ייטב לב דברים· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת תצא
כי תצא למלחמה וגו' ונתנו וגו' [כא, י]. וימסרנו היה לו לומר, מה זה לשון נתינה. ונראה לי על פי ששמעתי ממוזלה"ה (תפלה למשה קיט, קסב אות ב) שפירש מאמרם (מגילה ו ע"ב) יגעתי ומצאתי תאמין, דשני אלו סותרים אהדדי, דמציאה בא בהסח הדעת ולא ביגיעה. אבל הענין, דאם האדם מיגע עצמו בתורה בעיון רב, אם שלפעמים יעלה חרס בידו, שוב אחרי זה יבין וישכיל המצאה נפלאה, והוא מתת אלקים בקרבו. וזהו שאמרו יגעתי ואחר זה מצאתי, בהסח הדעת, תאמין, ע"כ דבריו. וכן הענין נגד יצר הרע, אמר הכתוב כי תצא למלחמה על אויביך, אם שתעלה חרס בידך, שוב אחר שתעשה את שלך אז ונתנו יי' אלקיך בידך, בבחינת נתינה ומתנה, כדכתיב (תהלים לז, לב-לג) צופה וגו' ה' לא יעזבנו, והבן:
או יאמר ונתנו [כא, י]. דכתיב למעלה בפרשת ראה (טו, י) נתון תתן וגו' כי בגלל הדבר הזה, ואמרו חז"ל (שבת קנא ע"ב) שהוא גלגל החוזר בעולם, ואפשר לומר כי נתן הוא למפרע גם כן נתן (והוא"ו רק במקום נקודת חולם), וכתבו המפורשים לרמז שמה שתתן יחזור להיות נתון לך או לזרעך. ובזה נראה לי דזה שאמר כי בגלל הדבר הזה יברכך, היינו בגלל הדיבור הזה של נתן (כמו שדרשו (שבועות מט.) על וזה דבר השמיטה), שהדיבור הוא כגלגל החוזר מכאן לכאן, לרמז שיחזירו ויתנו לך. וזהו שנאמר כאן כי תצא למלחמה וגו' אז ונתנו, שהוא למפרע גם כן ונתנו, כמו כן ימסרנו בידך להטותו מהיפך להיפך מרע לטוב, והיינו ושבית שביו, והבן: כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו יי' אלקיך בידך ושבית שביו [כא, י]. יש להבין אומרו ונתנו יי' אלקיך, מקרא שאינו צריך, מה קא משמע לן, מי לא ידע כי לא בכחו יגבר איש כי אם יי' אלקיך נתנו בידו. ב', היה די לכתוב ונתנו יי' אלקיך ושבית וגו', ומה זה בידך. ג', ואם אמר בידך סגי, ושבית למה לי: ונראה לי דרך דרוש על פי דאיתא בזוהר ברעיא מהימנא משפטים דף קי"ז ב' ואוקמוה מארי מתניתין צדיק יצר טוב שופטו, רשע יצר הרע שופטו, בינוני זה וזה שופטו. מאן דאיהו מאילנא דחיי לית ליה יצר הרע, ודא צדיק גמור [ודא] צדיק וטוב לו. צדיק ורע לו מסטרא דעץ הדעת טוב ורע, ואמאי אתקרי צדיק בתר דרע לו דאיהו יצר הרע, אלא בגין דטוב צדיק שליט עליה אתקרי צדיק ורע לו, [ד]ההוא רע תחות רשותיה כעבד תחות רביה, ע"כ דבריו. נראה ביאור הדברים, דקשיא ליה, כיון דכח הרע עודנו עומד במקומו, הגם שכובשו ותופס בו הרי לא תפסו כולו להפכו לטוב כדמצינו באברהם שנאמר (נחמיה ט, ה) ומצאת את "לבבו" נאמן לפניך (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה), ואף גם לא תפסו כולו לגרשו מלבו כדמצינו בדוד (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי (ירושלמי שם), כי עוד בו נטיה לרע וכח הרע בקרבו ואיך נקרא צדיק. אבל התירוץ לזה על פי דקיימא לן בחושן משפט סימן קצ"ה סעיף ד' לענין קנין, אף על פי שלא תפס המקנה כל הכלי אלא מקצתו ונשאר קצתו ביד הקונה, קנה בו, והוא שיאחז ממנה שיעור כלי שהוא שלש אצבעות, ואם אחז פחות משלש אצבעות צריך שיאחז בענין שיהיה יכול לנתק כל הכלי ולהביאו אצלו. וכתב שם הש"ך (סק"ו) בתירוץ השני, אף דבמציאה לא מהני בכי האי גוונא לקנותו כולו, כדלקמן סימן רס"ט סעיף ה', במכירה דדעת אחרת מקנה אותו מהני כשיכול לנתקו ולהביאו אצלו לקנות כל הכלי כשאוחז מקצתו, עי"ש. ומזה נקח לענין שלפנינו, אם האדם תופס אפילו רק מעט מיצר הרע, קנהו כולו כאלו תופסו כולו, שהרי הבחירה חפשית ובידו וברשותו לנתקו ולהביאו אצלו להפכו לטוב, כמו שאמרו כל אדם אם ירצה להיות אפילו כמשה רבינו ע"ה יכול להיות (רמב"ם תשובה פ"ה ה"ב). וזה שתירץ הרעיא מהימנא אלא בגין דטוב צדיק שליט עליה אקרי צדיק ורע לו, והטעם, שהרי ההוא רע תחות רשותיה כעבד תחות רביה, כלומר אם כן הרי יכול למשול בו ולהביאו אצלו כולו, ועל כן קנהו:
והנה, חז"ל אמרו (סוכה נב ע"ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, דכתיב (תהלים לז, לב-לג) צופה וגו' ה' לא יעזבנו בידו. והיינו במי שהוא צדיק ורע לו, שהרע עודנו טמון בקרבו ומתגבר עליו בכל יום ויום עד שהקב"ה עוזרו ומוסרו בידו, אבל מי שהוא צדיק וטוב לו כבר גבר על יצרו בעזר הקב"ה, ושוב אין מי שיתגבר עליו, וזה פשוט. וזה ענין הכתוב שלפנינו, ור"ל אפילו אם אתה בבחינת צדיק ורע לו, דהיינו שכבשת יצרך, עוד אתה בגדר כי תצא למלחמה על אויביך, שתצטרך לצאת עוד למלחמה על יצר הרע שבקרבך, עם כל זה ונתנו יי' אלקיך, היינו בעת שכבשתו ותפסת בו מסרו הקב"ה במה שעזרך. ושמא תאמר הלא עודנו במקומו ולא תפסתי רק מעט ממנו ולא קניתיו, על זה אמר בידך ושבית שביו, הרי בידך ורשותך שתשבנו ותקחנו תחת ידך כולו, וכיון שנתנו יי' אלקיך הרי דעת אחרת מקנה לך, ובזה קונה כולו:
כי תצא למלחמה על אויביך [כא, י]. זה יצר הרע. ונתנו יי' אלקיך בידך. כי ברשות האדם להטות ידיו וכלי המעשה לכל אשר יחפוץ. אבל העיקר ושבית שביו. הוא הלב הנשבה לבין הזרים, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר לד, י) רשעים מסורים ביד לבם, ואין הלב ברשותם, על דרך שפירש האלגזי מכל משמר (מאסר) נצור לבך (משלי ד, כג), הובא למעלה פרשת שופטים (ד"ה והנה [הב']):
או יאמר על פי שפירש הרמ"ע בעשרה מאמרות כי האדם יראה לעינים וגו' (שמואל"א טז, ז), כי אמרו (ויק"ר כ, ב) [תפוח] עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, הכוונה, שהיה כולו מלא השגה שכלית, אפילו העקב יותר מהחמה, כי היה מלובש כתנות "אור" באל"ף, ואחר החטא נעשה "עור" בעי"ן (זוהר בראשית לו ע"ב), ואין שום אבר משיג ענין שכלי זולת הלב. וזהו שאמר כי האדם (הראשון) יראה לעינים, כדכתיב (שם, ו) ותרא וגו', על כן ה' יראה, קרי ביה יראה רק ללבב. ובזה פירש מוזלה"ה (ישמח משה פר' עקב עה"פ ועתה ישראל, הדרך הרביעי) הנאמר לעתיד (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ (הוא הגוף) דעה את ה' (כמו שפירש הגמרא (סנהדרין צא ע"ב) ואל הארץ זה הגוף לדין כו' (תהלים נ, ד)):
ונמצינו למדין כי האברים שאינם משיגים השגה שכלית, מפני שנשבו בין הזרים בחטא האדם. וזהו שנאמר (כא, י) כי תצא וגו' ונתנו ה' (ימסרנו ה', אז) אלקיך בידך, שגם הידים וכלי המעשה ישיגו גדולתו יתברך, ובזה ושבית שביו, האברים שנשבו, להושיבן על מקומן הראשון:
עוד יתבאר כי עיקר עבודת האדם לברר הטוב מן הרע, ולהעלות משם נצוצות הקדושים ונשמות קדושות שהם מבחינת ענפי הקדושה הנחלקין לג' קוין, חב"ד חג"ת נה"י, ובחינת מלכות הכלה הכלולה מהכל, ושורש העלאת נצוצות הקדושים בכח שם מ"ב הנחלק לג' ידות, י"ד הגדול"ה י"ד החזק"ה י"ד הרמ"ה, ג' פעמים י"ד עולה מ"ב (עץ חיים, שער מו פ"ז). ושורש שם זה נכלל בסופו, שק"ו צי"ת, העולה רשו"ת. ולדעתי זה שרמזו רז"ל (אבות פ"ג מט"ו) הכל צפוי, פירוש טמיר ומכוסה (מלשון (שמות לח, יז) וציפוי ראשיהם), וה"רשות" נתונה (להעלותן), ובטוב העולם נידון (מלשון (מוסף ליום א' דר"ה) תשיב לנדן ברק השנון), כלומר כי העולם הוא נרתיק לבחינת הטוב, והכל לפי רוב המעשה, הוא הבירור, והבן:
וזהו שנאמר כי תצא למלחמה וגו' ונתנו ה' אלקיך "בידך" דייקא, על ידי שם מ"ב, ג' ידות, ושבית שביו, הנצוצות הקדושים שהם מבחינת ג' קוין, ג' פעמים ק"ו עולה שבי"ו, מנין ילידי ביתו של אברהם שלש מאות ושמנה עשר (בראשית יד, יד), הרומז לזה, כמבואר בספרים (מגלה עמוקות, ר"פ לך). וזהו שכתב רש"י במלחמות "הרשות" הכתוב מדבר, והבן. או יאמר, ושבית מה שפגמת בי"ב חדשי שנה בי"ב צירופי הוי"ה וי"ב צירופי אדנ"י, שב"י ראשי תיבות י"ב ש'מות:
או יאמר כי תצא למלחמה וגו' ושבית שביו וגו' [כא, י]. לכאורה אומרו ושבית שביו מיותר, כי היה די באומרו ונתנו יי' אלקיך בידך וראית בשביה וגו': ויבואר, כי הנה עיקר מלחמה הוא מלחמת הרשות, מלחמת היצר הרע, כמו שפירשו המפורשים הא דפירש רש"י במלחמת הרשות הכתוב מדבר היינו מלחמת היצר, שהרשות נתונה לכל אדם לטוב או להפכו והבחירה חפשית. וביותר בימים הקדושים הממהרים לבא, שאנו הולכים למלחמה ללחום מלחמת ה' ולהמליכו על כל העולם כולו, שזהו עיקר בקשתנו ותמלוך אתה ה' לבדך, וגם ותגלה ותראה מלכותו עלינו מהרה ולהוציא השכינה כביכול מהגלות, כי כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, כמאמר חז"ל (מגילה כט.) גלו למצרים שכינה עמהם, ומקרא מפורש (שמואל ב' ז' (כג)) אשר פדית וגו' גוים ואלקיו, וכדאיתא במדרש רבה פרשת בא (ש"ר טו, יב), החדש הזה לכם (שמות יב, ב), לי ולכם. וכבר אמרו (סנהדרין צז ע"ב) כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, וזהו שאמר הכתוב פרשת שופטים (לעיל כ, א) כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב וגו', מרכבת המשנה דסטרא אחרא וחיילותיו, לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך בגלות, המעלך מארץ מצרים ששם נאמר (בראשית מו, ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, ובודאי אל ירפך ואל יעזבך, כי אם יהיה בעזרך ויושיעך למען שמו לכבוש המלחמה:
וטעמא רבה אית ביה, כי כן הוא על פי חוקי התורה במצות פריקה וטעינה, כתיב עזוב תעזוב עמו (שמות כג, ה), הקם תקם עמו (להלן כב, ד), ופירש רש"י (להלן שם) עם בעליו, אבל אם הלך וישב לו מנגד ואמר לו אם רצונך לטעון או לפרוק טעון או פרוק, פטור. וכבר נודע כי הקב"ה שומר חוקי התורה, כדכתיב (ויקרא כב, ט) ושמרו את משמרתי, מה שאנכי שומר, כדאיתא בירושלמי (ראש השנה פ"א ה"ג), אם כן אם האדם טוען או פורק אז כביכול מחויב לצאת עמו לטעון עול מלכותו עלינו ולפרוק מעלינו ומעליו עול הגלות והשעבוד. מה שאין כן אם האדם אינו טוען עליו עול מלכותו יתברך, אז כביכול הוא יושב לו מנגד:
וזהו שאמר כי תצא למלחמה על אויביך, אז תהיה בטוח כי ונתנו ה' אלקיך בידך, כי ושבית שביו של ה' אלקיך, לפדות גוי ואלקים כביכול, אם כן הוא צריך לצאת לעזרתך למסרו בידך על פי התורה, כאמור:
כי תהיין לאיש שתי נשים וגו' לא יוכל לבכר וגו' [כא, טו טז]. פרשה זו יפה נדרשת ריש פרשת ויחי (מד"ה ונקדים), עי"ש:
כי יהיה לאיש בן סורר ומורה וגו' [כא, יח]. בסנהדרין ריש פרק בן סורר (ע ע"ב) אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר, והא תנן אכל נבילות ושקצים ורמשים אינו נעשה כו', אבל טהורים נעשה, כי תנן להשלים. פירש רש"י, שאפילו אכל תרטימר בשר חסר כזית והשלימן מבשר עוף טמא פטור, דאינו שומע בקולו של מקום. ונשאלתי מאחד מהתלמידים למה נקט רש"י חסר כזית, הא אפילו חסר כל שהו, דקיימא לן (יומא עג ע"ב) חצי שיעור אסור מהתורה. ואפילו למה שכתבו התוספות שבועות דף כ"ב ע"ב ד"ה אהתירא, בחצי שיעור דאין בו לאו או עשה אלא איסור גרידא, אכתי מי גרע מאיסור דרבנן דאי עבר עליו הוי בכלל אינו שומע בקולו של מקום כמבואר שם. ולפי מה שרצה הראש יוסף לומר דחצי שיעור גרע מאיסור דרבנן דהוא בכלל לא תסור ניחא. אלא דשדי ביה נרגא, ואם כן אכתי צריך עיון, ע"כ דבריו:
והשבתי דרש"י מילתא פסיקא נקט כזית, משום דמסתמא אי אכל תרטימר בשר פחות מעט או פחות כזית כבר הוא שבע הרבה, ותו מה שאכל אחר זה הוה ליה אכילה גסה דלא שמיה אכילה, כדמצינו (פ ע"ב) לענין תרומה אי אכלו אכילה גסה פטור מחומש, דכתיב (ויקרא כב, יד) כי יאכל ודרשינן פרט למזיק, ופירש רש"י את האוכל ואת עצמו, ועיין רמב"ם פרק י' מתרומות (ה"ה), ואם כן הוה ליה שלא כדרך אכילה, דאיכא למאן דאמר נהי שאין לוקין אבל איסורא מדאורייתא איכא, ואיכא למאן דאמר דאסור רק מדרבנן, וכן העלה המשנה למלך פרק ה' מהלכות יסודי התורה (ה"ח ד"ה וראיתי להתוס' בפ"ק דע"ז) דבאכילה גסה פטור ואסור מיהו מדרבנן, והיינו למאן דאמר שלא כדרך אכילה אינו אלא מדרבנן, עי"ש. ולפי זה יש לומר דהיינו בכזית, אבל אי אכל אכילה גסה חצי שיעור, אפילו אי נימא דבכזית איכא איסור תורה, בחצי זית באכילה גסה ודאי דאיסור תורה לית ביה, דלא שייך ביה חזי לאצטרופי, דאפילו בכזית ליכא מלקות. ודבר זה מבואר באחרונים. ממילא יש לומר אפילו איסור דרבנן נמי ליכא, דעד כאן לא מצינו דחצי שיעור אסור מדרבנן לריש לקיש (יומא שם) אף על גב דסובר דאינו אסור מהתורה, היינו באכלו כדרך אכילתן, דביה איירי רבי יוחנן חצי שיעור אסור מהתורה, ואהא אמר ריש לקיש דמדרבנן, אבל באוכל חצי שיעור באכילה גסה המזיק לעצמו, דמלתא דלא שכיחא הוא, לא אסרו חכמים, וכל שכן אי נימא דבכזית גופיה דרבנן אף על גב דלא שכיחא, פשיטא דבחצי שיעור אפילו איסור דרבנן לית ביה, משום הכי שפיר פירש רש"י כזית:
ובהכי ניחא לי דברי התוספות בעבודה זרה דף י"ב (ע"ב ד"ה אלא) שכתבו לענין בת תיוהא דאסור למאן דאמר ריחא מילתא (שם סו ע"ב), התם ליכא הנאה, דאדרבה מזיקו, והא דאסור משום דחשיב ליה כשתיה, ואפילו אם תמצי לומר דשתיה גסה מותר [באיסור הנאה], הכא כיון כו', עי"ש. והמשנה למלך (שם) תמה על זה, הא איסורא דרבנן מיהו אית ביה. ומה שתירץ דהתוספות לשיטתן שכתבו בקצת מקומות (פסחים כח. ד"ה ותנן ע"ב שם ריש כט ע"ב:
עבודה זרה מג ע"ב ד"ה אמרו) דשלא כדרך הנאתן שרי לגמרי, עי"ש, אי אפשר לאומרו, שהרי שם באותו דיבור כתבו להדיא דאסור. אלא כוונתם דבת תיוהא אפילו ריחא מילתא, אינו אלא משהו, כמבואר סברא זו בפוסקים בסוגיא דבפסחים (כה ע"ב) ורי"ף (חולין לב. בדפי הרי"ף) ור"ן (שם סד"ה ואיכא) פרק גיד הנשה, ואם כן כיון דמזיק, אינו ענין לאסור בחצי שיעור. וזהו שכתבו אפילו אם תמצי לומר דשתיה גסה מותר, היינו שתיה גסה בחצי שיעור, דומיא דריחא דבת תיוהא, דזה מותר משום דאיכא תרתי, חצי שיעור ואכילה גסה, דליכא לאוסרו, ועל זה הוכרחו לומר כיון דאם היה שותה לא היה מזיקו יש לאוסרו. וזה ברור ונכון: ומצאתה לא תוכל להתעלם [כב, ג]. בגמרא ריש בבא מציעא (ב.) שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה כו' זה אומר כולה שלי כו', ופריך ליתני אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי, ומשני הוה אמינא מה מצאתיה ראיתיה. ומי מצית אמרת הכי והא אמר רבנאי ומצאתה דאתאי לידיה משמע, ומשני ומצאתה דקרא דאתא לידיה משמע, ומיהו תנא לישנא דעלמא נקט וכו', תנא כולה שלי, דבראיה בעלמא לא קני. והקשו התוספות (ד"ה דבראיה) מהא דאמרינן לקמן דף קי"ח (ע"א) הבטה בהפקר קונה, ותירצו דהיינו שעשה מעשה כל דהו, עי"ש. אבל לשון הגמרא לא משמע הכי, אלא הבטה בלבד קונה בהפקר, והדרא קושיא לדוכתה:
ונראה לי לתרץ, דהכי איתא לקמן, אמר רבה הבטה בהפקר תנאי היא כו', דתנא קמא סבר הבטה בהפקר קני ורבי יוסי סבר לא קני. אמר רבא דכולי עלמא הבטה בהפקר קני [כו'], איכא דאמרי רבא אמר דכולי עלמא הבטה בהפקר לא קני [כו']. ויש להבין במה פליגי רבה ורבא, דלרבה פליגי ביה תנא קמא ורבי יוסי, לתנא קמא הבטה בהפקר קני ולרבי יוסי אינו קונה, ורבא אמר ללישנא קמא לכולי עלמא קניא, וללישנא בתרא לכולי עלמא לא קניא:
והנראה לי בזה למאי דאיתא בקדושין פרק קמא דף כ"ה (ע"ב) בהמה גסה נקנית במסירה דברי רבי מאיר ורבי אליעזר כו'. ופירש רש"י דוקא במסירה, אבל במשיכה לא מקניא. והקשו התוספות (ד"ה בהמה [הב']) דבגמרא (שם) בעי, פיל לרבי שמעון במה יקנה, תבעי נמי בהמה גסה במציאה ובנכסי הגר במה יקנה לרבי מאיר ורבי אליעזר דאי אפשר במסירה דמאן מסר ליה, ונלחצו לומר כיון דאי אפשר במסירה נקנית במשיכה, עי"ש. ומהרי"ט (שם ד"ה בהמה) דוחה זה, ומחלק דבמקח וממכר בעינן זכיה אלימתא להוציאו מרשות חבירו, משום הכי בעינן מסירה ולא סגי במשיכה, אבל במציאה ונכסי הגר סגי בקנין גרוע כמו משיכה, כדאיתא בפרק המניח (בבא קמא) דף כ"ט (ע"ב) דמשני רב אשי כשהפך הגלל פחות משלשה, וכתבו התוספות (ד"ה אלא אמר) מכאן אין לדקדק דלא בעינן [הגבהה] שלשה טפחים, דשאני הכא דאפילו הבטה בהפקר קני, ע"כ דבריהם:
ולי נראה דאליבא דרש"י לטעמיה יפה תירץ המהרי"ט, דרש"י סובר בפרק השולח (גיטין) דף ל"ח (ע"א ד"ה בחזקה) דיאוש הוי הפקר, ובדף ט"ל ע"ב (ד"ה נתייאשתי) גבי נתיאשתי כו', יאוש לשון הפקר הוא. וכן כתב הפני יהושע (שם ריש לח.) דדעת רש"י יאוש מטעם הפקר, עי"ש. נמצא במציאה והפקר יצא מרשות הבעלים. אבל התוספות לא ניחא להו לתרוצי הכי, דאזלי לטעמייהו שכתבו בבבא קמא פרק מרובה דף ס"ו ע"א (ד"ה כיון) דיאוש אינו כהפקר כו'. ומפרש הנתיבות בסימן רס"ב (סק"ג) החילוק ביניהם למאי דקיימא לן בנדרים דף מ"ג דהפקר לא בעינן אתיא ליד זוכה, אבל ביאוש לא יצא מרשות הבעלים עד דאתי ליד זוכה, ונתייאשתי מפלוני עבדי שיוצא לחירות היינו מפני שהעבד זוכה בעצמו. וכן כתב בסימן ק"ה (סק"ב) דמהאי טעמא כתב הנמוקי יוסף (בבא מציעא ו ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה ראה) דחצר לא מהני לזכות במציאה מכח שליחות, דליכא שליחות של בעל הממון, דבעל אבידה הוא בעליו קודם דאתיא ליד זוכה, עי"ש. ואם כן נהי דבנכסי הגר והפקר שפיר יש לומר כסברת מהרי"ט, אבל במציאה לאחר יאוש דבעי לאפוקי מרשות בעליו, והוה ליה כמקח וממכר, ולמה מהני בבהמה גסה משיכה. לכך הוצרכו לחלק בסברתם:
והנה, שם בנדרים דף מ"ג (ע"א) מבואר דרבי יוחנן סובר דרבנן ורבי יוסי דמתניתין דהתם פליגי בהא, דרבנן סברי הפקר לא בעינן אתיא ליד זוכה, ורבי יוסי סובר הפקר כמתנה, עד דאתיא ליד זוכה. ורבא אמר דגם רבי יוסי מודה דהפקר אינו כמתנה ולא בעינן אתיא ליד זוכה, אלא טעמא דרבי יוסי גזירה משום מתנת בית חורון. ולהלכה קיימא לן (עי' חו"מ סי' רעג ס"ד) דבהפקר לא בעינן אתיא ליד זוכה. ולפי זה ניחא, דרבה אזיל בשיטת רבי יוחנן, לכך סובר דתנא קמא ורבי יוסי לטעמייהו, דתנא קמא סובר הפקר אינו כמתנה ומיד יצא מרשותו, משום הכי הבטה בהפקר קונה, דסגי בקנין גרוע. ורבי יוסי לטעמיה דסובר דהפקר כמתנה ובעינן לאפוקי מרשות בעליו, משום הכי הבטה בהפקר אינו קונה, דלא סגי ביה קנין גרוע. ורבא לטעמיה דסובר דגם רבי יוסי מודה דהפקר אינו כמתנה ומיד יצא מרשות בעליו, משום הכי אמר דלכולי עלמא הבטה בהפקר קני, והיינו משום דסובר דעל כל פנים קנין גרוע הוא. אבל ללישנא בתרא אמר רבא דכולי עלמא הבטה בהפקר לא קניא, דאפילו קנין גרוע לא הוי, ואינו קונה אף בהפקר שיצא מרשות בעליו. ולפי זה מה דאמר דרבא ללישנא קמא לכולי עלמא הבטה בהפקר קונה, למאי דהיה סובר דהוי קנין גרוע, היינו דוקא בהפקר דסובר דלכולי עלמא יצא מרשות הבעלים, אבל הכא בשנים אוחזין בטלית דקאמר אני מצאתיה, דאיירי במציאה לאחר יאוש, דבעי לאפוקי מבעליו, לכולי עלמא ראיה והבטה אינו קונה, דלאפוקי מרשות זולתו בעינן קנין גמור לכולי עלמא. וזה נכון:
ובחידושי לגיטין (מ.) הארכתי בענין חילוק שבין יאוש להפקר בהא דאיתא התם דף מ"ם ע"א אמר אמימר המפקיר עבדו אותו העבד אין לו תקנה כו', איכא דאמרי אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה. וכתבו התוספות ד"ה אותו העבד אין לו תקנה, פירוש, לא בבת חורין ולא בשפחה, כדפירש בקונטרס לעיל (לט ע"ב ד"ה אין לו תקנה). ואינו נראה, מדאמר לעיל (לח.) עבד שברח מבית האסורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, ומה קא משמע לן, פשיטא דכופין כו'. ושם (מ. ד"ה צריך) אמאי דאמר צריך גט שחרור ואין לו תקנה, הקשו תימה דתקשי ליה מאידך דרבי יוחנן דאמר לעיל עבד שברח מבית האסורין כופין כו' ועושה אותו בן חורין. תו הקשה הפני יהושע (ד"ה גמרא אמר) אטו מי פליג אמימר אהא דאמר רבי (לט ע"ב) נתייאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה אלא בשטר, משמע דבשטר אית ליה תקנה: ולתרץ קושיות הללו אמרתי על פי מה שהקדמתי בשם הנתיבות דהפקר יצא מרשותו תיכף, וביאוש בעינן אתיא ליד זוכה, ונתייאשתי מפלוני עבדי שיצא לחירות היינו טעמא מפני שהעבד זוכה בעצמו. עוד אקדים דעת הרי"ף (ה. בדפי הרי"ף) ורמב"ם (עבדים פ"ו ה"א) ורש"י לעיל דף ט' (ע"ב ד"ה לא יתנו לאחר מיתה) דהאומר תן גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו מטעם דזכות הוא לו, מכל מקום אכתי לא הוי משוחרר עד דמטי גיטא לידיה, והביאו להלכה המחבר ביורה דעה סימן רס"ז (סעיף עו). והביא הרי"ף ראיה דאשכחן זכיה לחצאין, מהא דהולך מנה לפלוני דזכה בו וחייב באחריותו (שם יד.). והתוספות (ט ע"ב ד"ה לא) והרא"ש (שם פ"א סי' יג) חולקים על זה, דאין זכיה לחצאין, דהתם שאני דלזכות נעשה שליח ולא לחוב להתחייב באחריות, מה שאין כן הכא ליכא למימר הכי, עי"ש. ושם (ט ע"ב ד"ה ומה שהקשו) כתבתי ששמעתי מפי חתנו של החוות דעת לתרץ דהכא נמי אמרינן דלזכות זוכה לו ולא לחוב, על פי מה שכתבו התוספות לעיל דף י"ג (ע"א) ד"ה עבדא, דמודו רבנן דנכרי בהפקירא ניחא ליה, אלא גבי עבד לית להו, לפי שהוא משועבד, גדול הוא לו זכות של שיחרור משל הפקירא. ולפי זה אמרינן לענין שלא יחזור וישתעבד בו הוי זכות לעבד, אבל לענין לאסרו בשפחה לא ניחא ליה, כיון דאינו משתעבד תו בהפקירא ניחא ליה בשפחה, על כן כל כמה דלא מטי גיטא לידיה לא הוי משוחרר, ע"כ דבריו וש"י: ואומר אני, הא דפליגי על זה התוספות והרא"ש, היינו דאינהו סברי כמו שכתוב בשיטה מקובצת פרק קמא דכתובות (יא. ד"ה עוד כתב הרשב"א) בשם כת הקדמונים, דוקא גוי בהפקירא ניחא ליה, אבל עבד זכות גמור הוא לו, דאנן סהדי דניחא ליה טפי למיפק לחירות (להתחייב במצות) ולהיות מותר בבת חורין ולאסור בשפחה, מלהוי עבדא ולישתרי בשפחה, ע"כ דבריו, עי"ש. ולכן שפיר קאמרי דאין זכיה לחצאין. אבל באופן שעל ידי זכיה בעצמו יהיה אסור בשפחה ובת חורין, ואין לו תקנה, אז ודאי לא ניחא ליה בהא, כי אם לזכות רק לענין שלא ישתעבדו בו, ויש זכיה לחצאין לזכות ולא לחוב:
ולפי זה ניחא, דללישנא קמא דאמימר יש חילוק בין הפקר ליאוש, והוא, דבהפקר לא בעינן אתיא ליד זוכה, משום הכי במפקיר קאמר גופיה לא קניא ליה שיצא גופו מרשות בעלים, אף על גב שאינו רוצה לזכות בעצמו, משום הכי אין לו תקנה ואסור בשפחה ובת חורין. אבל ביאוש שלא יצא מרשות בעלים עד דאתיא ליד זוכה, היינו לשמואל דלא בעינן גט שחרור, או לדידן דבעינן גט שחרור ויש לו תקנה בשיחרור אפילו אם יזכה בעצמו בגופו, שפיר ניחא ליה לזכות בעצמו. אבל לאמימר דסובר דהיכי שכבר יצא גופו מרשות בעליו אין לו תקנה בשיחרור, ואסור בשפחה ובת חורין, אם כן ודאי היכי דליכא הפקר כי אם יאוש דבעינן אתיא ליד זוכה, לא ניחא ליה לעבד לזכות בעצמו, רק לענין שלא להשתעבד בו, אבל לא לענין גופו, דניחא ליה שיהיה הגוף עודנו של רבו למען יהיה מותר בשפחה ויהיה לו תקנה להשתחרר, אבל אם יזכה בו לגמרי גם לגופו אין זה זכות אלא חוב גמור, דאז אסור בשפחה ובת חורין ואין לו תקנה. ומשום הכי בהא דרבי (לט ע"ב) ורבי יוחנן (לה.) דאיירי ביאוש, שפיר יש לו תקנה בשיחרור ומותר בשפחה, ואיצטריך רבי יוחנן לאשמעינן דכופין. וכל זה ללישנא קמא דאמימר, אבל ללישנא בתרא דיש לו תקנה לא מצריכינן לחלק בין הפקר ליאוש, ומשום הכי פירש רש"י לעיל בנתייאשתי, יאוש לשון הפקר, ואסור בשפחה ובת חורין, והיינו משום דקיימא לן כלישנא בתרא דמפקיר יש תקנה, ויאוש כהפקר לרש"י דלא בעינן אתיא ליד זוכה. ולדידן למה שהעלה הנתיבות דיאוש אינו כהפקר, אלא זוכה בעצמו, נמי ניחא, דכיון דיש לו תקנה להשתחרר וכופין אותו לשחררו, פשיטא דזכות גמור הוא וזוכה בעצמו:
כי יקרא קן צפור לפניך בדרך וגו' [כב, ו'ז]. במדרש (ד"ר ו, ג) זהו שאמר הכתוב (משלי א, ט) כי לוית חן הם לראשך כו', לכל מקום שתלך המצות מלוות אותך. כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה וגו'. דלת, וכתבתם על מזוזות כו'. אמר הקב"ה, אפילו אתה מהלך בדרך, המצות מלוות אותך, שנאמר כי יקרא כו'. יש להבין מה בעי בזה. וגם לפי זה היה די לומר כי לוית הם לראשך, חן למה לי:
ונראה לי ביאור הענין על פי מה שכתבתי למעלה (פרשת וישלח על הפסוק (בראשית לב, כה) ויאבק איש עמו) לפרש הא דכתיב (יהושע א, ז ח) רק חזק ואמץ וגו' לא ימוש ספר התורה וגו' ואז תשכיל, כי איתא בפרק כיצד מברכין (ברכות לה ע"ב) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר (לעיל יא, יד) ואספת דגנך, הנהג בהן מנהג דרך ארץ. הנה דקדק לומר "הנהג בהן" מנהג דרך ארץ, הכוונה בזה למה שכתוב באורח חיים סימן רל"א שכל מה שהאדם עושה יכוון בהם לעבודת הבורא ב"ה, ואפילו דברים של רשות כגון אכילה ושתיה ושיחה וקימה וישיבה והילוך, והוא מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ב מי"ב) כל מעשיך יהיו לשם שמים, כי בכל דרך יש מצות התלויות בו, ויהיה עיקר כוונתו למען יקיים מצות הנלוה אליו באותו מעשה. וכשמחשב ומהרהר לקיים מצות התלויות בו אז מחשבתו דבוק בה' ובתורתו, וכמו שנאמר (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך, ופירש מוזלה"ה (ישמח משה, משלי שם) שאז יהיו כל אורחותיך מיושרים לעבודתו ית"ש, כי כל צורכי עולם הזה כולם הן עבודה כשעוסק בהם על פי דרך התורה. וזהו שאמרו הנהג בהן, בדיני התורה, מנהג דרך ארץ, ובזה תקיים והגית בו יומם ולילה, הגיון בלב. וזהו שאמרו לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה יכול דברים כמשמען, להגות בפה, כדכתיב (תהלים לז, ל) (ופיו) [פי צדיק] יהגה חכמה, תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג בהן בדיני התורה מנהג דרך ארץ, ואז תקיים והגית בו (בלב) יומם ולילה:
וזהו שנאמר חזק ואמץ וגו' אל תסור ממנו ימין ושמאל, גם בעסקך בעניני עולם הזה הטפל לימין, למען תשכיל בכל אשר תלך, אפילו בעסקך בעניני עולם הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, ובשעה שאתה עוסק בענין עולם הזה, משא ומתן וחרישה וקצירה ובלכתך בדרך, אז והגית בו (בלב) יומם ולילה לקיים מצות הנלוות לאותו מעשה ומקום, והיינו למען תשמר לעשות (ולקיים) ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל, כלומר שלזה צריך השכלה והתחכמות במועצות ודעת להיות ידים ורגלים עסקניות בגשמיות ומחשבה תהיה דבוקה בה' ובתורתו. וזהו שנאמר (שם קיט, א"ב) אשרי תמימי דרך, שהם תמימים אפילו בדרך, ההולכים בתורת ה', בשביל לקיים תורת ה', אולי יקרה דבר מצוה לקראתו ויקיימנו. ואם כי אינו יכול לעסוק בתורה בפה ובלשון, על זה אמר אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו, עיי"ש שהארכתי בענין זה:
האמנם צריך עוד תנאי לזה, שיהיו דברי תורה חביבים בעיניו, אילת אהבים ויעלת חן (עירובין נד ע"ב ע"פ משלי ה, יט), למען לא יטרדוהו שום דבר להפסיק מחשבתו מדברי התורה והמצות, וכמו שכתב מוזלה"ה (ישמח משה) פרשת תרומה (ד"ה ועוד י"ל) על דרך שאמרו (מגילה כא ע"ב) אף דתרי קלא לא משתמעי מכל מקום בהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין כאחד יצא, כיון דחביבי יהיב דעתיה וישמע. וזהו שנאמר (לעיל ו, ו"ז) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, ופירשו שיהיה כל כך חביב כאלו היום נתנו (ספרי ואתחנן לג), אז יהיו על לבבך תמיד, וממילא ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך. וזהו שנאמר (תהלים קיט, קיא קיב) נחלתי עדותיך לעולם (בלי הפסק רגע) כי ששון לבי המה, אבל אם נטיתי לבי לעשות חוקיך, שאינו חביב עלי, רק שכופה לבו, אז לעולם עקב, בסוף אחר שפונה מעסקיו, ולא בשעת העסק, יעו"ש דבריו כי נעמו. ואפשר שזה אמר הכתוב, בלכתך בדרך תהרהר כי (אולי) יקרא קן צפור לפניך בדרך, שלח תשלח:
וזה שאמר המדרש, כי לוית המצות מלוות אותך, בתנאי אם חן הם לראשך וענקים לגרגרותך, אז לא יטרדוך העסק, כי אם תכוון לקיים מצות התלויות בו. כי תבנה בית, תכוון בבנינו לקיים ועשית מעקה, וכן כל מה שסופר ומונה במדרש. והיינו המצות מלוות אותך אפילו בלכתך בדרך, שנאמר כי יקרא וגו' יהיה לפניך במחשבתך בדרך, ולא יסורו מלבבך כל ימי חייך, אז תצליח את דרכך:
ועם האמור נבין המדרש (תנחומא בחקותי ג) וילקוט משלי (רמז תתק"ל) שאל רבי שמואל בר נחמני את רבי יונתן בן אלעזר שהיה עומד בשוק, אמר לו שנה לי פרק אחד, אמר לו לך לבית התלמוד ואשנה אותך, אמר לו לא למדתנו (משלי א, כ) חכמות בחוץ תרונה, אמר לו בחוצה של תורה. ברחובות, במקום שמרחיבים אותה, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, תתן קולה. ויש להבין לרבי שמואל בר נחמני מה דעתיה. ולפי מה שכתבתי ניחא, כי הוא פירש הדברים אשר גם בעסקו בחוץ וברחובות יהיה על פי חוקי התורה, ואם כן כלומד באותו שעה יחשב, דמהאי טעמא לא הוי עסק משא ומתן הפסק לענין ברכת התורה כשחוזר ללימודו, כמו שכתבו הפוסקים, והיינו בחוץ תרונה וברחובות:
ויש להוסיף תבלין, כי יש עוד מדרגה למעלה מהאמור, שיהיה עוסק בעניני עולם הזה ומחשבתו תהיה דבוקה בה' ובתורתו ומשוטטת בעולם העליון, כי עולם הזה הוא דוגמא שלמעלה, וביד האדם לכוון במעשה עניני עולם הזה לייחד יחודים וזווגים בעולם העליון בכל מעשה ותנועה, כמבואר בספרים הק'. וזהו שאמר חכמות בחוץ (בעולם הזה) תרונה, ברחובות, במקום שמרחיבין אותה, היינו עולם העליון, תתן קולה, אז גם בהיותו בעיר אמריה תאמר. ולכן אמר לו רבי שמואל בר נחמני לרבי יונתן בן אלעזר בהיותו עומד בשוק שנה לי פרק אחד, לייחד שמים וארץ כאחד, היינו עולם הזה ועולם העליון. אלא שרבי יונתן בן אלעזר לרוב ענותנותו אמר לו לך לבית התלמוד כו', והבן:
וזהו שנאמר (ויקרא כו, ג"ד) אם בחקתי תלכו וגו', שגם בעת הליכה בחוץ וברחובות בעסקי עולם הזה תהיו דבוקים בה' ובחקתיו, ונתתי גשמיכם וגו'. וזהו שאמר המדרש (ויק"ר לה, א) על זה, זהו שאמר הכתוב (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי (להוליכם) אל עדותיך, כאמור. ולכן א'ם ב'חקתי ת'לכו, ראשי תיבות ב'עיר א'מריה ת'אמר:
שלח תשלח את האם כו' [כב, ז]. מדרש רבה (ד"ר ו, ה) אמר הקב"ה הואיל ונתעסק בכבודו ובתיקונו של עולם כדאי (ראוי הוא) שתנצל. דבר אחר אמר רבי חייא, ומה ציפור שאין לה זכות אבות ולא ברית ולא שבועה בניה מכפרים עליה, בני אברהם יצחק ויעקב שיש להם זכות אבות, על אחת כמה וכמה שאם סרח אחד מהם שהוא מכפר עליהם לעתיד לבא. והוא משולל הבנה, ובפרט מה שאמר שמכפר עליו לעתיד לבא, הלא מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה ביום הכיפורים, ומקרא מלא הוא (ויקרא טז. ל) כי ביום הזה יכפר וגו'. עוד איתא במדרש (שם, ז) אם קיימת מצוה זו אתה ממהר להביא מלך המשיח שנאמר בו שילוח. דבר אחר, אם קיימת מצוה זו את ממהר את אליהו הנביא שיבא כו'. ויש להבין הענין, איך על ידי מצוה זו ממהר ביאת המשיח ואליהו הנביא:
והנראה לי בזה, דאיתא במדרש רבה סוף בראשית (כט, ה) מצינו לאחרונים בזכות ראשונים, מנין לראשונים בזכות אחרונים, שנאמר (בראשית ו, ח ט) ונח מצא חן בעיני ה', באיזה זכות, בזכות תולדותיו, שנאמר אלה תולדות נח. ונראה לי לפרש בתרי אנפי:
אופן האי, על פי דאיתא בש"ס ברכות דף יו"ד (ע"א) אהא דכתיב גבי חזקיהו (מלכים"ב כ, א) ויבא אליו ישעיהו וגו' ויאמר אליו כה אמר ה' וגו' כי מת אתה (בעולם הזה) ולא תחיה (לעולם הבא), אמר ליה מה כולי האי, אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה. וקשה, שהרי חזקיהו לא שאל מפני מה מגיע לו עונש, שהיה יודע דלא עביד קודשא בריך הוא דינא בלא דינא, דודאי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אלא שעיקר שאלתו היתה מה כולי האי עונש נצחי בעולם הזה ובעולם הבא, ואם כן על זה לא השיב לו תשובה נכונה, וכי בשביל שלא קיים מצות פריה ורביה יהיה עונש כולי האי, אתמהה. ושמעתי ממוזלה"ה (ישמח משה, פר' אחרי ד"ה עוד ביאור) לפרש הדבר על פי מה שכתב מהר"י אלבו בעקרים מאמר רביעי פרק ל"ו ל"ז ל"ח, שהאריך לבאר כי לפי שורת הדין היה ראוי שיהיה השכר זמני לפי ערך העובד, והעונש נצחי לפי ערך הנעבד ית"ש בעל בלתי תכלית, רק מכח חסדו יתברך ישוב השכר נצחי והעונש זמני, עיי"ש טעמו ונימוקו. וכבר אמרו חז"ל (מדרש ילמדנו אות א) בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים בדין עמד ושיתף מדת הרחמים, והקדים מדת הרחמים למדת הדין, שנאמר (בראשית ב, ד) ביום עשות הוי"ה אלקים. נמצא, מנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים בשביל שיהיה קיום לעולם. והיינו למי שעוסק בפריה ורביה וחש לקיום העולם, אבל למי שאינו עוסק בפריה ורביה, הרי אינו חש שיהיה ממנו קיום העולם, הקב"ה משלם לו כמדתו להתנהג עמו במדת הדין כפי מה שהיה במחשבה לבלי לחוש לקיום העולם, ממילא מגיע לו עונש נצחי כפי שורת הדין. ואם כן יפה השיב ישעיה מענה נכונה, בשביל דלא עסקת בפריה ורביה מגיע עונש כולי האי נצחי, כאמור, ע"כ דברי פה קדוש, וש"י:
ומזה נתבאר, למי שעוסק בפריה ורביה למען יתקיים העולם, הקב"ה מתנהג עמו במדת הרחמים כמדתו לקיום העולם. והנה איתא במדרש פרשת נח (ב"ר ל, ב) אלה תולדות נח, כתיב (איוב כד, יח) קל הוא על פני מים וגו', גזירה שנגזרה על דור המבול שיאבדו במים כו', כל כך למה, לא יפנה דרך כרמים, שלא היתה כוונתן אלא למטעת כרמים (היינו להעמיד תולדות רק בשביל זנות), אבל נח לא היתה כוונתו אלא להפרות ולהרבות בעולם ולהעמיד בנים, שנאמר אלה תולדות נח, עיי"ש ביפה תואר ובנזר הקודש. וכיון שהוא עסק בפריה ורביה להעמיד תולדות, לכך הקב"ה שילם לו כמדתו להתנהג עמו במדת הרחמים. וזהו שאמרו ונח מצא חן בעיני הוי"ה, רחמים, בזכות אלה תולדות נח, כלומר בזכות שנתכוון להעמיד תולדות, כאמור: והנה, דעת המדרש שלפנינו כי מצות שלח תשלח את האם הוא מצד מדת רחמנות על האם, כמבואר למעלה (ד"ר ו, א) (וכפי מה שכתב הרמב"ם במורה חלק ג' פרק מ"ח, אלא שהוקשה לו ממה שאמרו חז"ל (ברכות לג ע"ב) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו. ועיין רמב"ן על התורה (כב, ו) מיישב הדבר לנכון, שהוא ללמד אותנו מדת רחמנות, עיי"ש באורך). ומעתה נאמר כי דעת המדרש שמה שצותה התורה לרחם על האם הוא בשביל שנתעסקה בכבודו ובתיקונו של העולם כדי לקיים המין, אם כן ראוי למדוד לה כמדתה לרחם עליה ולהצילה, וזהו שאמרו בשביל שנתעסק בכבודו ותיקונו של עולם (לקיים המין) כדאי שתנצל:
ודעת רבי חייא בטעמו לעורר עלינו רחמים, והוא, כי נראה לי לפרש עוד באופן אחר המדרש הנ"ל מנין לראשונים בזכות אחרונים כו', על פי מה דאיתא במדרש שמות (ש"ר ג, ד) שאמר משה לפני הקב"ה באיזה זכות אוציאם ממצרים, ואמר לו הקב"ה בזכות שעתידים לקבל התורה, שנאמר (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים כו'. ויותר מזה מצינו במדרש (ב"ר סג, ב) אברהם ניצול מכבשן האש בזכות יעקב (שהיתה מטתו שלימה), שנאמר (ישעיה כט, כב) כה אמר ה' אל בית יעקב (היינו תולדותיו) אשר פדה את אברהם, כמבואר ביפה תואר ובנזר הקודש פרשת תולדות (שם). הגם שמצינו (ש"ר ג, ב) בישמעאל שאמרו מלאכי השרת מי שעתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו הבאר, ואמר להם הקב"ה כיון שבאותו שעה כשר היה איני דן את האדם רק לפי מעשיו של אותו שעה, שנאמר (בראשית כא, יז) כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם, כבר תירץ הפרשת דרכים דרך מצרים דרוש ד' כי רעה העתידה אינו מצטרף, אבל זכות העתיד מצטרף להנצל תיכף על שם הטוב העתיד. ובזה מפרש (במדבר כג, כא כב) לא הביט און ביעקב וגו' ה' אלקיו עמו וגו', ואיתא במדרש (תנחומא בלק יד) אינו מסתכל בעונותיהן של ישראל (העתידין), אבל מסתכל במצות, העתידין לבא ממנו או מתולדותיו. וראיה לזה, אל מוציאם ממצרים, עיי"ש בארוכה. וזהו שאמרו מנין לראשונים בזכות אחרונים, כלומר בזכות דייקא, שהזכות מצטרף ולא החוב, שנאמר ונח מצא חן וגו', באיזה זכות, בזכות תולדותיו, שנאמר אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, כלומר בהצטרף זכות דורותיו העתידין לעמוד ממנו, כי ויולד נח וגו' את שם את חם ואת יפת, הרי שנצטרף זכות שם שעתיד אברהם אבינו ועדת (מ)ישראל לעמוד ממנו, ולא חובתם של חם ויפת ותולדותיהן כיוצא בהן: וזהו שאמרו רז"ל טעם על מצות שילוח הקן, לעורר זכות על ישראל, ומה אם צפור שאין לה זכות אבות רק בניה מכפרין עליה, היינו בשביל שהעמידה בנים ומזה יהיה קיום המין, הרי האם ניצלת בזכות תולדותיה העתידים לצאת ממנה, בני אברהם יצחק ויעקב שיש לנו זכות אבות וגם זכות עצמנו מן העבר והעתיד וזכות תולדותינו ודורותינו העתידין לעבוד את בוראנו ית"ש, על אחת כמה וכמה שאם סרח אחד מהן שהוא מכפר עליו לעתיד לבא, כלומר בשביל זכות שהוא עתיד לבא (וכמו שמפרש השל"ה (פר' בשלח, פרק תורה אור אות ג) עתידין ישראל שיאמרו שירה לעתיד לבא (ש"ר כג, ה), היינו בשביל האמונה בנסים העתידים לבא). וזהו שאומרים (תפלת ערבית) והסר שטן מלפנינו, היינו מכח זכות אבותינו שהיו לפנינו, ומאחרינו היינו בזכות דורותינו שיהיו אחרינו:
ומזה נקח מוסר השכל לגדל את בנינו ובני בנינו על התורה ועבודה, אשר בשבילם נחיה וננצל ממות לחיים ומשעבוד לגאולה, כי כבר אמרו חז"ל (סנהדרין צח.) על הפסוק (ישעיה ס, כב) בעתה אחישנה, זכו אחישנה כו', ואם כן אף אם אנחנו אינם כדאים להגאל בזכותינו, ראוי להצטרף אלינו זכות דורותינו העתידים, ובימין צדקם נושע ונגאל במהרה אפילו קודם עת הקץ:
וזהו שאמר המדרש אם קיימת מצוה זו של שילוח הקן אתה "ממהר" להביא מלך המשיח, שנאמר (שם לב, כ) אשריכם זורעי (הזרעים והתולדות הם בנינו ובני בנינו) על כל מים, זו התורה שנקרא מים, כמו שאמרו חז"ל (בבא קמא יז.) אין מים אלא תורה, ובזה תהיו משלחי רגל השור והחמור. דבר אחר, אם קיימת מצוה זו אתה ממהר להביא אליהו הנביא, שנאמר (מלאכי ג, כג כד) הנה אנכי שולה לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, כלומר אפילו קודם עת בא יום ה', היינו לפני זמנו, והשיב לב אבות על בנים, כלומר בשביל בנים העתידים, כאמור:
ומן האמור נראה לי לפרש בהפטרה (ישעיה נד, ח-י) ובחסד עולם רחמתיך וגו' כי מי נח זאת לי וגו' כי ההרים ימושו וגו', למאי מדמה זה למי נח. ולדברינו יתבאר והכי קאמר, ובחסד עולם דייקא רחמתיך, כלומר במדת החסד הבא מכח העתיד הנצחי, כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד וגו', בשביל הקרבנות שהקריב נח, שהוא עצמו מה שניצול היה בזכות בניו, כאמור לעיל, כן נשבעתי מקצוף עליך וגו', בשביל העתיד שעתידין ישראל הם או על כל פנים בניהם להטיב מעשיהם עת כי תגלה ותראה מלכותו עלינו. ועל זה אמר, אפילו כי ההרים (זכות אבות) ימושו, והגבעות (זכות האמהות) תמוטינה, וחסדי מאתך דייקא, היינו החסד שאני מצרף זכות העתיד לבא ממך ומבניך, ולא חוב העתיד, לא ימוש (כמבואר בפרשת דרכים שם שזה מחסדו יתברך לפנים משורת הדין להסתכל בטוב לצרפו ולא ברע, עי"ש). וברית שלומי לא תמוט, כי שלום בין איש לרעהו בא רק על שם העתיד, שעתידין לאהוב זה את זה ולהטיב זה עם זה, כמו שפירשתי (פר' וארא סוף דבור ראשון) הא דכתיב (שם סו, יב) הנני נוטה אליה כנהר שלום, והוא על פי הגמרא פרק קמא דכתובות (י ע"ב) אלמנה דכתיבא באורייתא על שם דעתידין רבנן דמתקני לה מנה, ומי כתב קרא לעתיד, אין, דכתיב (בראשית ב, יד) ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור, ומי הוה, אלא דעתיד כו'. וזהו שאמר הנני נוטה אליה כנהר, שנכתב מקומו על שם העתיד, כמו כן שלום, על שם העתיד שתטיב מעשיך. על כן אמר מרחמך (דייקא) ה', בזכותך וזכות צאצאי מעיך:
וידוע כי אם אנו מתנהגים בחסד וברחמים אז הקב"ה גם כן נוהג עמנו במדה זו, וכמו שאמרו חז"ל (שבת קנא ע"ב) כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים. וזהו שאמר המדרש ילקוט ישעיה נ"ד (רמז תעז) אם ראית זכות אבות ואמהות שנתמוטטה, לך הדבק בגמילות חסדים, שנאמר כי ההרים ימושו וגו' וחסדי מאתך לא ימוש. היינו החסד שמצרף העתיד הטוב מאתך, והיינו בזמן שאתה אוחז במדת החסד, שאז מודד לך כמדתך לנהג עולמו בחסד, וכאמור. והן דברי אדוננו דוד (תהלים קג, ז) יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו, ואיתא במדרש (ש"ר ב, א) שהודיע דרך הקץ למשה, ופירש הפרשת דרכים (שם) היינו שהודיע דרך הקץ בשביל שעתידין לקבל התורה, וזה חזי לאצטרופי, ולא מה שעתידין להרע. וכל זה מחסדו יתברך, עי"ש. וזה שאמר על זה (שם, ח) רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד וגו', וגמר ואמר (שם, יז יח) וחסד ה' מעולם בשביל העבר זכות אבות, ועד עולם (העתיד להיות), על יראיו וצדקתו לבני בנים לשומרי בריתו וגו', כלומר גם בשביל בני בנים העתידין לבא להטיב להיות שומרי בריתו וגו', והבן:
שלח תשלח [כב, ז]. במדרש (ד"ר ו, ז) אם שלחת מצות הקן את זוכה לשלח עבד עברי, דכתיב (לעיל טו, יג יד) וכי תשלחנו חפשי מעמך וגו'. יש להבין אמאי לא מייתי קרא המוקדם דכתיב (שם, יב) ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך, ונקט קרא השני וכי תשלחנו חפשי מעמך דכתיב ביה לא תשלחנו ריקם העניק תעניק לו, ולא דבר ריק הוא (ואפשר האי "וכי" טעות סופר, וכוונתו על קרא המוקדם, אבל לא ראיתי מי שיגיה ויאמר טעות הוא). עוד שם, דבר אחר, אם קיימת מצוה זו את ממהר להביא מלך המשיח דכתיב ביה (ישעיה לב, כ) משלחי רגל השור והחמור, רגל שור זה משיח בן יוסף, חמור זה משיח בן דוד, עני ורוכב על החמור, כמבואר שם בר"מ אלשי"ך במקומו (מראות הצובאות ישעיה שם). דבר אחר, אם קיימת כו' את ממהר אליהו הנביא שיבא, שנאמר (מלאכי ג, כג כד) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב וגו':
ונראה, דהנה בזוהר (חדש) במדרש רות (כט ע"ב) מבואר וז"ל, האי עופא כד פרח מגוזליה ואשתלח מעל בנהא, מצפצפה ואזלא ולא ידעה לאן אתר אזלא כו', ההוא דממנא על עופא אתער לגבי קודשא בריך הוא, וקודשא בריך הוא אתער על בנוי, כדין קלא נפקא קמיה ואמרה (משלי כז, ח) כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו, כדין איהו אתער רחמים על כל אינון דאזלי מנדדי מאתר לאתר, ואתער רחמים כו'. משמע דענין שילוח הקן הוא לעורר רחמים על העולם לזונן ולפרנסן, דומיא דמפרנס האם המשולחת במקום שהיא. ובודאי דא ודא אמת, שטבע מצוה זו לעורר רחמים על ישראל במקום שהן, גם למהר גאולתנו וביאת המשיח ואליהו הנביא, ועיין בספר טעמי מצות לרדב"ז (מצודת דוד) מצוה ר"ה ר"ו:
והענין יובן על פי מה שכתבתי בפרשת חיי (ד"ה או יאמר) לפרש המסורה ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב (בראשית כד, סג), והיה לפנות ערב ירחץ במים (להלן כג, יב), על פי המבואר בספרים כי לפעמים הקב"ה מעורר לבבם של ישראל לתשובה על ידי יסורים ועונש, ולפעמים על ידי מה שמרבה להטיב להם ועל ידי זה ישים האדם אל לבו להתחרט על חטאיו נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה העושה עמו חסד ומרבה להטיב לו. וזהו שנאמר (תהלים קיח. יז יח) לא אמות כי אחיה וגו', יסר יסרני יה במה שלמות לא נתנני. וידוע (סנהדרין צז ע"ב) כי כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, ולזה אנו מבקשים שיעורר לבבינו לתשובה על ידי שישפיע עלינו שפע פרנסה. וזהו שנאמר (תהלים יח, יז) ישלח ממרום יקחני ימשני ממים רבים, מכח השפעה טובה המכונה בשם מים. וזהו שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה (בשביל חורבן בית המקדש, שעליו נאמר (ירמיה כו, יח) ציון שדה תחרש) לפנות ערב, הגלות המכונה ערב (פסחים ב ע"ב), והיה לפנות ערב לעת פנות הגלות ירחץ במים, כלומר ירחץ ה' את צואת בנות ציון על ידי מים, השפעת חסד, לשוב בתשובה על ידי זה, ואז יבא משיח במהרה ויגאלנו. ואם כן דברי המדרש והזוהר שניהם צדקו יחדיו, שעל ידי מצות שילוח הקן נתעורר רחמים וחסד המכונה מים (זוהר בראשית כד ע"ב) על ישראל, להטות על ידי זה לבבם לשוב אליו בתשובה שלימה ברצון טוב, וענין התשובה ממהר מצות שילוח עבד עברי וביאת המשיח ואליה הנביא, כאמור:
ועתה נאמר כי על פי חקת התורה ראוי ונכון שהקב"ה ישפיע לנו כל טוב קודם ביאת המשיח ועל ידי זה יתעורר לבבינו לתשובה, והוא, כי מצינו אחת ממצות התורה בענין שילוח עבד עברי לחפשי, כתיב וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם העניק תעניק לו וגו', והקב"ה שומר ומקיים מצות התורה, כדכתיב (ויקרא כב, ט) ושמרו את משמרתי, מה שאנכי שומר, כדאיתא בירושלמי (ראש השנה פ"א ח"ג). והראיה לכל זה, ממה שכתבו המפורשים בטעם ביזת מצרים שצוה ה' (שמות יא, ב) שאלו ממצרים כלי כסף וגו', שענין זה מכח מצות הענקה להעניק את העבד בעת ישלחנו לחפשי, ומה שהיה בעת גאולת מצרים, הוא שיהיה לעתיד להעניק אותנו מכל טוב בטרם צאתנו, ולא ישלחנו ריקם:
והן דברי המדרש בדקדוק גדול, שבא לומר אם קיימת מצות שילוח הקן, המעורר רחמים וחסדים, את זוכה לשלח עבד עברי בהענקה, דכתיב וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם העניק תעניק לו, והכוונה בזה, שאת זוכה לעורר למעלה תיכף בעוד הגלות לקיים מצוה זו לשלוח את בני ישראל לחפשי ולהעניק אותם בהשפעת טוב וחסד ורחמים. וכן את זוכה לעורר על ידי זה לבבם בתשובה ברצון מרוב טוב ולמהר ביאת המשיח, שכך כתיב אשריכם זורעי על כל מים, היינו השפעת טוב וחסד ורחמים, בעת משלחי רגל השור והחמור, היינו ביאת המשיח, כמו שכתבתי בשם האלשי"ך. וכן את ממהר שיבא אליהו הנביא קודם הגאולה לשמח לב בני ישראל בכל טוב, והוא שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' וגו', לפני דוקא, קודם ביאת המשיח, והשיב לב אבות על בנים ללכת בעקבותיהם בדרך הטוב והישר, ולב בנים הטובים והישרים על אבותם כמו כן, שילכו בדרך הטוב והישר. ועצת רשעים הקמים עלינו להרוס יסודי התורה ועשיותיה תופר, ולא תעשנה ידיהם תושיה, המה יאבדו ואתה תעמוד, ודברך אמת וקיים לעד. יהי רצון שתהא האמת נאדרת מיד ולדורות עטרת תפארת:
ויש להוסיף נופך דבפסוק עצמו מרומז שעל ידי מצות שילוח הקן מעורר י"ג מדות של רחמים, שמפני זה כפל שלח תשלח, להורות של"ח עולה י"ג הויות, שתעורר אם תשלח וגו', ומזה יליף בגזירה שוה למקום שנאמר שלח, והבן:
לא תלבש שעטנז וגו' גדילים תעשה לך [כב, יא"יב]. רז"ל (יבמות ג ע"ב ד.) דרשו סמוכין דעשה דציצית דוחה את לא תעשה דשעטנז. ואפשר זאת תורת המסורה, גדילים תעשה וגו', ואידך (מלכים א ז, יז) גדילים מעשה שרשרות. כלומר, סמוך ומחובר למעלה, והבן. מפי אחד מבני החבורה:
ועל דרך המוסר אפשר לי לומר, דכתיב (משלי לא, יג-טו) דרשה צמר ופשתים וגו', יש לי לפרש כי מבואר (תנחומא בראשית ט) טעם איסור שעטנז כי מצינו (בראשית ד, ג) קין הביא מפרי האדמה מנחה משל פשתן הגרוע, כי לא היה ברצון, כי אם בהכרח. אבל הבל הביא ברצון גמור ובלבב שלם, ולכך הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, אמר הקב"ה אל יתערב קרבנו של קין בשל הבל, לכך אסור ללבוש צמר ופשתים יחדיו. וזהו שאמר, דרשה (טעם איסור) צמר ופשתים, ועל ידי זה ותעש בחפץ (ברצון) כפיה. וכבר כתב החובת הלבבות (שער הבטחון פ"ד, החלק הששי) הכלל, כי על המעשה יש שכר בעולם הזה, ועל המחשבה הצפונה בלב השכר צפון לעולם הבא, ובזה פירשתי (פר' וירא ד"ה וכל) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, דבר המסור ללב, פעלת לחוסים בך (על) נגד בני אדם, היינו על המעשה שהוא נגד בני אדם ולעיניהם. וזהו שאמר, כיון שתעש בחפץ וברצון כפיה, לכך היתה כאניות סוחר, ממרחק היינו עולם הבא, תביא לחמה, וגם ותקם בעוד לילה, בעולם הזה הדומה ללילה, ותתן טרף לביתה וגו': וזהו שנאמר לא תלבש שעטנז וגו', אז גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך (לבוש וחלוקא דרבנן) אשר תכסה בה, בעולם הבא:
ויתד תהיה לך על אזנך [כג, יד טו]. בפרק קמא דכתובות (ה.) דרש בר קפרא, אל תקרי אזנך, אלא אזניך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יניח אצבעו באזניו, ומהאי טעמא אצבעותיו של אדם משופות כיתדות, עי"ש. ויש להבין למה מוכרח לומר אזניך:
אבל הענין, כי עיקר כלי זיין של ישראל לא חרב ולא חנית, כי אם הקול קול יעקב תורה ותפילה, וכדכתיב (בראשית מח, כב) אשר לקחתי בחרבי ובקשתי, ותרגומו בצלותי ובבעותי. ואמנם צריך לזה תנאי ומעשה, והוא על דרך שפירשו (אבות פ"ב מ"א) דע מה למעלה (בעולם העליון), ממך, כי בך הדבר תלוי. עין רואה, אם אתה שומר עיניך ועפעפיך ישורו בדברי תורה ועיניך פתוחות לחוס על נפשות עניים ואביונים, אז כביכול מתעורר עינא פקיחא דלעילא להטיב לבריותיו. וכמו כן אוזן שומעת, אם אזניך שומעים דברי תורה, מתעורר אוזן העליון שתהיה אזניו קשובות לקול תחנוננו. ובהדיא כתיב (משלי כח, ט) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, ולא נשמע קולו. ואמנם מה יעשה האדם אם ישמע דבר שאינו מדברי תורה, וכל שכן אם אומרים לפניו דבר שאינו הגון, על זה נתנו חכמים עצה להביט ולשמוע אל פנימיות הענין מקור ושורש הדבר הגבה למעלה, מאיזה מקום ומאיזה מדה הוא נובע, ויפשוט גשמיות הדבר וממנו יקח רמיזא דחכמתא לשית עצות בנפשו כדת מה לעשות לעבוד את ה' מכח אותן דברים הנשמעין לאזניו, כי בכל דבר יש כח אלקי. ובזה פירש בספר אור המאיר (ר"פ דברים) אשמעה מה ידבר האל ה' (תהלים פה, ט). וזהו שנאמר (שם מ, ז) אזנים כרית לי, כלומר שכרית לי בתוך האוזן, לשמוע פנימית הדבר, עיין שם באורך:
וזהו שאמר אל תקרי אזנך, כפירוש רש"י כלי זיינך, אלא אזניך. אם אתה שומר ומקשט אזניך לשמוע לדברי תורה ולא בלעדם, אז יהיה לך התורה והתפלה כלי זיינך, כי יהיה אזניו יתברך קשובות לקול תחנוניך. וזהו שאמר אם ישמע דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו, לא כמשמעו לבל ישמע, כי אם הכוונה לדרכנו יניח אצבעו המשופע כיתד תוך אזניו לחפור בהן בפנימיות האוזן לשמוע לקול פנימית הדברים, כי ממנו תוצאות חיים. וזה שאמר הכתוב ויתד תהיה לך על אזנך, קרי ביה אזניך, והיה בשבתך חוץ (לשמוע דברים בלתי הגונים), וחפרתה בה (חפירה בתוך האוזן), ושבת (הדברים לשורשן) וכסית את צאתך מדבקותיך, כלומר תעשה לו כסוי ולבוש דקדושה, כי ה' אלקיך מתהלך בקרב (בפנימיות) מחנך וגו':
והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך [כג, טו]. יש לפרש למאי דאיתא בפרק קמא דתענית (ה ע"ב) ויהי כאשר זקן שמואל (שמואל א ח, א), והא בן חמשים ושתים שנה היה, אלא זקנה קפצה עליו [כו']. אמר הקב"ה היכי אעביד, לימות שמואל, אדזוטר קא מרננו אבתריה כו'. ופירש בספר שם משמואל (פר' ויצא ד"ה בפסוק וידר) שיהיו מרננים על שנותיו שהיה לו לחיות עוד, ויאמרו זהו בקדושיו לא יאמין (איוב טו, טו) הוי, כלומר שהיה עתיד לחטוא ח"ו, ולכך סלקו קודם זמנו, ע"כ דבריו. וזהו שאמר והיה מחניך קדוש ולא יראה בך (בימים העתידים) ערות דבר (כי אם יראה על העתיד, אז) ושב (רוחך אליו) מאחריך, מימים של אחריך, והבן:
השב תשיב לו את העבוט וגו' ולך תהיה צדקה לפני יי' אלקיך [כד, יג]. במדרש רבה (פרשת בא (ש"ר טו, כג) על הפסוק (שמות יב, ב) החדש הזה לכם) הצדקה שלכם, שנאמר ולך תהיה צדקה. וכתב היפה תואר אסמכתא בעלמא הוא, דהא לך איצטרך לגופיה שהשבת העבוט תחשב לו לצדקה, ועל דרך דרש דרשו לך תהיה צדקה לאפוקי אומות העולם, שלא ניתנה להם מצוה זו, כדכתיב (משלי יד, לד) וחסד לאומים חטאת: ולי נראה לומר בכוונת המדרש למה שאמרו חז"ל פרק קמא דבבא בתרא (יא.) שאמר מונבז המלך שביזבז אוצרותיו, אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר (תהלים פט, טו) צדק ומשפט מכון כסאך, אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, שנאמר ולך תהיה צדקה. הכוונה, שמה שנותן צדקה זה נחשב שלך, כי הוא גנוז לפני ה' אלהיך ואין יד אחרים שולטת בו. וזה שאמר המדרש הצדקה שלכם שנאמר ולך תהיה צדקה, והבן:
עוד יש לפרש, כי הנה יש מי שפירש לך ה' הצדקה (דניאל ט, ז), על דרך משלך יתנו לך. ואמנם הנועם מגדים (ס"פ צו ד"ה עוד בסיום) כתב כי מצינו (פסחים ו ע"ב) שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, וכן מצינו בגיטין נ"ה (ע"ב) אוקמיה ברשותיה כדי לחייב כרת (ומהאי טעמא בחטאת גזולה שלא נודעה לרבים מכפרת, כפי האמור שם ברשב"א (סוף נה.)), ואם כן יש קל וחומר, ומה התם אינו שלו הוי כשלו, כל שכן הכא. וגם מדה טובה מרובה (סוטה יא.), דודאי נחשב שלו, ע"כ דבריו. וכמו כן יש ללמוד דבר זה מדכתיב (כד, יג) ולך תהיה צדקה, ואמרו חז"ל (פסחים לא ע"ב) אם אינו קונה משכון צדקה מנין, מכאן לבעל חוב שקונה משכון. הרי דהמשכון באמת לא היה שלו, אלא שהתורה הקנה אותו להתחייב באונסין, ושוב נחשב שלו לענין דהוי כנותן צדקה:
וזהו שאמר המדרש הצדקה שלכם, כלומר מה שאתם נותנים, משלכם הוא, שנאמר ולך תהיה צדקה, וכמו שהמשכון הקנה לו התורה להיות שלו, כל שכן מה שיש לו שהוא שלו. ומהאי טעמא עצמו לא ניתנה מצות צדקה אלא לישראל ולא לעכו"ם, דקיימא לן גזל עכו"ם שרי, ועכו"ם אין לו חזקת ממון, כמבואר בשיטה מקובצת סוף פרק קמא דכתובות (סוף טו ע"ב ד"ה והרשב"א), וכיון שמה שיש לו אינו שלו, לאו דידיה קא יהיב, על כן חסד לאומים חטאת (משלי יד, לד). וכמו כן הרחמים שלכם, אם כי מאתו הוא מדה זו בלבנו, שנאמר (לעיל יג, יח) ונתן "לך" רחמים להיות שלך, על כן ורחמך וגו'. ואם כן פירוש שלי ושל היפה תואר שניהן צדקו יחדו, ומגופיה דקרא נפקא:
ולך תהיה צדקה כו' [כד, יג]. ירמוז למה שאמרו במדרש בהר (ויק"ר לד, ט) העני עומד על הפתח והקב"ה על ימינו, שנאמר (תהלים קט, לא) כי יעמוד לימין אביון, אם נתת לו, מי שעומד על ימינו הוא נותן לך שכר. ופירשו הקדמונים, משום דלכאורה היה מקום לומר דאין במעשה הצדקה תשלום גמול, כדאיתא במדרש (שם, ב) על הפסוק (ויקרא כה, לט) וכי ימוך אחיך, הדא הוא דכתיב (משלי יט, יז) מלוה ה' חונן דל, כתיב (תהלים קלו, כה) נותן לחם לכל בשר, ובא זה וחטף המצוה, אמר הקב"ה עלי לשלם שכרו. ופירש הבינה לעתים (דרוש סח) דסלקא דעתא דהוה ליה כפורע חובו של חברו, משום הכי קא משמע לן עלי לשלם לו. והטעם, דקיימא לן הפורע חובו של חברו בפני חברו חייב (מהרשד"ם אה"ע סי' לו), והנותן צדקה הוא בפני הקב"ה, כי יעמוד לימין אביון. וזהו שנאמר (תהלים יז, טו) אני בצדק אחזה פניך, על כן אשבעה בהקיץ תמונתך לעתיד לבא, ע"כ דבריו. וזהו שנאמר ולך תהיה צדקה, שישלמנו לך, לאשר הוא לפני ה' אלהיך (ועיין מה שכתבתי בזה פרשת ויצא במראה הסלם (מד"ה עוד)):
כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו וגו' כדי רשעתו [כה, א-ג]. במסורה (הובא בבעל הטורים) תרין, דין, ואידך (ויקרא כה, כו) והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו. ולמעלה פרשת שופטים (יט, טז-יז) כתיב כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה', ואידך (משלי יז, יד) ולפני התגלע הריב נטוש: יש לפרש על דרך המוסר כי ירמוז למאמר(ם) חז"ל פרק חלק (סנהדרין צא.) גוף אומר נשמה חטאה וכו', ונשמה אומרת גוף חטא שמיום שאני פירשתי ממנו הריני פורחת כצפור כו', משל למלך כו' הרכיב חיגר על גבי הסומא וכו', אף הקב"ה זורק הנשמה תוך הגוף ודן שניהם כאחד, שנאמר (תהלים נ, ד) יקרא אל השמים מעל זה הנשמה, ואל הארץ לדין עמו זה הגוף. ובזה פירשו (שם קמו, ד) (אף כי) תצא רוחו (של אדם) ישוב לאדמתו (הוא הגוף, אף על פי כן) ביום ההוא אבדו עשתנותיו לפטור את עצמו מהדין. וזהו שנאמר (יט, טז-יט) כי יקום (בעולם העליון) עד חמס (הוא העולה ומסטין) באיש לענות בו סרה, שסר מן דרך התורה, והגוף ונשמה מריבין זה את זה, כל אחד אומר לא בי העון כי אתה גרמת, על כן ועמדו שני האנשים (הגוף והנשמה יחד) אשר להם הריב (בשל מי הרעה נעשתה) לפני ה' (לדונם יחד) לפני הכהנים והשופטים וגו', בית דין שלמעלה, על כן לפני התגלע הריב נטוש, היינו בעודך חי טרם יחשיך השמש, וכמו שאמרו חז"ל (שבת קנג.) ישוב היום שמא ימות למחר, ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד וגו', ועשיתם לו וגו': ועל דרך זה פירשתי (ייטב פנים, תוכחת מוסר לי"ג מדות ויום העשור אות נד) ויאמר לו יהונתן מחר חדש וגו' (שמואל א כ, יח יט). כי נודע (עי' פרי חדש או"ח סי' תיז) אשר כל ערב ראש חדש בחדשו זמן תשובה לכל הוא, וזהו שאמר "יהונתן" (על שם (משלי ב, ו) כי ה' יתן חכמה, כמו שכתוב (שער הפסוקים, פר' חיי עמ' סא) בשם "בניהו", עי"ש) המוכיח לעם ה' בערב ראש חדש, מחר חדש ונפקדת כי יפקד (יזכר) מושבך, מה שקנית ישיבה בעולם הזה כמו תושב, וכמו שפירש דודי הגאון הקדוש מווישניצא יציבא בארעא גיורא בשמי שמיא (עירובין ט.) (הובא למעלה פרשת שופטים (ד"ה והנה)), ושלשת (בתנ"ך, מקרא משנה גמרא, גם ירמוז לשלשה עיקרי תשובה, חרטה וידוי עזיבת החטא (שערי תשובה, שער א סי"ט) תרד מאד, בהכנעה רבה לאשפלא גרמך, שזה מעיקרי תשובה, ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה לומר מי רואני ומי יודיעני. גם ירמוז למה דכתיב (קהלת יב, יד) כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט על כל נעלם וגו', ופירש הבינה לעתים (דרוש ע) כי מלבד העבירות, גם מעשה האלהים המה התורה והמצות יבא במשפט על כל נעלם, מה שהיה במחשבה טמיר ונעלם אם טוב ואם רע, אם היה למען שמו יתברך לעשות לו נחת רוח או לכבוד עצמו וכדומה, ע"כ דבריו. ובזה פירשו (קהלת ז, כ) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא באיזה חסרון בהעלם. וזה שאומרים בראש השנה (תפלת מוסף, סדר זכרונות) כי זכר כל היצור לפניך בא, מעשה איש ופקודתו, פירוש, מעשים טובים של האדם וחסרונותיו, מחשבות אדם ותחבולותיו, לצורך עצמו. וזהו שאמר ובאת אל המקום אשר נסתרת שם (אתה לעצמך) ביום המעשה, היינו מעשה הטוב, על הכל צריך לשוב אל ה', כי הלא וישבת אצל האבן האזל, הולכי דרך מעולם הזה לעולם הבא, ומי גבר יחיה כו', יש לך ליקח מוסר ולשוב אל ה' היום שמא וגו': וזהו שנאמר במקראי קודש שלפנינו, כי יהיה ריב בין אנשים (גוף ונשמה כאמור) ונגשו אל המשפט ושפטום, והצדיקו את הצדיק (לתת לו שכר), והרשיעו וגו' (לענשו). והיה (לשון שמחה) אם בן (יבין) הכות הרשע וגו', ר"ל אם בין יבין ענין עונש של הרשע לפניו קודם לכן, על דרך לפני התגלע הריב נטוש, אז והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו, במספר ארבעים רומז לארבעים יום שמראש חדש אלול עד יום הכיפורים, יכנו, על דרך שאמרו (ברכות ז.) טובה מרדיות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות. לא יוסיף וגו' ונקלה אחיך לעיניך, כיון שנתבייש (בלבו) הרי הוא אחיך (מכות כג.), כמו שאמרו (ברכות יב ע"ב) כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו מיד, והבן:
זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' [כה, יז-יט]. מבואר בספרים (עקידה שער לח) כי בהיות ישראל במצרים היו חסרי מדע ולא ידעו את ה', והיו נוטים אחרי דעות הכוזבות שכל הנהגות העולם הם על פי טבע ומזל, על כן בימי צאתם מארץ מצרים צוה השי"ת ליקח טלה ראש המזלות לשוחטו במצות ה' ב"ה, להורות שכל הטבעים נתונים המה תחת רשות יוצרנו ב"ה. וזהו שנאמר (שמות ו, ו"ז) והוצאתי אתכם וגו' וידעתם כי אני הוי"ה. וזהו שנאמר (שם כ, ב) אנכי הוי"ה אלקיך דייקא, משגיח בך בפרטות, כי הרי תראה אשר הוצאתיך מארץ מצרים שהיו עובדים למזל טלה שהוא ראש לכל המזלות. והנה, הדעת הוא ראשית השבע מדות, כדכתיב (משלי א, ז) ראשית דעת. ונגד זה בסטרא אחרא ראשית גוים עמלק (במדבר כד, כ), דעת דסטרא אחרא, חכמות החיצוניות. על כן כתיב (לעיל ח, יד-יח) "ורם" לבבך, ר"ם בגימטריא עמל"ק, ושכחת את ה' אלקיך וגו' כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. והנה בצאת ישראל ממצרים מגלות הדעת הכללי, ואמרו (שמות יז, ז) היש ה' בקרבנו אם אין, מיד בא עמלק והתעורר קליפת הדעת הרע לחשוב כי הכל תלוי במזל. וגם מה שאמרו היש ה' בקרבנו אם אין הוא מצדו, כי הוא השטן הוא היצר הרע הוא שרו של עשו ועמלק, נחש הקדמוני. וזהו שנאמר (בראשית ג, יג) הנחש ה"שיאני", אותיות "יש אין", כמבואר אלה הדברים היטב בספר בני יששכר (אדר מאמר ג דרוש א"ב): והנה, ביטול מחשבה זו ודעות הכוזבות כי אם לידע ולהאמין כי כל הנעשה בארץ הכל בהשגחתו יתברך למעלה מהטבע, המופת לזה למען יכירו וידעו גם אומות העולם כי לה' המלוכה ומושל בגוים ואין בלעדו, מבואר בישמח משה (הפטרת) פרשה זו (ד"ה ונחזור [הא']) שמפרש הפסוק (תהלים פג, ז-יט) אהלי אדום וישמעאלים וגו', כי כל עם ועם מדינה ומדינה יש לו מזל מיוחד משרי שמים, ולכל כוכב יש לו מאורעות מיוחדות, מזה חרב ומזה דבר ומזה שריפות אש וכדומה. והנה נחזי אנן, בבוא פרעניות על איזה אומה יוכלו לומר שהוא על פי מזל שלהם הגורם רעה, אך זה אי אפשר שיהיו כולם במערכה רעה דהא הוא גלגל החוזר בעיגול, וכשמזל זה עומד במערכה רעה מחויב שחברו יצא במערכה טובה. ונמצא אם מגיע רעה לכמה אומות שונות זו מזו, מסתמא ימצא בהן מזלות מתנגדות, ואי אפשר לבא פרעניות על כולם בלתי אם הוא שימה מאת ה' מעל השמים ולמעלה מהמזל, ולא מתחת השמים מצד המזל. וזהו שאמר אהלי אדום וישמעאלים מואב [וגו'] הרי כמה אומות, עשה להם כמדין כו' הרי כמה פרעניות שונות זה מזה, וידעו כי אתה שמך ה' המורה על ההשגחה, כמו שמבואר שם, לבדך עליון על כל הארץ, ולא מסור הממשלה ביד המערכת השמים וכוכביהם, כי אם משפטיך וחסדך מעל השמים, ע"כ דבריו וש"י:
וזהו שאמר זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, המורה על השגחה אלקית, אשר "קרך" בדרך וגו' לשית עצות ודעות רעות בנפשך לומר כי ההנהגה על פי מקרה וטבע ומזל מתחת השמים, והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב בארץ וגו', שהם אומות שונות זו מזו, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים מלתלות הכל במזל דהיינו תחת השמים, כי אם תדע כי הכל מעל השמים, לא תשכח את ה' אלקיך המשגיח בפרטיות עליך, והבן:
או יאמר זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' ויזנב בך כל הנחשלים אחריך [כה, יז"יח] . כי כתיב למעלה (כג, טו) והיה מחניך קדוש (פן) [ולא] יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, נראה לי לפרש, כי כתיב (ויקרא יט, ב) "קדשים" תהיו כי קדוש אני ה', פירש רש"י הוו פרושים מן העריות כו'. כי הנואף נקרא קדש והנואפת נקראת קדשה, וכדכתיב (לעיל כג, יח) לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל. וזהו שאמר קדשים תהיו, בחולם, כי קדוש אני וגו', ולא קדשים בצירי. ובזה יש לפרש הנאמר בפרשת וישב (בראשית לח, כא) וישאל את אנשי מקומה לאמר איה הקדשה וגו' ויאמרו לא היתה בזה קדשה, דהוה ליה למימר לא היה וגו', וגם אומרם "בזה" צריך ביאור, דהוה ליה לומר כאן או במקום הזה. אבל הם השיבו כהוגן, דקאי על האשה הצדיקית תמר שנתכוונה לשם שמים להקים זרע קודש, כמו דאיתא במדרש (ב"ר פה, ז), וזהו שאמרו לא היתה בזה, כלומר בענין זה קדשה, שזה שם המופקרת לזנות, כי אם קדושה בחולם. שוב ראיתי שכן פירש האלשיך (שם):
וההבדל שבין זה לזה הוא על ידי הנקודה, כי קדש מסטרא דקדושה הנקודה למעלה על גבי האות, לרמז למה שכתוב ברעיא מהימנא אמור דף צ"ג (ע"א) בזה הלשון, לנחתא מגו קדושתא דלעילא לתתא, לקדשא כל חד גרמיה בהאי קדושה, ולמפרש פרישו דקדושתא על גביה, עכ"ל. אבל קדש מסטרא דסטרא אחרא הנקודה תחת האות, לרמז כי יורד הוא למטה, והבן. וזה סוד (ישעיה א, ד) ניאצו את קדוש ישראל בחולם ובוא"ו, נזורו אחור, שנעשה קדש שהנקודה אחריו. וזהו שנאמר כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדש [בחולם] דייקא, (פן) [ולא] יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, מכח שאתה קדש והנקודה אחריך:
וזהו שאמר זכור את אשר לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, ערות הארץ שטופי זימה, אשר קרך (טמאך) בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, אותן שנזורו אחור, שהנקודה אחריך, והבן:
זכור את אשר עשה לך עמלק [כה, יז]. פירש רש"י, אם שקרת במדות ומשקלות (דכתיב למעלה סמוך ליה) הוי דואג מגירוי האויב, שנאמר (משלי יא, א) מאזני מרמה תועבת ה', וכתיב בתריה (שם, ב) בא זדון ויבא קלון. צריך להבין מה זה מדה כנגד מדה. ולעיל בסוף בשלח (שמות יז, ג-ז) ויצמא שם העם למים וגו' ויקרא וגו' על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין, פירש רש"י, סמך פרשה זו למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים היש ה' בקרבנו, חייכם הכלב בא כו'. ובאמת יש לתמוה איך מיהרו ושכחו מעשיו ונפלאותיו אשר הראם. תו קשה, דמקרא מבואר דבשביל שאמרו היש וגו' בא עמלק, ובגמרא שבת פרק כל כתבי (קיח ע"ב) איתא אלמלא שמרו ישראל שבת [אחת] לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר (שם טז, כז) ויהי ביום השביעי יצאו וגו', וכתיב בתריה (שם יז, ח) ויבא עמלק. וכבר עמד על זה בחדושי זקיני מהרש"א ז"ל (חדושי אגדות שם ד"ה וכתיב) דהא ענין מסה ומריבה הפסיק ביניהם, עי"ש:
והנראה לי בזה בדרך דרוש, והוא על פי מה שכתב מוזלה"ה בספר ישמח משה פרשת בשלח (בפסוק ויאמרו אליהם, בהגה"ה) לפרש להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא (משלי ח, כא), דיש להבין אומרו יש, וגם כפל לשונו. אבל הענין, דאוצרותיהם אמלא קאי על עולם הזה, דאוכלים הפירות בעולם הזה. והנה נודע (ירושלמי ראש השנה פ"א ה"ג) כי הקב"ה שומר תורתו, כדכתיב (ויקרא כב, ט) ושמרו את משמרתי. וכתיב (לעיל ז, יא) היום לעשותם, ודרשו חז"ל (עירובין כב.) ולמחר לקבל שכרם, ואם כן הפירות הם אגר נטר, דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט ע"ב). אך מבואר בגמרא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא סב ע"ב) בסוגיא דיין אין לו, דבלא יצא השער אין פוסקין, אבל ביש לו לא הוי רבית, דכיון דיש לו נקנה לו תיכף וברשותו אייקר. ולפי זה הכא נמי, בשלמא אם לא היה השכר בנמצא לא היה נקנה תיכף והיו הפירות אגר נטר, מה שאין כן כיון שהוא בנמצא, תיכף נקנה להעושה מצוה, ואין כאן אגר נטר. וזהו שאמר להנחיל אוהבי יש, כלומר תיכף, לכך ואוצרותיהם אמלא בעולם הזה הפירות, ע"כ דבריו, והוא דבר חכמה וש"י:
אולם אכתי איכא לעיוני בהא מלתא לפי מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה פרק חלק (סנהדרין פ"י מ"א ד"ה ועתה אחל), כמו שלא ישיג הסומא עין הצבע, והחרש שמע הקולות, כמו כן לא ישיגו הגופות תענוגי הנפשיות של עולם הבא, עי"ש. ואם כן הוה ליה שכר עולם הבא כאין מינו ידוע כלל בעולם הזה, ותו אינו נקנה, כדקיימא לן בחושן משפט סימן ר"ט סעיף ב' דלא סמכא דעתיה, שאינו יודע מה יש בו. ולא תימא התם משום שמא יש בו תבן, דהא יותר מזה מבואר בסימן רמ"א סעיף ד' יש אומרים כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כך הנותן, כיצד, הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך, הואיל ולא סיים לו ואינו ידוע לא קנה כלום, והוא מגמרא ריש פרק קמא דגיטין (ח ע"ב ט.) והרי"ף (שם ב ע"ב בדפי הרי"ף) והרמב"ם פרק ג' מזכיה ומתנה (ה"ה). ומבואר הטעם בסמ"ע ובדרישה (אות ו ד"ה ושוב) משום שיש בלשון קרקע כמה מינים, שדות וכרמים גנות ופרדסים, אם שכולן שוין לטובה אפילו הכי כיון שאין מינו ידוע אינו נקנה, כל שכן שכר עולם הבא דהוה ליה אין מינו ידוע בעולם הזה, ואינו נקנה אף על גב דיש לו, אם כן תו הוה ליה הפירות אגר נטר: ונראה דמשום הכי דקדק ואמר להנחיל אוהבי יש, "אוהבי" דייקא, לאותם העובדים באהבה, ששים ושמחים בעבודתם ומתענגים בנועם זיו כבודו יתברך וגדולתו גם בעולם הזה, שזה מעין עולם הבא שנהנין מזיו השכינה, וכענין שמצינו (שמות כד, יא) ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, ותרגומו והוי חדן וגו' כאלו אכלו ושתו. וכן מצינו ביצחק שאמר (בראשית כז, לנ) ואוכל מכל, ואיתא במדרש (ב"ר סז, ב) מכל טוב המתוקן לעולם הבא. הרי שהרגישו וידעו ענין רוחניות עולם הבא, וזה שאמרו (ברכות יז.) עולמך תראה בחייך. ולכן להעובדים מאהבה הוה ליה תענוג עולם הבא מינו ידוע, ונקנה להם, ובדין הם אוכלים הפירות בעולם הזה. ובזה נראה לי לפרש מה שאמר יעקב (שם לג, יא) כי חנני אלקים (מכח פירות בעולם הזה), ושלא יאמרו הא הוה ליה אגר נטר, על זה אמר וכי יש לי כל, כלומר כל טוב המתוקן לעולם הבא, שהוא בחינת יש שהוא מושג לי, לכן הוא נקנה, ולא הוי הפירות רבית: ובזה יש להמליץ בעד בני ישראל, עת צמאו למים לא בקשו משכרן של עולם הבא, רק לאכול מפירותם בעולם הזה למלא צמאונם. אולם אי אפשר לאכול הפירות בלתי אם מתענגים גם בעולם הזה בלבבם ושכלם מנועם כבודו יתברך, דאז הוה ליה השכר בחינת יש לו ונקנה להם, וזהו שנאמר ועל נסותם את ה' (איך העונג מזיו כבודו בלבבם) לאמר היש ה' בקרבנו, אם תענוגו מושג לנו ושכר עולם הבא בבחינת יש, אם אין, כי אם הוא בבחינת "יש" ראוי לנו פירות, והבן. והקב"ה מדקדק כחוט השערה כפי הנראה מלשונם בפשוט שאינו מובן לזולתו, על כן ויבא עמלק:
האמנם מבואר בספרים כי בעד שמירת שבת יש שכר עולם הזה, ורמז לזה שב"ת ראשי תיבות ב'יומו ת'תן ש'כרו (עי' שער הפסוקים, ר"פ תצא). וזהו שאמרו אין ישראל ניזונים אלא בזכות אמונה, והוא שמירת שבת (וטעם הדבר מבואר בפרשת ויקהל (ד"ה ובזה נראה)). אם כן אם שמרו שבת לא הוצרכו לפירות, ולא צמאו למים, כי היה להם מכח שבת ששכרו בעולם הזה. וזהו שאמרו אלמלא שמרו שבת כו' לא שלטה בהן כו', כי אם לא צמאו לא באו לומר היש וגו'. וזה ענין נחמד:
והנה, עוד כתב מוזלה"ה שם לפרש על פי הדברים דלעיל הא דכתיב (משלי כה, יד) נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. כי כתיב (ויקרא כו, ג-ד) אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם, והיינו רק הפירות, דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ולא הוי אגר נטר, מכח דיש לו יתברך, כאמור. והנה רש"י (סג. ד"ה יש לו מותר) ותוספות (סב ע"ב ד"ה אע"פ) הקשו שם באיזהו נשך מה מהני יש לו הא לא משך, ותירצו כיון דאם חוזר בו קאי במי שפרע, הוי ברשותא דלוקח, עי"ש. והנה בנידון דידן דמן הדין לא מגיע שום שכר, דמי הקדימני ואשלם (איוב מא, ג ע"פ ויק"ר כז, ב), רק שהבטיח הבורא לתת שכר בחסדו, ואין כאן שום קנין רק דיבורו יתברך, וידוע (סנהדרין צ.) דכל דרכיו מדה כנגד מדה, נמצא אם האדם מקיים מוצא שפתיו אם כן על ידי זה לבד הוי ברשותו, מה שאין כן אם אינו מקיים מוצא שפתיו אם כן לא הוי ברשותו וממילא דהוי הפירות אגר נטר. ולכן כשמתהלל במתת שקר ואינו מקיים מוצא שפתיו, גשם אין, דהרי אין לו פירות בעולם הזה, ע"כ דבריו: וכבר כתבתי למעלה בפרשת קדושים בכל אזהרת משקלות ומדות, איפת צדק והין צדק יהיה לך (ויקרא יט, לו), ודרשו חז"ל בבבא מציעא פרק הזהב דף מ"ט (ע"א) שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק, ואביי מוקי ליה שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. הרי המשקר בדיבורו עובר על לאו דמדות ומשקלות, כי צריך לשקול דבריו בפלס מאזנים. ואם כן אם משקר בדיבורו שוב אין מגיע לו פירות, ויצמאו וירעבו, ופן יאמרו היש וגו'. וזהו שאמר סמוך לאזהרת מדות זכור את אשר עשה לך עמלק, עת צמאו למים ואמרו היש וגו'. וזהו שאמר מאזני מרמה (אפילו בדיבור) תועבת ה', ועל ידי זה בא זדון וגו', על כן צריך שישמור פיו ולשונו, ודובר אמת בלבבו: