ייטב לב ויקרא· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת אמור
אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם וגו' [כא, א]. במדרש (ויק"ר כו, ד) זהו שאמר הכתוב (תהלים יט, ג) יום ליום יביע אומר וגו'. ואינו מובן מה ענינו לכאן. ועל דרך הפשוט נראה לי דקשיא ליה אמר ואמרת למה, ובני אהרן למה, ועיין רש"י. ויש לפרש על דרך דאיתא בפרק קמא דתענית דף ג' (ע"א) זמנין דקרי ליה בשמיה רבי יהושע בן בתירה, וזמנין דקרי ליה בשמיה דאבא, הא מקמיה דלסמכוה, [פירש רש"י] דלא הוי חשוב וקרי ליה בן בתירה, הא לבתר דלסמכוה קרי ליה בשמיה רבי יהושע, עי"ש. וידוע (זוהר חדש, תקונים עא.) כי יש בתורה פרד"ס. ובכל אחד כמה פירושים וכמה פנים, גבוה מעל גבוה. וקול ה' בכח (תהלים כט, ד) איתא במדרש (ש"ר ה, ט) בכחו של כל אחד ואחד, נערים לפי כחן, זקנים לפי כחן. ועל כן כשמלמד לזולתו תורה ומצות צריך לפרש לו לפי כחו ושכלו, הקל תחלה פירוש הפשוט, ואחר כך ילמדנו בכל פעם ביתר שאת הפנימיות שבו הרומז למעלה למעלה עד אין סוף ואין תכלית:
ואמנם לאו כל מוחא סביל דא, בלתי הכהנים הנגשים אל ה' אשר לחם אלהיהם הם מקריבים, הם צריכים לדעת המצות בדרך פרד"ס מה עמקו מחשבותיו ותעלומיו. ולכן ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן, כלומר בימי הנעורים הנקראים על שם אביהם, ואחר זה ואמרת אליהם, בהיותם בריה בפני עצמם ונקראים בשמם, לנפש לא יטמא. כי בימי הנעורים יבינו רק הפשוט, אחר זה תבינם הפנימיות והסוד שבו. ועל זה אמר המדרש שזה שאמר הכתוב יום ליום וגו', ר"ל כי למעלה (תהלים יט, ב) כתיב השמים מספרים כבוד אל, ופירש הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ב פ"ה) שמגדולת השמים ניכר ונודע גדולת הבורא ב"ה, על דרך דכתיב (ישעיה מ, כו) שאו מרום עיניכם וגו', וכאלו הם המספרים. ועל זה אמר יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת, כי בכל יום ובכל לילה שהאדם הולך וגדול בתורה ובחכמה מתבונן ומשיג על ידו יותר גדולת הבורא ב"ה, וכמו כן בתורה מדי יום יום מבין ומשיג יותר. ולזה "אמר ואמרת", בימי הנעורים ובימי הזקנה, כאמור:
אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם ונוי [כא, א]. להבין, אמר ואמרת למה. גם בני אהרן למה. בעמיו, פירש רש"י בעוד שהמת בתוך עמיו, והוא מתורת כהנים (ר"פ אמור ה"ג), וכתב הקרבן אהרן (שם) דליכא למימר בעמיו הדר על הכהן, למת מעמיו לא יטמא, דאם כן משמע שלא מעמיו יטמא וכו':
והנה, דרשות חז"ל ודאי אמת ויציב, אבל כפלים לתושיה על דרך אגדה יש לומר דבעמיו קאי על הכהן, והוא על פי מה שנאמר בפרשת תצוה (שמות כח, א) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל, ירצה, כי מה שזכה אהרן לכהונה לכפר על בני ישראל לשום שלום בין ישראל לאביהם שבשמים הוא מפני שהיה אוהב שלום ורודף שלום בין אדם לחברו (אבות פ"א מי"ב), והוא היה המתווך ביניהם, ולזה מדדו לו כמדתו להיות המתווך בין ישראל לקונם. וזהו שנאמר הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו (דייקא בזכותו) מ"תוך" בני ישראל, מחמת שהוא ה"תוך" בין ישראל:
ומהאי טעמא הזהירה אותו התורה ואת בניו בזכותו שלא לטמא למת, שאז אסור לו לכנוס למקדש ואינו יכול לשום שלום בין ישראל לקונם, וגם לא בין אדם לחברו, שכיון שהוא טמא נפש ומטמא בנגיעתו לפסול מוקדשים ותרומה, פורשין ובדלין הימנו. וזהו שנאמר אמר אל הכהנים (להיותם) בני אהרן (אוהב שלום, על כן) ואמרת אליהם (בזכותו) לנפש לא יטמא בעמיו, כלומר מחמת שהוא צריך להיות בתוך עמיו, לשום שלום בין אדם לחברו ובין קונם, והבן:
אמר אל הכהנים וגו' ואמרת [כא, א]. במדרש (ויק"ר כו, ה) עליונים שאין יצר הרע מצוי בהם די להם באמירה אחת, שנאמר (דניאל ד, יד) בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא. אבל התחתונים שיש בהם יצר הרע, הלואי בשתי אמירות יעמדו, לכך נאמר אמר ואמרת. וצריך ביאור. עוד יש להבין בשנותו את טעמו, דלעיל (יט, ב) גבי ישראל נאמר "דבר" אל כל עדת בני ישראל "ואמרת" אליהם קדשים תהיו, וכאן נאמר "אמר ואמרת":
והנראה לי, דהנה כתיב (דברים ל, יב-יד) לא בשמים הוא וגו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, ובודאי עדות ה' נאמנה מאוד, וכבר עמדו חכמי לב הלא לפי עין הרואה הדבר קשה ורחוק מהשיג. אבל הענין, כי התורה היא שס"ה מצות לא תעשה ורמ"ח מצות עשה, ותחלה צריך להיות סור מרע רחוק כמטחוי קשת לבלי לנגוע בקצהו כו', כי הנוגע בו יטמא, מבית ומחוץ תצפנו בכופר ובזפת ובכל מיני ריח רע, ומטמטם את לבו לבלי להבין ולהשכיל דרך ה' לעשות צדקה ומשפט ומישרים. אחר כך עשה טוב, תורה ומצות ומעשים טובים. על כן למי שעדיין לא גירש מתוכו ומקרבו חלק הרע, הרי הוא מסמא עיניו ונדמה לו כי דרך הקדש הוא בשמים או מעבר לים הוא, אבל התורה היא מדברת על לב שסר מרע והרחיקו, אז בעיניו יראה ובלבבו יבין כי קרוב הדבר מאוד כו':
והנה, שורש הלא תעשה בישראל נאמר בסוף אחרי (לעיל יח, ל) ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ולא תטמאו בהם וגו', ושורש העשין קדשים תהיו כו', להמשיך עליו קדושתו במצות עשה, וכמו שמברכין על כל מצות עשה אשר קדשנו במצותיו. וכן בכהנים הנגשים אל ה', שורש הלא תעשה שנצטוו הם יותר מישראל הוא אומרו יתברך לנפש לא יטמא וגו', ואהר כך אמר (כא, ח) קדשים יהיו לאלקיהם וגו' כי את אשי ה' וגו' הם מקריבים, ובזה ממשיכין עליהם קדושתו יותר, וזהו שנאמר עוד והיו קדש:
ולזה צריך שתי אמירות, אמירה אחת לא יטמא, והיינו לסור מרע וטומאה, ואמירה שניה קדשים יהיו. ואמנם עליונים שאין יצר הרע מצוי בהם, כמו שאמר הוא יתברך למשה (שבת פח ע"ב פט.) החזר להם תשובה, כלום גנבה יש בכם, כלום נאוף יש בכם (או טומאה יש בכם), ואין צריך לצוות אותם לסור מרע וטומאה, כי אם להתקדש בקדושתו יתברך החופפת עליהם, על כן די להם באמירה אחת, וזה שנאמר ומאמר קדישין וגו'. אבל תחתונים שיש בהם יצר הרע הלואי בשתי אמירות יעמדו, היינו אומרו לנפש לא יטמא וגו' ואומרו קדשים יהיו. הדא הוא דכתיב אמר אל הכהנים וגו' ואמרת אליהם, אמר קאי על לא יטמא, ואמרת על קדשים יהיו: והנה, לעיל פרשת שמיני כתיב איסור מאכלות אסורות וטמאות, ובפרשת אחרי כתיב פרשת עריות, שנפשו של אדם מחמדתן וקשה לפרוש מהן, ולבסוף ושמרתם וגו' ולא תטמאו בהם. ועל זה אמר "דבר" אל כל עדת בני ישראל, דבור הקשה על האדם, והוא לפרוש מן העריות וממאכלות אסורות. ואמנם אם ישמרו משמרתו לבלתי עשות אז נקל להתקדש בקדושתו יתברך, ונגד זה ואמרת אליהם (אמירה רכה) קדשים תהיו וגו' כי קדוש אני יי' אלקיכם, כלומר ובמקום פנוי מן הטומאה אני משרה קדושתי עליכם ומקדש אתכם, כמו שאנו מברכין בכל יום טוב מקדש ישראל וגו'. וכאן בכהנים הנגשים את ה' ומטהרים את עצמם מכל טומאה של עריות וכדומה ומדברים המטמטמים את הלב, אלא שהוסיף עליהם לבלי לטמא למת, שזה נפש אדם אינו מחמדתו, ובקל בידו לעשות ולפרוש ממנו, על זה אמר "אמר ואמרת", שניהם בלשון אמירה רכה: ומן האמור יש לפרש שש אנכי על אמרתך וגו' (תהלים קיט, קסב'קסג) שדרשו חז"ל (שבת קל.) על מצות מילה. והוא כי שורש מצות מילה וטעמה מבואר בספרים הקדושים להסיר הערלה, אותיות "רע לה", כי הרע כרוך בעקבו, ושם כח התאוה היתירה, ובהסר קצת ממנו ומוציא דמו מחליש כח התאוה של האבר ההוא. וזה יסוד להסיר כח הרע מכל אבריו, כי האבר ההוא כללא דכולהו שייפין (זוהר יתרו צב.), והוא המוליד. ואבא מזכה ברא, בהיותו מחליש וממעט תאותו יהיו תולדותיו כיוצא בו. בינה זאת. וכבר אמרנו כי אם הוא סר מרע נקל לו להיות עושה טוב, כי קרוב אליו הדבר לעשותו. וזהו שאמר שש אנכי על אמרתך, זה מילה, כמוצא שלל רב בלא יגיעה ועמל, כמו כן על ידי מצות מילה אני מוצא שלל רב, הוא קיום עשה טוב, כי אם שקר (הוא הרע והטומאה) שנאתי ואתעבה כדבר המתועב ומשוקץ, אז ממילא תורתך אהבתי, ודבר שאדם אוהבו לא יעצרנו הגשם והשלג, כי אמר אוהב ארדוף אשיג, אשיגו לעשותו ולקיימו, והבן:
אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם וגו' [כא, א]. במדרש (ויק"ר כו, ד) זהו שאמר הכתוב (תהלים יט, ג) יום ליום יביע אומר וגו':
ונראה לי על פי פירוש רש"י, אמר ואמרת, להזהיר הגדולים על הקטנים, והוא מגמרא יבמות סוף פרק חרש (קיד.). ועיין מזרחי וגור אריה, ויש בזה כמה שיטות. וז"ל הטור יורה דעה סימן שע"ג, כשם שכהן מוזהר שלא לטמא, כך הוא מוזהר להזהיר לקטנים מלטמא, וכתב הרמב"ם (אבל פ"ג הי"ב) שאין הגדולים מוזהרים על הקטנים אלא שלא לטמאותן ביד, אבל אם בא לטמא בעצמו אין בית דין מצווין להפרישו, אלא שאביו מצוה לחנכו בקדושה. ונראה לי שצריכין להפרישו, וכן משמע הלשון שדרשו אמר ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים, משמע שצריך להזהירם מלטמא, עכ"ל. הרי דעת הרמב"ם דאין מצווין להפרישו, ולהזהיר הגדולים כו' הוא רק שלא לטמאותן בידים, והיינו כפשטא דסוגיא. ודעת הטור דמצווין להפרישו:
ובדעת הטור יש ג' שיטות:
דעת הבית יוסף באורח חיים סימן שמ"ג (ד"ה הלכך) דהטור סובר דבשרצים ודם ובכהנים, בכל הני בית דין מצווין להפרישו מלאכול שרצים ודם ומלטמא בעצמו, ולא ילפינן מזה לשאר איסורים, עיי"ש. וטעם הדבר שהקפידה תורה באלו יותר מבשאר איסורין, נראה לי, דבשרצים כתיב (לעיל יא, מג) אל תשקצו את נפשותיכם וגו' ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, ואמרו חז"ל (יומא לט.) קרי ביה ונטמטם, שמטמטם הלב. הרי גילתה התורה כי האוכל שרצים משקץ נפשו ומטמאו ומטמטם לבו, לכן זה מזיק גם על אחר שיגדל. וכמו כן בדם דכתיב ביה (לעיל יז, יד) לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אוכליו יכרת, וכתב הרמב"ן פרשת אחרי (שם, יא) כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לאחדים, ואם יאכל אדם דם שהוא נפש כל בשר, תהיה מזה עובי וגסות בנפש האדם, ותשוב קרוב לטבע נפש הבהמית, עיי"ש. וממילא אפילו כשאכלו בהיותו קטן, יזיק לו לכשיגדיל. וכן בטומאה, שהזהירה תורה לכהן הראוי לעבודה שלא יטמא, גם לקטן בין דין מוזהרין להזהירו מלטמא בעצמו, כי רוח הטומאה יזיק לו לכשיגדל ולא יהיה ראוי לעבודה:
ב) דעת הב"ח שם (ד"ה ומה שנראה) וביורה דעה (שם סוף ס"א), וכן הוא דעת הפרישה, דרק בטומאה בית דין מצווין להפרישו מלטמא בעצמו, שריבה מצות יתירות. אבל בשרצים ודם אין בית דין מצווין להפרישו שלא לאכול בעצמו: ג) דעת הט"ז (או"ח ויו"ד) שם (סק"א) גם בכהנים אין בין דין מצווין להפריש לקטנים, רק לכהנים אזהר רחמנא, לאב שהוא כהן שהוא מוזהר להזהיר לבנו שלא יטמא, עיין שם ובפרי מגדים אורח חיים סימן שמ"ג (משבצות זהב שם): ולכאורה באמת קשה לדעת הב"ח והפרישה מנא לן דהאי להזהיר קאי על הבית דין, דלמא רק לכהנים להזהיר לבניהם, דהא כתיב ואמרת אליהם דהיינו לכהנים להזהיר. ותו, מנא לן דבית דין צריכין להזהיר שלא יטמא בעצמו, דלמא האזהרה לבית דין שלא יטמאו בידים, וכדבעי הגמרא למימר התם. ונראה לי להוסיף תבלין לדעת הב"ח ופרישה דהכי דייקא קרא, משום דבלאו הכי קשה, דיליף מ'אמר ואמרת שתי אמירות למה אלא להזהיר, אם כן האי להזהיר לא נזכר בקרא כלל, ומאמר חיצוני הוא מפי הקבלה, וזה דוחק, דמנא לן דאמירה שניה בא על זה. לכן נראה לי דמגופיה דקרא יליף ליה, והוא על פי מה שכתוב ברש"י משפטים (שמות כא, יב) אלו נאמר מכה איש הוה אמינא אינו חייב עד שיכה איש, היינו גדול, הכה את הקטן מנין, תלמוד לומר (להלן כד, יז) כי יכה כל נפש אדם, אפילו קטן במשמע. הרי דנפש משמעותיה קטן שאינו איש. וזהו שאמר הכתוב ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן, היינו גדולים, אחר זה ואמרת אליהם, כלומר אתה בעצמך, לנפש (היינו לקטן), לא יטמא בעמיו, היינו שתאמר בעצמך ותזהיר לקטן שהוא לא יטמא את עצמו. הרי מוכח תרווייהו, שהבית דין מוזהר להזהיר לקטנים שלא יטמאו את עצמם, כמה שאמרה תורה למשה להזהיר זה לקטנים. וזה נכון:
נמצינו למדין לשיטת הטור דבזה הקפידה התורה ביותר, מפני שממשיך עליו כח הטומאה המזיק על ימים הבאים לכשיגדל, ולא יהיה ראוי לעבודה. וממנו נקח, הגם דבשאר איסורין קיימא לן דאין האב ובין דין מצווין להפרישו, דאינו בכלל ערבות, אבל הקטן ודאי צריך שיברח מן עבירה, דאיסורא עביד. וכמו שכתב הש"ך ביורה דעה סימן א' ס"ק כ"ז דקטן הוא בכלל זביחה, דאסור לו לאכול בלא שחיטה. וכן העלה התבואות שור (סקמ"ט), והביא ראיה ברורה מגמרא סנהדרין דף נ"ה (ע"ב) תקלה איכא אלא דחס רחמנא עליה דלא לענשיה. וכן מוכח ממה שכתב זקיני הרמ"א באורח חיים סימן שמ"ג בהגה"ה, ועיין שם בט"ז (סק"ב), ובמגן אברהם (סק"ד) שרימז לגמרא הנ"ל. והטעם מבואר בב"ח אורח חיים (סוף) סימן שמ"ג וז"ל, כלל העולה, דקטן שגנב או הזיק פטור מלשלם לכשהגדיל, גם בעבירות שבין אדם למקום אין עליו עונש לאחר שהגדיל, אלא שאני קורא עליו (משלי יט, ב) גם בלא דעת נפש לא טוב, דאף על פי דקטן שעבר עבירה בלא דעת הוא, לא טוב לנפש, כי המשיך עליו טומאה מצד הרע, על כן טוב לו לכשיגדל לשוב בתשובה מעצמו על כל מה שעבר, הן בדברים שבין אדם למקום, הן בדברים שבינו ובין חבירו, עכ"ל הזהב:
וכוונת דבריו, דכשממשיך עליו רוח הטומאה מצד הרע זה מזיק לו לימים הבאים לכשיגדל, כי מזה הוא מוכן ועומד לעבור עוד עבירות חלילה גם בגדלותו, כמאמרם ז"ל (אבות פ"ד מ"ב) שמצוה גוררת מצוה (כי העושה מצוה אחת ממשיך עליו קדושה ונוח לו לעשות מצוה אחרת), ועבירח גוררת עבירה, שממשיך עליו טומאה המסיתו לעבירה אחרת, כדתנא דבי רבי ישמעאל (יומא שם) עבירה מטמטם לבו של אדם שנאמר ונטמתם כו':
נמצינו למדין שיום אחד מבשר לחברו, שאם עשה אדם ביום זה מצוה שגוררת מצוה, מזה נודע שגם למחר נוח לו לעשות מצוה. ואם ח"ו עבר עבירה, מבשר כמו כן ליום מחר, כאמור. וזהו שאמר אמר ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים שהטומאה של היום יזיק על למחר שהוא לאחר זמן כשיגדל, וממנו נקח, הגם שבשאר עבירות אין על הבית דין חיוב להפרישו וכמו כן לאב, רק מטעם חינוך מדרבנן, על כל פנים הקטן בעצמו צריך שיזכה את ארחו גם בהיותו נער, כי במעלליו יתנכר מה יהיה לכשיגדל אם טוב ואם רע, כי יום אחד מבשר לחברו. ועל זה אמר המדרש זהו שאמר הכתוב יום ליום יביע אומר, שיום אחד מביע אומר לחברו, וכמו כן לילה ללילה יחוה דעת מה יהיה למחר:
אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו]כא, א]. יש לדקדק, אמר ואמרת למה. גם בני אהרן למה לי. ונראה לי, כי אמרו חז"ל (תדב"א רבה כה) חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, ופירש מוזלה"ה ((ישמח משה) בסוף פרשת ויחי) על פי דברי האור החיים בפרשת קרח (במדבר טז, א) על המדרש (סנהדרין קט ע"ב), קרח, שעשה קרחה. בן יצהר שהרתיח העולם כצהרים כו'. ולחשוב נמי בן יעקב, אלא שבקש רחמים (בראשית מט, ו) בקהלם אל תחד כבודי. הענין, שפגם בעצמו עד שנשתנה שמו לרע שעשה קרחה, וכן שינה שם אביו יצהר כו', אבל לא הגיע פגמו ליעקב, כי בקש רחמים, על כן לא נאמר בן יעקב, ע"כ דברי האור החיים. וזהו שנאמר (תהלים מט, כ) תבוא עד דור אבותיו, כלומר אם הפגם תבוא עד שורש אבותיו, אז עד נצח לא יראו אור. וידיעת ההפכיים בשוה, כי כל מה שבניו ובני בניו עד סוף כל הדורות עושים מעשים טובים והולכים בדרכי אבותם, מגיעים במעשיהם עד שורש אבותם באור ישר ואור חוזר. והיינו מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, כלומר להגיע עד מעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, להאיר בשורשם, ואז נהיה נקראים בני אברהם יצחק ויעקב, ע"כ דברי מוזלה"ה:
והנה, כל זמן שבית המקדש היה קיים היו הכהנים הולכים בדרך אהרן ממש בקרבנות וכדומה, ועתה בעוה"ר אי אפשר לילך בדרכיו להאיר בשורשו כי אם במצוה זו שנזהרים מלטמא למתים, ובזה מאירים אל השורש עד אהרן ראש הכהנים. וזה שאמר אמר אל הכהנים שעודם נקראו בני אהרן, אם כי נחסר להם הרבה מצות התלויות בכהנים לילך בדרכיו, על זה אמר ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו, שזה נשאר קיים לדורות, ובה יאירו אל השורש:
וזה כוונת המדרש (ויק"ר כו, ו) הדא הוא דכתיב (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה עומדת לעד, מיראה שנתיירא אהרן זכה וניתנה לו פרשה זו שאינה זזה ממנו ולא מבניו כו' עד סוף כל הדורות, הדא הוא דכתיב אמר אל הכהנים בני אהרן. ר"ל, דקשיא ליה בני אהרן למה לי, אמר ואמרת למה. אלא לומר, מכח יראתו הטהורה ניתנה לו פרשה זו שנוהגת עד סוף כל הדורות, ועל ידי מצוה זו נקראים בני אהרן, וכמו שפירשתי:
או יאמר כי מצינו שאמרו (אבות פ"א מי"ב) הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום כו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, הרי שהיה אהרן מעורב עם הבריות, ורוח המקום ורוח הבריות שניהן היו נוחים הימנו, מפני שגם בעסקו עם הבריות מחשבתו ולבו היה דבוק בה'. והנה בניו הכהנים צריכים שילכו בדרכיו לשום שלום בעולם בין אדם לחברו ובין ישראל לאביהם שבשמים, מעורב עם הבריות ודבוק בה'. וזהו שאמר הכתוב אמר אל הכהנים בני "אהרן" וגו', על כן לנפש (של עצמו) לא יטמא בעמיו, פירשו חז"ל (תורת כהנים ר"פ אמור ה"ג) בעוד שהוא בתוך עמיו, ולדרכנו הכי פירושו, בעוד שהוא הכהן מעורב בתוך עמיו:
עוד יתבאר אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם וגו' [כא, א]. זהו שאמר הכתוב (תהלים יט, ג) יום ליום יביע אומר וגו' (ויק"ר כו, ד). יש לפרש בהקדם לפרש אז ישיר משה וגו' (שמות טו, א"ב) על פי מה שפירש הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"א ה"י) מה שביקש משה להשי"ת כשאמר (שם לג, יח) הראני נא את כבודך, ביקש לידע אמתת המצאו של הקב"ה כמו ידיעת אחד מהאנשים שראה פניו כו'. והשיבו ב"ה שאין כח בדעת האדם להשיג אמתת דבר זה על בוריו, כי אם להשיג מאמתת המצאו שנפרד הקב"ה משאר הנמצאים כמו שיפרד אחד מן האנשים שרואה אחוריו, וזהו שאמר הכתוב וראית את אחורי ופני לא יראו, עיי"ש. וזהו שאמר הכתוב (דברים יג, ה) אחרי ה' אלקיכם תלכו להשיג בחינת אחוריו, (אבל) ואותו תיראו, עצמותו תיראו מחקור ודרוש. וזהו שנאמר (שם ט, ג) וידעת היום כי ה' אלקיך הוא העובר לפניך (והשגתך רק מאחוריו) אש אוכלה הוא, עצמותו יתברך להבא להשיג זה, והבן: וזהו שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל וגו' ויאמרו לאמר בלשון זה דייקא אשירה לה', לא לומר תוארי עצמותו, כי אם כי גאה גאה, כתרגומו ארי אתגאי על גיותניא, כמו שאמרו להלן (שמות טו, יא) מי כמכה באלים ה', והיינו בחינת השגה מאחוריו שאיננו כשאר הנמצאים כי אין כמוהו. עזי וזמרת י"ה בזמן שאין שמו שלם, אבל ויהי לי לישועה לעתיד לבא, כדאיתא במדרש (ש"ר כג, טו) היה ויהיה, אז זה אלי ואנוהו, כדכתיב (ישעיה ל, כ) ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות, והבן. וזהו שאומרים בפייט (גאולה לשביעי של פסח) ידידים רוממוך (למעלה למעלה) בשירה קדמוך, כלומר כאלו אתה לפניהם והם אחריך, בחינת השגה מאחוריו, כמו שאמרו מי כמוך ה' באלים, ולא תוארי עצמוך:
וזה היה ענין בני אהרן, שבקשו להשיג יותר מכפי הראוי, כמו שנאמר (שמות כד, יא) ויחזו את האלקים. וזהו שנאמר (לעיל טז, א) אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה', ירצה, בקרבתם להשיג אל פני ה', לכך וימותו, כי ופני לא יראו. וכבר כתב במורה חלק א' פרק ל"ב כי אם ישתדל להשיג למעלה מחק השגתו, ישוב חסר מכל, ועל זה נאמר המשל (משלי כה, טז) דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאתו. לא אמר וקצת בו, כי אם והקאתו. ועל זה נאמר (קהלת ד, יז) שמור רגליך (השגתך) כאשר תלך אל בית האלקים, ע"כ דבריו:
נתבאר מזה כי המטריח עצמו להשיג בחקירתו ושכלו יותר מחק האפשרי לפי שכלו, יאבד הכל ויטמא נפשו, ועל זה נאמר (שמות יט, כא) פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב. ומי לנו גדול מבני אהרן, בקרבתם להשיג יותר מתו. וזהו שנאמר אמר אל הכהנים (להזכירם ענין) בני אהרן, (אחר כך) ואמרת אליהם "לנפש" לא יטמא בעמיו, בעוד שהוא בתוך עמיו, הוא הגוף המונע השגה יתירה. ועל זה אמר המדרש (ויק"ר כו, ד) זהו שאמר הכתוב (תהלים יט, ב-ד) השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו (דייקא) מגיד הרקיע (ולא תוארי עצמותו, כי אם) יום ליום יביע אומר וגו' אין אומר ואין דברים מה הוא, כי אם בלי נשמע (כלומר בלי מושג) קולם, ומאמרם הוא שהשי"ת הוא בלתי מושג ומובן לשום בריה. ואם להעליונים אי אפשר להשיג תוארי עצמותו, קל וחומר לבני אדם אשר מעפר יסודם בעודו בעמיו ישמור את נפשו, והבן: עוד שם, דבר אחר אמר אל הכהנים בני אהרן וגו' [כא, א] הדא הוא דכתיב (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה עומדת לעד, אמר רבי לוי מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה זכה וניתנה לו פרשה זו שאינה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות [ויק"ר כו, ו]. כלומר שנוהג גם בזמן שאין בית המקדש קיים: יתבאר, כי הנה שמעתי מפי אבא מארי הגאון הצדיק מוה' אלעזר ניסן זלה"ה לפרש הפסוק יראת ה' טהורה וגו', כי אית יראה תתאה יראת שכר ועונש, ואית יראה עלאה מרוממותו יתברך (הקדמת הזוהר, יא ע"ב), כדכתיב (איוב לא, כג) כי פחד אלי איד אל (יראת עונש) ומשאתו (מרוממותו) לא אוכל. וההבדל ביניהם, כי יראת עונש אינו אלא בבא חטא לידו, ויירא מכח עונש ואינו חוטא, אבל באם אינו חוטא אינו מתיירא כלל, ואם כן אין יראתו תמידית. אבל הירא משאתו ומרוממותו יתברך ויתעלה, אפילו בשעה שאינו חוטא כלל יראת ה' דייקא חופף עליו כל היום, כמי שיושב לפני מלך גדול ונורא שמעצמו נופל עליו אימה ופחד, חיל ורעדה יאחזנו, כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך מלכי המלכים עומד עליו כי פחדו ואימתו יבעתוהו, כמבואר בהגהת זקיני הרמ"א ז"ל באורח חיים סימן א' (ס"א). וזהו שנאמר (שמות כ, יז) ובעבור תהיה יראתו (דייקא) על פניכם (אפילו) לבלתי תחטאו. וזהו שנאמר יראת ה' טהורה עומדת לעד, תמידית, ע"כ דבריו ז"ל וש"י:
ואני אוסיף תבלין, כי אכתי אין זה לעד, כי האדם אינו חי לעד. על כן נראה לי על פי מה שכתבו הספרים ההבדל בין יראת עונש ליראת רוממות, כי הירא מעונש הוא מכח סבת העונש, ואותה יראה אינו מוריש לבניו, כי איננה קנין עצמי. אבל הירא מרוממותו יתעלה, אותה יראה מוריש ומנחיל לבניו אחריו. והיינו דכתיב (דברים ה, כו) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה "אותי" וגו' דייקא כל הימים, יראה תמידית, למען ייטב להם ולבניהם לעולם. וזה שנאמר (משלי כ, ז) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו, ע"כ דבריהם. והארכתי בזה בפרשת נח (ד"ה או יאמר, ואילך). וזהו שנאמר יראת ה' טהורה עומדת לעד, כלומר לדורותיו אחריו:
וזהו שאמר המדרש, דקשיא ליה אמר ואמרת למה, וגם בני אהרן למה, כקושית הזוהר (אמור פח.), ותירץ, להורות דבגין אהרן דהוא שירותא דכל כהני, ומיניה זכו לזה. וזהו שאמר המדרש הדא הוא דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד, לדורותיו, בשביל אותו היראה שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה, כלומר יראת רוממותו הטהורה, זכה לו ולבניו אחריו להוריש להם בחינת יראה זו, ועל כן ניתנה לו פרשה זו שאינה זזה ממנו ומדורותיו לעד. ולכן אמר אמור אל הכהנים בני אהרן, בשביל זה ואמרת אליהם וגו'. אחר זמן יצא לאור ספר אהל יעקב חלק ב' (ר"פ אמור ד"ה מדרש) ומצאתי מדברי אלו, ומשנה לא זזה ממקומה:
או יאמר דאיתא במדרש (ויק"ר י, ג) שאמר אהרן מוטב יתלה הסרחון בי ולא בהם, אמר לו הקב"ה, אהרן כך עשית לא תזוז הפלטין שלי לעולם. ופירשו המפורשים למאי דאיתא בגמרא (זבחים מא ע"ב) מפני מה נאמר בפר כהן משיח (לעיל ד, ו) פרכת הקדש, ולא בפר העלם דבר של צבור (שם, יז), משל למלך [שסרחה עליו מדינה], אם סרחו עליו מיעוטן עדיין פמליא שלו קיימת, ואם רובן סרחו אין פמליא שלו קיימת. וזה היתה כוונת אהרן, שאם יתלו הסרחון בהם שהם רבים יסתלק קדושתו חס ושלום, על כן מוטב שיתלה הסרחון בו, ויהיה קדושתו קיימת. וזה היה ממש מסירת נפש של אהרן בשביל קדושת שמו יתברך, והשי"ת החוקר לב אמר מדה כנגד מדה, הואיל וכוונתך לבל יסתלק קדושתי, לכך לא תסתלק אתה מקדושתך. ובזה פירש מוזלה"ה (ישמח משה) בפרשת שמיני (ד"ה עוד ביאור) למה אתה בוש לכך נבחרת (רש"י לעיל ט, ז), עיי"ש:
וזה שאמר מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה דייקא, כלומר שישאר בתואר קדוש, על כן זכה וניתנה לו פרשה זו כו' שלא יטמא הוא ודורותיו, לבל יסתלק קדושתו יתברך מעליהם:
ומן האמור הנה מקום אתי לפרש אלה מקראי קודש אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש וגו'. דקשה, בני אהרן למה. ותו, אמר ואמרת למה. והנראה לי על דרך רמז לפי האמור כי אהרן קיבל שכר בשביל מחשבתו הטובה [שלא] לתלות הסרחון בהם לבל יסתלק קדושת המקום וקרבתו מעם קרובו, וכמו שפירשתי זאת תורת המסורה, בקרובי אקדש (לעיל י, ג), היינו על ידי קרובי הוא אהרן, אקדש על ישראל, כי אם וקרובי מרחוק עמדו (תהלים לח, יב) לבלי עשות הדבר ההוא למען לתלות הסרחון בהם, אז חדלו קרובי ומיודעי (איוב יט, יד) הם ישראל עם קרובו. והנה מזה נראה בעליל כי בזה חפץ ה' במחשבה טובה להצלת ישראל, אם שהמעשה לא טוב לעין הוא: ואמנם לכאורה מצינו בספרים הקדושים מאמר המנגד לזה, והוא מה שפירשו המדרש (עה"פ בראשית א, ה) ויקרא אלקים לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים, ולחשך קרא לילה אלו מעשיהם של רשעים, ואיני יודע באיזה מהן חפץ, כשהוא אומר (שם, ג) וירא אלקים את האור כי טוב הוי אומר חפץ במעשיהם של צדיקים כו' (עי' בראשית רבה ב, ה). דאינו מובן מה ספיקא איכא בזה, הלא מקרא מפורש (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע וגו'. וביארו המפורשים על דרך דאיתא בתענית פרק ג' (כב.) דאתי ההוא גברא דהוה סיים מסאני אוכמי ולא רמי חוטי דתכלתא בגלימיה, אמר ליה אליהו האי בר עלמא דאתי הוא, אמר ליה מאי עובדך, אמר ליה זנדוקא אנא ואסרנא גברי לחוד ונשי לחוד כו' כי היכי דלא ליעבדו איסורא כו'. מאי טעמא לא רמית חוטי דתכלתא, דאזילנא ביני עכו"ם כי היכי דלא לידעו דיהודאי אנא, דאי בעו למיגזר גזירתא אנא מגלי להו לרבנן דלבעי רחמי ומבטלו לה. וכהאי גוונא איתא בתנא דבי אליהו שאמר אליהו על איש אחד שהוא בן עולם הבא, וחקרו אחריו ומצאו שהלך לבית ועד של זונות ושהה שם כל הלילה לבטל אותם מעבירה. והנה המעשים הנגלים של אלה הנה הנם מעשה הרשעים, אבל לפי פנימיות לבם ומחשבתם הטובה הוא עבודה גדולה לשמים, וסלקא דעתא שבזה גם כן חפץ ה'. וזהו שאמר לאור יום זה מעשה הצדיקים, שהמעשה גם כן טוב, ולחשך וגו' אלו מעשיהם של רשעים, מעשיהם דייקא אשר לא טובים, אבל המחשבה הפנימית שבלב היא טובה להציל את העם מעבירה. ואיני יודע באיזה מהן חפץ, כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב הוי אומר שחפץ במעשה הצדיקים, שהמעשה גם כן טוב. ובזה פירשו (אבות פ"ב מ"א) איזהו דרך ישרה וכו' כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, הרואה לעינים, מה שאין כן המעשה של אלו האמורים אינו תפארת לפני בני אדם. ואם שיש לו עולם הבא בשביל המחשבה, עם כל זה לא בזה חפץ ה', כי זה דרך מסוכן שלא יתלכלך ויטמא בשביל המעשה, ע"כ דבריהם:
ולכאורה הדברים סותרין זה את זה, אמת למאן דאמר (מגיד מישרים ר"פ שמיני) כי גם אהרן אם שקיבל שכר על המחשבה נענש על המעשה, שבשביל זה מתו בניו, וכמו שפירש רש"י על הפסוק (דברים ט, כ) ובאהרן התאנף ה' וגו', וכמו שאמר (לעיל י' ג) על פני כל העם אכבד, ופירשתי שבשביל המעשה שהיה לפני העם הנראה לעינים אכבד, כמו שנתבאר לעיל פרשת שמיני (ד"ה והנה השי"ת), ניחא, דבשביל זה לא חפץ ה' במעשים כאלו, כי הגם שהמחשבה טובה, המעשה לא טוב, שהרי גם אהרן נענש על זה. אבל למאן דאמר דאגדות חלוקות הן, וכפי הנראה מפשוטי המקראות, כהא דכתיב (שמות כד, יא) ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, וכן כתיב (לעיל טז, א) אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו, וכן איתא במדרש (ויק"ר כ, ח-ט) בשביל ארבעה דברים מתו, דמשמע לא בשביל אהרן. כי לא חטא בזה כלל, כי גדולה עבירה לשמה (נזיר כג ע"ב). אם כן הדרא קושיא לדוכתה, כי מכאן נראה שבזה חפץ ה', וממה דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב נראה כי לא חפץ במעשה רשע אם כי המחשבה טובה להציל את זולתו:
לכן נראה לחלק בין הענינים. דכאן גבי אהרן שעשו הערב רב את העגל, שהוא ענין עבודה זרה, ובזה נתרחקו מעליו יתברך ואבדו תואר עם קרובו, על זה היה אהרן מוסר נפשו להצילם על ידי שאמר שיתלה הסרחון בו. וכמו כן היה ענין אליהו בהר הכרמל, על שביקשו לפרוק מעליהם עול מלכות שמים והלכו אחרי הבעל. אבל התם שהלכו אחרי לבבם ועיניהם לזנות אחריהם, אבל לא היו אפיקורסים ולא כחשו בה' ובתורתו, כי אם היו בעלי תאוה שהיה התאוה גובר עליהם, בכי האי גוונא אין צריך האדם למסור נפשו לילך עמהם להצילם, כי יש חילול השם לעין הרואה המחזיק אותו לאדם כשר:
וזהו שאמר כאן אמר אל הכהנים בני אהרן, כלומר ראוי להם למעבד עובדא דאהרן שהיה אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (אבות פ"א מי"ב), ואף על פי כן ואמרת אלהם (מהיום והלאה) לנפש לא יטמא בעמיו, ר"ל שלא יטמא את נפשו בשביל עמיו להצילם מעון וחטא, זולת חטא עבודה זרה. והיינו כי אם לשארו, האי לשארו קאי על ה', זו אשתו (יבמות כב ע"ב), היינו כנסת ישראל, הקרוב אליו, שנקראים (תהלים קמח, יד) עם קרובו. לאמו ולאביו, על דרך המדרש (ש"ר נב, ה) שקראן אחותי, לא זז מחבבן עד שקראן בתי או אמי. ולפעמים נקראים אב, על דרך (שופטים יז, י) והיה לי לאב (שפירשתי בפרשת לך (ד"ה והיה), עיי"ש). וזהו שאמר לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו הבתולה, שלפעמים נקראים אמו או אביו או בן ובת אחיו ואחותו, הקרובה אליו יתברך, בזמן אשר לא היתה לאיש, זה הקב"ה, שנאמר (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה (סוטה מב ע"ב), כי אם הלכה והיתה לאיש אחר לזנות אחר הבעל בענין עבודה זרה, אז לה יטמא:
אבל בזולת זה לא יטמא בעל וגו'. ביאור הדבר, כי לכאורה היה מקום לחלק באופן אחר, והוא בשנבין מאמרו של אהרן מוטב שיתלה הסרחון בי כו', דצדיק מה פעל הלא גם הם חטאו במה שאמרו (שמות לב, א-ג) קום עשה לנו וגו' ויתפרקו וגו' את נזמי הזהב וגו'. והא דאין שליח לדבר עבירה, הייני בדיני אדם, אבל בדיני שמים יש שליח לדבר עבירה, וכדאיתא פרק ב' דקידושין (מג.), והראיה דכתיב (שם, לה) ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל, הרי שהעשיה נאמרה גם על העם: ונראה לי בזה בשנבין הא דכתיב והביטו אחרי משה (שם לג, ח), מלמד שכל אחד קינא לאשתו מפני משה, שחשדוהו באשת איש. והדבר תמוה מאוד. אבל הענין לדעתי על דרך דכתיב (לעיל ד, ג) אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, עיין רש"י, ופירשו המפורשים כי לפעמים הכהן יחטא על ידי אשמת העם, שמכח שהם אשמים בזדון מביאים אותו לידי חטא. ולפעמים להיפך, מכח שהכהן יחטא מביא אותם לידי אשמה במזיד, וזהו שאמר יחטא לאשמת העם. וזהו שאמר משה (שמות לב, לב) אם תשא חטאתם, כלומר אם תשא ותמחול להם על ידי תפלתי, אז נראה כי חטאם של עצמם, ולא אני הגורם, ואם אין, מזה נראה שמכח חטאי באו לידי עבירה זו, ואין קטגור כו' (ברכות נט.), על כן מחני נא, ע"כ דברי המפורשים. וזהו שאמרו שכל אחד קינא לאשתו, מפני זולתו, שחשד אותו על הדבר, אלא שאמרו שכל זה מפני משה, שהוא הגורם לזה, על ידי איזה מחשבה לא טובה רח"ל וכדומה, מזה באים המוני עם לידי חטא אשת איש גמור, והבן: וזהו שאמר אהרן מוטב שיתלה הסרחון "בי" ולא בהם, כלומר גם על מה שהם עשו ואמרו לי לעשותו לא יגיע להם עונש, כי יתלה הסרחון והחטא שלהם בי, שעל ידי ובגרמתי על ידי מחשבה באו הם לידי זה, כי יאמרו שהמחשבה ניכרת מתוך המעשה, אם שהאמת לא כך היה כי הם מעצמם חטאו בנפשותם. וזהו שאמר משה אל אהרן (שמות לב, כא-כד) מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו (כלומר על ידי מחשבתך) חטאה גדולה, ויאמר אהרן וגו' אתה ידעת את העם כי ברע הוא, כלומר מעצמו, ויאמרו לי וגו', ואשלכהו באש וגו' כדי לתלות הסרחון בי כו'. וזהו שנאמר ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, כלומר אשר הם עשו מעצמם, והם היו הגורמים להביא את אהרן לידי מעשה:
והנה, קיימא לן בעירובין דף ל"ב (ע"א) כרבי דאמר חבר שאמר לאחד מלא לי כלכלה זה מתאנתי, אוכל ואין צריך לעשר. והטעם, דמוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מהמוקף ואל יאכילו לעמי הארץ טבלים. וכתבו התוספות (שם ע"ב ד"ה ולא) והא דמסיק פרק קמא דשבת (ד.) גבי הדביק פת בתנור דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך, הכא שאני, שהוא גורם לו לעבור, שאמר לו לקוט, וסבר שעשרן:
ולפי זה יש לחלק בדבר בדרך אחר. והוא, דהתם באיש שאינו ראש הדור ולא מנהיגם, באופן שאם יחטא יחיד או רבים אין לו מקום לחשוד את עצמו כי בשבילו בא להם עון זה ובגרמתו, כי מה לו עמהם, לכן אין אומרים חטא במעשה בשביל שיזכו חבריך. אבל אהרן שהיה ראש העם (כי משה עלה השמים ועוד לא ירד), וכמוהו מי שהוא ראש העם שאפשר לו לחשוד את עצמו שחטאו גורם אשמת העם, אם כן בדין הוא שיטמא את עצמו במעשה רע בשבילם להצילם מעון, אפילו איזה חטא אחר שהוא שלא בענין עבודה זרה, דמוטב שיעשה החבר איסורא זוטא ולא יעשה העם הארץ איסורא רבא, ובכי האי גוונא אומרים לו חטא בשביל שיזכו חבריך. ולמען לשלול זה אמרה תורה לא יטמא בעל בעמיו להחלו, כלומר שלא יטמא את עצמו אפילו מי שהוא בעל ונשיא בעמיו בשביל להחלו, שיאמרו שהחילול תלוי בו, כי שמא לא כן הוא אלא הם חטאו בנפשותם, ואין אומרים לאדם חטא וגו', זולת בענין עבודה זרה אם רחקו מעליו יתברך יסכן את עצמו להצילם מרדת שחת ולקרבם להמקום ב"ה, כאמור. והענין נחמד: עוד יתבאר אמר ואמרת [כא, א]. על פי דאיתא במדרש (ויק"ר כו, א) רבי תנחום פתח (תהלים יב, ז) אמרות ה' אמרות טהורות וגו'. עוד שם (ויק"ר כו, ה) עליונים שאין יצר הרע מצוי בהם אמירה אחת די להם, שנאמר (דניאל ד, יד) ומאמר קדישין. אבל תחתונים שיש בהם יצר הרע, הלואי לשתי אמירות יעמדו, הדא הוא דכתיב אמר ואמרת כו'. עיין ביפה תואר:
ונראה לי לפרש על פי מה שכתוב בלקוטי תורה פרשת עקב (עמ' רמה) על הפסוק (דברים ח, א) כל המצוה וגו', כי בתורה ומצות יש גוף ונפש, גוף הוא הלבוש ומעשי המצות, והנפש הוא הכוונה הפנימית ורזי תורה. וזהו שאמרו המלאכים (תהלים ח, ב ע"פ שבת פה ע"ב) תנה הודך על השמים, לא שאלו על הלבוש וגוף המעשים, כי אינם נוהג ביניהם, כי אם על הכוונה הפנימית. וזהו שנאמר כל המצוה וגו', המעשה עם הכוונה, תשמרון לעשות וגו':
והנה, מה שנצטונו לעשות במעשה ולא סגי בכוונה הזכה לבד, על דרך משל שצונו להניח תפילין על היד שהוא נגד הלב לשעבד בזה מחשבות לבנו לעבודתו ית"ש ועל הראש נגד המוח שהנשמה שבמוח תהיה משועבדת כו', כמו שכתוב בשלחן ערוך (או"ח סי' כה ס"ה), אם כן גוף המעשה למה לי, ליסגי במה שמכוון בכל יום לשעבד הלב והמוח לעבודתו ית"ש. אבל הטעם מבואר בספר החינוך פרשת בא (מצוה טז) כי הלב והמחשבה נפעלים כפי המעשה, אפילו רשע גמור ויצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם ירגיל עצמו וישים השתדלותו בתורה ומעשי המצות, אפילו שלא לשמה, יטו לבבו לטוב ויבא לידי לשמה, ובכח מעשיו ימית יצר הרע שבו, ע"כ דבריו:
וזהו שאמר, עליונים שאין יצר הרע מצוי בהם, ולא צריך מעשה כי אם מחשבה, די באמירה אחת. אבל תחתונים שיצר הרע מצוי בהם, לכך בעינן מעשה עם המחשבה, ונגד זה אמר שתי אמירות, אמר אל הכהנים בני אהרן למעבד עובדא דאהרן בענין המחשבה והכוונה, שאהרן בודאי בא בסוד ה', ואמרת אליהם לנפש לא יטמא במעשה, והלואי שיעמדו לקיים שתיהן, המחשבה עם המעשה. וזהו שנאמר (תהלים יב, ז-ח) אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ, הוא המעשה הנראה בארץ, מזוקק שבעתים הוא המחשבה הזכה הצפון בלב, ועל זה אמר אתה ה' תשמרם היינו כפי המחשבה, כדאשכחן בגמרא (ברכות ו.) שאמרה שהקב"ה מניח תפילין, ור"ל במחשבה, דמשתבח בשבחייהו דישראל כמו שאנן משתבחין בשבחו יתברך, עיין שם ברשב"א (פירושי אגדות שם) ובמהרש"א בחדושי אגדות (ד"ה מנין), ותבין:
ובני הרב ר' ליפא שיחיה אמר בזה על פי הגמרא ברכות (י ע"ב) כל התולה בזכות אבות הקב"ה תולה לו בזכות עצמו. וזהו שנאמר אמר אל הכהנים בני אהרן, שיעלו בדעתם שזכו לזה בזכותיה דאהרן, אחר כך ואמרת אליהם וגו', כי אז תולין לו בזכות עצמו, והבן:
מסורה והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה [כא, י], נהר יוצק יסודם (איוב כב, טז). נראה לפרש, דבפרשת תצוה (שמות כח, ג) כתיב ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי, דיש בזה דקדוק, דפתח ברבים חכמי לב, וסיים אשר מלאתיו לשון יחיד, דלכאורה היה לו לומר אשר מלאתים. ונראה הכוונה בזה, שלא יעלה על לב חכמי לב עושי מלאכת הבגדים אולי על ידי זה יתגאה אהרן ויאמר בלבו כי כבר רצה האלקים את מעשיו ועל כן חפץ ביקרו ותפארתו, לזה צוה ה' למשה לומר לחכמי לב אשר מלאתיו (לאהרן) רוח חכמה, היינו בחינת ענוה, ויודע שאין לבישת הבגדים על העבר, כי אם בשביל להכניסו ולחנכו לעבודת השי"ת על ידי קדושת הבגדים מכאן ואילך. ושיעור הכתוב, ואתה תדבר אל כל חכמי לב ועשו את בגדי אהרן אשר מלאתיו (את אהרן) רוח חכמה (בחינת ענוה, שקראה הרמב"ם מדת חכמה, עיין פרק א' מדעות הלכה ה'), ויודע שהם רק לקדשו לכהנו לי, ר"ל להכניסו לכהונה ולשירות על ידי הבגדים האלו מהיום והלאה, ולא על העבר, ולא ירום לבבו מזה:
וזהו שנאמר תהלים סימן קל"ג (א-ג) מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, דקאי על משה ועל אהרן (הוריות יב.), ששניהן שקולים (ב"ר א, טו), ועל שניהן נאמר (שמות טז, ז) ונחנו מה, על כן כשמן הטוב וגו' יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו, היינו מדת ענוה שלו, כטל חרמון. הוקש שמן לטל, מה טל לא מיעצר (תענית ג.) כי אינו בא לפי מעשיו שעברו, כי אם בשביל העתיד להטיב, אף שמן המשחה על שם העתיד (מה שאין כן גשם מיעצר, כי הוא לפי מעשה בני אדם ממה שעבר): וזהו שאמר, והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבש את הבגדים, נהר יוצק יסודם. ר"ל, שלא יעלה על דעתו שיוצק על ראשו שמן המשחה ולובש הבגדים בשביל העבר, כי אם על שם העתיד להטיב על ידי זה, בחינת נהר, שקראו הכתוב בסימניו על שם העתיד, כדאיתא בכתובות פרק קמא דף יו"ד ע"ב דכתיב (בראשית ב, יד) ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור, ומי הואי, אלא דעתיד, עיי"ש ותבין:
איש איש וגו' או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע וגו' כי אם רחץ וגו' ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים "כי לחמו הוא" [כב, ד-ז]. לכאורה הם שפת יתר. גם אין לפרש על דרך נותן טעם, כי מה טעם הוא על שטעון רחיצה וביאת שמש: והנראה לי בזה על פי מה שכתב הנועם מגדים (סוף) פרשת חיי, לפרש המסורה ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב (בראשית כד, סג), והיה לפנות ערב ירחין במים (דברים כג, יב), בהקדם להעיר מה שמצינו טבילה חיוב לתרומה ולקודש אחר הזווג, ואפילו לכהנים הנגשים אל ה', והלא ה' אלקינו הוא צוה על המצוה הזאת, ואיך באת טומאה על ידו. אבל הענין, כי אלקים עשה את האדם ישר ונתן לו המצוה הזאת להתקדש, אך חטא האדם גרם הערבוב טוב ברע לעשות אותו דבר להנאת עצמו, ולזה צריך רחיצה וטבילה מטומאתו. וזהו שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, להתפלל בשביל שדה, זו אשה (פרקי דר"א כא), לפנות ערב, לפנות ולהסר ממנו סיגי ערוב התאוה. ומאין ידע שיש ערבוב בענין זה, על זה אמר הרי והיה לפנות ערב ירחץ במים, ע"כ דבריו:
ואפשר היינו דכתיב למעלה (טו, יח) ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים וגו', ופירש רש"י גזירת המלך היא שתטמא האשה בביאה, ואין הטעם משום נוגע בשכבת זרע, שהרי מגע בית הסתרים הוא. כלומר ואינו מטמא, זהו פשוטו. ולדרכנו ירמוז בזה טעם לגזרת המלך, והיינו על דרך שפירשו (ירמיה כג, כד) אם יסתר איש במסתרים כלומר אם יעשה איש איזה מצוה, אם אותו איש יסתר במסתרים במחשבה שבסתר לעשותו לעצמו להנאתו, לא לשם מצוה, ואני לא אראנו וגו'. וזהו שפירש, שלכך ענין זה מטמא, שהרי מגע בית הסתרים הוא, היינו בשביל מגע הכוונה של בית הסתרים (מחשבה שבסתר) הוא להנאת עצמה, והבן:
וזהו שנאמר כאן איש איש וגו' או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע וגו', ואפילו על ידי שכבת אשה שהוא מצוה, עם כל זה כי אם רחץ וגו'. וטעם על זה אמר כי לחמו הוא, היינו שאפילו הלחם אשר הוא אוכל, כנוי לזווג (כפירוש רש"י פרשת וישב (בראשית לט, ו)ן הוא עצמו בו להנאתו, לכן צריך רחיצה וביאת שמש. והיינו דאסמיך להכא (כב, ח) נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, פירש רש"י שהזהיר לענין טומאת בית הבליעה. ולדרכנו יאמר שר"ל על ענין שכבת זרע שמטמא בביאה, מלבד טעם האמור גזרת מלך הוא, כמו נבלת עוף טהור שמטמא בבית הבליעה אם שהוא מגע סתרים, והבן:
ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקדש ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם [כב, יד-טז]. עיין ראב"ע ורמב"ן (כב, יד), נלחצו לפרש ונתן לכהן את הקדש, דהרי כבר אכלו. וחז"ל (פסחים לב.) דרשו דבר הראוי כו'. וגם אמרו אשר ירימו, דהוה ליה למימר אשר הרימו, ומזה דרשו (סנהדרין פג.) לרבות טבל. גם אמרו באכלם את קדשיהם, שהיה די לומר את הקדש:
ונראה לי למאי דאיתא ביורה דעה סימן שכ"ג (בהגה) בחלה שנתערבה ישאל לחכם, והט"ז (סק"ב) חולק, דאי מהני שאלה בלא פתח חרטה דמעיקרא היכן מצינו כרת בשחוטי חוץ, ומיתה וחומש ואשם בתרומה, הא ודאי ישאל להציל עצמו מעונש. והנה משחוטי חוץ יש לתרץ על פי מה שכתב המחנה אפרים הלכות צדקה סימן ה"א דדוקא בתרומה שדעתו להפריש ולתרום אחרת מהני שאלה בחרטה דהשתא בלא פתח, אבל בהקדש שאינו מפריש אחרת בעי חרטה דמעיקרא. והאלגזי (מהרי"ט אלגזי הל' חלה אות י סק"ג) החזיק בידו, מהא דאמרו בחלה (פסחים מו ע"ב) הואיל אי בעי מיתשל, והקשו התוספות (ד"ה הואיל [הב']) מהא דאתה רואה של גבוה (שם ה ע"ב). ולדבריו ניחא, דדוקא בחלה ותרומה אמרינן הואיל דבידו למיתשל בחרטה בעלמא מהשתא, מה שאין כן בהקדש, שמא לא ימצא פתח. ולפי זה ניחא, דשחוטי חוץ איירי שאינו מוצא פתח וחרטה דמעיקרא, ודהשתא לא מהני. אבל אכתי קשה מתרומה, ובנקודות הכסף (שם) תירץ דאיירי באינו שואל. ולא הבינותי, דלא דברה תורה במתים, הם האפיקורסים והמינים שאינם מאמינים, והמאמין בודאי יחוש לשאול כדי להציל נפשו מעונש מיתה או ממון. ועל כרחך צריך לומר דתרומה במיתה במזיד, וחומש ואשם בשוגג, איירי באוכל תרומת חברו או תרומת עצמו אחר שכבר נתנו לכהן, דלא מהני שאלה, כדאיתא בנדרים פרק הנודר (נט.), עיי"ש. וכמו כן תו לא קשה משחוטי חוץ (ועיין כריתות דף י"ג (ע"ב) בתוספות ד"ה ארבע, ובברכת הזבח (חדושים) שם), ועיין בבא בתרא דף ק"כ (ע"ב) ברשב"ם (ד"ה שיש שאלה בהקדש):
והן דברי מקרא שלפנינו. ויסף חמישיתו עליו (בזמן) ונתן (שכבר נתן) לכהן את הקודש (קדש שאכל, דאז) ולא יחללו, ולא יעשו חולין (עיין פירוש רש"י ריש כיצד מברכין (ברכות לה. ד"ה האי מיבעי ליה) על חלולים) את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה', שבדעתם להרים אחרת, דמכח זה מהני שאלה בחרטה דהשתא, אבל אחר שכבר מסרו לכהן לא מהני, ולכך והשיאו אותם כו' אפילו באכלם את קדשיהם של עצמם דמהני שאלה. אבל בקדשי תרומה של אחרים לא בעינן נתנו ליד כהן, דבלאו הכי האוכל לא מצי לשאול עליה. ומה שכתב המשנה למלך פרק י' מתרומות (ח"א) דחייב קרן וחומש אף קודם שיתן לכהן, צריך לומר דהיינו בתרומת חברו, או בשלו ולא שאל. ועיין מה שכתבתי בזה באורך בספר ייטב פנים בסוגיא דהאוכל תרומת חמץ בפסח (דורש טוב אות ו מד"ה ובתורת כהנים):
שור או כשב או עז כי יולד כו' ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' [כב, כז]. בתנחומא (אמור טו) זהו שאמר הכתוב (קהלת ג, יט-כא) כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה וגו'. בא וראה כו', מי יודע רוח בני האדם וגו', באדם מה כתיב (לעיל יב, ב-ג) אשה כי "תזריע" וילדה זכר וגו' וביום השמיני ימול, בבהמה, שור או כשב וכו' ומיום השמיני והלאה ירצה כו':
נראה לי דקשיא ליה בשנותו את טעמו, באדם כתיב כי "תזריע" וילדה, תלה הלידה בה, ובבהמה כתיב כי יולד, משמע ממילא, וצריך להבין מה זה. ולישב זה אמר אם כי מקרה אחד לכל, עם כל זה בכמה ענינים יש הבדל ומרחק רב בין אדם לבהמה כמו שאבאר, והוא, כי ידוע (שו"ע או"ח סי' רמ ס"א) שאפילו בעונה האמורה בתורה אין להאדם להתכוון להנאתו ולמלאות תאותו כבהמה, כי ביד אדם לכבוש תאותו הגופניות, אפילו במה שהוא חושק ומתאוה יש בידו כח שלא לעשותו להנאתו, כי אם למלאות רצון יוצרו לקיים המצוה לפרות ולרבות לקיום המין, כדכתיב (בראשית א, כח) פרו ורבו ומלאו את הארץ, תלה המילוי בהם לכוון למלאות הארץ. מה שאין כן בהמה שאין בכחה לכבוש תאותה, והיא עושה רק להנאת עצמה, וממילא על ידי זה נתמלא הארץ. ועל פי הדברים האלה פירש הבינה לעתים (סוף דרוש כח), בהיות ישראל במצרים ערות הארץ נתגשמו לבלי להתכוון לשם שמים, כי אם להנאתם, וזהו שאמר הכתוב (שמות א, ז) ובני ישראל פרו וישרצו (כמו שרצים) וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם, שנתמלאה ממילא, בלתי כוונה למלאות, ע"כ דבריו:
ומן האמור יש לתת טוב טעם למה דקיימא לן יבמות דף ס"ה (ע"ב) האיש מצוה על פריה ורביה ולא האשה, מנא לן, דכתיב ומלאו את הארץ וכבשוה, האיש דרכו לכבוש. והוא למה שכתב רבינו במורה (ה"ג פמ"ט) בטעם מצות מילה להחליש כח התאוה, עיי"ש, וזהו שאמרו האיש מצווה על פריה ורביה שנאמר ומלאו את הארץ וכבשוה, האיש דרכו לכבוש היצר הרע ותאותו כי נחלש כח המתאוה, מצווה להתכוון למלא הארץ, ולא האשה. וזהו שכתב הזוהר קדושים (פא ע"ב) אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד, ממאן הוא שבחא יתיר, הוי אימא מנוקבא, והבן:
והן הדברים הנאמרים במדרש. אם כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם וגו' (עם כל זה יש הבדל) מי יודע רוח בני האדם וגו' לפי שניתנה מלמעלה כתיב בו עליה, ושל בהמה שנתנה מלמטה יורדת לארץ, לכך ומותר האדם מן הבהמה אין, וחס מלהעלות על הדעת שאין מותר להאדם מן הבהמה, אלא הכוונה בזה כמו שפירש רבינו הקדוש מה"ר צבי הירש זצ"ל מזידטשוב שמותר אדם מן הבהמה הוא בחינת "אין", כלומר מחמת שנפש האדם הוא מלמעלה, הוא בעל שכל ובעל בחירה ובידו לכבוש תאותו שלא לעשות הדבר שמתאוה לו, מה שאין כן בהמה אי אפשר לה לכבוש תאותה שלא לעשותו, ע"כ דבריו:
וזהו שאמר המדרש (שם) מהו אין, שהוא מדבר, שיש בו נפש חיה, ותרגומו (בראשית ב, ז) רוח ממללא. ובהמה אינה מדברת, שאין בה רק נפש הבהמה. ועוד, יש באדם דעת והבהמה אין בה דעת, וזה עצמו טעם על שהאדם הוא מדבר ולא בהמה. ולכך האדם יודע בין טוב לרע ולא בהמה, ולכך ביד האדם בחינת אין שלא למלאות תאותו. ולכך האדם נוטל שכר על מעשיו ולא הבהמה, מפני שהאדם בעל בחירה ובידו להטות עצמו לטוב או לרע. ועל זה אמר, מה כתיב באדם אשה כי תזריע, מזהיר את האיש כי תזריע אשה (כי נסתר לנקבה, נוכח לזכר (עקידה שער ח)), תכוון שתכלית הענין וילדה זכר כו', ולכך וביום השמיני ימול בשר ערלתו, להתיש ולהחליש כח התאוה, שיהא נוח לכבוש התאוה לבלי להתכוון להנאתו. מה שאין כן בבהמה כתיב שור וגו' כי יולד וגו', ממילא, מבלעדי כוונה לכך, ועל כן ומיום השמיני והלאה ירצה, בלי שום מעשה, והבן. ועל פי האמור יובן הא דאסמכיה למצות מילה לכאן, אם כי כבר כתיב (בראשית יז, יב) ובן שמנת ימים ימול וגו', והבן:
באופן אחר נאמר על פי מה שכתב העיקרים מאמר ג' פרק ב' מפני מה ביצירת כל בעלי חיים נאמר (בראשית א, כה) כי טוב, וביצירת האדם לא נאמר כי טוב. ב', מפני מה נאמר בבעלי חיים למינה (שם, כד) למינהו (שם, כה), ולא באדם. ג', למה בבעלי חיים זכר ונקבה בראם, ובאדם זכר לבדו ואחר כך הנקבה. ומתרץ לפי שאין בבעלי חיים שום שלימות זולת שלימות המציאות, לכך נאמר בהן כי טוב, כי עם מציאותן נשלם הטוב שאפשר שיהיה בהן. מה שאין כן באדם, כי מציאותו אין זה שלימותו, כי אם יקוה שיהיה ממנו טובות אחרות יותר נכבדות אחר שיוציא הכחניות אל הפועל. וזהו שנאמר (קהלת ז, א) טוב וגו' ויום המות (שאז הגיע האדם אל שלימות הדעת) מיום הולדו, שהוא בכח ולא בפועל. ולזה הזכיר בבעלי חיים למינהו, להורות כי המכוון בהם קיום המין, ואין יתרון לזכר על הנקבה בזה, ולכך נבראו יחד. אבל באדם, שאין הכוונה לקיום המין לבד, אלא לקיום האיש, על כן לא נאמר למינהו. ומשום הכי לא נבראת הנקבה עמו תיכף, להורות כי הכוונה באדם לקיום האיש, שאין הנקבה שוה בזה אל הזכר, אלא נבראת עזר לו שיגיע אל שלימותו המכוון בו, ע"כ דבריו:
ועל פי זה פירש מוזלה"ה (ישמח משה) בפרשת בראשית (יב ע"א ד"ה ועפי"ז) אומרו יתברך (בראשית א, כו) נעשה אדם, ולא אמר אעשה אדם. כי באמת בעת בריאתו איננו בגדר אדם כל זמן שלא הוציא שלימותו מכח אל הפועל, על כן אמר נעשה אדם, ר"ל אני והוא האדם עצמו, על ידי הקב"ה בבריאתו ובתתו כח הכנתו ועל ידי האדם עצמו בהוציאו הכח אל פועל שלימותו בבחירתו ורצונו, ע"כ דבריו ודפח"ח: וזהו שאמר המדרש (תנחומא אמור טו), אחר שביאר כי האדם יש בו דעת וכו', אמר בא וראה מה כתיב באדם (לעיל יב, ב-ג) אשה כי תזריע וילדה זכר וגו', ר"ל אפילו אחר שכבר ילדה זכר (שהוא העיקר, כי הנקבה איננה רק לעזר לו), עם כל זה אינו אלא בגדר זריעה, שהוא עדיין בכח ולא בפועל עד אשר יוציא עצמו אל פועל הגילוי, כי מי יודע החכם יהיה או כו' (קהלת ב, יט), ולכך וביום השמיני ימול, להורות כי לא נברא האדם בשלימותו, כי אם שלימותו על ידי מעשה אדם, כמאמרם ז"ל נדרים פרק ג' (לא ע"ב) גדולה מילה שלא נקרא אברהם שלם עד שמל, שנאמר (בראשית יז, א-ב) התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי כו'. מה שאין כן בבהמה (כב, כז) ומיום השמיני והלאה, אחר שנודע שהוא בר קיימא, ירצה בלי מעשה, כי שלימותה נגמר עם מציאותה, והבן:
שור או כשב וגו' [כב, כז]. רבי לוי פתח (ישעיה מא, כד) הן אתם מאין ופעלכם מאפע כו'. אמר רבי ברכיה, הן לשון יוני הוא אחד, אמר הקב"ה אומה אחת אתם לי מאומות העולם, מאין, מאותן שכתוב בהם (שם מ, יז) כל הגוים כאין נגדו. ופעלכם מאפע, כל [פעולות] טובות ונחמות כו' אינם אלא בשביל פועה שפעיתם [לפני בסיני] ואמרתם (שמות כד, ז) נעשה ונשמע. תועבה יבחר בכם, אותה תועבה שכתוב בה (שם לב, ח) עשו להם עגל מסכה, מאותה תועבה הביאו לפני קרבן, שנאמר שור או עשב (ויק"ר כז, ז). וצריך ביאור מה ענין שהזכיר כאן ופעלכם מאפע שאמרו נעשה ונשמע, אדרבה על ידי זה התועבה יותר מתועב, שתחלה אמרו נעשה ונשמע ואחר כך עשו וכו'. תו הקשה היפה תואר (ד"ה אומה) דקרא דהתם לפי המשך הפסוקים באומות משתעי לפירוש רש"י ומפורשים, וכאן מפרש ליה כאלו מדבר לישראל: והנראה לי בזה שני דרכים:
הא', על פי דאיתא במדרש תרומה (ש"ר לג, ב) אמר הקב"ה למשה מה אומות העולם אומרים שאיני חוזר עם ישראל על שעבדו עבודה זרה, שנאמר (שמות שם) סרו מהר, אפילו סוררים הם איני מניח אותם ועמהם אני דר, שנאמר (תהלים סח, יט) ואף סוררים לשכון יה אלקים. ופירשו המפורשים על פי המבואר בראב"ע (שמות לב, א) ובכוזרי (מאמר א סי' צז) כי ישראל לא עבדו עבודה זרה, וחלילה לאהרן לעשותו, אבל אמרו (שם) עשה לנו אלהים, הוא כבוד חונה בצורת הגויה (פירוש, שירד על הצורה ההיא המורגשת רוחניות קודש מאת הקב"ה), ולכבוד ה' נעשה. ואשר אמר (שם, ז) כי שחת עמך, לא אמר כל עמך, כן כתב הראב"ע. והחבר (כוזרי שם) מסיים, ואמר כי חטאם היה רק בצורה אשר נאסר עליהם, כי השי"ת הזהיר על הצורות, ע"כ דבריו. וזהו שאמר המדרש שאמר הקב"ה איני מניח אותם כי לא עבדו עבודה זרה, אלא ואף סוררים, כלומר אף בשעה שהיו מתוארים בשם סוררים היה כוונתם לשכון בתוכם יה אלקים, שיחנה כבודו יתברך בצורת הגויה, ע"כ דברי המפורשים: והנה, המופת על זה שלא עבדו עבודה זרה כי אם כוונתם היתה לכבוד ה', הוא ממה דחזינן אם שהיו במצרים בין העמים, ועם כל זה כאשר הוציאם ה' משם קבלו עליהם מיד עול מלכות שמים באהבה ואמרו נעשה ונשמע, ואם כן מוקמינן להו אחזקה קמייתא דכמו אז כן עתה עשו ושמעו לקול ה', וכמו שאמרו (ברכות כט.) גמירי טבא לא הוו בישא, אלא ודאי שהכונה היתה לשמים. ולהראות יפין של ישראל שהיתה כוונתם לשמים, על כן בחר מזה לקרבן. וזהו שאמר הן אתם מאין, מאותן שכתוב בהן כאין נגדו, כלומר אומה אחת אתם לי מאומות העולם, מפני שבאתם מאותן שהם אין, והיה לכם ללמוד ממעשיהם, ועם כל זה אמרתם נעשה ונשמע, על כן ופעלכם מאפע, כל טובות כו' בשביל שאמרתם נעשה ונשמע, וזה מופת שבאותו התועבה היתה הכוונה לשמים, על כן תועבה, גם בעת עשות תועבה לראות העין, יבחר בכם. ולהורות על זה, על כן מאותה תועבה הביאו לפני קרבן:
הב', הוא להמליץ גם על מה שעשו צורה אשר נאסר עליהם. והוא על פי מה שפירש הקדושת לוי, וביום פקדי ופקדתי וגו' (שמות לב, לד) וגם מה שאמרו (ברכות לב: עה"פ ישעיה מט, טו) גם אלה תשכחנה זה מעשה עגל, ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני. אבל הענין, לולי אותו חטא לא היה חשיבות כלל מה שאמרו נעשה ונשמע וקבלו התורה, כי קדושת אבותיהם אשר הורישו לבניהם אחריהם היא הנותנת שיהיו עבדי ה'. אבל מכח שעשו אותה מעשה והעיזו פניהם, בזה ניכר שהיה בהם איזה שורש רע מהיותם במצרים שלא נתקן עדיין, עד שעשו תשובה אחר כך, אז גדלה ונפלאה בעיני ה' מה שקבלו התורה, כי עתה נראה בעליל שלא מכח קדושת אבותם שהיה מושרש בלבם עשו הטוב ואמרו נעשה ונשמע, רק מכח בחירתם שבחרו בטוב, ואחר זה בחרו ברע ועשו תשובה. וזהו שאמרו גם "אלה" תשכחנה זה מעשה עגל, כיון שעשו תשובה, אבל ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני, כלומר בעת שאני זוכר מעשה סיני אז אזכור מעשה עגל כדי להגדיל זכותם שעשו מלפנים בסיני. וזהו שאמר וביום פקדי לטוב ופקדתי עליהם חטאתם, להגדיל זכות קבלת התורה בסיני. ובזה פירש המגיד (מקאזאניטץ) זלה"ה הפסוק (תהלים פב, ו-ז) אני אמרתי אלקים אתם וגו', במה שאכן כאדם תמותון (ותפלו ממדרגתכם) ויש לכם בחירה לחבל מעשיכם, על כן אמרתי אז במתן תורה אלקים אתם ובני עליון כולכם, ע"כ דבריו, כמבואר בעבודת ישראל פרשת בלק (עה"פ וישת אל המדבר):
וזהו שאמר הכתוב הן אתם מאין, כפירוש המדרש כמשמעו, ופעלכם מאפע שפעיתם ואמרתם נעשה ונשמע. ושמא תאמר שהיה זה מכח ירושת אבותיהם בידיהם, על זה אמר תועבה יבחר בכם, כלומר מכח אותה תועבה שאחר זה, יבחר בכם, כי בזה הגדיל זכות קבלת התורה שהיה קודם לזה. ולהורות על זה שעל ידי זה נתגדל זכותם, על כן מאותה תועבה הביאו לפני קרבן:
ובזה סרה מהר קושית היפה תואר. כי נראה לי לפרש אלה מקראי קדש בישעיה מ"א (כא-כד) קרבו ריבכם יאמר ה' הגישו עצומותיכם יאמר מלך יעקב, יגישו ויגידו לנו את אשר תקרינה הראשונות מה הנה הגידו ונשימה לבנו ונדעה אחריתן או הבאות השמיענו, הגידו האותיות לאחור ונדעה כי אלקים אתם אף תיטיבו ותרעו ונשתעה ונראה יחדו, הן אתם מאין ופעלכם מאפע תועבה יבחר בכם. ועיין שם ברש"י ומפורשים כי ידבר לאומות העולם, בואו וריבו עם בני. והאלשי"ך (מראות הצובאות ישעיה שם, כא) מפרש כי ידבר לישראל ויתוכח עמהם, עי"ש. ואני אומר כי הקב"ה מדבר עם ישראל לריב ריב ולהתוכח עם אומות העולם, להסיר מעליהם תלונתם על דבר העגל שחשבו שעבדו עבודה זרה, שלא כן הדבר, שהרי ממה שאמרו תחלה נעשה ונשמע מוכח על שלאחריו שהיה הכוונה לשמים, מכח חזקה, כמו שנתבאר לעיל. ואף על מה שחטאו במקצת ועשו הצורה, יש תירוץ ומליצה שעל ידי זה נתגדל זכות קבלת התורה שמלפנים:
וזהו שאמר הכתוב לישראל קרבו ריבכם עם אומות העולם יאמר ה', הגישו עצומותיכם, כלומר (עצמיות מחשבותיכם, לא כנראה מבחוץ) יאמר מלך יעקב. ועל זה אמר יגישו ויגידו לנו את אשר תקרינה, הראשונות מה הנה, כלומר הראשונות שקבלתם התורה ואמרתם נעשה ונשמע מה הנה, הגידו ונשימה לבנו ונדעה אחריתן, כלומר שמן הראשונות נדעה אחריתן שהמעשה ההוא היתה הכוונה לשמים. ועוד מליצה, זהו שאמר או הבאות, היינו מעשה ההוא השמיענו. הגידו האותיות לאחור, היינו המעשה ההוא שלאחר מתן תורה, ונדעה (מזה) כי אלקים אתם בעת קבלת התורה, והטעם אמר כי מאותו מעשה נראה כי אף תיטיבו ותרעו, כלומר שאתם בבחירתכם תיטיבו ותרעו, ובבחירתכם קבלתם התורה, ולכן נקראתם אלקים, וכדכתיב אני אמרתי אלקים אתם וגו' דקאי על עת מתן תורה, וכפירוש המגיד בשביל אכן כאדם וגו', על כן ונשתעה ונראה יחדו בבית המקדש, כמאמר (שמות כה, כב) ונועדתי לך שם וגו'. ועל זה אמר הן אתם מאין ופעלכם מאפע, תועבה יבחר בכם, היינו כפי שני דרכים האמורים למעלה, הא' בשביל נעשה ונשמע שאמרו בראשונה מוכח שהיתה כוונתם לשמים באחרונה, על כן גם בעת עשות תועבה יבחר בכם. או איפכא, שמן המעשה ההוא נתגדל זכות נעשה ונשמע, ומכח אותו תועבה יבחר בכם על ידי קבלת התורה שמלפנים. ולהורות על זה אמר, מאותו תועבה הביאו לפני קרבן. וזה פירוש מתוק בפסוקים ובמדרש: שור או כשב וגו' [כב, כז]. במדרש (ויק"ר כז, א) הדא הוא דכתיב (תהלים לו, ז) צדקתך כהררי אל, מה ההרים ראוים להזרע ועושים פירות ומטיבין לעצמן ולאחרים, למה הדבר דומה לפעמון זהב וגיל של מרגליות, כך הצדיקים מטיבין לעצמן ולאחרים, שנאמר (ישעיה ג, י) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו כו'. מה ההרים הללו אין להם סוף, כך אין סוף למתן שכרן של צדיקים כו'. והוא תמוה מה שייכיה לכאן. הגם דהמדרש מסיים סיפא דקרא אדם ובהמה שייך שפיר לכאן, אבל ביאור רישא דקרא אין ענינו לכאן. עוד במדרש (שם, ב) רבי תנחומא פתח (איוב מא, ג) מי הקדימני ואשלם כו', מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו שור, הדא הוא דכתיב שור או כשב וגו'. והוא משולל הבנה מה בעי המדרש בזה:
והנראה לי בהקדים לפרש מאמר חז"ל (פסחים נ ע"ב) כתיב (תהלים קח, ה) מעל שמים חסדך, וכתיב (שם נז, יא) עד שמים חסדך, לא קשיא, כאן בעושים לשמה, כאן בעושים שלא לשמה. והנראה לי בזה על פי מה שכתוב בעקידה שער מ"ב על הפסוק (דברים ה, כו) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים, ושורש דבריו, כי יש הבדל עצום בין דבר הנעשה מכח עצמותו ומרצונו, לדבר הנעשה מכח הכרח מזולתו, על דרך משל בין העובד את השי"ת מרצונו הטוב כי יודע ומכיר שכך ראוי לעובדו מרוממותו יתברך כי הוא פעל ועשה הכל, ובין עבודה שעובד מכח הכרח יראת העונש ואהבת השכר וכדומה. כי עבודה שלא נרצה מעצמותה, הטבע דוחהו מעליו לבלתי התמיד בו. וזהו שאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי דייקא, יראת רוממותי, ולא מכח יראת עונש, אז ולשמור את כל מצותי, כי אז ידקדק היטב בשמירת מצותי, היינו גם בהמצות שהם בקום ועשה, ואז יהיה העבודה כל הימים, כי לא יסורו ממנו, עיי"ש באורך. ועיין בספר אפיקי יהודה (דרוש יב אות יב), ומשם יתבאר תוספות נופך שזה שאמר (שם) למען ייטב להם ולבניהם לעולם, כי העבודה שהוא אך לשם שמים הוא קנין עצמי בנפש, ומנחיל כח יראתו ואהבתו לזרעו אחריו. מה שאין כן עבודה ויראה הכרחיות מכח יראת עונש, איננו מנחיל לזרעו, כי איננו רק קנין חיצוני, על דרך שאמרו אין אדם מוריש קנס לבניו, עיי"ש: ובזה אני מפרש מה שנאמר באברהם אבינו ע"ה (בראשית יח, יט) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ר"ל כי ינחיל כח יראתו ואהבתו לבניו עד שיהא הכח ההוא מעורר אותן לעבודת ה' יתברך אפילו אחר הסתלקותו, וכאלו אז יצוה אותם. וזהו שנאמר אשר יצוה וגו' אחריו, אפילו בזמן שיהיה אחריו, ר"ל אחר הסתלקותו למעלה, על דרך (תהלים יט, ב) השמים מספרים כבוד אל, ר"ל שמכח השמים ניכר גדולת הבורא ב"ה, הוי כאלו הם מספרים, הכי נמי שמכחו כח המעורר הוי כאלו הוא מצוה אז ממש, והבן:
וזהו שאמרו בעושים לשמה אז אפילו בזמן שהאדם מעל שמים היינו בעולם העליון, חסדך, כי זרעו ותלמידיו העושים מכחו הרי הוא כאלו הוא העושה, כי עבודתם הוא ממה שהנחיל להם כח יראתו, ומגיע לו שכר על זה. ועל דרך שאמר דוד (תהלים סא, ה) אגורה באהלך עולמים, כי האומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות (יבמות צז.). אבל שלא לשמה, אז אחר מותו פסק כוחו, ואין מגיע לו שכר כי אם על כל זמן שהיה חי על פני האדמה, וזה עד שמים, היינו משך זמן שהיה בעולם הזה חסדך, ודו"ק והבינהו:
וזהו שאמר המדרש מה ההרים כו' כך הצדיקים מטיבין לעצמן ולאחרים, ר"ל שמכח יראתו מנחיל לבניו אחריו, ומטיב להם שיהיה העבודה להם בבחינת ירושה ובנקל, על דרך שאמרו (ברכות ז.) צדיק וטוב לו היינו שבחינת עבודה טוב ונקל לו, זהו צדיק בן צדיק, שנאמר אמרו צדיק כי טוב, ר"ל לאותו שהוא צדיק בשביל שכך טוב ונכון (לא בשביל הכרח שכר ועונש), כי פרי, ר"ל בניו שהם פריו, מעלליהם יאכלו, שהם ישבעו ויתענגו ממעשיהם וממעלליהם של אבותם, כי בא להם בירושה: ומה מאוד ימתק כדבש לפי מאמר המדרש למה הדבר דומה לפעמון זהב וגיל של מרגליות, על פי מה שכתב בספר בני יששכר לפרש (במאמר לחדש אדר (מאמר ג אות יד)ן ונתתי לך מהלכים בין העומדים (זכריה ג, ז), על פי מה שאמרו חז"ל (שבת נח ע"ב נט.) הזוג והענבל טמאין, מפני שמשמיע קול. ואפילו ניטל הענבל, מטעם שראוי להקישו על גבי כלי חרס, ועושה מלאכתו על ידי דבר אחר. הכי נמי הצדיקים אחר הסתלקותן עושין מלאכתן על ידי אחרים, הם תלמידיהם האומרים דבר שמועה מפיהם, והוי כאלו הצדיקים עצמן עושין, עיי"ש. וזה שהמשיל לפעמון זהב וגיל של מרגליות, ור"ל שהפעמון והגיל של מרגליות משמיעין קול נאה, וכלומר שאפילו בעת שניטל המקשקש המשמיע קול אכתי עושה מלאכתו על ידי דבר אחר, כמו כן הצדיקים כפי מה שביארנו. ולכך אין סוף למתן שכרן, כי אפילו אחר מותן לא פסקה עבודתם, כי מה שיפה כח בניהם היינו מכחם, ועל זה עצמו מגיע להם שכר עדי עד: וזהו שאומרים (תפלת 'אב הרחמים') הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, ר"ל מעבודתם, כי מנשרים קלו וכו' לעשות רצון קונם וחפץ צורם דייקא, ולא בשביל שכר ועונש חלילה, ולכך יזכרם אלקים לטובה עם שאר צדיקי עולם, ר"ל אשר עודם בחיים, כי גם הם נחשבים כאלו הם חיים הם בין צדיקי הדור, על דרך שפירש מוזלה"ה (ישמח משה, ס"פ תולדות עה"פ תהלים כב, לא) זרע יעבדנו, ר"ל מחמת שזרעו של צדיק יעבדנו, עושים אותם גם אחר הסתלקותו בבחינת עובד על ידי שאומרים דבר שמועה מפיו וכדומה, על ידי זה יסופר אותו צדיק לאדני לדור של עתה. והבינהו:
ועל פי זה נבא לבאר ענינו לכאן, וגם המדרש הדא הוא דכתיב מי הקדימני כו'. ונקדים להוסיף נופך לדברי הבעל עקידה בפסוק מי יתן כו' ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים, כי מה שפירש הוא שר"ל שיהיה נזהר גם במצות עשה, עיי"ש, זה דוחק, כי גם מי שעובד מכח שכר ועונש צריך להזהר לקיים מצות עשה, ומה ענינו לעובד מכח יראת ה' דייקא. והנראה לי על פי מה שפירש בספר סדורו של שבת חלק ב' דרוש ד' (פ"א מאמר ו), ושורש דבריו, שיהיו מצות ה' כל כך חשובים בעיניו עד שטרם הגיע זמנם יצמא נפשו ויכמה בשרו לומר מתי תבא לידי ואקיימנה, וכאשר אדם בונה בית יהא עיקר כוונתו בזה לקיים בו מצות מעקה ומזוזה ולהכניס בו אורחים, והרי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ.), והרי הוא כעושה המצוה טרם יבנה בית. והיינו מי הקדימני (בית) ואשלם, מי הוא בבחינה זו לעשות מזוזה ומעקה בבחינת חפצו והשתוקקותו טרם נתתי לו בית, ואשלם לו. ועיין שם עוד בפרק ב' (מאמר ב) מה שפירש בזה שמור את יום השבת לקדשו (דברים ה, יב), ר"ל שתמתין ותצפה ליום השבת מתי יבא, כי שמור הוא לשון המתנה, כמו (ברכות ג.) ובא ושמר לי על הפתח, עיין שם שהוא נצרך לעניננו:
אך כל זה בעושים מאהבת ויראת הבורא, אז עומד ומצפה טרם תגיע המצוה לידו מתי תגיע, כדי למלאות רצון קונו. לא כן אצל העובדים מכח שכר ועונש, ודאי לא ישתוקק ולא יצפה טרם יהיה מוכרח לקיים הדבר בפועל בהגיע המעשה לידו מכח שלא יענש או שיקבל שכר. והחוש והנסיון יעיד על זה. וזהו שאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי דייקא, יראת רוממותו יתעלה, כפירוש העקידה, ולשמר [את] כל מצותי, רצ"ל להיות עומד ומצפה על כל מצותי, כל הימים, אפילו טרם הגיע זמנם של המצות לקיים בפועל, כי זה תלוי בזה, שמי שיש לו יראת רוממות אז ממילא נתמלא מאהבתו של המקום ב"ה, כי אהבה ויראה תרין רעין כו', וממילא אז הוא עומד ומצפה עליהם. ומי שהוא בבחינה זו, הוא מנחיל כחו ויראתו ואהבתו לזרעו אחריו, וזה שגמר אומר למען ייטב להם ולבניהם לעולם, ר"ל שיהיה זרעו בבחינת צדיק וטוב לו. וזה פירוש נכון:
והנה, כאן יש לדקדק על אומרו שור או כשב וגו' כי יולד, שזה לשון עתיד, והיה שבעת ימים וגו', והיה לשון עבר אלא שהוא"ו שבראשו מהפכו אלהבא, ולמה לא אמר יהיה שבעת ימים, ומבואר במדרש (ש"ר כג, טו) על הפסוק (שמות טו, ב) ויהי לי לישועה, שמשמעותו היה ויהיה, והוא מטעם כי יהי הוא עתיד והוא"ו שבראשו מהפכו לעבר, ואם כן איך יתכן כאן בחינת היה טרם הולדו. ולתרץ זה נאמר כי גם כאן יתכן בחינת היה, במי שהוא משתוקק אל הדבר שיולד לו שור או כשב למען יקריבנו לה', ומשתוקק ומצפה ליום הולדו וליום השמיני מתי יבא ואז ירצהו לקרבן, והקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה וכאלו כבר היה ממתין השבעת ימים והגיע יום השמיני והקריבו לו יתברך בטרם הולדו. וזו בחינת מי הקדימני ואשלם. וזהו שאמר הכתוב שור וגו' כי יולד לעתיד, והיה שבעת ימים, ר"ל היה בבחינת מחשבה, ויהיה בבחינת מעשה. ויומתק יותר מה שמסיים ומיום השמיני והלאה ירצה, על פי מה שכתב בספר סדורו של שבת שם פרק ב' (מאמר ח) כי שכר מחשבות טובות ניתן במדת הבינה, עולם המחשבה (תקוני זוהר, תקון כב, סח ע"ב), עיי"ש. וזה ומיום השמיני והלאה ירצה, והבן:
והן דברי המדרש על זה מי הקדימני כו' מי הפריש לפני קרבן, ר"ל במחשבתו טרם נתתי לו שור, אז ואשלם. כלומר דבזה מפרש דלהכי כתיב כי יולד לעתיד והיה (כבר) שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה', כמו שפירשתי. וממילא מובן גם המדרש הנצב פתח השער, דמי שהוא בבחינה זו שעומד ומצפה על המצות טרם יגיעו לידו, זה לאות ומופת שכח עבודתו איננו מכח שכר ועונש, כי אם רצונית מאהבתו ויראתו של המקום ב"ה, ואז מנחיל כחו לזרעו אחריו, ועל זה אמר צדקתך כהררי אל כו', כך הצדיקים שהם מטיבים לעצמן ולאחרים, היינו לזרעם ותלמידיהם. זכותם יגן עליהם ועלינו ועל כל ישראל, בימין צדקם נושעה במהרה בימינו אמן:
דבר אל בני ישראל וגו' מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו שבת הוא לה' בכל מושבותיכם, "אלה" מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם [כג, ב-ד]. יש לדקדק, תרתי למה לי, הא כבר כתיב מועדי ה' וגו', למה כפל אלה הם מועדי. ב', הא כתיב לעיל מועדי ה' אשר תקראו אותם, למה כפל ואמר אחר שבת אלה מועדי ה'. ג', מה ענין שבת אצל מועדים. ד', ששת ימים תעשה מלאכה, הך למה לי. ה', וביום השביעי שבת שבתון, כפל למה לי. ו', מקרא קדש, הא שבת קדוש מאליו, ואיך קראו הכתוב מקרא קודש, משמע על ידינו:
ונראה לי על פי דאיתא בחגיגה פרק ב' דף ח"י (ע"א) חול המועד דאסור במלאכה מנא לן כו', קל וחומר, ומה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהן ולאחריהן אסור בעשיית מלאכה, חולו של מועד שיש קדושה לפניהן ולאחריהן אינו דין שאסור בעשיית מלאכה. ששת ימי בראשית יוכיחו, שיש קדושה לפניהן ולאחריהן ומותרין בעשיית מלאכה. פירש רש"י, ימי כל שבוע ושבוע בין שתי שבתות הן יושבין, הרי קדושה לפניהן ולאחריהן כו'. עד תאמר בחול המועד שקרוי מקרא קדש, דין הוא שאסור במלאכה כו', רבי עקיבא אומר אינו צריך וכו', תניא אידך וכו' לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה יום אסור במלאכה ואיזה יום מותר. ומבואר שם בתוספות (ד"ה חולו) דמלאכה דמיתסר בחול המועד אינו אלא דרבנן, והא דאמר בפרק ב' דמועד קטן (יא ע"ב) דחול המועד דאורייתא, היינו כעין דאורייתא, לפי שיש לו סמך מקרא, עיין שם ובפרק קמא דעבודה זרה דף כ"ב ע"א (ד"ה תיפוק): וראיתי בספר תורת יוסף (ריש) פרשת קדושים (אות ד) כתב דבר נחמד על הברייתא (ויק"ר כד, ה) כתיב התם (שמות כ, ח"ט) זכור את יום השבת לקדשו וכתיב הכא (לעיל יט, ג) את שבתותי תשמרו. דלכאורה מה כוונת הכתוב זכור את יום השבת לקדשו "ששת ימים תעבוד", קרא דעבודה למה לי. רק דדעת רז"ל בחגיגה דחול המועד אסור במלאכה, ובעו למילף מקל וחומר משום שיש בהן קדושה לפניהן ולאחריהן, ודחו ליה ששת ימי בראשית יוכיחו, ופירש רש"י שבין שתי שבתות הן יושבין, ואם כן גם אלו ראויים להיות אסור במלאכה, ומסיק חול המועד שאני שנקרא מקרא קודש. אבל עוד יש לומר, דהרי אנו למדין שבת משבת של הקב"ה, שברא עולמו בששת ימי המעשה שלא היה שבת לפניהן, ונח בשביעי, לכך אף אנו מותרין במלאכה בימי המעשה ונחים בשביעי. וזהו שאמר הכתוב זכור את יום השבת לקדשו (ואחר זה) ששת ימים תעבוד וגו' ויום השביעי שבת, ולא תקשה והרי יש קדושה לפניו ולאחריו, על זה אמר לה' אלקיך, שאנו למדין ממנו. וזהו שאמרו כתיב התם זכור את יום השבת לקדשו, ואפילו הכי ששת ימים תעבוד, והטעם, וכתיב הכא את שבתותי (דייקא) תשמרו, שעשיתי מלאכה בימי המעשה, שלא היה שבת מקודם ונחתי בשביעי, ע"כ דבריו:
עוד אקדים מה ששמעתי לפרש, מנין לאמירה לנכרי שבות, שנאמר (שמות לא, יג) את שבתותי תשמרו. ר"ל, כמו שאני שבתתי מדבור, דכתיב (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו, כמו כן אתה תשבות מדבור ואמירה לנכרי:
וזהו שנאמר כאן מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, היינו חול המועד אשר אתם החכמים קוראים אותו מקרא קודש לאסרו במלאכה, אלה הם מועדי, כי אני מסכים לתקנות חכמים (כדאיתא במדרש תנחומא פרשת נשא (סי' כט) על הפסוק (במדבר ז, נד) (ו)ביום השמיני נשיא לבני מנשה, עי"ש). ושלא תאמר אם כן שחול המועד אסור במלאכה משום שיש קדושה לפניהם ולאחריהם כמו כן יאסרו ששת ימי המעשה במלאכה מכח שיש קדושה לפניהן ולאחריהן, על זה אמר אף על פי כן ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון, שביתה כפולה, ממלאכה ומאמירה לנכרי. ועל זה אמר מקרא קודש, שחכמים קראו לקדשו גם מאמירה לנכרי. והטעם לכל זה אמר כל מלאכה לא תעשו שבת הוא לה' וגו' דייקא, כלומר ממנו אנו למדין לשבות ממלאכה בשבת ולעשות מלאכה בימי החול, כי אצלו לא היה שבת לפני ימי החול, ואם כן כמו כן אנו למדין ממנו לשבות מאמירה. ואחר זה אמר אלה מועדי ה' וגו' (לענין יום טוב ממש) אשר תקראו אותם במועדם, לענין קידוש החודש, כדאיתא בגמרא (ראש השנה כד.) (ואף שנראה בגמרא דרבי עקיבא יליף חול המועד מהאי קרא בתרא אלה מועדי ה', נוכל לומר דלאו דוקא נקט האי קרא, דהוא הדין מקרא קמא, וקרא בתרא למועד ממש, והבן):
ששת ימים תעשה מלאכה וגו' שבת הוא לה' בכל מושבותיכם [כג, ג]. ובגמרא פרק קמא דקידושין (בסוגיא דחדש (לז ע"ב)) פריך, מושב דכתב רחמנא גבי שבת למה לי, ומשני סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דמועדות כתיבא תיבעי קידוש כי מועדות, קא משמע לן. והוא תמוה, חדא, דלא לכתוב בענינא דמועדות דכבר כתיב פרשת שבת לעיל בפרשת תשא (שמות לא, טו) ובפרשת ויקהל (שם לה, ב), ולא ליבעי מושב גביה. ותו, איך סלקא דעתך אמינא דליבעי קידוש, הא כבר כתיב בפרשת תשא (שם) וביום השביעי שבת שבתון קודש לה', ואיתא בילקוט (תשא רמז שצא ד"ה ששת) שבת מסורה לה' לבד:
והנראה לי בזה על פי המדרש (זוהר קרח קעט ע"ב) הביאו הפרשת דרכים (דרוש כג) לא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים אפילו בשבת של חול. ופירשתיו (ייטב פנים, שם הגדול אות ב) על פי מה דקיימא לן באורח חיים סימן רס"א (ס"ב) שמצוה להוסיף איזה זמן שהוא ודאי יום מחול על הקודש, ואותו תוספת יש לו דין שבת, וזה נקרא שבת של חול, שניתוסף שבת מיום החול, וגם אז יש השראת שכינה: ובזה פירשתי (שם) המדרש (ב"ר יא, ח) אמרה שבת לכולם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, אמר לה הקב"ה כנסת ישראל יהיה בן זוגך. כי כל העולמות תלוים ועומדים במעשה התחתונים, ועל דרך שפירש הבינה לעתים דרוש למ"ד מה לילוד אשה בינינו (שבת פח ע"ב), עיי"ש, והכא דכתיב (בראשית כח, יב) סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (זה האדם) והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, כלומר על ידו לפעמים עולים לפעמים יורדים, וכדאיתא בספרי יראים. וידוע כי גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ כדאיתא בפרק קמא דכתובות (ה.), והנה כל המועדים שתלוים בבית דין הם מעשה צדיקים, אבל שבת קדושה וקיימת ואינו תלוי במעשה הצדיקים. וזהו שאמרו לכולם נתת בן זוג, מושפע מצדיקים, ולי לא נתת בן זוג, שאיני מושפע מצדיקים, אך קדושה וקיימא מאליה. ועל זה היתה התשובה כנסת ישראל יהיה בן זוגך, ר"ל על דרך דאיתא בשלחן ערוך אורח חיים סימן רס"ג סעיף י"ב אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת, המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחם, עיי"ש, ואז הם מקדישים שבת מבעוד יום, ונמצא גם שבת הוא מעשה צדיקים. והבן כי נכון הוא: ובזה פירשתי (שם) ישמחו במלכותך היינו בהשראת שכינה הנקראת מדת מלכות, שומרי שבת וקוראי עונג, עם מקדשי שביעי אפילו אינם כולם רק רובם, שוב כולם ישבעו ויתענגו מטובך, כי המיעוט נמשכים אחר הרוב. וידוע כי שכר תוספת שבת הוא בעולם הזה, כי יתר על החיוב שאדם עושה מדעתו שכרו מיד כידוע. וזהו שאומרים ובשביעי (עצמו) רצית בו וקדשתו וגו' זכר למעשה בראשית (תפלת שבת), וכפירוש רש"י (בראשית ב, ב) על ויכל אלקים ביום השביעי, בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש מה שאין כן הקב"ה כו', אם כן ההוספה הוא משל עצמינו, ולכך השכר מיד. והבן:
ונקדים עוד מה שכתב האור החיים בפרשת ויקהל (שמות לה, ב) ובספר ישמח משה מאאזמ"ו זצוק"ל שם (ד"ה ששת ימים), דיש סמך להא דקיימא לן (שבת קנ.) דאמירה לעכו"ם אסור, מהא דכתיב (שם) ששת ימים תעשה מלאכה, משמע על ידי אחרים, ואף על פי כן וביום השביעי יהיה לכם קודש, עיי"ש. ועיין בילקוט פרשת תשא (שם) ובפסוק הנזכר דששת ימים תעשה מלאכה איירי בעושים רצונו של מקום דמלאכתן נעשית על ידי אחרים, וכן הוא ברש"י פרשת בא (שמות יב, טז) גבי יום טוב דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם, פירש רש"י אפילו על ידי אחרים (ודעת המזרחי דהוא דאורייתא, עיי"ש, ודלא כהרמב"ן (שם). ועיין בית יוסף (או"ח) בסימן רמ"ד (סוף הסי') בשם סמ"ג (לאוין עה, כד ע"ד) דמלאכה על ידי עכו"ם אסור מדאורייתא, עיי"ש). ולפי זה לכאורה קשה כאן הדיוקים אהדדי, דברישא אמר ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת, משמע אפילו על ידי אחרים אסור, ובסיפא מסיים כל מלאכה לא תעשו, משמע דוקא על ידי עצמו: