לוקחים לקח תורה אליך, והבן: זה קרבן אהרן ובניו [ו, יג]. במדרש (ויק"ר ח, א) הדא הוא דכתיב (תהלים עה, ח) זה ישפיל וזה ירים, רבי יונה פתר קריא בישראל, בלשון "זה" הושפלו שאמרו (שמות לב, א) כי "זה" משה האיש כו', ובלשון "זה" הוגבהו, "זה" יתנו (שם ל, יג). ורבנן פתרין קריא באהרן, בלשון זה הושפל, ואשליכהו באש ויצא העגל הזה (שם לב, כד), ובלשון זה הוגבה, זה קרבן אהרן. וצריך ביאור:
ונראה לי על פי מה שכתוב בזוהר תשא (קצא ע"ב), ויקהל העם על אהרן, אמאי על אהרן, בגין לאתכללא בסטרא דימינא, דהא אינון שמאלא בעו מיניה ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים, ודאי בעו סטר שמאלא כו', לנו דייקא, דאנן צריכין להאי מלה לתקפא סטרא דילן כו'. אשר ילכו לפנינו (שם, א), [מאי אמרו, אלא] הכי אמרו חמינן דאתון ישראל כל טוב וכל יקר [דעלמא] לכו, ואנן דחיין לבר דלכו, וה' הולך לפניהם יומם (שם יג, כא), אוף הכי אלהים אשר ילך לפנינו כמה דאזיל קמייכו הוי"ה כו', עי"ש:
ביאור הדברים לדעתי, דאיתא בזוהר פרשת בא (לט ע"ב) על הפסוק (שם יב, ב) החדש "הזה" לכם, דלא כתיב החדש הזאת, דהא זה וזאת כחדא מתקשרין, ובאתר דאית דכר ונוקבא כחדא לית שבחא אלא לדכורא, ועל דא ראשון הוא לכם כו', לכם תרי זמני למה, אמר רבי יצחק מנייהו אשתמע יתיר, כמה דכתיב (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו, אתקשרותא דא לכם, ולא לשאר עמין. ולכאורה מה קא משמע לן, זיל קרי ביה רב הוא, אבל נראה לפענ"ד שכוון בזה למאי דאיתא בזוהר (יתרו פז.) דישראל אחיזה שלהם בבחינת זעיר, ולכך נקראו בני ישראל, אבל גר אינו נאחז כי אם בבחינת צדק, מלכות, ולכך נקרא גר צדק. ולפי זה הוסד דישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה דין גר מעמיו יש להם, ואין אחיזתן רק בבחינת צדק, לזה קא משמע לן דאינו כן, אלא אחיזתן בזעיר (דכבר יצאו מכלל בני נח). וזהו שאמר דכתיב כי חלק ה' עמו אתקשרותא דא לכם ולא לשאר עמין, היינו אפילו אחר שנתגיירו כי לא נקראו רק גר צדק, והבן:
והנה, ערב רב היו גרים גמורים ולא היתה אחיזתם רק בבחינת צדק, "דינא" דמלכותא (זוהר ויקרא יא ע"ב). ועם זה יש להוסיף טעם על ויקהל העם על אהרן, אמאי על אהרן, משום דמשה שושבינא דמלכא (שם כ.) אחוז בזעיר, ועל ידי והוי"ה (הוא ובית דינו) הולך לפניהם יומם וגו' ולילה, זה אל זאת משולבות. ואהרן שושבינא דמטרוניתא, ואחיזתו בהוד, כפי המסודר בהושענות, ועיין בזה בזוהר וארא (כו ע"ב) על הפסוק (שמות ו, כו) הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן ובמקדש מלך שם (כז.), ותמצא כי זה וזה אמת. ולכן ויקהל העם על אהרן, שושבינא דמטרוניתא, מלכות, ויאמרו אליו קום עשה לנו (דייקא) אלהים, שבזה אחיזתנו, אשר ילכו לפנינו. כי בישראל והוי"ה הולך לפניהם, אוף הכי אלהים אשר ילכו לפנינו לתקפא סטרא דילן. ולכן וימירו את כבודם בתבנית שור (תהלים קו, כ), כדכתיב (יחזקאל א, י) ופני שור מהשמאל, וגרמו להפריד ח"ו זאת מזה, ולכן אמרו כי "זה" משה האיש וגו' (שאחיזתו בזה) לא ידענו. ועל כן בלשון "זה" דייקא הושפלו, ובלשון "זה" הוגבהו, דכתיב "זח" יתנו, ופירש הזוהר (זוהר חדש תשא עב ע"ב) לתקן בחינת זה לחברו לזאת, על כן יתנו מחצית השקל תרומה להוי"ה: וכמו כן הענין באהרן, שאמר ואשליכהו באש ויצא כו' "הזה", בלשון זה הושפל ובלשון זה הוגבה זה קרבן אהרן, כדאיתא בזוהר (צו לא.) אינון חייבי (מפרשי) [מפרישין] לזאת מזה, אתא אהרן קדישא ובנוי ועל ידייהו מתקרבין תרוייהו ואזדווג זה בזאת, הדא הוא דכתיב (להלן טז, ג) בזאת יבא אהרן אל הקדש, זה קרבן אהרן ובניו כו', עי"ש:
באופן אחר יתבאר המדרש הנ"ל בהקדם לשאול ולדרוש מענינו של יום הבא לקראתנו לשלום, והוא במה שנאמר בפרשת בא (שמות יב, כא-כה) ויקרא משה לכל זקני ישראל, דיש להבין למה קרא לזקנים דייקא, אטו לא נצטוו בזה כל ישראל. ב', למה אמר להם ולקחתם וגו', ולא שאר דיני פסח. ג', ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם, הלא מצות נתינת הדם על המשקוף לא היה רק לשעה, ולא לדורות (פסחים צו.). והרמב"ן פירש דקאי על גוף מצות הפסח, אבל פשטא דקרא משמע דקאי אדסמיך ליה. ד', וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו, ופירש רש"י להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דבר כו', ומהו כן עשו, אף משה ואהרן כן עשו, ולכאורה מה הרבותא. ופירש השם אפרים (פר' בא ד"ה אף משה) לפי מה שכתוב בנזר הקודש (מט, יד ד"ה אתה) דבצדיק גמור לא נאמר כיון שניתן רשות כו' (בבא קמא ס.), וכיון שכן, הצדיקים הגמורים וכל שכן משה ואהרן לא היו צריכין לנתינת דם וכו', קא משמע לן שכולן עשו כאשר צוה ה'. ויש להבין מדוע באמת צוה ה' אותם לעשות כן, כיון שלא נצרכו לכך:
ונראה לי בהקדם לפרש אלה מקראי קודש פרשת תשא (שמות לב, ז-י) וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך וגו', דקשה, כיון שדבר אתו קשות כפירוש רש"י אם כן וידבר אלהים מבעיא ליה, ולמה נזכר שם הוי"ה מקור הרחמים. גם יש להבין ועתה הניחה לי, מה זה שאמר ועתה. ולהלן נאמר שם (לג, יב-יט) ויאמר משה אל ה' ראה וגו' ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני, ופירש רש"י הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות, למה ליה מציאת חן. ב', ותו, הא גבי ונח מצא חן (בראשית ו, ח) פרש"י אף נח לא היה כדאי אלא שמצא חן, והכי משה לא היה כדאי אלא שמצא חן, אתמהה. ג', ואדעך למען אמצא חן (ופירש רש"י פתרונו למען אכיר כמה שכר מציאת החן), והוה ליה למימר למען ידעתני בשם, כנאמר ברישא דקרא. ד', והנחותי לך, הכי לו לבדו ולא להם חלילה. ה', וחנותי את אשר אחון וגו', את למה לי: ונראה לי על פי מה שכתב הנזר הקודש פרשה מ"ט (שם ד"ה ובהכי) לפרש הגמרא דתענית (כא ע"ב) בשיבבותיה דרב לא הוות דברתא, סברו מיניה משום זכותיה דרב דנפיש, אתחזי להו בחלמא, רב דנפישא זכותיה טובא, הא מלתא זוטרא היא לרב. דקשה, הלא בכלל מאתים מנה. אבל הענין, דצדיק מגין משום דאם לא כן משניתן רשות כו' ח"ו אינו מבחין, וזה בצדיק שאינו גמור, אבל בצדיק גמור אינו מגין ומציל, כי בלאו הכי מבחין, ע"כ דבריו. ומורי זקני זלה"ה (ישמח משה, פרק בלק ד"ה עוד פי') עשה סמוכין לדבריו מהא דאיתא ביורה דעה סימן קי"א בשתי קדרות אם אין בכל אחד ואחד כדי לבטל האיסור שניהן מצטרפות לבטל, אבל אם יש באחת לבטל אינה מצטרפת עם השניה שאין בה לבטלה, ואותה שאין בה כדי לבטל אסור בנפל איסור דאורייתא, דליכא למימר שאני אומר כו'. והטעם, מחמת שמעולם לא נכנס הקדרה שיש בה לבטל בכלל ספק, אינה מצטרפת לבטל, עיין שם בש"ך ס"ק ט"ז. ובזה פירש בפרשת בלק (שם) הן עם לבדד ישכון וגו' (במדבר כג, ט), עי"ש:
וזהו שאמר ה' (בפרשת קרח (שם יז, י-יב)) אל משה הרמו מתוך העדה הזאת, לבלי להצטרף עמהם, ואכלה אתם. והנה משה ידע בעצמו שאינו נכנס בכלל הספק אף אם יהיה בתוך הקהל, ועל כן ויאמר משה אל אהרן דייקא, שהוא אינו בבחינה זו, קח את המחתה וגו', ויקח אהרן וגו' וירץ אל תוך הקהל וגו', ונכנס בכלל הספק, ויתן את הקטרת ויכפר:
והנה, בגמרא ברכות איתא כל התולה בזכות אבות הקב"ה תולה לו בזכות עצמו, מנא לן ממשה, שאמר (שמות לב, יג) זכור לאברהם וגו', והשיבו הקב"ה (שם לג, יז) אעשה כי מצאת חן בעיני, ולכאורה הלא הוא היה למעלה בגבהי מרומים לקבל התורה והם למטה עשו מה שעשו, ולא נכנס בכלל ספק כלל, ואיך זכותו יציל אותם כיון שנתמלא סאתם. אבל התירוץ לזה כי הוא היה גרמא בנזקין, מכח שהעלה הערב רב, אם כן גם הוא נכנס בכלל ספק, ויש מקום להנצל בזכותו. וזהו שנאמר וידבר הוי"ה (מקור הרחמים) אל משה לך רד (מגדולתך) כי שחת עמך וגו', אתה גרמת להם (כפירוש רש"י), לכך "ועתה", אחר שירדת מגדולתך ונכנסת לבית הספק, הניחה לי, שעתה פתח לו פתח להתפלל בעדם, כי יש מקום להנצל בזכותו. מה שאין כן אם לא היה הוא גורם בדבר ולא נכנס בכלל ספק, לא היה מועיל תפלתו להנצל בזכותו, כאמור: ומפני זה גם משה לא היה כדאי אלא שמצא חן, וזהו שאמר משה ואתה אמרת ידעתיך בשם, לא מפני שאני כדאי, כי אם וגם מצאת חן בעיני וגו', אם כן הודיעני נא את דרכך ואדעך. (ומה ארויח בזה), למען אמצא חן. ועל כן לא אמר למען ידעתני בשם, כי מכח זה לא יוכל להציל אחרים בזכותו, כי אם רק בשביל שאינו כדאי ונכנס לספק אלא שמצא חן. וזהו שאמר וראה כי עמך (דייקא) הגוי (הקדוש) הזה, כלומר ואותן שעשו מה שעשו, עמי המה, שאני העליתים ואני הגורם. ואמר זה כדי להסכים שאינו כדאי אלא שמצא חן, למען הציל אותם, והבן. ואמר לו ה' פני ילכו והנחותי לך, בזכותך. וזהו שאמר משה ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן וגו' דייקא, הלוא בלכתך עמנו וגו'. ואמר לו ה' אעשה כי מצאת חן, וזהו שאמר לו אני אעביר כל טובי על פניך וגו', כלומר בזכותך, וחנותי (לאחרים) את (עם) אשר אחון, ואמרו ז"ל (ברכות ז.) אף על פי שאינו הגון, ורחמתי (אחרים) את (עם) אשר ארחם, ואמרו ז"ל אף על פי שאינו כדאי, כי על ידי זה יכול להציל לזולתו. וזהו שאמר הכתוב (תהלים סז, ב) אלהים יחננו דייקא, בבחינת חן, ויברכנו, (כי) יאר פניו (לאחרים) אתנו סלה, כמו שמפרש הר"מ אלשיך (רוממות אל, שם ד"ה או יאמר [הא']), עי"ש:
וזה היה הענין כאן, כי אלמלא לא נצטוו הזקנים ומשה ואהרן בענין הדם, היה נראה שהם אינם נכנסים בגדר ספק, ולא היה מקום לישראל להנצל בזכותם, כי לא היו מצטרפים עמהם. ולזה התחכם ה' לצוות את כולם, כאלו גם הם נכנסים לספק, למען זכותן יגן על כל ישראל. וזהו שנאמר ויקרא משה לכל "זקני" ישראל (דייקא) ויאמר אליהם משכו וקחו וגו', (וגם) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר, והכוונה כדי לכנוס להספק להצטרף עמהם. וזהו שנאמר ושמרתם את הדבר הזה, לכנוס לבית הספק בשביל ישראל כדי להצילם, לחק לך ולבניך עד עולם. ומהאי טעמא גם משה ואהרן כך עשו, כדי להצטרף עם ישראל. (ועובדא ידענא כי בימי קדם בהיות ק"ק אוהעל באיזה זמן בסכנה גדולה מכח המרידה, וסיפר מוזלה"ה בעל המחבר ספר ישמח משה כי נאמר לו בחלום קומי צאי מתוך ההפכה, והשיב, איני רוצה. וכל זה למען הציל בזכותו שארית ישראל, וכן היה תהלה לאל יצא העיר בשלום): וזהו שאמר המדרש (ש"ר טז, ד) ויקרא משה לכל "זקני" ישראל, הדא הוא דכתיב (משלי טז, יא) פלס ומאזני משפט לה'. ביאור הדבר, דקשה למה הוצרכו הזקנים ומשה ואהרן לנתינת דם, לכן אמר הדא הוא דכתיב פלס ומאזני משפט לה' (לשקול זכיות של ישראל, על כן) מעשהו כל אבני כיס וגו', שכל האבנים (על דרך אל תקרא אבנים אלא בונים) יהיה בכיס, לצרפן ולשקול אותן יחד. והכוונה לזה, גמר אומר (משלי שם, יד) כי חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם (בחכמתו) יכפרנה, בצירוף כולם כאחד. וזהו שאמר המדרש (שם טז, א) ויקרא משה לכל וכו', הדא הוא דכתיב (איוב יב, יב) בישישים חכמה וגו', כי חכמה גדולה ויתירה היה בזה לטובת כלל ישראל. ועיין מה שכתבתי בענין זה ריש פרשת וארא (ד"ה והנה), שעל ידי שאמר משה (שמות ה, כב) למה הרעותה וגו', אמר לו (ו, א) עתה (דייקא) תראה אשר אעשה לפרעה, כי מכח זה שהתרעם על מדותיו נכנס לספק, וממילא בזכותו ובימין צדקו יושעו ישראל: ועל פי זה יתבאר המדרש הנצב פתח השער, דהנה איתא במדרש תצוה (שם לז, ד) כשאמר הקב"ה למשה (שמות כח, א) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, הרע למשה, אמר לו הקב"ה תורה שלי היתה ונתתיה לך. וקשה למה הרע למשה עתה, הלא כאשר אמר לו השי"ת (שם ד, יד) הלא אהרן אחיך, היה שמח בגדולתו, ועתה למה חזר בו. ופירש החן טוב (פר' תצוה ד"ה או יאמר) כי עלה בלבו שנדחה אהרן ממחיצתו יען עשה העגל, וכבודו יתברך שיהיה משה איש האלהים כהן לאלהים שהוא לא חטא בעגל ולא הוצרך לכפרה. ועל זה השיב לו ה' תורה שלי היתה ונתתיה לך, ירצה, מה טעם התורה לא בשמים היא (דברים ל, יב) ולא ניתנה למלאכים כי אם לך, הוא מכח טענה זו כלום יצר הרע יש בכם (שבת פט.), כמו כן לא נבחר משה לכהן כי לא טעם טעם חטא והיה משולל מיצר הרע, מה שאין כן אהרן שחטא קצת בעגל והוצרך לכפרה, לכן הוא נבחר לכהן למען יכפר בעדו ובעד כל הקהל, עי"ש. ועל פי זה פירש מוזלה"ה (ישמח משה) בפרשת שמיני (ד"ה ויאמר משה) מה שאמרו (רש"י להלן ט, ז ע"פ תורת כהנים ר"פ שמיני ה"ח) מלמד שהיה אהרן בוש וירא לגשת (מחטא הנ"ל), אמר לו משה למה אתה בוש מאותו חטא, מזה עצמו אתה נבחרת, כאמור, עי"ש:
והן הדברים הנאמרים, כי יותר היה יכול אהרן להצטרף עמהם לכפר עליהם בזכותו, מטעם הנאמר. וזהו שאמר המדרש (ויק"ר ח, א), כי אלהים שופט על פי דת התורה, לכך בלשון "זה" ישפיל, זה אהרן, ויצא העגל "הזה", ובלשון "זה" קרבן אהרן ובניו ירים. ומהאי טעמא הוצרך לקרבן ביום המשח אותו, וכהן גדול בכל יום, למען כאשר הוא לכפרה על עון הנ"ל, כמו כן יצטרף עם ישראל לכפר בעדם, והבן: קח את אהרן ואת בניו אתו [ח, ב]. במדרש תנחומא (צו ט"י) כבוד חכמים ינחלו (משלי ג, לה), אלו בני אהרן שנאמר קח את אהרן ואת בניו אתו, למה נאמר קח, אמר הקב"ה למשה חייב אני לקיחה (לאהרן), קום אתה וגדלהו בלקיחה. ואימתי לקח אהרן, בשעה שיצא הקצף כו', ואמר לו משה (במדבר יז, יא) קח את המחתה, אמר לו אהרן הלהרגני אתה מבקש, בני הכניסו אש זרה ונשרפו ואני מוציא לחוץ ואיני נשרף. אמר לו משה לך [ועשה] מהרה וגו'. כיון ששמע אהרן כך, אמר אלו אני מת על ישראל איני כדאי, מיד ויקח אהרן. לכך אמר הקב"ה קח את אהרן, גדלהו בלקיחה וכו'. קח את אהרן ואת בניו, זהו שאמר הכתוב (משלי כ, ז) מתהלך בתמו צדיק אשרי בניו אחריו. דבר אחר קח את אהרן ואת בניו, אמר לו הקב"ה פתה אותו בדברים, לפי שהיה בורח מן השררה כו', עכ"ל. והדברים צריכים ביאור:
והנראה לי בזה על פי דכתיב למעלה (שמות כח, ב"ג) ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי, ויש לדקדק, דבתחלה אמר לכבוד ולתפארת, ולבסוף לקדשו וגו'. ותו, אשר מלאתים היה לו לומר, דקאי על חכמי לב, ומה זה דאמר מלאתיו לשון יחיד. וכבר עמד על זה בזוהר (תצוה קעט ע"ב). ונראה לי על פי דאיתא בגמרא הוריות (יב.), כשמן הטוב וגו' (תהלים קלג, ב), עד היה משה דואג שמא מעלתי בשמן המשחה, יצא בת קול כשמן הטוב, ועדיין היה אהרן דואג שמא מעלתי, יצא בת קול מה טוב ומה נעים שבת אחים וגו'. והענין, כי מצוה שיש בה הנאת הגוף, כמו ענין שררות וממשלה ולבישת בגדים שיש להתנאות ולהתפאר בהן, יקשה על האדם להתכוון בהם שלא להנאתו כי אם לקיים מצות בוראו, ולזה היו דואגים שמא נתערב ח"ו איזה כוונה להנאת עצמן, עד שיצא בת קול כי האמת שהיה הכוונה בלתי לה' לבדו. וזהו שנאמר ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך (שהם) לכבוד ולתפארת, ושמא יעלה על לב החכמים העושים לחשוד את אהרן שיהיה כוונתו להתפאר, על כן ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו (כלומר את אהרן) רוח חכמה, ועשו את בגדי אהרן (שכוונתו בהן בהלבשן) לקדשו לכהנו לי, לשמי דייקא, כי זה ענין חכמה ושכל לעשות דבר שיש בו הנאת הגוף ועם כל זה תהיה הכוונה זכה ורצויה בלתי לשמו יתברך (ובספר אהל יעקב (פר' תצוה ד"ה ועשית) פירש גם כן הפסוקים על פי הקדמה זו, אך בדרך אחר, עי"ש):
ובזה נבין הנאמר להלן (ט, ז) ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח, פירש רש"י שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה למה אתה בוש, לכך נבחרת. דקשה, פתח בתרתי בוש וירא, וסיים בחדא למה אתה בוש. אבל הענין על פי מה שכתבתי, שהיה אהרן בוש מלקבל שררות הכהונה מכח ענותנותו, כדכתיב (במדבר טז, יא) ואהרן "מה" הוא, וגם היה ירא שמא יכוון להנאתו להתפאר וימעול בהקדש, ולזה אמר לו משה למה אתה בוש, כלומר בשביל שאתה בוש ובורח מן הגדולה לכך נבחרת, כמאמרם (עי' עירובין יג ע"ב) כל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו. ועוד דברים בגו, מכח שאתה בוש ובורח מן הגדולה וכבוד, שוב אין לך לירא שמא תכוון להתפאר, שהרי אינך חפץ בתפארת וכבוד, לכך נבחרת. ולזה לא היה צריך לומר ירא, כיון שהיה בוש אזדא לה היראה, והבן:
והן הדברים שפתה משה את אהרן שהיה בורח מהשררה, שאמר לו בשביל כך נבחרת, כמו שנתבאר, וממנו זכו בניו לבחינה זו לברוח מן הכבוד, ובשביל זה נחלו הכבוד. וזהו שאמר הכתוב ואת בניו אתו דייקא. וזהו שאמר המדרש כבוד "חכמים" ינחלו, כלומר מאבותיהם, אלו בני אהרן. והיינו מתהלך בתמו צדיק אשרי בניו אחריו: אבל עוד דברים בגו על דרך ששמעתי עובדא הוה במוזלה"ה, פעם אחת אירע שכשהלך וישב ללמוד נתערב בלבו איזה מחשבה להנאתו לחדש איזה דבר להתנאות וכדומה. אז גמר בלבו, כיון שזה שלא לשמה לא אלמוד עתה, ורצה לילך בטל. ושוב אמר עם לבבו, וכי אני רשאי לילך בטל, הלא כתיב (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה, ואין אני רשאי להבטל ממנה אפילו רגע אחת, ואני מוכרח ללמוד. חזר ואמר, אתה ה' יודע מחשבות לבי, אם לא מכח שאני מחויב לקיים מצות והגית בו לא הייתי לומד עתה, מחמת כוונת הנאתי, רק מכח שאני מחויב לקיים מצותך, אם כן כוונתי לשמה לקיים רצונך, ואם אפילו יתערב בכל זאת כוונה בלתי רצויה וענוש אענש על זה, עם כל זה אני מחויב בדבר ללמוד ושלא לילך בטל אפילו רגע, אם כן ממילא כוונתי לשם שמים. אז אמר בלבו, עתה אני מבין כי מאד עמקו מחשבותם של חז"ל שאמרו (פסחים נ ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, כלומר אפילו אם עולה בלבו שילמוד להנאתו שלא לשם שמים, לא יאמר אלך בטל, כי אם ילמוד, שהרי אינו רשאי לילך בטל, והוא מוכרח ללמוד אפילו בכוונה בלתי רצויה, אם כן בהעלותו על לבו כך הרי כוונתו רצויה לשם שמים, וזהו שאמרו שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ע"כ דבריו. והבן כי זה שכל עמוק:
ועל דרך זה אמר משה לאהרן, בודאי אם אפשר לו להתכוון בלתי לשמו יתברך מה טוב, אך אפילו אם אולי יתערב בו איזה מחשבה להנאתו וכדומה עם כל זה אינו רשאי להבטל מזה, כי הוא מחויב לקיים מצות בוראו על כל אופן. ומכל שכן מה שהדבר נוגע לטובת ישראל לכפר על העם, אם כן אפילו אם ענוש יענש על שמועל בהקדש, עם כל זה הוא מחויב למסור נפשו בשביל שמו יתברך ובשביל ישראל, שזה דרכו בקודש, שאמר (ויק"ר י, ג) מוטב יתלה הסרחון בי וכו'. וכן עשה בלקיחת המחתה, שגמר בלבו למות חלילה בשביל ישראל, כמו שאמר המדרש. וממילא אם יהיה כוונתו כך, אז הרי כוונתו זכה רק בשביל לקיים מצות בוראו ובשביל טובת כלל ישראל. וזה ענין הדברים שפתה אותו משה, ונתן לו עצה של חכמה והשכל:
וזהו שאמרו קח את אהרן, [פתה אותו] בדברים, ומה הוא הפתוי, הוא מה שנאמר בקטורת ויקח אהרן בשביל שאמר אלו אני מת [על ישראל] איני כדאי, כמו כן על דרך זה מחויב ללבוש את הבגדים, אפילו אם ח"ו יענש בשביל שיש בו תערובות מחשבה שאינו רצויה, עם כל זה מחויב בזה לקיים המצוה לטובת כלל ישראל. וזהו שאמר המדרש אמר הקב"ה למשה חייב אני לו לקיחה בשביל ויקח את הקטורת, לכך נאמר קח את אהרן, כלומר תקחנו בדברים האלו. ומאתו זכו בניו לבחינת חכמה זו, וזהו שאמר כבוד "חכמים" ינחלו. וזה פירוש נאה לדעתי, בין והתבונן:
קח את אהרן וגו' ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד ויעש משה כאשר צוה ה' אותו ותקהל העדה אל פתח אהל מועד [ח, ב-ה]. יש לדקדק, דהיה לו לומר ויקהל העדה וגו':
ונראה לי, כי רש"י פירש למעלה (ח, ג) זה אחד מהמקומות שהחזיק מועט את המרובה, וזה ענין נס בזכותו של משה. וזהו שאמר, לאשר ויעש משה (בכל עת) כאשר צוה ה' אותו (בכל התורה כולה, על כן) ותקהל העדה אל (מקום מועט) פתח אהל מועד, כלומר אם שהיו מרובים, נקהלו ועמדו במקום מועט בדרך נס. אבל משה לא רצה להחזיק טיבותא לנפשו, לכן ויאמר משה וגו' זה הדבר (שנקהלו ועמדו על פתח אהל מועד המועט, הוא) אשר צוה ה' לעשות:
או יאמר כי שמעתי לפרש המשנה (אבות פ"ה מ"ה) עשרה נסים נעשו בבית המקדש כו' עומדים צפופים כו', כי מי שהוא בעל גאוה ורוצה בהתנשאות, הוא צריך הרחבת מקום לפי ארכו וגדלו וטובו המלא עולם, אבל מי שהוא שפל בעיניו וממעט את עצמו, וכאין יחשב בעיניו, איננו תופס מקום רב. וזהו שאמרו עומדים (בקומה זקופה) צפופים, ומשתחוים (בהכנעה) רוחים. ולכך לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים (שם), כי כבר העידה התורה עלינו כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז, ז) שאפילו בשעה שאני נותן לכם גדולה אתם ממעטים עצמיכם (חולין פט.): ולדעתי זהו שנאמר (ח, ד) ותקהל כל העדה אל פתח אהל מועד, שהחזיק מועט (שהיו ממעטים את עצמם) את (המקום) המרובה. ומדת ענוה ממשה למדנו, שעליו נאמר (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד מכל האדם וגו', וכמו שאמר (שמות טז, ז) ונחנו מה, ואם כן מזה עצמו שנקהלו אל פתח אהל מועד, מקום מועט, לאשר היו בעיניהם בחינת אין, יש מופת שמה שעשה משה לפניהם להלביש את אהרן ואת בניו לא היה לכבודו ולכבוד אחיו, כי אם לעשות ולקיים מצות ה'. כי אלו היה כוונתו לכבודו ולכבוד אחיו, כבר יצא מגדר ענוה, וממי זכו ישראל ללמוד בחינת ענוה, אם רבי לא שנה כו' (נדה סב ע"ב), ואיך עמדו על מקום מועט. וזהו שנאמר קח את אהרן וגו' ואת "כל" העדה הקהל אל פתח אהל מועד, ועל זה אמר, הנך רואה ויעש משה את כל האמור בענין כאשר צוה ה' אותו דייקא, לא לכבודו כו', כי ותקהל העדה אל פתח אהל מועד, אין זה כי אם מכח ענוה שלמדו ממשה. על כן ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות. פירוש רש"י, דברים שתראו שאני עושה [לפניכם] צוה הקב"ה לעשות, ולקיים מצותיו אני עושה, ואל תאמרו, כלומר שלא תוכלו לומר לכבודי ולכבוד אחי כו', ממה שעיניכם רואות שנקהלו כל העדה אל פתח אהל מועד, והבן: ואת כל העדה הקהל וגו' ויעש משה כאשר צוה ה' אותו ותקהל העדה וגו' [ח, ג-ה]. והוה ליה למימר ויקהל העדה, ומה זה ותקהל, דמשמע מאליה:
על כן נראה כי משה היה לו כח המושך אליו, כמו אבן מאגנעט המושך אליו הברזל, לפי שהיה שורש כללות ישראל, ונקרא בזוהר (תשא קצא ע"ב) כללא דיהודאי, והוא היה המלמד תורת ה' לעמו ישראל, על כן כל חלק מישראל שהיה משתוקק לדבק בעיקרא ושרשא דכל עלמין הוא הבורא ב"ה, היה מתאסף מאליו אל משה, כי היה רעב וצמא לשמוע ממנו דבר ה' ורצונו יתברך. וזהו שנאמר ויעש משה כאשר צוה ה' אותו, ר"ל שהיה משה מקיים ועושה מצות ה' כראוי, על כן ותקהל העדה (מאליה) אל פתח אהל מועד. והטעם על זה אמר ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות, כלומר לפי שהיה משה אומר תמיד אל העדה זה אשר צוה ה' לעשות, על כן נכספו וכלתה נפשם לשמוע, לכן נקהלו מאליהם אליו אל פתח אהל מועד, והבן:
ופתח אהל מועד תשבו וגו' [ח, לה]. יש לרמז בזה מה דאיתא בשבת סוף פרק שואל (קנג.), תנן התם שוב יום אחד לפני מיתתך כו', שאלו תלמידיו את רבי אליעזר וכי אדם יודע כו', אמר להם אדרבה ישוב היום שמא כו', אמר רבן יוחנן בן זכאי משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה [ולא קבע להן זמן], פקחין שבהן קשטו את עצמם וישבו על פתח בית המלך כו'. וזהו שנאמר ופתח אהל מועד (המיועד לכל חי) תשבו יומם ולילה שבעת ימים (ימי שנותינו שבעים שנה, ואז) ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו, כי צדיקים במיתתם קרוים חיים (ברכות יח.). ואפשר שזה הנאמר באברהם (בראשית יח, א) וירא אליו ה' וגו' (כי) והוא יושב פתח האהל (המיועד לכל חי) כחום היום, כלומר בעודו בתוקפו וגבורתו עד אשר לא תחשך השמש. ואפשר שזה שרימז בשמואל (א) סימן ג' (ג) ונר אלהים טרם יכבה (כלומר, טרם כבה נרו מזה העולם) ושמואל שוכב בהיכל ה', הוא ההיכל שלמעלה, שעליו נאמר (תהלים כז, ד) לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. לומר שגם בעודו בחיותו היה כולו במקום טהרה, בהיכל ה' שמה: