ייטב לב ויקרא· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת אחרי
וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו [טז, א]. יש לדקדק, דלא נזכר בקרא מה שאמר לו בזה, דהא בתריה (טז, ב) כתיב ויאמר ה' וגו' דבר וגו', ועיין רש"י וקרבן אהרן (פר' אחרי פרשה א אות ג) ובחומשים עם ביאור באר מים חיים. גם אחרי מות וימותו, כפל הענין, ולמה לי תרתי: ונראה לי על פי הגמרא תענית דף ג' (ע"א) זמנין דקרי ליה בשמיה רבי יהושע בן בתירה, וזמנין דקרי ליה בשמיה דאבא, הא מקמיה דלסמכוה כו'. פירש רש"י, לא הוה חשוב, וקרו ליה בשמיה דאבא. והא לבתר דלסמכוה, עי"ש. והנה מבואר במדרש (תורת כהנים, ר"פ אחרי ה"ג) הובא ברש"י, משל לחולה כו' עד שלא תמות כדרך שמת פלוני כו', עיין שם. והנה אם מתו בשביל שנכנסו לפני ולפנים ניחא, אבל היה מקום לומר אולי מתו מחמת שהיה להם שם גדול בעולם, ונגד שמא אבד שמא כדאיתא פרק קמא דאבות (פ"א מי"ג), ואם כן אין מזה ראיה להזהיר לאהרן לבל יבא בכל עת אל הקודש. ולהוציא מסברא זו אמר וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן, ולא קראן בשמן, להורות ניתן שגם עתה נקראו רק על שם אביהם, כי לא היו נסמכין, הגם שהיו גדולים כמאמר משה פרשת שמיני (לעיל י' ג), עיין שם ברש"י. ואם כן לא משום דפקיע שמייהו מתו, אך בקרבתם לפני ה' וימותו. וכוונת הדבור הזה להודיע שמתו בשביל שנכנסו לפנים, ולכן ויאמר ה' כו' ואל יבא בכל עת כו'. ובזה מה מתוק מאמר (ר"י) [רבי אלעזר] בזוהר (אחרי ס.) בקרבתם, דדחקו שעתא בחיי דאבוהון:
או יאמר וידבר ה' וגו' אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו [טז, א-ב]. כי איתא בזוהר (אחרי נז.) כתיב אחרי מות וכתיב וימותו, כיון דאמר אחרי מות לא ידענא דהא וימותו. אלא הכי תנינן, תרי מיתות הוו, חד לפני ה' וחד דלא הוו להו בנין, דמאן דלא זכי לבנין מית הוא. ופירש המקדש מלך, [פירש] אחרי מות כפשוטו, וימותו שמתו בלא בנים:
ולי אפשר לומר על דרך זה על פי מה שכתב בפתיחה לתשובת חתם סופר (חלק יו"ד, ד"ה וזה נראה) לפרש יקימך ה' לו לעם קדוש וגו' והותירך ה' לטובה בפרי בטנך (דברים כח, ט-יא), על פי מה שכתב הרמב"ם לבנו (אגרות הרמב"ם, מ.) כי האדם המסכן בזה העולם השפל אין לו מנוחה בו, ואשרי למי שחתמו ימיו במהרה בלי טרדות הנפש. וכוונתו, כי העולם הזה רק הכנה להשלים הנפש לעולם הבא, וכמאמרם ז"ל (אבות פ"ד מט"ז) התקן עצמך בפרוזדור וכו'. והיה כאשר ירים השכל ידו, וגבר הנפש ושבה אל בית אביה בנעוריה. ומה שאנו רואים השרידים יראים וחרדים עוד ינובון בשיבה ויאריכו ימיהם ושנותיהם הגם שכבר השלימו נפשם, אינו אלא לטובת זרעיהם שיאצילו עליהם מהודם להנחותם הדרך הישר והמעשה אשר יעשון. וזה שאמר יקימך ה' לו לעם קדוש וגו' והותירך ה' (בעולם הזה) לטובה (לא בעבור עצמך, כי אם בשביל) בפרי בטנך, ע"כ דבריו:
ובזה פירשתי בפרשת האזינו (ד"ה שימו) שימו לבבכם וגו' אשר תצום את בניכם לשמור לעשות וגו', כי לא דבר רק הוא (הצווי לבניכם) מכם, כי הוא חייכם. ובדבר הזה, כלומר בשביל הדבר הזה אשר תצוו את בניכם, תאריכו ימים (דברים לב, מו-מז), והבן:
אך זהו מי שיש לו בנים. אבל מי שאין לו בנים ואי אפשר לו להוליד בנים, אם כן אם כבר השלים נפשו, יותר טוב לו שיחתמו ימיו, ומה לו עוד בחיי עולם הזה. וזהו שנאמר וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה', קריבה ממש בכל שיעור קומתם, ובזה השלימו נפשם, לכך חתמו ימיהם. ושמא תאמר מפני מה לא האריכו ימיהם בשביל בניהם, לזה אמר וימותו, שכבר היו נקראים מתים כי לא היו עתידין להוליד בנים, לכך חתמו ימיהם מיד בקרבתם, וזה גמר דבור הראשון. אחר זה מתחיל מאמר אחר ויאמר ה' וגו':
וזהו שנאמר פרשת במדבר (ג, ד) וימת נדב ואביהוא לפני ה' וגו' (כי) ובנים לא היו להם, כלומר שלא היו עתידים להיות להם בנים אף אם חיו, לכך מתו לפני ה', כאמור:
עוד יתבאר בקרבתם לפני ה' וימותו [טז, א]. על פי מה שכתב מוזלה"ה בספר ישמח משה סוף (הפטרת) בשלח על (שופטים ה' לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, כי אוהבי השי"ת על ידי דבקות נפלא קרובים להתבטל במציאות, רק השי"ת משפיע להם חיות חדש. והוא כצאת השמש, אחר שמשתחוה להשי"ת תחשך אורה כנר בפני אבוקה בגבורתו של השי"ת (עי' ויק"ר לא, ט). והיינו (יחזקאל א, יד) והחיות רצוא ושוב, רצוא למקומו למקור חי עולמים, ושוב מחדש. וזה (ברכת מעין שבע) מחיה מתים במאמרו, כלומר אותן שהן מתים, במאמרו כשאומרים שמו הוא מחיה אותם, עיי"ש: וזהו, שלא תאמר בשביל חטא מתו, על כן אמר אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה', היינו עד כלות הנפש, וכמו שכתב האור החיים (ד"ה או יאמר). אלא שלאחר, הקב"ה מחייהו. אבל אלו וימותו, ולא החיה אותם מחדש, כי הוצרך להתקדש בהם הבית, וגם בשביל שאר הענינים האמורים במדרש ובגמרא, ולזה נשארו בבחינת כלות הנפש. אבל המיתה לא היה על ידי חטא, רק שחטא גרם לבלי להחזיר להם חיות שלהם, והבן:
ועל פי זה פירשתי נורא אלהים ממקדשיך, ואמרו ז"ל (זבחים שם) ממקודשיך. שממה שהיה בבני אהרן יש ליקח ראיה על מורא להזכיר שם שמים, כי אל ישראל הוא נותן עוז ותעצומות לעם (לומר) ברוך אלהים (תהלים סח, לו), כי לולי עוזו החיות רצוא למקורו, והבן:
ובזה פירשתי (פר' ויצא ד"ה ולדעתי) השיבנו ה' אליך (עד כלות הנפש, אבל) ונשובה (להשיב לנו החיות החדש, וזה) חדש ימינו כקדם (איכה ה, כא) והבן. (ובזה מבואר הפליאה (הובא בישמח משה, ר"פ אחרי ד"ה בקרבתם) בשעה שנכנסו בפולמסין דנורא כו' ענו שרפי הקודש השיבנו כו'):
בזאת יבא אהרן אל הקודש [טז, ג]. במדרש (ויק"ר כא, א) הדא הוא דכתיב (תהלים כז, א-ג) ה' אורי וישעי וגו', אורי בים, שנאמר (שמות יד, כ) ויאר את הלילה, וישעי שנאמר (שם, יג) התיצבו וראו את ישועת ה', ממי אירא שנאמר (שם) אל תיראו כו', ממי אפחד שנאמר (שם טו, טז) תפול עליהם אימתה ופחד (כך הגירסא במדרש שוחר טוב (פכ"ז), עיין יפה תואר (ד"ה ממי אירא)), בקרוב עלי מרעים, ופרעה הקריב (שם יד, י). לאכול את בשרי, אמר אויב ארדוף (שם טו, ט). צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו, וניער פרעה וחילו בים סוף (תהלים קלו, טו). מכאן ואילך אמרו ישראל אם תחנה עלי מחנה של מצרים לא יירא לבי, אם תקום עלי מלחמה של מצרים בזאת אני בוטח, בזאת שהבטחתנו (שמות יד, יד) ה' ילחם לכם. רבנן פתרין קרא בראש השנה ויום הכיפורים, ה' אורי בראש השנה, וישעי ביום הכיפורים, בקרוב עלי מרעים אלו שרי אומות העולם, לאכול את בשרי שמקטרגין על ישראל ואומרים, רבונו של עולם אלו עובדי עבודה זרה ואלו כו', אלו מגלי עריות ואלו כו', אלו שופכי דמים ואלו כו', מפני מה אלו יורדין לגיהנם ואלו ניצולים, צרי ואויבי לי בימות החמה שס"ה [יום, השט"ן גימטריא שס"ד], שכל ימות השנה השטן מקטרג וביום הכיפורים אינו מקטרג, אמרו ישראל אם תחנה עלי מחנה של אומות העולם לא יירא לבי (כן גרס היפה תואר (כא, ג ד"ה מחנה)), שהבטחתנו בזאת יבא אהרן אל הקודש, ע"כ:
ונראה לי על פי דכתיב (שמות טו, יט) כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב ה' וכו' ובני ישראל הלכו ביבשה וגו', דקשה, דהפסוק משנה הסדר, דתחלה בני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, ואחר כך בא סוס פרעה ורכבו בים. ופירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' בשלח ד"ה ויאמר... מה תצעק) על פי מה דאיתא במדרש (עי' ילקוט בשלח סוף רמז רלד), והמים להם חמה (שם יד, כט), שאמר שר של מצרים מה נשתנו אלו מאלו, הללו עובדי עבודה זרה והללו כו' הללו מגלה עריות והללו כו' הללו מגדלי בלורית והללו כו', אמר לו הקב"ה שוטה אתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון, הללו עושים מרצונם והללו רק מתוך שעבוד וטירוף הדעת, כיון ששמע שר של ים, מיד אותו חמה שנתמלא על ישראל החזיר על מצרים, שנאמר (שם, כח) וישובו המים ויכסו, ששבו מישראל על מצרים. ביאור הדברים כתבו המפורשים, דמתחלה נתמלא שר של ים על ישראל חמה להטביעם מכח קטרוגו של הסטרא אחרא ושר של מצרים מה נשתנו וכו', כיון ששמע שנשתנו, שישראל לא עשו רק מכה שעבוד וטירוף הדעת של מצרים, והם אונסים ושוגגים כי לבם שלם עם ה', רק החיצוניות נתקלקל על ידי ששעבדו למצרים, אם כן המצרים עצמם הם הגורמים להחטיא את ישראל, כדכתיב (דברים כו, ו) וירעו אותנו המצרים ופירש השל"ה (מס' פסחים, מצה שמורה אות י ד"ה וירעו) שהמצרים עשו אותם רעים וחטאים, אם כן אותו החמה שהיה על ישראל מגיע למצרים, ולכן החזירו על מצרים. וזה היה מוכרח, כי מדת הדין אינו חוזר ברקניא (זוהר וישלח קעד ע"ב), ולזה באו מצרים בים תחתיהם, כדכתיב (ישעיה מג, ג) (ו)נתתי כפרך מצרים. וזה היה עיקר סבת הצלה של ישראל, מחמת ששב מדת הדין מהם ובא על המצרים הגורמים להחטיאם. וזהו שאמר הכתוב, מחמת כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וכו', על ידי זה ובני ישראל הלכו ביבשה, והבן, ע"כ דבריו:
ועל פי זה פירשתי (פר' פינחס ד"ה וזהו שאמרו) הפסוק (במדבר כה, יא) פינחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי (וכעסי) בתוכם, על החוטאים ומחטיאים, והבן. וזהו שאמר הכתוב (ירמיה ב, ג) קודש ישראל לה' וגו' כל אכליו יאשמו רעה (שעשו ישראל) תבא אליהם, כלומר על אומות העולם המחטיאים, והבן. וזה שאמר הכתוב (איכה א, כב) ועולל למו כאשר עוללת לי על כל פשעי כי רבות אנחותי ולבי דוי, בעת החטא, ואני אונס על ידי המחטיאים אותי, ואם כן העונש מגיע להם, והבן:
וזהו שאמר המדרש ה' אורי בים, שהאיר עיניהם של המקטריגים לגלות מצפוני לבות בני ישראל, שלא עשו מלבם רק מכח שעבוד וטירוף הדעת. וזה שנאמר ויאר את הלילה, להודיע כי לא קרב זה אל זה, כי לא קרב הישראל עם מצרים, ונשתנו אלו מאלו בעשותם זה באונס וזה ברצון. וישעי שנאמר התיצבו וראו את ישועת ה' וגו' לא תוסיפו לראותם וגו', כי נטבעו בים, ולקח מדת הדין חלקו, ועל כן ממי אירא, שנאמר להם אל תיראו. וכמו כן ממי אפחד, כי הלא תפול עליהם אימתה ופחד, ונסתם פי מדת הדין כי ניתן כפרם. וזהו שאמר בקרוב עלי מרעים ופרעה הקריב, את עצמו כו'. צרי ואויבי לי המה (כלומר, המה הגורמים להחטיאני, לכך) כשלו ונפלו וניער פרעה וגו'. וכיון שכבר נפלו, ומדת הדין נשתק מזעפו, מכאן ואילך אם תחנה עלי מחנה של מצרים לא יירא לבי, אם תקום עלי מלחמה לקטרג בזאת אני בוטח שנאמר ה' ילחם לכם, בשבילכם, לגלות מצפוני לבבכם שאתם באונס, אם כי ואתם תחרישון, והבן:
וזהו שאמר ה' אורי בראש השנה, לגלות מצפוני לבי, כמו שנתבאר לעיל. וישעי ביום הכפורים, על ידי מה שצוה הקב"ה לשלוח השעיר לעזאזל להשתיקו מזעפו ומלקטרג, כדאיתא בזהר הקדוש (אחרי סב ע"ב) וברמב"ן (טז, ח), עי"ש. בקרוב עלי מרעים אלו שרי אומות העולם, לאכול את בשרי דייקא, שמקטרגין על החיצוניות לומר מה נשתנו אלו כו', כי הם אינם יודעים פנימיות לבות של ישראל שלא עשו רק מתוך אונס ושעבוד, לכך צרי ואויבי לי, המה (הגורמים, לכך) כשלו ונפלו, וכדכתיב (טז, כב) ונשא השעיר עליו (דייקא) את כל עונותם, כי הוא הגורם, ולכך ביום הכפורים אינו מקטרג. ומפני כן אם תחנה עלי מחנה של שרי אומות העולם לא יירא לבי וגו' דייקא, השלם עם ה', כי בזאת אני בוטח בזאת יבא אהרן וגו'. וזהו שאמר המקרא הזה בעבודת שני השעירים, והבן:
וזהו שנאמר (תהלים פט, טז-יח) אשרי העם יודעי תרועה ה' באור "פניך" (דייקא) יהלכון וגו', המאיר ומגלה מצפוני לבם, כי תפארת עוזמו אתה וברצונך (שהם רוצים כרצונך) תרום קרנינו. ובדרוש לראש השנה (ייטב פנים, אבני זכרון אות כו) הארכתי עוד בענין זה בעזה"י:
עוד יתבאר המדרש (ויק"ר כא, א) בזאת יבא אהרן וגו' [טז, ג] הדא הוא דכתיב (תהלים כז, א-ג) ה' אורי, בים וכו'. בזאת אני בוטח, בזאת שהבטחתגו (שמות יד, יד) ה' ילחם לכם. רבנן פתרין ה' אורי בראש השנה, וישעי ביום הכיפורים, בזאת אני בוטח בזאת יבא אהרן וגו'. והוא על פי הזוהר בשלח נ"ב ע"ב, מה תצעק אלי (שמות יד, טו), בעתיקא תליא כו', והכי דייקא קרא (שם, ל) ויושע ה' ביום ההוא וגו'. ופירש רבינו בעטרת צבי (שם ד"ה אמנס האיר) הכוונה למה שכתב בזוהר שלח (קעא.) כל מקום שנאמר ההוא, דא יומא בתראה דאחיד סופא בשירותא, [שירותא אקרי הוא כו'], ואקרי ההוא, "ה' הוא", לאחזאה סופא דכל דרגין, דאיהו שירותא, וכולא חד. והיינו מלכות דאדם קדמאה, שנעשה עתיק דאצילות, עי"ש באורך. וכוונת הדברים, למה שכתוב בעץ חיים שער אבי"ע (שער מב) פרק א' (עמ' רצח-רצט) כי בחינה האמצעית שבין המאציל להנאצל הוא על דרך משל מלכות שבמלכות, והיא האצילה בחינה עליונה הנקראת כתר, שקראוהו חכמי המקובלים לפעמים בשם אין סוף, ושניהם נקראים עתיק ואריך אנפין וכתר, והוא הנקרא חומר היולי, עי"ש. וכבר נודע דברי רבינו (עי' ועשה טוב, עמ' סג) כי היול"י ראשי תיבות יה'ו' י'מלוך ל'עולם ו'עד (שמות טו, יח), כי ראשית האצילות גילוי מדת מלכות האחוז בכתר שם אקי"ק, כמבואר. ולכן ראשי תיבות וירא י'שראל א'ת ה'יד ה'גדולה (שם יד, לא) ראשי תיבות אקי"ק, כמבואר בסידור (קול יעקב, נ.), כי בכחו נקרע הים. וסוף השירה הוא יה'ו' י'מלוך ל'עולם ו'עד, ראשי תיבות היול"י:
והנה, במדרש בראשית (ב"ר ג, א"ב), יהי אור, פתח דבריך יאיר (תהלים קיט, קל), מפתח פומך הוה לן נהורא כו'. ויהי אור (בראשית א, ג), כבר הוה אור. ר"ל, בחינת כתר, שם אקי"ק הנקרא הבל בתקוני זוהר תקונא שבעין (קכב ע"ב), עי"ש ובכסא מלך (ד"ה אהיה אחזי). וזהו שאמר ה' אורי בים, שנקרע הים על ידי עתיק וכתר הנקרא אור, בחינת הבל. וזהו שנאמר (שמות טו, טו) אז "נבהלו" אלופי אדום, קרי ביה "נהבלו", כי מסוד "הבל" נבהלו, מלשון כבש כשב, והבן. בזאת אני בוטח, זאת נקרא מלכות (זוהר לך צד.). וזה שאמר בזאת שהבטחתנו י'הו' י'לחם ל'כם, איתא בזוהר (בשלח) מ"ז ע"ב הכא אתכליל שמא קדישא באתוון רשימין, ופירש המקדש מלך ראשי תיבות שם יל"י. ולדרכנו הוא ראשי תיבות י'הו' י'מלוך ל'עולם, ובצירוף וא"ו של ו'אתם ראשי תיבות י'הו' י'מלוך ל'עולם ו'עד, והוא היול"י, להורות שהבטיחנו שיתגלה בחינת היולי, סופא בשירותא, והיינו עתיקא, והבן זה: וזה עצמו שדרש ה' אורי בראש השנה, כי סוד תקיעת שופר, קול היוצא מהבל הלב, לעורר ראשית האצילות בבחינת הבל הנקרא אור. וזה סוד "תקיעה", "עתיק ה"'. וזה סוד (תהלים פט, טז) יודעי תרועה ה' ב"אור" פניך יהלכון וגו'. וזה שאמר (שם, יח) וברצונך תרום קרנינו, בבחינת עתיק, הוא רצון הפשוט בלא טעם, כמו שהביא רבינו שם (עטרת צבי, פר' בשלח נב:
ד"ה והנה זה) בשם הרב הק' מה"ר אריה לייבוש ז"ל, לא בסבי טעמא (שבת פט ע"ב), אין טעם ברצון, ע"ש ותבין, ועיין מה שכתבתי בספרי ייטב פנים באבני זכרון דרוש (כ"ו) [מ"ג]. וזהו שאמר וישעי ביום הכיפורים, פירוש שאז נתגלה בחינת עתיק וכתר, כמבואר בסידור (ח"ג פו ע"ב), כי ביום הזה יכפר (להלן טז, ל) (עתיק). נראה לי רמז, כ'י ב'יום ה'זה י'כפר ראשי תיבות גימטריא הב"ל, לפני ה' תטהר"ו גימטריא כת"ר, עי"ש. בזאת אני בוטח, ב"זאת" מדת מלכות, ראשית הגילוי, סופא בשירותא, כתר, יבא אהרן וגו':
וזהו שנאמר בסוף השירה (שמות טו, כו) כל המחלה וגו' כי א'ני י'הו' ר'פאך, ראשי תיבות אר"י, כי אז נתעורר בחינת אור, בחינת אריך אנפין, שממנו ארוכה ומרפא. וזה שסמך ליה (שם טז, ד) הנני ממטיר לכם לחם, כי כבר הקישו מזונות של אדם לקריעת ים סוף, כמו שאמרו בגמרא (פסחים קיח.). ובזוהר (בשלח נב ע"ב), ובגיני כך קשיא כולא קמיה, היינו מזונות וכו', כקריעת ים סוף, בגין דבעתיקא תליא, והיינו בבחינת רצון הפשוט. והיינו דכתיב (תהלים קמה, טז) פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, היינו מכח רצון פשוט בלא טעם, הוא הנקרא עתיק, כדאיתא בזוהר בשלח דף ס"ב ע"א. ולכך אחר קריעת ים סוף סמוך ליה הנני ממטיר לכם לחם וגו':
ולדעתי זה סוד הצירוף המיוחס לחדש אייר ב"זאת" י'תהלל ה'מתהלל ה'שכל ו'ידוע אותי (ירמיח ט, כג), כי אחר קריעת ים סוף נתעורר בחינת "זאת", ראשית גילוי מלכותו דאחיד סופא בשירותא, בחינת דעת, כח המחבר שם אהו"ה (ראשי תיבות ה'מתהלל ה'שכל ו'ידוע א'ותי). ולכן נקרא זה החדש איר, אותיות ארי. וכבר אמרו הצדיקים שלכן התחלת שערי רפואה בזה החדש, כי הוא ראשי תיבות א'ני י'הו' ר'ופאך. ואם תכתוב אייר בב' יודי"ן, גימטריא אר"ך (בחינת אריך אנפין, כ'י א'ני י'הו' ר'פאך ראשי תיבות ארי"ך), שממנו ארוכה ומרפא, ע"כ דבריהם. והוא מובן היטב לפי מה שכתבנו:
ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה [טז, כב]. פירש רשב"ם שהיא גזורה ונכרתה מכל טוב. יש לפרש על דרך דכתיב (להלן כו, מב) וזכרתי את בריתי יעקוב וגו' והארץ אזכור, דקשה, דזכירות אבות ניחא דזכותם יגן עלינו, אבל מה אהני זכירת ארץ וכו'. ופירש בספר אוהב ישראל ריש פרשת בראשית (סד"ה ויאמר) על פי דכתיב (בראשית א, יא-יב) תדשא הארץ דשא וגו' עץ פרי וגו' ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי, ופירש רש"י, עץ פרי שיהיה טעם עצו כטעם הפרי, והיא לא עשתה כך, אלא ותוצא עץ עושה פרי, לפיכך כשנתקלל אדם נפקדה גם היא על חטאה, שנאמר (שם ג, יז) ארורה האדמה בעבורך. כלומר, שזה מליצה עבור האדם להקל עונשו, כי יצר לב האדם רע מנעוריו (שם ה, כא), משננער לצאת ממעי אמו (ב"ר לד, י), היא הארץ שנברא ממנה ששינתה מדותיה, ותולין הקלקלה במקולקל (בבא בתרא קט ע"ב). וזהו שאמר והארץ אזכור, ששינתה מדותיה להקל מעל האדם עונשו, ע"כ דבריו: וידוע (זוהר אחרי סב ע"ב) שטעם השעיר לעזאזל למען שהסטרא אחרא המסית לחטוא יהפך לטוב לסניגור על ישראל. וזהו שנאמר ונשא השעיר "עליו" את כל עונותם (שישא העון על עצמו לתלות בו) אל ארץ גזרה, להמליץ לתלות הקלקלה במקולקל, הארץ הגזורה שנאמר עליה ארורה האדמה בעבורך מכח ששינתה מדותיה, ובזה יכופר עון ישראל:
דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם, זה הדבר אשר צוה ה' לאמר איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וגו' ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב וגו', למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאם לה' וגו', ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זונים אחריהם חקת עולם תהיה זאת להם לדרתם [יז, ב-ז]. יש להבין, דבכל מקום נאמר דבר אל בני ישראל, וכאן הוסיף ואמר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל. ב', "זה הדבר" הנאמר כאן למה לי, והוא קושית גמרא בבא בתרא דף ק"כ (ע"ב). ג', איש איש, כפל למה לי. ד', ואל פתח אוהל מועד לא הביאו לפני משכן ה' היה די לומר, מה זה שאמר להקריב קרבן לה'. ה', אשר "הם" זובחים, הם למה לי. ו', להבין אומרו ולא יזבחו וגו'. ז', חקת עולם תהיה זאת וגו', מה זה לשון חק דנקט. ובמדרש תנחומא (אחרי י) איתא, כל זמן שלא העמיד משה את אהל מועד היו הקרבנות קרבין בכל מקום, משהוקם המשכן אמר הקב"ה למשה אמור להם מכאן ואילך אין אתם רשאים להקריב קרבנות אלא באהל מועד, שם היו מעלין את הדורון להקב"ה, שכן כתיב (דברים יב, יג) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה וגו', יש להבין מה בעי בזה:
והנראה לי בכל זה הוא בהקדם מה שפירשתי (פר' תרומה ד"ה והנראה) הנאמר להלן (יח, ד"ה) את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני יי' אלקיכם ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'. והענין, כי תרי"ג מצות יש בהן שלש בחינות, מהם עדות שהם שמעיות, כמו שבת פסח סוכות וציצית ותפילין זכר ליציאת מצרים וכדומה, מהם משפטים שבין איש לרעהו, שהשכל מחייבם מכח תיקון העולם, מהם חקים שטעמם נעלם. וכבר כתב העקרים מאמר ג' פרק כ"ח ששלימות הנפש מהמשפטים הוא בשביל שעושה אותן מכח מצות ה', לא מפני הנאת עצמו לצורך תיקון העולם, ע"כ דבריו. ולזה אמרה תורה את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו (הקיש משפטים לחקים) ללכת בהם, ר"ל להתכוון במחשבה בשניהן אני יי' אלקיכם גזרתי, כפירוש רש"י. ואחר זה אמר ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וגו', כי העקרים שם פרק ל"ג מפרש נחלתי "עדותיך" לעולם כי ששון לבי המה, כי מכח האמונה והשכל משיג טעמם, לכן שש ושמח בהן. אבל נטיתי לבי לעשות חקיך (תהלים קיט, קיא-קיב), כי להחקים שאין שכל אנושי משיג טעמם צריך להטות לבבו לעשותן, עיי"ש. ולזה אמרה תורה להקיש חקים למשפטים, ושמרתם את חקתי (לעשותם בשמחה וחיות, כמו) ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ר"ל שעושה אותם בחיות ושמחה כי אני ה', ר"ל חוקר לב:
והנה, הקרבנות יש בהם טעם שהשכל משיגו, שבאים לכפר על נפש החוטאת, שמחסדו יתברך יקבל נפש בהמה תחת נפש האדם. ובכל זאת אם מביא קרבן בשביל לכפר בעדו להצילו מעונש, הרי כוונתו למען עצמו, ואין זה עבודה שלימה כנודע, שאין זה אלא מיראה. אלא צריך שיכוון בלתי לה' לבדו, לעשות לו נחת רוח שאמר ונעשה רצונו, שבודאי יש בו טעמים נעלמים. וכמו שכתב רבינו הרמב"ם ז"ל סוף הלכות תשובה (פ"י ה"ב) העובד מאהבה עוסק בתורה ומצות ה' לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראה רעה ולא כדי לירש טובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, עכ"ל. והיינו דאיתא בילקוט שמיני (רמז תקכא ד"ה ויאמר משה) על הפסוק (לעיל ט, ו) ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, אמר להם אותו יצר הרע תעבירו מלבכם, שתהא עבודתכם מיוחדת לפניו וכו'. ר"ל, כי אם עושה בשביל עצמו מכח יראת עונש ואהבת שכר וכדומה, אין תוכו כברו ואין עבודתו מיוחדת לפניו ב"ה, כי יש בתוכו מעורב הנאת עצמו, ומה שעושה איננו נקרא זה הדבר אשר צוה ה', כי לא בשביל מצות ה' עושהו, כי אם למענו. על כן צריך להסיר ולהעביר מחשבות זרות של היצר הרע מלבו, ואז נקרא זה הדבר אשר צוה ה', והעבודה מיוחדת לפניו ב"ה החוקר לב:
וכבר שמעתי לפרש (עה"פ ירמיה כג, כד) אם יסתר איש במסתרים, ר"ל אם עושה להתפאר בפני זולתו אם כן יסתר איש זולתו במחשבתו, ואני לא אראנו וגו'. ואני מוסיף ואומר דהכי פירושו, אם יסתר איש במסתרים, היינו איש העושה בעצמותו במחשבתו שעושה בשביל עצמו, ואני לא אראנו וגו'. ועיין מה שכתב מוזלה"ה (בסוף) [ריש] פרשה זו בספר ישמח משה (ד"ה עוד יתכוון) שהביא פירוש על הפסוק (לעיל טז, ג) בזאת יבא אהרן אל הקדש, כי מדת זאת הוא נוקבא, ונקראת קדושה, ועלמא דדכורא נקרא קדש. והיינו ב"זאת" יבא אהרן אל ה"קדש", ר"ל לחבר "זאת" ל"זה". ועל זה כתב מוזל"ה ביאור הדברים, כי כל עובד ה' אף שמכוון לתקן נפשו או בשביל שכר עולם הבא הרי מקבלו עליו למלך ויש לו חיבור ב"זאת", דהיינו נוקבא מלכותיה, אבל אם עושה רק שיהא נחת רוח לפניו יתברך שיתפאר בו אז מיחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, תפארת ומלכות, יחוד זאת אל הקדש, עי"ש: ובזה נבא אל הביאור מקראי קדש אלה, ואדרוש סמוכין, כי למעלה מזה נאמר (טז, לד) והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל וגו' ויעש כאשר צוה ה' את משה, ר"ל אם שהוא לכפר, לא בשביל זה בלבד יעשנו, כי אם כאלו הוא חק בלא טעם. והנה בעבודת יום הכפורים שהיה העבודה על ידי אהרן הכהן הגדול, שבודאי היה קל בעיניו לכוון בלתי לה' לבדו, שהרי ויעש כאשר צוה ה' את משה פירש רש"י להגיד שבחו של אהרן שלא לבשם לגדולתו אלא כמקיים גזרת המלך, הרי שהיה דרכו בקדש לבלי לכוון להנאתו, רק לשם ה'. ועל זה אמר דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל, להקיש בניו וכל בני ישראל אל אהרן שלבו לשמים, ואמרת אליהם זה הדבר אשר צוה ה', ר"ל שיעבירו מחשבות היצר הרע מלבם, שיהא העבודה בבחינת זה הדבר, האמת בשביל שהוא אמת, וכמבואר לעיל, ומכח זה לאמר (הנאמר בסמוך) "איש איש" מבית ישראל אשר ישחט וגו' מחוץ למחנה, ר"ל ששם יסתר איש בתוך איש, כי יעשנו בשביל עצמו להנצל מעונש, ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' וגו', ר"ל שלא הביאו אל פתח אהל מועד שקדושת המקום גורם שתהא הכוונה להקריב קרבן לה', ר"ל בלתי לה' לבדו, דם יחשב וגו'. למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר "הם" זבחים על פני השדה, הם דייקא, ר"ל שזובחים בשביל עצמם, והם בתוך הזבחים, כי אם והביאם לה', דייקא למען שמו יתברך. וזהו שאמר המדרש משהוקם המשכן אמר הקב"ה וכו' מכאן ואילך אין אתם רשאים להקריב אלא באהל מועד ששם היו מעלין את הדורון להקב"ה דייקא, ר"ל לנחת רוח לפניו, לא כמו שהיו מקריבין חוץ למקדש לצורך עצמן לכפרה מעונש, שכן כתיב השמר לך פן תעלה "עולותיך", כלומר עולותיך דייקא של עצמך, בכל מקום אשר תראה, והבן:
וזהו שנאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם וגו', כי אם איננו בלתי לה' לבדו יש להשעירים אחיזה בו, מה שאין כן כשעושהו רק לשם יחוד קודשא בריך הוא, אין להסטרא אחרא אחיזה בו (ועיין בספר ישמח משה למוזלה"ה (סוף) פרשת תשא (ד"ה כי) על הפסוק (שמות לד, כד) כי אוריש גוים), חקת עולם תהיה "זאת" להם לדרתם, שתהיה זאת בבחינת חק בלא טעם. עוד יתכוון תהיה זאת (היינו הנאמר למעלה (טז, ג) בזאת יבא אהרן אל הקדש, דהיינו לחבר "זאת" אל ה"קדש", בחינת "זה"), להם לדרתם, ר"ל לא לאהרן לבד, כי אם גם להם לדרתם יהיה כח ועוז לחבר זאת אל הקדש: ואפשר זהו שאמר הכתוב (ירמיה ט, כב-כג) אל יתהלל חכם בחכמתו, ר"ל שיש בו בחינת חכמה, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, ירמוז שיש בו בינה, שנאמר (משלי ח, יד) אני בינה לי גבורה, אל יתהלל עשיר בעשרו שיש בו בחינת דעת, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צב.) מי שיש בו דעת מתעשר, שנאמר (שם כד, ד) ובדעת חדרים ימלאו, ובכל זאת אל יתהלל, כי אם ב"זאת", ר"ל כי אם מקבל עליו עול מלכות המכונה זאת, יתהלל המתהלל. ולא בזאת בלבד, כי אם השכל ו"ידוע אותי" וגו', שעושה לחבר "זאת" עם "אותי" (לשון (בראשית ד, כה) "וידע" אדם), כי באלה חפצתי וגו', ר"ל שיעשה בשביל שבאלה חפצתי, ולא בשביל צורך עצמו כדי להנצל מעונש או לקבל שכר, כי אם לנחת רוח לפניו יתברך שאמר ונעשה רצונו, דהיינו לשם יחוד קודשא בריך הוא, והבן:
איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וגו' מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת וגו' למען אשר יביאו וגו' וזבחו זבחי שלמים לה' אותם [יז, ג-ה]. יש לדקדק, איש איש, למה לי כפל. דם יחשב וגו' דם שפך ונכרת, כפל לשונו לכאורה ללא צורך. גם מה שפירש רש"י דם יחשב, כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו, מה זה ועל מה זה. גם אותם למה לי:
והנראה לי בזה על פי דאיתא בגמרא חולין פרק קמא דף ט"ז (ע"ב) לעולם שוחטין, מאן תנא, אמר רבה רבי ישמעאל היא, דתניא כי ירחיב וגו' (דברים יב, כ), רבי ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה, שבתחלה נאסר להם בשר תאוה (ופירש רש"י, שאם היו שוחטים בלא קרבן היו ענושים כרת, כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' ונכרת וגו'), משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה, ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורן הראשון, לכך שנינו לעולם שוחטין. מתקיף לה רב יוסף [האי לעולם שוחטין] לעולם שוחטים ואוכלים מבעי ליה (עיין רש"י). ועוד, מעיקרא מאי טעמא איתסר משום דהוו מקרבי למשכן, ולבסוף דאישתרו משום דהוו מרחקי ממשכן, וכל שכן השתא דאיתרחקו טפי. אלא אמר רב יוסף רבי עקיבא היא כו'. וצריך להבין דעת רבה:
ונראה לי ליישב שיטתו, דמה דאתקיף רב יוסף דלא תני ואוכלים, סובר רבה דלא קשיא, דהא התוספות (ד"ה שבתחלה) הקשו לפירוש רש"י, דההוא ואל פתח אהל מועד לא הביאו בקדשים מיירי ובשחוטי חוץ, ותירץ הר"ן (חדושים, שם ד"ה שבתחלה) דשפיר מוכח מהך קרא דבשר תאוה אתסר, מדקאמר בשוחט מחוץ למחנה ענוש כרת אף שלא הקדישם בפירוש, על כרחך היינו טעמא דכיון דבשר תאוה אתסר, כל השוחט סתם כמקדישם בפירוש, שאם לא כן למה הוא שוחט. אבל אי בשר תאוה שרי, חולין הוא שוחט ולמה ענוש כרת (ועיין שם עוד שהרמב"ן (ד"ה שבתחלה) הביא מדרש (ויק"ר כב, ז) מפורש כדברי רש"י). אם כן תו לא צריך למיתני ואוכלין, דמדקאמר לעולם שוחטין ממילא נשמע דאוכלין, דאי אין אוכלין הרי הוא כמקדישן, ושחוטי חוץ אסור וחייב כרת. אלא מדשוחטין, על כרחך אוכלין:
וקושיא השניה יש לתרץ, דרבה סובר דמטעמא אחרינא היה אסור בשר תאוה במדבר ומשנכנסו לארץ הותר, והוא על פי מה שכתבו חכמי האמת (שער המצות, פר' עקב עמ' צט) דנפשות בני אדם מגולגלים בבעלי חיים, ועל ידי השחיטה והאכילה בכוונה רצויה כדת של תורה למען בכח האכילה ההוא ילך וי'עבוד את בוראו, נתקן הנפש המגולגל מבחינת חי לבחינת מדבר, להשיבה למקומה לשלום שתהיה צרורה בצרור החיים (ועיין מה שכתב מוזלה"ה (ישמח משה) בפרשת נח (ד"ה ומוראכם) על הפסוק (בראשית ט, ב) ומוראכם וחתכם, לפרש הפסוק (משלי א, יז) כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף, כי הנשמה המגולגלת נקראת בעל כנף, עי"ש באורך). וזהו שנאמר להלן (יז, יג) אשר יצוד ציד חיה או עוף וגו', כי האיש האוכל, צד הנפש שצד החיה או עוף, על כן ושפך את דמו (כי הדם הוא הנפש (דברים יב, כג)ן וכסהו בעפר, כי קבור יקברנו בעפר:
וזה שרימז בגמרא חולין פרק כיסוי הדם (פד.) אמר רב נחמן כגון אנו לוין ואוכלין. כי יש בני עליה אשר האכילה גופא הוא עבודה, ותיכף בעת האכילה על ידי הכוונה הראוי מעלה הנפש שבמאכל לשורשו. ויש מדרגה פחותה מזה, שהאכילה גופא אינו עבודה, רק צורך עבודה, שאוכל להחיות גופו למען יוכל אחר כך לעבוד את הבורא בתורה ותפלה ומעשים טובים, נמצא בשעת אכילה הוא כלוה ואוכל, ואחר כך כשעוסק בתורה ומעשים טובים הוא פורע. וזהו שאמר רב נחמן מכח ענותנותו, כגון אנו רק לוין ואוכלין, והבן:
על כן בהיות ישראל במדבר קודם שנכנסו לארין, לא היו להם דעת שלימה לאכול ולשתות לצורך עבודת ה' בחינת לוין ואוכלין. והוא שרימז משה ואמר להם בפרשת תבוא (שם כט, ג-ה) ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו' ואולך אתכם וגו' במדבר לא בלו שלמותיכם מעליכם (רומז לכחות הגופניות, שהוא לבוש ושלמה להנשמה) ונעלך (הוא נעל הילדות) לא בלתה מעל רגלך (ולא נשתנה למעליותא), לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם (בכוונת) למען תדעו כי אני ה' אלהיכם, שזה עיקר של העבודה, כמאמר דוד המלך ע"ה (דברי הימים'א כח, ט) דע את אלהי אביך, כי אם למלאות הבטן וכדומה. ובהיות כן לא היה לנפש איש המגולגל בבהמה שום תיקון על ידי האכילה, ואדרבה נכרת הנפש משורשו. לכן אסרה להם התורה בשר תאוה, שלא ישחטו ולא יאכלו רק ממה שיקדישו, ויקריבו החלב והדם, והחזה והשוק לכהנים, והבשר יאכלו, כי על ידי הכהנים בעבודתן ואכילתן השוק והחזה, ואכילת קדשים גופיה של הבעלים מצוה כדכתיב (שמות כט, לג) ואכלו אותם, על ידי זה היה בכחם לתקן הנפש ההוא המגולגל, ולהשיב האבידה הנדחה לבעלים. ומשנכנסו לארץ, אוירא דארעא דישראל מחכים (בבא בתרא קנח ע"ב), ובינה יתירה נודעת להם לאכול ולשתות למען לעבוד בו עבודת הבורא ב"ה, כדכתיב (דברים ח, ט) ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו', ופירש אבי מוזלה"ה כלומר שלא תאכל בבחינת צמצום כמו עני שמצמצם מאכלו, ולא תחוש פן על ידי מילוי כריסא זיני בישי (ברכות לב.), ויצרא דבר נש במעוהי רבו (זוהר תרומה קנד ע"ב), כי זהו בחוץ לארץ אויר ארץ העמים, אבל ארץ ישראל מקודשת שאפילו ואכלת ושבעת (מכל מקום) וברכת את ה' וגו' (דברים ח, י), ע"כ דבריו ז"ל. ולכן בכניסתן לארץ הותר להם בשר תאוה, כי גם על ידי אכילת בשר תאוה היו יודעים לתקן הנפש המגולגל באותו מאכל:
וזהו שאמר הכתוב דברים י"ב, כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' (גבול הדעת והשכל) ואמרת אוכלה בשר (לא בשביל תאות הגוף, כי אם) כי תאוה נפשך (הקדוש) לאכול בשר, על דרך שפירשו בספרים (עה"פ תהלים קז, ה) רעבים גם צמאים (לאיזה דבר, כי) נפשם בהם תתעטף, וכל דבר משתוקק לחלקו לתקנו ולהשיבו על כנו: ועל כן עכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורן, כי חסרנו הדעת שקנינו בארץ ישראל. על כן אמר לעולם שוחטין, והטעם, כי עיקר הוא ההתחלה, ומאחר שכבר זכינו בהיותינו בארץ ישראל לאכול ולשתות בדעה ובהשכל להעלות הדבר שבמאכל לשורשו, גם עתה בהיותנו בארץ נכריה שכינתו עמנו, אש אכלה כל נצוצות הקדושה ונפשות המגולגלים, ומה שהיה בארץ ישראל הוא שיהיה גם עתה. ומתורץ תירוצו של רבה על נכון (וכבר נאמר בירושלמי (נזיר פ"ז ה"ב) כדון אגדה דרוש וקבל שכר):
ועתה הביטה וראה כי הן הדברים הנאמרים במקראי קודש שלפנינו מלתא בטעמא, כפל ואמר איש איש וגו' אשר ישחט שור וגו', ר"ל כי ידוע ידע האיש אשר ישחט שור, איש (הוא נפש האדם המגולגל בו) הוא ישחט, ואל פתח אהל מועד לא הביאו להאיש המגולגל בו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה', (אז) דם יחשב לאיש ההוא המגולגל בו, וזה שפירש רש"י כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו, דם (הוא הנפש) שפך, (על כן) ונכרת האיש ההוא מקרב עמו, כמו שנכרת על ידו האיש המגולגל מקרב עמו בלא תיקון. למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה, ושם אין בכחם להעלות עצמות הבהמה, הוא הנפש המגולגל, והביאם לה' אל פתח אהל מועד וגו' וזבחו זבחי שלמים לה' "אותם", על דרך שפירשו (ספרי נשא לב) יביא "אותו" (במדבר ו, יג), את עצמו, הכי נמי אותם כלומר את עצמו, הוא נפש האדם, עצמותה של בהמה, על דרך שפירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' בראשית דף ט. ד"ה ועפ"ז) על הפסוק (בראשית א, יא) תדשא הארץ דשא, מאמרם ז"ל (חולין ס.) נשאו דשאים קל וחומר בעצמן, היינו הניצוצות הקדושים שבו המקיימו, עי"ש:
עוד ביאור על זה, כי יש לומר הטעם שאסרה התורה לשחוט קדשים חוץ למקדש, כי עיקר הקרבן הוא מה שהאדם מקבל עליו מסירת נפשו לה' בעת הקרבת הקרבן, ונחשב לו כאלו הקריב את עצמו, כדכתיב (לעיל א, ב) אדם כי יקריב "מכם" (ממש) קרבן לה' (אז) מן הבהמה וגו' תקריבו כו'. וזה לא היה אפשרי כי אם במקדש, מקום משכן כבודו יתברך, כמו שפירש הגאון מה"ר זלמן ז"ל בסידור (שער חנוכה, רעו. ד"ה והנה), גלינו מארצנו וגו' ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחות לפניך (מוסף לשלש רגלים), דייקא השתחואה פנימיות בביטול המציאות, כמו בבית המקדש שהיה גילוי אורו יתברך, עי"ש. וכעין זה מבואר בספר החינוך להרא"ה ז"ל (מצוה פח. ועי' מצוה צה). וזהו שאמר הטעם (יז, ה) למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם וגו' וזבחו זבחי שלמים לה' "אותם", את עצמם, היינו הבעלים, כמו שפירשו (ספרי נשא לב) יביא "אותו" (במדבר ו, יג), את עצמו. ובפרשת צו (ד"ה ולדרכנו) הארכתי בזה, עי"ש:
כמעשה ארץ מצרים וגו' לא תעשו וגו' [יח, ג]. במדרש רבה (ויק"ר כג, א) הדא הוא דכתיב (שיר השירים ב, ב) כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות. (ויק"ר כג, ו-ז) אמר רבי אבין, מה שושנה זו יוצא עליה שרב היא כמושה, יצא עליה טל הרי היא מפרחת, כמו כן ישראל [כל זמן שצלו של עשו קיים, כביכול ישראל] נראין כאלו הם כמושין בעולם הזה, אבל לעתיד לבא יעבור צלו של עשו וישראל מרטיבים, שנאמר (הושע יד, ו) אהיה כטל לישראל. מה שושנה אינה בטלה אלא על גב ריחה, כך ישראל אינם בטלים אלא על גב מצות ומעשים טובים כו'. מה שושנה זו עולה על שלחן מלכים תחלה וסוף, אף ישראל הן הן בעולם הזה והן הן לעולם הבא. מה שושנה זו ניכרת בין העשבים, כך ישראל נכרין בין האומות, שנאמר (ישעיה סא, ט) כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. אמר רבי ברכיה כו' כשהייתם במצרים הייתם דומה לשושנה בין החוחים, עכשיו שאתם נכנסים לארץ כנען [כו'] תנו דעתכם שלא תעשו לא כמעשה אלו ולא כמעשה אלו, הדא הוא דכתיב כמעשה ארץ מצרים וגו' לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו, ע"כ דבריו. ואומר דרשוני:
ונראה לי ביאור הדברים, כי כתיב להלן פרשת קדושים (כ, כג-כו) ולא תלכו בחקות הגוי וגו' אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים, והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו' ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו' אשר הבדלתי לכם לטמא (פירש רש"י, לאסור) והייתם לי קדושים וגו' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. ונראה לי ביאור מקראי קודש אלו על דרך שפירש רש"י והבדלתם וגו', אין צריך לומר בין פרה לחמור, שכבר מובדלין ונכרין הם, אלא בין טהורה לך ובין טמאה לך, בין נשחט רובו לנשחט חציו, שאינו אלא משהו. כמו כן מה שאמר ואבדיל אתכם וגו', אין הכוונה במה שישראל מצווים ועושים מצות ומעשים טובים ולא אומות העולם, ופרושים מעשות גופי עבירות קלות וחמורות שאומות העולם עושים, כי בענין זה כבר הם מובדלים וניכרים, אבל בא להזהיר באמרו והייתם לי קדושים להתקדש בכל מעשיו ותנועותיו שיהיו לרצון לה' תמיד, וכמו שכתב הרמב"ן (להלן יט, ב) לפרש קדושים תהיו, שהוא מצוה כללית שנהיה פרושים מן המותרות בענין המשגל, ושלא נהיה בסובאי יין ובזוללי בשר. וכבר אמרו (יבמות כ.) קדש עצמך במותר לך, כלומר שגם המותר לך יהיה קודש לה', וכמבואר באורח חיים סימן רל"א שאפילו דברים של רשות כגון אכילה ושתיה ותשמיש ושיחה ומשא ומתן וכל צורכי גופו לא יכוון להנאתו, כי אם כולם יהיו לעבודתו ית"ש או דבר הגורם לעבודה, וזהו שאמרו חכמים (אבות פ"ב מי"ב) כל מעשיך יהיה לשם שמים:
וכבר כתב הרמב"ם הלכות דעות פרק ה' (ה"א) כשם שהחכם ניכר בחכמתו ודעתו ומובדל, כך צריך שיהיה ניכר ומובדל בכל מעשיו במאכלו ומשתהו ובבעילתו ובמשא ומתן, עי"ש:
ועל דרך זה פירש אבא מארי הגאון הצדיק מהו' אלעזר ניסן זלה"ה אבד"ק דרהאביטש (עה"פ הושע ב, א) במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, היינו בעת עסקם בעניני עולם הזה באכילה ושתיה ומשא ומתן שנראה דומה בזה למעשה זולתם, (אז) יאמר להם בני אל חי, כי לבם וכוונתם לשמים. וזה שלא אמר מעשה ארץ מצרים וגו' לא תעשו ומעשה ארץ כנען וגו', כי אם אמר "כמעשה" ארץ מצרים וגו' לא תעשו. ירצה בזה, לומר שאפילו בעשותכם אותו מעשה שעשו מצרים, כמו משגל ואכילה ושתיה ומשא ומתן, לא תעשו כמעשיהם לשם תאוה גופניות ומותרות, כי אם לעבוד בו הבורא יתברך, ע"כ דבריו ז"ל וש"י:
וזהו שנאמר ולא תלכו בחקות הגוי וגו' אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים, כלומר בזה אתם מובדלים וניכרין מכבר, אך אני מזהיר אתכם והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו', כפירוש רש"י להבדיל במה שאינו אלא משהו וכחוט השערה, כמו כן ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו' אשר הבדלתי לכם (היינו המותרות שאינו אלא לכם לצורככם) לטמא, לאסור, כי אם שיהיה הכל לשם ה'. וזהו שנאמר והייתם לי (לשמי) קדושים וגו', לפרוש ממותרות, כי אם די סיפוק לצורך עבודה, ובזה ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, לשמי, שזה צריך הבדלה, כי אין בין זה לזה רק משהו, הוא הכוונה לשם ה', והבן:
וזה עצמו שאמר למעלה סוף פרשת שמיני (יא, מה) כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות "לכם" (צורכי הגוף, אכילה ושתיה ומשא ומתן) לאלהים (לשם ה', ועל כן) והייתם קדושים (לפרוש ממותרות, ולקדש עצמיכם במותר) כי קדוש אני. ועל זה אמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור, כפירוש רש"י אין צריך לומר בין חמור לפרה אלא בין טמאה לך, שהוא מה שאינו צורך עבודה ולמותרות יחשב, לטהורה לך, שהוא צורך עבודה, שכגון זה צריך הבדלה להכירו, כאמור:
ועל דרך זה פירשתי מה שאמר המדרש פרשת אמור (ויק"ר ל, יב) מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהן מעשים טובים ואין בהם תורה. ר"ל, שאפילו בשעה שאינם עוסקים בתורה כי אם בעניני עולם הזה, המעשה טוב מצד הריח, הוא הכוונה הרוחניות לשם ה', שזה הכוונה יכונה בשם ריח, כדכתיב (ישעיה יא, ג) והריחו ביראת ה'. ומפני זה נקראת אסתר הדסה, שעשתה מעשה שבעצמותה נראה לא טוב, אבל כוונתה היתה לשמים להצלת ישראל, והריח טוב. וזהו שנאמר (אסתר ב, ז) ויהי אמן את הדסה היא אסתר, ואמרו חז"ל (מגילה יג.) שהיתה מסתרת דבריה. ר"ל, שהיה הכוונה הזכה מעוטף ומוסתר במעשה שאין בו טעם טוב, כי אם ריחו נודף. ועל דרך זה פירשתי בפרשת תולדות (בראשית כז, כז-כח) וירח את ריח בגדיו וגו' ויתן לך האלקים מטל השמים, לא ברכו בגשם, כי אם בטל. הענין, כי יעקב איש תם (שם כה, כז), תתן אמת ליעקב (מיכה ז, כ), ובענין זה עשה בחינת רמאות, כדכתיב (בראשית כז, לה) בא אחיך במרמה, וכתיב (שם, לו) ויעקבני זה פעמים. אבל היתה כוונתו רצויה לשמים לקיים מצות כיבוד אם. וזהו שאמר יצחק (שם, כב) הקול קול יעקב והידים ידי עשו, בחינת עשו, איש יודע ציד (שם כה, כז), לצוד לרמאות כפירוש רש"י. ויגש וישק לו, אז הריח ביראת ה' בכוונתו הזכה לשמו יתברך וריחו נודף, על זה אמר וירח את "ריח" בגדיו, ואמרו ז"ל (סנהדרין לז.) אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו, שנראה כעין בגידה ורמאות. אבל אין זה אלא לבוש ובגד להכוונה הפנימיות הזכה, שהוא הריח הטוב, ועל כן ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו וגו', עיין מה שכתבתי בפרשת תשא (ד"ה ובזה) על הפסוק (שמות לב. טו) לוחות כתובים וגו':
והנה, קודם לכן לא היה יודע יצחק מדרגתו של זה שהוא יודע לעבוד את בוראו בשבתו בבית ובלכתו לצוד ציד להביא מטעמים, ועכשיו הריח ריחו, שאין נגרע מעבודתו דבר, ותמיד הוא עם ה' אלקיו, בכל דרכיו ידעהו. וידוע כי ההשגחה אלקית הוא סבת הדבקות בה', וכמבואר במורה (ח"ג פנ"א), ועל כן ויתן לך האלקים מטל השמים, שיהיה ההשגחה בבחינת טל דלא מיעצר, לא כמו גשם שפעמים ישנו ופעמים אינו, כמו שאמרו חז"ל (תענית ד.) שישראל שאלו שלא כהוגן (הושע ו, ג) ויבוא כגשם לנו, והקב"ה השיבם כהוגן, אהיה כטל לישראל, מהאי טעמא דלא מיעצר: ובכן נבא אל ביאור המדרש. כל זמן שצלו של עשו קיים ישראל נראין כמושין בעולם הזה, כלומר בעת עסקם בעניני עולם הזה, כי אין בהם רטיבות של מצוה, כי ויתערבו בגוים וילמדו עשות כמעשיהם בלי כוונה לה'. וזה נקרא צלו של עשו, כי הצל דוגמת מעשה אדם. אבל לעתיד לבא יעבור צלו של עשו, וישראל מרטיבין והולכין, ר"ל ברטיבות מצוה, שאפילו בעסקם בעניני עולם הזה יהיה הכוונה לשמו יתברך, כי תמלא הארץ דעה את ה'. הדא הוא דכתיב אהיה כטל לישראל, דלא מיעצר, בכל דרכיהם ידעוהו, וכאמור. מה שושנה זו אינה בטלה אלא על גב ריחה, כי בעצמותה אין בה טעם, כך ישראל אינם בטלים, רצה לומר בעסקם בעניני עולם הזה עניני גשמיות, אלא על גב מצות ומעשים טובים, הבא על ידי מעשה הגשמי שהוא הריח. מה שושנה זו עולה וכו' תחלה וסוף כך ישראל הן הן בעולם הזה, (ובזה המעשה עצמו) הן הן לעולם הבא, מתוקנים על ידי זה לחיי עולם הבא. וזה שאנו מבקשים (תפלת שחרית) שנשמור חקיך בעולם הזה בעסקנו בעולם הזה, ומזה עצמו ונזכה ונחיה כו' ולחיי עולם הבא. מה שושנה זו ניכרת בין העשבים כך ישראל ניכרין בין האומות, ר"ל לא מבעיא בעסקנו בתורה ומצות שבזה אנו מובדלין במעשה ממש מן האומות, אלא אפילו בעסקנו בעניני גשמיות עולם הזה, שאנו עושים כמעשיהם והרי כאלו אנו ביניהם, עם כל זה אנחנו ניכרים, כי אנחנו עושים מעשיהם לשם ה', ולא כמעשיהם לתאות הגוף. ועל זה אמר תנו דעתיכם, ר"ל מחשבותיכם, שלא תעשו המעשה לא כמעשה אלו ולא כמעשה אלו הדא הוא דכתיב כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, "כמעשה" דייקא, כי אם לשם ה', וככל הנאמר למעלה:
ועל דרך רמז אמר המדרש כל זמן שצלו של עשו קיים, היינו ק"כ צרופי אלהים עולה צ"ל, ישראל נראין כמושין. ולעתיד לבא יעבור צלו וכו', כי ימתקו הדינים, וישראל מרטיבים, הדא הוא דכתיב אהיה כ"טל" לישראל. ירצה, דכתיב (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד, "הוי"ה אחד" עולה ט"ל, וגם כוז"ו, שם של רחמים, והבן: את משפטי תעשו וגו' ושמרתם [את] חקותי ונוי [יח, ד"ה]. יש לדקדק טובא, דבקרא קמא נקט תחלה משפטים ואחר כך חקים, ובקרא בתרא איפכא. ב', אומרו ללכת בהם וכו', צריך ביאור. ג', אומרו אשר יעשה אותם האדם, ולא אמר תעשו כמו בקרא קמא. גם אמרו חז"ל (יומא פה ע"ב) וחי בהם ולא שימות בהם, הרי שדרשו על עולם הזה:
והנראה לי בזה על פי הידוע לכל, כי משפטים שהשכל משיג אותם נקל לעשותן, מה שאין כן חקים. ועיין מה שכתב הרמב"ם בשמנה פרקים (פ"ו) לחלק בין דברים שמעיים הם החקים, ובין דברים שכלים הם המשפטים, שלזה נפש הטובה לא תתאוה כלל, ומעצמה נמנעת מגנבה וגזלה ודומיהן, מה שאין כן אצל חקים. ולזה יאמר אפשי ואבינו שבשמים גזר כו' (תורת כהנים, פר' קדושים פ"ט ה"י), עי"ש היטב. ואמנם זה מצד המעשה, אבל מצד המחשבה שהוא בלתי לה' לבדו ולא להנאתו הוא להיפך, כי חקים נקל לעשותן אך לשם שמים, כי הן עלומי הטעם ואין בהם תיקון העולם, ובודאי העושה אותו במצות עשה או הנשמר בהן בלא תעשה אינו אלא מכח מצות השי"ת. אבל במשפטים שהם תיקון העולם, כי אם יגנוב ויגזול ויעשוק את העולם יהרוס בנין העולם ח"ו, אם כן יוכל המונע מהן להתכוון להנאתו ולטובתו. אבל האמת שצריך להתכוון בהן אך לשם שמים, וכמו שכתב מה"ר יוסף אלבו ז"ל בעקרים מאמר ג' פרק כ"ח, עיין שם שעיקר שלימות הנפש מהמשפטים לא מפני המעשה או הנשמר מעשותן בלא תעשה, כי אם מפאת המחשבה שמחשב שמקיים כן מכח מצות ה' בהם, לא מפני ששכלו מחייב כן. כי באמת יש במשפטים גם כן טעמים נעלמים מעין כל חי, וענין זה יקשה על האדם לשבר הטבע לבלי להתכוון להנאתו כי אם לשם שמים:
והנה, ידוע (של"ה, תולדות אדם, בית חכמה אות כה) כי כל התורה עשה ולא תעשה, והן כלולין זה בזה. וזה שרמזו (ראש השנה כז.) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כי זכור עשה, ושמור לא תעשה כידוע (רמב"ן שמות כ, ח). והענין, כי בעושה עשה, הלא תעשה לבלי להתכוון להנאתו, אך לשם מצות ה', ועל דרך שאמרו בפסח (נזיר כג.) אחד אכלו לשם פסח על זה נאמר (הושע יד, י) צדיקים ילכו בם, ועל זה שלא כוון לשם פסח אלא אכלו לשם אכילה גסה נאמר (שם) ופושעים יכשלו בם. וכמו כן בלא תעשה, ענין המעשה שיתכוון לשם שמים, למנוע מכח יראת ה' ב"ה: והנה, האדם פרא אדם יולד, על כן מתחלה צריך להרגיל את עצמו הקל הקל תחלה, אם כן בבחינת מעשה, המשפטים קלות לעשותן, אז ממילא יבא למדרגה יותר לעשות גם החקים. אך בבחינת שמירה לבלי להתכוון להנאתו אולם בבחינת כוונה לשם שמים, החקים נקל תחלה, אחר כך ירגיל את עצמו גם במשפטים כן, כי הרגל נעשה טבע. וזה אומרו תחלה את משפטי תעשו במעשה, ואחר כך ואת חקותי (וממילא את החקים) תשמרו (בחינת שמור, הרומז ללא תעשה) ללכת בהם (ר"ל, להתכוון בהם) אני ה' אלהיכם גזרתי, כפירוש רש"י. כי אצל החקים השמירה קלה, ואצל המשפטים העשיה קלה, לכן נקט משפטים תחלה:
ואצל השמירה הוא להיפך, כי היא בחקים תחלה, כי מהם יקח לעצמו רמז להתכוון גם במשפטים אך מכח מצות ה', ועל דרך שפירש בספר חן טוב (ר"פ חקת) הפסוק (במדבר יט, ב) זאת חקת התורה, ר"ל ענין חק הפרה הוא חק לכל התורה אשר צוה ה' לאמר, שיהיה רגיל לומר בכל דבר אשר צוה ה', שעושה אפילו המשפטים שהשכל מחייב אותם לא מכח שכלו, אך מכח מצות ה', עי"ש. ועיין מה שכתב אאזמ"ו זלה"ה (ישמח משה) בפרשת צו (לשבת הגדול, ד"ה באופן) על הפסוק (דברים ו, כ) מה העדות והחקים והמשפטים כו', עי"ש ענין נאות לדרכנו. וזה אמרו ושמרתם (תחלה) את חקותי בשמירה להתכוון בהם אך לה', ולא לשום הנאה כמו משום תשלום גמול שכר וכדומה, ואחר כך ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ר"ל שמהראוי היה שיעשה אותם האדם מעצמו מחמת שיש בזה חיי העולם (ועיין בחיי (יח, ה) שפירש כן תיבות וחי בהם, וז"ל, יחזור למשפטים, שהן חיי האדם בישובי ארצות וקיום העולם, עי"ש). ולזה אמר שאתם תשמרו שיהא הכוונה בהם מכח אני ה' גזרתי, ולא מפני תיקון העולם, אך מכח גזרת מלך מלכי המלכים, הוא יטהר לבנו לעבדו באמת: עוד יתבאר על פי דברי הר"מ אלשיך בפסוק (שמות כג, כה) "ועבדתם" את ה' אלהיכם (ברבים, ולענין שילום שכר) וברך את "לחמך", לכל יחיד לבדו כפי מחשבתו הזכה לה' הבוחן לבבות, עי"ש. וזה אמרו "ושמרתם" (ברבים) את חקותי כו', ואף על פי כן כפי אשר יעשה אותם האדם (כל אחד ואחד, כן) וחי בהם (חיי עולם הבא, כפירוש רש"י, כי) אני ה' החוקר לב נאמן לשלם שכר, ר"ל לא על ידי מלאך ושליח שאינו יודע מחשבות, כי אם אני ה' בעצמי, על דרך שפירש הר"מ אלשיך (רוממות אל תהלים סב, יג) ולך אדני (דייקא) חסד כי אתה תשלם (יודע לשלם) לאיש כמעשהו ממש, עי"ש ותבין:
עוד יתבאר ושמרתם את חקותי וגו' [יח, ה]. על דרך שאמרו (ברכות ו.) חישב לעשות מצוה כו' מעלה עליו הקב"ה כאלו עשאה, וזה שאמר ושמרתם, שתשמרו ותמתינו (מלשון (בראשית לז, יא) ואביו שמר) את חקותי וגו' אשר יעשה אותם האדם, מתי יבאו לידו ויעשה אותם במעשה, על ידי זה וחי בהם לעולם הבא גם בטרם באו לידו, כי אני ה' חוקר לב, מצרף מחשבה טובה למעשה. וזהו שנאמר (קהלת ח, ה) שומר מצוה (כיון שממתין על המצוה) לא ידע דבר רע, כי הוא בכלל דעסיק בה דמגינה ומצלי (סוטה כא.):