ייטב לב ויקרא· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת בחקותי
אם בחקתי תלכו וגו' [כו, ג]. במדרש רבה (ויק"ר לה' א) הדא הוא דכתיב (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי וגו', אמר דוד חשבתי מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות, ואשיבה רגלי אל עדותיך. רבי מנחם אומר, חשבתי מה שכתבת בתורה אם בחקתי תלכו, ומה כתיב תמן ונתתי שלום בארץ כו'. והוא תמוה, הכי עשה דוד על מנת לקבל פרס חלילה, ועיין יפה תואר:
אבל הפירוש הפשוט הוא על דרך שאמרו חז"ל (פסחים נ ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וכתב הרמב"ם ז"ל סוף הלכות תשובה (פ"י ה"ה), לפיכך כשמלמדין הקטנים מחנכין אותן לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה לעשות האמת בשביל שהוא אמת, עיי"ש. ועל דרך זה אמרה תורה שכר מצות, לחנך לעבודה בשביל פרס, עד שיבואו לעבוד מאהבה. וזהו שאמר דוד, בתחלה השבתי "דרכי", כלומר בשביל עצמי מתן שכרן כו' והפסדן של עבירות, אחר זה ואשיבה רגלי (מדרך זה) אל "עדותיך" דייקא, לא בשביל פרס, כי אם לעשות רצונך. אבל אכתי יש להבין מה שאמר דוד חשבתי מה שכתוב בתורה אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי שלום, למה נקט זה דוקא, ולא שאר יעודי התורה:
ונראה בהקדם להבין פירוש רש"י אם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה, ואת מצותי תשמרו הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים כו', ולכאורה מנא ליה הא, דלמא הכוונה שילמדו וישמרו, ומנא ליה שהלימוד יהיה על מנת לשמור. ונראה, דהא כתיב להלן (כו, ה-ו) ואכלתם לחמכם לשובע וגו' ונתתי שלום בארץ, ופירש רש"י שמא תאמרו אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר ונתתי שלום. וצריך ביאור מהיכי תיתי נימא אם אין שלום כו'. ופירשו המפורשים דהא כתיב (במדבר ו, כו) ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום, ואיתא בגמרא (ברכות כ ע"ב) אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה הא כתיב (דברים י, יז) לא ישא פנים, אמר הקב"ה איך לא אשא פנים לישראל, אני כתבתי בתורה (שם ח, י) ואכלת ושבעת וברכת, והם מדקדקין על עצמם עד כזית כו'. הרי שלום בא על ידי שנושא פנים בשביל שעושים לפנים משורת הדין שמברכין על כזית בלא שביעה, וכיון דכאן כתיב ואכלתם לחמכם לשובע, פירש רש"י אוכל קימעא והוא מתברך במעיו, אם כן הוא שבע, ומחויב לברך, וסלקא דעתך אמינא שאינו מגיע להם שלום, ואם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר ונתתי שלום, ע"כ דבריהם. ואם כן יש להבין, מפני מה ונתתי שלום ולמה נושא פנים כיון שאין כאן מדקדקין כו' לפנים משורת הדין, ועיין בספר ישמח משה למוזלה"ה (פר' בחקותי ד"ה בת"כ). ונראה לי על פי מה דאיתא בגמרא סוכה (מט ע"ב) מה דכתיב (משלי לא, כו) ותורת חסד על לשונה, תורה שלא לשמה זה תורה שאינה של חסד, תורה לשמה לשמור ולקיים זה תורה של חסד. ופירשו הקדמונים דמכח שורת הדין מותר ללמוד אפילו שלא לשמה, לקבל פרס וכדומה, על דרך (ראש השנה ד.) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה "צדיק" גמור, אבל מדת חסידות הוא על דרך שאמרו חכמים (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס, וכמבואר במקומו בתוספות יום טוב (שם ד"ה אל). ולכן לשמה נקרא תורת חסד, שמתחסד עם קונו ולומד על מנת לקיים, ע"כ דבריהם:
והיינו דקשיא ליה לרש"י מפני מה מגיע שלום, כיון ששבע מקימעא אין כאן לפנים משורת הדין. מזה מוכח דעל כרחך הפירוש אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו היינו שתהיו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, דהיינו תורת חסד לפנים משורת הדין, לכך שפיר קאמר על זה ונתתי שלום, בשביל שמדקדקין ללמוד לשמה: וזהו שאמר המדרש, מהיכן למד דוד ללמוד ולעשות שלא על מנת לקבל פרס, על זה אמר חשבתי מה שכתוב בתורה אם בחקתי תלכו, שהפירוש שתהיו עמלים בתורה על מנת ואת מצותי תשמרו, ולא לזולת זה, דהרי מה כתיב תמן ונתתי שלום, שזה בשביל נשיאות פנים על שמדקדקין לעשות לפנים משורת הדין ללמוד ולעשות לשמה, מזה הבין דעיקר העבודה הוא שלא על מנת לקבל פרס, כאמור:
ואני לעצמי נראה לי לפרש אומרו ואכלתם לחמכם לשובע וגו' ונתתי שלום בארץ, דהנה איתא בגמרא ריש פרק קמא דברכות (ג ע"ב) שאמרו לדוד עמך ישראל צריכים פרנסה כו', אמר להם לכו פשטו ידיכם בגדוד. ויש להבין, אם היו צריכים ללחום באויביהם, בלאו הכי היו מחויבים לזה, ואם לאו, אין זה נאה לדוד לומר ללחום כדי לשלול שלל:
ונראה לפרש על פי דכתיב (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה ה' שמו, ופירש רש"י אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו, אוחז במדתו לרחם על ברואיו ולזון כו'. ויש לדקדק, דהוה ליה למימר בשעה שנלחם וממית, מחיה ורופא, אבל ללחום ולרחם ולזון אין זה דבר והפוכו. ועיין מה שכתבתי במקומו (פר' בשלח ד"ה והנראה), ועתה אני אומר על דרך פשוט על פי שאמרו חז"ל (פסחים קיח.) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ומפרש בזוהר בשלח נ"ב (ע"ב) ותרומה ק"ע (ע"ב) דהדבר הקשה הוא מכח קטרוג של המשטינים, כי קשה קמי קודשא בריך הוא לעבור על שורת הדין, עיי"ש. והנה לזה צריך לתת למדת הדין חלקו, על דרך (ישעיה מג, ג) (ו)נתתי כפרך מצרים וגו'. וכמו דכתיב בקריעת ים סוף (שמות טו, יט) כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וגו' ובני ישראל הלכו ביבשה וגו', ופירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' בשלח ד"ה ויאמר... מה תצעק), אם שתחלה הלכו בני ישראל ביבשה ואחר זה שב הים על מצרים, נקט תחלה כי בא וגו' ואחר זה ובני ישראל הלכו, לומר שזה שבא סוס פרעה בים הוא סבה להציל את ישראל שהלכו ביבשה, כי על ידו נשתק הקטרוג, ע"כ דבריו. וממנו נקח, שכשהקב"ה רוצה להשפיע שפע מזון ויש קטרוג ח"ו, שופך חמתו וזעמו ונוקם באויביו, וממילא מרחם על בריותיו. וזהו שאמר הכתוב בדיוק על ה' איש מלחמה, שלוחם ונוקם באויביו, על ידי זה ה' שמו לרחם ולזון לבריותיו. אלא שרש"י כתב לשון "אף", לרבותא, על שלכאורה הוא שני הפכים בנושא אחד:
וידוע (תנחומא משפטים ה) כשעושין דין למטה אין דין למעלה, ונמתק הדין שלמעלה. וזהו שאמר דוד לכו פשטו ידיכם בגדוד, ללחום מלחמות ה' לנקום באויביו, וממילא ישתוק הקטרוג וירחם על ישראל לתת להם לחם חוקם, והבן. ואמנם כל זה צריכים בזמן שיש קטרוג חלילה, אבל כאן אמר אם בחקתי תלכו כו' ולא יהיה קטרוג כלל, אזי ואכלתם לחמכם לשובע (הגם) וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ וגו', עם כל זה אשפיע שפע פרנסה. כן יאמר ה':
אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם [כו, ג-ד]. גשמים הוה ליה לומר, מה זה אמר גשמיכם. ועל דרך פשוט יאמר בזכותכם, לא גשם נדבות, ועל דרך זה יאמר (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם לחם וגו', בזכותכם, וכמו שאמרו ריש פרק קמא דתענית (ט.) מן בזכות משה כו':
אבל עוד נראה לי בזה על דרך דרוש, והוא כי אמרו חז"ל (פסחים קיח.) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ומבואר בזוהר בשלח נ"ב ב' ותרומה ק"ע ב' דהדבר הקשה הוא מכה קטרוג של המשטינים, כמו שהיה בקריעת ים סוף, כי קשה קמי קודשא בריך הוא לעבור על שורת הדין, עיי"ש. ואם כן, להשתיקם מזעפם היה צריך להביא את האדם לידי נסיון. ואם כי תוכן לבות ה' (משלי כא, ב), ולא נכחד ממנו כל דבר גם בטרם היותו, ולפניו גלוי כל תעלומות לב אדם כי הוא כדאי להמציא לו פרנסתו, אבל מלך במשפט יעמיד ארץ (שם כט, ד), וכלום יש אב שמעיד על בנו (עבודה זרה ג.), לכן עליו להביא ראיה על ידי נסיון. כדאשכחן במדרש רבה בראשית בפרשת העקידה (נה, א) דכתיב (תהלים כ, ו) נתתה ליראיך נס וכו' מפני קושט סלה, לקשט מדת הדין בעולם, שלא יאמר מפני שרצה הקב"ה להעשיר את אברהם נתעשר (שלא על פי מדת הדין), לזה נסה אותו, ולא בעבור עצמו חלילה, אלא כדי להשתיק הקטרוג של השטן ושל מדת הדין. והיינו דקאמר (בראשית כב, יב) עתה ידעתי, ופירש רש"י מעתה יש לי מה להשיב לשטן כו', או שהמלאך אמר בשביל עצמו עתה ידעתי, שהוא לא ידע מקודם, עיין שם בנזר הקודש:
וחלילה לעכב מזונותיו של אדם מחמת קטרוג עד אחר נסיון, כי הרי אנו מבקשים בכל יום (ברכות השחר) אל תביאנו לידי נסיון. ובלעדי נסיון, אפילו אם הוא בגדר ספק קמי פמליא של מעלה אין להוציא מזונות מספיקא. אבל העצה לזה על דרך שאמרו בבבא מציעא פרק קמא דף י"ב (ע"א) לענין פועל עשיר, דקיימא לן כרבי יוסי דאמר ילקט בנו אחריו, דמפני תקנת עניים עשו שאינו זוכה כזוכה. ואם יש כח זה לחכמים, כל שכן להבורא יתברך שבידו במאמר פיו לעשות לאדם שאינו זוכה כזוכה. והן הדברים הנקנים באמירתו יתברך, שדבורו הוא עצמו קנין, וכיון שכבר זכה בו תו אין להוציא מידו מספק, ובזה נשתק מדת הדין. וזהו שאמר הנני ממטיר "לכם" לחם מן השמים, שלכם הוא, שכבר זכיתם בו, אלא שהוא בפקדון בידו יתברך, וברשותכם הוא, על כן ויצא העם "ולקטו" וגו', למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, כלומר אם כי מכח שורת הדין היה צריך שאנסנו הילך וגו' להראות טובו להמסטינים, אבל אחר שנתתיו לכם מכבר, אין כאן קטרוג על פי שורת הדין, דמספיקא לא מפקינן ממי שמוחזק בו: ועל דרך זה אמר כאן אם "בחקתי" תלכו, כלומר אפילו אם הוא בגדר ספק לפני פמליא של מעלה שאינם יודעים מחשבות שבלב, "ונתתי גשמיכם" וגו', כבר נתתי ושלכם הוא, ובכי האי גוונא הכל מודים דאין להוציא מספיקא:
ואפשר דמשום הכי קיימא לן בבבא בתרא פרק קמא דף ט' (ע"א) אין בודקין למזונות, וכן הוא ביורה דעה סימן רנ"א (ס"י) מי שבא ואמר האכילני אין בודקין אחריו אם הוא רמאי, אלא מאכילין אותו מיד. דמפני תקנת העניים עשו את העני שאינו זוכה כאלו כבר זכה בחלקו שביד בעל הבית, וכנתן בידו דמי, ומספיקא אין להוציא מידו, על כן מחויב ליתן לו. ולדעתי זה שאמרה התורה (דברים טו, ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך וגו' ורעה עינך באחיך האביון (כלומר, שתראה אותו האביון בעין רעה לחשוד אותו בספק רמאי) ולא תתן לו וגו', לזה אמרה תורה נתון תתן לו וגו', כלומר שמה שתתן לו הוא כבר נתון לו, על כן אין בודקין אחריו, כי בגלל הדבר הזה יברכך הוי"ה אלקיך בין במדת הדין ובין במדת הרחמים, לבלי לבדוק אחריך, כי במדה שאדם מודד מודדין לו (מגילה יב ע"ב):
ובזה הונח לנו דברי המדרש (ויק"ר לה, ג) אם בחקתי תלכו, אמר רבי אלעזר מלך בשר ודם גוזר גזרה אם רצה מקיימה, ואם לאו מקיימה על ידי אחרים, אבל הקב"ה גוזר גזרה והוא מקיימה תחלה, ע"כ דבריו. ומה בעי המדרש בזה, אי משום דכתיב "בחקתי", הלא כמו כן כתיב (בראשית כו, ה) וישמר משמרתי מצותי חקותי, ופירושו מה שצויתי. והיפה תואר עמד על זה ונלחץ. אלא הוא אשר דברנו, שאמר אם בחקתי תלכו וגו' שאפילו אם הוא בגדר ספק למלאכי השרת ונתתי גשמיכם, כמו שנתבאר, והוא מכח הדין דאין בודקין למזונות מטעם דהוי כאלו ניתן, על זה אמר שהקב"ה גוזר והוא עצמו מקיים חקת התורה. וזה פירוש יקר ונעים. והארכתי בזה בספרי ייטב פנים במאמר אבני זכרון (אות נד), עיי"ש:
מדרש אם בחקתי תלכו [כו, ג] הדא הוא דכתיב (משלי ח, לב) ועתה בנים שמעו לי וגו', מדבר ביעקב דכתיב ביה (בראשית כח, כ) וידר יעקב וגו', רבנן אמרי על הפרנסה לא השיבו, ורבי אסי אמר אף על הפרנסה השיבו, דכתיב (שם, טו) כי לא אעזבך, ואין לשון עזיבה אלא פרנסה, דכתיב (תהלים לז, כה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. דבר אחר אף על פי שזרעו מבקש לחם, לא ראיתי לאותו צדיק אביהם נעזב מיראתו של הקב"ה כו'. ואף לבניו אמר כן, שנאמר ועתה בנים (פירש היפה תואר בנים של יעקב) שמעו לי ואשרי דרכי ישמרו, אשרי ואשריכם לכשתקיימו כל התנאים הללו שהתניתי עמכם, שנאמר אם בחקתי תלכו [ויק"ר לה, ב], ע"כ. והוא משולל הבנה, וצריך ביאור:
והנראה לי בזה דקשה ליה, א', למה פרט ואמר אם בחקתי וגו' ואת מצותי תשמרו, הא החקים הם בכלל המצות, שבהן נכלל עדות וחקים ומשפטים. ב', בחקים אמר תלכו, וגבי מצות אמר תשמרו וגו'. ג', איך הותר לעבוד על מנת לקבל פרס, הא איתא במשנה (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. לזה אמר המדרש ועתה בנים וגו' מדבר ביעקב דכתיב ביה (בראשית כח, כ-כב) וידר יעקב וגו' אם יהיה אלקים עמדי ושמרני וגו' ונתן לי לחם וגו' והיה ה' לי לאלקים והאבן הזאת וגו', פירש רש"י כך תפרש וא"ו של והאבן, אם יעשה לי את אלה גם אני אעשה זאת והאבן הזאת כו', דגם כן קשה איך היה יעקב בנדר זה עובד על מנת לקבל פרס, וכבר עמד על שאלה זו מהר"י אברבנאל (ר"פ ויצא, השאלה הה'): ולתרץ זה צריך לומר על פי הגמרא פרק קמא דראש השנה (ד.) שאמרו כורש החמיץ, שאמר (עזרא ו, ט-י) ובני תורין ודכרין וגו' די להון מהקרבין וגו' ומצלין לחיי מלכא ובנוהי, ופריך והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, ומשני כאן בישראל, פירש רש"י שלבו לשמים ואם מריעין לו בחייו אינו קורא תגר אלא תולה היסורים בעונו, וכאן באומות, פירש רש"י, נכרי אם אין מטיבין לו כגמולו קורא תגר. ושמעתי מאבא מארי הגאון הצדיק מוה' אלעזר ניסן זצלה"ה שבזה פירש הפסוק (ירמיה ב, יא) ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלא יועיל, ואיתא במדרש פסוק זה מיכאל שר של ישראל אמרו, והוא פלאי. אבל הכי פירושו, ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים, פירוש בזמן שאין רואין בעיניהם שיש בו כח למלא שאלתם, אבל עמי המיר כבודו בלא יועיל, שאפילו אם לא יועיל להם למלא שאלתם אומרים שזה כבודו להיות (ירא) [יראויי] ומתקלס. והוא מליצה, ע"כ דבריו. ועיין מה שכתבו התוספות שם ריש פרק קמא דראש השנה (שם ד"ה בשביל) וביתר ביאור פרק קמא דפסחים דף ח' (ע"ב ד"ה שיזכה) דהא דתנן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס היינו בכי האי גוונא שאם לא תבא לו הטובה שהוא מצפה תוהא ומתחרט כו', אבל מי שאינו תוהא ומתחרט הרי זה צדיק גמור, ע"כ דבריהם:
וזה עצמו שאמר יעקב, שלא נחשוד אותו חלילה לעובד על מנת לקבל פרס ואם לא תבא מה שהוא מצפה לא יקיים נדרו, לכן פירש ואמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני וגו' ונתן לי לחם וגו' ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלקים, האי וא"ו של והיה, מחלקת, במקום או, כלומר בין אם יהיה עמדי ושמרני וגו', או שיהיה הוי"ה (רחמים) לי לאלקים, למדת הדין, שיתנהג עמי במדת הדין, בין כך או כך כיון שאשוב אל בית אבי אז והאבן הזאת וגו':
וזהו שאמר המדרש, לתרץ קושיא הנ"ל הביא פלוגתא אי השיבו על הפרנסה, עד שלזה הביא הפסוק ולא ראיתי צדיק נעזב וגו', ופירש אף על פי שזרעו מבקש להם לא ראיתי לאותו צדיק אביהם נעזב מיראתו של הקב"ה, כלומר שאינו קורא תגר, וכיון שכן, יפה אמר יעקב אם יהיה וגו', כדת של תורה. ואני אוסיף תבלין, שזה עצמו אמר יעקב אם יהיה אלקים עמדי וגו', כמו שכתבתי לעיל:
והנה, הטעם שישראל אינו קורא תגר ונכרי קורא תגר, הוא על דרך דכתיב (דברים ד, ח) ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וגו', כלומר שישראל שומרים החקים הצודקים בעיניהם, הגם שהם עלומי טעם ובלי נשמע ומושג לשכל האנושי, עם כל זה מאמינים שיש בזה טעם כמוס וחתום באוצרותיו יתברך. ומפני זה עצמו, אפילו לא יבא לו גמולו, מאמין שיש בזה טעם כמוס, למרק עונותיו וכדומה. אבל אומות העולם שמונים ומצערים ישראל על החקים לומר מה טעם יש בזה, כפירוש רש"י ריש פרשת חקת (במדבר יט, ב), כי הם אינם מאמינים במה שאינו מושג לשכל אנושי, על כן אם לא בא גמולם הם קוראים תגר. וזהו שנאמר כאן אם בחקתי תלכו, פירוש כמו שכתב רמב"ן על הפסוק (בראשית כח, כ) אם יהיה אלקים עמדי, שאין זה על דרך ספק, אבל בכל העתיד יאמר כן, כמו (שם, טו) עד אשר אם עשיתי. כמו כן יאמר כאן, אם יבא העת שתטו אשוריכם ללכת בדרך חקותי, להאמין במה שאינו מושג בשכל שיש בו טעם, וממילא לא תקראו תגר אם לא יבא הגמול, ואת מצותי תשמרו וגו', אז אני אומר לכם ונתתי גשמיכם וגו', כי מי שאינו תוהא על הראשונות הותר לו בשביל שכר, כאמור. ועיין מה שכתבתי בזה ריש פרשת ראה אות י':
עוד יש לתרץ מה שאמר אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי, איך הותר על מנת לקבל פרס, והוא על פי מה שכתב מוזלה"ה (ישמח משה, ר"פ במדבר ד"ה והנ"ל) על דברי הגמרא הנ"ל כאן בישראל רשאי לומר בשביל שיחיה בני או בשביל שכר, שזה עצמו רצון הבורא ב"ה להטיב לישראל. ומהאי טעמא קיימא לן (אבות פ"ד מ"ד) שכר מצוה (הוא עצמו) מצוה, שבזה עושה גם כן נחת רוח להבורא יתברך שרוצה להטיב, אם כן מה שאומר בשביל שיחיה בני או בשביל שכר אינו להנאתו, כי אם להשלים רצונו יתברך. מה שאין כן באומות העולם אינו נחת רוח לפניו להטיב לו, והוא אומר כך רק להנאתו, על כן לאו מעליותא הוא, ע"כ דבריו. ובזה אמרתי (פר' לך דבור ראשון) דמתורץ קושית התוספות (ראש השנה ד. ד"ה בשביל) מהא (אבות פ"א מ"ג) דאל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, דהתם מיירי בעושה על מנת לקבל, היינו להנאת עצמו, אבל אם עושה ועובד בשביל שיתן ה' הטוב, שמזה יש לו נחת רוח, שפיר דמי, שזה עצמו עבודה לשמים (ועיין מה שכתבתי בזה סוף פרשת קדושים (דבור ראשון):
וזהו שנאמר כאן אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי דייקא, לא אמר ותקבלו גשמיכם, שעל מנת לקבל לאו שפיר למעבד הכי, דהרי זה להנאת עצמו, כי אם על מנת שאתן, שזה לי נחת רוח, ובכלל עבודה הוא. וזהו שאמר המדרש (ויק"ר לה, ב) על הפסוק (משלי ח, לב) ואשרי דרכי ישמרו, אשרי ואשריכם אם תקיימו התנאים ותשמרו תורתי. כלומר מפני שאז אתן לכם גמולכם, שזה לי ולכם נחת רוח, שנאמר אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי דייקא. ואין זה על מנת לקבל, כי אם על מנת שאתן, כי באלה חפצתי, דזה עבודה הוא, כאמור. וזה פירוש יקר ונעים:
אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם [כו, ג]. מדרש (ויק"ר לה, ב) הדא הוא דכתיב (משלי ח' (לב)) ועתה בנים שמעו לי וגו'. גם לפרש המשך הפסוקים שלאחר זה (שס, לג-לה) שמעו מוסר וחכמו וגו', אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתתי יום יום לשמור מזוזת פתחי, כי מצאי מצא חיים וגו'. גם להבין אומרו דלתתי, פתחי, לשון רבים. אומרו מזוזת, דלכאורה שפת יתר הוא:
וכל אלה באחת יבוארו על פי דברי הזוהר פינחס דף רל"ו (ע"ב) ורל"ז (ע"א), תא חזי, פינחס קאים קמי דינא תקיפא דיצחק [כו'], פינחס רזא דיצחק (כלומר, פינח"ס מלא יו"ד עולה ר"ח, מנין יצח"ק) וירא פינחס, חמא מ' סימנא ד"מות" דהוה טאס ברקיעא, דבעי לאתבנאה באת וא"ו ואת תי"ו. כדין נטל ההוא את מ' וחבר ליה בהדיה, בגין דכד קני בלביה פינחס אתלבש ביצחק ואסתלק למהוי בחושבנא ר"ח, [והכי סליק שמיה ר"ח] והכי סליק יצח"ק, וכיון דאתחבר מ' בהדי ר"ח אתעביד "רמח", הדא הוא דכתיב ויקח "רמח" בידו (במדבר כה, ז), בגין דאת מ' הוה סימנא קדמאה לאדם הראשון למבני מות על עלמא, בגין דאת דא הוה טאס על רישיה דאדם בשעתא דכתיב (בראשית ג, ו) ותקח מפריו, "מ' פריו", והוה מחכא ו"ת, בזמנא דכתיב ות'אכל ות'תן ות'פקחנה, כדין אתבני "מות" על עלמא. פינחס הוה חמא ליה לאת מ' פתוחה מליא דמא, אמר הא ודאי סימנא דמלאך המות, מיד חטף לה לגביה ואתעביד "רמח", ע"כ דבריו:
ומבואר בספר זרע קודש פרשת וארא (נד.) שזה סוד הנאמר בוכרות עמו הברית (נחמיה ט, ח) ד' פעמים ו"ת, ות'קם את דבריך, ות'רא, ות'תן, ות'עש, כי על ידי מ' של מ'ילה נתקן מ' ד"מות" ונפרד ממנו, ונשאר ו"ת לטובה, ע"כ דבריו. ועל פי האמור נראה לי לפרש ואת בריתי אקים את יצחק (בראשית יז, כא), בריתי ירמוז לאות מ' של מ'ילה, אקים את יצחק, תוקפא דדינא העולה ר"ח, ועם מ' אתעביד "רמח", אותיות "רחם" כנודע (זוהר קרח קעט.). ולדעתי זה הנאמר לאברהם (שם, א) התהלך לפני והיה תמים, פירש רש"י עכשיו אתה חסר ה' אברים, אוסיף לך אות (ה"א) על שמך ויהיה מנין אותיותך רמ"ח כמנין אבריך. פירוש, שעל ידי מילה המליכו גם על ה' אברים הללו, עיין שם במפורשים. ולדרכנו נאמר כי רצה הקב"ה להקדים הרפואה, להמתיק תוקפא דדינא קשיא של יצחק, לכן צוה לו ה' מצות מילה, שעל ידי זה יקח רמ"ח בידו, והוסיף לו ה"א להיות שמו עולה רמ"ח, ולמפרע "רחם", להפך מדין לאותיות רחם, כאמור:
והנה, כמו שעל ידי מילה ניתן ה"א אברים ברשותו של אדם כי נכרת ממנו רע, בסוד כריתת "ערלה", אותיות "רע לה", ונתגלה בחינת טוב, שנאמר (שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב, ואמרו ז"ל (סוטה יב.) שנולד מהול, כמו כן על ידי התורה המאור שבה מחזירו למוטב ומסיר ממנו כח הרע, כדאיתא (סו') פרק קמא דקידושין (ל ע"ב) אם פגע בך כו' משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח וכו'. וזהו שנאמר (בראשית מט, יד) יששכר (העוסק בתורה) "חמר גרם", שניתוסף לו על מנין גר"ם אבריו שברשותו, עוד ה' אברים שאינן ברשותו, וסך הכל חמ"ר, והבן:
והנה אוסיף תבלין לדבר זה שעל ידי מ' של מילה נתקן מ' ד"מות" ומצטרפת לטובה, כי כתיב (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות, נראה לי פירושו, בהאיר ובהצטרף אות צ' של צ'דקה לאותיות מות, נעשה מ"מות" "מצות". וכמו כן אני אומר שעל ידי ברית מילה שהשומרו ומקיימו נקרא צדיק יסוד עולם כנודע, הנה בהצטרף צ' עם מות נעשה מצות. וזה סוד שנצטוינו (שמות יב, ח) לאכול מצות בצאתנו ממצרים, כי על ידי מצות מילה שמלו את עצמם (ש"ר יט, ה), סוד צ', נעשה מ"מות" מצות. והנה מילה נקרא חק, בסוד (ברכת המילה) וחק בשארו שם. וזהו שנאמר אם בחקתי תלכו לקיים מצות מילה הנקרא חק, אז ואת מצותי תשמרו, לעשות מתיבת מות מצות. וזה שנרמז בראשי תיבות ו'את מ'צותי ת'שמרו אותיות מו"ת, שנעשה מהם מצות, ועשיתם אות"ם, "אות'ם", היינו שתעשו ותתקנו אות מ"ם:
והנה, איתא במדרש (ישעיה רמז תיט) בשעה שאמרו ישראל (שמות כד, ז) נעשה ונשמע, קרא הקב"ה למלאך המות ואמר לו אין לך רשות ליגע בהן לפי שהן בני. נמצינו למדין שכשיש לישראל תואר בנים אין למלאך המות רשות ליגע בהן, וזהו שאומרים בראש השנה (תפלת מוסף) שבריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות, היום יעמיד במשפט וכו' אם כבנים, ואין לו רשות ליגע בבנים, אם כעבדים, והבן. עוד נקדים מקרא מפורש (תהלים לד, יג-יד) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות "טוב" דייקא, לשמור בריתו ולא להוציא ז"ל הנקרא (בראשית לח, ז) "רע", על זה אמר נצור לשונך מ"רע" וכו', כי ברית הלשון מכוון נגד ברית המעור (ספר יצירה פ"א מ"ג). ושם בספר זרע קודש מבואר שאותיות מלה לשון דבור (כמו שנאמר (תהלים קלט, ד) כי אין מלה בלשוני), וכמו שמותרות ברית המעור נקרא ערלה, כן המותר של דבור, עיי"ש. ואם שומר אות מ' של מלה בלשונו, מתקן אות מ' ד-מות. וזהו שנאמר (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, ועל ידי זה זז מות ממנו, וימצא חיים:
וזהו שאמר המדרש הדא הוא דכתיב ועתה בנים, אם תרצו להיות לכם תואר בנים שלא יהיה למלאך המות רשות ליגע בכם, שמעו לי וגו' שמעו מוסר וחכמו וגו', אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזת פתחי, הן דלתות ופתחים של הפה ושל הברית (כדכתיב (מיכה ז, ה) שמור פתחי פיך, וכתיב (שמות יב, כג) ופסח ה' על הפתח ואיתא בזוהר (בא לו.) דא פתחא דגופא). והיינו מזוז"ת, אותיות "זז מות", ועל ידי זה כי מצאי מצא חיים, והבן:
אם בחקתי תלכו [כו, ג-ד]. מדרש תנחומא (בחקותי א) זהו שאמר הכתוב (איוב יד, ה) אם חרוצים ימיו מספר חדשיו אתך חקיו עשית ולא יעבר, עיי"ש דבריו. נראה לי לפרש על פי מה שכתבתי בספרי ייטב פנים (פי פרשות) בפרשת החדש (אות ה) על המדרש (ש"ר טו, כה) בפסוק (שמות יב, ב) החדש הזה לכם הדא הוא דכתיב (תהלים קמז, יט-כ) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, אלו קידושי החדשים שיש בהם חקים ומשפטים, חקים אלו המועדים, שנאמר (שם פא, ה) כי חק לישראל הוא, שתלוים בהן המשפטים. וזה דוחק, דגם אומות העולם שאין מונין ללבנה דנין על פי זמן שבשטר, ועיין יפה תואר (שם). אבל יש לומר על פי מה שאמר המדרש לעיל (שם, ב) החדש הזה לכם אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה אימתי אתה עושה את המועדות, אמר להם אני ואתם נסכים על מה שישראל גומרין כו', עיי"ש. נמצא, משפטי התורה, דהיינו מצות שביתת יום טוב וחמץ ומצה ותענית יום הכיפורים וסוכה ונטילת לולב, תלויים בקביעת חכמים ראשי חדשים ועיבור שנים. וזהו שנאמר חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה "כן" לכל גוי, כלומר שלישראל עושה ראשי חדשים והמועדות כמו שהן גומרין למטה, נמצא עושה "כן" כמו הם, אבל לא עשה "כן" לכל גוי, והבן:
וזהו שנאמר כאן אם בחקתי, כלומר בחקי ראשי חדשים ומועדים תלכו, ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם, כלומר שמצותי תשמרו במה שאתם עשיתם וקובעים אתם החדשים ומועדים, כמו שדרשו אשר תקראו אתם (לעיל כג, ב), קרי ביה אתם אפילו שוגגין ואפילו מזידים כו' (ראש השנה כה.). ועל זה אמר ונתתי גשמיכם בעתם, שאתן גשמי השנה לפי עתם של הקביעות שאתם קובעים, ומזה אות ומופת שאני מסכים עמכם, כדכתיב (תהלים נז, ג) אקרא וגו' לאל גומר עלי, ולכן קראם חקתי. וזהו שנאמר אם חרוצים ימיו (של אדם, עם כל זה) מספר חדשיו (שהוא קובע לענין מלא וחסר) אתך, חקיו עשית (היינו חקי חדשיו ומועדיו עשית למנות כמוהם, על כן) ולא יעבר, על מצותיך בענין קביעתו, אפילו מזידים, כי כן רצונך שיהא נהוג למטה ולמעלה על פי קביעתו, והבן:
אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם וגו' [כו, ג"ד]. ובמדרש (ויק"ר לה, א) הדא הוא דכתיב (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. אמר דוד בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני וכו' אני הולך, והיו רגלי מוליכות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות:
ביאור הדבר על פי מה שנאמר בפרשת עקידה (בראשית כב, י-יב) וישלח אברהם את ידו ויקח וגו' ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, שהוא כפל לשון. ושמעתי פירוש נכון משמיה דגברא רבא הרב הקדוש מה"ר מנחם מענדיל מרימנוב זלה"ה כי אברהם אבינו היה מקיים כל התורה כולה, ומהיכן ידע מצות התורה, אבל הענין, כי רמ"ח מצות עשה הם כנגד רמ"ח אבריו של אדם ושס"ה לא תעשה כנגד שס"ה גידיו (זוהר וישלח קע ע"ב) והיה אברהם מזכך האברים והגידין שלו עד שהם בעצמן השיגו המצות השייך לכל אבר וגיד, והיה משתוקק ונכסף לקיימם על דרך (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה וגו'. ולפי זה קשה מה זה דקאמר וישלח אברהם את ידו, משמע שהיה מכריח ושולח את ידו ליקח את המאכלת, הלא כיון שנצטוה על זה היה לה להיד להיות כוסף אל המצוה הזאת. אבל התירוץ על זה, כי באמת לא היה אלא נסיון, וכתיב (ירמיה ז, לא) ולא עלתה על לבי ואמרו חז"ל (תענית ד.) זה עקידת יצחק, ולא אמר לו הקב"ה אלא והעלהו, ולא כוון לשוחטו. וזהו שאמר לו המלאך אל תשלח ידך אל הנער, כלומר לא תכריח ידך, כי מה שאינה כוסף לזה, הטעם ואל תעש לו מאומה, ע"כ דבריו. ועיין מה שכתבתי בזה בפרשת ויחי (ד"ה אבל) על הפסוק (שם מח, יד) וישלח ישראל את ימינו:
והנה, אדוננו דוד המלך ע"ה כל כך היה מזכך אבריו, שאפילו אם היתה מחשבתו משוטטת אנה ואנה היו אבריו ורגליו משתוקקים לדבר מצוה, והיו מוליכות אותו להמצוה השייך לאותו אבר. וזהו שאמר חשבתי דרכי, בכל יום הייתי מחשב לבית פלוני אני הולך, ואשיבה רגלי אל עדותיך, שהיו רגלי מוליכות אותי לבית הכנסת ובית המדרש. וזהו שנאמר אם בחקתי תלכו, מעצמיכם בלי דעת, כמו שנאמר בדוד וכו':
עוד שם (ויק"ר לה, א) רבי הונא בשם רבי אחא אמר חשבתי מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קיט, נט). והוא פלא, הכי עשה דוד על מנת לקבל פרס חלילה. ויתבאר בהקדם הא דאיתא בפרק קמא דראש השנה (ד.) אהא דכורש החמיץ, דאמר (עזרא ו, י) די להון מהקרבין ניחוחין וגו' ומצלין לחיי מלכא [ובנוהי], ופריך מהא דתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, ומשני כאן בישראל כאן באומות העולם, עיין רש"י (ד"ה כאן בישראל). והקשו התוספות (ד"ה בשביל) מהא דתנן (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, ונלחצו מאוד, ועיין בתוספות יום טוב (שם ד"ה אל). עוד יש לדקדק על אומרו האומר סלע זו לצדקה כו', ולא אמר הנותן כו' בשביל שיחיה בנו:
ונראה לי, כי הנה שמעתי מפי מוזלה"ה (ישמח משה, ר"פ במדבר ד"ה והנ"ל) לפרש החילוק שבין ישראל לאומות העולם, על פי דברי הרמב"ם סוף פרק ב' מהלכות גירושין (ה"כ) אהא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני (יבמות קו.), ובזה אמר מוזלה"ה ליישב קושית האומות העולם שאמרו (עבודה זרה ב ע"ב) כלום כפית עלינו את ההר כגיגית, דבישראל מהני כפיה כיון שהם משורש טוב חלק אלהי ממעל, ובהסיר המונע הוא רוצה באמת. מה שאין כן באומות העולם לא מהני כפיה, דשורשם הוא היפך הטוב, רק שהוא מוכרח מכח הכפיה, וההכרח לא ישובח. וזה אומרו כאן בישראל, הגם שאומר בשביל שיחיה בני, כיון שעל כל פנים הוסר המונע אנן סהדי שנותן באמת לשם שמים, מה שאין כן באומות העולם, ע"כ דבריו ז"ל:
ואני אוסיף תבלין דלהכי קאמר האומר, דבשעת אמירה שאיננו מחויב בדבר אז יצרו מונעו מליתן, הוא אומר סלע זו לצדקה "בשביל שיחיה בני", ואם כן כבר נתחייב ליתן על פי הדין, אז בעת שנותן אנן סהדי שנותן רק לשם שמים בלתי לה' לבדו. אבל הנותן בשעת נתינה גם כן בשביל שיחיה בנו, אינו צדיק גמור, דאסור על מנת לקבל פרס. ולהכי בדוקא אמרו אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס, המשמשים דייקא, שבשעת השימוש כוונתו על מנת לקבל פרס, זה ודאי אינו רשאי לעשות כן, כי צריך האדם לעבוד את השי"ת ולא לצורך הנאת עצמו. ומתורץ הכל, ודו"ק. ובזה נראה לי לתרץ קושית התוספות (פסחים נ ע"ב ד"ה וכאן) שהקשו אהא דקאמר (שם) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, מהא דאמרו (ברכות יז.) העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. ולמה שכתבתי אתי שפיר, דהא דשרי אפילו שלא לשמה הוא כשמכוון למען יסור המונע אם יתחיל לעסוק בתורה על זה האופן, ואז כשלומד ודאי שוב לומד לשמה אחר שכבר הסיר המונע, וזהו שאמרו שמתוך שלא לשמה בא (אחר כך) לשמה. אבל העושה שלא לשמה, ר"ל שגם בהעשיה עצמה מכוון שלא לשמה, נוח לו שלא נברא כו':
ובזה יובן מה שכתבה התורה יעודי עולם הזה ולא עולם הבא. ועוד, וכי רשאי לעשות על מנת לקבל פרס. אבל הענין על דרך שכתב העיקרים במאמר הרביעי (פ"מ) כי הנפש אינה צריכה לכך, כי בלאו הכי רצונה לעבוד את בוראה, אלא שהגוף מונע ומעכב, ולזה כתבה התורה שכר עולם הזה כדי שגם הגוף יסכים על העבודה, עי"ש. וזהו ענין להסיר המונע, וממילא כשעובד אנן סהדי שעובד באמת לשם שמים, והבן: וזהו שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים, חשבתי דרכי מתן שכרן של מצות וכו', ואחר כך ואשיבה רגלי אל עדותיך, ר"ל שבשעת העבודה אין הכוונה על מנת לקבל פרס, אלא אל עדותיך דייקא. ואומר המדרש ליישב קושית המפורשים על מה שכתבה התורה השכר, דזהו אינו רק להסיר המונע טרם יכנס אל העבודה, וזהו אם בחקתי תלכו וגו', כשמתחיל ללכת בדרכי התורה, בתחלה צריך לחשוב משכר ועונש, אבל בשעת העבודה ודאי כוונתו זכה לשם שמים ועשיתם אותם דייקא. ועיין מה שכתבתי בענין זה עוד בפרשת (תרומה) [תשא (ד"ה אבל)ן ובפרשת ראה (ד"ה והנראה) בסיעתא דשמיא: עוד נראה לי בזה, כי בקרא גופיה יש להבין מה שהודיע שכרן של המצות בעולם הזה, הכי מותר על מנת לקבל פרס. אבל הענין לדעתי על פי מה שפירשתי בפרשת יתרו (שמות יט, ג-ו) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגו'. ביאור הדברים, כי יש מצות שאין בהן טעם והנאה גופניות, ונקל לעשותן לשם ה', ויש מצות שיש בהן הנאת הגוף, וזה עבודה קשה לעשותם לשם ה' לבלי להתכוון לשם הנאתו. וכמו כן אם לא הודיעה התורה מתן שכרן של מצות בעולם הזה היה נקל לעשותם לשם ה' שלא להנאת עצמו, אבל אחר שהודיעה התורה מתן שכרן בעולם הזה, ויש בעשותם הנאה גופניות בקבול שכר עולם הזה, ועם כל זה נצטוינו לבלי לעשותן על מנת לקבל פרס כי אם לשם ה', וזהו עבודה קשה. אולם היינו לבני עליה המכונים בשם ישראל, היודעים רבונם וקונם וחפצים עשות רצונו בלי התערב הנאת עצמם, אבל המוני עם המכונים בשם יעקב, מי יתן שישמרו ויעשו על כל פנים מכח שכר ועונש, והם בשמעם מתן שכרן של מצות ישמחו ויעלוזו בו, ואמירה רכה היא להם. לא כן בעלי דעה והשכל, בשמיעם מתן שכרן הוא אצלם דברים קשים כגידין, כי על ידי זה צריכין לשבור עצמותם ותאות אדם המוטבע עשות דבר להנאתו, והם לא כן רוצים כי אם למען עשות רצון קונם ויוצרם. וזהו שנאמר "כה תאמר" (אמירה רכה) לבית "יעקב" (המוני עם), "ותגיד" (קשה כגידין) לבני "ישראל", והוא מה שאמר להם שכרן אם שמוע תשמעו וגו' והייתם לי סגולה וגו' ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה "הדברים" אשר "תדבר" (שהוא לשון קשה) אל בני "ישראל" דייקא:
נמצינו למדין, כוונת התורה להודיע לבני אדם שכרן ועונשן של מצות בעולם הזה על דרך קול ה' בכח (תהלים כט, ד), לפי כחו של כל אחד ואחד (ש"ר ה, ט). היינו להמוני עם למען ישמעו ויראו, ולבני עליה להגדיל עבודתם ביתר שאת ויתר עז לבלי להתכוון להנאתם ושכרן, כי אם עשות נחת רוח ליוצרם ברוך הוא וברוך שמו. וזהו שאמר דוד (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי, מתן שכרן של המצות והפסדן של עבירות (ויק"ר לה, א). ולא מפני כך עשיתי, כי אם ואשיבה רגלי אל "עדותיך" דייקא: עוד שם, חשבתי מה שכתבת בתורה אם בחקתי תלכו וגו', ומה כתיב תמן ונתתי שלום בארץ. ואם לא תשמעו לי (כו, יד), מה כתיב תמן ויספתי ליסרה אתכם [ויק"ר לה' א]. ויש להבין מאי שנא דנקט ונתתי שלום, ויספתי ליסרה אתכם, יותר משאר ברכות וקללות. ועיין ביפה תואר:
והנראה לי, בהקדם לפרש ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני הוי"ה (לעיל יה, ה), דמה זה שאמר אשר יעשה וגו' וחי בהם, פירש רש"י בעולם הבא כו', ובגמרא (יומא פה ע"ב) דרשינן ולא שימות בהן, משמע וחי בהם בעולם הזה. ויבואר על פי מה שאמרו בברכות פרק כיצד מברכין דף ל"ה (ע"ב) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, ובאין עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמם, כמו שנאמר (דברים יא, יד) ואספת דגנך. וכתבו התוספות (ד"ה כאן בזמן) דאיירי בעושים ואין עושים, מדקאמר התם לעיל ואספת דגנך מיירי בעושים, ולקחתי דגני (הושע ב, יא) באין עושים, עי"ש. וביאר דבריהם הפרשת דרכים דרוש כ"א, על פי דאיתא התם דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר, דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות כדי לפוטרן ממעשר. והיינו עושים רצונו שלא לאכול שאינו מעושר, ואינם עושים רצונו, שבודאי רצונו שיביאו עצמם לידי חיוב ויקיימו מצות מעשר בפועל ממש, כדמוכח מהא דקאמר מלאכא לרב קטינא במנחות דף מ"א (ע"א) טצדקי למיפטר נפשך מציצית דבעידן ריתחא ענשינן על זה, עי"ש:
וכבר העלו המפורשים דעל גוף המצוה שכרו בעולם הבא ואסור על מנת לקבל פרס, אבל על מה שמביא עצמו לידי חיוב שרי על מנת לקבל פרס (כמו שכתב מהרש"א בחדושי אגדות (סוטה יד. ד"ה וא"ל) דמהאי טעמא אמר הקב"ה למשה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר), ושכרו מיד בעולם הזה, וגוף הקרן של המצוה עצמו לעולם הבא. וזה שהזהיר ואמר ושמרתם את חקותי וגו', ולא שמירה בלבד שלא לעבור עליהם, כי אם להביא עצמו לידי חיוב אשר יעשה אותם האדם (במעשה ממש), וחי בהם (בעולם הזה על מה שעושה יותר משורת הדין), אני ה' נאמן לשלם שכר גוף המצוה לעולם הבא: ועל פי זה סרה מהר הקושיא שהקשו על מה שכתבה התורה שכר עולם הזה דייקא, ותו וכי מותר לעשות על מנת לקבל פרס. ולמה שכתבתי ניחא, דעל גוף המצוה שכרו לעולם הבא עין לא ראתה, אבל התורה הורה לנו להביא עצמו לידי חיוב עשיה, שזה יותר משורת הדין, ועל זה יש שכר עולם הזה ומותר על מנת לקבל פרס. וזהו שנאמר אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו, לא רק לבלי לעבור, כי אם ועשיתם אותם (בפועל), ונתתי גשמיכם בעתם. וראיה לזה דבהכי איירי, מדגמר ואמר ונתתי שלום בארץ, דשלום אינו בא כי אם על ידי שנושא פנים, כדכתיב (במדבר ו, כו) ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום, ונשיאות פנים אינו בא כי אם על ידי שעושה יותר מהחיוב, כמאמר חז"ל (ברכות כ ע"ב) שאמר הקב"ה איך לא אשא פנים לישראל שאני כתבתי (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים לברך על כזית וכביצה. והיינו דכתיב ואם לא תשמעו וגו' ויספתי ליסרה אתכם, כלומר על מה שעשיתם טצדקי למיפטר ממצות, דבלאו עידן ריתחא לא ענשינן, ובעידן ריתחא אוסיף ליסרה גם על כי האי גוונא, כדאיתא במנחות הנ"ל:
וזהו שאמר דוד (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי, שיש לפני דרך להתחייב, או טצדקי למיפטר, ואשיבה רגלי אל עדותיך, על דרך דורות הראשונים שהיו מכניסין כו' להתחייב. ומהיכן יליף זה, לזה אמר המדרש חשבתי דרכי מה שנאמר בתורה אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי שלום בארץ, ששלום בא על מה שמדקדק ועושה יותר משורת הדין, ואם לא תשמעו וגו' ויספתי ליסרה גם על זה, מזה למדתי להשיב רגלי (להתחייב) אל עדותיך. וזה פירוש נאה:
עוד יתבאר המדרש הדא הוא דכתיב (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי וגו' [ויק"ר לה, א]. לא אמר ושבתי רגלי, כי אם ואשיבה, לשון עתיד. גם להבין מדוע כתבה התורה שכר עולם הזה ולא של עולם הבא:
והענין לדעתי על פי מה שכתב בפרשת דרכים דרוש ד' לפרש לא הביט און ביעקב וגו' (במדבר כג, כא-כב), ואיתא במדרש (תנחומא בלק יד) אינו מסתכל בעבירות שבהם, אלא במצות, שנאמר ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו. כי מצינו בישמעאל (ש"ר ג, ב) שאמרו מלאכי השרת מי שעתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו הבאר, אמר הקב"ה איני דן אלא לפי מעשיו של אותה שעה, וכמו כן מצינו (שם) בהא דכתיב (שמות ג, ז-ח) ראה ראיתי, זו ראיית העגל, ואף על פי כן וארד להצילו. ויש לדקדק על זה ממה שמצינו (ש"ר ג, ד) שאמר משה להקב"ה באיזה זכות אוציאם, אמר לו בזכות שעתידין לקבל את התורה, שנאמר (שם, יב) בהוציאך וגו' תעבדון את האלקים. ועל כרחך צריך לומר שהקב"ה מרחם על בריותיו ומנהיג עולמו בחסד, שאם עתידין להיות צדיקים הוא מסתכל בעתיד ומקדים להטיב עמהם בגלל העתיד להיות, אך לא להרע בשביל העתידים לחטוא. וזהו שנאמר לא הביט און ביעקב וגו', אינו מסתכל בעבירות העתיד, כי אם ה' אלקיו עמו וגו' להטיב להם בשביל שעתידים להיות צדיקים, וראיה לזה אל מוציאם ממצרים, ע"כ דבריו. והארכתי בזה בדרוש לראש השנה (ייטב פנים, אבני זכרון אות לא):
וזה שהודיע הכתוב כאן חסדי המקום, אם בחקתי תלכו (לעתיד) ואת מצותי "תשמרו" וגו' (לעתיד), ונתתי גשמיכם וגו', קודם העשיה. וזה יתכן בשכר עולם הזה, אבל שכר עולם הבא, היום לעשותן ומחר לקבל שכרן (עירובין כב. ע"פ דברים ז, יא), והבן. ואם לא תשמעו וגו' ואם בחקותי תמאסו וגו' להפרכם את בריתי, (אז) אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי וגו', לא מקודם:
וזהו שאמר דוד מרוב ענותנותו (תהלים קיט, נח-נט) חליתי פניך וגו' חנני (מתנת חנם) כאמרתך, כי הלא חשבתי דרכי מה אני ומה צדקתי למצוא חן בעיניך, כי אם למען "ואשיבה" רגלי (לעתיד) אל עדותיך. ומהיכן יליף כי הקב"ה מצרף העתיד לטוב, על זה גמר אומר המדרש אמר דוד חשבתי "מתן" שכרן של מצות, דקדק לומר מתן, על מה שנותן שכר קודם העשיה, שזה בתורת מתנה וחסד, לא משורת הדין (והפסדן של עבירות, שהפסדן מהדין) אחר העשיה. לכך אמר חנני כאמרתך וגו' "ואשיבה" (לעתיד) רגלי וגו'. והיינו דכתיב עוד שם במדרש (ויק"ר לה, ב) אם בחקותי תלכו, הדא הוא דכתיב (משלי ח, לב) ועתה בנים שמעו לי ואשרי דרכי "ישמרו", מהיום והלאה, שהרי מהכא שמעינן שהקב"ה גומל טוב על העתיד, כדאמרן: עוד יתבאר אם בחקתי תלכו וגו' [כו, ג-ד] הדא הוא דכתיב (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי וגו' [ויק"ר לה, א]. על פי מה שכתב בספר נועם מגדים (פר' אחרי ד"ה א"י ושמרתם) לפרש ושמרתם את חקותי וגו' (לעיל יח, ה), כי אמרו חז"ל (שבת כג.) על מצות דרבנן היכן צונו, מ'לא תסור (דברים יז, יא), ולכן אנו אומרים על מצות מדברי סופרים וצונו. וכבר כתב השבט מישראל (א ע"ב סב) אף דשכר מצוה גופה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט ע"ב), אמנם סייגים וגדרים ותקנות חכמים או שאדם עושה לעצמו משמרת, שכרן בעולם הזה. וזהו שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר "יעשה" אותם "האדם" (איזה גדר וסייג) וחי בהם, בעולם הזה, ע"כ דבריו: ובזה פירשתי מה שאמר השי"ת ליצחק (בראשית כו, ד"ה) ונתתי לזרעך את כל הארצות האל וגו' עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי, פירש רש"י גזרות ותקנות חכמים וסייג לתורה, והארכתי בזה במקום אחר (פר' בא ד"ה ביאור). וזהו שנאמר אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו, שתעשו משמרת למצותי, "ועשיתם" אתם, קרי ביה אתם, כמו שכתוב שם במדרש להלן (ויק"ר לה, ז) שתעשו בעצמיכם את המצות ההם, על זה ונתתי גשמיכם בעתם שכר עולם הזה, כאמור:
והנה, אותן גזרות וגדרים שגדרו חכמים מכונים בשם רגלים לתורה, כי הם תמכין דאורייתא, והם המעמידים אותן מצות שבתורה, כי אלמלא הא לא קיים הא. וזהו שאמר דוד חשבתי דרכי ואשיבה "רגלי" (הם המשמרת למשמרת) אל עדותיך, אמר דוד חשבתי מתן שכרן של מצות וכו', והנם על הגדרים והסייגים כנזכר לעיל. וזהו שאמר (ויק"ר לה' ב) הדא הוא דכתיב (משלי ח, לב) ועתה בנים שמעו לי, על דרך (שמות כד, ז) נעשה ונשמע, שפירש הזוהר נעשה תורה שבכתב, ונשמע מדברי סופרים. ואשרי דרכי ישמרו, שיעשו משמרת לתורה, שעל זה הקב"ה משלם שכרן בעולם הזה תיכף, כאמור. וזהו שאמר במדרש להלן (שם, ז) אם שמרתם את התורה, כלומר שעשיתם להתורה משמרת, כאלו אתם עשיתם אותם, כי הוא בכלל מצותי, מ"לא תסור, כאמור: עוד שם במדרש (ויק"ר לה, א) אם זכיתם הריני הופך לכם קללות לברכות. ושם להלן (שם, ו) תני בשם רבי שמעון בן יוחאי הככר והמקל ירדו מכורכין מן השמים. נתבאר יפה בפרשת מצורע (ד"ה נראה וד"ה ובזה), עי"ש:
ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו [כו, ח]. במסורה רבבה ד', דין, ושנים יניסו רבבה (דברים לב, ל), אחותנו את היי לאלפי רבבה (בראשית כד, ס), רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז, ז):
יתבאר על פי מה שכתב מוזלה"ה (ישמח משה, פר' תולדות ד"ה ויהי יצחק) לפרש רני עקרה לא ילדה (ישעיה נד, א), אמרו ז"ל (ברכות י.) דלא ילדה בנים לגיהנם כוותיכו, על פי דברי המפורשים דלכך היו אמותינו עקרות משום דלפי הטבע רוב בנים הולכים אחר אחי האם (בבא בתרא קי.), וזה שאמר לבן אחותנו את, לכך היי לאלפי רבבה, שיהיו כמוהו. ולכך לא הולידו בטבע, רק על פי נס, ושוב לא שייך הולכים אחר אחי האם. וזהו שאמרו רני "עקרה" לא ילדה, בנים לגיהנם כוותיכו דייקא, ע"כ דבריו:
וזאת תורת המסורה, שאמר ומאה מכם רבבה ירדופו, ושמא תאמר איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה, וכמו כן תקשה איך מאה רבבה ירדופו, על זה אמר תדע שכל ענין ישראל הוא למעלה מהטבע, כי הלא לבן אמר אחותנו את (לכך) היי לאלפי רבבה, שסבור היה שיהיו כמוהו כמו שהוא על פי הטבע, ועם כל זה רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים, קשוטי מצות ומעשים טובים, היינו שהיו צדיקים, ועל כרחך היינו משום שהיתה לידתם שלא על פי הטבע, אם כן על העמוסים מבטן למעלה מהטבע אין להפליא אם מאה מהם רבבה ירדופו:
עוד ביאור על המסורה הנ"ל, על פי מה שכתב רש"י וכי כך הוא החשבון והלא הוה ליה למימר ומאה מכם שני אלפים ירדופו, אלא אינן דומין מועטין העושים את התורה למרובין כו'. והטעם פשוט, על דרך משל כשאדם יחיד עושה כתר ועטרה למלך אינו עושה רק ממין שיש לו, אבל רבים העושים, זה יש לו כסף ולזה זהב ולזה אבנים טובות ומרגליות ולזה תכשיט יקר, ומכל אלו בצירוף כשעושין כתר הוא כלול מכמה מיני תכשיטין, כליל תפארת בראשו של מלך. והנמשל מובן, כשאדם יחיד עובד לבדו עושה כתר למלך מלכי המלכים יתברך רק ממדרגתו ובחינתו. אבל רבים, זה עובד מיראה וזה מאהבה, וזה יש לו מדה זו לטובה וזה מדה אחרת לטובה, וכשעושין מזה כתר נעשה תכשיט כלול מכמה תכשיטין. וזהו שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך שכל אחד נצמח לבדו, כדכתיב (בראשית א, יב) ותוצא הארץ דשא וגו' למינהו, עיין שם ברש"י ובגמרא חולין דף ס' (ע"א), עם כל זה ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים, היינו בעדי הכלול מכמה עדיים, ועל זה אמרו חז"ל (סוטה יא ע"ב) אל תקרי עדי עדיים אלא עדרים עדרים, שהם מתפללים יחד עדרים עדרים, אז נעשה תכשיט מכל מיני תכשיטין. וזהו שנאמר אחר זה ואראך והנה עתך עת דודים, שיש לכם אהבה ורעות ודודים, ולכך ואפרש כנפי עליך ואכסה ערותך, כי חבור עצבים אפרים הנה לו (הושע ד, יז) כידוע (ב"ר לח, ו):
וזה עצמו הטעם כי ומאה מכם רבבה ירדופו, על דרך המדרש תנחומא פרשת נצבים (סי' א) משל לאגודה של קנים כו', עי"ש. והנה מאה מכם הם בלב אחד ואגודה של קנים יחד, על דרך שפירש רש"י בפרשת ויגש (בראשית מו, כו) דלכך ביעקב אף שהיו שבעים הכתוב קורא אותן (שמות א, ה) "נפש", לשון יחיד, ולכך מתגברים על רבבה, כי הם מעלמא דפרודא, יתפרדו כל פועלי און, וכדכתיב גבי עשו (בראשית לו, ו) נפשות ביתו אף שהיו רק שש נפשות, כמבואר שם ברש"י, לכן ונפלו איביכם לפניכם וגו': וזה ענין המסורה, דקאמר ומאה מכם רבבה ירדופו, ועל זה תקשה ושנים יניסו (ר"ל, שראוי לומר שני אלפים ירדופו, והוא אמר) רבבה, וכן על זה רומז הכתוב את היי לאלפי רבבה, ר"ל במקום שראוי לומר שני אלפים תרדוף רבבה, והוא קושיית רש"י. ועל זה אמר הטעם כי רבבה כצמח השדה וגו' ותבאי בעדי עדיים, תכשיט הכלול מכל תכשיטין, היינו שעושים את התורה ברבים כפירוש רש"י, לכך ומאה מכם רבבה ירדופו. ה' יטע בלבנו שלום, אמן כן יהי רצון:
או יאמר רבבה כצמח השדה נתתיך וגו' (יחזקאל טז, ז), על פי מה שפירשתי למעלה בפרשת תזריע (ד"ה מזה) ה' רעי וגו' בנאות דשא ירביצני (תהלים כג, א-ב), על פי מה שאמרו חז"ל (חולין ס ע"ב) על הפסוק (בראשית יא, יב) ותוצא הארץ דשא וגו' למינהו, שנשאו דשאים קל וחומר בעצמן מאילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא נאמר (שס, יא) למינו, אנו על אחת כמה וכמה. והיינו בנאות דשא (שיצאו כל אחד למינהו ולא נתערבו בשאר מינים) ירביצני, שלא להשיג גבול חברי, אז על מי מנוחות ינהלני, עי"ש. ויבטח בשם ה' וישיען באלהיו כי יפרנס אותו משל עצמו מבלעדי של חברו, כהא דאיתא במדרש רבה (ויק"ר טו, ג) ובתנחומא שם (תזריע ו) מי פלג לשטף תעלה (איוב לח, כה), אית אתרין שקורין לשערא שיטפא, מעשה באחד שהיה אומר אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקב"ה מעין בפני עצמו, אמרה לו אשתו ומה אם כל שער ושער ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו, אתה לא כל שכן שיזמין לך הקב"ה פרנסה, ע"כ דבריהם, ועיין מה שכתבתי בזה במקומו:
וזהו שאמרה המסורה, ומאה מכם רבבה ירדופו, ושנים יניסו רבבה, מחמת שישראל הם למעלה מהטבע, כדמוכח מקרא אחותנו את היי לאלפי רבבה כנזכר לעיל אימתי בזמן שיהיה שלום ואחדות ביניכם, כמו שאמרו אלמלא היו ישראל באגודה אחת אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהן. ואימתי יהיה שלום, בזמן שאין בריה צרה בחברתה, ואין אחד נכנס לתחומא דלאו דיליה. וזה שאמר אימתי יניסו רבבה (בזמן) כצמח השדה נתתיך, שאין אחד נכנס לגדר חברו, אז ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים ממש, תכשיטי כסף וזהב, כי כלי ההשפעה המכונה שדים, נכונו, (והראיה) ושערך צמח, שלכל אחד ואחד מעין בפני עצמו. אולם ואת, בזמן שאתה לעצמך חלוק לבך, אז ערום ועריה, כי מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות, ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום (עוקצין פ"ג מי"ב):
במדרש, אמר רבי שמעון בן יוחאי כשס שהנדרים בבל יחל ובל תאחר כך בערכין, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר (כז, ב) איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' [ויק"ר לז, א]. והוא צריך ביאור. גם אומרו מזהיר את ישראל "ואומר", כפל לשון: והנראה לי, כי אמרו חז"ל פרק קמא דנדרים (ח.) מנין שנשבעין לקיים את המצוה, שנאמר (תהלים קיט, קו) נשבעתי ואקיימה וגו', וקא משמע לן דשרי ליה לאינש לזרוזי נפשיה. ולכאורה קשה, הא אם ידור או ישבע על דבר מצוה, מורה שאינו מושבע ועומד עליו מהר סיני, וכשעשה המצוה ההוא, לא מפני שהוא מצוה עליה מהקב"ה עושה, כי אם מפני נדרו, והרי זה פוגם בגוף המצוה, וכבר עמד על זה הבעל עקידה (שער צט). והנראה לי על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל סוף פרק ב' מגרושין (ה"כ) בטעם שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני לענין גרושין (יבמות קו.) (וכמו כן קיימא לן (ערכין כא.) לענין קרבנות), ולמה לא בטל הגט שהרי הוא אנוס. ותירץ שאין אומרים אנוס אלא למי שהוא נלחץ לעשות דבר שאינו מחויב מהתורה, אבל מי שתקפו יצר הרע לבטל מצוה זו או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה הדבר שחייב לעשותו או נתרחק מדבר האסור, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה ויצרו תקפו, וכיון שהוכה עד שתשש כח יצרו ואומר רוצה אני, כבר גירש לרצונו, עי"ש. וכן הכי נמי הענין, כשאדם רואה שיצרו תקפו ומונעו מעשות מצוה או מהתרחק מעבירה, ואין בידו להתגבר, על כן נודר ונשבע לקיים המצוה ההוא או להתרחק מעבירה, וכיון שכן, הוא מוכרח על ידי הנדר והשבועה, וזה מונע את היצר הרע המונעו ומעכבו, ושוב כשעושה המצוה ההוא או מתרחק מן העבירה אנן סהדי כי בלב שלם הוא עושה לקיים רצון בוראו המצוה על הדבר ההוא, והנדר או השבועה היה רק להסיר המונע והמעכב. וזה נכון:
וזהו יכאמר פה על דרך רמז מוסר, איש כי "יפליא" (עצה נפלאה) נדר "בערכך", לפי מה שתעריך את עצמך מה שצריך לנדר או לישבע לקיים המצוה או להתרחק מן העבירה. ואין זה אנוס על ידי הנדר, ואונסא לאו כלום הוא, כי הלא נפשות (הרצונות של אדם) לה' המה, ורצונו לעשות רצונו, והנדר אינו רק להסיר המונע, ושוב רצונו כרצון ה', וכאמור. וזהו שנאמר בערכך דייקא, כפל הכ"ף, ועיין רש"י, ולמה שכתבתי ניחא:
וזהו שאמרו בגמרא ראש השנה פרק א' (ד.) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, לא אמרו הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בני כו', כי אם האומר שנודר הסלע לצדקה בשביל שיחיה בנו, דשרי לנדור לזרוזי נפשיה להסיר המונע, ואחר כך כשנותנו ודאי לשם ה' נותנו. ותו לא קשה מה שהקשו תוספות (שם ד"ה בשביל) מהא דאמרו (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, דהתם ר"ל בשעת שימוש ועבודה על מנת לקבל פרס אסור, כי אם בשעת שאומר ונודר שרי על מנת לקבל פרס, לזרוזי נפשיה להסיר המונע, כאמור. ומה ימתקו כדבש דברי הגמרא (ראש השנה שם) כאן בישראל כאן באומות העולם, ביאורו על פי מה שנאמר ביונה ב' (ט"י) משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו (שאינם מקיימים נדרם) ואני וגו' אשר נדרתי אשלמה, על כן בישראל המקיים נדרו שרי שינדור לצדקה על מנת שיחיה בנו, לזרוזי נפשיה להסיר המונע, כי בודאי יקיים דבורו, וכשיעשה אחר שהוסר המונע יעשנו לשם ה'. מה שאין כן באומות העולם, שאינו מקיים נדרו, מאמרו הוא לשוא ולבטלה, כי אין זה כפיה כלל כי איננו מקיים נדרו, ואינו בבל יחל ובל תאחר, ולא יוסר המונע כלל. ועיין מה שכתבתי לעיל בריש הפרשה פירושו של מוזלה"ה (ישמח משה, ר"פ במדבר ד"ה והנ"ל) על הגמרא הנ"ל על פי הרמב"ם הנ"ל: והן דברי המדרש, דקשיא ליה אומרו כי יפליא לשון הפלאה, וגם אומרו בערכך כפל הכ"ף. אלא ודאי שרומז לדברינו, שזה עצה נפלאה לנדור ולשבע לזרוזי נפשיה, שודאי יקיים מפני שמצוה בבל יחל ובל תאחר. וזהו שאמר כשם שהנדרים בבל יחל ובל תאחר כמו כן בערכין, וממילא מה שנודר ונשבע לקיים או להתרחק מעבירה לפי מה שמעריך נפשו, ודאי יקיים. לפיכך משה מזהיר את ישראל דייקא המקיימין נדרן לפי שמצווין ועומדים בבל יחל ובל תאחר, ואומר בלשון איש כי יפליא, עצה נפלאה, נדר בערכך דייקא. והטעם, שאין זה אונס, כי נפשות לה', כאמור למעלה. וכל זה בישראל, מה שאין כן באומות העולם, והבן:
במדרש איש כי יפליא נדר כו' [כז, ב] הדא הוא הכתיב (איוב לד, יא) כי פעל אדם ישלם לו וכארח איש ימצאנו, זה משה, דכתיב (שמות ב, יא) ויהי בימים ההם וגו' וירא בסבלותם, מה ראה, ראה משוי איש על אשה ומשוי גדול על קטן ומשוי בחור על זקן, וישב להם סבלותם בין איש לאשה כו', אמר לו הקב"ה חייך שאתה עתיד לפרש נדריהן בין איש לאשה ובין גדול לקטן ובין בחור לזקן, שנאמר בערכך נפשות לה' [ויק"ר לז, ב]. בהקדם להבין הפסוק עצמו על פי המבואר בכוונת הספירה (ח"ג כה. קול יעקב קצח.) כי בזעיר אנפין מאיר בו שם מ"ה במילוי אלפי"ן, ובגלות נסתלק האל"ף של מילוי וא"ו ונשאר ד"ם, וצריך להמשיך לו אות א' הרומז לאהי"ה, ואז נקרא "אדם", עי"ש. וזה שאמר הכתוב (לעיל יט, טז) לא תעמוד על "דם" רעך אני הוי"ה, והבן. וכן מפרש בספר תורת חיים על התורה (פר' קדושים ד"ה לא): והנה, איתא במדרש (זוהר נח ס.) על הפסוק (תהלים קיב, ה) טוב איש חונן ומלוה, אין איש אלא הקב"ה, שנאמר (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה. הכוונה, כי הוא המשפיע לכל, על כן נקרא איש, זכר ומשפיע. אבל לפעמים כתיב (דברים לב, יח) צור ילדך תשי, כי מתישים כהו (ויק"ר כג, יב) לבלי להשפיע למטה, ואז אינו נקרא איש. וזהו שנאמר כי פועל אדם, שפועל לחבר הא' אל זעיר אנפין לקרוא אדם, ישלם לו. וכארח (וכפי הדרך שפועל לעשותו כביכול) איש (משפיע) ימצאנו: עוד יתכן על פי מה שפירש מוזלה"ה אומרו (בראשית א, כו) נעשה אדם, על פי מה שכתב העיקרים (מאמר ג פ"ב) מפני מה ביצירת כל בעלי חיים נאמר (שם, כה) כי טוב ולמינהו, ולא ביצירת האדם, ולמה כל בעלי חיים זכר ונקבה בראם, ובאדם לא נברא הנקבה עמו תיכף. ותירץ, לפי שאין בבעלי חיים כי אם שלימות המציאות, ובעת מציאותם נשלמו, לכן נאמר כי טוב, ולזה נבראו זכר ונקבה והזכיר בהם למינהו, להורות כי עיקר שלימותו קיום המין, ואין יתרון לזכר על הנקבה. אבל באדם במציאותו והולדו לא נגמר שלימותו עד אשר יוציא כח שכלו מכח אל הפועל, לכך לא נאמר בו כי טוב כי לא נגמר טובו, ולכך לא נבראת עמו הנקבה ולא נאמר בו למינהו, להורות שאין ביצירתו כוונה לקיום המין בלבד, כי אם לקיום האיש, שאין הנקבה שוה בזה להזכר, כי הנקבה נבראת להיות לו לעזר למען יגיע הזכר אל שלימותו אשר הוא צריך להוציאו מכח אל הפועל, ע"כ דברי העיקרים. וזה שלא אמר אעשה אדם, כי באמת אינו בגדר אדם בעת בריאתו והולדו, רק בצירוף פעולת עצמו בבחירתו, על כן אמר נעשה אדם, כלומר אני והוא האדם עצמו על ידי שנינו יהיה אדם, כי ה' נותן לו הכנה, וחאדם בבחירתו מוציא עצמו מכח אל הפועל, ע"כ דברי מוזלה"ה (ישמה משה) בפרשת בראשית (יב ע"א ד"ה ועפי"ז) עי"ש. וידוע כי בהיותו קטן שאין לו דעת לא נקרא איש, כמו שאמרו (סנהדרין נב ע"ב) איש פרט לקטן, ואחר שקונה לעצמו דעת נקרא איש. וזהו שנאמר כי פועל אדם מה שפועל על ידי עצמו לקרוא אדם ישלם לו, וכארח איש ימצאנו, וכפי הדרך שפועל שנקרא איש בר דעת ימצאנו:
ושני הפירושים אלו עולים בקנה אחד, כי אם עשה עצמו אדם ואיש, כמו כן עושה בדוגמא עליונה, כמו שפירשו דע מה למעלה ממך (אבות פ"ב מ"א): ומתוך כך יובן שיש לפרש עוד על דרך פשוטו, כי ודאי אינו דומה עבודת איש המסובל בעול תורה ומצות, לאשה שפטורה ממצות עשה שהזמן גרמא (קידושין כט.) ולאו בת תורה (שם ע"ב) וכדומה. וכמו כן עבודת בחור שהוא בתוקפו וגבורתו, לעבודת זקן תש כח, הן לענין סור מרע והן לענין עשה טוב, והבן. וכתיב (תהלים כט, ד) קול ה' בכח (ואמרו חז"ל (ש"ר ה, ט) בכחו של כל אחד ואחד), וכמו כן לענין שילום שכר ועונש הוא נערך לפי ענין האדם והאיש ההוא, וכמו שכתב הבינה לעתים דרוש א' שכפי מזגו ולחותו של אדם כן תהיה נטייתו בטבע אל הטוב או להפכו, ואשר יתגבר לדרוך בדרך השלימות ולרחק את עצמו מן הפחיתות והתקומם נגד נטיית טבעו ומזגו, זה יוסיף להגדיל מעלתו, ושכרו כפול ומכופל, וכמו שפירשו אתה זוכר את כל המפעל הוא גוף הפעולה, וגם כל היצור (הוא ערך טבעו ומזגו) לא נכחד ממך (מוסף לר"ה, תפלת זכרונות). וזהו שנאמר כי פועל אדם (לפי מה שהוא בטבע מזגו) ישלם לו, (וכמו כן) וכארח איש (לפי ערכו) ימצאנו: והנה, האיש החכם המקבל עליו עול תורה ומצות לפי ערכו הראוי לו, פורקין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, שאינו ראוי לו. אבל הפורק ממנו עול תורה ומצות אשר ראוי לו לישא לפי ערכו, אם זכר או נקבה בחור או זקן, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ (אבות פ"ג מ"ה), משוי שאינו ראוי לו. וכאשר משה אדוננו ראה בסבלותם של כל אחד ואחד משוי שאינו ראוי לו לפי ערכו, והבין מפני שאינו נושא בעול תורה ומצות לפי ערכו, עמד וסדר ושם איש איש על עבודת הקודש ומשוי הראוי לו לפי ערכו, אם זכר או נקבה בחור או זקן, ובזה פרק מאתו משא שאינו ראוי לו. על כן שילם לו ה' כמדתו, שהוא יסדר להם ענין ערכין זכר ונקבה בחור וזקן. וזהו שנאמר בערכך דייקא נפשות לה', ואם כן מסולק דקדוקו של רש"י, והבן: אלה הטצות ונוי [כז, לד]. למען תהיין היריעות חוברות אחרית כראשית, נראה לי על דרך שפירש בתוספות חדשים (אבות פ"א מ"א) משה קבל תורה מסיני, שזכה משה שניתנה תורה על ידו, מענותנותו, שמטעם זה זכה ההר סיני שניתנה התורה עליו, כמאמרם ז"ל (מגילה כט.) על הפסוק (תהלים סח, יז) למה תרצדון הרים גבנונים, ע"כ דבריו. ומטעם זה עצמו זכו ישראל שתנתן התורה להם יותר מכל העמים, כדכתיב בהדיא (דברים ז, ז) לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט וגו', ואמרו חז"ל (חולין פט.) שאפילו בשעה שאני נותן לכם גדולה אתם ממעטים עצמיכם:
והנה, איתא במדרש רבה ריש ויקרא (א, ה) הלל אומר השפלתי היא הגבהתי וכו', את מוצא בשעה שנגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה היה משה מסתיר פניו וכו', בים עמד לו מן הצד וכו', בסיני עמד לו מן הצד, אמר לו (שמות כד, א) עלה אל ה' וכו', באהל מועד עמד לו מן הצד, אמר לו הקב"ה עד מתי אתה משפיל עצמך, אין השעה מצפה אלא לך. תדע לך, שמכולן לא קרא הדבור אלא למשה, שנאמר (לעיל א, א) ויקרא אל משה: ובזה נבא אל הביאור, אלה המצות אשר צוה ה' את משה (להיותו עניו), אל בני ישראל להיותם ממעטים עצמם, בהר סיני הנמוך. וכל כך גדלה ענותנותו של משה, עד שגם אחר שעמד מן הצד בהר סיני ואמר לו עלה, עודנו היה בשפלותו באהל מועד עד גדר ויקרא אל משה, שהוצרך הקב"ה לקרוא לו, ומהאי טעמא זכה לבא לבחינה זו שמכולן לא קרא אלא למשה. והיינו דכתיב בויקרא אל"ף זעירא, לומר ללמוד מזה מדת ענוה, ומאן דאיהו זעיר איהו רב (זוהר חיי קכב ע"ב), שהרי משה זכה לכל זה בשביל ענותנותו:
וזהו שנאמר להלן בריש במדבר (א, א-ב) וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו', כלומר בשביל שעשה משה עצמו כמדבר מופקר לכל, וכמו סיני הנמוך, וכדאיתא בגמרא נדרים דף נ"ה (ע"א) על הפסוק (שם כא, יח-יט) וממדבר מתנה, כיון שמשים עצמו כמדבר התורה ניתנה לו במתנה, וממתנה נחליאל ומנחליאל במות, שעולה לגדולה. ומפני זה עצמו לאמר, ר"ל ראוי לאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל, כלומר ראוים ישראל שניתנה להם התורה מכח מדת ענוה כמו שכתבתי לעיל, לתת להם הרמת ראש, כי הם ממעטים ומשפילים עצמם למשפחתם לבית אבותם, ר"ל הולכים בדרכי אבותם המעוטרים במדת ענוה כידוע, והמשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, כדאיתא התם (עירובין יג ע"ב): לאל גומר עלי אקרא, ואודה שמו כי עזרני להשלים ספר ויקרא. ישים בפי דבר, בספר במדבר:
סוף הספר