אור ברסלב
ייטב לב ויקרא על פרשת מצורע

ייטב לב ויקרא· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על פרשת מצורע

על פרשת תזריע

זאת תהיה תורת המצורע [יד, ב]. במדרש (ויק"ר טז, ב) הדא הוא דכתיב (תהלים לד, יג) מי האיש החפץ חיים, מעשה ברוכל אחד כו' והיה מכריז מאן בעי למזבן סם חיים כו', הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק מי האיש החפץ חיים, מה כתיב בתריה (שם, יד-טו) נצור לשונך מרע, סור מרע ועשה טוב. אמר רבי ינאי אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו כו', לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם זאת תהיה תורת המצורע, המוציא (שם) רע, עכ"ל: נראה לי על פי המבואר במדרש בחקותי (שם לה' א) חשבתי ברכות מא' ועד ת', וקללות מוא"ו ועד ה"א, ולא עוד אלא שהן הפוכות, אם זכיתן הריני הופך לכם קללות לברכות, עכ"ל. ומקרא מפורש הוא (דברים כג, ו) ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה. ביאור הענין, על דרך שכתב בלקוטי תורה (תהלים מ"א) (טעמי המצות, ר"פ וירא) על הפסוק (תהלים מא, ד) ה' יסעדנו על ערש דוי, כי החולי בא מחמת היפוך רחמים לדין, ואור החכמה שהוא יו"ד נסתלק ממנו, ויו"ד הוא "עשר", ונהפך ונעשה "ערש", ו"יוד" נהפך ונעשה "דוי", וזה ה' יסעדנו על "ערש" להפוך ל"עשר", "דוי" יהפוך ל"יוד", וזה כל משכבו הפכת בחליו, ע"כ דבריו (וכבר אמרו חכמים כי יו"ד ראשי תיבות י'שלח ד'ברו ו'ירפאם (תהלים קז, כ)). כי כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל, ה), ר"ל צרופי אותיות, וכשמהפך השי"ת הצירוף לטוב ולברכה, הרי הפך מקללה לברכה:

ובזה מובן הא דאיתא שם במדרש (לה' ו) הככר והמקל ניתנו מכורכין מן השמים, אמר להם אם שמרתם את התורה הרי ככר לאכול, ואם לאו הרי מקל, שנאמר (ישעיה א, יט-כ) אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו. ולכאורה מה קא משמע לן בזה, ומה זה ניתנו מכורכין. אבל ביאור הדבר לדעתי, כי האותיות תאכלו תאכלו שוין הם, אך חלוקין המה בנקודות. ואם זוכים ושומרים התורה נקרא בחולם וצירי, אכילה כדרכה, ממילא טוב הארץ תאכלו. ואם לאו קרי ביה תאכלו בשבא ושורק, אז ממילא חרב תאכלו. וזה שאמרו שניתנו מכורכין יחד, בתיבה אחת ואותיות שוין מן השמים, אך הדבר תלוי לפי מעשה בני אדם, אם זכו קרי תאכלו בחולם וצירי, ואם לאו, תאכלו בשבא ושורק, והבן:

ועם זה נבין מאמר חז"ל (ב"ר לג, ג) צדיקים מהפכים מדת הדין לרחמים, כי הם מאמינים ואומרים על כל הבא עליהם שהוא לטוב, וממילא נעשה הדבר טוב, כי נהפך הצירוף לטוב, וכגון דאשכחן בתענית דף כ"א (ע"א) בנחום איש גם זו שאמר על הכל גם זו לטובה, ונעשה טוב, עי"ש (ורשעים מהפכין כו' (ב"ר שם), כי ידיעת הפכים בשוה). וזה שאמר הכתוב (תהלים קו, ג) אשרי שומרי משפט (משפטו ודינו של הקב"ה מלהרהר אחריו) עושה (ממנו) צדקה בכל עת, בין עתים לטובה או לרעה ח"ו. והאופן שעושה ממנו צדקה, היינו על ידי שמאמין בלבו ואומר שהוא צדקה וחסד, מזה נעשה באמת צדקה וחסד. וזהו (ישעיה נו, א) שמרו משפט ועשו (ממנו) צדקה (על ידי אמונה שהוא צדקה) כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי (החסד שהוא מכוסה) להגלות, (ועיין מה שכתבתי מזה בפרשת מקץ (ד"ה והנראה)). ועל דרך זה פירשו המפורשים וידעת "היום", השמש, כי היא לפי ערך המקבל, לזה מלבין ולזה משחיר, לזה מייבש ולזה המס ימס, כמו כן והשבות אל לבבך כי הוי"ה הוא האלהים (דברים ד, לט), מדת הדין הוא רחמים, אלא הוא לפי ערך המקבל, ומי שאומר שהוא דין נהפך לדין, ומי שאומר שהוא טוב נהפך לרחמים. וזהו שנאמר (תהלים פד, יב) כי שמש ומגן ה' צבאות:

וזהו שאמרו, שהכריז מאן בעי למזבן סם חיים, להציל נפשו ממות. הוציא לו ספר תהלים כו' מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב וכתיב בתריה נצור לשונך מרע וגו', ר"ל מלומר שהוא רע, כי אם יאמר על כל הבא שגם זו לטובה, ובזה סור מרע ועשה (ממנו) טוב. וכן שלמה אמר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, כי הדבר תלוי במאמר פיו ולשונו, ככה הענין למעלה בצירופו וקריאתו לטובה או להפכו, כאמור. הדא הוא דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, המוציא רע. ובזה למד משה דעת את העם לומר על הכל שהוא טוב, אז לא יהיה מצורע, כי נהפך "נגע" ל"ענג", והבן: עוד ביאור על זה, על פי דאיתא בספרים הקדושים מוסר השכל לשמור פיו ולשונו מדבור האסור ומדברים בטלים, על פי משל לאחד או רבים שחטאו והרימו יד נגד המלך, ועתה מתנחמים על מעשיהם ורצונם לפייס אל המלך ולבקש מלפניו מחילה וסליחה, אולם בושים ונכלמים לבא בעצמם תיכף ומיד לפני המלך, בלתי כי ישלחו איש היוצא ונכנס בבית המלך להיות שליח ומלאך מליץ ביניהם להמליץ טוב בעדם, אחר כך יוכלו לגשת אל המלך. אמנם זהו אם המליץ עצמו חף מפשע, אמנם אם גם המליץ מרד במלך, שוב אבדה תקותם, ומאין יבא עזרם לבא להתקרב אל המלך. הנמשל, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא באחד מאבריו, אך אם מתנחמים ועוזבים את פשעיהם יש לזה תקנה, כדכתיב (במדבר ה, ז) והתודו את חטאתם, ולבקש בפה מחילה וסליחה. והפה הוא היוצא והנכנס בבית המלך לעמוד ולהתפלל ולזמר שירות ותשבחות, והוא המליץ בפני המלך שלוח מאת כל האברים. אמנם זה אם לא חטא בשפתיו, ופיו ולשונו נצר מרע. אמנם אם לא שמר פיו ולשונו, וגם הפה ולשון מרדו במלך, מי יבא לפני המלך להתחנן, כמאמר החכם פה דובר נבלה איך ידבר לפני שוכן זבולה, ושוב אבדה התקוה, והפתח נעול לא יוכל לצאת ולבא אל המלך. אשר על כן מי האיש החפץ חיים חכם ויבן אלה, נבון וידעם, ישמור פיו ולשונו לבלי לחטוא בשפתיו על כל פנים, ואז והיה כי יחטא ואשם ח"ו באחד משאר אבריו יוכל לחזור ולהתקרב אל המלך על ידי המליץ, הוא הפה ולשון, בתפלה ותחנונים: והנה, מבשרי אחזה, כמו בחולי הגוף אם נחלה עד כמעט כלות הנפש יש סם המעורר כח וחיים, כגון סם המכונה פיז"ם וכדומה לעורר כח החיוני לחזקו ולאמצו, כמו כן בחולי הנפש, אם ח"ו הרבה לחטוא בכל אבריו מכף רגל ועד ראשו אין בו מתום, אם בפה ולשון נשמר ונזהר מחטוא אז אפילו חטא עד כלות רוח החיוני ובא לגדר וגבול סמוך למיתה, כמאמרם (ברכות יח ע"ב) רשעים בחייהם כו', עם כל זה יש סם המעורר כח החיוני, והוא התשובה והחרטה ועזיבת החטא וידוי פה בתפלה ותחנונים. והן הן דברי הרוכל שהכריז מאן בעי למזבן סמא דחיי כו' עד שהוציא ספר תהלים והראה מי האיש החפץ חיים וגו' (העיקר) נצור לשונך מרע וגו', סור מרע, היינו עזיבת החטא, כלומר במה שנוצר לשונו מרע יש לו מלאך מליץ לפני המלך בוידוי ותחנונים לבקש רחמים לעורר כח החיוני של כל האברים, כאמור. ועל פי זה מבואר הפסוק (קהלת ה, ה) שהביא המדרש כאן (שם, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, כמו שיבואר להלן פרשת מטות (ד"ה אמנם), עי"ש:

עוד ביאור על זה המדרש בהקדם לפרש מקראי קודש שלפנינו על דרך רמז מה שנאמר (יד, ב-ז) זאת תהיה וגו' ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות וגו', והוא על פי דאיתא בזוהר וישלח (קסה ע"ב) רבי יהודה פתח (תהלים צא, יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך, בשעתא דבר נש אתי לעלמא אזדמן בהדיה יצר הרע, ויצר טוב אתי לבר נש כד איהו בר תליסר שנין, כדין אזדווג [בר נש] בתרוייהו, חד לימינא וחד לשמאלא, ואלין אינון תרין מלאכין ממש משתכחין תדיר בהדיה. אתי בר נש לאתדכאה, ההוא יצר הרע אתכפיא קמיה, ושליט ימינא על שמאלא, ותרוייהו מזדווגין לנטרא ליה לבר נש כו'. משמע יצר טוב ויצר הרע הם מלאכים ממש, ובמקום אחר מצינו שיצר טוב הוא מלאך ויצר הרע הוא מסטרא אחרא, ומבואר פשר הדבר בעץ חיים שער קיצור אבי"ע (שער נ) פרק ג' בארוכה, כי שורש שניהם מחסד וגבורה דקדושה, דא ימינא ודא שמאלא, ויכול להחזיר את היצר הרע שיהיה טוב גמור כמו יצר טוב, עי"ש: וזהו שנאמר זאת תהיה תורת המצורע וגו', המוציא (מאתו) רע, הוא יצר הרע, והובא אל הכהן, שיצר הרע מובא אל הכהן לעבוד את הבורא ב"ה בשני יצריו, רשפיה רשפי אש שלהבת יה (וכהאי גוונא פירש הבאר מים חיים (ר"פ מצורע), עי"ש). וזהו שאמר והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, שה"נגע" נהפך ל"ענג", להתענג על עבודת ה'. וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות, לרמז על שני היצרים, אשר שניהם ממקור טהור יהלכו, חסד וגבורה דקדושה. ועץ ארז רומז לגאות, ושני תולעת ואזוב לשפלות, כפירוש רש"י, לרמז כי שתי מדות הללו צריך האדם לעבוד בהן הבורא יתברך, לזכור דלותו ושפלותו מצד פחיתת החומר שבא מטפה סרוחה ואנה ילך למקום עפר כו', וגאותו ויקרת מעלתו מצד נשמתו כדכתיב (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, וכמאמר הכתוב (להלן יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם, וכמבואר הענין היטב בעקידה שער ס"ד על משנת עקביא (אבות פ"ג מ"א) דע מאין באת כו', עי"ש. ושחט את הצפור האחת, הוא יצר הרע אשר הוא אחד ואין שני לו הוא יצר טוב קודם שנת י"ג, אל כלי חרש, לרמז, על ידי שזוכר שהאדם הוא ככלי חרש הנשבר, על מים חיים הוא התורה, שעל ידו אם אבן הוא נימוח ונעשה סם חיים כדאיתא פרק קמא דקדושין (ל ע"ב). את הצפור החיה הוא היצר טוב, יקח אותה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב, שתי מדות האמורים, וטבל אותם ואת הצפור החיה יצר טוב בדם הצפור השחוטה, היינו בחמימות אש להבת שלהבת יצר הרע, על המים החיים, הוא התורה המכבה כח הרע של היצר הרע, ומאור שבה מחזירו למוטב (איכ"ר פתיחתא ב) לעבוד את עבודת ה'. והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים, רמז לנקות את שבע המדות, על דרך שפירשו המפורשים כל המעביר על מדותיו, לנקות אותם משבע תועבות הפכיות, מעבירין לו על פשעיו (ראש השנה יז.). ואז וטהרו ושלח את הצפור החיה על פני השדה, על דרך שפירש בספר אור המאיר ברמזי קהלת מקרא שכתוב (קהלת יא, ט) שמח בחור בילדותיך וגו', ואם תעשה כן שתקשט מדותיך משבעה הפכים, אז והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, על פי מה שכתב הזוהר (ויקהל ריז ע"ב) על הפסוק (רות ב, ט) עיניך בשדה אשר יקצרון והלכת אחריהן, והמובן מדברי קדשו, כי הלב והעינים תרי סרסורי דעבירה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה), ואם האדם אינו זך ונקי אסור לו להלוך אחר מראות עיניו ומחשבות לבו, כי אם צריך משמרת למשמרתו לבל יסתכל החוצה וכדומה. מה שאין כן מי שקשט מלא קומתו במדות הקדושות, ורעיונותיו טהורים והוא טוב רואה, איש אשר כזה לו נאה ולו יאה לבלי להעצים עיניו, כי בכל מקום רואה שם התלבשות אלקות, עי"ש דבריו הקדושים. והוא הנרצה באומרו ושלח את הצפור החיה על פני השדה, חוץ למחיצתו, כי אין נגרע מעבודת ה' שום דבר, כי בכל דרכיו ידע אלהיו ויעבדהו:

וזה שהיה הרוכל מכריז מאן בעי למזבן סם חיים, כלומר שיראה לעינים שהוא סם המות והוא עצמו חיים, וירמוז סם על יצר הרע באופן שהוא חיים. הראה לו ספר תהלים מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע ממאכלות אסורות המטמטם הלב, ושפתיך וגו', כי זה כללות האדם המדבר המובדל מגדר החי, כדכתיב (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה ותרגומו לרוח ממללא, סור מרע כלומר סור היצר הרע מרע שבו, ועשה טוב זהו סם חיים. ואף שלמה אמר שומר פיו ולשונו (ממאכלות אסורות) שומר כו'. וזהו שאמר הכתוב זאת תהיה תורת המצורע וגו' והובא אל הכהן, כאמור, והבן. ועיין מה שכתבתי בזה (ייטב פנים, דורש טוב אות י) בסוף דבר הלכה בסוגיא אורז ודוחן אין מחמיצין כו' (פסחים לה.):

או יאמר זאת תהיה תורת המצורע וגו' [יד, ב]. ירמוז למה שכתוב בספר יסוד התשובה לרבינו יונה, אדם שבא להכנס בדרכי התשובה, ביום ההוא ישליך מעליו משא עונותיו אשר עשה, לא יזכרו בלבו, וכאלו בו ביום נולד, לבל יבהלוהו רעיוניו ולא יניחוהו לשוב כי יבוש מחטאיו ופשעיו, וישען באלהיו במה שקבל עליו מהיום והלאה לילך בדרך הישר, ומחשבתו הטובה יצרף הקב"ה למעשה, כדכתיב (דניאל י, יב) מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות. וכבר מצינו שבזכות העתיד שהיינו עתידין לקבל התורה יצאנו ממצרים, כי משה שאל באיזה זכות אוציאם (ש"ר ג, ד), והשיב לו הקב"ה (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהיס. ועל דרך זה פירש הבינה לעתים (סוף דרוש כג עה"פ שמות יג, ח-ט), והגדת לבנך וגו' בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים וגו', שלא היה בידי זכות ממה שהיה לשעבר, כי אם למען תהיה תורת ה' בפיך, ע"כ דבריו:

וזה שאמר זאת תהיה (דייקא לעתיד) תורת המצורע, המוציא רע מאתו, ביום טהרתו, שלא יזכור ביום ההוא מה שהיה, רק מה שתהיה לעתיד, לבל יבהלוהו רעיוניו, כאמור. ואז והובא (תיכף) אל הכהן, בחינת עובד. כי אם מהרהר בתשובה בלבו באמת הרי זה צדיק גמור, כדקיימא לן (קידושין מט ע"ב) לענין קדושין באומר הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור ונמצא רשע הרי זו מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו. והיינו דכתיב בפרשת יתרו (שמות יט, א-ב) בחדש השלישי וגו' ויסעו מרפידים וגו', ואמרו חז"ל (בכורות ו ע"ב) ממה שרפו ידיהם מהתורה, ויחן שם ישראל (כאיש אחד בלב אחד) נגד ההר, שנתקדשו בקדושת ההר ותיכף עלו מבירא עמיקתא לאיגרא רמא עד אשר דבר ה' אליהם פנים בפנים:

והיינו דכתיב בפרשת אמור (להלן כג, טו) וספרתם לכם וגו', ואיתא בזוהר (אמור צז.) כמה דאת אמר (שם טו, כח) וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר, כמו כן בפרוש עצמם מעבודה זרה שמטמאה כנדה (שבת פב.) שמרו שבעה שבועות נגד שבעה נקיים לכנוס ליום מתן תורה. וזה שאמר (שם כג, כא) וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש "יהיה" לכם דייקא, ולא תזכרו מה שהיה, כי אם מה שיהיה מהיום והלאה מקרא קודש: והיינו דכתיב במגילת רות (ב, יא-יב) הגד הגד לי כו' ותעזבי אביך ואמך וגו' ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום, ולכאורה אומרו תמול שלשום שפת יתר. אבל הכוונה לדרכנו על דרך אשר לא ידע את יוסף (שמות א, ח), שפירושו עשה עצמו כאלו לא ידע (ש"ר א, ח), כמו כן כאן ותעזבי וגו' ותלכי אל עם קודש מבור רפש וטיט לשאוב מבאר מים חיים, על כן תעשי את עצמך כאלו לא ידעת מה שהיה תמול שלשום, כי אם העתיד להיות מעתה, כי ידוע תדע שישלם ה' פעלך כאלו פעלת במעשה, ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל דייקא, החוקר לב ובוהן כליות, אשר באת לחסות תחת כנפיו. וקיימא לן (ירושלמי פאה פ"א ה"א) בישראל מחשבה טובה מצרפה למעשה, כדכתיב אשר נתת את לבך להבין ולהתענות, כל שכן בענין זה לחסות בצלו, דגם מחשבה רעה מצרף למעשה בעבודה זרה, דכתיב (יחזקאל יד, ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם, כדאיתא בקדושין דף ל"ט (ע"ב), ומדה טובה מרובה (סוטה יא.). וזהו שאמרו במדרש (רות רבה ה, ד) אמר רבי חסא, הטעם, אשר באת לחסות דייקא, והבן: או יאמר זאת תהיה תורת המצורע [יד, ב]. דאיתא במדרש בא (ש"ר יט, ב) על הפסוק (שמות יב, מג) זאת חקת הפסה, זהו שאמר הכתוב (תהלים קיט, פ) יהי לבי תמים בחקיך. אמר דוד, כשאני עוסק בחקיך לא יהיה רשות ליצר הרע להציץ בי כו', שלא יטעה אותי ואני מתבייש מן הצדיקים. ועוד, שמתוך שהוא מטעה אותי אני מונע עצמי מדברי תורה, ואני בא להשמיע תלמודי לפני קטנים ממני הם משיבים ואומרים אינו כך, ואני מתבייש. אלא עשה לבי אחד, שאהיה עוסק בתורה בתמימות, הדא הוא דכתיב למען לא אבוש. דבר אחר יהי לבי תמים בחקיך, זה חקת הפסח וחקת הפרה (במדבר יט, ב) כו'. ואם כי על דרך פשוט כוונתו מבואר על פי פירוש השני, עם כל זה יש לנו לקשר גם הפירוש הראשון עם הפסוק. ומלבד זה צריך ביאור, כי כולו כפל לשון. ועל הכל תמוה מה שאמר ואני בא להשמיע תלמודי כו' הם משיבים אינו כך, הלא ניתי ספר ונחזה, אם כדבריו, הם יראו ויבושו ולא הוא, ואם בצדק אמרי פיהם שאין האמת כדבריו, אם כן אמאי יהיב טעמא מפני הבושה, בלאו הכי לא טוב לומר דברי תורה שלא כהלכה, וחס ליה לדוד למנוע רק מפני בושה מבני אדם:

והנראה לי בזה, כי כתיב (להלן יט, יז) הוכח תוכיח את עמיתך, ופירשו בו הוכח לעצמך אחר כך תוכיח וגו', כמאמר חז"ל (בבא מציעא קז ע"ב) קשוט עצמך ואחר כך קשוט לאחרים. וכן פירש הר"מ אלשיך (דברים ו, ו), והיו הדברים וגו' על לבבך (אחר כך) ושננתם לבניך. והיינו דכתיב (משלי ו, כא) קשרם על לבך וגו' (אחר זה) ענדם על גרגרותיך, להשמיע לזולתך, ע"כ דבריו. על כן אין לומר דברי תורה ומוסר בלתי אם לבו תמים ומתאחד עם דבריו, נאה דורש ונאה מקיים, אז יצליח ויעשה פרי להצמיח תורה ויראת שמים בלב זולתו, מה שאין כן אם לבו בל עמו והוא אינו בעצמו כפי מה שמורה דרך לזולתו, אז לא יכנסו דבריו בלב השומע. ושמעתי שזה שרמזו חז"ל (בבא קמא לה.) המוציא מחברו עליו הראיה, כלומר הראיה שהוא בעצמו מקיים כדבריו:

וזהו שאמר שלא יטעה אותו יצר הרע בנכלים וערמימיות ופניות וכדומה, ואני בעצמי מתבייש מן הצדיקים, בראותי את נגעי לבבי הטמיר ונעלם מעין כל אדם. ועוד, מתוך שהוא מטעה אותי אני מונע עצמי מ"דברי" תורה דייקא, לא מללמוד, אלא מללמד, לומר דברי תורה ומוסר לזולתו, כי ואני בא להשמיע אפילו רק לקטנים ממני באמת להדריכם במעגלי צדק, הם משיבים ואומרים (עלי) אינו כך, כלומר שהוא בעצמו איננו באותו מדרגה שמלמד לזולתו ללכת בו, ואני מתבייש, כי זה דבר הסמוי מן העין ולא נגלה בלתי לה' לבדו. אלא עשה לבי אחד, כלומר אחד מתאחד עם הדברים, והיינו שאהיה עוסק בתורה בתמימות:

וזהו שנאמר (תהלים קיט, עח-פ) יבושו זדים כי שקר עותוני (כאשר) אני אשיח בפקודיך לזולתי, הם אומרים כי הוא שקרן ואיננו בעצמו כדבריו. ולכן אני מבקש ישובו לי יראיך וגו' יהי לבי תמים בחקיך, מותאם עם חקיך למען לא אבוש. וזהו שאמר זאת חקת ה"פסח" היינו ה"פה סח" (שער הכוונות, ענין הפסח דרוש ג עמ' קנה) לזולתו, להורותו דרך, כל בן נכר שנתנכרו מעשיו מדבריו לאביו שבשמים (זבחים כב ע"ב) החוקר לב לא יאכל בו, קרי ביה לא יאכיל לאחרים, וכמו שכתב הרמב"ם הלכות קרבן פרק ט' הלכה ז' המאכיל [כזית מן ה]פסח כו', ועיין שם בכסף משנה: וזהו שנאמר זאת תהיה תורת המצורע, המוציא רע (כדאיתא במדרש (ויק"ר טז, א)) מלב זולתו, ביום טהרתו של עצמו דייקא אז יוציא מלב זולתו, וכאמור: כי תבואו וגו' ונתתי נגע צרעת וגו' [יד, לד]. במדרש (ויק"ר יז, א) הדא הוא דכתיב (תהלים עג, א-ה) אך טוב לישראל אלהים, יכול לכל, תלמוד לומר לברי לבב כו', עד ועם אדם לא ינוגעו אפילו עם אותן שכתוב בהן (יחזקאל לד, לא) אדם אתם, לא ינוגעו. ואכתי קשה מה ענין רישא דקרא דדרש אך טוב לישראל כו' לכאן, וכבר עמד על זה היפה תואר, עיין שם מה שתירץ:

ונראה לי על פי מה דאיתא במדרש להלן (שם, ו) שלא אמר כי יהיה נגע, כי אם ונתתי, בשורה היא, שעל ידי הנגע ינתץ את הבית וימצא מטמוניות שהטמינו הכנענים בבתיהן. ויש להבין, הכי קצרה יד ה' לתת להם שלל אויביהם מבלעדי נגעים: והנראה לי בזה על פי מה דכתיב לעיל (יד, ב) זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וגו', יש לרמז כי המוציא ז"ל נקרא מוציא רע, כדכתיב (בראשית לח, ז) ויהי ער [וגו'] "רע" וגו', וצריך להחזירם אל הקדושה. וזהו שאמר תורת המצורע, המוציא רע (כדאיתא במדרש (שם טז, א)ן ביום טהרתו, והובא (הרע) אל הכהן, דא קודשא בריך הוא, כמו שאמרו (סנהדרין לט.) אלקיכם כהן הוא. וזה שרימז הרוכל (הובא במדרש (שם, ב)ן מאן בעי למזבן סם חיים, תקון מדת יסוד הנקרא "חי" (זוהר מקץ קצג ע"ב), הראה ספר תהלים מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות "טוב", סוד (ישעיה ג, י ע"פ זוהר נח ס.) אמרו צדיק כי "טוב", נצור לשונך מרע וגו', כי הפוגם בברית הלשון על ידי זה נכשל בפגם ברית המעור, סור מרע ועשה (מאותו רע) טוב, בקש "שלום" וגו', מדת יסוד עושה שלום:

והנה, איתא בחולין דף ק"ה (ע"ב) מריש הוה אמינא האי דכנשי נשווראה (פירש רש"י, פירורין) משום מנקירותא, ואמר לי מר משום דקשי לעניותא. ופירשתי בספר ייטב פנים במאמר שובו בנים (אות יא), כי גלוי וידוע על ידי חטא הוצאת ז"ל נתמעט פרנסתו ונעשה עני, וכמו שפירש מוזלה"ה (ישמח משח, פר' מקץ ד"ה ובעמדי עה"פ תהלים קד, כא), הכפירים (הם הנבראים מחטא זה) שואגים לטרף ולבקש מאל "אכלם", כלומר של בני אדם שבראם, וממילא ניטל ממונם וניתן להם, ע"כ דבריו. וכשחוזר בתשובה ומחזירן אל הקדושה, מתעשר. וזהו שאמר מריש הוה אמינא האי דכנשי שמאספין נשווראה, פירורין, או מלשון (עירובין לט ע"ב) פירות הנושרין, הן טפות זרע שיצאו, משום מנקירותא, היינו משום נקיון הנשמה לבד. ואמר לי מר משום דקשי לעניותא, כלומר שעוד יש בזה התיקון הנאת הגוף, שעל ידי חטא זה נעשה עני, וכד מכניש נתעשר:

וזה שרימזה התורה בנגעי הבית שבנתוץ הנגע ימצא מטמון, ממנו נקח כמו כן בנתוץ נגעי עצמו מחטא זה ימצא מטמון ויתעשר. וכפלים לתושיה, כי כבר פירשתי למעלה על דרך שאמרו (ברכות סא ע"ב) בינונים זה וזה שופטן, יצר טוב ויצר הרע, אם שאינו שומע ליצר הרע מכל מקום יש לו נטיה לרע. אבל צדיקים יצר טוב שופטן, וכדכתיב באברהם (נחמיה ט, ח) "לבבו" נאמן (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה), כדכתיב (דברים ו, ה) בכל לבבך ואמרו חז"ל (ברכות נד.) בשני יצריך כו'. וזהו שנאמר זאת תהיה תורת המצורע, המוציא רע הוא יצר הרע מאתו, ביום טהרתו, והובא יצר הרע אל הכהן, כלומר עובד בו הבורא יתברך. ועל דרך זה פירש בבאר מים חיים (ר"פ מצורע), עי"ש. וזהו שאמר סור מרע, פירוש סור (היצר) מרע, ועשה (אותו) טוב, מלאך הקדוש, כדאיתא בזוהר כי תצא (רעז.), עיי"ש. והיינו בקש שלום, שגם אויביו זה יצר הרע ישלים אתו (משלי טז, ז). וזה שרימזה התורה פועל דמיוני, כמו שעל ידי הנגע בבית ינתץ הבית ומוצא במקומו מטמון, כמו כן בנגע של עצמו הוא יצר הרע, בנתוץ אותו, במקום הנגע ימצא מטמון, כי נעשה מ"נגע" "ענג", ומרע טוב, והבן:

והנה, בזוהר וארא דף כ"ו ע"ב מפרש, וידעת היום והשבות אל לבבך, לבך מבעיא ליה, אלא הכי קאמר, והשבות אל לבבך יצר טוב ויצר הרע דאתכליל דא בדא, ואיהו חד, כדין תשכח כי ה' הוא האלהים (דברים ד, לט), דאתכליל דא בדא, שמאלא בימינא, וכולא חד, עיי"ש:

וזהו שאמר המדרש אהא דאמר ונתתי נגע וגו', לרמז שבנתוץ הנגע נעשה מנגע ענג ומרע טוב, הדא הוא דכתיב אך טוב לישראל אלקים, זה מדת הדין שנמתק לטוב, יכול לכל, תלמוד לומר לברי "לבב" דייקא, לאותן ששני לבבות הם נקיים מבלי נטיה לרע כלל, כי אם רע נהפך לטוב. אשרי אדם עוז לו בך (תהלים פד, ו), עוז דינא דמלכותא (בסוד (שמואל'א ב, י) ויתן עוז למלכו), שהוא לו לזכותו. יכול לכל, תלמוד לומר מסלות ב"לבבם" דייקא, אלין דשבילין דאורייתא כבישין בלבהון, שהמאור שבה מחזירו ליצר הרע למוטב. היטיבה ה' לטובים (שם קכה, ד), יכול לכל, תלמוד לומר ולישרים בלבותם, שהן ישרי לב, שאין בהם עקמומיות או נטיה לרע, כי אם כולו טוב. טוב ה' ל"מעוז" (נחום א, ז), כי אפילו עם מדת הדין, יכול לכל, תלמוד לומר ויודע חוסי בו, לא אמר חוסה בו, אלא חוסי בו לשון רבים, בשני לבבות. קרוב ה' וגו' (תהלים קמה, יח), יכול לכל, תלמוד לומר לכל אשר יקראוהו באמת, וכדכתיב (שם פו, יא) הורני ה' דרכך אהלך ב"אמתך" יחד "לבבי" ליראה וגו', שאז הוא עבודת אמת. טוב ה' לקוו (איכה ג, כה), יכול לכל, תלמוד לומר לנפש תדרשנו, כלומר לא מיבעיא רוח ונשמה, כי אם אפילו נפש הבהמיות שבאדם תדרשנו, כי נהפך לטוב:

ועפר אחר יקח וטח את הבית וגו' ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטח וגו' וטהר הכהן את הבית וגו' ולקח לחטא וגו' וחטא את הבית וגו' וכפר על הבית וטהר [יד, מב-נג]. אפשר לפרש על דרך רמז, בהקדם לפרש המדרש (ויק"ר טז, ב), זאת תהיה תורת המצורע וגו' (לעיל יד, ב), הדא הוא דכתיב (תהלים לד, יג) מי האיש החפץ חיים. מעשה ברוכל אחד כו' והיה מכריז מאן בעי למזבן סם חיים וכו', הראה לו פסוק מי האיש החפץ חיים כו', מה כתיב בתריה [נצור לשונך מרע וגו'] סור מרע ועשה טוב וכו', לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם זאת תהיה תורת המצורע, המוציא (שם) רע, [ע"כ]. גם הנאמר למעלה סוף תזריע (יג, נה-נח) וראה הכהן וגו' והנה לא הפך הנגע את עינו וגו' טמא הוא וגו' והבגד וגו' אשר תכבס (וגו') וסר מהם הנגע וכבס שנית וטהר. גם הנאמר בהפטרה (מלכים-ב ז, יט) הנך רואה בעיניך וגו' וירמסו אותו העם בשער וימות:

וכל אלה באחת יבוארו, בהקדם הידוע (עץ חיים, שער כה דרוש ב כלל יב) כי עשר ספירות הן עשר הויו"ת, חמשה הויו"ת חסדים, וחמשה גבורות. ה' פעמים הוי"ה עולה ק"ל, מספר עי"ן, הם ב' עינים דזעיר אנפין. וכללותן ב' פעמים עי"ן עולה ס"ר, בסוד (שמות ג, ד) וירא ה' כי "סר" לראות, כמבואר בדברי האריז"ל בכוונת חג המצות (שער הכוונות, ענין הפסח דרוש א עמ' קמד). ועל ידי זכות ומעשים טובים נעשה מב' עינים עין אחד לטובה, כי החסדים גוברים וממתיקים הגבורות ומכללותן "עין" טובה. ולפעמים על ידי מעשה בני אדם הגבורות גוברים עד שנעשה מכללותן "עין רע", כי יו"ד הויו"ת עם עשר כוללים עולה יס"ר, מספר ר"ע. וזה שנאמר (אסתר ג, י) ו"יסר" המלך את טבעתו וגו' ויתנה להמן, ואחר כך נמתקו הגבורות (שם ח, ב) ו"יסר" המלך וגו' ויתנה למרדכי. לכן נאמר בהמן (שם ז, ז) כי כלתה אליו ה"רע"ה וגו', ולישראל נעשה "יסר" לטוב, סוד (תפלת נשמת) וה' "ער" הנה לא ינום ולא יישן וגו'. ולכן נדדה שנת המלך (אסתר ו, א), מלכו של עולם ב"ה (מגילה טו ע"ב). והארכתי בזה בספר ייטב פנים במאמר פי פרשות בפרשת פרה שחל להיות פרשת ויקהל, עי"ש:

וזהו שנאמר והנה לא הפך הנגע את עינו, שכבר פירש בספר שם אפרים (ס"פ תזריע) שבמלת "נגע" העי"ן לבסוף, וב"ענג" העי"ן בתחלה. וזה לא הפך "הנגע" את "עינו", מסופו לראשיתו להיות "ענג", ע"כ דבריו. ולדרכנו נאמר, כי נודע (עץ חיים, שער מט פ"ב ואילך) כי קליפת "נגה" מעורב טוב ורע, ומתהפכת מטוב לרע ומרע לטוב. ובזמן שנעשה עין רע אז מצטרף ה"עין" רע עם "נגה" ונעשה "הנגע", ובזמן שנעשה עין טוב שהגבורות נמתקו לחסדים אז מצטרף ה"עין" עם "נגה" ונעשה ממנו "הענג". וזהו שנאמר והנה לא הפך הנגע את עינו וגו' מרע לטוב, אז טמא הוא כו'. והבגד וגו' אשר תכבס ו"סר" מהם "הנגע" וגו', כי נעשה "סר" לטובה, אז וטהר: והנה, כתיב (דברים ל, טו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, הרי כי טוב מביא חיים, ורע מביא מות, כדכתיב (בראשית ב, יז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי וגו' מות תמות, ומבואר בזוהר פינחס דף רל"ז (ע"א) כי אות מ' סימנא ד'מות, עי"ש. ואם כן בהצטרף אות מ"ם דפרח באוירא עם "יסר" מן יו"ד הויו"ת עם יו"ד כוללים, הרי "ירמס". וזהו שנאמר הנך רואה ב"עיניך" (דייקא, ב' פעמים עי"ן) ומשם לא תאכל וגו', כי נהפכו עליו לגבורות, "וירמסו" אותו העם בשער (שע"ר עולה ב' פעמים מנצפ"ך עם יו"ד אותיותיו (לקוטי תורה, פר' עקב עמ' רמז), חסדים וגבורות) וימת, והבן:

והנה, שורש הרע והמות נעשה על ידי חטא, ששורשו ח"ט, אלא שאי אפשר לאדם לעשותו בלתי כח וחיות שבו מאלופו של עולם, כדכתיב (להלן טז, טז) השוכן אתם בתוך טומאתם, ובהצטרף אל"ף אל ח"ט נעשה "חטא". ובתשובה שלמה מאהבה שמדבק עצמו באלוף העולם נעשה מזדונות זכיות (יומא פו ע"ב), ומרע נהפך לטוב, אז נעשה מאותיות חטא לשון טהרה, כדכתיב וחטא את הבית, ואז נעשה מאותיות ח"ט ח'יים ט'ובים, בסוד (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים:

וזה שאמר (תהלים לד, יג-יז) מי האיש החפץ "חיים" אוהב ימים לראות "טוב" נצור לשונך מרע וגו' סור מרע ועשה (אותו) טוב, סוד וה' "ער", בקש שלום בין חסד וגבורה וגו', ואז "עיני" יקו"ק אל צדיקים, ב' "עינים" משגיחים לטוב, ממילא ואזניו אל שועתם למלא משאלותם לטובה. אבל פני ה' ב"עושי רע", שעושין מצירוף "ער" "רע", להכרית מארץ זכרם. וזה שהכריז הרוכל מאן בעי למזבן סם חיים כו', כי ראשי תיבות ס'ור מ'רע הוא ס"ם של חיים, והראה לו מה שנאמר מי האיש החפץ חיים וכתיב בתריה נצור לשונך וגו', ובתריה ס'ור מ'רע, הרי ס"ם של חיים, לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע (המוציא שם "רע") ביום טהרתו, שנעשה מ"טמא" "טהור", וחטא נעשה לשון טהרה, והובא (אותו רע) אל הכהן, דרגא דחסד, להפכו לטוב וחסד, וכאמור:

והנה, כשחטא ומטמא את לבו אז הח' קודם לט', סוד ח"ט, ואות טי"ת ראשי תיבות ט'מא, ובהצטרף עם חי"ת הרי ח"ט. אבל כשמהפך את לבו מטמא לטהור ומרע לטוב, נעשה מהט' ט'הור וגם ט'וב. והנה במלת "טוב" הרי ט' תחלה, אחר זה ו"ב עולה ח', הרי ט' קודם לח', כי הט' ט'הור ט'וב בראשיתו, וכולא בתר רישא גרירא. וזהו שנאמר ועפר אחר יקח ו"טח" את הבית, להפך מ"חט" סוד "טח", ואם ישוב הנגע וגו' ואחרי הטוח וגו', אז סימן שלא שב באמת, טמא הוא וגו'. ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי ה"טח" וגו' (אז) "וטהר" הכהן את הבית, כי זה לאות שנעשה טהור, ומ"חט" נעשה זכיות להצטרף ל"טוב" לאלוף העולם. וזהו שנאמר ולקח ל"חטא" את הבית, שהוא לשון טהרה ונקיות, כתרגומו לדכאה, כי מחטא שהוא טמא נעשה טהור, והבן:

ועל פי האמור למעלה יש לפרש (משלי כ"ט (יז)) "יסר" בנך (לא אמר תוכח, כי אם "יסר") ויניחך, היינו תוכיחנו שיהיה "סר" מ"רע" לעשותו ע"ר, מספר יס"ר, אז אותו "יסר" (יו"ד הויו"ת עם כולליהן) יתן לך מנוחה, כי ימתקו כולן לטוב וענג ומימי חסד. וכאשר ידבק עצמו על ידי התוכחה עם אלוף העולם, אז יתענג על ה', והנה ענ"ג עם א' עולה עד"ן, וזהו שאמר ויתן "מעדנים" לנפשך, מעדנים אותיות "מים עדן":

ואפשר זה שרומז (לעיל יב, ג) וביום השמיני ימול וגו', כי סוד מילה להחליש כח התאוה ולהסר ממנו ערלה, סוד "רע לה", כדי שיתגלה הטוב וימתקו הגבורות כנודע (שער המצות, פר' לך עמ' טז). על כן בהמולו בשר ערלתו תהא לבך בטוח כי יקוים בו וי'תן מ'עדנים ל'נפשך והוא מרומז בראשי תיבות ימו"ל, והבן. וחוץ לדרכנו יש לומר על פי דכתיב (זכריה ט, יא) בדם בריתך שלחתי אסיריך, כי על ידי מילה שמצותה ביום השמיני נתעורר מדה השמינית, עלמא דחירותא, להוציאנו לחירות עולם, ותגלה ותראה מלכותו עלינו לעולם ועד. וזהו שנאמר וביום השמיני ימו"ל, ראשי תיבות י'הו' ימ'לך ל'עולם ו'עד (שמות טו, יח), כי היו"ד משמשת לתרתי, על דרך שכתב האר"י ז"ל (לקוטי תורה, פר' וישלח עמ' צז) בשם ישראל כי בו מרומז שם האבות והאמהות, כידוע:

ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וגו' ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה וגו' וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר וביום השמיני תקח לה וגו' [טו, יט-כט]. הרי התורה הקילה בנדתה בתרתי, שאין צריכה שבעה נקיים וגם אין צריכה קרבן, ובזבה בלא עת נדתה וגו' צריכה שבעה נקיים וקרבן. ויש להבין רמז מזה לעבודת הבורא יתברך: ונראה שמזה יש ליקח מוסר השכל למה שכתב בבינה לעתים דרוש א' כשהקב"ה דן את בני אדם לא ישפוט לפי ערך המעשים בעצמותם, כי אם לפי ערך איכות האיש, וזהו שנאמר (איוב לד, יא) כי פועל אדם ישלם לו (ולא לפי ערך הפעולה השוה לכל, כי אם) וכאורח איש (כדרך האיש ההוא הפרטי בבחינתו) ימצאנו, השכר או העונש. וזהו שאומרים בתפלת (מוסף) ראש השנה (תפלת זכרונות) כי זכר כל היצור (מהותו ואיכותו, נער או זקן, חכם או בער) לפניך בא וגו' (אחר זה) אתה דורש מעשה כולם. לכן הבחינה הא' הוא להעריך הפעולה כפי שנותיו של אדם, כי יגדל נא כח העובד את ה' בהיותו רך בשנים בימי בחרותו מאשר בהיותו זקן. וכמו כן תקטן עונשו על מה שעבר עבירה בימי נעוריו, שטבע רתיחת הדם מביאו לידי חטא, לא כן אם שיבה נזרקה בו ועודנו יצרו גדול הימנו עי"ש. ובזה פירשו המפורשים אם יהיו חטאיכם כשנים, איתא במדרש (ילקוט ישעיה רמז שפט) סדורות כשנים, היינו לפי ערך השנים, אז כשלג ילבינו (ישעיה א, יח), כי ימי הנעורים וטל ילדות יליצו בעדו להקל מעליו. הבחינה הב' מצד מזג האדם בלחותו ואיכותו ורתיחת דמו, שעל פי זה תהיה נטייתו לטוב או לרע:

וזה שרמזה תורה, כי נדה שהוא בא מטבע דם שבבשרה ועת קבוע המעורר לזה, לכן הקילה התורה עליה. כמו כן מי שחטא מחמת שימי עלמות הביאו אותו לזה, אז הקילה עליו התורה בתשובתו. אבל אשה כי תזוב ימים רבים בלא עת נדתה, אז צריכה שבעה נקיים וקרבן. כמו כן מי שחטא בלא עת וזמן המביא לידי חטא, או יותר ממזג טבעו, אז צריך שבעה נקיים ותשובה חמורה ביתר שאת:

ואפשר לפרש בזה הפסוק שהביא המדרש (ויק"ר יט, א) על זה, ואמר זהו שאמר הכתוב (שיר השירים ה, יא) ראשו כתם פז וגו'. אם שהמדרש מפרש כוונתו, אנו לפי דרכנו נאמר לקשרו לכאן על פי דאיתא באבות פרק ג' (מי"ב), הוי קל לראש, פירש הברטנורא הוי קל לראשיתך כשאתה בחור, ואז ונוח לתשחורת, כשישחירו פניך מפני הזקנה. וזהו שנאמר ראשו כתם פז, כלומר ראשיתו של אדם שהוא נאה ויפה ומבהיק כמו כתם פז, קוצותיו תלתלים היינו סדורות לו תלתלים, ומכח זה תנצל נפשו לפני בוראו להקל מעליו עונשו, כי זה מביאו לידי חטא, כדאיתא בנדרים פרק קמא דף ט' ע"ב באחד שהיה יפה עינים וטוב רואי וקוצותיו סדורות לו תלתלים, שאמר שעל ידי זה פחז עליו יצרו ובקש לטרדו מהעולם, עי"ש. אבל שחורות, מי שחטא בזמן זקנתו שהושחרו פניו, אין לו שום התנצלות ואין לו כפרה, זולת בזאת התורה שהיא במקום קרבנות, וזה כעורב, שפירש המדרש (שם) שצריך שיעריב על דברי תורה ללמוד גם בלילה. והטעם, מפני שהוא חטא בלא עת הגורם לזה, כמו כן צריך להוסיף ללמוד ביום וגם בלילה, אם כי בלילה זמן שינה ואין זמן גורם ללמוד, עם כל זה ינדד שנתו מעיניו ולא יתן תנומה לעפעפיו, כי אם למגרס ביום ולמסבר בעיון בלילה, כמו שכתב היפה תואר שם (ד"ה היה אומר) בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש, עי"ש. ובהיותו עוסק בתורה בלילה בעיון הדק היטב ינצל ממחשבות זרות והרהורים רעים, כמו שכתב הרמב"ם סוף הלכות אסורי ביאה (פכ"ב הכ"א) יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבות עריות מתגברות אלא בלב פנוי מן החכמה, עכ"ל, מכלל דבדברים בעלמא מה שלומד מהשפה ולחוץ שלא בעיון ולא בהבנת הלב והשכל אינו ניצול ממחשבות רעות, כי הלא היצר הרע כזבוב על הלב (ברכות סא.), וצריך מחשבות הלב בעיון התורה להתיש כחו ולהחלישו, ואם לב אבן הוא נימוח (סוכה נב ע"ב):

וזהו שאמר שלמה בחכמתו (משלי כ"ט י"ט) באין חזון (של התורה) יפרע עם ושומר תורה אשרהו (היינו מי ששומר התורה בלבו, כמה דאת אמר (שם כב, יח) כי תשמרם בבטנך וגו'. אבל) בדברים (בעלמא שאינם מהלב) לא יוסר עבד (הוא יצר הרע עבד מביש) כי יבין (כלומר בלתי אם האדם יבין מה שלומד, אז) ואין מענה, ליצר הרע נגדו, כי מאור התורה מתיש כח פיו, והבן. וסעד לזה ממה שכתוב ברעיא מהימנא תצא רע"ט ע"ב וז"ל, בדברים לא יוסר עבד, אלא דמחאן ומתברין מינה כמה פסקות: עוד שם במדרש שחורות כעורב (שיר השירים ה, יא) רבי שמואל בר יצחק פתר קריא בפרשיותיה של תורה, אף על פי שגראה כאלו הם כעורות ושחורות לאמרם ברבים, כגון הלכות נגעים זיבה נדה ויולדת, אמר הקב"ה הרי הן עריבות עלי, שנאמר (מלאכי ג, ד) וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים וגו' [ויק"ר יט, א]ו ונראה לי על פי מה ששמעתי מפי הרב הקדוש רבי ר' שמעון זלה"ה מיערסלוב שאמר לפרש אכול בשמחה כי כבר רצך (זמירות לליל שבת, המתחיל 'מנוחה ושמחה'), דהוה ליה לומר כי רצך, מה זה "כבר" רצך (וכמו כן קשה על מקרא שכתוב בקהלת (ט, ז) לך אכול בשמחה וגו' כי כבר רצה וגו'). אבל הענין, כי לכאורה יקשה, ולשמחה מה זה עושה ואוכל, הלא אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (שם ז, כ), ולב יודע מרת נפשו (משלי יד, י). אבל כבר קודם בריאת אדם אמרו מלאכי השרת זמין הוא למחטי קמך, והשיב להם השי"ת עד לא בראתי עלמא אתקינת תשובה שקדמה לעולם (עי' זוהר תולדות קלד ע"ב). ובזה פירשו צדיקים ראשו כתם פז (שיר השירים שם), כלומר בראשית הבריאה ראה ה' כי אפילו באותן שהם נקיי הדעת ומבהיקים כפז יהיו כתם בבגדיהם ולבושיהן, מלשון כתמי אשה המטמאים, ועם כל זה רצה לברוא אותן, כי תשובה רפואה לכל. וזהו שאומרים אכול בשמחה כי כבר קודם בריאת עולם רצך במעמדך ומצבך, ע"כ דבריו: וזהו שאמרו על הלכות נגעים וזיבה ונדה ויולדת אף על פי שנראה כאלו הם כעורות ושחורות לאמרם ברבים, שהרי באים על ידי חטא מזוהמת הנחש וטומאתו כנודע מפי ספרים הקדושים, אמר הקב"ה הרי הם עריבות עלי שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים (הקרבנות שמביאין עליהן) כימי עולם וכשנים קדמוניות, היינו אותן ימים ושנים שקדמו לבריאת עולם, שראיתי שכך עתיד להיות ואף על פי כן בראתי את האדם, כי באלה חפצתי נאום ה'. וזה עצמו פירוש הכתוב ראשו כתם פז וגו', בראשית בריאה ראה שיהיה בפז כתם, לכן אם כי אותן הפרשיות נראות שחורות וכעורות כעורב, הן ערבים לו, שבכך חפץ לברוא את האדם, כי הקרבן והתשובה ארוכה ומרפא לכל, והבן:

ובזה יש לפרש מדרש פרשת שלח (במ"ר יז, ב) על הפסוק (במדבר טו, ב) כי תבאו אל ארץ מושבותיכם וגו', ועשיתם אשה לה' עולה וגו' ויין לנסך וגו', והיה באכלכם מלחם הארץ וגו' חלה תרימו. הרי חלה למטה ונסכים למעלה, לפיכך פתח רבי חנינא לך אכול בשמחה לחמך זו פרשת חלה, ושתה בלב טוב יינך זו פרשת נסכים, כי כבר רצה וגו' זו הכניסה לארץ, שנאמר כי תבאו אל ארץ וגו'. כי רש"י פירש כי תבאו וגו', בשר להם שיכנסו לארץ. הכוונה בזה, שלא יאמר נא ישראל אחר שעשו הנאמר למעלה בחטא מרגלים כבר מאסם וגעלם ח"ו לבלי להכניסם לארץ, לזה הודיעם כי עודנו בחבתו ואהבתו אותם כמאז ומקדם, שהרי כבר קודם בריאת העולם הוא ידע וראה את כל אלה ורצה בהם, כי סופו של דבר שיבואו לארץ ויקיימו מצות התלויות בה חלה ונסכים האמורים שם. וזהו שנאמר לך אכול בשמחה לחמך, כי תקיים ליתן חלה, ושתה בלב טוב יינך על ידי מצות נסכים, כי כבר (קודם בריאת העולם) רצה האלקים את מעשיך, שנאמר כי תבואו אל ארץ, להודיעך חבה יתירה מאז ומקדם בשרך שתבא אל הארץ:

וזהו שאמר המדרש שם להלן (שם, ד) על הפסוק (שם, ג) ועשיתם אשה לה' עולה וגו', ואני מקבלו והוא ערב לי, שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. היינו שנים שקדמו לבריאת עולם, כמו שנתבאר לעיל:

תוכן העניינים

ייטב לב ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה