ייטב לב ויקרא· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת קדושים
דבר וגו' קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם [יט. ב]. מה כתיב למעלה (יח, ל) ושמרתם את משמרתי, ואמרו חז"ל יבמות כ"א (ע"א) עשו משמרת למשמרתי. ושם דף כ' (ע"א) איסור קדושה שניות לעריות מדברי סופרים, ואמאי כו', אמר אביי כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש, אמר ליה רבא כו', אלא אמר רבא קדש עצמך במותר לך. ונראה דזה עצמו טעמו של אביי שאמר המקיים דברי חכמים נקרא קדוש, משום שמקדש עצמו במותר לו:
ובמדרש תנחומא סוף נשא (סי' כט) לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים שאינן מהתורה, אמר להם הקב"ה, בני, כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימים, שנאמר (דברים יז, י.יא) ועשית וגו' על פי התורה אשר יורוך, למה, שאף על דבריהם אני מסכים, שנאמר (איוב כב, כח) ותגזר אמר ויקם לך. תדע, שהרי יעקב בשעה שברך מנשה ואפרים כתיב (בראשית מח, כ) וישם את אפרים לפני מנשה, וקיים הקב"ה גזרתו, שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים (במדבר ז, מח), ביום השמיני נשיא לבני מנשה (שם, נד), ע"כ דבריו. וזה שאמרה תורה (דברים יז, יא) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך, (וראיה לזה) ימין ושמאל, היינו של יעקב, שנאמר (בראשית מח, יד) וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים וגו' ואת שמאלו על ראש מנשה, וקיימתי דבריו. ועיין מה שכתבתי בזה סוף פרשת מקץ (ד"ה ועל פי):
ובזה נדרוש סמוכים. תחלה אמר אזהרה לחכמים ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת וכו'. אחר כך דבר אל כל עדת בני ישראל וגו' קדשים תהיו, שתקיימו דברי חכמים ותהיו נקראים קדשים, כי קדוש אני ה' אלהיכם, כביכול גם אני שומע לדברי חכמים, ואני מחמיר על עצמי לקיים גזרתכם, כדמוכח מיעקב:
ובזה יש לפרש המדרש (ויק"ר כד, ד), קדשים תהיו, הדא הוא דכתיב (תהלים כ, ג) ישלח עזרך מקודש, מקדוש מעשים שיש בידך, ומציון יסעדך, מציון מעשים שיש בידך וכו'. ענינו, כי למעלה מזה (כ, ב) כתיב יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב, ובמדרש ואתחנן (ד"ר ב, יא) מי שענה ליעקב בעת צרה דכתיב גביה (בראשית לה, ג) לאל העונה אותי ביום צרתי, הוא יענה אותך. ולדרכנו נאמר דהכי קאמר, מי ששמע לקול יעקב בברכתו ששם אפרים לפני מנשה, הוא ישמע לקולך וימלא רצונך. ועל זה אמר ישלח עזרך מקודש, מקדוש מעשים שיש בידך דייקא, ממה שאתה מקדש עצמך בידך במותר לך ושומע לדברי חכמים. וכמו כן ומציון יסעדך, מציון מעשים שבידך דייקא, שהוספת להחמיר על דברי תורה. וכמו כן ימדוד לך כמדתך לשמוע לקולך, כי כן דרכו יתברך לשמוע לקול חכמים, כמו שנאמר ותגזר אמר ויקם לך. ועל זה אמר (ויק"ר שם) אמר הקב"ה למשה, אמור לישראל כשם שאני פרוש כך תהיו פרושים, מהמותר לכם (שלא ליגע באיסור), כשם שאני קדוש ושומע לקול חכמים כך תהיו קדושים, שנאמר קדושים תהיו כי קדוש וגו':
ובזה יש לפרש ועתה אם שמוע תשמעו בקולי היינו לשמוע לדברי חכמים, על דרך שפירש הזוהר נעשה לדברי תורה, ונשמע לדברי סופרים, ושמרתם את בריתי, כלומר ותעשו משמרת לבריתי, והייתם לי סגולה וגו'. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, על דרך מאן מלכי רבנן (ע"פ גיטין סב.), וצדיק מושל ויגזור אומר ויקם, וגוי קדוש (שמות יט, ה-ו), כדין המקיים דברי חכמים שנקרא קדוש, כאמור. ועיין מה שכתבתי בפרשת בהעלותך (ד"ה ולא, ואילך) על הפסוק (במדבר ח, יט) ולא יהיה בבני ישראל נגף:
דבר אל כל עדת בני ישראל וגו' קדשים תהיו וגו' אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם וגו' וכי תזבחו וגו' לרצונכם תזבחוהו [יט, ב-ה]. איכא למידק ביה על אומרו קדשים "תהיו", ולא אמר קדושים היו, וכבר עמד על זה היפה תואר (ויק"ר סוף כד, ב) במדרש. ב', אל תפנו כו', פירש רש"י והמפורשים שלא תפנו מחשבתכם לעבדם, דאלו לעבדם ממש כבר נאמר לעיל פרשת יתרו (שמות כ, ג) ופרשת משפטים (שם כב, יט). אם כן כיון שהזהיר על המחשבה, כל שכן שלא יעשו, ולמה לי אחר כך ואלהי מסכה לא תעשו וגו'. ג', דכבר נאמר (שם כ, ד) לא תעשה לך פסל. ורש"י נלחץ לתרץ ואמר לא תעשו לאחרים ולא אחרים לכם. והדרשה תדרש, ועם כל זה אין מקרא יוצא מידי פשוטו לא תעשו לכם, ומה חידש בכאן מהנאמר למעלה. ד', וכי תזבחו וגו', מה ענינו לכאן. ה', אומרו לרצונכם תזבחוהו צריך פירוש, ורש"י עמד על זה לפרש, עי"ש. ו', להבין המדרש (ויק"ר כד, ד) קדושים תהיו, הדא הוא דכתיב (תהלים כ, ג) ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך, כל הטובות וברכות כו' אינן אלא מציון כו', עזר וסיוע מציון שנאמר ישלח עזרך מקודש, מקדוש מעשים שבידך. ומציון יסעדך, מציון מעשים שבידך. דמה בעי בזה, וגם לדעת ההבדל בין קידוש מעשים לציון מעשים. ז', דהמדרש מוציא ציון ממשמעו, ומפרש ליה ציון מעשים: ונראה לי, כי למעלה כתיב פרשת הקרבנות, עולה ומנחה חטאת ואשם ושלמים וקרבן יולדת וזב וזבה ומצורע. ובתריה כתיב פרשת אמור, תורת עומר ושתי הלחם ומוספי מועדות. ובסוף פרשת אחרי, אחר אזהרות העריות נאמר (יח, כו-כח) ושמרתם אתם את חקותי וגו' ולא תעשו מכל התועבות האלה וגו' ולא תקיא הארץ אתכם וגו'. והנה הצופה ומביט עד סוף כל הדורות ראה וידע חורבן בית המקדש והארץ תקיא אותם, ועתידין הקרבנות להבטל, וכאן מקום שאלה ששאל אברהם אבינו ואמר (תענית כז ע"ב) רבונו של עולם בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם, ואמר לו כבר תקנתי להם סדר הקרבנות, בזמן שקורין בהן לפני מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני ואני מוחל עונותיהם. ביאור הדבר, בזמן שקורין בהן על מנת לקיים בזמן שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, מחשבה טובה עם הקריאה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ.), וכדכתיב (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו. וזהו שאמר הכתוב (דברים ל, יד) כי קרוב אליך הדבר מאד "בפיך ובלבבך" לעשותו, על ידי הדבור, ומחשבה כמעשה: וכתב מהרש"א בחדושי אגדות (הובא בנועם מגדים, פר' פינחס ד"ה לאלה) הטעם על זה, כי כתיב (ירמיה ב, ג) קודש ישראל לה', וכתיב (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים, על כן אם חישב לעשות מצוה אלא שאין בידו לעשותה, מוקמינן אותו על חזקת צדקתו וקדושתו שאם תבא לידו בודאי יעשנה. מה שאין כן המחשבה רעה אינו מצרף למעשה, כי מכח חזקת צדקתו אמרינן רוח שטות עברה בו, ואיננה מעצמותו, ואם תבא לידו יהיה מתחרט ולא יעשה. וכל זה אם באמונתו יחיה, שמאמין בה' ובתורתו. אבל במחשב לעבוד עבודה זרה כתיב (יחזקאל יד, י) למען תפוש את בית ישראל בלבם (קידושין לט ע"ב), דאז אזדא ליה חזקת כשרותו, כי נכרת נפשו משורש קדושת ישראל, ודין עכו"ם לו, דבהם מחשבה רעה מצרף למעשה ולא מחשבה טובה (ירושלמי פאה פ"א ה"א), מכח דחזקתן רע. והארכתי בזה בפרשת עקב (אות ד) ופרשת תבוא (ד"ה יתבאר, ואילך), עי"ש:
וזה שהקדים הכתוב כאן הרפואה, לומר שאף גם בהיותם בארץ אויביהם ובטלו מעשה הקרבנות, יש להם תקנה על ידי הקריאה והמחשבה והרצון להקריבם, כי זה יחשב כמעשה בזמן שהוא מאמין בה' וקדוש לאלהיו. וזהו שאמר קדושים תהיו, כלומר שתהיו בחזקת קדושים כי קדוש אני ה' וגו', בזמן שאל תפנו אל האלילים, שלא תתנו מחשבתכם לעבדם, ואז ממילא ואלהי מסכה לא תעשו לכם וגו', כלומר להורות נתן בזה כי מכלל לאו אתה שומע הן, כי אם תפנו אל האלילים שתתנו דעתיכם ומחשבתכם לעבדם, הרי הוא מצטרף למעשה וכאלו תעשו לכם מסכה ממש, כי במחשבה לבד תחולל קדושתכם ואזדא לה חזקת כשרות. ואמנם אם לא תפנו אל האלילים, אתם בחזקת קדושים וצדיקים, ממילא וכי תזבחו זבח שלמים לה' (והוא הדין לשאר קרבנות) לרצונכם (לבד) תזבחוהו, כי אם יעלה ברצונכם לבד לקיימו בזמן אשר תשיג ידכם, יחשב כאלו זבחתם ממש במעשה, ומה שפעל מעשה הקרבנות בבית המקדש הוא עצמו פעולת המחשבה טובה:
וכבר אמרו (ראש השנה טז.) הביאו לפני עומר בפסח ושתי לחם בעצרת כדי שיתברכו לכם תבואות שבשדות, נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. ועל דרך זה פירשו המפורשים (להלן כא, ו), כי את אשי ה' (הם הקרבנות) לחם אלהיהם הם מקריבים, כלומר שעל ידי אשי ה', מקריבים לחם ושפע פרנסה הבא מאת ה'. ועתה בעונותינו הרבים כי חרבה עירנו ושמם בית מקדשנו, לא נשאר לנו כי אם שילום שפתינו, בזמן שעוסקים בהם נחשב כמעשה להביא ההשפעה מלמעלה. וכן מצינו במסכת מגילה (טז.) כי מרדכי היה יושב ביום הנפת העומר ומחוי לתלמידיו הלכות קמיצה, ומלאך רע הוא המן הרשע בעל כרחו ענה ואמר טבא קומצא דידכו מעשרה אלפי ככרי (דהבא) [כספא] דידי. וזהו שאמר המדרש כל טובות וברכות אינן אלא מציון, והוא על ידי עבודת הקודש הקרבנות הנעשים שם בבית המקדש, ועתה בזמן שאין בית המקדש ישלח עזרך מקודש מקידוש מעשים שבידך, שאתה מקדש עצמך במעשה ממש, ומציון מעשים, היינו המחשבה הטובה, שהוא ציון וזכר המעשה שאי אפשר לקיימו בפועל, יסעדך כמו מגוף המעשה להתברך בכל הטובות והברכות שנתברכו מציון בבנינה. ומשמעו והדרש בקנה אחד עולים:
ועל פי האמור יתבאר הכתוב בסוף הפרשה (כ, כו) והייתם לי קדושים וגו' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, כי איתא במדרש מנין שהדבור כמעשה, שנאמר (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו. ומהאי טעמא קיימא לן (ברכות ז.) כל דבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אין בו חזרה, כי כבר נעשה ממש על ידו, ואין אחר מעשה כלום. אבל לרעה ח"ו אינו כמעשה, דמיניה יש חזרה לטובה, וכדכתיב (שמות לב, יד) וינחם ה' על הרעה אשר דבר. והנה אנחנו עמו הולכים בדרכיו ואחר מדותיו כי הדבור ומחשבה לטובה כמעשה, מה שאין כן לרעה אינה כמעשה, היפך מאומות העולם שבהן מחשבה טובה אינה כמעשה ומחשבה רעה כמעשה. וזהו שאמר והייתם לי קדושים וגו', אז אוקמיה אחזקה, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, דומה לי שהדבור ומחשבה טובה כמעשה ולא הרעה, היפך אומות העולם, והבן:
קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם [יט, ב]. במדרש (ויק"ר כד, ג) הדא הוא דכתיב (תהלים כ, ג) ישלח עזרך מקודש וגו', מעשה כו', עד ומה אם הרוחות צריכים סיוע, אנו על אחת כמה וכמה. עוד במדרש (שם, ט) קדושים תהיו, יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני יי' אלקיכם. ויש להבין איך סלקא דעתא כמוני, אתמהה. עוד יש לדקדק למה לא אמר בלשון יחיד קדוש תהיה, כי אם בלשון רבים קדושים תהיו:
והנראה לי בזה על פי מה ששמעתי מפי דודי הגאון הקדוש מו"ה אריה ליב זלה"ה מווישניצא שפירש (עה"פ מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, כלומר שכל אחד הוא נדבר בלב רעהו שהוא ירא ה', היינו שכל אחד מחזיק את רעהו לירא ה' יותר ממנו, ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה', כלומר ששניהם נכתבין ליראי ה', כי הקב"ה אומר כדין וכדין. ואני אחריו מלאתי דבריו ופירשתי בזה מאמרנו (תפלת שחרית) ואתה קדוש, כלומר מעצמותך, אינך צריך להסכמה מזולתך, אבל בישראל צריך כל אחד הסכמה וסיוע מזולתו שיאמר ויסכים עליו שהוא קדוש כל כך זה מזולתו, כדכתיב (דבריס לד, ט) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו, על כן אתה יושב (וממתין) תהלות ישראל, כלומר שישראל יהללו זה את זה לכנותו בשם קדוש, והיינו וקרא זה אל זה ואמר קדוש, שכל אחד קורא לרעהו קדוש, קדוש קדוש ה' צבאות אומר כדברי שניהם, שזה קדוש וזה קדוש, (כי) מלא כל הארץ כבודו, כל אחד עובד כפי מדרגתו ובחינתו:
והענין, כי אנשי המוניים, אם כי רבים הם, לא ידעו ולא יבינו תואר קדוש הפרוש ומובדל מתאות עולם הזה באכילה ושתיה ושיחה כמבואר בדברי רמב"ן על הפסוק קדשים תהיו, ואיך ידעו לכנות לזולתם בשם הרב הקדוש. ולזה צריך שאיש קדוש המוסמך מאיש קדוש יכנה לזולתו בשם קדוש, אזי גם למעלה נקרא קדוש, כי כמו שמסכימים למטה כך מסכימים למעלה, כדמצינו בקידוש החדש (ש"ר טו, ב) דכתיב (תהלים נז, ג) אקרא וגו' לאל גומר עלי, אותו יום שמקדשין החדש למטה לראש חודש ולמועדים מקדשים אותו מלמעלה. וזהו שאמר הכתוב (לעיל יא, מד) והתקדשתם (כלומר מזולתכם, אז) והייתם קדושים:
וזה שלא אמר קדוש תהיה, כי מאן ספין וחשוב לכנותו בשם קדוש, בלתי על ידי רעהו הקדוש, הרי יש שני קדושים. וזהו שאמר קדושים תהיו לשון רבים, כל אחד על ידי הסכמה וסיוע מזולתו הקדוש, כי קדוש (מעצמותי בלא סיוע, רק) אני ה' (אלקיך) [אלקיכם]. וזהו שאמר הכתוב (תהלים כ, ב-ג) יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב, כלומר זה לך למשגב לשמוע תפלתך, במה שיש לך שם אלקי כמו שהיה ליעקב, שנאמר (בראשית לג, יח) ויקרא לו אל, שהקב"ה קרא אותו אל (מגילה יח.). וכן הדרך היום לקרוא לאיש צדיק וקדוש, איש האלקים. אבל ישלח עזרך (לזה) מקודש, ממי שהוא קדוש, ומציון המצוין בהלכה (ע"פ ברכות ח.) יסעדך, לכנותך בשם איש אלקי ובשם קדוש. ועל זה אמר המדרש כי אנחנו צריכים סיוע זה מזה, וזהו שאמר קדושים תהיו ולא אמר קדוש תהיה, על זה אמר המדרש יכול כמוני שאיני צריך לזולתי, תלמוד לומר כי קדוש, מעצמותי בלא סיוע מזולתי, אני ה' (אלקיך) [אלקיכם]. אבל אתם קדושים תהיו לשון רבים, כל אחד על ידי סיוע והסכמה של זולתו, ולא תמצא קדוש אחד, כי אם קדושים. וזה שאמר (שמואל-א ב, ב) אין קדוש כה' כי אין בלתך והבן:
עוד יתבאר המדרש הדא הוא דכתיב (תהלים כ, ג) ישלח עזרך מקודש [ויק"ר כד, ג-ד] . בהקדם לפרש הא דכתיב פרשת אחרי (לעיל יז, יא) כי נפש הבשר בדם הוא וגו', ובתריה כתיב כי הדם הוא בנפש יכפר. וכבר עמדו על זה הקדמונים: והנראה לי על פי הידוע שעיקר עבודת האדם להגביר נפש השכלית על נפש הבהמית, לכבוש תאוותיו הגופניות, אכילה ושתיה ומשגל ורדיפה אחר בצע כסף וכדומה, וכמו שכתב באורח חיים (סי' כה ס"ה) בענין תפילין וישעבד להקב"ה הנשמה שבמוח ולב וימעיט הנאותיו כו'. ועיקר משכן נפש הבהמית בדם הוא כידוע (רבינו בחיי שם), ואם התאוות שבדם גוברים על נפש השכלית הרי נפש הבהמי מנהיג את נפש השכלי להנהיגו, ואיפכא מיבעיא, שנפש השכלי ינהיג את נפש הבהמי ורתיחת הדם לכובשן תהת ידו לעבודת הבורא יתברך. וזהו שאמר כי נפש הבשר בדם הוא, כלומר הנהגתו של נפש השכלי שבבשר אדם הוא על ידי הדם ותאוותיו, שהם כובשין נפש השכלית תחת רשותם לשית עצות בו עשות כרצונם, ואני נתתיו לכם וגו' לכפר וגו' כי הדם הוא בנפש, כלומר אם הדם הנהגתו הוא על ידי נפש השכלית, אז יכפר, והבן: והנה, כבר פירש הרמב"ן (יט, ב) קדושים תהיו הוא מצוה כללית שנהיו פרושים מן מותרות באכילה ושתיה ומשגל, לקדש עצמו במותר לו. והוא על דרך שכתוב בתורה ואותו תעבודו, שפירש הרמב"ן בפרשת עקב שתהיה לו בכל עת כעבד שעושה מלאכת רבו עיקר וצורכי עצמו עראי (עי' רמב"ן דברים ו, יג), וכמו שאמרו (אבות פ"ב מי"ב) כל מעשיך יהיה לשם שמים, ויכוון בכל צורכי הגוף לעבוד בהן את ה', וכאמור באורח חיים סימן רל"א, עיין שם שלא יכוון בהן להנאת עצמו, כי אם להיות לו לעזר ולסעד לעבודת הבורא יתברך. וזהו שאמר המדרש קדושים תהיו, הדא הוא דכתיב ישלח עזרך, היינו עסקי הגוף שהן לעזר, מקודש, שיהיה בקדושה ובטהרה לשם ה' יתברך:
וזה ענין מראה הסולם ליעקב אבינו. כי בתחלה היה בארץ ישראל בבית אביו ובבית שם ועבר, והיה עובד ה' בכל עת ובכל שעה, לא נח ולא שקט. ובצאתו לחוץ לארץ אויר ארץ העמים, ולבית לבן לרעות צאנו, חש ויירא יעקב מאד שלא יטרדוהו צורכי הגשמי והגוף וישכחוהו מעבודת הבורא, ולזה נראה לו בחלום (בראשית כח, יב-יג) והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים (הן הצדיקים) עולים (במחשבתם בתורה ובתפלה) ויורדים (בצורכי הגוף) בו, באותו בחינה שעולים בו יורדים, כי הם יודעים והנה ה' נצב עליו על האדם ורואה במעשיו, כמו שכתב בהג"ה זקיני הרמ"א ז"ל (או"ח סי' א ס"א) על הפסוק (תהלים סז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד כו', עי"ש:
וזה שאמר שלמה בחכמתו (משלי ל' (ד-ו)) מי עלה שמים (במחשבתו בתורה ותפלה) וירד, כלומר ובאותו בחינה ירד לראות את עצמו בצורכי גופו דבוק במחשבתו בה'. מי אסף רוח (הרצון שלו) בחפניו, כלומר מי זה שלבו ורצונו ברשותו להטותו לרצון הבורא ב"ה ולא לרצון תאותו. מי צרר מים (המצמיח כל התאוות (שערי קדושה, ח"א שער ב)ן בשמלה, לבלי להנות מהם בבחינת מותרות. מי הקים כל אפסי ארץ, כי מי שעובד ה' בצורכי גשמיות, מקים כל אפסי ארץ בהעלותו נצוצות הקדושה שבהם למעלה. מה שמו ומה שם בנו כי תדע, כלומר אם תרצה לדעת מי הוא זה, אזי ממנו לבד אין ראיה, כי אולי הוא מהרמאים והצבועים ח"ו הפושטים טלפיהם, ולבבם לא כן. כי אם משמו ושם בנו ממש, או תלמידו שהוא כבנו תדע, אם הולך בדרכיו בדרך ישרה שהוא תפארת להבורא יתברך שמו, זה מופת על שמעשיו ומחשבות אביו ורבו כולם קדושים וטהורים לעבודת הבורא יתברך (כמו שפירשו מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע (אבות פ"ה מי"ט), כי מתלמידיו ניכר מה הוא הרב, כמבואר בספרים הקדושים). ועל זה אמר כל אמרת אלוה צרופה, כדאיתא במדרש (ויק"ר יג, ג) לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, הן בהמות חיות ועופות, להעלות נצוצות הקדושה שבהן, בעסקו בהן באכילה ובשתיה ומשא ומתן על פי דת התורה אז הוא מצרפן ומברר האוכל שבהן מתוך הפסולת. מגן הוא (יתברך) לחוסים בו, שלא ישנו מבחינתם ומדרגתן בעת עסקן באותן הענינים הגשמים, כי אם כולן יהיו שוים לטובה לעבודתו יתברך. וזהו שאמר באופן אל תוסף על דבריו, אמר כנגד עצמו, שגם הוא היה כוונתו במה שהרבה לו נשים להעלות הנצוצות הקדושים שבהן, כמו שכתוב בספרים הקדושים, אבל לפי שיצא מגדרי התורה שאמרה (דברים יז, יז) ולא ירבה לו נשים, על כן הן הם הטו את לבבו (מלכים'א יא, ד). וזהו שאמר פן יוכיח בך ונכזבת: עוד יתבאר המדרש הנ"ל בהקדם מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מא, ב-ד) אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' כו' ה' יסעדנו על ערש דוי כל משכבו הפכת בחליו, כי האריז"ל כתב בלקוטי תורה (טעמי המצות, ר"פ וירא) כי החולי הוא לפי שאור החכמה מסתלק ממנו, והחכמה הוא יו"ד שבשם הוי"ה (זוהר בראשית לא. ועוד), ויו"ד הוא עשר, ובעת החולי נתהפך "עשר" ונעשה "ערש", ו"יוד" לאותיות "דוי". ואז צריך כי ה' יסעדנו מחכמה שהיא יו"ד, ואז כל משכבו "הפכת" בחליו, לצירוף "עשר" וצירוף "יוד", ונתרפא, ע"כ דבריו. והעין רואה בחוש שכדבריו כך הוא, שבעת החולי דעתו ושכלו מבולבל, כי החכמה נסתלק ממנו:
ואני מוסיף בהמשך הפסוקים, ואומר דאיתא ברעיא מהימנא פרשת תצא (רפ ע"ב) דאשת אח איהי ד', ועם "אח" איהי "אחד". ואם ח"ו לביה לאו איהו למייתי אח על ד', עביד פרודא ועאל ס"ם, אל "אחר", ואתמר ביה (בראשית לח, ט) ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו, דאסתלק קוצא דאת ד' מאחד כו', ובגין דא ויהי ער בכור יהודה "רע" (שם, ז), ע"כ דבריו. וכתבנו במקום אחר ביאור הדבר, כי נמסר באותיות גדולות ע של שמע, ד דאחד (דברים ו, ד), סופי תיבות "עד". וכמו כן גדולה ר של אל אחר (שמות לד, יד), למען ידעו ההפרש. ובהסתלק קוצא דד, שהוא דוגמת יו"ד, צירופו נעשה "ער", ובהיפך נעשה "רע". וזה סוד ויהי "ער, רע". ועיין מה שכתבתי בזה בפרשת דברים (דבור ראשון) ובייטב פנים במאמר אבני זכרון דרוש ל"ד בארוכה. ובזוהר בחקותי קי"ג ע"ב, מאן דיהיב צדקה למסכנא הוא עביד לעילא שמא קדישא שלים, בגין דצדקה דא אילנא דחיי, וצדקה יהיב לצדק, כדין אתחבר דא בדא, ושמא קדישא אשתכח שלים. ופירש המקדש מלך, הוי"ה אדנ"י משולבים, או שמחבר לזעיר שהוא יה"ו ה' אחרונה, עי"ש. והיינו אחד:
וזהו שנאמר אשרי משכיל אל דל, שאז גורם שיהיה ה' אחד בד'. או ירמוז שהוא משכיל אל מדה אחרונה, דלית לה מגרמה כלום כי אם משמשא, כמבואר בזוהר שם. והיא נקראת דלה (תקוני זוהר, תקון סט, קד ע"ב) ומצה עניה (שם, תקון ה, יט ע"ב), בסוד (תהלים קטז, ו) דלותי ולי יהושיע, באופן שיהיה חיבור אחד, ונעשה צירוף "עד", כאמור (ישעיה מג, י) אתם עדי, ונהרס צירוף "רע". על כן ביום "רעה" ימלטהו ה'. והנה, "סעד" בד' הוא מכח הקדושה, וזה לעומת זה "סער" ברי"ש, כמה דכתיב "סער" מתגורר כו' (ירמיה ל' (כג)), ומזה בא הקרירות ורוח סערה הנקרא שיטי"ל פראס"ט להחולה רח"ל. ועל ידי צדקה שמשכיל אל דל כאמור, נעשה מ"סער" "סעד", וזהו שאמר הוי"ה "יסעדנו", והבן:
והנה, כמו כן יש חילוק בין "קדש" שהוא בד', ובין "שקר" שהוא ברי"ש. כי קדש ישראל לה' (שם ב, ג), הדבקים בה' אלהים אמת. ובאומות העולם כתיב (שם טז, יט) אליך גוים יבואו וגו' ויאמרו אך "שקר" נחלו אבותינו. וזהו שנאמר (יט, ב-ד) "קדשים" תהיו וגו' אל תפנו וגו' ואלהי מסכה לא תעשו, פירש רש"י אתם "לאחרים", היינו שלא תעשו לבחינת אל אחר ברי"ש. והיינו דסמיך ליה (יט, יא-יב) ולא תכחשו וגו' ולא תשבעו בשמי ל"שקר", שהוא היפך "קדש" בד'. והנקרא "קדש" הוא שמור וניצול מרוח "סער", כי נעשה "סעד" בד', וזהו שאמר המדרש זהו שאמר הכתוב (תהלים כ, ג) ישלח עזרך מ"קדש" דייקא בד', שהוא חכמה כנודע (עץ חיים, שער ל ריש דרוש ו), ומציון שהוא מדת יסוד שממנו כל הטובות והברכות נשפעין למלכות (זוהר ויחי רמח.) "עטרת יסוד", "יסעדך" דייקא, "סעד" בד':
והן דברי המדרש פרשת תצוה (ש"ר לח, ב), וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם (שמות כט, א), הדא הוא דכתיב (חבקוק א, יב) הלוא אתה מקדם ה' אלהי "קדושי" לא נמות, אתה גוזר ואומר (להלן כא, ו) קדושים יהיו לאלהיהם, וכן לקדש אותם (והוא הדין מה שאמר כאן לישראל קדושים תהיו), רבון העולם אתה מבקש שנהיה קדושים (כלומר, בחינת חכמה הנקרא קדש (זוהר האזינו רצז.)), הסר מעלינו המות, שנאמר הלוא אתה מקדם ה' אלהי "קדושי" לא נמות. כי החכמה תחיה את בעליה (קהלת ז, יב), ורמז לזה חכמ"ה בגימטריא החיי"ם כידוע. ועיין מה שכתבתי בזה עוד בספרי ייטב פנים בענין ספירת העומר (אות ו):
דבר אל כל עדת בני ישראל וגו' קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם [יט, ב]. איתא במדרש ילקוט (קדושים רמז תרד) זהו שאמר הכתוב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה', וכתיב (ירמיה יג, יא) כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל וגו' להיות לי לעם. נקרא קדוש, וקרא לישראל קדושים: נראה לי בהקדם לפרש בהפטרה (עמוס ט, ז"ח) הלוא כבני כשיים אתם לי (בית) [בני] ישראל וגו' הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים וגו', גם בהפטרה והוא מיחזקאל כ"ב (יח-כב) ושם נאמר בן אדם היו לי בית ישראל לסיג וגו' בתוך כור סיגים כסף היו וגו'. ביאור הדבר על פי מה שפירשתי (ייטב פנים, אבני זכרון אות ל) למכה מצרים וגו' ויוצא ישראל מתוכם וגו' לגוזר ים סוף וגו' והעביר ישראל בתוכו וגו' (תהלים קלו, י-יד), על פי דאיתא במדרש (ילקוט בשלח סוף רמז רלד) שאמר שר של ים מה נשתנו אלו מאלו הללו עבדו כו' והללו עבדו כו', אמר לו הקב"ה שוטה אתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון, הכוונה בזה על דרך דאיתא בגמרא (ברכות יז.) גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות וכו'. וזהו שאמר למכה מצרים וגו', ושלא תאמר מה נשתנו כו', לזה אמר ויוצא ישראל "מתוכם", מכח תוכם הטוב. וכן לגוזר ים סוף כו' והעביר ישראל "בתוכו", על ידי התוך שלו, שהוא קדוש לאלהים:
והיינו דאיתא במדרש (ש"ר ב, ה), וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה (שמות ג, ב), ללמדך שאין מקום פנוי מהשכינה אפילו סנה. כלומר שבזה הודיע לו ה' למה הוא גואלם מיד מצרים ובמה נשתנו אלו מאלו, על זה נגלה אליו בסנה ללמדו שאין מקום פנוי מהשכינה כו', כמו כן ישראל עמו אפילו הסנה שבהן איננו פנוי מהשכינה כביכול תוך עומק לבבו, על דרך שאמרו (חגיגה כז.) פושעי ישראל מלאים מצות כרמון, המשילם לרמון שתוכו טוב, כדאמרו (שם טו ע"ב) רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק, כמו כן ישראל מלאים מצות, בתוך לבם תוכם טוב, כי אם הקליפה שמבחוץ נשתנה מכח שנתערבו בגוים וילמדו מעשיהם מתוך שעבוד וטירוף הדעת. והארכתי בזה בספרי ייטב פנים במאמר אבני זכרון דרוש ו' עי"ש: וכבר פירש מוזלה"ה (ישמח משה) סוף פרשת וארא (בהפטורה) כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל, כי יש בכללות ישראל מדרגות שונות זה מזה, דוגמת נפש גוף לבוש בית, ונגד זה הם ארבעה מינים שבלולב (ויק"ר ל, יב). וזהו שאמר כן הדבקתי אלי את כל "בית" ישראל וגו' (כלומר אפילו אותן פחותי ערך הנקראים בית) להיות לי לעם, ע"כ דבריו. וזהו שנאמר בן אדם, הוא אדם הראשון שחטא בעץ הדעת, על כן היו לי "בית" ישראל, פחותי ערך הנקראים בית, לסיג, כולם נחושת ובדיל וברזל וגו', ואפילו הכי בתוך כור סיגים כסף היו, כלומר בתוך פנימיות לבם, אם שגם בו יש סיגים, עם כל זה כסף היו שם, לכן וגו' הנני קובץ אתכם אל תוך ירושלים, מלבד הפשוט, יאמר על פי שאמר החכם הצילני מפזור נפש, היינו מפזור רצון, שהגוף מתאוה תאוות רבות ורוצה רצונות שונות, ובאמת צריך לאסוף ולקבץ כל תאוותיו ורצונותיו לתכלית אחד לעבודתו יתברך, וכמו שאמר דוד (תהלים כז, ד) אחת שאלתי וגו' לחזות בנועם ה' וגו'. וזהו שאמר הנני קובץ אתכם מפזור רצונות של הגוף החיצוני, אל תוך ירושלים, היינו אל תוך עומק לבבם הנקרא ירושלם, שהוא ירא ושלם עם ה'. קבוצת כסף וגו' והנחתי "והתכתי" אתכם, לשון תוך, וזהו שאמר כן "תתכו" בתוכה וידעתם כי אני ה' שפכתי חמתי "עליכם", כלומר רק בשביל מה שעליכם השחרות שמבחוץ, ולא בשביל תוככם שהוא יפה:
וזהו שנאמר הלוא כבני כשיים, כלומר שהם שחורים מבחוץ, כן אתם לי בני ישראל נאום ה', הוא המעיד עלינו שהשחרות הוה רק מבחוץ (כדכתיב (שיר השירים א, ה-ו) שחורה אני, כלומר מבחוץ, ונאוה וגו' אני מבפנים, אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש בני אמי נחרו בי מבחוץ, ולא מבפנים, כי תוכו נאוה קודש לה'). ואמר לראיה על זה, כי הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים וגו', אם כי מבחוץ הללו והללו עבדו, עם כל זה העליתי את ישראל מתוכם, כלומר מכח תוכם הנאוה, לכן הנה עיני אדני ה' וגו' אפס כי לא השמיד אשמיד את "בית" יעקב נאם ה', כלומר אפילו אותן הנקראים בית יעקב לא אשמידם, כי תוכם יפה ונאוה כאמור. וזהו שאמר הכתוב (להלן כב, לב) ונקדשתי "בתוך" בני ישראל, בתוכם דייקא. וזהו שאמר הכתוב (במדבר טז, ג) כי כל העדה כולם אפילו פחותי ערך קדושים "ובתוכם" ה': והיינו דכתיב סוף הפרשה (כ, כה-כו) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו', ואמרו ז"ל (תורת כהנים, פר' קדושים פ"ט ה"ז) אין צריך לומר בין חמור לפרה כו', אלא בין נשחט רובו לנשחט חציו, שההבדל ביניהם אינו אלא על ידי משהו ומלא שערה, שרובו טהור, וחציו טמא. ודוגמא לזה אמר והייתם לי (דייקא) קדושים וגו' ואבדיל אתכם מן העמים וגו', כלומר אפילו בזמן שמתערבין בין העמים ודומים להם במעשיהם החיצונים, עם כל זה אבדיל אתכם להיות לי דייקא, שאני חוקר לב, ועיקר ההבדל הוא רק על ידי עומק הלב שאינו אלא משהו, שאינו נודע וניכר לשרי מעלה כי אם לו לבדו יתברך שרצוננו לעשות רצונו יתברך אלא ששעבוד מלכיות מעכב: וזהו שנאמר דבר אל "כל" עדת בני ישראל וגו' קדושים תהיו, איש מהם לא נעדר, כי אם כולם קדושים. ועל זה אמר זהו שאמר הכתוב כי כאשר וגו' כן הדבקתי אלי את "כל בית" ישראל וגו', אפילו הנקראים בית, להיות לי דייקא לעם. נקרא קדוש וקרא אותם קדושים, כלומר מצד תוך שלהן, הנגלה לו יתברך, והבן:
דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלהיכם [יט, ב]. מדרש ילקוט (קדושים רמז תרד) אמר הקב"ה לישראל, עד שלא בראתי אתכם היו מלאכי השרת מקלסין ומקדישין אותי בכם ואומרים (תהלים קו, מח) ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם, משנברא אדם הראשון כו', עד בא יעקב, אמר להם זהו, שנאמר (בראשית לב, כט) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, ונקראו ישראל על שמו. אמר הקב"ה לישראל, הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי אתכם, היו קדושים כשם שאני קדוש, שנאמר קדושים תהיו כי קדוש אני וגו'. עוד שם, זהו שאמר הכתוב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' וגו', וכתיב (ירמיה יג, יא) כי כאשר ידבק וגו' כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל וגו'. מלך בשר ודם אין רשות להקרא בשמו, אבל ישראל נקראו בשמו, שהקב"ה נקרא אלקים וקרא שם ישראל אלקים, שנאמר (תהלים פב, ו) אני אמרתי אלקים אתם. הקב"ה נקרא (ישעיה ו, ג) קדוש, וקרא לישראל קדושים, ע"כ דברי הילקוט. וצריך ביאור:
והנראה לי, דקשיא ליה אומרו דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם וגו', למאי אמר עדת בני ישראל, והוא קושית המדרש (ויק"ר כד, ה) למה פרשה זו נאמרה בהקהל כו'. ועם האמור במדרש יתורץ, והוא כי ענין מצות קדושים תהיו מבואר ברמב"ן (יט, ב) ובחרדים (פ"כ) שהוא לפרוש ממותרות, כי אם שיהיה דבורו וכל מעשהו במאכל ומשתה ומשגל די סיפוק כפי ההכרח על פי הדת של תורה לעשות רצונו יתברך, והוא מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ב מי"ב) כל מעשיך יהיו לשם שמים. וזו עצמו מצות ובו תדבק, שפירש הרמב"ן (דברים יא, כב) שתהא זוכר השי"ת תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בביתך ובלכתך בדרך כו', עד שיהיו דבריו לבני אדם והוא לפני ה', עכ"ל. והוא שהזהירה התורה (להלן יט, יא-יג) לא תגנובו ולא תכחשו וגו', לא תעשו עול במשפט, ולא תונו וכדומה, למען דעת אפילו בעת עסקו בעולם הזה עם אנשים בעניני משא ומתן, גם שם ימצא מקום לעמוד לפני ה' לשרתו באם יקיים מצות התלויות בזה. ואם ככה יעשה, ויקדש דבורו ומעשיו לה' על פי דרכה של תורה, יהא דבוק בו תמיד: וזהו שאמר המדרש קדושים תהיו זהו שאמר הכתוב ואתם הדבקים בה' וגו', כי קדושה מביאה לידי דבקות, ולכן על ידי דבקות בה' זכו להקרא בשמו, וכמו שכתב הרמב"ן בפרשת תולדות (בראשית כה, כח) לפרש כי ציד בפיו, כי עשו נקרא ציד בפיו של אביו, שכן יכונה האיש במעשהו לתדירותו, וכן (ירמיה ט, ה) שבתך בתוך מרמה, וכן (תהלים קט, ד) ואני תפלה, עכ"ל. כמו כן לרוב דבקותן של ישראל בה' אלקים ובקדושתו, על כן נקראו אלהים, ונקראו קדושים ובשמותיו, כאמור במדרש: והנה, לא מצינו דבר זה לקרוא בשמו של הקב"ה כי אם ביעקב, שנאמר (בראשית לג, כ) ויקרא לו אל אלקי ישראל, פירש רש"י הקב"ה קרא ליעקב אל. וזה לרוב דבקותו בו, קרא אותו על שמו יתברך, ולכן מיחד אלקותו אל אלקי ישראל, מדה במדה, והבן. והיינו דכתיב לא יעקב וגו' כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים, כלומר שרית מכח שאתה עם אלקים אפילו בעסקך עם אנשים, ובכל זה ותוכל, לדבק בו יתברך. לכן יקרא שמך ישראל, שיתף שם אל בשמו. ובזה דברי המדרש מבוארים, שהיו מלאכי השרת מקלסין ומקדשין אותו ואומרים ברוך ה' אלקי ישראל, ולמה מיחד אלקותו יתברך על ישראל, על זה אמר מן העולם (הזה) ועד העולם העליון, כלומר מפני שגם בעסקיו בעולם הזה עמד במחשבתו בעולם העליון דבוק בו, לכן נקראו ישראל, שבו שם אל, לכן מיחד אלקותו עליו. על כן כיון שבא יעקב אמר להם זהו, שנאמר כי אם ישראל וגו' כי שרית עם אלקים ועם אנשים, כדפירשתי, והיינו מן העולם ועד העולם:
ולכן נקראו ישראל על שמו של ישראל אבינו, אם כי לאו כל מוחא סביל דא להיות דבוק בה' יתברך בכל עת אפילו בעסקו בעניני עולם הזה עם בני אדם, אבל חז"ל מצאו לזה תקנה, שאמרו סוף כתובות דף קי"א (ע"ב) ואתם הדבקים בה' כו', וכי אפשר לדבק בו כו', אלא העושה פרקמטיא לתלמידי חכמים ומהנה לתלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו דבוק בשכינה, עי"ש. וזהו שנאמר כי כאשר ידבק וגו' כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל, להגן עליהם, וכמו שנתבאר לעיל. וזהו שנאמר דבר אל כל "עדת בני ישראל", כי בהקהל עם תלמידי חכמים ראשי העדה כולם נקראים בני ישראל אבינו להקרא על שמו, ועליהן נאמר ברוך ה' אלקי ישראל, על כן אמר הקב"ה הואיל ונתקדשתם לשמי, פירוש להקרא בשמי בשם אל שבשם ישראל, עד שלא בראתי אתכם, על כן קדושים תהיו כי קדוש אני, ר"ל שתקראו קדושים על שמי שאני קדוש. וזה פירוש מתוק:
דבר אל כל עדת בני ישראל וגו' קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם [יט, ב]. במדרש רבה (ויק"ר כד, ט) יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש וגו', קדושתי למעלה מקדושתכם:
יתבאר על פי מה שכתב האור החיים פרשת ואתחנן (דברים ד, ד ד"ה הדבקים) לפרש הפסוק (שם) ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו', על פי מה שכתב הרמב"ם (יסודי התורה פ"ו ה"ג) הנטפל לשם מלפניו מותר למוחקו, מלאחריו כגון כ"ם של "אלקיכם" אסור למחקו, והרי הן כשאר אותיות של שם [מפני] שהשם מקדשם. וזהו שנאמר ואתם הדבקים בה', ולא בבחינת נטפל מלפניו כמו לה' בה' שאין בו קדושה, כי אם בבחינת אלקיכם, ר"ל כ"ם מאלקיכם, שאינו נמחק, שהשם מקדשם, ע"כ דבריו. וזהו שאמר קדושים תהיו, יכול כמוני, בבחינת הוי"ה, תלמוד לומר כי קדוש אני הוי"ה, שאין אות נטפל לו להתקדש לא מלפניו ולא מלאחריו, כי לשם זה אין שום אות נדבקת ונסמכת לו מלאחריו, ומלפניו אין השם מקדשו, ואתם הדבקים וקדושים בבחינת אלקיכם, שאותיות כ"ם נטפלים מלאחריו. וזה קדושתי בבחינת הוי"ה למעלה "מקדושתכם", "מקדושת (אותיות) כ"ם", והבן:
ולפי מה שכתב האור החיים שם עוד רמז באומרו בה', כי שם זה אינו מקדש מלאחריו, הא למדת שדבקות ישראל בשם עצמו, מתאחדים אור נפשם באור שם העצם, וכדי שלא תבין שהכוונה הוא כאותיות הנטפלים לפניו ואין בהם קדושה, לזה גמר אומר אלקיכם, אמור מעתה כי אומרו בה' הוא ביחוד האותיות, כמו שנאמר (דברים לב, ט) כי חלק הוי"ה עמו. ואולי כי ידבר הכתוב כנגד שתי המדרגות שיש בישראל זו למעלה מזו, עכ"ל. וזהו שנאמר דבר אל כל עדת בני ישראל וגו', שתי המדרגות שיש בהם, קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם, כלומר שיש קדוש שדבוק בה' העצם וביחוד האותיות עצמן, ויש שדבוק וקדוש רק בבחינת אלקיכם. ועל זה אמר במדרש יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני ה' אלקיכם קדושתי למעלה מקדושתכם, ר"ל אפילו מהדבקים בבחינת הוי"ה, שאני קדוש בעצם, ואתם מקבלים הקדושה על ידי שאתם דבקים בי, כמו שהאותיות כ"ם מקבלים קדושה על ידי שדבוקים באותיות השם אלקי, והבן: קדשים תהיו וגו' איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו [יט, ב-ג]. להבין הסמיכות. גם לפרש המדרש (ויק"ר כד, ג-ד) זה שאמר הכתוב (תהלים כ, ג) ישלח עזרך מקודש וגו'. אפשר לומר על פי מה שאמרו במדרש (שם, ט) יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני ה' אלקיכם קדושתי למעלה מקדושתכם, ופירש הנזר הקודש פרשה ג' סימן ד' (ד"ה מלמד) ביאור הדבר על פי דאיתא למעלה במדרש (שם, ח) משל למלך שמעטרין אותו בשלש עטרות, נתן שתים בראשם של בניו ואחת בראש עצמו, כך כביכול מכתירין להקב"ה בשלש קדושות, נותן בראשו אחת, ושתים בראשן של ישראל, הדא הוא דכתיב (לעיל יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים. ופירשו המפורשים כי השלש קדושות הם נגד כתר חכמה בינה, וכתיב (משלי ג, יט) בחכמה יסד ארץ, היינו ישראל הנקראים (מלאכי ג, יב) ארץ חפץ. והיינו שתים בראשן של ישראל, ואחת בראש עצמו הוא קדושת כתר. וזהו שאמר יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני הוי"ה קדושתי למעלה מקדושתכם, בבחינת קדושת כתר, כמבואר שם:
והנה, הערבי נחל (פר' ויקהל דרוש א) מפרש דעה חכמה לנפשך וגו' (זמירות לשבת, המתחיל 'דרור יקרא'), כי ישראל נקראו חכמים ונבונים כי זכו לשתי העטרות חכמה ובינה, אך שבת שכל העולם מתעלה למעלה, גם הם עולים וזוכים לבחינת קדושת כתר. וזהו שאומרים דעה חכמה לנפשך, שמשם נאצל הנפש, והיא "כתר" לראשך וגו', הסבה לזה, שמור שבת קדשך. ויש להמתיק דבריו, כי בשבת נעשה הכל באתערותא דלעילא, וזהו שאומרים (שם, המתחיל 'ברוך אל עליון') קודש היא לכם שבת המלכה, קודש מאליו ואין צריך קידוש כמועדות, על כן אל תוך בתיכם להניח ברכה (קדושת כתר), בכל מושבותיכם לא תעשו מלאכה לזה, והבן:
וזהו שנאמר קדושים תהיו וגו', כידוע (זוהר האזינו רצז.) שכל קודש הוא בחינת חכמה, ועד בחינה זו יכול אדם להגיע במעשיו שיתואר בתואר חכם, על כן אמר איש אמו ואביו תיראו, והיינו בחינת אבא ואמא עילאין. ולזה נקט אמו ואחר כך אביו, כסדר מתתא לעילא. ואמר תיראו, כי יראה משורש חכמה, כטעם (איוב כח, כח) הן יראת אדני היא חכמה. ואחר כך ואת שבתותי תשמורו, אז תגיעו עד בחינת הכתר. וזהו שאמר המדרש, כי עד בחינת חכמה יכול להגיע במעשיו, אבל משם ולמעלה צריך עזר אלקים, וזה ישלח עזרך מקודש ולמעלה, ומציון בחינת יוסף, בחינת מוסף שבת (עיין סידור האריז"ל (ח"ב עט.)) שאז עולים עד הכתר, יסעדך, והבן: עוד יתבאר המדרש, דאיתא בגמרא סוף פרק ב' דשבועות (יח ע"ב) כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש הויין ליה בנים זכרים, שנאמר (לעיל יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, וסמיך ליה (יב, ב) אשה כי תזריע וילדה זכר. ושם למעלה מזה אמרו, כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין ליה בנים זכרים, שנאמר (שם יא, מז) להבדיל בין הטמא וכו', וסמיך ליה אשה כי תזריע וגו'. רבי יהושע בן לוי אמר הויין ליה בנים ראוים להוראה, דכתיב (שם י, י-יא) להבדיל [וגו'] ולהורות. וכל זה בכלל קדושים תהיו, כפירוש רש"י הוו פרושים מן העריות ומן העבירה כו'. ובזוהר (קדושים פ.) זכאין אינון צדיקייא דמקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא, ובגין כך משלפי רוחא דקדושה מלעילא, ובנייהו כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא, בנין קדישין. תו איתא שם איש אמו ואביו תיראו, אקדים אמו לאביו בדחילו כו', רבי יצחק אמר מה כתיב לעילא קדושים תהיו, אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד, ממאן הוא שבחא יתיר בההוא קדושה, הוי אימא מנוקבא, בגין כך אמו ואביו תיראו: וזהו שאמר המדרש (ויק"ר כד, ג) קדושים תהיו, הדא הוא דכתיב (תהלים כ, ג) ישלח "עזרך" מקודש, הוא האשה אשר הוכיח ה' לך, כטעם (בראשית ב, יח) אעשה לו "עזר", וכדאיתא ריש פרק קמא דקדושין (ו. וברש"י ד"ה עזרתי) גבי האומר עזרתי, עי"ש, אז ומציון בנים המצויינים בהלכה (ע"פ ברכות ח.) יסעדך, והבן: לא תעשק את רעך ולא תגזול [יט, יג]. בגמרא ריש פרק איזהו נשך (בבא מציעא סא.) אמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל לאו באונאה כו', עד לאו בגזל לכובש שכר שכיר [כו'] לעבור עליו בשני לאוין, דבענינא דשכיר כתיב. ובתוספות ד"ה לעבור עליו וכו', ואם תאמר והיכי סלקא דעתא למימר דגזל עכו"ם אסור דאיצטריך רעך כו':
ונראה לי לתרץ, דהא זקיני מהרש"א (ד"ה בא"ד) כתב קצת קשה, אימא אי לאו רעך הוי מוקמינן להך לא תגזול לענין נכרי, ויש ליישב. כוונתו למה שכתב הפני יהושע (ד"ה בא"ד וא"ת והיכי) דאין סברא לומר דקרא אזהיר על נכרי לחודיה. והנה התוספות הקשו לעיל (שם) לוקמיה בגזל גופא ולעבור עליו בשני לאוין, ותירצו דלא לקי אגזל, דהוי ליה ניתק לעשה. והשתא ניחא, דעל כרחך לא הוי גזל ניתק לעשה אלא לבתר דידעינן דגזל עכו"ם שרי מקרא דרעך, דאז הלאו והעשה שוין המה בישראל, ואין הלאו כולל יותר מהעשה. אבל אי לא הוה כתיב רעך הוה אמינא דקרא אתיא לגזל גופא לעבור עליו בשני לאוין, ואזהיר אישראל ועכו"ם, וגזל נכרי נמי אסור בלאו. ואי דלישראל לא צריך להזהיר בשני לאוין כיון דבישראל איכא עשה (לעיל ה' כג) והשיב, והוי ניתק לעשה, זה אינו, דכיון דהלאו כולל יותר מהעשה, דהלאו ישנו בין בישראל ובין בנכרי והעשה אינו רק בישראל, דעשה והשיב כתיב גבי קרבן אשם דאינו אלא בישראל כמבואר בנתיבות סימן שמ"ח (סק"א), אם כן לא הוי ניתק לעשה. וכעין מה שכתב הרמב"ם פרק א' מתמורה (ח"א) דמהאי טעמא לא הוי לאו דתמורה ניתק לעשה, שאין לאו שבה שוה להעשה, שהצבור והשותפין אין עושין (א"ע) תמורה, עי"ש, והוא הדין הכא. לכך איצטריך רעך למעט עכו"ם, ואז הלאו והעשה שוין, והוי גזל ניתק לעשה, לכך לא מוקמיה ליה אגזל כי אם אעושק:
ובזה מתורץ נמי מה שהקשה מהרש"א (שם ד"ה בד"ה לעבור) הא עושק נמי ניתק לעשה. ולמה שכתבתי ניחא, דבעושק הלאו כולל יותר, שישנו אפילו פחות משוה פרוטה וכמו שכתבו הפוסקים, והעשה אינה אלא בפרוטה, משום הכי לא הוי ניתק לעשה. ונכון: לא תשנא את אחיך בלבבך וגו' [יט, יז]. על פי מה שכתב הבינה לעתים דרוש ס"ד לפרש מאמרם (ברכות ו ע"ב) כל מי שיש בו (בתוכו) יראת שמים (אז אפילו אינו פוצה פה להוכיח) דבריו (ממילא) נשמעים, ועושים רושם בלב זולתו להדמות אליו בכל דרכיו הישרים, עי"ש. וידוע כי אין אדם לומד אלא ממי שלבו חפץ בו ואוהבו, וכתיב (משלי כז, יט) כמים הפנים וגו' כן לב האדם לאדם:
וזהו שאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, וממילא גם הוא יאהב אותך, אז הוכח (את עצמך, ובזה) תוכיח את עמיתך (בלי מוצא שפתים) ולא תשא (כלומר, לא תצטרך לישא) עליו חטא להזכיר בפה. ובפרשת מטות (אות ו) הארכתי בזה, עי"ש: לא תאכלו על הדם [יט, כו-כח]. כלומר בשביל להרבות דם בגוף. לא תנחשו. על דרך שאמרו (אבות פ"ב מ"ז) מרבה בשר מרבה רמה. ולא תעוננו. לשון עונות ושעות, כלומר שלא לומר כשאפנה אחר יום או יומים אשנה, כי אם והגית בו יום ולילה. לא תקיפו פאת ראשכם. על דרך שאמרו (שם פ"ג מי"ב) הוי קל לראש וכו', עיין ברטנורה, ועל דרך שפירש הזוהר (קדושים פז ע"ב עה"פ להלן יט, לב) מפני שיבה תקום בקיומא טבא בעלמא, והדרת פני זקן דדין הדורא דיליה, עי"ש. וזה שמזהיר שלא להיות מקיף ראשית בכורי ימיו לעסוק בהבלי עולם הזה וחמודותיו כי יפרע לעת זקנתו, על זה אמר לא תקיפו (מלשון (אבות פ"ג מט"ז) החנוני מקיף) פאת ראשכם (ראשית ימיכם). ולא תשחית את פאת זקגך. כי חנוך לנער וגו' גם כי יזקין לא יסור ממנה (משלי כב, ו), ממילא ידיעת הפכים בשוה, כי הרגל נעשה טבע. ושרט (פגם) לנפש לא תתנו בבשרכם. בשביל בשרכם, הוא הגוף הנקרא בשר אדם, כי תיקון הגוף חורבן הנפש. וכתבת קעקע לא תתנו בכם. שלא יהיו עונותיכם חקוקים על עצמיכם:
ולא תלכו בחקות הגוי וגו' [כ, כג"כד]. על פי דאיתא פרק קמא דראש השנה (ד.) כורש החמיץ, דכתיב (עזרא ו, ט-י) חשחן ובני תורין וגו' להוא מתיהב להום כו' די להוון וגו' ומצליין לחיי מלכא ובנוהי. ופריך, דעביד הכי לאו מעליותא הוא והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, ומשני כאן בישראל, פירש רש"י שלבו לשמים ואם מריעין לו אינו קורא תגר, כאן באומות העולם, אם אין מטיבין לו כגמולו קורא תגר:
ובזה פירשתי (פר' ראה ד"ה וזהו) ראה אנכי נותן "לפניכם" דייקא היום ברכה וקללה (על דרך שדרשו (גיטין פח ע"ב), ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא, א), ולא לפני אומות העולם), והטעם שאתם רשאים לעשות בשביל שכר ועונש, לזה גמר אומר את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם (דברים יא, כו-כז), בין בהיותו מתנהג עמכם בבחינת הוי"ה, רחמים, בין בבחינת אלהיכם, דין, כמו שפירש האלשיך (שם, כז ד"ה או יאמר), ואינכם קוראים תגר, משום הכי שרי לכם לעשות למען תחיון וטוב לכם:
ומורי זלה"ה (ישמח משה, ר"פ במדבר ד"ה והנ"ל) פירש, כאן בישראל, רשאים לומר בשביל שיחיה בני, כי זה עצמו שיחיה בנו הוא רצון הבורא ב"ה, כי מקור הטוב רוצה להטיב לישראל, כי אהבתי אתכם אמר ה' (מלאכי א, ב), וכתיב (שם) ואהב את יעקב, ומהאי טעמא קיימא לן (אבות פ"ד מ"ב) שכר מצוה הוא עצמו מצוה, שבמה שמקבל טוב עושה בזה נחת רוח להבורא ב"ה. והיינו דכתיב (תהלים יח, כא) יגמלני ה' (אותו הגמול יחשב) כצדקי, והבן. מה שאין כן באומות העולם כתיב (מלאכי א, ג) ואת עשו שנאתי, וכשגומל טוב הוא רק על דרך (דברים ז, י) ומשלם לשונאיו אל פניו וגו', וכשאומר על מנת שיחיה בני, להנאתו הוא, על כן לאו מעליותא הוא, ע"כ דבריו זלה"ה. ובזה מתורץ קושית התוספות שם (ד"ה בשביל) מהא דתנן (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. דעל מנת לקבל דייקא, היינו שמכוון רק להנאת עצמו, אסור. אבל כשמכוון בשביל שיתן הבורא, שמזה יש לו נחת רוח, שרי ולמצוה יחשב:
וזהו שאמר כאן ולא תלכו בחקות הגוי וגו' כי את כל אלה עשו ואקוץ בם, הרי יראת עונש, ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם הרי אהבת שכר. ולא הוי על מנת לקבל פרס, כי אם ואני "אתננה" (דייקא) לכם וגו', שיהא לי נחת רוח מה שאני נותן לכם, ואתם רשאים לעשות על מנת כן שלא יהיה לי צער ושיהיה לי תענוג מנתינת השכר, כי אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים בענין זה, כי שכר (עונש) עבירה עבירה בשביל הצער שיש לי מזה, כמאמרם (סנהדרין מו.) שכינה מה אומרת קלני מראשי, ושכר מצוה מצוה, כאמור:
ובזה פירשתי (רות ב, יב) ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה, בלי מגרעת תמיד, כי שכר מצוה מצוה, ואם כן בשביל השכר מגיע גם כן שכר, וכן לעולם, מעם ה' אלהי ישראל. וזה שלא אמר מה', כי אם מעם ה', ירצה בזה על דרך (רות ב, יט) שם האיש אשר עשיתי עמו היום, ואמרו חז"ל (רות רבה ה, ט) יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם הבעל הבית. כמו כן אדם המקבל שכר עושה חסד עם קונו הנותן, שיש לו תענוג מזה, והיינו מעם ה', ממה שאתה עושה עם ה' אלהי ישראל דייקא, אשר הבדיל אותם מן העמים בזה, אשר באת לחסות תחת כנפיו, ודת ישראל לך, והבן: