אור ברסלב
ייטב לב ויקרא על פרשת ויקרא

ייטב לב ויקרא· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על פרשת ויקרא

דבר הלכה לפרשת ויקרא אדם כי יקריב מכם [א, ב]. פירש רש"י, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל כו'. יש להבין מה הורה לנו בזה. ובריש פרק ג' דסוכה (כט-ל.) לולב הגזול והיבש פסול כו', אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי דכתיב (מלאכי א, יג) והבאתם גזול וגו', בשלמא לפני יאוש דכתיב מכם כו', אלא לאחר יאוש אמאי, משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. והקשו תוספות (ד"ה כי) אהא דמייתי קרא מכם, הא מאיש כי יקדיש את ביתו (להלן כז, יד) נפקא (בבא קמא סח ע"ב):

ונראה לי לתרץ בהקדם פרפרת נאה בהא דאיתא בקדושין דף נ"ב (ע"א) אמר רב קידשה בגזל אינה מקודשת אפילו בגזל דידה כו', עד סוף הסוגיא. איכא למידק בה טובא, א', אמאי דקאמר והוא לא אמר והא אמר רבי יוחנן כו', הקשו תוספות (ד"ה והוא) תימה דלמא לא אמר רבי יוחנן אלא בגזל דאחרים אבל בגזל דידה פליג. ומה שתירצו דבלא שדיך גרע גזל דידה מגזל דעלמא, הוא דחוק, דהרי אכתי לא אסיק השתא מסקנא דמלתא דרב איירי דוקא בלא שדיך, ולפי דבריהם היה ליה להגמרא לקבוע הך מיתיבי והמסקנא דרב איירי בשדיך קודם, ואחר זה לקבוע דברי רבי זירא ומה דקאמר רבי יוחנן, ומדקבע להך דרבי זירא ודאמר רבי יוחנן תחלה, מכלל דשפיר קאי מה דמתמה רבי יוחנן אפילו למאי דהוי סלקא דעתא דרב אמר סתם אפילו בשדיך, והדרא קושיא לדוכתה דלמא בהא פליג רבי יוחנן אדרב, דרבי יוחנן סובר בגזל דידה מקודשת בשדיך טפי מגזל דעלמא. ב', הקשו תוספות (שם) מה קא משמע לן רבי יוחנן דאינו יכול להקדיש, פשיטא. ג', הא דמשני הכי קאמר ליה מי אמר רב כוותי, מה זה תימה אי אמר כוותיה. ד', קושית המקנה (ד"ה בגמרא מיתיבי) אמאי באמת לא קבע מיתיבי תיכף אדברי רב, כי אם בתר הך כי סליק רבי זירא ומה דאמר רבי יוחנן: והנראה לי לפרש סוגית הגמרא באופן שיתיישב כל זה, והוא על פי מה שכתב הרמ"א באבן העזר סימן כ"ח סעיף ה' אשה שחטפה מעות מאיש אחד ולא רצתה להחזיר ואמר לה הרי את מקודשת לי בהם ושתקה והחזיקה בהן לא הוי קדושין, דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא. וכתב הבית שמואל (סקט"ז) לכאורה נראה דאפילו אמרה הן תו לא מהני, כיון שאין בידו אינו יכול לקדשה, כשם שאינו יכול להקדיש דבר שאין בידו כן אינו יכול לקדש בו, וכן משמע בתשובת שארית יוסף (סי' כח). מיהו מדכתב בהג"ה ושתקה, שמע מינה דסבירא ליה אם אמרה הן [נעשה מיד פקדון אצלה ו]מקודשת, דנעשה פקדון וקדושין כאחת. ולפי זה מה שאמר רבי יוחנן שניהן אינם יכולים להקדיש היינו כל אחד לבדו, אבל ברצון שניהם נעשה הקדש, [ע"כ]. מבואר דהשארית יוסף סובר דאפילו רצו שניהם לא מהני להקדישו, משום הכי אינו יכול לקדשה בו, דלא מצי להקנותו לדידה. והאחרונים העלו דאפילו רצו שניהם לא מהני להקנותו לאחרים, וכן מבואר במלחמות (בבא קמא יח. בדפי הרי"ף), אלא אפילו הכי מצי למחול להגזלן, כדמוכח ממה דמסיק בקידשה בגזל דידה דמקודשת בשדיך או באמרה הן משום דמתנה יהבה ליה, והיינו טעמא דרמ"א בחטפה מעות דבאמרה הן מקודשת. ועיין בקונטרס אחרון בהפלאה (המקנה, הל' קדושין שם) הרבה לתמוה על שארית יוסף דסובר דאינה מקודשת באמרה הן דאינו יכול להקנותו לה. ועיין באבני מלואים (סקי"ג) מה שכתב בזה באורך:

ומעתה לפי שיטה זו דרבי יוחנן קאמר שניהם אינו יכול להקדישו היינו אפילו שניהם מרוצים להקדישו לא מהני, טובא אשמועינן, דלא נימא דנעשה פקדון והקדש בבת אחת. ומתורץ קושית התוספות:

ולפי זה יבואר סוגית הגמרא על נכון, והוא, דרבי זירא דאמר לשמעתא דרב סתם, על כרחך הוי סבירא ליה דרב איירי אפילו בשדיך ואמרה הן, אף על גב דודאי מדקבלתיה אחילתיה על כרחך היה סובר דטעמיה דרב דלא מהני מתנה אפילו לגזלן משום דהוה ליה דבר שאין בידו, ואפילו רצון שניהם לא מהני לזה (וכמו שהבין המקנה (הל' קידושין שם) בדעת השארית יוסף). ועל זה אמר רבי יוחנן ומי אמר רב הכי דזה לא מהני, ועל זה מתמה הגמרא והוא לא אמר והא אמר רבי יוחנן גזל כו' שניהם אינם יכולים להקדיש והיינו אפילו שניהן יחד, דאם לא כן פשיטא, ואם כן מה מתמה ארב. ותו לא קשיא מה שהקשו תוספות הא גזל דידה עדיף מגזל דאחרים, דזה אינו, דלא עדיף גזל דידה בשדיך רק מגזל דאחרים שלא נתרצו שניהם, אבל למאי דפריך דלרבי יוחנן אפילו נתרצו שניהם לא מהני אם כן הוה סלקא דעתא דגם שדיך לא מהני, דלא מהני רצון שניהם אפילו למחלו לגזלן. ועל זה משני הכי קאמר ליה מי אמר רב כוותי, כלומר מי אמר רב כוותי דשניהם אינם יכולים להקדיש ולהקנות לאחרים, הלא רב אמר אפילו למחול לגזלן אינו יכול ובהך לא סבירא ליה כוותיה, דודאי לגזלן עצמו יכול למחלו. ויצא לנו מזה דרבי זירא היה סובר דרב איירי אפילו בשדיך, וטעמו דלא מצי למחלו ולהקנותו לגזלן, ואהא פליג רבי יוחנן כדפרישית, ועל זה קאמר מיתיבי וכו' והא מתניתין דגזל דידה וקאמר רב אינה מקודשת, ואם כן קשיא לרבי זירא אדרב. ועל זה מסיק לא קשיא כאן בשדיך, דמהני מחילה לגזלן, וכאן בלא שדיך. ולא כדסלקא דעתיה דרבי זירא. ולפי זה רב לגמרי כרבי יוחנן דרצון מהני לגזלן להקנותו, ומה דאמר רבי יוחנן מי אמר רב כוותי, לפי מה שפירשתי היינו לפי מה שאמר לו רבי זירא בשם רב סתמא דאפילו בשדיך לא מהני, על זה תמה רבי יוחנן, אבל למסקנא רב ורבי יוחנן בחדא שיטה קיימו:

מיהו התוספות לטעמייהו אזלי, שכתבו בפרק קמא דבבא מציעא דף ו' (ע"א) ד"ה הקדישה, כיון דאודי ליה הוה ליה כפקדון ביד אחרים דיכול להקדישו. מזה מבואר דסבירא להו בהקדישו ברצון שניהם הוי הקדש, וכמו שכתב האבני מלואים שם. והא דאמר רבי יוחנן גזל וכו' אינם יכולים להקדיש, היינו זה בלא זה דוקא, ועל כן יפה הקשו תימה דלמא לא אמר רבי יוחנן רק בגזל דאחרים והיינו זה בלא זה, אבל בגזל דידה פליג עליה דרב, דזה הוי ברצון שניהם והוה ליה כפקדון. והוכרחו לתרץ דהא דגזל דידה עדיף היינו בדשדיך כו', ועל זה הקשו מאי אתא רבי יוחנן לאשמועינן כו'. קישור דבריהם, למאי שהקדימו דרבי יוחנן איירי בגזל דאחרים, ר"ל זה בלא זה ולא נתרצו שניהם. אבל לשיטת רמב"ן (מלחמות הנ"ל) ודעמיה דרבי יוחנן אמר שניהם אינם יכולים להקדישו היינו אפילו ברצון שניהם, טובא קא משמע לן, וגם קושיא ראשונה לא קשיא מידי, וכמו שנתבאר:

והשתא יש להבין מהיכא יליף רבי יוחנן דאפילו ברצון שניהם אינם יכולים להקדישו. ונראה דאזל לטעמיה, שאמר משום רבי שמעון בן יוחאי בשלמא לפני יאוש מכם אמר רחמנא, וקשיא ליה דהא מביתו נפקא, כקושית התוספות. אלא על כרחך אי מביתו הוי אמינא שכל אחד אינו יכול להקדיש זה בלא זה, אבל בנתרצו שניהם יכולים להקדישו דהוה ליה כפקדון, קא משמע לן קרא מכם לשון רבים, שיהיה משלכם ממש, כלומר לאפוקי דהגזלן והנגזל אפילו נתרצו שניהם להקדישו לא מהני, דאכתי גזל הוא, ולא הוי משלכם עד שיחזירו ליד הנגזל. וזהו שאמר רבי שמעון בן יוחאי, אי והבאתם איירי לפני יאוש ואתא לאשמועינן אפילו הביאו גזול שהקדישו ברצון שניהם נמי לא מהני, הא מכם אמר רחמנא ומוכח דלא מהני ברצון שניהם, אלא על כרחך לאחר יאוש כו'. מיהו התוספות לטעמייהו דסבירא להו ברצון שניהם יכול להקדישו, וממכם דריש דהגזלן אינו יכול להקדישו, יפה הקשו. אבל להרמב"ן בעינן מכם לומר דאפילו ברצון שניהם לא מהני (וקרא דביתו בעינן לענין שאין הנגזל יכול להקדישו לפי שאינו ברשותו), והכל ניחא:

וזהו שפירש רש"י (כאן) אדם למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו (כלומר שלו ממש), אף אתם לא תקריבו מן הגזל. כלומר אפילו מה שגזל ואחר זה נתרצו שניהם, אלא משלכם ממש. ומכל זה ראיה להרמב"ן כאמור: ובחידושי אמרתי עוד כוונה אהא דאמר רבי יוחנן מי אמר רב הכי, והוא למאי דמסקו התוספות (קידושין שם) דרב אשמועינן דאפילו מדרבנן אינה מקודשת בגזל. והשתא ניחא דמייתי מדרבי יוחנן דאמר דאינם יכולים להקדיש כלל דבר שאינו שלו, ואפילו איסור דרבנן לית ביה, ועיין מהרש"א (ד"ה בא"ד והשתא). ולכאורה קשה, אם כן איך אמר רב שמע מינה ממתניתין קידשה בגזל אינה מקודשת כלל אפילו מדרבנן, דלמא אם קידשה היא עצמה בגזל דאחרים או דידה מקודשת מדרבנן דלמא אייאש, כמו שכתב הריטב"א (ד"ה והוא) בטעמו, והכא במתניתין שאני דהא איירי שקיבלה אחת על ידי כולם בשליחות, דמזה קאמר רב שמע מינה אשה נעשית שליח, ופירשו תוספות (ד"ה ואפילו) דהרבותא בקיבלה הקדושין מסתמא, ופירש הרא"ש (פ"ב סי' כו-כז) דבריהם דהיינו שאמרו קבלי את בשביל כולנו והיא קבלה סתם, ופירש הקרבן נתנאל (אות ל) דהיינו שבזמן הקודם אמרו לה קבלי בשביל כולנו. דאין לומר דמיירי שאמרו לה עכשיו כשקיבלה הקדושין, דאם כן קשה היאך דייק רב ממתניתין דקידשה בגזל אינה מקודשת, הא קיימא לן בדאמרה אין, אף על גב דלא שדיך קדושיה קדושין בגזל דידה, כמו שכתבו הרי"ף (ז. בדפי הרי"ף), ורבינו (הרא"ש) לעיל פרק קמא סימן י"ט דזה הוי כשדיך. אלא ודאי בדאמרו לה מזמן הקודם, עכ"ד:

והנה, המשנה למלך פרק ז' מאישות (ה"כ) עלה ונסתפק באומר לחברו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקידשה קדושין דרבנן או ספק קדושין מהו, מי אמרינן דהוי קדושין דרבנן או ספק מקודשת, או דלמא הוי שינוי בשליחות, דמצי המשלח לומר אני לא עשיתיך שליח אלא לקדש קדושי ודאי מן התורה שאם יבוא אחר ויקדשנה שלא יהיה קדושין תופסין בה, אבל קדושין דרבנן או ספק קדושין דקדושי אחר תופסין בה לא ניחא לי, ואינה מקודשת כלל, עכ"ד. ולפי זה, אי נימא דהוי שינוי בשליחות ואינה מקודשת כלל, אם כן לא נשמע דיניה דרב בקידשה בעצמו בגזל, דיש לומר דמקודשת מדרבנן לחומרא, אבל הכא על ידי שליח, דהוי שינוי בשליחות, משום הכי אינה מקודשת כלל. אלא על כרחך תפשוט מהא דרב דלא הוי שינוי בשליחות ומקודשת מדרבנן, ועל כן שפיר הוכיח רב דעל כרחך גם בקידשה בעצמו בגזל אינה מקודשת כלל. ותימה על המשנה למלך שלא דבר בזה כלל:

אמנם באמת לא נפשט מכאן מידי, דבלאו הכי קשיא לכאורה נפשוט מגמרא מפורשת בגיטין ריש פרק האומר דף ס"ג ע"ב, התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל והוא אומר הולך [ותן לה], אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת, דמספקא ליה אי הולך כזכי וכו'. וקשה, אם כן לא תהא מגורשת כלל, דנימא דהוי שינוי בשליחות, דאיהי אמרה התקבל אדעתא דגרושין ודאי שתהא מותרת להנשא, ולא אגרושי ספק דאסורה להנשא. אלא ודאי דזה לא הוי שינוי. וראיתי בספר טיב גיטין (לר"צ העללער, שם ד"ה בגמרא הוי) שנתעורר בזה. ועל כרחך צריך לומר ולחלק דהמשנה למלך איירי שהשליח היה בידו לקדשה קדושי ודאי דאורייתא, ושינה בעצמו וקידשה מספק או מדרבנן, דומיא דכתב הרמב"ם (אישות שם) דאמר לשליח קדש כו' וקידשה על תנאי דאינה מקודשת, דהוי שינוי בשליחות. אבל התם באמרה התקבל, והשליח קבל, שליח מה קעביד, איהו לא שינה כלל, אלא שהבעל לא רצה ליתן לידו כי אם בלשון הולך:

וראיה ברורה לסברא זו ממה דהטור ובית יוסף בסימן קמ"א (בטור השלם סוף עמ' רלב) סוברים דאם עשתה שליח לקבלה מותר להבעל להטיל תנאי, דלא כה"ר פרץ (הגהות סמ"ק סי' קעד עמ' קנב) שהביא הטור דסובר דאסור להבעל להטיל תנאי, וכתב הב"ח (עמ' רלג) טעמו, כיון שעשתו שליח לקבלה סתם, מציא אמרה אם הייתי מעלה על דעתי שבעלי יהיה מתנה תנאי כזה בגט לא עשיתיו שליח [קבלה], וכן כתב הט"ז (סק"כ). אבל הבית יוסף לא ניחא ליה בזה, וכן בשלחן ערוך (סכ"ט) לא כתב דברי ה"ר פרץ רק בשם יש מי שאומר כו', מכלל דכולי עלמא לא סבירא להו הכי. ומדלא פשט המשנה למלך ספקו מכאן, על כרחך סובר דיש לומר דוקא אם השליח מטיל תנאי הוה ליה שינוי, אבל לא כשבעל מטיל תנאי, דאיהו לא שינה, ולא אמרינן דאדעתא דתנאי לא עשאתו שליח. והוא הדין הכא שהבעל אמר הולך, ועשה ספק בגט, משום הכי לא הוי שינוי בשליחות, וחולצת. ועיין בחידושי לגיטין. ואם כן מדקיימא לן כרב (אה"יע סי' קמ ס"ו בהגה), ראיה ברורה מזה דלא כסברת הב"ח והט"ז, דלדבריהם נימא אדעתא שיאמר הבעל הולך דהוא לשון ספק לא עשתה שליח לקבלה. ובזה הונח לנו דעת הבית יוסף שכתב טעם אחר לדברי ה"ר פרץ, ולא ניחא ליה בטעם הב"ח והט"ז: ואם כן, הוא הדין הכא במתניתין דידן (קידושין הנ"ל) לא הוי שינוי במה שהבעל קידש רק קדושי דרבנן, על כן רב לטעמיה דאמר התם חולצת, שפיר דייק ממתניתין דקדשה בעצמו בגזל נמי אינה מקודשת מדרבנן, דאי מקודשת מדרבנן, גם במתניתין דעל ידי שליח מקודשת מדרבנן, דאיהו סובר דזה לא הוי שינוי מה שהבעל גורם. ואמנם רבי יוחנן חולק ואומר, נהי דדינו של רב הוא אמת דקידשה בגזל אינה מקודשת, אבל אכתי לא נשמע זה ממתניתין, דיש לומר דהכא על ידי שליח שאני, דגם בכי האי גוונא מציא אמרה דאדעתא דהכי שיקדש הבעל בקדושי דרבנן לא מניתיו שליח, וכסברת הב"ח לה"ר פרץ הנ"ל:

והן דברי הגמרא, דתחלה אמר כי סליק רבי זירא אמר להא שמעתתא (כלומר, הא דקאמר רב שמע מינה ממתניתין קידשה בגזל אינה מקודשת אפילו מדרבנן) קמיה דרבי יוחנן (ולא כפירוש רש"י (ד"ה אמרה לשמעתא) שלא נקט רק הדין קידשה בגזל), אמר רבי יוחנן ומי אמר רב הכי. והבין המקשה דאגוף הדין קא מתמה, ועל זה פריך והוא לא אמר הכי כו' והא איהו נמי אמר דאינו הקדש, ועל זה משני הכי קאמר ליה מי אמר רב כוותי. כלומר מי אמר רב הדין מסברא כמוני, ודאי הדין אמת, אבל רב הרי אמר שמע מינה ממתניתין קדשה כו', ועל זה אני תמה וחולק דיש לומר דמתניתין שאני מפני דיש לומר דאדעתא דהכי לא עשו אותה שליח לענין קדושי דרבנן, דעדיין על ידי אותו קדושין אינה מותרת להנשא לו, אבל בקידשה בעצמו בגזל יש לומר מקודשת מדרבנן. אבל בגוף הדין מסברא לא פליגי כלל, רק דרבי יוחנן תמה אהא דאמר רב שמע מינה ממתניתין, וכמו שנתבאר:

ובזה ניחא נמי דלא קשיא קושית המקנה הא דלא קבע הך מיתיבי תיכף אדברי רב כי אם בתר הך כי סליק רבי זירא ומה דאמר רבי יוחנן מי אמר רב הכי. והוא, דהוי קשיא ליה מה מתמה רבי יוחנן אהא דאמר רב שמע מינה כו', הא שפיר נשמע ממתניתין דאפילו בקידשה בעצמו נמי אינה מקודשת, דאין לומר דהכא שאני דהוא על ידי שליח, דהא איירי סתם אפילו בעשו אותה שליח בשעה שקבלה הקדושין שהיה גזל ואינם אלא קדושי דרבנן ואמרו כולן הן ואפילו הכי אינה מקודשת כלל, וסברת המשנה למלך לא שייך רק בעשה שליח סתם מזמן קודם, ועל כרחך צריך לומר דרבי יוחנן ידע דרב לא איירי באמרו קבלי בעת קדושין, דהרי אמרה הן והוה ליה שדיך דאמרינן מדקבלתיה אחילתיה, אלא ודאי רב איירי בלא שדיך ובעשו אותה שליח מקודם, ומנא ליה הא. על זה אמר מיתיבי קידשה בגזל כו', ועל כרחך הא דשדיך והא דלא שדיך, ואם כן רב על כרחך בעשאו השליח מקודם, ושפיר אמר רבי יוחנן ומי אמר רב הכי שמע מינה, וכדפירשתי. וגם זה נכון:

אלא דלפי זה יש להקשות מהא דקאמר התם לעיל (נא ע"ב) לאביי דסבירא ליה קדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין, קשיא סיפא דמתניתין דשתי אחיות באמר אחד מכם אינן מקודשות, דלמא באמר אחת משתי בנותיך, או במקדש בעצמו אחת משתי אחיות, או על ידי שליח בפניהם בשעת מעשה ונתרצו לזה מקודשת אף דאין מסורין לביאה. ומה שכתוב בטור שלחן ערוך סימן מ"א (ס"ב) אי עשתה שליח מהני, איירי שנתרצו ואמרו בעת הקדושין הן, ובסיפא דמתניתין שאני, דאיירי על כרחך שקבלה אחת בשליחות שעשו אותה מזמן הקדום, אם כן בזה ודאי קמה סברת הב"ח דמצו האחיות לומר אלו ידענו שקידש אותנו קדושין שאין מסורין לביאה לא מניתיה שליח. ואף על גב דכתבנו לעיל דשאר פוסקים לא סבירא להו סברא זו, ובין בהטיל תנאי או אם קידשה קדושין דרבנן או ספק קדושין מהני, נראה ברור דזה דוקא בעשה שליחותו במקצת על כל פנים, וגם לא גרע מתחלה דעדיין יכול לגרש ולקדש בלא תנאי גרושין וקדושי ודאי דאורייתא, אבל אם יעשו שליח מקודם ועתה הבעל קידש קדושין שאין מסורין לביאה, דאין בזה מועיל מאומה, ומגרע גרע דאיסוריה עליה, ודאי שליחות בטעות הוא, ואומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא עשתה שליח, ומשום הכי אחת משני אחיות אינן מקודשות:

ועיין משנה למלך שם בסופו שכתב בשליח שקידש קדושין שאין מסורין לביאה אין לך קפידא גדולה מזו, וכתב שפלא בעיניו על מה דמשמע לכאורה בגמרא דעל ידי שליח כהני הוי קדושין, ונלחץ לחלק, עי"ש. וממנו נקח לדידן, דגם באשה שעשתה שליח לקבלה איכא קפידא גדולה בזה:

ולתרץ זה נראה לי לומר דהגמרא אסיק אדעתיה דמתניתין סתמא קתני אפילו בעשו שליח בשעת מעשה הקדושין ונתרצו לזה, ואפילו הכי אין אחיות מקודשות, ומוכח שפיר דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין, וקשיא לאביי, ולזה מוכרח לתרץ באמר אחת מכם הראוי לביאה. אבל למאי דקאמר רב שמע מינה ממתניתין קידשה בגזל אפילו דידה אינה מקודשת, על כרחך דלא איירי מתניתין רק בלא שדיך, דבשדיך באמת מקודשת, והוא הדין באמרו בשעת מעשה הן, דמדקבלתיה אחילתיה, אם כן על כרחך מתניתין בעשו שליח בזמן הקודם, אם כן תו יש לומר דבאחת מבנותיך או בקידש בעצמו אחת משתי אחיות ובעשו שליח בשעת קדושין ונתרצו מקודשת, דלא בעינן מסורין לביאה, ושאני במתניתין דעשו שליח מקודם משום הכי לא מהני קדושין שאין מסורין לביאה, דהנך קדושין מגן שויא והוי שליחות בטעות, וכדאמרן: ובזה מתורץ דעת הרי"ף (כב ע"ב בדפי הרי"ף) שפסק כאביי דקדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין, ולא הביא הך סוגיא דסיפא דמתניתין באומר אחת מכם הראוי לביאה, ולא מטעם דהרי"ף פסק (בבא בתרא סו ע"ב בדפי הרי"ף) קני את וחמור קנה מחצה, דאפילו תימא כהסוברים דבאומר כולכם כולי עלמא מודו דלא קנה כלל אפילו הכי ניחא, דלמאי דמסיק לרב דמתניתין דשמעינן מינה קדשה בגזל דידה אינה מקודשת בלא שדיך, על כרחך בעשו שליח מקודם בכי האי גוונא כולי עלמא מודו דאין מסורין לביאה לא הוי קדושין מטעם שליחות בטעות. ובזה נכון מה שכתב הטור (אה"ע ס"ס מא) דדעת הרא"ש (קידושין פ"ב סי' כב) כהרי"ף, והב"י (שם) והב"ח (שם) תמהו, שהרי הביא (הרא"ש) לבסוף ויש מחלקים דבכולכם כולי עלמא מודו דלא קנה כלל, ולא הכריע. ולמה שכתבתי ניחא דגם לפי זה יפה פסק הרי"ף, ושלא הביא הסוגיא למאי דקיימא לן כרב, וכמו שנתבאר:

וניחא נמי הא דקאמר בגמרא (נב.) ונחשביה להא דקדושין שאין מסורין לביאה, פירש רש"י (ד"ה ונחשביה) דלא הוי קדושין, והקשה הפני יהושע (ד"ה שם ואידך) איפכא הוה ליה לפרש דהוי קדושין. תו מה קאמר (הגמ') מספקא ליה, הא למאי דקיימא לן קני את וחמור קנה מחצה, ומתניתין באומר כולכם, על כרחך מוכח ממתניתין כאביי דהוי קדושין, עי"ש. ולמה שכתבתי ניחא, דלמאי דמסיק רב דאיירי בשליח מזמן קדום, בכי האי גוונא ודאי לכולי עלמא קדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין, משום הכי פירש רש"י ונחשביה דלא הוי קדושין. ועל זה משני מספקא ליה אי כאביי דבאחת משתי בנותיך הוי קדושין, והכא מטעם שליחות בטעות, או כרבא דבכל מקום אפילו בשתי בנותיך נמי באין מסורין לביאה לא הוי קדושין, ודו"ק היטב:

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו [א, א]. לכאורה הוה ליה למימר ויקרא ה' אל משה וידבר אליו. אבל הענין על פי מה דכתיב (בראשית יח, א) וירא אליו ה', ולא כתיב וירא ה' אל אברהם. ופירש הכלי יקר (שם) כי מה שהשי"ת משרה שכינתו על בשר ודם ומנבא אותו, אין הדבר לפי כבודו ורוממותו יתעלה, כי אם מצד ענותנותו יתברך, כי במקום שאתה מוצא גדולתו יתברך, הוא שמו יתעלה שם הוי"ה ב"ה המהוה כל הויות ובו נרמז גדולתו יתברך, שם אתה מוצא ענותנותו, כי לכך בחר לו אותיות אלו, שהם במילואם מספר קטן משאר אותיות, ולכך אינו משרה שכינתו כי אם על מי שהוא שפל ועניו. והיינו דכתיב וירא אליו הוי"ה, היינו אל עצמותו של אברהם, שהיה עפר ואפר, ולא מכח שמו אברהם המורה רוממות, "אב רם", עכ"ד. ועל דרך זה פירש אאזמ"ו זצוק"ל (ישמח משה, פר' בהעלותך ד"ה עוד נראה) דהיינו דכתיב (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד, וסמיך ליה (יב, ו-ח) אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה וגו' פה אל פה אדבר בו, לומר שמזה שהיה ענו מאד מכל אדם, לכך זכה לנבואה של פה אל פה, מה שלא זכה זולתו לכך, ע"כ דבריו:

ולכן אמר ויקרא אל משה, לא פירש מי קרא, כי אין זה כבודו יתברך, לפי שמו של משה שהיה מורה על גדולתו ופרסום שמו וטבעו בעולם. וידבר ה', לפי ענותנותו אליו לעצמותו, שהיה עניו מאד כו', ובמדה שאדם מודד מודדין לו (מגילה יב ע"ב), ולזה לא נזכר שמו, רק אליו דייקא:

ב) עוד יתבאר ויקרא וגו' וידבר וגו' [א, א]. על פי מה דכתיב להלן (ד, כב) אשר נשיא יחטא, עיין פירוש רש"י על זה. ולי נראה על דרך שפירשתי (פר' פינחס ד"ה או יאמר ]הא']) הפסוק (תהלים צט, ו-ה) משה ואהרן וגו' ה' אלקינו אתה עניתם וגו', על פי משל הנזכר בספרים הק' לאחד שהוא אוהבו של מלך שחטא נגדו, והמלך מרוב חסדו וטובו ואהבתו אותו לא רצה לענוש אותו, ועם כל זה ביקש לעורר לבו לשוב, עמד והגדיל אותו ביתר שאת וישם את כסאו מעל כל השרים, ובראותו זאת את כל גודל טובו וחסדו של המלך אליו אחר שחטא נגדו נתמלא בושה והכנעה גדולה לבלי להרים ראש, באמור בלבבו אוי לי מה עשיתי כי מרדתי פי המלך הטוב והמטיב, ואיך העזתי פנים נגדו. וזה הבושת והמרדות שבלבו טובה יותר מכמה מלקיות, ועל דרך זה נאמר (שם צד, א) אל (היינו חסד אל (שם נב, ג), זה) נקמות, ע"כ דבריהם. וזהו שנאמר משה ואהרן וגו' קוראים אל ה' וגו', ה' אלהינו אתה עניתם, פירוש הכנעתם, וכדכתיב (שמות י, ג) מאנת לענות מפני, ובמה, על זה אמר אל (חסד אל) נושא היית להם, במה שהיית נושא את כבודם ביתר שאת, וזה עצמו ונוקם על עלילותם, וכאמור. וזהו שנאמר אשר (כלומר אשרי למי שהוא בבחינת) נשיא (מכח שנעשה נשיא) יחטא, יעורר לבבו להתאונן על חטאיו ולשוב עליהם, כי נתמלא בושה מגודל חסדו עליו, וכאמור:

וזה שאמר ויקרא אל משה, מה שקרא אותו בקריאה של חיבה נחשב לו כאלו וידבר ה' אליו, דברים קשים כגידין (על דרך (בראשית מב, ל) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות), כי מזה עצמו נעשה שפל וקטן בעיני עצמו, ונתמלא בושה והכנעה באמור עם לבבו הלא ידעתי בנפשי מה עשיתי נגדו יתברך, ומי אנכי כי הביאני עד הלום לקרוא בקריאה של חיבה. כזאת וכזאת דבר בלבבו. והיינו דכתיב ויקרא א' זעירא, שמענין זה מכח הקריאה נעשה משה שפל בעיניו וזעיר שם. מזה יש ללמוד בחינת ענוה ושפלות, ומאן דאיהו רב איהו זעיר (זוהר חיי קכב ע"ב) בעיני עצמו, והבן זה: ג) או יאמר ויקרא אל משה וידבר ה' אליו [א, א]. נראה לי על פי מה שכתב הזוהר פרשת בשלח (ח"ב) דף נ"א ע"ב, ואי תימא הנהו אתוון תליתאי, מאי טעמא לא כתיבין מנהון באורח מישר ומנהון למפרע כו', אלא למלכא דאיהו שלים מכלא כו', אורחא דההוא מלכא אנפוי נהירין כשמשא תדיר, וכד דאין, [דאין] לטב [ו]דאין לביש, ועל דא בעי לאסתמרא מיניה. ומאן דאיהו חכימא, אף על גב דחמי אנפוי דמלכא נהירין, אמר מלכא ודאי שלים הוא, אנא חמי דבההוא נהירו דינא יתיב ואתכסיא, אף על גב דלא אתחזי כו'. ועיין מה שכתבתי בזה בפרשת בא (דבור ראשון): וזהו שנאמר ויקרא (בקריאה של חיבה) אל משה, עם כל זה באותו שעה עצמו נדמה בעיניו כאלו וידבר ה' אליו, בלשון קשה, כי הגם דאנפוי נהירין ומראה לו חיבה בקריאה, עם כל זה באתכסיא דינא יתיב, ובתוכו כאלו מדבר אליו בלשון קשה, והבן: ד) עוד יש לומר על פי מה שפירשתי (רב טוב, פר' נח ד"ה עוד שם) מאמר השי"ת לאברהם (בראשית כב, יב) עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, על פי מה ששמעתי כי צדיק אחד אמר, אפילו אם יאמר השי"ת שהוא צדיק, שודאי אמת הדבר, אבל אינו בטוח ומאמין שהוא צדיק רק באותו רגע ממש, ולא ברגע שלאחריו, כי אמרו (אבות פ"ב מ"ד) ואל תאמן בעצמך כו', ועל דרך שאמרו חז"ל (קידושין מט ע"ב) המקדש את האשה על מנת שאני רשע אף על פי שהיה צדיק מקודשת שמא הרהר כו', ע"כ דבריו. וזהו שאמר לו השי"ת עתה (על רגע זו) ידעתי כי ירא אלהים אתה, ולא אמר לו על רגע שאחריו, כי ברגע יכול להשתנות לגריעותא, והידיעה אינו מזדקק לבחירה לענין העתיד. ועיין מה שכתבתי בזה בפרשת תולדות (ד"ה ואני) לפרש הפסוק (שם כו, יט) ונשלחך בשלום אתה עתה (דייקא ברגע זו) ברוך ה', עי"ש:

וזה שאמר ויקרא אל משה, בקריאה של חיבה, ונכתב א' זעירא, כאלו לא נכתב רק ויקר, לשון מקרה, לומר שמשה עוד היה שפל ועניו ולא נתגאה על ידי זה, כי היה חושב שאין זה רק במקרה באותו רגע, אבל ברגע שלאחריו היה נדמה לו כאלו וידבר ה' אליו בלשון קשה, והבן:

ובמדרש רבה פתח (תהלים קג, כ) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו', בישראל שעמדו על הר סיני הכתוב מדבר, שהקדימו עשיה לשמיעה ואמרו (שמות כד, ז) נעשה ונשמע. לשמוע בקול דברו כו', כל ישראל עומדים לפני הר סיני ואומרים (דברים ה, כב) אם יוספים אנחנו לשמוע וגו', ומשה שומע קול הדבור עצמו וחיה. תדע לך שהוא כך, שמכולן לא קרא אלא למשה, לכך נאמר ויקרא אל משה וויק"ר א, א] , והדברים סתומים ואומרים דרשוני, ועיין בתנחומא (ויקרא א) וביפה תואר: והנראה לי בזה בהקדם לבאר הענין שהקדימו עשיה לשמיעה, ועיין בשבת דף פ"ח (ע"א) עמא פזיזא כו'. ויובן על פי מה דאמרו חז"ל (אבות פ"ב מי"ב) כל מעשיך יהיו לשם שמים, ובאורח חיים סימן רל"א באורך, עי"ש. ותורף הדברים, שצריך האדם לעבוד את השי"ת בתורה ותפלה, וגם באכילה ושתיה ושינה ומשא ומתן וכדומה, שיתכוון בהם למען ילך בכח האכילה לעבוד את השי"ת, ובמשא ומתן למען יפרנס בני ביתו, הנקרא (תהלים קו, ג) עושה צדקה בכל עת (כתובות נ.), ולגדל בניו לתלמוד תורה ולעשות צדקה וגמילות חסדים. כדכתיב כל הנשמה תהלל וגו' (שם קנ, ו), על כל נשימה ונשימה תהלל (ב"ר יד, ט). הענין, כי בכל רגע מקבל האדם חיות מהבורא ברוך הוא המחיה הכל, וצריך שלא למעול בהקדש באותו חיות אשר ממקום קדוש יהלך. ולכן בכל עת שזוכר את הבורא יתברך ומשימו לנגד עיניו, הוא מקשר באותו רגע אותו חיות בהבורא יתברך ומעלהו לשורשו, לא כן אם ח"ו שוכח מאתו יתברך, ועל זה נאמר (דברים ו, יב) השמר לך פן תשכח וגו'. וכללו של דבר, בעוסק בתורה ותפלה היינו עבודה ממש כשיתכוון בה לשם שמים, והאכילה ושתיה ושאר צורכי הגוף הכוונה הפשוטה בהן למען הוא צורך עבודה. וזהו שאמרו נעשה עשיה גשמיות, ונשמע כדי לשמוע בקול ה', היינו עבודה ממש, תורה ותפלה ומעשים טובים: אמנם יש בחינה יותר גבוה, לעבוד את ה' באכילה ושתיה ומשא ומתן ממש כמו בתורה ותפלה, וזהו שאמרו חז"ל (עי' יומא כד.) איזהו עבודה תמה כל שאין אחריה עבודה, וביאר הדבר בספר הק' של הצדיק הקדוש מה"ר צבי הירש ז"ל מזידיטשוב (ועשה טוב, כתב יושר דברי אמת עמ' קטז ד"ה וגם) היינו שהיא עבודה ממש, ולא צורך עבודה של אחריה, והבן. וזהו (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע, פירוש שיהיו כל עשיותיו בבחינת נשמע, היינו עבודה ממש, ואינה צורך עשיה מתחלה כדי לשמוע, ובכל העשיה את האלהים ירא וגו' כי זה כל האדם, והבן:

וזהו שנאמר (דברים ו, ה-ז) ואהבת וגו' בכל לבבך, אמרו חז"ל (ברכות נד.) בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע. ענינו, היינו בדברים הנוגעים לנפש, שהוא תורה ותפלה שהנפש מתאוה אליהם, זהו מכונה בשם יצר טוב. ובדברים הגופנים שהחומר מתאוה אליהם, כמו אכילה ושתיה ואסיפת הון, זהו מצד יצר הרע, בכל זאת צריך שתהיה הכוונה רק למען אהבתו יתעלה, ולא לצורך עצמו. וזה שבא הכתוב לפרש מה שאמר בכל לבבך בשני יצריך, על זה אמר ובכל נפשך, היינו בדברים הנפשיים תורה ומעשים טובים, ובכל מאדך היינו הממון ודברים הגופנים. ובזה סרה קושית הגמרא (שם סא ע"ב) אם נאמר בכל נפשך למה נאמר ובכל מאדך, עי"ש, ולמה שכתבתי נכון היטב, כי זה הוא קשה יותר לעבוד ה' אפילו בעסקו בדברים הגשמים, לבלי להתקרב אליהם כי אם לצור עולמים ב"ה, והבן. והנה בעסקו בתורה ותפלה, מוציא הדבר מכח אל הפועל הדבור. אבל בעסקו בענינים גשמים, ידים עסקניות ומחשבותיו חכמניות. וזהו שאמר, לפעמים והיו הדברים האלה וגו' על לבבך, (ולפעמים) ושננתם לבניך ודברת בם (היינו) בשבתך בביתך (אז ודברת בם). ובלכתך בדרך, בלכת דידך לדבר הרשות, כדאיתא בגמרא (שם יא.), אז על לבבך, והבן:

ובזה יש לפרש (יהושע א' (ז-ח)) רק חזק ואמץ וגו', עד ואז תשכיל. בהקדם כי תורה ותפלה עניני נפש יכונה בשם ימין, שהוא העיקר, מה שאין כן עניני גשמים צורכי הגוף שהם רק טפל, כי מבלעדם לא יוכל לעבוד את השי"ת, והם נטפלים לעבודה שהיא העיקר, לזה יכונה בשם שמאל, שהוא המסייע לימין והטפל אליו. וזהו שאמרו חז"ל (שבת סג. עה"פ במשלי ג, טז) אורך ימים בימינה, למיימינים בה, שעושים זה לעיקר, אז שכרו בעולם הבא שהוא העיקר, ובשמאלה עושר וכבוד למשמאילים בה שעוסקים בתורה לשם עניני עולם הזה הטפל, לזה שכרם בעולם הזה, בדברים טפלים שאינם עיקר, והבן זה. וזהו שאמר הכתוב רק חזק וגו' אל תסור ממנו ימין ושמאל (כלומר, בין בעסקך בתורה ובין בצורכי הגוף, שהם מכונים בשם ימין ושמאל) למען תשכיל בכל אשר תלך (אפילו במילי דעלמא), לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, (ובעסקך בעניני עולם הזה אז) והגית בו (בלב) יומם ולילה (על דרך שאמרו ז"ל (ברכות לה ע"ב) הנהג בהם (על פי התורה) מנהג דרך ארץ), לקיים במחשבה מצות התלויות בהן, להזהר מאונאה וגנבה וגזל ואיסור משקולות ומדות, וזהו למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו (שזה תהגה בלבבך) כי אז תצליח את דרכך, דרך דידך אפילו בדבר הרשות, ועל זה אמר ואז תשכיל, שלזה צריך שכל גדול, לכוון לשם שמים אפילו בעסקו בעניני עולם הזה, כידוע:

וזהו (זמר 'לכה דודי') ימין ושמאל תפרוצי (ובשניהם) ואת ה' תעריצי, להוסיף כח בפמליא של מעלה, בסוד (תהלים סח, לה) תנו עוז לאלהים, להעלות כל הדברים הארציים, לקרבם ולספחם אל אחת הכהונות לעמוד ולשרת בשם ה' כל הימים, וכמו שפירש בספר סדורו של שבת, השמים שמים לה' והארץ (שתהיה גם היא לה', זה) נתן לבני אדם (שם קטו, טז), עי"ש. וזהו שאמר הכתוב (שם קלד, א-ג) הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות, כי לא אברי לילה אלא לגירסא (עירובין סה.), ועל ידי זה תהיה חוט של חסד להתחסד עם קונו משוך עליו גם ביום (עבודה זרה ג ע"ב) בעסקו בצורכי הגוף. וזה שאו ידיכם (ימין ושמאל) קודש, שבין בעסקו בתורה ועבודה המכונה יד ימין, ובין במשא ומתן המכונה שמאל, יהיה הכל קודש לה', ובזה וברכו את ה', (ואז) יברכך ה' מציון, היינו משער המצוין בהלכה (ע"פ ברכות ח.), מעסק התורה שלך, שתהיה אתה בבחינת עושה שמים על ידי התורה והתפלה דברים העומדים ברומו של עולם, וארץ, על ידי עסקך לשם שמים גם בדברים ארציים לקשרם אל התורה, למען תשמור לעשות כאמור, ובזה תתקן שמים וארץ לה' על דרך עשיה לשון תיקון, כנודע בפסוק (בראשית א, ז) ויעש אלהים את הרקיע, עיין רש"י: ובזה יש לפרש (אסתר ב, ה) "איש" יהודי היה וגו', אמרו ז"ל (מגילה יב ע"ב) מוכתר בנימוסין, הכוונה, שאפילו בבחינת אישיותיו היינו עניני גשמיות, היה יהודי מוכתר בנימוסין, ועל כן ושמו מרדכי, מרא דכיא, זך ומזוכך בלתי לה' לבדו. בן יאיר, שהיה בבחינת אור באל"ף, כי הפשיט מעליו משכא דחויא. בן שמעי וגו', שהיה בבחינת סוף דבר הכל נשמע. איש ימיני, שהיה כולו ימין, כולו עבודה תמה, והבן:

וזהו שאמר הכתוב ברכו ה' מלאכיו גבורי כח, ר"ל שמתגברים על יצרם בשתי ידים, ימין ושמאל, וב' פעמים י"ד גימטריא כ"ח, שהם עושי דברו בדברים גשמיים, למען לשמוע בקול דברו בדברים אלקיים, תורה ותפלה, שעיקר הוא הקבלת עול מלכות שמים בלב, המכונה שמיעה, והבן:

עוד נאמר לפרש נעשה ונשמע, על פי דמצינו ברמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ז ה"ו) ההבדל בין נבואת משה לשאר הנביאים, כי כל הנביאים היו צריכים לעשות התפעלות להנבואה להתפשט מגשמיותן, וכדכתיב (שמואל-א י, ה) והמה מתנבאים, כלומר הולכים בדרכי הנבואה, והיה כנגן המנגן וגו' (מלכים-ב ג, טו), אבל משה רבינו היה עומד בתוך כל קהל ועדה והיה מוכן ועומד לנבואה, כדכתיב (במדבר ט, ח) עמדו ואשמעה. וזהו שנאמר (דברים ה, כז-כח) שובו לכם לאהליכם, כלומר לצורכי הגוף, ואתה פה עמוד עמדי, ועל כן פירש מהאשה (שבת פז.), עי"ש ברמב"ם. ובזה שמעתי ממוזלה"ה (ישמח משה, ס"פ ברכה אות ה) לפרש ולא קם נביא עוד בישראל כו', פירוש, שיהיה נביא בעוד שהוא בין ישראל, כמשה (דברים לד, י), ע"כ דבריו ודפח"ח. וזהו שאמרו נעשה (הכנה) ונשמע לשמוע בקול הנבואה:

וזאת תורת המסורה, נעשה ונשמע, ונשמע קולו (שמות כח, לה), ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו (אסתר א, כ). היינו קול הנבואה מאת ה' שמודיע מה שיעשה בעולם, והבן:

וזה עושי דברו (למען) לשמוע בקול דברו, היינו קול הנבואה. אמנם משה רבינו לא היה צריך לזה לעשות התפעלות כדי לשמוע, כי אם מיד היה שומע בכל עת שרצה לשמוע קול נבואה, והטעם, מפני שכל הנביאים עודם היו בבחינת גוף והיו צריכים להתפשטות הגשמיות, מה שאין כן משה רבינו שגוף שלו היה בבחינת מלאך, כדכתיב (במדבר כ, טז) וישלח מלאך וגו'. ולכן היה בהר ארבעים יום, לחם לא אכל ומים לא שתה (שמות לד, כח). ומה שאכל ושתה בהיותו על פני האדמה, לא מפני שהיה צריך לאכילה ולשתיה, רק משום עלת לקרתא הלוך בנימוסה (ב"ר מה, יד), וכדמצינו (בראשית יח, ח) במלאכים שהיו אצל אברהם, שאכלו למען להעלות הנצוצות הקדושים, וכמבואר בספר עיון יעקב (בבא מציעא סי' מד ד"ה לעולם) ובספר ישמח משה פרשת בראשית (עה"פ ויצו ה', ד"ה ופי'), עי"ש באורך ותבין דברי היטב. וזהו שאמרו ישראל (דברים ה, כא-כד) היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, היום הזה, שאז פסקה זוהמתן (שבת קמו.) ולא היו צריכים להתפשטות הגשמיות, אבל ועתה למה נמות כי וגו' אם יוספים אנחנו לשמוע וגו' עוד ומתנו וגו', פירוש, צריכים אנו להתפשטות הגשמיות שהוא ביטול המציאות, אבל קרב אתה ושמע בלתי שום עשיה מתחלה, והבן. והטעם, מפני שמשה היה בבחינת סוף דבר הכל נשמע, שכל עשיותיו היו עבודה שלמה, וגופו נזדכך כמלאכים. אבל על שאר נביאים נאמר (זמירות לשבת, המתחיל 'אל מסתתר') "מימין ומשמאל" יניקת הנביאים וגו' יכין ובועז בשם נקראים, היינו תחלה היו צריכים להכין את עצמם, זהו יכין, ואחר כך "בו"עז", והבן. אבל משה היה מוכן ועומד, ומיד היה שומע בקול ה'. ואם תעמיק בדבר, תראה כי שני הפירושים בקנה אחד עולין:

וזהו שאמר המדרש ויקרא אל משה, ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו כדי לשמוע, וכמו שפירשנו שהיו צריכים להכנה למען לשמוע בקול הנבואה, וזה שאמרו אם יוספים אנחנו וגו', וכמו שפירשנו. הרי משא שקשה לששים רבוא נוח לאחד, כי במשה נאמר קרב אתה ושמע, ולא היה צריך להכנה כלל. תדע לך שהוא כן, שמכולן, פירוש שבעוד שהיה בתוך כולן, לא קרא אלא למשה, ובחינה זו לא היה לשום נביא וחוזה לקבל נבואה בעוד שהיה בתוך עמיו. וזה שסיים שנאמר ויקרא אל משה, וכוונתו אסיפא דקרא וידבר ה' אליו, שבא ליחד הדבור אליו דייקא (או כמו שפירש (הנה"ק) [היפה תואר (שם ד"ה לכך)] ויקרא אל משה גם כן בא ליחד הקריאה אליו, מדלא קאמר ויקרא למשה, עי"ש), שמשה שמע וכל ישראל לא שמעו (תנחומא ויקרא א), אם כן על כרחך צריך לומר שדבר אתו בתוך קהל ועדה, דאי לאו הכי שהיה צריך להתבודד בינו לבין קונו מה רבותא דכל ישראל לא שמעו, אלא על כרחך גם בהיותו בתוך בני ישראל קבל נבואה ונתיחד הדבור אליו דייקא. וזהו שאמר המדרש אחר כך (שם ג) ויקרא אל משה, הרימותי בחור מעם (תהלים פט, כ), כלומר מתוך העם ממש בהיותם אתו, זה משה, ואתי שפיר והבן:

עוד יתכן לבאר המדרש הנ"ל בהקדם להבין המדרש (תדב"א רבה יז) בשעה שאמרו ישראל (שמות כד, ז) נעשה ונשמע, מיד אמר הקב"ה (שם כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ביאור הדברים, כי בכל מצוה יש עשיה גשמיות וגם קבלה בלב דוגמת המצוה, כגון בתפילין של יד גוף העשיה, וקבלה בלב לשעבד תאות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך, ושל ראש לקבל בלב שהנשמה שבמוח וכו' יהיו משועבדים כו'. וכן בעטיפת ציצית, לקבל כל תרי"ג מצות. וכן בקרבנות, לקבל עליו למסור גופו ונפשו על קדושת שמו יתברך, ואלו צוה יתברך שמו לעשות בעצמו דוגמת מה שנעשה בקרבן היה עושה למען יתכפר חטאו. וזה פרי כל המצות המעשיות, כמבואר בספרים הקדושים. וזה אומרם נעשה (וגם) ונשמע, ר"ל נקבל בלב דוגמת המצוה. וכן היה במצות עשיית המשכן, לקבל עליו לעשות בעצמו בתוך לבבו משכן לשמו יתברך, על דרך דכתיב (ירמיה ז, ד) היכל ה' המה. וזהו שנאמר ועשו לי מקדש (וגם) ושכנתי בתוכם, ועל פי זה המדרש הנ"ל מבואר היטב, והבן:

וזהו שאמר כאן אדם כי יקריב מכם (מעצמיכם) קרבן לה', (אז תחלה) מן הבהמה וגו' תקריבו את קרבנכם. וזה ענין נעשה ונשמע, הקדימו עשיה, שעל ידי עשיה באו לידי שמיעה קבלה בלב. ועל כן יפה פתח המדרש כאן (ויק"ר א, א), גבורי כח (אלו הצדיקים) עושי דברו (ותכלית המכוון כדי) לשמוע (כלומר, קבלה בלב) בקול דברו (תהלים קג, כ). וזהו שאמר הכתוב אדם כי יקריב מכם וגו' (אז) מן הבהמה תקריבו כו', וכדפירשתי:

עוד יתכן בהקדם דברי הזוהר (ויקרא ד ע"ב), ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, מה אמר ליה, [מאהל מועד], מעסקי אהל מועד, דזמין לאתמשכנא בחובייהו דישראל. אבל אסוותא להאי, אדם כי יקריב מכם קרבן לה', הרי לך קרבנין דאגין על כלא, ע"כ. ולכאורה אם יתמשכן שוב אין כאן קרבן דאגין. וצריך לומר לפי פשוטו דכוונתו אסוותא להאי לבל יחרב, אדם כי יקריב כו'. ואכתי יש להבין לענין מה אמר לו השי"ת כך למשה, הרי הוא היה צופה ומביט מה שעתיד להיות, ולא הגינו הקרבנות:

על כן נראה לי דיש לומר דהזוהר כוון בזה למה שאמרו חכמינו ז"ל בתענית פרק ד' (כז ע"ב) אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (בראשית טו, ח) ויאמר וגו' במה אדע, אמר אברהם הודיעני במה אירשנה, אמר ליה (שם, ט) קחה לי עגלה משולשת, אמר ליה תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם, אמר ליה כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהם לפני מעלה אני עליהם כאלו הקריבו לפני ואני מוחל להם עונותיהם. וכן אמרו כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה כו'. והטעם יובן, כי עיקר הקרבן לקבל על עצמו מסירת נפש דוגמת עשית הקרבן אלו היה זה ברצונו יתברך, ולכן בעסקו וקוראו בעניני קרבנות ומקבל על עצמו מסירת נפשו לה' להתכפר בו, הרי הוא כאלו הקריב עצמו קרבן, כמבואר בספרים:

ונקדים עוד מה שפירש אאזמו"ר זצ"ל בספרו (ישמח משה, פר' וירא ד"ה ויאמר אברהם) הא דכתיב (בראשית כב, ח) אלהים יראה לו השה לעולה בני, דהוה ליה למימר ראה. אבל הענין על פי דאיתא בתנחומא פרשת צו (סי' יג), זאת תורת העולה (להלן ו, ב), מהו עולה, אלא שהיא עולה להקב"ה ומכפרת על עונותיהם של ישראל, כי בעת שעשה אברהם עולת האיל שנאמר (בראשית כב, יג) והנה איל אחר, ומהו אחר, אלא אחר שראה הקב"ה כי בכל לבבו ובכל נפשו בא להעלות את יצחק בנו לעולה, שם הבטיחו שבעת שיעלו בניו עולות שיקבלם מיד. וביאור הדברים, דאז היה יצחק ממש לעולה, וגם באיל נכנס נשמתו כידוע (עשרה מאמרות, מאמר חקור דין ח"ב פ"ח), ומאז נצמח דקרבן בהמה מכפרת על האדם, דהאבות היו פועל דמיוני כמו שכתב הרמב"ן פרשת לך (בראשית יב, ו), ומאז חשוב קרבן בהמה כאלו הקריב את עצמו. וזהו שאמר אברהם אלהים יראה לו (לעתיד) השה (לקרבן, כשיהיה קודם) לעולה בני, ע"כ דברי מוזצ"ל וש"י:

אמנם יש להבין מדוע אסמכיה המדרש על הקרא זאת תורת העולה ולהקשות מהו עולה ולתרץ כל הנ"ל, הא לעיל בפרשת ויקרא (א, ג) כתיב אם עולה קרבנו, היה לו להקשות מה הוא עולה ולתרץ כך. על כן נראה על פי מה שפירשו המפורשים הא דכתיב זאת תורת העולה (היינו מה שעוסק בתורת עולה) הוא העולה (כאלו הקריב עולה ממש) על מוקדה על המזבח כל הלילה (הוא הגלות המכונה לילה) עד הבוקר, עד שיבא בוקרו של משיח. ועל זה בא המדרש לתת טעם למה מועיל עסק התורה בשל עולה ושאר קרבנות דוגמת הקרבן, מה דלא מצינו כן בשאר מצות וכדומה, כגון באתרוג אם אין בידו יועיל עסק התורה כאלו קיים גוף המצוה במעשה. ולתרץ זה אמר מהו עולה שהיא עולה ומכפרת כו', ולמה, על זה אמר אחר שראה הקב"ה שבכל לבבו כו' אז הבטיחו כו', והיינו מפני שאברהם הקריב ממש את יצחק לעולה, והאיל שהיה בו נשמתו, והוא היה פועל דמיוני עד שמזה נצמח שהבטיחו הקב"ה לקבל קרבן בהמה תמורת אדם וכאלו הקריב עצמו בפועל. כמו כן מהאי טעמא גופא מה שאבותינו בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבין קרבן ממש, ובודאי היו מקבלים עליהם מסירת נפשם באמת כמו שאמרנו לעיל, הן המה היו פועל דמיוני לבניהם אחריהם בזמן הגלות שיקבל הקב"ה עסק התורה לבד בעסקו בקרבנות, דוגמת הקרבן ממש כשמקבל עליו מסירת נפשו לה': והן דברי הזוהר, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, מה אמר ליה, מעסקי אהל מועד דזמין לאתמשכנא בחובייהו דישראל, ואז לאמר, יהיה די באמירה לבד, כדכתיב (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו. וזהו שאמר אבל אסוותא להאי אחר שיתמשכן ולא יתקיים בקיומיה, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. כוונתו בזה, דקשיא ליה מה זה שכפל הכתוב כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וגו'. אבל כוון הכתוב בזה שיגיע זמן בעת שיתמשכן המשכן, אז אדם כי יקריב מכם (מעצמיכם דייקא) קרבן לה', היינו מסירת נפשו לה' בעת אמירת הקרבנות, וזה מועיל מכח בזמן שבית המקדש קיים מן הבהמה וגו' תקריבו את קרבנכם בפועל ממש, ועל כן היה זה פועל דמיוני על העתיד שיהיה שפתינו שילום פרים. ולזה גמר אומר הרי לך קרבנין דאגין על כלא, היינו אמירת הקרבנין דאגין על כלא בזמן שבית המקדש חרב בעוה"ר בעסקם בקרבנות, הקב"ה מוחל עונותיהם, ועל ידי זה נתקיימו שמים וארץ כמאמרם ז"ל:

ובזה יש לפרש מה שאמרו ישראל (שמות כד, ז) נעשה ונשמע, דקשה למה הקדימו עשיה לשמיעה, כדאיתא בשבת פרק רבי עקיבא (פח.) עמא פזיזא כו'. ולדרכנו יתבאר, כי בודאי בשעת מתן תורה שרתה עליהם רוח הקודש וצפו העתיד להיות שהמשכן יתמשכן וישראל עתידין להגלות, וכענין שאמר בקינות (המתחיל 'שאלי שרופה באש') סיני העל כן בחר בך (אל, סימן הוא) [להיות למופת] לדת שתרד מכבודה. וזה שרימז הכתוב (שם כ, טו) וירא העם (מה ראו, על זה אמר) וינעו (כדכתיב (תהלים קט, י) ונוע ינועו בניו וגו') ויעמדו מרחוק, שעתידין לעמוד מרחוק ממקומם, על דרך שפירש המדרש (ב"ר נו, ב), וירא את המקום מרחוק (בראשית כב, ד), עתיד המקום לרחק מבעליו. ועל זה אמרו תחלה נעשה, ר"ל ענין הקרבנות בעשיה ממש, אחר כך ונשמע, נקבל בלב באמירת הקרבנות:

והן דברי המדרש (ויק"ר א, א) על הפסוק ויקרא אל משה, באומרו ויקרא רמז למה שנאמר בלשון זה (ישעיה כב, יב) ויקרא ה' [וגו'] ביום ההוא לבכי ולמספד. והיינו דכתיב וידבר ה' אליו מאהל מועד, על עסקי אהל מועד דעתיד להתמשכן, ואז לאמר, יהיה די באמירה לבד, וכדפירשתי דברי הזוהר. על זה פתח (תהלים קג, כ) גבורי כח עושי דברו (שיהיה זה פועל דמיוני על עת החורבן) לשמוע בקול דברו, שיהיה די בשמיעה וקבלה בלב בלבד. ועל זה גמר אומר בישראל הכתוב מדבר שהקדימו עשיה לשמיעה, שעל ידי עשיה בפועל נצמח כי די בשמיעה, הקבלה בלב, ככל הנאמר: דבר אל בני ישראל וגו' אדם כי יקריב מכם וגו' [א, ב]. במדרש רבה (ויק"ר ב, ה-ו) משל לאחד שהיה יושב ועושה עטרה למלך כו', כך אמר לו הקב"ה למשה כל מה שאתה יכול לשבח את ישראל, שבח, לגדלן ולפארן, פאר. למה, שאני עתיד להתפאר בהן, שנאמר (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר. רבי יהושע [דסכנין] אמר אף הכתובים חלקו כבוד לישראל, שנאמר אדם כי יקריב "מכם", אבל כשבא לדבר בשל גנאי כתיב (להלן יג, ב) אדם כי יהיה בעור בשרו, ולא כתיב מכם. עוד שם (שם, ט) אדם כי יקריב, למה לא נאמר איש כו', ע"ש, עד (שם, י) ברוך המקום שספח (כך גרס היפה תואר) עצמו עם הצדיקים הראשונים כו', לפיכך אהבם הקב"ה והשוה את שמם לשמו הגדול עליהם, נאמר (תהלים קיט, א) אשרי תמימי דרך, ואומר (דברים לב, ד) הצור תמים פעלו. ועיין שם ביפה תואר, והדברים צריכין ביאור: ונראה לי על פי שאמרו חז"ל (ברכות י ע"ב), לא תאכלו על הדם (להלן יט, כו), לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם, ופירשו הקדמונים כי שורש האדם וחיותו הוא הדם, וכדכתיב (דברים יב, כג) כי הדם הוא הנפש, ואם מדבק עצמו ודמו בהתפללו אל אלופו של עולם, הרי אל"ף כביכול עמו, ואז נקרא "אדם". אבל קודם שמדבק דמו אל האלו"ף, אינו אלא "דם". וכמו כן כביכול למעלה דכתיב (יחזקאל א, כו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם, ומבואר בכוונת הספירה (ח"ג כה.) כי בזעיר אנפין מאיר הוי"ה במילוי אלפי"ן גימטריא מ"ה, ובגלות מצרים נחסר האל"ף של הוא"ו ונשאר ד"ם, וכשאות א' מתלבש בו נקרא "אדם", ואות א' שבו הוא משם אהי"ה, עי"ש. וידוע כי הכל נעשה למעלה על ידי פעולת אדם שלמטה למעליותא ולגריעותא, כמבואר בזוהר תזריע (מז.) שאביא להלן, מזה מובן אם ממשיך האל"ף אל דמו, כמו כן ממשיך א' לשם מ"ה לקרוא אדם. ובזה פירשתי (פר' בחקותי ד"ה במדרש) לא תעמוד על דם רעך, (ומי רעך), על זה אמר אני הוי"ה (להלן יט, טז), בהיותו חסר אל"ף נקרא "דם", תראה למלאותו לקרוא "אדם" (וכן מצאתי בספר תורת חיים (פר' קדושים ד"ה לא) למחותני הרב הק' מה"ר חיים זלה"ה מקאסוב). ועל דרך זה פירשו דע "מה" למעלה ממך (אבות פ"ב מ"א), וגם הא דכתיב (דברים י, יב) ועתה ישראל "מה" יי' אלקיך (שיתמלא עם אל"ף, ויהיה "מה", זה) שואל מעמך. ועיין מה שכתבתי בזה בספר ייטב פנים במאמר תוכחת מוסר (לי"ג מדות ויום העשור) אות י"א (ד"ה או יאמר), עי"ש: וזהו שאמר הכתוב אדם כי יקריב, ולא נאמר איש. ותו, אדם למה לי, כמו שהקשה רש"י. ולמה שכתבתי ניחא, דקאי אאדם שלמעלה ושלמטה והכי קאמר, אימתי נקרא למעלה אדם, כי יקריב מכם קרבן להוי"ה, כלומר בכם הדבר תלוי לקרב א' אל תוך הוא"ו לקרוא "אדם". וכל זה נעשה על ידי פעולת האיש מן הבהמה וגו' יקריב אותו, כלומר את עצמו ודמו במסירת נפש לרצונו לפני ה' חוקר לב, אז נקרא אדם, וכמו כן גורם למעלה לקרוא אדם, הוי"ה במילואו מ"ה. וזה שאמר המדרש משל לאחד שהיה יושב ועושה עטרה למלך, היינו עטרת תפארת, שם מ"ה, כדכתיב (ישעיה מד, יג) כתפארת "אדם" כו' (תקוני זוהר, תקון ע, קכא.). כך אמר הקב"ה למשה לשבח את ישראל לגדלן ולפארן "פאר", למה, שאני עתיד להתפאר בהן, שנאמר ישראל אשר בך "אתפאר" דייקא, במדת תפארת הנקרא "אדם" (זוהר נשא קמא ע"ב), כמו כן תקרא לישראל שם אדם. והיינו דכתיב (יחזקאל לד, לא) אדם אתם, ואמרו חז"ל (יבמות סא.) אתם קרוים אדם, לאשר אחוזים בשם הוי"ה העולה אד"ם, כדכתיב (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו:

וזה שאמר אף הכתובים חלקו כבוד לישראל שנאמר אדם כי יקריב מכם וגו', לומר שזה שנקרא למעלה אדם במילואו, תלוי מכם. אבל בדבר של גנאי, אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' לנגע צרעת, דקאי נמי אאדם שלמעלה ואאדם שלמטה, כדאיתא בזוהר תזריע דף מ"ז (ע"א), נגע צרעת כי תהיה באדם (להלן יג, ט), באדם ממש (פירוש זעיר), ומכאן נחית למאן דנחית. ושם בסוף העמוד נאמר, גריעותא לא אשתכח לתתא אלא כד אשתכח לעילא, ולעילא לא אשתכח אלא כד אשתכח לתתא בחובי עלמא, דכלא תליא האי בהאי, עכ"ל. ועם כל זה לא נאמר מכם, כי בגנאי חס על כבודן. אבל בדבר טוב חולק להם כבוד לומר "מכם", להורות שעל ידי פעולתם נקרא למעלה אדם, וכמדתם מודד להם לקראם אדם. וזהו שאמר המדרש אחר זה, אדם כי יקריב למה לא נאמר איש כו', עי"ש. ואחר כך אמר עוד תירוץ לזה, ברוך המקום שספח עצמו עם הצדיקים כו' והשוה את שמם לשמו הגדול, שהרי כתיב אשרי תמימי דרך כמו שהוא נקרא תמים, ר"ל כמו כן השוה את שמם לקראם אדם כשמו יתברך. וזה פירוש נאה:

כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו' קרבן ראשית תקריבו אותם לה' [ב, יא-יב]. פירש רש"י, שתי הלחם בעצרת הבאים משאור, שנאמר (להלן כג, יז) חמץ תאפינה, ובכורים מן הדבש כו'. להבין טעמו ועל מה מרמז ומורה בזה דרך לעבודה, יש לומר על פי דברי רבינו הגדול (הרמב"ם) פרק י' מהלכות תשובה (ה"א) אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה בשביל שאקבל הברכות הכתובות בה או שאזכה לחיי עולם הבא, ואפרוש מעבירות כדי שאנצל מהקללות והעונש של עולם הבא, שאין ראוי לעבוד השם על דרך זה, שזה נקרא עובד מיראה (ולטובת עצמו), ואין עובדים על דרך זה רק עמי הארץ והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה. וכן כתב שם בהלכה ה' ואמרו חכמים (פסחים נ ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדים את הקטנים ועמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה ולקבל שכר, עד שתרבה דעתן וידעוהו ויעבדוהו מאהבה, עכ"ל הזהב:

וזהו שנאמר כל המנחה וגו' לא תעשה חמץ, היינו שלא תעשה בתערובות מחשבות בלתי רצויות שהן להנאת עצמך להנצל מעונש או לקבל שכר, שכל זה נקרא חמץ, המחמיץ הדבר ההוא. ועל זה אמר כי כל שאור (יכונה העונש) וכל דבש (כנוי לשכר המתוק) לא תקטירו ממנו (היינו על ידו) אשה לה'. קרבן ראשית תקריבו אותם לה', היינו בראשית הכניסה לעבודה, דוגמא לדבר שתי הלחם בעצרת שאז זמן ראשית קבלת עול מלכות שמים ועול התורה מחדש מדי שנה בשנה, וזהו סוד הנאמר בו (להלן כג, טז) והקרבתם מנחה חדשה לה', ואז נאמר חמץ תאפינה, שמותר בראשית העבודה לעבוד מיראת העונש. וכמו כן ראשית בכורים בא מדבש, שהוא רומז לראשית בכורי ימי אדם, שאז מותר לעבוד מכח אהבת שכר המתוק. אבל ואל המזבח (מי שזבח יצרו והסיר הרע מאתו) לא יעלו (עבודה מכח שכר ועונש) לריח ניחוח:

או יאמר כי כל שאור וגו' [ב, יא-יב]. ירמוז למה שכתב הרמב"ם בספר המדע הלכות דעות (פ"א ה"ג-ד) שתי קצוות הרחוקות זה מזה שבכל דעה ודעה אינה דרך טובה, ואין ראוי ללכת בהן וכו', הדרך הישרה היא מדה בינונית, ודרך זו היא דרך חכמים כו'. ושם פרק ב' (ה"ב) ואם יש לאדם מדה רעה, רפואתו, מי שהוא בעל חמה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, ואם היה גבה לב ינהיג עצמו בבזיון הרבה כו', עד שיחזור לדרך האמצעי שהוא דרך הטובה, ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות, אם היה רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני, וינהוג בו זמן רב עד שיחזור בו לדרך הטובה, והוא מדה בינונית שבכל דעה, ע"כ דבריו. ועיין שם בלחם משנה (פ"א ה"ד) ובסדר משנה (שם ה"ה):

וזהו שנאמר כי כל שאור, רומז לדעות רעות קצה הראשון, וכל דבש היינו הטובות קצה השני, לא תקטירו ממנו וגו'. כי אם קרבן ראשית, ר"ל מי שיש לו דעה רעה ורוצה להרגיל עצמו לדעה טובה, אז בראשית תקריבו אותם קצה האחרון של דעות הטובות לה', אבל ואל המזבח מי שכבר זבח יצרו, הקצוות של דעות הטובות לא יעלו לריח ניחוח לה', כי אם מדה בינונית, והבן זה:

במסורה ונודעה החטאת אשר חטאו עליה [ד, יד], ונודעה יד ה' את עבדיו וגו' (ישעיה סו, יד). בהקדם לפרש קודש ישראל לה' וגו' כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם (ירמיה ב, ג), והוא כפל לשון. גם הא דכתיב בתהלים סימן ע"א (יג) יבושו יכלו שוטני נפשי יעטו חרפה וכלימה מבקשי רעתי, ויש להבין מה זה שמתאר אותם בשני שמות, שוטני נפשי ומבקשי רעתי, ולמה לי כפל הענין:

ונראה לי על דרך הפשוט על פי מה שאמר יוסף (בראשית נ, יט"כ) התחת אלהים אני ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה, ופירש הפנים יפות (ס"פ ויחי ד"ה בפסוק לו) כי ידוע (קידושין לט ע"ב) מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, מלבד בעבודה זרה, והטעם, כי זה נוגע לכבוד עצמו יתברך. וזהו שאמר התחת אלהים (שבענין הנוגע לכבודו מצרף מחשבה למעשה) אני, ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה, במעשה, ואם כן לא נשאר רק מחשבה לרעה, שאינה מצטרפת למעשה זולת בעבודה זרה הנוגע לכבודו יתברך, ע"כ דבריו. ויש להבין, אם כן מדוע באמת נענשו השבטים על זה, כדאיתא בספרים שנתגלגלו בעשרה הרוגי מלכות, הלא לא עשו מעשה, רק מחשבה, ואינה מצטרפת. ונראה לי על פי מה שאמרו (תנחומא תולדות יב) החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו, שהרי ירבעם עומד ומקטיר כו' וכששלח ידו בצדיק מיד ותיבש ידו (מלכים-א יג, ד). ואם כן, אם בנוגע לכבודו של צדיק החמיר הקב"ה על המחשבה להצטרף למעשה, קל וחומר בחושב לעשות לו רעה שודאי מצטרף למעשה. אלא שיוסף מכח מדת טובו וענותנותו לא היה חושב את עצמו לצדיק, לכך אמר להם התחת אלהים "אני" דייקא, שאיננו צדיק לפי דמיונו. אבל באמת הוא יוסף בצדקו, לכך נענשו על מחשבה לבד:

ועל פי זה מבואר הא דכתיב (עובדיה א, י) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה, ולא מצינו שעשה לו רעה, רק מחשבה. וכבר עמד על זה בירושלמי פרק א' דפאה (ה"א), ותירץ דבעובד כוכבים מחשבה רעה מצרף למעשה, וכן כתבו תוספות סוף פרק קמא דקדושין (שם ד"ה מחשבה). ולדרכנו בלאו הכי ניחא, דלענין יעקב שהיה צדיק, מחשבה של עשו הרשע מצטרפת למעשה, וחמור מנוגע בכבודו יתברך בענין עבודה זרה: וזהו שנאמר יבשו יכלו שטני נפשי (במעשה) יעטו חרפה וכלימה "מבקשי" רעתי, רק במחשבה, שלא בא לידי מעשה. וזהו שנאמר להלן (תהלים עא, כד) גם לשוני כל היום תהגה צדקתך (שאתה חושב אותי לצדיק, עד) כי בושו כי חפרו "מבקשי" רעתי, ולא עשו מעשה, כי אם מחשבה לבד, עם כל זה נענשו ובושו וחפרו, והבן: עוד יש לפרש בהקדם הא דכתיב במגלת אסתר (ד, יד) כי אם החרש תחרישי כו' ואת ובית אביך תאבדו, ויש להבין בית אביך מה ענינו לכאן, וכי לא סגי באמרו ואת תאבדי. אבל יתבאר על פי מה שכתב בספר הק' נועם אלימלך (סוף) פרשת נשא לפרש מה שאמרו (יומא כב ע"ב) מפני מה לא נמשכה מלכות שאול, מפני שלא נמצא בו שמץ דופי. ענינו, כי הצדיק צריך להשפיע טובות להדור, וצריך שיהיה מקושר עמהם, ואיך הוא עושה עם בעל עבירה, לזה אמרה הגמרא (נזיר כג ע"ב) גדולה עבירה לשמה יותר ממצוה שלא לשמה (כי העיקר הוא תלוי במחשבה, ורחמנא לבא בעי כידוע (זוהר תצא רפא ע"ב), ומהאי טעמא נמי אמרו (יומא כט.) הרהורי עבירה קשין מעבירה), ועל ידי שהצדיק לפעמים עושה עבירה לשמה, על ידי זה יכול להתקשר עם הבעל עבירה להטיב לו. וענין עבירה לשמה הוא כמו דכתיב בשאול (שמואל-א טו, ה) וירב בנחל, ודרשו (שם כב ע"ב) שרב על עסקי נחל כו', בהמה מה חטאה, והיה נראה לו עבירה להרוג הבהמות של עמלק, ואם היה יכול לעשות עבירה לשמה היה עושה, כיון שכן נצטוה (שמואל'א טו, ג), מה לו שנראה עבירה, הלא הוא עבירה לשמה. ועל כרחך שלא היה יכול לעשות עבירה לשמה, וממילא לא היה יכול להתחבר עם הבעל עבירה, והיינו דכתיב (שם ט, ב) משכמו ומעלה גבוה מכל העם, ולכן לא נמשך מלכותו, ע"כ דבריו:

ובזה מובן, כי הנס שנעשה בימי המן ומפלתו היה על ידי שנלקחה אסתר לבית המלך, ואמרה וכאשר אבדתי אבדתי (אסתר ד, טז), כי עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון (מגילה טו.), והרי זו עבירה לשמה. והלא רוח והצלה לפני המקום ב"ה מבלעדי זה, אלא שזה שנולד המן מאגג מלך עמלק על ידי שלא עשה שאול עבירה לשמה (שם יג.), וצדיקים באותו דבר שחוטאים בו (מתרצים) [מתקנים] (תנחומא בשלה כד), ולזה היה התיקון על ידי אסתר שהיתה מזרע שאול על ידי עשותה עבירה לשמה. והגם דאיתא בזוהר (תצא רעו.) כי אותו רשע לא נגע בה כי אם שידה נכנסה תחתיה, עם כל זה אין סומכין על הנס, ועל כרחך היא על דרך עבירה לשמה נכנסה, ועל ידי זה היתה מפלתו של המן הנולד על ידי עבירה לשמה. וזהו שאמר כאן כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה כו', ואז לא יתוקן חטא שאול שהחיה את אגג, ואם כן את ובית אביך (שאול) תאבדו, והבן:

עוד איתא בספרים טעם למה שהיה ענין מפלת המן על ידי שנלקחה אסתר כו' והיה עבירה לשמה, כי זהו סגולת ענין עבירה לשמה, להשפיע על ידי מעשה העבירה דין על אומות העולם, ורחמים לישראל על ידי המחשבה, כי על ידי מצוה לשמה נשפע חסד ורחמים לבד, ועל ידי עבירה גמורה נמשך ההיפך, אך על ידי עבירה לשמה שהוא שני הפכים במעשה ומחשבה, נשפע חסד לישראל ודין לאומות העולם. ולכך הוכרחה אסתר לעבירה לשמה, ועל כן כתיב (אסתר ד, יז) ויעבר מרדכי, שעשה עבירה לשמה בענין הצום בימי הפסח:

וידוע כי שונאי דוד היו מרננים אחריו בענין מעשה דבת שבע (סנהדרין קז.), וכבר אמרו חז"ל (שבת נו.) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, והוא בעצמו אמר (תהלים נא, ו) לך לבדך חטאתי כו' למען תצדק בדברך, שלא יאמרו עבדא נצח למאריה (סנהדרין שם), ועל כל פנים היה עבירה לשמה, ובטבעה לכלות שונאי ישראל. וזהו שאמר יבשו יכלו שטני נפשי, היינו אומות העולם שנלחם עמהם, על ידי זה יעטו חרפה וכלימה מבקשי רעתי, היינו שמבקשין ומחפשין עבירות שלי, כי על ידי שיכלו שוטני נפשי, ידעו כי העבירות היו גם כן לשמה ולבי שלם עם ה': וזהו שנאמר קודש ישראל לה', אם אמנם כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא, ואיך יקראו קודש, על זה אמר ראשית תבואתה, ר"ל ראשית תבואת ישראל הוא קודש לה', אפילו בעשותם עבירה ח"ו הוא לשמה (ועל דרך דאיתא בספרים אפילו אם עושה איזה רמאות במשא ומתן וכדומה, הכוונה להחזיק בניו לתלמוד תורה ולמען לגמול חסד וצדקה וכדומה), ולכך כל אכליו יאשמו, (כי) רעה (שעושין ישראל שהוא לשמה) תבא אליהם, היינו על אוכליו, כי על ידי זה יאשמו ויכרתו, כי זהו סגולת עבירה לשמה. ומהאי טעמא אמרו חז"ל (ברכות סג. עה"פ משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו ואפילו לדבר עבירה, והוא יישר אורחותיך, שיעשה את העקוב למישור, וכמו שפירש בעקידה פרשת במדבר (שער עב). ועל דרך זה פירש שם מאמרם (אבות פ"ה מ"כ) הוי עז כנמר כו', אם כי הנם מדות פחותות לאדם, והרי עז פנים לגיהנם (שם), עם כל זה לעשות רצון אביך שבשמים הוא טוב, כי הוא כעין עבירה לשמה:

וזהו שאמרה המסורה, ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, היינו הסבה שבעבורה חטאו, שמסתמא הוא עבירה לשמה, על ידי זה ונודעה יד ה' את עבדיו וזעם את אויביו, וכאמור (ועיין מה שכתבתי בפרשת וארא (ד"ה אבל, ואילך)):

או יאמר המסורה הנ"ל וגם המסורה והקריב את אשר לחטאת ראשונה (להלן ה, ח), ושלמתי ראשונה משנה עונם (ירמיה טז, יח), ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה (עזרא ט, ב). על פי מה דאיתא במדרש (מכילתא בשלח פ"ו), והמים להם חמה (שמות יד, כט), אל תקרי חומה אלא חימה. מלמד שנתמלא הים חימה להטביעם, ואמר מה נשתנו אלו מאלו כו', מה עשה הקב"ה, אותו חימה שנתמלא על ישראל החזיר על מצרים. כי מדת הדין אינו חוזר ברקניא (זוהר וישלח קעד ע"ב), ועל כן כתיב (ישעיה מג, ג) נתתי כפרך מצרים. והטעם, כי מה שהיו ישראל שם במצרים מגדלי בלורית ועובדי עבודה זרה וכדומה, הכל מחמת שנתערבו בגוים ולמדו מעשיהם, והם הגורמים, וכדכתיב (דברים כו, ו) וירעו אותנו המצרים, ופירש השל"ה (מס' פסחים, מצה שמורה אות י ד"ה ד"ה וירעו) שעשו אותנו רעים וחטאים, אחר כך ויענונו. לכן בדין שיטלו שכרם ועונשן של החטאים של ישראל, כי הן המחטיאין אותן, וכמבואר בספר ישמח משה פרשת בשלח (ד"ה ויאמר... מה תצעק אלי), עי"ש. וזהו שנאמר (ירמיה ב, ג) כל אכליו יאשמו (כי) רעה (שעשו ישראל) תבא אליהם, כי הן הגורמים. ועיין מה שכתבתי בפרשת פינחס (דבור ראשון) לפרש בזה מה שנאמר (במדבר כה, יא) השיב את חמתי מעל בני ישראל, שהשיב את החמה מעל ישראל, על מדין שגרמו לזה, עי"ש:

וזהו שאמרה המסורה, והקריב את אשר לחטאת ראשונה, היינו אותן שהיו מביאים את ישראל לידי חטאת, על כן ושלמתי ראשונה משנה עונם. ומי הם, על זה אמר ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה. וזהו שאמר ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, היינו הסבה על ידי מי חטאו, ולכך ונודעה יד ה' את עבדיו (בחינת חסד ורחמים), וזעם את אויביו המחטיאים. וכיון שזעם את אויביו, על ידי זה נשפע חסד ורחמים על עבדיו. כן יהי רצון אמן:

וזהו שנאמר (תהלים עא, יג) יבשו יכלו שוטני נפשי, היינו המסטינים ומקטריגים על נפשי לומר מה נשתנו אלו מאלו הללו עבדו והללו כו', יעטו חרפה וכלימה מבקשי רעתי, היינו המבקשים להחטיא אותי ומריעים אותי, ואותו רע תבא עליהם, כאמור: אשר נשיא יחטא [ד, כב]. (עיין מה שכתבתי פירוש על זה פרשת משפטים (ד"ה יש)ן. וכעת נראה לי על פי המבואר בספר קול יעקב (שיר השירים, ד"ה עוד ביאור על מאמר שחורה) על הפסוק (שיר השירים א, ה) שחורה אני ונאוה, כי אמרו ז"ל (בבא קמא נ.) הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, כי לפי ערכו ומעלתו דבר קל נחשב לחטא. וכמו כן ברשעים מצינו להיפך, כי שוקלין זכיותן לפי ערך רשעתן, על דרך שאמרו (חולין צב ע"ב) עכו"ם מזכירין אותן לשבח שאין שוקלין בשר מת במקולין ואין כותבים כתובה לזכרים. ובודאי לא נמצא זכות כזה בעם ה'. וזהו שאמרו (שבת ל ע"ב), טוב כעס משחוק (קהלת ז, ג), טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים, משחוק שמשחק עם הרשעים. הענין, כי הכעס המעורר ח"ו קטרוג על הצדיקים איננו בלתי אם הזכירו מקודם יקר ערכו וגודל פרישותו וקדושתו ומעלותיו הטובים, ולהיפך בשחוק שמשחק עם הרשעים, איננו בלתי אם הזכירו מקודם גודל רשעו ושפלותו ומעשיו הפחותים. ועל דרך זה נאמר (ירמיה לא, יט) הבן יקיר לי אפרים וגו' כי מדי דברי בו קשות (כמשמעו לשון דבור), על כן זכור אזכרנו עוד סיפור שבחו ומעלותיו, על כן וגו' רחם ארחמנו. ועל זה אמר המדרש ואפילו בשעה שאני כועס עליו איני יכול להתאפק מלרחמו. וזהו שנאמר שחורה אני ונאוה, כל שחרותי הוא רק מחמת שאני נאוה, אבל באמת אינו שחרות כלל, ע"כ דבריו וש"י:

וזהו שנאמר כאן אשר נשיא יחטא, כלומר אשרי מי שהוא נשיא אלקים ועל ידי זה נהשב לו כי יחטא, וזולת נשיאותו וגדולתו לא היה אותו דבר קל נחשב לחטא, כי אם לגודל ערכו, ועל כן באותו שעה רחם ארחמנו, וכאמור:

או יאמר על פי מה שאמרו (ברכות לד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדים כו', ופירשו המפורשים כי יש צדיקים המוסיפים והולכים ממדרגה למדרגה יום יום, מתנשאים ביתר שאת מיום אתמול ביראה ואהבה וקדושה וטהרה ופרישות יתירה, ועל ידי זה מתחרטים תמיד מדי יום ביומו על יום אתמול כי עבר ולא באו למדרגה של היום, והם הנקראים בעלי תשובה, ועליהם נאמר במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים (הן שנדמה בעיניהם שהם צדיקים גמורים ובמדרגה אחת תמיד) יכולים לעמוד, ע"כ דבריהם. ועל זה נאמר (בראשית כח, יב) סולם מוצב ארצה וגו' והנה מלאכי אלהים הן הצדיקים, כמבואר במדרש, עולים תחלה למעלה למעלה ויורדים בו, ר"ל על ידי זה יורדים ונעשים שפלים ונבזים בעיניהם על בלתי היותם באותו מדרגה יום אתמול, כאמור:

וזהו שנאמר אשר נשיא יחטא, כלומר אשרי למי שהוא נשיא ומתנשא יום יום ועל ידי זה נדמה בעיניו כי יחטא במה שלא היה בבחינה זו יום אתמול, ושב על זה בכל לבבו ורפא לו:

תוכן העניינים

ייטב לב ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה