ייטב לב ויקרא· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת בהר
וידבר ה' אל משה בהר סיני וגו'. הקשה רש"י, מה ענין שמיטה אצל הר סיני. ושבתה הארץ "שבת" לה' [כה, א'ב]. פירש רש"י לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית. יש לומר בהקדם הנאמר להלן (כה, ו-ז) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך וגו' ולבהמתך ולחיה וגו', וקשה מהא דאמרינן בגמרא (גיטין סב.) אסור לטעום קודם שיתן לבהמתו, דכתיב (דברים יא, טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך, והדר ואכלת ושבעת, ולמה כאן כתיב לך והדר ולבהמתך. וכי האי גוונא הקשה המגן אברהם סימן קס"ז (סקי"ח) ממה שאמרה רבקה (בראשית כד, יח-יט) שתה וגו' גם לגמליך אשאב (וכמו כן קשה מדכתיב (במדבר כ, ח) והשקית את העדה ואת בעירם), ומחלק דלשתיה אדם קודם. וכאן כתיב לאכלה, והדרא קושיא לדוכתה. ומזה נראה דהעיקר כמו שתירץ היד אפרים שם (על המג"א שם) דהטעם דאסור לטעום קודם להבהמה משום דכל אדם אין להחזיק עצמו לצדיק, ואולי ניזון בזכות הבהמה, וכדאיתא במדרש (ב"ר לג, א) ולמדו מקרא דכתיב (תהלים לו, ז) אדם ובהמה תושיע ה'. ולפי זה יש לומר למה דקאמר בריש פרק כיצד מברכין (ברכות לה ע"ב) דבעושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, והא דכתיב ואספת דגנך, באין עושין רצונו של מקום, ואם כן הכי קאמר, ונתתי עשב בשדך לבהמתך ובזכות זה גם אתה ואכלת ושבעת, ולכן כיון שאוכל בזכות הבהמה, ראוי להקדימה תחלה. וזה שייך דוקא במקום הנהוג על פי הטבע, אבל אם הוא דרך נס אין סברא שהנס יהיה בזכות הבהמה, כי אם בשביל האדם, על כן האדם קודם, ע"כ דבריו:
ואם כן, כאן שנאמר להלן (כה, כ-כא) וכי תאמרו וגו' הן לא נזרע ולא נאסף וגו' וצויתי את ברכתי וגו' ועשת את התבואה לשלש השנים וגו', והיינו נס בזכות האדם השובת בשנה השביעית, שפיר כתיב תחלה אכילת האדם, ואחר כך לבהמה. וזהו שנאמר והיתה שבת הארץ "לכם" לאכלה, ר"ל שביתת הארץ לכם בזכותכם לאכלה, על כן תחלה לך ולעבדך, אחר זה ולבהמתך ולחיה וגו' תהיה כל תבואתה לאכול, כלומר אפילו לענין אכילה אדם קודם:
והרי זה הענין שבת הארץ בשנה השביעית וברכתו, כמו שנאמר בשבת (בראשית ב, ג) ויברך אלקים את יום השביעי, ואיתא בזוהר (יתרו פח.) כיון דלא משתכח ביה מזונא מה ברכתא אשתכח ביה, אלא הכי תאנא כל ברכאן וכו' ביומא שביעאה תליין וכו', כמו כן כל הברכה של השלש שנים בשנה השביעית תליא, בזכות השביתה. וזהו שנאמר ושבתה הארץ "שבת" לה', כשם שנאמר בשבת בראשית ויברך וגו', כמו כן כאן וצויתי את ברכתי וגו':
והנה, ההנהגה של ישראל הוא בתמידות חוץ לטבע, כי אם בדרך נס אם ישמרו חקי התורה. וענין זה התחיל מעת שקבלו ישראל את התורה בהר סיני, כי התורה קדמה לעולם (פסחים נד.), היינו למעלה מהזמן והטבע, והיינו דכתיב שם (שמות יט, ה) ועתה אם שמוע תשמעו וגו' והייתם לי "סגלה" וגו'. וזהו שנאמר וידבר ה' וגו' בהר סיני וגו' ושבתה הארץ שבת לה', ונאמר להלן והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך וגו' ולבהמתך, שזה ענין נס מיעודי התורה הנאמר בהר סיני:
וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר וגו' כי תבואו וגו' ושבתה הארץ וגו' [כה, א"ב] . עיין רש"י הקשה מה ענין שמיטה אצל הר סיני. ונראה לי, דהנה כתיב להלן (כה, יד) וכי תמכרו וגו' או קנה וגו' אל תונו איש את אחיו, ולהלן כתיב (כה, יז) ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך וגו', ואמרו חז"ל (בבא מציעא נח ע"ב) אל תונו זו אונאת ממון, ולא תונו הזהיר על אונאת דברים, לכך נאמר בו ויראת, והובא ברש"י. אבל דעת המדרש (ויק"ר לג, ד) דאל תונו באונאת דברים, ולא תונו באונאת ממון, כמו שכתב היפה תואר (לג, א ד"ה לפיכך). והראב"ע (כה, טז) כתב, ולא תונו איש את עמיתו, אזהרה למוכר, והראשון לקונה. וכן יראה ממה שכתבו בבעל הטורים ובלקוטי תורה (ר"פ בהר) אי'ש א'ת עמית'ו וירא'ת סופי תיבות שתו"ת, לומר לך שאונאה עד שתות, הרי דמיירי באונאת ממון. ולפירוש זה צריך להבין אומרו על זה ויראת, מדוע תלה יראה במצוה זו:
וראיתי בספר אהל יעקב (פר' בהר, עה"פ ולא תונו ד"ה וזהו) מפרש הענין, כי עינינו רואות כי הבן מוכרח לשמוע מוסר אביו וירא מלפניו מפני צרכו אליו שהוא מספיק לו מחסורו, אבל רוב בני עניים המחזירים על הפתחים אינם שומעים לקול אביהם, כי אין מתפרנסים מיד אביהם, על כן אין מוראו עליהם. ובזה פירש (דברים כא, יט-כ) ותפשו בו אביו ואמו וגו' שעליהם להדריך בנם בדרך ישרה, ואמרו וגו' בננו זה סורר ומורה, כלומר באין ספק יהיה כך, (כי גם אם) איננו שומע בקולנו (עם כל זה הוא) זולל וסובא, כי יש יכולת בידו למלאות מחסורו שלא מדעתנו, ואם כן אינו ירא מפנינו, ויהיה פרא אדם באין יראה ומוסר, ועל כן ראוי לדונו על שם סופו. וממנו נקח לענין שלפנינו, שמי שנושא ונותן שלא באמונה כי אם בגזלה וגנבה ואונאה וכדומה, הרי הוא אומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, שלא ברצון הבורא יתברך, ואין מוראו עליו. אבל מי שמשא ומתן שלו באמונה בדרך התורה, ושומר את עצמו מגזל וגנבה ואונאה וכדומה, ויודע שהקב"ה הוא הממציא לו פרנסתו בהיתר ולא באיסור, הרי הוא צריך אליו יתברך וירא מלפניו. וזהו שנאמר (תהלים קכה, א-ד) אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל וגו' ביגיעה בהיתר, הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', כלומר זה מביאו להיות ירא ה'. וזהו שנאמר ולא תונו וגו' ויראת מאלהיך כי אני ה' אלהיכם, הזן ומפרנס אתכם, ע"כ דבריו. והוא ענין אמיתי. וזה עצמו שנאמר להלן (כה, לו) אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך:
ואני מוסיף ואומר כי יותר מזה מצות שמיטה ויובל מביא לידי יראת שמים, שהרי כתיב (כה, כ-כא) וכי תאמרו מה נאכל וגו' וצויתי את ברכתי וגו', אם כן בזה ודאי אדם יודע שצריך אליו יתברך, ועל ידי זה ירא מלפניו, ואם כן האי ויראת קאי גם אלמעלה שאמר מצות שמיטה ויובל ואונאה, והבן:
ומצינו במעמד הר סיני נאמר (שמות כ, טו-יז) וכל העם רואים את הקולות וגו' ויאמר משה וגו' כי לבעבור נסות אתכם וגו', ופירש הרמב"ן (שם, יז) (מלשון (שמואל-א יז, לט) לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי) כלומר לבעבור הרגיל אתכם בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, היינו לבלתי תפרדו מיראתו יתברך, ע"כ דבריו. ומעתה נאמר שכמו כן בא במצות שמיטה ויובל ובמצות אונאה ורבית הנאמר בפרשה זו, להרגילם במדת יראה לבל יפרדו ממנה, כמו שהרגילם בזה בהר סיני. וזהו שנאמר וידבר ה' אל משה בהר סיני (דייקא) לאמר, מצות שמיטה ויובל ומה שנאמר להלן כי תבאו ושבתה, וכי תאמרו מה נאכל וצויתי את ברכתי, וגם ולא תונו ואל תקח מאתו נשך, וכל זה למען להרגילם ביראתו, כמו שעשה במעמד הר סיני:
וזה שנאמר (דברים יד, כב) עשר תעשר ואמרו חז"ל (שבת קיט.) עשר בשביל שתתעשר, וכתיב בתריה (יד, כג) למען תלמד ליראה וגו'. כלומר שתדע שמידו הכל ועל כן צוך לעשר, ובזכות זה תתעשר, ומכח זה תדע שאתה צריך אליו יתברך ומידו תתעשר, וזה ילמוד אותך לירא מלפניו, כאמור. וזה שאמר הנביא ישעיה ל"ג (ו) והיה אמונת עתיך חוסן ישועת חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו, פירש רש"י, והיה לך לחוסן ישועות ולחכמה ודעת את אשר תאמין לבוראך עתים שקבע לך לתרומות ולמעשרות בעת הפרשתן, ללקט שכחה ופאה בעתם, לקיים שמטין ויובלות בעתם, ע"כ דבריו. ועל זה אמר יראת ה' היא אוצרו, כלומר שמה שתאמין לבוראך שממנו הכל ואתה שומע בקולו לעשות דבר בעתו, זה היא אוצרו של יראת ה', שמכח זה שאתה מאמין שממנו הכל ואתה צריך לו, על כרחך תירא מלפניו, כאמור:
עוד יש לומר, דהא כתיב להלן (כה, כ-כא) וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' וצויתי את ברכתי וגו', וכבר נודע כי אין הברכה שורה אלא במקום ששכינה שורה, וכדכתיב (שמות כ, כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, ומתרגם בכל אתר די אשרי שכנתי לתמן אשלח ברכתי לך ואברכינך. ואין השכינה שורה אלא על עניו ושפל, כדכתיב (ישעיה נז, טו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח וגו' (מכילתא יתרו, בחודש פ"ט). וזה שרמזו חז"ל (תענית ח ע"ב) אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר (דברים כח, ח) יצו ה' אתך את הברכה "באסמיך" וגו', היינו שהוא סמוי מהעין של עצמו, שאינו רואה את עצמו. הכוונה, שאינו מחשיב את עצמו לכלום. ועל דרך שפירשו המפורשים מאמרם ז"ל (יבמות מט ע"ב) כל הנביאים התנבאו באספקלריא שאינה מאירה, מוסיף עליהם משה שהתנבא באספקלריא המאירה. הכוונה, כי כתיב (שם ה, ה) אנכי עומד בין ה' וביניכם, כלומר אנכי, מה שהאדם אומר על עצמו אנכי (זה מסך המבדיל) עומד בין ה' וביניכם. על כן כל הנביאים שראו את עצמם כמו המסתכל באספקלריא שאינה מאירה, שרואה בה עצמו ותמונתו, לכן לא התנבאו אלא בבחינת כה (ספרי מטות קנג). אבל משה היה מסתכל באספקלריא המאירה, פירוש חלון, שרואה בו את אחרים ולא את עצמו, על כן התנבא בזה הדבר, שכינה מדברת מתוך גרונו (זוהר פינחס רלב.), ע"כ דבריהם:
והנה, אמרו חז"ל (סוטה ה.) לעולם ילמוד אדם מדת ענוה מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל ההרים הגבוהים והשרה שכינתו על הר סיני הנמוך. וזהו שנאמר (כה, א-ב) וידבר ה' אל משה בהר סיני דייקא, ללמוד מזה מדת ענוה, המכוון בזה לאמר דבר אל בני ישראל וגו' כי תבואו אל הארץ וגו' ושבתה הארץ וגו', וכי תאמרו מה נאכל וגו' וצויתי את ברכתי, וזה אי אפשר רק על ידי השראת שכינה, השורה על ידי מדת ענוה ושפלות, כאמור:
ואפשר דהיינו דכתיב ושבתה הארץ שבת לה', ופירש רש"י לשם ה', על פי מה שפירשו אז נדברו יראי ה' וגו' ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו (מלאכי ג, טז), כי יראה באה על ידי מדת ענוה (עבודה זרה כ ע"ב), אם רואה שפלות עצמו וגדולת הבורא ב"ה מיד יגיע אליו היראה, כדכתיב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', ומדת ענוה יש ללמוד משם המיוחד ב"ה, שכל אותיותיו הם מספר המועט במילואם נגד שאר האותיות, מזה נראה בעליל במקום גדולתו שם מדת ענותנותו יתברך. והיינו ליראי ה' ולחושבי שמו, המספר שלו. וזהו שנאמר שבת לה', לשם הוי"ה, שממנו נקח מדת ענוה, ועל ידי זה יצו הוי"ה אתך את הברכה באסמיך וגו': או יאמר ושבתה הארץ שבת לה'. פירש רש"י, לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית. והוא על פי מה שכתב מוזלה"ה (ישמח משה) בפרשת תולדות (ד"ה ויזרע) ופרשת וישב (ד"ה עוד ביאור על דברי רש"י) לפרש ויזרע יצחק וגו' וימצא בשנה ההוא מאה שערים (ותרגומו מאה בדשערוהי) ויברכהו ה' (בראשית כו, יב), כי אמרו (תענית ח ע"ב) אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, והיינו ברכה הבאה משם שי"ן דל"ת יו"ד, שממנו נסים נסתרים מלובש בטבע, מה שאין כן ברכה הבאה משם הוי"ה ב"ה, שממנו נסים למעלה מטבע, זה שורה אפילו בדבר המדוד ומנוי ומשוער, נס נגלה. וזהו שנאמר (במדבר ו, כד) יברכך הוי"ה בממון, אפילו במנוי ושקול, ממילא וישמרך מן המזיקין (במ"ר יא, ה), כי בדבר המדוד אין להם שליטה. וזהו שנאמר וימצא וגו' מאה שערים (מאה בדשערוהי), כי ויברכהו הוי"ה דייקא, ע"כ דבריו וש"י:
ולדעתי זה שאמר (שמות טז, כט) ראו כי הוי"ה נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים, ברכה בדבר המשוער ומנוי, כי כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין (זוהר יתרו פח.). והיינו דכתיב (משלי י, כב) ברכת הוי"ה היא תעשיר, ואיתא במדרש (ב"ר יא, א) זה שבת, והבן:
והנה, במצוה זו כתיב (כה, כ-כא) וכי תאמרו וגו' וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים, הרי זה יותר מן המשוער לפי אומד הדעת, ועל כרחך ברכה זו נס נגלה למעלה מהטבע, הבאה מאת שם הוי"ה ב"ה, כמו ברכת שבת. וזהו שפירש רש"י לשם הוי"ה (דייקא) "כשם" (כלומר כאותו שם) שנאמר בשבת בראשית ויום השביעי שבת להוי"ה (שמות כ, י), וכתיב ראו כי הוי"ה נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים (שם טז, כט), והבן:
וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' אל תונו איש את אחיו [כה, יד]. מדרש (ויק"ר לג, ד) הדא הוא דכתיב (במדבר ב, לד) ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן חנו לדגליהם, ואהרן היכא היה כו', כיון שבא לייחסן הונו אותו ואמרו לו אלעזר בנך למי הוא נשוי, לא לבתו של פוטיאל, הדא הוא דכתיב (שמות ו, כה) ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל. כיון שראה הקב"ה שהן מזלזלין בו, התחיל מייחסו, שנאמר (במדבר כה, יא) פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן כו'. לפיכך משה מזהיר את ישראל וכי תמכרו וגו'. ופירש היפה תואר (ד"ה הה"ד) דעת אגדה זו לפרש אל תונו וגו' באונאת דברים, ולהכי מייתי שהקב"ה הקפיד על אונאת אהרן כו', עיי"ש: והמעיין בדברי המדרש מתחלתו בעיניו יראה שכך כוונתו. אבל עם כל זה יש לי לקשר הענינים גם לפי הגמרא (בבא מציעא נח ע"ב) דאל תונו איש את אחיו איירי באונאת ממון, והוא דבלאו הכי קשה, לעמיתך למה לי. וגם "מיד" עמיתך, מיד למה לי, וחז"ל (שם מז ע"ב) דרשו דבר הנקנה מיד ליד, היינו מטלטלים, יש בהם אונאה, ועיין רמב"ן (כה, טו). תו קשה הא דאמר רבא ריש פרק איזהו נשך (שם סא.) לאו בגזל לאו באונאה למה לי:
והנראה לי בזה על דרך אגדה, והוא, כי זה נודע לרבים שתכלית האדם לברר הטוב מהרע והאוכל מתוך הפסולת, היינו נצוצות הקדושים שבתוך כל דבר השייך לשורש נשמתו, על דרך שפירשו (עה"פ תהלים קז, ה) רעבים גם צמאים (לאותו מאכל או משקה) נפשם בהם (באותן הדברים) תתעטף, ולכן יחפוץ בו, להעלותו למעלה. וכמו כן בעניני משא ומתן, כל אדם עוסק במסחר החביב לו, וטעם הדבר, כי באותו דבר יש בו נצוצות הקדושים של נפשו, ולכן יחפוץ בו, כי בעסקו בו כדת של תורה להשמר מהאזהרות שנאמרו בו, איסור אונאה רבית מדות משקולות גנבה וגזלה וכדומה אז יעלה הנצוצות הקדושים שבו לשורשו. והנה המכירה והקניה זה מזה הוא לפי שויו של הדבר הגשמי, ולא לפי כח הרוחני שבו, שזה אין ערוך אליו למי שהוא משורש נפשו, וכמו שפירש מוזלה"ה בספר ישמח משה (פר' חיי ד"ה בכסף) בכסף מלא יתננה לי בתוככם וגו' (בראשית כג, ט), דהאי בתוככם שפת יתר. אבל הענין, כי לא יצא דבר שקר מאברהם, ואיך יאמר בכסף מלא, הלא כל הון לא ישוה בה לפי מה שידע אברהם יקר ערכה לפי מעלת המקום הזה (כמבואר בזוהר (חיי קכז ע"ב)), לכך אמר בתוככם, כלומר בדמי שויה כפי מה שהוא בתוככם לעין הגשמי, ע"כ דבריו ז"ל: ולפי זה סלקא אדעתן, באם זה הקונה חפץ בו, ודאי יש באותו דבר כח הרוחני השייך לנפשו, לכן יהיה מותר ליקח ממנו יותר משויו לפי גשמיותו, ואין בו אונאה, מכח הרוחני שבו הנצרך להקונה אותו. לזה הוצרכה התורה להורות כי אין המשא ומתן נחשב רק לפי גשמיות הדבר, ויש בו דין אונאה. וזה שאמרה תורה וכי תמכרו ממכר לעמיתך, כלומר הגם שאותו ממכר שייך לעמיתך מצד רוחניותו, או קנה מיד עמיתך, אל תונו וגו', כלומר לפי שהמכירה והקניה הוא דבר הנקנה מיד ליד, היינו גשמיותו, שיש ערך לדמי שויו, על כן אל תונו וגו':
וכמו כן הוא בענין נשואין, שכל אחד נושא בת זוגו אשר היא משורש נפשו. וזהו שאמרו חכמים (קידושין מא.) אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, הטעם, כי הרבה שלוחים לאדם בעניני שידוכים, ומי יודע איזה מנת חלקו וגורלו, והיה הנערה אשר תיטב בעיניו היא האשה אשר הוכיח ה' לו משורש נפשו ונשמתו. וכמו שפירש האור החיים (דברים כא, יא) וראית בשביה אשת יפת תואר, הוא נצוצות הקדושים שבה, והכרתה הוא על ידי שאתה רואה שאתה חושק בה. וזה שלא אמר וחשקת אותה, כי אם וחשקת בה, כלומר במה שבתוכה, חלק הטוב שבה (כי מינן הוי ואדחי (עשרה מאמרות, מאמר אם כל חי ח"ג סי' ח), כדמצינו בנפש דוד שהיה בבנות לוט, ונשמות גרים הבאים להתגייר), ואז ולקחת לך לאשה, כי שלך היא, עיי"ש. וזה היה ענין אלעזר שלקח לו מבנות פוטיאל שפיטם כו', כי היה בה נצוצות הקדושים משורש נשמתו, וזהו שנאמר ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה, לו דייקא כי שלו היא, והראיה כי ותלד לו את פינחס, קנאי בן קנאי וכו' (ויק"ר שם): והן דברי המדרש, לפי שהונו את אהרן, אלעזר בנך למי הוא נשוי כו' לפיכך התחיל מייחסו פינחס בן אלעזר וגו', ולפיכך הקדים הקב"ה אהרן למשה, שנאמר (במדבר ג, א) ואלה תולדות אהרן ומשה, שיפה עשה, שהיא האשה אשר הוכיח ה' לו משורש נפשו (ויש לזה רמז בפסוק הקודם לזה, ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן חנו לדגליהם וכן "נסעו", קרי ביה וכן "נשאו", כי שי"ן וסמ"ך מתחלפים כנודע, היינו שכן נשאו נשים איש למשפחותיו וגו', לשורש משפחתו. גם לפי פשוטו, כן חנו וכן נסעו ממקום למקום איש למשפחותיו, ששם נצוצות הקדושה שהוא למשפחותיו, והבן). וזה עצמו הטעם, שמפני שיש בכל דבר כח רוחני השייך לנפשו של החושק לאותו דבר, הוצרכה התורה להזהיר אל תונו באונאות ממון, וכאמור. והדברים מקושרים היטב: וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו וצויתי את ברכתי לכם וגו' [כה, כ-כא]. כבר עמדו המפורשים, איך סלקא דעתא שישראל ישאלו מה נאכל עד שהצריך להשיב וצויתי וגו':
והנראה לי בזה דבר נכון, כי ישראל יודעים כי יד ה' לא קצרה מהושיע ובודאי יצו את ברכתו, אבל ישאלו כהוגן, דהנה כתיב בפרשת דברים (א, יא) יי, אלקי אבותכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם, פירש רש"י, ככם אלף פעמים, אמרו לו משה אתה נותן קצבה, אמר להם זה משלי, אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם. והקשו המפורשים, אם כן ברכתו ככם אלף פעמים למה לי, הלא בכלל מאתים מנה, וכמו כן ברכת משה בכלל ברכת[ו] יתברך. תירץ מוזלה"ה בספר ישמח משה (ר"פ דברים ד"ה ונ"ל) על פי שאמרו בפרק קמא דכתובות (ה.) גדולים מעשה הצדיקים יותר ממעשה שמים וארץ וכו', עיי"ש הטעם, ולזה כפי שהיתה ידו משגת ברך אותם משלו, שתהא הברכה מעשה צדיקים, ע"כ דבריו. והנה ישראל ידעו והאמינו כי יצו ה' את ברכתו בלי זריעה ואסיפה, אלא שהוקשה בעיניהם, כי בכל שנה שזורעים ואוספים את התבואה כדת של תורה הרי נעשית התבואה במעשה הצדיקים, וה' מצמיחה הרי מעשה שמים וארץ, מה שאין כן עתה בשנה השביעית הן לא נזרע, אם כי ה' יצו ברכתו משמים ממעל, לא תהא רק מעשה שמים וארץ, ולא על ידי מעשה ידינו דהיינו מעשה צדיקים. וזהו שנאמר ולא נאסף את תבואתנו דייקא, שלא תהא נקרא על שמנו, כי לא תהא בה מעשה ידינו כלל:
והשיב להם השי"ת תשובה נכונה, על פי דאיתא בפרק קמא דברכות דף זיי"ן (ע"א) אמר רבי ישמעאל פעם אחת נכנסתי להקטיר כו' וראיתי וכו' ואמר לי ישמעאל בני ברכני, אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך וכו' ונענע לי בראשו. ושמעתי שבזה פירש הרב הק' ר' זושא זלה"ה אהא דכתיב (מלאכי ג, י) והריקותי לכם ברכה עד בלי די, כלומר שאריק לכם ברכה עד שאתם תברכו את מי שהוא בלי די, כלומר אין סוף יתברך, ע"כ דבריו הק'. וזהו שאמר הכתוב וצויתי את ברכתי לכם, ר"ל שאצוה שברכתי תהא לכם, ובידכם ניתן לברכני לשלוח ברכה בהתבואה, ואם כן תהא ברכתי שאברך אותה על ידי מעשה הצדיקים, ונמצא יהא הברכה מעשה צדיקים ומעשה שמים וארץ, והבן:
וכי יטוך אחיך [כה, לה]. במדרש (ויק"ר לד, ב) הדא הוא דכתיב (משלי יט, יז) מלוה ה' חונן דל, אמר רבי אלעזר כתיב (תהלים קלו, כה) נותן לחם לכל בשר, ובא זה וחטף לו את המצוה, אמר הקב"ה עלי לשלם לו גמולו, הדא הוא דכתיב וגמולו ישלם לו כו', עד דרכו של לוה להיות עבד למלוה, הדא הוא דכתיב (משלי כב, ז) ועבד לוה לאיש מלוה:
נראה לי לפרש על פי אשר ידוע ההבדל שבין צדקה לחסד, דצדקה הוא כשעני פושט יד ליטול ונותנים לו, אבל חסד הוא שמחזיר אחר עני לגמול חסד אתו טרם מבקש ממנו, וזהו שאמרו חז"ל (שבת קד.) דרכו של גומל חסד לרוץ אחר דלים, וכמבואר בסדורו של שבת (ח"א שורש א ענף ד עלה א). וידוע דעל מה שהאדם עושה יתר מהחיוב מגיע לו שכר מהדין, וכמו שפירש הפרשת דרכים (סוף דרוש כו) המדרש (רות רבה ה, ד) על הפסוק (רות ב, יב) ישלם ה' פעלך, אמר רבי חסא אשר באת וגו', דקשיא ליה הא כתיב (איוב מא, ג) מי הקדימני ואשלם, ואין השכר אלא בתורת חסד, ואיתא בגמרא בבא מציעא דף צ"א (ע"א תוד"ה בבא) ובחולין (קל ע"ב) תנא תנא ישלם ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן, ואם כן איך אמר הכתוב ישלם. ועל כן אמר רבי חסא אשר באת לחסות, דמה שבאת להתגייר הוא יתר מהחיוב, ומגיע לך שכר מהדין, ע"כ דבריו. עוד מבואר בספר שבט מישראל על תהלים בסימן א' וסימן ס"ב דעל גוף המצוה שמחויב בה קיימא לן (קידושין לט ע"ב) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל מה שמוסיף מדיליה ועושה יתר מהחיוב, שכרו בעולם הזה תיכף. ומקור הדבר ממה שאמרו (בבא קמא ט ע"ב) הדור מצוה עד שליש, עד כאן משלו מכאן ואילך משל הקב"ה, ע"כ דבריו. וזהו שאמר הכתוב (הושע י, יב) זרעו לבם לצדקה קצרו (לקבל שכרו תיכף, היינו) לפי חסד:
וזהו שנאמר כאן וכי ימוך וגו' והחזקת בו, משמע אפילו טרם יקראך, על זה אמר המדרש הדא הוא דכתיב מלוה ה' חונן דל, חונן דייקא, ברב חנא וחסדא טרם יקראהו. אמר רבי אלעזר כתיב נותן לחם לכל בשר, היינו אפילו למי שאינו יודע לבקש, כי לעולם "חסדו" דייקא, שהרי הוא זן ומפרנס מקרני ראמים עד כו'. ובא זה וחטף המצוה, לתת לעני טרם יבקש, אמר הקב"ה עלי לשלם לו (מהדין) גמולו, שנאמר וגמולו "ישלם" לו, וישלם מהדין משמע. וידוע (מגילה יב ע"ב) במדה שאדם מודד מודדין לו, ואם האדם חונן דל טרם יקראהו אז גם השי"ת עושה עמו חסד למלא רצונו כל מה שצריך בטרם יקראהו, וכדכתיב (ישעיה סה, כד) טרם יקראו ואני אענה, וזהו שאמרו הדא הוא דכתיב עבד "לוה" לאיש מלוה, שכן דרכו של עבד שמכין לרבו כל מה שיודע שצריך לו טרם יבא ויפקדהו לעשותו, והבן:
וכי ימוך אחיך וגו' [כה, לה]. במדרש (ויק"ר לד, א) הדא הוא דכתיב (תהלים מא, ב-ג) אשרי משכיל אל דל כו', זה שממליך יצר טוב על יצר הרע כו', עד, דכתיב ה' ישמרהו, מיצר הרע:
נראה לי על פי מה שכתב בספר עמק ברכה (ריש אות ע) כי יש בבני אדם דעות שונות, מהם מסגפין את עצמם ופורשין מכל וכל, ויש כת אחת ההולכים אחר הנאות גופניות ומשליכין עבודת השי"ת אחרי גום. וזה וזה אינו דרך ישרה, אבל הדרך שיבור לו האדם הוא הממוצע, כי השי"ת הרכיב הנשמה בגוף שיחיו שניהם יחדיו, ויש לאדם לתת חלק לכל אחד ואחד, לנשמה עבודת האל, ולגוף אכילה ושתיה מהמותר באופן שיתכוון בה לקיום הגוף לעבוד בזה את הבורא יתברך שמו ויתעלה. וזה שכתוב ביום טוב (שמות יב, טז) אשר יאכל לכל נפש כו', כלומר השכלי והבהמי, עי"ש: וזהו שאמר הכתוב וכי ימוך אחיך, הוא היצר טוב הנקרא (נדרים לב ע"ב ע"פ קהלת ט, טו) איש מסכן, ומטה ידו עמך והחזקת בו, לא על ידי סיגופין, כי אם באופן גר הוא הנשמה, ותושב זה הגוף, וחי עמך, שניהם יחד על ידי תורה ותפלה ואכילה ושתיה לשם שמים. וזהו שאמר המדרש הדא הוא דכתיב אשרי משכיל בחכמה והשכל אל דל, הוא היצר טוב, זה שממליך יצר טוב המבקש צורכי הנשמה על יצר הרע המבקש תענוגי גופניות, דהיינו שגם בתענוגי הגוף הוא עובד השי"ת, שאינו ממלא תאותו באכילה, רק אוכל לשם שמים למען ילך בכח האכילה ההיא לעבודת הבורא ב"ה. לא מי שמסגף עצמו להכניע על ידי זה היצר הרע, שאין זה דרך המשכיל, כי אז בעת תעניתו היצר הרע כלה גרש יגרש ואין לו בזה כלום, מה שאין כן מי שאוכל ושותה ועובד בזה השי"ת, שניהם צדקו יחדיו, כאמור:
ועל זה מביא ראיה מדכתיב ה' ישמרהו, מיצר הרע. ביאור הדבר על פי מה דקיימא לן (פסחים לה.) דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי מצה, ודעת כמה פוסקים בלחם עני שאין בו מים שאינו בא לידי חימוץ אינו יוצא ידי מצה, מדכתיב (שמות יב, יז) ושמרתם את המצות, מכלל דבעי שימור, ובלא מים לא בעי שימור, עיין רמב"ן במלחמות פסחים פרק ב' (י ע"ב בדפי הרי"ף). וזהו שאמר ראיה מדכתיב ה' ישמרהו מיצר הרע, מכלל דאיירי במשכיל שעובד את השי"ת באכילה ושתיה, דאז בעי שימור מיצר הרע, דיכול לבא לידי חימוץ על ידי מילוי כריסו, כדכתיב (דברים יא, טו-טז) ואכלת ושבעת השמרו לכם וגו'. מה שאין כן המסגף עצמו בתעניתים יותר מדאי, דאז אינו בא לידי חימוץ, ולא בעי שימור, אינו יוצא ידי חובתו בזה: וזהו שאמר המדרש שם עוד להלן (לד, ג) זהו שאמר הכתוב (משלי יא, יז) גומל נפשו איש חסד, זה הלל כו', עד אמרו לו בכל יום אית לך אכסנאי, אמר להו והדין נפשא לאו אכסנאי הוא בגו גופא, יומא דין היא הכא, למחר לית היא הכא. ויש לפרש דבריו מלבד הפשוט, על דרך צחות, כי הם ידעו שכוונתו על הנפש, ולזה שאלו אותו וכי בכל יום אית לך אכסנאי, והשיב להם והדין נפשא כו', יומא דין היא הכא במדרגה זו, ולמחר לית היא הכא במדרגה של אתמול, כי אם למעלה ממנה, כי האדם השלם נפשו הולך וגדול יום יום ואיננו כתמול שלשום, ולכך בכל זמן היא אכסנאי חדשה. והלל לטעמיה, דסובר בשבת פרק ב' (כא ע"ב) לענין נר חנוכה דמוסיף והולך, כנגד הנפש שמוסיף והולך יום יום, וימי שנותינו בגבורות שמונים שנה. ושמאי אומר פוחת והולך, נגד הגוף שכחותיו פוחתין והולכין, והבן זה: וזהו שנאמר (להלן כו, ג-ד) אם בחקותי תלכו דייקא להיות מוסיף והולך על ידי התורה והמאור שבה שמזכך הנפש, על דרך דכתיב (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם לחם (הוא התורה) מן השמים וגו' למען אנסנו הילך (דייקא) בתורתי (אם יהיה מוסיף והולך), ואת מצותי תשמרו ועשיתם "אתם", ובמדרש (שם לה' ז) מעלה אני עליכם כאלו עשיתם עצמיכם, ר"ל שבכל יום מוסיף והולך ונעשה בריה הדשה, והבן, אז ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה, לגמול חסד עם נפשכם אשר היא אכסנאי יום אחר יום, כאמור:
וזהו שאמרו בגמרא (מגילה כח ע"ב) תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום (אז הוא מוסיף והולך, אז) מובטח לו שהוא בן עולם הבא להיות גם שם באותו עולם מוסיף והולך, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות סד.) תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר (תהלים פד, ח) ילכו מחיל אל חיל וגו'. ועל זה אמרו שנאמר (חבקוק ג, ו) הליכות עולם לו, שתמיד הולך ממדרגה למדרגה עד עולם, אל תקרי הליכות לילך ממדרגה למדרגה, כי אם על ידי הלכות ששונה, שהתורה שבעל פה מזכך את נפשו להיות מוסיף והולך, והבן:
או יאמר וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך [כה, לה]. יש להבין מה שכפל ואמר וכי ימוך ומטה ידו. וגם "עמך" שפת יתר, ועוד כפל לבסוף עמך. ובמדרש (ויק"ר לד, ד) הדא הוא דכתיב (משלי כט, יג) רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה', רש בתורה, ואיש תככים זה ששונה וכו' נפגשו, עמד רש עם איש תככים ואמר לו השניני פרק אחד, והשנהו, מאיר עיני שניהם ה', קנו העולם הזה והעולם הבא. עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' (שם כב, ב), עשיר בתורה ורש בתורה נפגשו ולא השנהו, אמר לו מה אנא בעי מיתב ומתניתך כו', עושה כולם ה', מי שעשה לזה חכם גדול יכול לעשותו טפש, ומי שעשה לזה טפש יכול לעשותו חכם. והוא צריך ביאור:
והנראה בזה, דקשיא ליה בקרא דוכי ימוך הדקדוקים שדקדקנו. ולזה מפרש דהכי קאמר, על פי מה שפירש העיקרים מאמר שלישי פרק ה' אל יתהלל חכם בחכמתו וגו', כלל בזה שלשה מיני שלימות, חכמה גבורה ועושר, שאין ראוי להתהלל חכם "בחכמתו" דייקא אם מחזיקה לעצמו, ולא הגבור "בגבורתו" ולא עשיר "בעשרו" דייקא, אם לא כשישפיע ממנו לזולתו. ולא לתקות גמול, כי אם כמו שהשי"ת עושה שמשפיע לזולתו בלי שום תקות גמול, וכל עיקר בריאת העולם היה על דרך זה, וכדכתיב (תהלים פט, ג) כי אמרתי עולם חסד יבנה. וזה כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד מצד מדת חכמתי, משפט מצד גבורתי, וצדקה בארץ בעשרי, לא לשום סבה, רק כי באלה חפצתי נאום ה' (ירמיה ט, כב-כג), ע"כ דבריו. וזהו שנאמר וכי ימוך אחיך, מך ועני בדעת, הוא דבר הנוגע לנפש האדם, ומטה ידו עמך כמשמעו, בדבר הניתן מיד ליד וצריך לפשוט יד ליטול, והחזקת בו, בין בענין הנפש שהיא גר בעולם הזה, ובין בענין הגוף שהוא תושב, וחי עמך ממה שעמך, החכמה או (הגבורה) והעושר:
אמנם לזה צריך החכם או העשיר לבחינת ענוה, להשפיל את עצמו לבחינת השפל ממנו, לבל יעלים עין מעני בדעת או בממון. ועל דרך זה מפרש בהקדמה לספר חוות דעת מאמרם (תענית ז.) ומתלמידי יותר מכולם, כי מחמת צמצום שכלו להסביר להתלמיד הקטן ממנו יראה גם בעצמו במה שלפניו, ובל ישוטט למרחוק, עי"ש. וכמו כן פירש בספר פנים יפות (פר' חיי עה"פ בראשית כד, א ד"ה בפסוק ואברהם) ואברהם זקן וגו', יושב בישיבה, וה' ברך את אברהם בכל על ידי כל, כדאיתא במדרש (ב"ר נט, ה) אברהם ברך את הכל ומי ברכו הקב"ה, כי היה צנור המשפיע לכל, והוא קבל כנגד כולם להשפיע לכל אחד ואחד לפי בחינתו בענין תורה ויראת שמים ועושר, עיי"ש: ואפשר זה שאמר למעלה (כה, א-ב) וידבר ה' אל משה בהר סיני דייקא, ללמדו מדת ענוה, כדי לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וגו', כלומר להשפיל עצמו ללמוד לקטנים ממנו, כאמור. וזהו שנאמר (שם כא, א) אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם וגו', פירש רש"י אמר ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים. וגם קשה בני אהרן למה, כמו שהקשה הזוהר (אמור פח.). ולדרכנו נאמר, כי כתיב (שמות ו, כז) הוא משה ואהרן וגו', ללמדך ששניהם שקולין הם (ב"ר א, טו), ולפי זה אלו נצטוה רק לומר לאהרן לא הוצרך להזהירו, כי שקולין הם. אבל אמר אל הכהנים בני אהרן, והם קטנים ממך, ולזה צריך להזהיר גדולים על הקטנים, להשפיל עצמם ממדרגתם להשפיע לקטנים:
והיינו דכתיב (במדבר (ג, א)ן ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני, ופירש רש"י שנקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה כו', ביום דבר ה' וגו' נעשו אלו תולדות שלו כו', ופירש בהג"ה (שפתי חכמים אות ח) ביום כמו מיום, עיי"ש. ולדרכנו הדברים כמשמען, ופירוש הפסוק שנעשו תולדות משה ביום, על ידי יום שדבר ה' את משה בהר סיני דייקא, שמזה היה מלמדו ענוה ללמד לקטנים ממנו, כאמור:
וזהו שנאמר (להלן כו, ג"ד) אם בחקתי תלכו וגו', כי כתיב (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, כי אבר המשפיע יכונה ברית, וזהו שנאמר אם לא בריתי וגו' המשפיע להטיב לזולתו, חקות שמים וארץ לא שמתי, כי עיקר תכלית בריאת העולם לא למעני, רק למען להטיב. וזהו שנאמר אם בחקותי שבראתי חקות שמים וארץ תלכו להשפיע לזולתם, ואת מצותי תשמרו וגו', על דרך (בבא מציעא קז ע"ב) קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, אז ונתתי גשמיכם וגו', מדה כנגד מדה להטיב לכם. ועל זה אמר המדרש (ויק"ר לה, א) זהו שאמר דוד (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, והוא על דרך שפירשתי (הקדמה, דבור ראשון עה"פ בראשית כט, ז) הן עוד היום גדול (אם אלף שנים יחיה האדם) לא עת האסף המקנה (קניני עולם הבא, על כן) השקו הצאן קדשים וגו'. וכמו כן אמר דוד המלך חשבתי דרכי, כשאני לעצמי מה אני ומה כחי, על כן ואשיבה רגלי, הם הקטנים ופחותי ערך בחינת עקבים ורגלים, לאשר הם תמכין דאורייתא, אל עדותיך. אמר דוד בכל יום הייתי מחשב לבית פלוני אני הולך, כלומר לעסקי בעניני עולם הזה במשא ומתן וכדומה, והיו רגלי, אלו התמכין דאורייתא שאדם נשען עליהם במשען לחם ומים, מביאים אותי לבתי כנסיות ובתי מדרשות ללמוד תורה וללמדם, וכל כך היה משפיל את עצמו ללמוד אפילו לפחותי ערך וקטנים בחינת עקבים ורגלים, לזכות את הרבים, לקרבם אל המלאכה מלאכת ה' בתורה ועבודה:
נמצינו למדין שהחכם המשפיע צריך לירד ממדרגתו, לצמצם עצמו כדי שיוכל המקבל לקבל ממנו. וכמו כן המקבל צריך להמציא ולהעלות עצמו אל מול פני המשפיע, עד כי אחד באחד יגשו, על דרך משל סולם מוצב ארצה וראשו מגיע למעלה, אם זה למעלה וזה למטה לא יוכלו לקבל זה מזה, בלתי אם נועדו יחדיו אל תוך הסולם. ולכן נקרא החכם המשפיע איש תככים, ותרגומו גברא מצעיא:
וזהו שנאמר וכי ימוך אחיך (בדעת) ומטה ידו (כמשמעו) עמך, כלומר שלא יהיו רחוקים זה מזה, זה למעלה וזה למטה, כי אם יהיה עמך, שיתקרבו זה אל זה ויפגשו יחד, אז והחזקת בו וגו', וכדפירשתי לעיל. ועל זה אמר המדרש רש ואיש תככים דייקא, שיכול להשפיל עצמו אל תוך הסולם, נפגשו ושונה לו משנתו, אז מאיר עיני שניהם ה', כי כל אחד מקבל מחברו, על דרך ומתלמידי יותר מכולם. ואמר עוד, קנו העולם הזה והעולם הבא, כי כבר אמרו חז"ל בסוכה (מט ע"ב) מאי דכתיב (משלי לא, כו) ותורת חסד על לשונה וכי יש תורה שאינה של חסד, אלא תורה שמלמדה לאחרים זו תורה של חסד כו', שגומל חסד עם זולתו להקנותו חיי עולם. וכמו כן התלמיד גומל חסד עם רבו, כמו שאמרו (אבות פ"ב מ"ז) מרבה ישיבה מרבה חכמה, ומתלמידי יותר מכולם. וכבר אמרו (פאה פ"א מ"א) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא גמילות חסדים, ופירש הרמב"ם (שם ד"ה וענין מה) כי גוף המצוה שכרה לעולם הבא, וימצא טוב בעולם הזה בעבור שנוהג מנהג טוב בתועלת בני אדם קצתם עם קצתם. ועל כן הלומדים זה עם זה, קנו לעצמם עולם הזה ועולם הבא: עוד יתכן שירמוז רש ואיש תככים, שאינו מחשיב עצמו במעלה על הרש, ולזה מקדימו תחלה, רש ואיש תככים, נפגשו, מאיר עיני שניהם הוי"ה. הכוונה לסוד הכריעות והזקיפות בשמונה עשרה, יו"ד כורע לגבי א' להעלותה, וכמו כן ה' לגבי ד' כו'. וממנו נקח ללכת בדרכיו. אבל עשיר בתורה בעיניו ומקדים עצמו במעלה ואיננו איש תככים, ועל כן אמר תחלה עשיר (ואחר כך) ורש נפגשו, ואינו משנהו, עושה כולם ה', מי שעשה לזה חכם יכול לעשותו טפש, כהא דאיתא בפסחים פרק אלו דברים (סו ע"ב) כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו. ומי שעשה לזה טפש יכול לעשותו חכם, כי אשכון את דכא (סוטה ה. ע"פ ישעיה נז, טו). וה' יתן מפיו חכמה: אל תקח מאתו נשך ותרבית וגו' וחי אחיך עמך [כה, לו]. בגמרא (בבא מציעא) פרק איזהו נשך דף ס"א (ע"ב) אמר רבי אלעזר רבית קצוצה יוצאה בדיינים, אבק רבית אינה יוצאה בדיינים, רבי יוחנן אמר אפילו רבית קצוצה נמי אינה יוצאת בדיינים. אמר רבי יצחק מאי טעמא דרבי יוחנן כו'. רבא אמר מגופיה דקרא שמיע ליה כו'. אמר רב נחמן בר יצחק מאי טעמא דרבי אלעזר, דאמר קרא וחי אחיך עמך, אהדר ליה כי היכי דניחי כו', כל הסוגיא, עד שמע מינה דשומא מילתא היא. וכתבו בתוספות (סא ע"ב) ד"ה רבא אמר, אף על גב דרבא משני כו', לאו משום דסבירא ליה כרבי אלעזר, דהא הכא דריש כרבי יוחנן כו'. והוא תמוה מאוד, דהא בהדיא איתא לקמן דף ס"ה (ע"א) ותמורה דף וא"ו (ע"א ב) דרבא סובר כרבי אלעזר דרבית קצוצה יוצאה בדיינין, וכבר עמד על זה מהר"מ שיף להלן דף ס"ה (ע"א ד"ה גמ' רבא) ולא מצא מענה:
והנראה לי בכוונתם ז"ל דבלאו הכי קשה ממה נפשך, אי סברא חיצונה דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים מה קאמר רבי יצחק מאי טעמא דרבי יוחנן, ואי סברא חיצונה דיוצאה מה קאמר מאי טעמא דרבי אלעזר, ועל כרחך צריך לומר למה דאיתא בתמורה בפרק קמא (ד ע"ב) בפלוגתא דאביי ורבא בכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, דאביי סובר אי עביד מהני, ורבא סובר אי עביד לא מהני. ופריך (ו.) במאי פליגי, ומשני ברבית קצוצה אי יוצאה בדיינין וכדקמפלגי רבי אלעזר ורבי יוחנן. ופריך התם בסברא פליגי הא בקראי פליגי כו', ואלא במאי קמפלגי, בשינוי קונה. לישנא אחרינא ברבית קצוצה לאביי לא מהדר רבית, לרבא מהדר רבית, ופריך והא אביי נמי סבר מפקינן רבית קצוצה בדיינים, ומשני אלא בשינוי קונה קמפלגי. נמצינו למדין מסוגיא זו, דלאביי מצד הסברא לא מפקינן, דאי עביד מהני, והא דסובר אביי דמפקינן על כרחך משום דדריש קרא דוחי אחיך כו' כרבי אלעזר. אבל לרבא דסובר דאי עביד לא מהני, מצד הסברא מפקינן ולא בעי קרא, ועל כרחך צריך לומר לדידיה דקרא אתי לדרבי עקיבא (בבא מציעא סב.), או לומר דבריה אין צריך להחזיר, וכמו שכתב הפני יהושע בשמעתין (סא ע"ב ד"ה בגמרא אמר). ובזה ניחא דרבי יצחק ורב אדא בר אהבה סוברים אי עביד לא מהני, משום הכי בעי קרא דאינה יוצאה כו'. וכמו כן רבא לטעמיה דסובר דלא מהני, מפרש טעמיה דרבי יוחנן דמגופיה דקרא שמיע ליה היפך הסברא. ורב נחמן בר יצחק סובר דמהני, משום הכי בעי קרא דוחי אחיך לומר דיוצאה כו':
והשתא ניחא, שזה שכתבו תוספות לאו משום דסבירא ליה כרבי אלעזר, אין כוונתם לענין הדין, דבודאי לדינא סובר כרבי אלעזר, כדאיתא בגמרא להדיא. אבל כוונתם דאינו סובר כרבי אלעזר במה שדריש קרא לזה וחי אחיך, דלרבא מכח סברא כך הוא דצריך להחזיר, דלא מהני. וראיה דאינו סובר הדרש כרבי אלעזר, דהא הכא דריש מקרא כרבי יוחנן אף על גב דלא סבירא ליה זה הדרש, אלא על כרחך דקאמר מגופיה דקרא שמיע ליה לרבי יוחנן וליה לא סבירא ליה, וכמו שכתב מהר"מ שיף שם, הוא הדין התם (בבא קמא קיב.) מה דקאמר וחי אחיך לדידיה קא מזהיר ליה רחמנא דלהדר, משמע דבעי קרא להזהיר למהדר כרבי אלעזר, על כרחך ליה לא סבירא ליה, אלא מסברא מהדר, אלא דקרא אתיא לדרבי עקיבא או דבריה אין צריך למהדר. ולכך הגמרא לא קבעיא בשם רבא, דאיהו אינו סובר הדרש להכי, אבל לדינא סובר כרבי אלעזר דמהדר. וזה ברור בכוונתם לדעתי:
ונפקא מיניה אי מהדר מקרא או מסברא הוא פשוט, דאי מסברא דלא מהני בלא קרא, לא הוי ניתק לעשה. אבל אי רק מקרא וחי וכו', הוה ליה ניתק לעשה. ולדעתי זה כוונת זקיני מהרש"א לעיל (סא. ד"ה בד"ה לעבור) שכתב דתוספות סברי אף על גב דרבית קצוצה יוצאה בדיינין לא הוי ניתק לעשה, והשיגו מהר"מ שיף (ד"ה וגם בתוס') וכתב שהוא שקר דהרי רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב (שם סב.) פוטרין ממלקות משום דהוה ליה ניתק לעשה, וכן כתבו תוספות (שם ד"ה לא) להדיא דכולי עלמא סוברים דהוה ליה ניתק לעשה, עיין בדבריו. ולמה שכתבתי לא קשה מידי, דכל זה למאן דאמר אי עביד מהני והא דמהדר היינו מקרא וחי, אז הוי ניתק לעשה. אבל לרבא גופא לטעמיה דסובר לא מהני ומהדר מסברא, סובר דלא הוי ניתק לעשה ולקי, ולא משום דלאו בני אהדורי נינהו, אלא אף על גב דמהדר לוקה, דאין כאן עשה ולא מתקן הלאו. וזה כוונת רש"י (שם ד"ה לא) במה שכתב לעולם אימא לך אם גבה דברי הכל אינו מתוקן בחזרה ממלקות דאין כאן ניתק לעשה, אין כוונתו דאינו מהדר וכמו שהבינו התוספות (שם) והקשו עליו דמעיקרא פריך כו' ודחי דכולהו סבירא להו כוותיה, אלא כוונתו אף על גב דמהדר לוקה, די"ל מטעמיה דרבא מסברא דלא מהני, ואין כאן ניתק לעשה, ותו לא קשה מידי קושית התוספות, ופלוגתייהו דרבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב ותנא קמא מוקי ליה בשומא מילתא, כדמשני. ואתי שפיר: לא תרדה בו בפרך ויראת מאלקיך [כה, מג]. פירש התרגום, לא תפלח ביה בקשיו. ולפי זה היה לו לומר לא תעבוד בו, מהו לשון לא תרדה. גם מה ענין לזה ויראת מאלקיך, הא עבודה קשה נראה לעינים, ורש"י מתרץ זה, עיי"ש:
ולי נראה לפרש מלשון רדוי וממשלה, וכפירוש רש"י (בראשית א, כו) על וירדו בדגת הים, יש בלשון הזה רדוי ולשון ירידה, עיי"ש. כמו כן יש מי שמושל בנערי בני ישראל על ידי שיורד אליהם ממעלתו ליקח אותם בדברים רכים למשוך לבבם אליו, אבל לא בזה בחר ה', כי אם יראת ה' טהורה היא עומדת לו לאדם להיות מושל ומלך, כמבואר במדרש בהעלותך (במ"ר טו, יד) פירוש הכתוב (משלי כד, כא) ירא את ה' בני ומלך, כל מי שהוא ירא את ה' סופו להיות מלך, מנא לן מאברהם כו', עיי"ש: וזהו שנאמר לא תרדה בו "בפרך", כלומר לא תמשול בו "בפה רך" על ידי שתרד ותדבר עמו רכות ליקח לבבו אליך, כי אם ויראת מאלקיך, על ידי זה תמשול בו. וכן הפירוש להלן (כה, מו) ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך, על ידי פה רך, כאמור:
אחרי נמכר גאולה תהיה לו וגו' או "דדו" או בן "דדו" יגאלנו [כה, מח-מט]. מבואר בבעל הטורים ובספרים הק' (דגל מחנה אפרים, ס"פ בהר), או "דוד" או בן "דוד" יגאלנו, עיי"ש:
ועל דרך זה נראה לי המשך הפסוקים (כה, נ-נב) וחשב עם קנהו וגו' אם עוד רבות בשנים וגו' ואם מעט נשאר בשנים וגו'. ובמסורה, וחשב לו כפי שניו (כה, נב), ורב שיהיו ימי שניו (קהלת ו, ג), מספר שניו ולא חקר (איוב לו, כו). והוא על פי המקובל בידינו שישמח ה' אותנו בימות המשיח כימי גלותנו, שנאמר (תהלים צ, טו) שמחנו כימות עניתנו, דלעולם הבא עין לא ראתה כו' (ברכות לד ע"ב ע"פ ישעיה סד, ג). וחנה הגם דבעוה"ר נתארך הגלות זה זמן רב ואין כל כך עד סוף אלף הששי, דאז נשלם אלפים ימות המשיח (עי' סנהדרין צז.), התירוץ לזה כי יתארכו הימים, וכמו שנאמר (תהלים צא, טו-טז) אחלצהו ואכבדהו אורך ימים אשביעהו וגו'. ובזה מפרשים (איכה ה, כ-כא) למה לנצח תשכחנו תעזבנו (בגלות זמן רב) לאורך ימים בשביל שאחר כך יתארכו הימים, השיבנו ה' אליך ונשובה (במהרה) חדש ימינו כקדם, ימים פשוטים, ע"כ דבריהם:
והנה, הקב"ה צופה ומביט מגיד מראשית אחרית, אבל הידיעה אינה מזדקקת לבחירה. וזהו שנאמר כאן וחשב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל, הוא שנת הגאולה שיקרא דרור בארץ, ועל זה אמר אם עוד רבות בשנים (עד זמן הגאולה, אז) לפיהן ישיב גאולתו לשמחנו כימות עניתנו. ואם מעט נשאר בשנים עד שנת היובל, שלא נשאר רק מעט זמן עד הגאולה, אז וחשב לו כפי שניו, כלומר לא כפי זמן שנותינו הקצרים, כי אם כפי שניו הארוכים של השי"ת כביכול, על דרך שאמרו (ב"ר ח, ב) יומו של הקב"ה אלף שנה, ישיב את גאולתו להשלים לשמחנו כימי הגלות: וזאת תורת המסורה, איך אפשר לשמחנו כימות עניתנו באם נשאר רק מעט בשנים, על זה אמר ושנים רבות יחיה ורב שיהיו ימי שניו, כלומר שיהיו מספר שניו רבים וארוכים, לא כמו שנותינו הקצרים, כי אם הן אל שגיא וגו' מספר "שניו" ולא חקר, והבן:
או יאמר אם עוד רבות בשנים וגו' [כה, נא"נב]. בהקדם מה שפירשתי בפרשת שמות (ב, כג) ויהי בימים הרבים ההם וגו' ויאנחו וגו', כי הנה אמרו חז"ל (ברכות לא.) אל יפטור אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זכרהו, וכבר עמד על זה בהקדמה לדרך החיים על הסידור (ריש ההקדמה) הכי יזכור אותו ההלכה ששומע בעת שנבהל ואץ לדרכו. והנראה לי על דרך רמז, כי עינינו רואות על דרך משל איש שנוסע ממקומו על מנת להתעכב במקום שהולך לשם בכוונה זמן מה הקבוע בדעתו, הנה בתוך זמן זה אינו נחפז כלל למקומו ולא יארך הזמן אצלו כלל, אבל בהגיע הימים הקרובים לתשלום הזמן לשוב למקומו אז יארך לו הזמן והימים, כי נחפז לשוב למקומו. וממנו נקח לענין גלות מצרים, וכמו כן הגלות החל הזה, בטרם בא זמן הגאולה לא יקשה כל כך בעינינו, אבל כאשר הגיע במצרים זמן הגאולה, וכמו כן עתה שהוא זמן וסוף הגלות ונקרא (סוטה מט ע"ב) עקבותא דמשיחא, ממילא מי שיש לו מוח בקדקדו יארך אצלו מאוד זמן הגלות, ומחכה מתי יבנה, ובכל יום ושעה ורגע נדמה בעיניו כשנה, והצער גדול מאוד מאוד עד כי לא יוכל שאת. וזה עצמו מקרב הזמן של הגאולה, כי צער הגלות והשעבוד משלים הזמן, כאשר היה במצרים כי קושי השעבוד השלים הזמן, וכמו כן ענין זה משלים הזמן. וזהו שנאמר (ישעיה ס, כב) אני ה' בעתה אחישנה, מכח הצער האמור. וזהו שאמרו אל יפטור אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה, היינו מתוך דבר הליכה למקומו שממהר לשוב בהגיע זמנו, וכמו שאמרו חז"ל (מגילה כח:
נדה עג.) על הליכות עולם לו (חבקוק ג, ו) אל תקרי הליכות אלא הלכות, כמו כן אני אומר אל תקרי הלכה אלא הליכה, לשון הולך למקומו, שמתוך כך "זכרהו", "זכר ה"ו" המרוחקים בגלות, והצער מזה, וכמו שפירש בזוהר שמות י"ב (ע"א) ותפתח ותראהו (שמות ב, ו) רשימא דמלכא ומטרוניתא אשתכח ביה, ואיהו רשימא ד-ו"ה, עיי"ש. כי בהגיע זמן הליכה למקומו, קשה הצער מאוד, והבן זה. וזהו שנאמר ויהי בימים הרבים ההם, שנעשו הימים רבים וארוכים, אף דאינהו לא חזו מזלייהו חזו וידעו שקרוב לזמן הגאולה, על כן ויאנחו בני ישראל וגו' ויזעקו ותעל שועתם וגו':
וזהו שנאמר כאן אם עוד רבות בשנים, שנעשו השנים רבים וארוכים מצער הגלות, אז לפיהן ישיב גאולתו לקצר זמן הגלות, ויגאלנו מהרה. ואם מעט נשאר בשנים עד שנת היובל זמן הגאולה, שאינם בעיני בני אדם רק מעט, אז וחשב לו כפי שניו וגו'. והנה הוא יתברך יודע כי בכל יום מחכים אנחנו לו מתי יבא ויגאלנו, והצער גדול מאוד, על כן נכון הדבר למהר לעשותו, וישיב את שבותינו לעינינו במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון: