ייטב לב דברים· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת שופטים
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק [טז, יח]. יש לדקדק, א', אומרו אשר ה' אלהיך נותן לך, שפת יתר, מי לא ידע כי הוא יתברך הנותן לנו את הארץ. ב', לשבטיך פירש רש"י מוסב על תתן לך לשבטיך בכל שעריך, והוא דחוק, עיין רמב"ן. ג', משפט צדק למה לי, היה די באומרו ושפטו את העם, וכבר הוזהרו השופטים על זה, כדכתיב (ויקרא יט, טו) בצדק תשפוט (את) עמיתך, עיין רש"י עמד על זה. ד', להבין הנאמר להלן (יז, יד טו) ואמרת אשימה עלי מלך וגו' שום תשים עליך, כפל לשון שום תשים וגו', וידוע שאלת המפורשים מדוע חרה אפו של שמואל באמרם (ח, ו) תנה לנו מלך לשפטנו. ה', כאן כתיב אשימה "עלי", שום תשים "עליך", והם אמרו (שם, ה) (תנה) [שימה] "לנו". ו', קושית הבעל עקידה (שער צה) מדוע מתחלה הרע בעיני ה' ובעיני שמואל, ולבסוף כשהגיד להם משפט המלוכה, ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו (שם, יט), נרצה להם, וה' הסכים על ידו, ויאמר וגו' והמלכת וגו' (שם, כב). ז', להבין אומרם במגלת רות (א, א) ויהי בימי שפוט השופטים, דהיה די לומר ויהי בימי השופטים, וכבר עמד על זה המדרש (רות רבה פתיחתא א) ואמר אוי לדור ששפטו את שופטיהם, אבל אין זה פשוטו של מקרא. ח', מה בעי רש"י (שם) שפירש לפני מלוך מלך שאול כו'. ט', המדרש (ילקוט רות רמז תקצט), וילך איש, ביקש מדת הרחמים להסתירו, יצא בת קול ואמרה ושם האיש אלימלך. י', המדרש (רות רבה ב, ה) ושם האיש אלימלך, רבי יהושע בן קרחה היה דורש שמות, שהיה אומר אלי תבא מלכותי. וצריך ביאור: והנראה לי בהקדם לפרש מאמר דוד המלך ע"ה (תהלים צט, ד) ועוז מלך משפט אהב אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, כי הנה בהקדמה של האבני מילואים חלק ב' (ד"ה והנה ע"ז) הביא בשם מורו האבני מילואים פירוש הכתוב (שם עב, א) משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך, כי המלוכה הבאה בירושה מתחלקת ממלוכה הבלתי מורשה, כי המלוכה המורשה כל עמו קנוים לו קנין עולם, והוא קודם לסידורם המדיני, ומחוקק להם חוקים ומשפטים כאשר לפי שכלו, לכן גם המשפט ניתן בידו לעשות כרצונו לפנים משורת הדין. לא כן המלך הנבחר ברצון העם, סידורם המדיני קודם לו, והוא נתון תחת המשפט, ואין בידו כח לשנותו ולכנוס לפנים משורת הדין המסודר לו. וזהו שאמר משפטיך למלך תן, הוא הנבחר מדעת העם, וצדקתך, לפנים משורת הדין, לבן מלך, להיותו יורש עצר, בידו לעשות צדקה וחסד, ע"כ דבריו ז"ל: אמנם אנכי לא כן עמדי לפי מאמרם ז"ל שלשה הקב"ה מכריז עליהן, מלך כו, (עי' ברכות נה.), ואמרו אפילו ריש גרגיתא משמיא אוקמיה (שם נח.), כדכתיב (דברי הימיס'א כט, יא) לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש, ואם כן אם ה' הוא הממליך מלך על עמו, מי ישיבנו ויסירנו ממלכותו וממשלתו, אם ה' יעץ מי יפר, הלא עצת ה' היא תקום. ולכן אם אפילו איננו בן מלך כי אם נבחר מדעת העם, עם כל זה מאת ה' היה הדבר כי הוא יהיה לראש פנה, וכחפצו עשה יעשה כל מעשיו לשם שמים אפילו צדקה וחסד לפנים משורת הדין המסודר לו, ואין פוצה פה כנגדו, כי תפול עליהם אימתו ופחדו (ופירוש משפטיך למלך תן וגו' מבואר אצלינו בדרך אחר בפרשת ראה (דבור ראשון)ן. וזה שאמר דוד המלך ע"ה, אם אמנם ועוז מלך (מלוכה הבלתי מורשה) משפט (שורת הדין) אהב, אתה כוננת (לעשות) מישרים (לפנים משורת הדין) "משפט וצדקה" ביעקב, (והטעם אמר) אתה עשית, כלומר אתה עשית מלך, ואין להפחד מפני בני אדם:
וזהו שאמרה התורה ואמרת אשימה "עלי" מלך, שיהיה הוא מושל עלי, שום (מה שכבר היה שימה מלמעלה) תשים עליך מלמטה מלך, כי משמים אוקמיה להמליכו עליך, ולכך תהיה אימתו עליך, כמו שדרשו חז"ל (כתובות יז.), ובהיות כן בידו לעשות משפט וצדקה אפילו לפנים משורת הדין המסודר. ואמנם ישראל אמרו (תנה) [שימה] "לנו" דייקא, כלומר לדעתנו (כמו שפירש רש"י (במדבר יג, ב) שלח לך, לדעתך), מלך לשפטנו דייקא, ולא לפנים משורת הדין המסודר, על זה חרה אפו של שמואל ואמר (שמואל א יב, יז) רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאול "לכם" מלך, במה ששאלתם לכם לדעתיכם. ולבסוף כשהגיד להם משפט המלוכה שהוא יותר משורת הדין המסודר, ואמרו לא כי אם מלך יהיה "עלינו", אז נרצה להם:. וזה שאמר ויהי בימי שפוט השופטים, שפוט דייקא, כלומר ששפטו במשפט ולא בצדק. ועל זה אמר המדרש ששפטו את שופטיהם, לשפוט כפי שורת הדין ולא לפנים משורת הדין, על כן ויהי רעב בארץ. ושלא תקשה הלא היה להם לדעת כי חרה אפו של שמואל בימי שאול על שאמרו לשפטנו, כי המלך בידו לעשות לפנים משורת הדין, לכן פירש רש"י לפני מלוך מלך שאול, שהיו מתפרנסים על ידי שופטים, ולא ידעו מזה, והיו סוברים כי השופטים הנם בידם. ועל זה אמר וילך איש וגו' ביקש מדת הרחמים להסתירו, כלומר להמליץ עליו כי לאשר לא בא לו המלוכה והממשלה כי אם ברצון העם הוכרח לעשות כרצונם, יצא בת קול ואמרה ושם האיש אלימלך, שהיה אומר אלי תבא מלכותי דייקא, כי שלו הוא, שהוא ראוי לכך ואין בלעדו, אם כן לא היה לו לפחוד מהם לעשות כרצונם להתנהג על פי המשפט, כי אם עשות צדקה וחסד:
וזהו שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ושלא תסבור כי אתה ממנה אותן ולא ינהגו העם בצדק כי אם במשפט כרצונך, על כן אמר אשר ה' אלהיך נותן לך, כלומר ממנה לך השופטים, כי כל מי שנתמנה מאת ה' אלהיך הוא, לשבטיך, לפי ערך של שבטיך, על דרך שפירשו דור דור ודורשיו דור ודור ושופטיו (במ"ר כג, ה) כי השופט לפי ערך הדור, על כן ושפטו את העם משפט (שורת הדין, גם) צדק, לפנים משורת הדין. וזהו שאמר ישעיה (יא, א-ד) ויצא חוטר מגזע ישי וגו' ונחה עליו רוח ה' וגו' רוח עצה וגבורה וגו', יאמר כי משיח יהיה לו שתי מדרגות יחד, כי הוא יהיה מלך בירושה מגזע ישי, וגם הוקם מאת ה', על כן ושפט "בצדק" דלים והוכיח "במישור" לענוי ארץ במהרה בימינו אמן (ועיין מה שכתבתי בענין זה פרשת וישב על הפסוק (בראשית לז, ח) ויאמרו לו אחיו המלך תמלוך עלינו): ב) או יאמר שופטים ושוטרים תתן לך וגו' [טז, יח]. "לך" לכאורה אך למותר. גם אומרו לשבטיך אינו מובן, עיין רש"י ורמב"ן. גם אומרו את העם, אך למותר, דהיה די לומר ושפטו משפט צדק:
אבל הכוונה בזה לדעתי למה שכתב באהל יעקב (ריש) פרשת משפטים (ד"ה והנה) לפרש כי יהיה להם דבר בא אלי (שמות יח, טז), ולא אמר באים, כי הנה משפטים הבאים לבית דין יתחלקו לשני סוגים, יש כי יבאו שני בעלי דין לדין על איזה דבר, זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא, או זה אומר מנה לי בידך וזה אומר לא היו דברים מעולם. ויש כי יתווכחו להיפך, זה אומר כי דבר זה של חבירי ולא שלי, כענין שספרו במדרש רבה ויקרא פרשה כ"ז (אות א) בימי אלכסנדר מוקדן אתו תרי גברי קדם מלכא, חד אמר ביתא חרובא זבינית מהאי גברא וגריפתא ואשכחתיה ביה סימא ודידיה הוא, כי סימא לא זבינת, ואחרינא אמר כמה דאת מסתפי מעונש גזל כך מסתפינא אנא, כד זבינית לך כל דאית ביה זבינית לך, עי"ש. וההבדל בין שני סוגי המשפטים האלו הוא, כי המשפט הראשון סבתו הוא העולה שכל אחד רוצה לצאת זכאי בהשפטו ולחייב את חבירו, וכמו כן הצד שכנגדו חפץ בהצדקו ובהתחייב את חברו. לא כן השני, סבתו הצדק והיושר, כי מרוב צדקתו של הבעל דין ושנאתו הבצע ימשוך כל אחד את ידו מהדבר המוטל בספק פן יפגע בממון שאינו שלו, וחפץ לזכות את רעהו בהשפטו. וזהו שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך וגו' צדק צדק תרדוף, כלומר שלא יהיה עיקר רצונך רק עבור זה אשר הרב יורה אותך היושר והצדק, לא שתבקש עולת חברך. וזה (משלי ח, כ) באורח צדקה אהלך (על כן אני בא) (באורח) [בתוך] נתיבות משפט. והמופת לזה, אם יהיה המשפט מסבת העולה אז מוכרח שיבאו שני הבעלי דין לבית דין להטעים כל אחד טענותיו אולי יזכה, לא כן הרודפים אחר הצדק אז די אם יבא אחד לבדו לבית דין לשאול פי הרב אם יקרה לפניו מהמוטל בספק אם הוא שלו או של חברו, כי אינו חפץ להצדיק את עצמו, כי אם לדעת האמת והיושר. וזהו שאמר משה כי יהיה להם דבר בא (אחד לבדו) אלי וגו' והודעתי את חוקי האלהים וגו', ע"כ דבריו הנעימים:
וזהו שאמר שופטים ושוטרים תתן לך לבדך, מבלעדי עומד לנגדך לתבוע אותך, כלומר שתבא לשאול אשר ה' אלהיך נותן (אוצר בביתך, אם הוא) לך או לשבטיך. ולא יהיה מגמתך להצדיק אותך, כי אם נהפוך הוא שיהיה מגמתך ושפטו את העם (אשר מבלעדיך) משפט צדק, כי אולי שלהם הוא, ואין אתה חפץ בממון שאינו שלך, כמעשה המדרש הנ"ל, והבן:
ג) יאמר שופטים ושוטרים תתן לך וגו' [טז, יח-כ]. כי יש מי שירא מעונש עולם הזה שלא יענש בממון עניות ודלות או מעונש בנים או על ידי יסורים ומיתה ח"ו, ויש מי שירא מעונש גיהנם ועולם הבא וכדומה. אבל העיקר הוא לבלי להתכוון לתועלת עצמו, רק לעשות מאהבה, לאהוב האמת והצדק בשביל שהוא אמת וצדק, וכמבואר ברמב"ם סוף הלכות תשובה (פ"י ה"ב). ואמרו חכמים (פסחים נ ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה:
וזהו שאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, בכל בחינות שאתה משער בנפשך, וכמו שפירש הזוהר (וירא קג ע"ב) נודע בשערים בעלה (משלי לא, כג), כל חד לפום שיעורין דיליה. אשר יי' אלקיך נותן לך, לפי שכלך ובחינתך, לשבטיך לפי בחינתם. וסוף הדבר ושפטו את העם אלו האברים משפט צדק, צדק (בשביל שהוא) צדק תרדוף, ואני מצוה לך כן למען תחיה וירשת וגו', אבל כוונתך לא תהא על מנת לקבל פרס, כי אם למען האמת והצדק:
ד) או יאמר שופטים ושוטרים תתן לך ככל שעריך [טז, יח]. ירמוז על פי שאמרו חז"ל (ברכות ו ע"ב) מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, כלומר שאינו צריך להוכיח בפה, כי אם מכח יראת שמים שבו, ישכילו ויבינו כאלו יריע אף יצריח, והארכתי בזה בריש פרשת מטות (אות ו). וזהו שנאמר (ישעיה נח, א) כשופר הרם קולך (היינו קול פשוט, גנוחי ויליל מלבך בלא ביטוי שפתים, ומזה) והגד לעמי פשעם, שכל אחד ואחד יודע נגעי לבבו, כי מכח קול אנחתך שמלב השוברת גופו של אדם, יבינו עשות כמוך להתחרט על העבר:
וזהו שאמר שופטים ושוטרים (הרודים במקל) תתן לך בכל שעריך, היינו במשוער בלבך (וכמו (בראשית כו, יב) מאה שערים, תרגומו בדשערוהי), והכוונה על דרך (משלי יז, י) תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה, ועל ידי זה ושפטו וגו' משפט צדק, שלא יצטרכו לישא על שפתם שום חטא להזכיר חוב, כי אם ילמדו זכות: ה) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו וגו' [טז, יה]. יש לדקדק, לך למה לי. ב', בכל שעריך, פירש רש"י בכל עיר ועיר, ולי אפשר לפרש שער ממש, כמו (לעיל ו, ט) מזוזות ביתך ובשעריך. ג', לשבטיך, הרי כיון דכתיב נתן לך, הכל בכלל, ומפני כך נלחץ רש"י לפרש דהאי לשבטיך מוסב על תתן לך. ועיין מזרחי:
ונראה לי על פי המבואר מדברי חובת הלבבות שער הבחינה (פ"ג) ובספר באר מים חיים (ריש) פרשת לך (אות ב) כי עיקר האדם הוא הנשמה, והגוף אינו נקרא כי אם לבוש ובשר האדם, אם כן כל עסקי הגוף אינם מיוחסים אל עצם האדם, כי אם כנשכר בשדה אחרים הוא הגוף למען להחיות הנשמה, אבל עסקי הנשמה בתורה ובמצות ומעשים טובים הם שלו ממש. וזהו שאמר הכתוב (במדבר ה, י) ואיש את קדשיו עסקי הקודש לו יהיו, חשובים שלו, ע"כ דבריו:
והנה, יש שני מיני משפטים ודברי ריבות בין איש לרעהו. (א) בדבר של ממון עסקי הגוף, שזה נחשב לאינו שלו כאמור. (ב) בדברים הנוגעים אל הנשמה, על דרך משל הדין המבואר בתשובת כנסת יחזקאל סימן י"ז בענין אשכנזי דר בבית ספרדי, והספרדי מוחה באשכנזי מלהדליק [נר חנוכה] בביתו כי רוצה לעמוד במנהגו. וכן בתשובת חתם סופר חלק ו' סימן א' בענין קהל אשכנזים וספרדים, עי"ש מה שהעלו להלכה. וכן שבתו אצלי בשבת קדש זה אנשים ממקום אחר שרוצים לבנות בית הכנסת, שהיתה מריבה ביניהם בענין נוסח התפלה בבית הכנסת אם יתפללו בנוסח אשכנזי או בנוסח ספרד, ואמרתי אני חוות דעתי בזה. והרי זה דבר הנוגע לנשמה אל האדם עצמו הנקרא שלו:
ועתה אני אומר דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, והוא על פי מה שכתוב בסוף הקדמה של פרי עץ חיים (פתיחה לשער התפלה) וז"ל, בשרשי המנהגים שיש חלוקים בין אשכנזים ובין ספרדים קטאלונים ואיטאליים וכיוצא בהם, שיש בהם מנהגים קדמונים שלהם בסידורי התפלה וכו', והיה אומר מורי זלה"ה שיש י"ב שערים ברקיע נגד י"ב שבטים, וכל אחד עולה תפלתו דרך שער אחד, והם השערים הנזכרים בשלהי ספר יחזקאל (מח, לא-לד), ואמר שבודאי לא היו השערים ודרכי השערים שוין, כי אם כל אחד משונה מחברו, לכן גם התפלות משונות. לכן כל אחד ואחד ראוי להחזיק כמנהג תפלתו, כי מי יודע אם הוא משבט ההוא ואין תפלתו עולה אלא על ידי שער ההוא, עכ"ל. וזהו שאמר שופטים ושוטרים תתן לך, ר"ל אפילו בעסקי הנשמה, שזה לך ממש, בכל שעריך, ר"ל נידון שעריך, היינו י"ב שערי התפלה אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך, לפי ערך י"ב שבטים, ועתה מריבים זה עם זה בענין התפלה שנגד שער שבט שלו, על זה אמר ושפטו את העם משפט צדק:
וזה הנאמר גם להלן (יז, ח-יא) כי יפלא ממך דבר למשפט וגו' דברי ריבות בשעריך, ר"ל בענין התפלה, שהוא תולה בשער המיוחד לכל אחד ואחד, או בענין בית הכנסת שעליו נאמר (בראשית כח, יז) וזה שער השמים. או יאמר בשעריך בענין נר חנוכה, שמצותה על פתח הבית כיצד ידליק, כמעשה דכנסת יחזקאל. ועל כל ענינים כאלו וקמת ועלית וגו' לא תסור וגו':
ושפטו את העם משפט צדק [טז, יח]. על דרך שאומרים בונתנה תוקף (מוסף לימים נוראים) ויכון בחסד כסאך בחינת מלכות, ותשב עליו באמת, קו האמצעי הנקרא אמת (זוהר משפטים קטז.). וזהו שאמר ושפטו את העם משפט צדק, משפט איהו רחמים (הקדמת תקוני זוהר, יז ע"ב), תפארת, צדק מלכותא קדישא (שם), יחוד הוי"ה אדנ"י:
והנה, האריז"ל (לקוטי תורה, זכריה) פירש, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ט), כי לעתיד יתעלה הוא"ו ליו"ד. והנה יהי"ה אדנ"י עולה יפ"ה, ושמעתי מפי צדיקים שזה שאומרים הזיווג (של שני השמות) יעלה יפ"ה. וזה שאמר צדק צדק תרדוף, ופירש רש"י הלך אחר בית דין יפה, למען תחיה וגו', כי יחוד משפט וצדק הוא קו החיים, אבל צדק לבדו רגליה יורדת כו', כמבואר בזוהר ואתחנן (רסא ע"ב) על הפסוק (לעיל ה' כד) קרב אתה ושמע, עי"ש ותבין: כי יפלא ממך דבר למשפט [יז, ח-י]. היינו דבר הצריך למשפט של מעלה, היינו מצות תשובה, שנצרך טרם בא המשפט השופט. בין דם לדם וגו' בשביל דברי ריבות בשעריך. היינו ריב ומלחמת היצר אשר בשעריך ובקרבך, וכמאמרם ז"ל קשה מריבה בתוך ביתו של אדם, היינו בפנימיותו, יותר ממלחמות גוג ומגוג, שנאמר (תהלים ג, א ב) בברחו מפני אבשלום בנו ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי, כלומר עלי הדבר תלוי, כי אויבי איש אנשי ביתו, פנימיותו, יצריו ממעלליו הפנימים הם המעמידים עליו שונאיו ואויביו החיצונים, ואין הדבר תולה אלא בעצמו, כמאמר הכתוב (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ואלו במלחמות גוג ומגוג כתיב (תהלים ב, א) למה רגשו גוים וגו'. כוונתם לסיפא דקרא יתיצבו על ה', כי לה' המלחמה, על דרך שפירש האלשיך (מראות הצובאות ישעיה נד, טו) הן גור יגור, מה שנאסף עליך, היא אפס מאותי, אבל מי גר אתך הוא היצר הרע הגר אתך בקרבך, עליך יפול, שאתה לבד תמשל בו. וקמת. יבואר על פי מה שכתב הרמב"ם פרק ג' מהלכות תשובה (ה"ד) שתקיעת שופר רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחזרו בתשובה, וכבר כתב המגן אברהם סימן נ"ח (סק"ז) לתרץ קושית הכסף משנה (קריאת שמע פ"א הי"ג) דקימה לא מקרי רק כשעומד ממטתו ומן שינתו, וזה שאמר פה וקמת ועלית, כלומר ממטתך ומשינתך ותרדימתך של כל השנה, ועלית אל המקום אשר יבחר וגו', הוא בית הכנסת ובית המדרש, וכמו שאמרו חז"ל (סוכה נב ע"ב) אם פגע בך כו' משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח. ועוד זאת תעשה ובאת אל הכהנים (הצדיקים) הלוים (הדבוקים בה') ואל השופט אשר יהיה בימים ההם (שופט שבימיך) ודרשת והגידו לך את דבר המשפט, דבר הצריך למשפט, ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך וגו' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך:
על פי שנים עדים או שלשה עדים וגו' [יז, ו]. ואמרו חז"ל (מכות ה ע"ב) אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב שלשה, להקיש שלשה לשנים. וכתב הרמב"ן (כאן) ועל דרך הפשוט אמר הגאון רב סעדיה שנים עדים, או שלשה מקבלי עדות השנים. והשיגו הרמב"ן, חדא, אין בכתוב קבלת עדות, רק עדים. ב', כמדומה שטעה הגאון, כי עדות דיני נפשות לא נתקבל רק בעשרים ושלשה. והנה קושיא הב' תירץ הפני יהושע בפרק קמא דמכות (שם ד"ה במשנה ע"פ) דוקא במשא ומתן [של הפסק דין] וגמר דין דכתיב (במדבר לה, כד-כה) ושפטו העדה [וגו'] והצילו העדה, אז בעינן עשרים ושלשה, עדה שופטת עדה מצלת, אבל קבלת עדות סגי אף בשלשה אפילו בדיני נפשות. ומוזלה"ה בשו"ת השיב משה סימן סמ"ך (דרך הראשון נתיב טז) השיב עליו מפרק קמא דסנהדרין (ח.) גבי מוציא שם רע אם בא לתבוע דיני נפשות בעשרים ושלשה, עיין שם מבואר להדיא דגם לקבלת עדות בעינן עשרים ושלשה כהרמב"ן, והעלה דרב סעדיה גאון סובר דזהו מדרבנן, דאם יקבלו עדות בשלשה ויצטרכו אחר כך להוסיף הרי זילזול להבית דין של שלשה, כמו שכתבו התוספות שם (ד"ה מוציא), אבל מדאורייתא סגי קבלת עדות בשלשה. ואמנם קושיא קמייתא מגופיה דקרא קשיא: והנראה לי בזה לפרש הפסוק הדק היטב לפי דברי ה"ר סעדיה גאון, דבלאו הכי יש לדקדק בקרא עצמו, דכאן דאיירי בדיני נפשות כתיב על פי שנים עדים או שלשה עדים, הרי בשלשה לא כתיב על פי, ולהלן (יט, טו) דאיירי בממון (עיין פירוש רש"י שם ובתוספות מכות דף וא"ו (ע"א ד"ה אמר רבי)ן כתיב על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר. ולתרץ זה נראה לי על פי מה דאיתא בבבא בתרא פרק יש נוחלין דף קי"ד (ע"א) שלשה שנכנסו לבקר את החולה, רצו כותבין רצו עושין דין, והני מילי בראו ביום, אבל בלילה אין עד נעשה דיין. ודעת הרשב"ם (קיג ע"ב ד"ה ג' שנכנסו) דבראו ביום דנעשה דיין הני מילי בלא נתכוון להעיד, אבל בנתכוון להעיד הוה ליה עד ואין עד נעשה דיין, והתוספות (קיד. ד"ה אבל) והרא"ש (פ"ח סי' ב ג) חלקו עליו, דאפילו בנתכוון להעיד נמי נעשה דיין, והכי קיימא לן בחושן משפט סימן ז' (ס"ה) וסימן רנ"ג, עיין שם בטור (ס"א): והנה, מבואר בנתיבות סימן ל"ו היכי שארבעה נעשו דיינים ונמצא אחד קרוב ופסול, השלשה כשרים, דאין קרוב ופסול פוסל דיינים, ויכולים לכתוב ולעשות דין על פי ראייתם, ונאמנים אפילו מפי כתבן. ואמנם זהו דוקא בשלשה שנכנסו לבקר את החולה, שהתורה עשאן דיינים בעל כרחם של הבנים כמו שכתבו התוספות שם (קיג ע"ב ד"ה אור עה), או בקידוש החדש (ראש השנה כה ע"ב) שיכולים להיות דיינים בלי ריצוי שום אדם, אבל בשאר דיני ממונות שצריך ריצוי בעל דין שיהיו דיינים, ואז אינם נעשים דיינים בעצמן בעל כרחו של הבעל דין, קרוב ופסול פוסל אותן וגם בעינן מפיהם ולא מפי כתבם, עי"ש בביאורים (סק"י) ובחדושים (סק"ו). ולפי זה, בדיני נפשות בראו ביום דנעשו דיינים בלא ריצוי בעל דין, אם שלשה ראו באחד שהרג את הנפש, לה"ר סעדיה גאון דקבלת עדות סגי בשלשה, הן נעשים דיינים וכאלו קבלו אז עדות, אלא שאינם יכולים לדין בעצמם דבגמר דין בעי עשרים ושלשה, יכולים אלו השלשה לשלוח קבלת עדות בכתב לסנהדרין, ודנין לזה על פי הכתב (דאפילו אם קרובי הנהרג מוחלין ואינם תובעים, על הבית דין מוטל להמית ההורג, והרמב"ן יליף ליה מדכתיב (לעיל יג, ו) ובערת הרע מקרבך, והביא ראיה ממה שאמרו בסוף חולין (קלח ע"ב קלט.) בעוף שהרג את הנפש דבעי לאתויי קמי בי דינא וקיומי ביה ובערת הרע כו', עיין בדבריו בספר המצות (סוף) שורש י"ד. ומזה מוכח דעל כל אדם מוטל להיות נטפל לדבר מצוה לבער הרע בכל אשר תשיג ידו, ואם כן אם שלשה ראו המעשה ביום, ודאי יכולים להעשות בית דין לקבלת עדות למען ישלחו עדותן בכתב. וכל שכן אם הם זקנים או חולים שאינם יכולים לילך, ודאי ראוי להם עשות כך להעשות בית דין למען ישלחו עדותן בכתב, לבער הרע מקרב ישראל). אבל בדיני ממונות דבעינן ריצוי בעל דין, ואינם נעשים דיינים מעצמן בעל כרחו של הבעל דין, ואינם אלא עדים, צריכים להגיד עדותן לפני בית דין בעל פה, דבעדות כתיב על פי, ובעינן מפיהם ולא מפי כתבם:
ולפי זה, לדברי ה"ר סעדיה גאון הפסוק מבואר כמין חומר, דהכא בדיני נפשות כתיב על פי שנים עדים שראו, על פי דייקא, ולא מפי כתבן, או שלשה (שראו ביום) עדים, כלומר אפילו נתכוונו להעיד אפילו הכי נעשים דיינים, וסגי מפי כתבן, משום הכי לא כתיב בשלשה על פי, כי בשלשה סגי מפי כתבן. והכי קאמר קרא, על פי שנים עדים או שלשה עדים אפילו נתכוונו להעיד אפילו הכי גם מפי כתבן יומת כו'. אבל להלן בדיני ממונות שצריך ריצוי הבעל דין, ולא נעשו דיינים אפילו בשלשה אם לא קבלו הבעלי דין אותן לבית דין, ממילא בעי מפיהן ולא מפי כתבן, משום הכי קאמר על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר, דהך איירי בלא קבלו אותן לבית דין (הן אמת לפי הדרש של הגמ' (מכות ה ע"ב) בהך קרא על פי שנים עדים או שלשה להקיש שלשה לשנים מה שנים קרוב ופסול פוסל אף שלשה כו', צריך לומר דאיירי בראו בלילה, או ביום אלא שאינם רוצים להיות דיינים, ולפי זה בודאי נמי בעינן מפיהם, ועל כרחך צריך לומר דהאי על פי דכתיב בשנים קאי נמי על שלשה. אבל רב סעדיה גאון על דרך הפשוט מוקי ליה בראו ביום, ולפי זה קרא מדויק היטב), וזהו כפתור ופרח. ועיין מה שכתבתי בספר ייטב פנים במאמר שוב אשיב אות י"ב, כי שם עשיתי סמוכין לדברי רב סעדיה גאון מגמרא ראש השנה ריש פרק ראוהו בית דין (כה ע"ב כו.), עי"ש:
כי תבא אל הארץ וגו' ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי שום תשים עליך מלך וגו' [יז, יד"טו]. כבר הרעישו כל חכמי לב, אם כן מדוע מצינו בשמואל (א, ח, ה"ו) כאשר אמרו ישראל לשמואל שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים (וגו') וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו, ומדוע חרה אפו בם, הלא שאלו כהוגן. ובפרט שאמרו ז"ל (סנהדרין כ ע"ב) וכן פסק הרמב"ם (מלכים פ"א ה"א) שזאת אחת ממצות ה' למנות מלך. ב', הקשה בעל העקידה (שער צה) מדוע תחלה היה הדבר רע בעיניו, ואחר כך כשהגיד להם משפט המלוכה (שם, יא-יט) את בניכם וגו' ואת בנותיכם וגו' תהיו לו לעבדים וגו' וימאנו העם לשמוע בקול שמואל ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו, נאמר (שם, כא כב) וישמע שמואל את כל דברי העם וידברם באזני ה' ויאמר ה' אל שמואל שמע בקולם והמלכת וגו', הרי שבסוף נתרצה וידבר דבריהם באזני ה', ובמה אשתני למעליותא דבורם מאשר מקדם. והרבה תירוצים נאמרו ונשנו על זה, והיותר נוח לקבל הן דברי מהר"י בעקידה שאמרו שלא כהוגן שימה לנו מלך לשפטנו, כי המשפט לאלקים הוא, ר"ל להדיינים, ואין זה נוגע למלך, כי אם עיקר התמנות המלך ללחום מלחמות, וכדמצינו בתחלה נאמר שופטים ושוטרים תתן לך וגו', אחר כך שום תשים עליך מלך. וזהו שנאמר וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך "לשפטנו" דייקא, ובפרט שהוא דבר הנוגע אל כבודו כי הוא היה השופט בימים ההם כידוע. ואמנם אחר כך כאשר אמרו (ח, כ) ויצא לפנינו ונלחם [את] מלחמותינו, הרי אמרו כהוגן, אז נתרצה שמואל, ע"כ תורף דבריו הנחמדים: ואמנם לדעתי גם זה איננו שוה לי, כי אם כן קשה מדוע גם בסוף אמרו ושפטנו מלכנו. היינו שיכריחנו לקיים דבר המשפט, עי"ש (בעקידה שפי' כן), ולא תיקן בזה, כי אם כן כמו כן נוכל לפרש ראשית דבריהם מה שאמרו לשפטנו. ועל ידי הדוחק צריך לומר שבתחלה לא אמרו רק לשפטנו, ואחר כך הטיבו דבריהם במה שאמרו שני הענינים ושפטנו גם ונלחם מלחמותינו, אבל זהו דוחק גדול כמובן. ומלבד זה אתפלא עליו אשר גזר אומר כי ענין משפט אין למלך, הלא מצינו בדוד (שמואל ב ח, טו) ויהי דוד עושה משפט וגו'. ובשלמה בראשית ממלכתו (מלכים' א ג, טז) אז תבואנה שתי נשים וגו', עד כי ראו (כל העם) כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט וגו'. ובתהלים (עב, א ב) משפטיך למלך תן וגו' ידין עמך בצדק וענייך במשפט. ובמלך המשיח אשר אנו מייחלים יום בואו במהרה בימינו נאמר (ישעיה יא, א-ד) ויצא חוטר מגזע ישי וגו' ושפט בצדק דלים, הרי מצינו משפטים שהמלך שופט, ויפה אמרו לשפטנו, ולא עולתה בו:
ומלבד זה יש לדקדק בגופיה דקרא מה שנאמר ככל הגוים אשר סביבותי, מבואר דלכך רצונם לשום עליהם מלך כדי לעשות ככל הגוים וכו', וקשה ממה נפשך, אם זהו בעצמו דבר הגון וענין נחוץ למנות מלך וכפי האמת וכאשר האריך בזה העקידה עי"ש, מדוע אמר ככל הגוים, הלא בעצמו דבר נחוץ גם אם לא שמו הגוים עליהם מלך, ושפת יתר הוא. ואם נאמר כי בעצמו איננו נחוץ, רק מחמת שהגוים שמו עליהם גם הם רוצים לעשות כמתכונתם, אם כן יקשה על הגוים אשר סביבותיהם, כיון שאינו נחוץ מדוע הם שמו עליהם מלך, ואל מי יתדמו ואל מי ישוו. ג', קשה כפל הלשון שום תשים, וחז"ל (כתובות יז.) הרגישו בזה, והדרשה תדרוש, ודברי תורה כפטיש יפוצץ: ואשר חנן ה' אותי בענין זה הוא בשנקדים ונחקור דעת איזה אומה או מדינה אשר ממליכים עליהם מלך. כי יש אשר כוונתם רצויה לתכלית ולהועיל, ויש אשר כוונתם בלתי רצויה, הבל ואין בם מועיל. והוא כי יש אשר מתכוונים לטוב, למען ילחם מלחמותיהם וישמרם מכל אויב ואורב, וישגיח עליהם לנהלם על מבועי החכמה ועל דרך הישר לבלי יעשה איש כלבבו, וכדכתיב (שופטים יז, ו) בימים ההם אין מלך בישראל איש (כל) הישר בעיניו יעשה, מכלל לאו אתה שומע אם יש מלך בישראל לא כן הוא, כי המלך מוראו עליהם לבלי לעשות עול, וכמו שאמרו (אבות פ"ג מ"ב) שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. וזה נקרא (שם מ"ה) עול מלכות, כי הם נושאים עול אימתו ומוראו עליהם, ומפחדו ומהדר גאונו יחרדו וירעדו ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע אשר עשו מימי קדם לפני מלוך מלך:
ואמנם אופן הב' הוא שאינם רוצים לקבל עול מורא מלכות, ובהפקירא ניחא להו לעשות איש כל הישר בעיניו וכל אשר לבו יחפוץ באין מוחה ומעכב בידו, ומה שממליכים מלך הוא רק למען היות להם הדבר לכבוד ולתפארת. וביאור הדבר, כי אם המצא תמצא אומה או מדינה אשר אין להם מושל, זהו לאות ולמופת על גודל שפלותם ופחיתתם, כי נראה בעליל שמה שאין להם מושל הוא מפני שכולם פחותי ערך חסרי מדע ואין בהם איש שיהיה כדאי להאי איצטלא, ומלך אשר לא מאומתם איננו חפץ בם לגודל פחיתות ערכם. וזאת הסבה בהמליכם עליהם מלך, למען יהיה להם לשם ולתפארת כי גם הם כיתר העמים אשר יש להם מלך. שנית, אם אין להם מלך שרים ונציבים ודוכסים אם כן כל אפין שווין, לא כן אם יש להם מלך, הרי כי מלך יש לו אנשי חיל, ובתוכם שרי חמשים ושרי עשרות וכמה מיני שרים ונציבים שונים זה מזה וזה על גבי זה, וכמו כן יש לו יועצים ושרים רבים ונכבדים מנהיגי המדינה, ולבעבור זה הם מרוצים למנות מלך להנאתם ולטובתם, למען יפקד המלך פקידים ונציבים ושרים מהם ובניהם, ועל ידי זה יתנשאו עד שמי רום וכוכביהם. אבל אין בזה תכלית האמיתי כאמור:
והנה, בראשית ממלכת המלך, אלו ואלו חפיצים בו ומתפללים בשלומו ומברכים אותו כראוי, ומקבלים אותו בשמחה וטוב לב בתוף וחליל וכל מיני כלי זמר בקולות ולפידים. ומי יודע איך כוונתם, אם לטוב באופן הא' או להיפך, אולם ברבות הימים והשנים כשבת המלך על כסא מלכותו מוכיח סופן על תחלתן איך היתה כוונתם, ומחשבתם ניכרת מתוך מעשיהן כאשר אבאר, והוא בשנזכיר מאמר חז"ל (ברכות מ.) בא וראה מדת הקב"ה אינה כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק, אבל מדת הקב"ה מלא מחזיק, ריקן אינו מחזיק, שנאמר (שמות טו, כו) אם שמוע תשמע, אם שמעת בישן תשמע בחדש. ופירש בספר קול יעקב במגילת איכה (א, עה"פ זכרה ירושלים, ד"ה עוד [הא']) כי כללו בזה כל תענוגי ותאות עולם הזה, שלא יערבו לנפש האדם כי אם בעוד שהוא ריקן מהם, לא כן אחרי שנשבע והורגל בהם, (שזו) [שאז] הוא בדרך טבעי שיהיה לו לזרא ותגעל נפשו בהם (ולבעבור זה אמרו (קידושין ל ע"ב) יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, למען לא ימאס בו הוא עושה בעיני בני אדם כאלו תאוה זו חדשה היא לו, וכמו שפירש הגאון מה"ר יהונתן ביערות דבש (ח"א דרוש ה)). לא כן מדת הקב"ה, מלא מחזיק, כלומר התורה והמצות שהם מעדני הנפש והנשמה לא תגעל הנפש בהם לעולם, כי מדי תתבונן בהם תוסיף אומץ להשיג יותר ולצעוד ממעלה אל מעלה, כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כז, ד) אחת שאלתי מאת ה' וגו' שבתי בבית ה' כל ימי חיי. ולכן דימו חז"ל (ברכות סא ע"ב) לומדי תורה לדגים שבים, שהם תמיד במים ועם כל זה הם משתוקקים לטיפת גשמים, ואמרו (עירובין נד ע"ב) למה נמשלה דברי תורה לדדים מה הדד הזה כל זמן שהתינוק יונק מוצא בו טעם אף דברי תורה כו'. אולם ריקן אינו מחזיק, כי טרם ידע טעמי תורה ומצות ומתיקות שלהם לא ישתוקק להם כלל, ע"כ דבריו הנחמדים: ועל דרך זה כתב בספר הפלאה בפתיחתו (אות יב) וז"ל, ובחדושי תורה ברכות כתבתי טעם אהא דאיתא שם (כא.) דמצינו ברכת התורה לפניה מן התורה, וילפינן לאחריה בקל וחומר, ובברכת המזון הוא להיפך, ופירש רש"י (ד"ה שאינו טעון) ילפינן מה זה שאינו מפורש בה וכו'. ואינו מובן, דלא מצינו כי האי גוונא, אלא אמרינן כל חד תיקום אדוכתיה. וי"ל לפי מה דאיתא התם ריש כיצד מברכין (לה.) דסברא דברכת המזון לפניה הוא קל וחומר מלאחריה, דכשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן, והטעם, דכשהוא שבע הוא נמאס בעיניו, וכדכתיב (משלי כז, ז) (ו)נפש שבעה תבוס נופת, ואפילו הכי מברך, כל שכן לפניה כשהוא תאב לו. ובדברי תורה הוא להיפך, דכל מה שלומד יותר יתאוה יותר ותאב לו, אם כן איכא קל וחומר איפכא, מדמברך לפניה כשהוא שבע ואינו רעב ללחמה של תורה ולא תאב לו, כל שכן לאחריה, שאחר שלמד הוא רעב ותאב לו. ושפיר ילפינן מהתורה סברא זו דכשהוא שבע כו', ממה דחזינן במזון כתיב לאחריה ובתורה לפניה, על כרחך דסמכה התורה דנילוף בקל וחומר זה, ע"כ דבריו ז"ל:
ועל פי האמור נבא אל המכוון לענין שלפנינו. דברבות הימים אחרי מלוך המלך נודע בירור כוונת העם הממליכים אותו, אס לתכלית האמיתי או אך להנאתם וטובתם לכבודם, דהעם המכוונים לתכלית האמיתי כאמור למעלה, מדי יום יום יראו כי ישמרם המלך מכל צר ואורב להם ולוחם מלחמותיהם ושוקד לטובתם ויעצור בהעם לבלתי יטו אשורם מני אורחות היושר, ועל כן ברבות הימים יוסיפו יום יום אהבה על אהבתו ותשוקה על תשוקה, ובכל יום ויום הם ממליכים אותו עליהם ומקבלים עול מלכותו ומוראו כאלו היום נתמנה, כי בכל עוד אשר יאריך ימים על ממלכתו רואים כי יותר נחוץ התמנות המלך עליהם לתכלית האמיתי. אך אמנם המכוונים רק לטובתם ולכבודם ותפארתם אין זה אלא תאוה וחמדה בלתי תכלית המועיל, ועל כן אחרי המלכו עליהם וכבר השיגו תאותם, וכי נשבעו והורגלו בו שוב ימאסו בו והוא בעיניהם אך למותר, וישנו את טעמם לפני המלך, וגדולה השנאה מן האהבה אשר אהבו אותו מימי קדם, כמו שהוא בכל תאוות וחמודי עולם הזה כאמור למעלה. ולא מיבעיא אותם שאין המלך ממנה מהם לשרים ונציבים, ותוחלתם נכזבה, ודאי כי ימאסו בו, אלא אף גם למי שהוא ממנה מהם שרים ונציבים והוא לכבוד ותפארת, הרי אחרי שישביעו גם יתענגו באותו כבוד שוב ימאסו בו, וכאשר עינינו רואות שכל מי אשר יבקש שררה או ממשלה, אם אין כוונתו לאיזה תכלית האמיתי להועיל על ידי זה לזולתו, אחרי אשר לבש בגדי אותו כבוד שוב יפשטם מעליו כי יבזה בעיניו ימאס בו. ואם כן כיון שכל התמנות ואהבת המלך היה תלוי באותו דבר, ממילא בביטול הסבה יבוטל המסובב: ועל פי זה נבין מה שמצינו בפרשת וישלח (בראשית לו, לא) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל, ויש להבין הלא הם לא נצטוו על זה כלל, ומדוע באמת המליכו עליהם חי"ת מלכים לפני בני ישראל. שנית, דעינינו רואות בספר מלכים, זולת דוד ושלמה אשר נמשכו מלכותם, וגם דוד הלא נודע מה היה בעת נטו אחרי אבשלום, ומשלמה אין ראיה כי בו נאמר (דברי הימים א כט, כג) וישב שלמה על כסא ה' ואמרו חז"ל (מגילה יא ע"ב) שמלך על העליונים ותחתונים, אמנם המלכים אשר אחריהם לא מלכו כי אם שנים מועטים ואחר כך המליכו אחר תחתיו, ובמלכי אומות העולם לא מצינו כן, וצריך התבוננות למה זה נשתנו מכל אומה ולשון:
אבל הענין בשנזכיר חסרוננו, והוא מה שאמרו חז"ל (ביצה כה ע"ב) מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין שבאומות, ומקרא מפורש בתורתינו פרשת תשא (שמות לד, ט) כי עם קשה עורף הוא, והחוש יעיד כי טבע עמנו לבל יטו שכמם לסבול עול שררות וממשלה עליהם, והרי מצינו בשבטי ישורון כשסיפר להם יוסף את חלומו (פרשת וישב (בראשית לז, ז"ח)ן והנה תסבינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי ויאמרו לו אחיו המלוך תמלך עלינו וגו'. ומי לנו גדול ממשה בכל נפלאותיו אשר עשה לעיני כל ישראל, ואף על פי כן קמו עדת קרח באמרם (במדבר טז, ג) רב לכם וגו' ומדוע תתנשאו וגו', ונאמר עוד (שם, יג) כי תשתרר עלינו גם השתרר. לא כן טבע אומות העולם, שאינם עזים, והם נכנעים לקבל עול מורא מלכות עליהם, על כן הם המליכו מלך עליהם תחלה כמה דורות ומאליהם בלי צווי כלל. אבל עמנו בני ישראל, לבעבור טבען שממאנים לקבל עול ממשלת איש מאת זולתם, לכן לא המליכו עליהם עד שנצטוו ובאו לארץ, ואחר כך עברו שנים מרובים מימות יהושע עד ימי שמואל, וגם זה לא ברצון כולם, כמבואר ברש"י שמואל (.א) סימן י"א (יד) על הפסוק לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה, עי"ש. וגם בהמליכם לא היה מעומק הלב לקבל עול מלכות עליהם, על כן לא נמשכה מלכותם, וכמו שביארנו:
והנה, המאמר ככל הגוים יש לפרש בתרי אנפי, הא', שלא תאמר הלא ישראל הם עזין וטבען לבלי לקבל עול מלכות עליהם, על כן אמר ככל הגוים, ר"ל שנהיה נכנעים לקבל עול מלכות עלינו כשאר האומות. השני, שאינם רוצים לקבל עול, אלא לכבוד ולתפארת, וזה מאמרם ככל הגוים, ר"ל בשלמא אם לא היה ליתר האומות מלך עליהם גם אנחנו לא המלכנו עלינו, כי אין רצונם לישא עול עליהם, אך מפני שיש לכל הגוים מלך, למה נגרע, הלא הדבר לנו לחרפה ולקלון מטעמים האמורים למעלה, על כן כמו שיש להם מלך כן אנחנו נמליך מלך לטובותינו להיות לנו לשם ולתפארת: אך לעמוד על בירור הדבר המכוון באומרו ככל הגוים, הוא בשנדקדק דבקרא כתיב ואמרת אשימה "עלי" מלך [וגו'] שום תשים "עליך" מלך, ובשמואל נאמר שימה "לנו" מלך [וגו'] וירע בעיני שמואל כאשר אמרו תנה "לנו" מלך, אחר כך כתיב (שם ח, ט) והגדת להם משפט המלך אשר ימלוך עליהם, אחר כך כתיב (שם, יט) לא כי אם מלך יהיה "עלינו", אחר כך כתיב (שם יב, א) ואמליך "עליכם" מלך, ושם נאמר (שם, יז) וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם וגו' "לכם" מלך, הרי שינו את לשונם בתחלה ממאמר "עלינו" למאמר "לנו", אחר כך שינו למאמר "עלינו", והלא דבר הוא. אבל הענין, כי באומרם עלי או עלינו הכוונה שרצונם לקבל עליהם עול מוראה של מלכות, ומזה יובן שמה שאמרו ככל הגוים היינו כמו שהם נושאים עול מלכות כמו כן נשא גם אנחנו עלינו. אבל באמרם לנו הכוונה להנאתנו ולטובתנו (ועל דרך שפירש רש"י (בראשית יב, א) לך לך, להנאתך ולטובתך), והיינו להיות לנו לכבוד ולתפארת כמבואר לעיל, אבל לא לישא עול מוראו עלינו להשתרר עלינו, כי אם לעשות ככל הישר בעינינו כמקדם, ומזה יובן אומרם ככל הגוים היינו מפני שיש להם מלך כמו כן יהיה "לנו" למען היות לנו לכבוד ולתפארת, שלא יגרע ערכינו מהם, וכמו שנתבאר:
ובזה יבואר הכל על נכון. כי בקרא כתיב ואמרת אשימה "עלי" מלך, "עלי" דייקא, היינו לישא עול מוראו עלי, ככל הגוים הנושאים עליהם עול מלכות. שום תשים עליך מלך, כפל הלשון ובלשון הוה, כי אם כה תאמר שתרצה לישא עולו עליך, אז לא פעם אחת תמליכוהו, כי מדי יום יום תמליכהו עליך מחדש, כיון שכוונתך לתכלית האמיתי וכמו שנתבאר לעיל. אבל גבי שמואל באומרם שימה "לנו" מלך, להנאתנו ולטובתנו, ולא לתכלית המועיל לישא עולו, ומה שאמרו ככל הגוים היינו לכבוד ולתפארת, לזה וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו "לנו" דייקא, ולא אמרו "עלינו", ונראה בעליל שמכוונים רק לתפארת, ובזמן מועט ימאסו והיה כלא היה, אם כן הוא אך למותר. אך היה עולה על דעתו אולי אינם יודעים מעול מלכות כלל, וכאשר אמר לו השי"ת והגדת להם משפט המלך אשר ימלוך "עליהם" דייקא, והגד להם את בניכם וגו' ואת בנותיכם יקח וגו', אז ויאמרו לא כאשר אמרנו בתחלה "לנו", כי אם מלך יהיה "עלינו" דייקא, לישא עול מלכותו עלינו. ושלא תאמר הלא טבע עמנו הוא היפך זה כמו שנתבאר לעיל, אנחנו מבטיחים לך והיינו גם אנחנו ככל הגוים וגו', ר"ל כמו שהם נושאים עול מלכות עליהם כמו כן נהיה גם אנחנו נכנעים תחת המלך לשמוע בקולו. אז ראה שמואל ששואלים כהוגן, על כן וידברם באזני ה', ועל כן אמר שמואל ואמליך "עליכם" מלך. ואחר כך הוכיחם כי תחלה אמרו שלא כהוגן, וזה ראו כי רעתכם רבה כו' לשאול "לכם" מלך, לכם דייקא, אבל כשאמרו "עלינו" הטיבו אשר דברו, וכמו שביארנו. ובזה מתורץ הכל על נכון באר היטב:
ועל פי האמור יש לנעוץ סוף התורה לתחלתה. כי ידוע שמשה היה מלך על ישראל, וכמו שנאמר (להלן לג, ה) ויהי בישורון מלך ואמרו ז"ל (ש"ר ב, ו) זה משה, והנה בודאי בראשית ממלכתו היה יקר ונכבד ואהוב בעיניהם, ושלא נסבור כי אחרי כן ח"ו נגרע מחשיבתו בעיניהם, הס וחס וחלילה מלהזכיר, כי הלא משה רבינו ע"ה ידוע ומבואר בתורה גודל נפלאותיו אשר עשה משה לעיני ישראל חדשים לבקרים מדי יום יום, על כן היה בעיניהם כאשר בתחלה. וזהו שנאמר (שם לד, יב) [ו]לכל היד החזקה וגו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל, בראשית, כלומר מחמת גודל הנפלאות והיד החזקה אשר עשה לעיניהם יום יום, על כן קם בעיניהם באהבתו ובחשיבתו כאשר בתחלה ובראשית, והבן:
עוד יש ליישב שאלת הקדמונים מדוע כעס שמואל על מה שבקשו מלך, כי עוד יש לדקדק, דכאן כתיב כי תבא וגו' ואמרת אשימה עלי מלך וגו' שום תשים, כל זה בלשון יחיד, ושם נאמר (שמואל א ה, ד ה) ויתקבצו כל זקני ישראל "ויבאו" וגו' "ויאמרו" וגו' שימה "לנו" מלך, לשון רבים:
אבל ביאור הדבר בשנבין מאמר שלמה המלך ע"ה מלכים (יא) ג' (ז-ט) ועתה ה' אלקי אתה המלכת את עבדך וגו' ועבדך בתוך עמך וגו' עם רב (בכמות) אשר לא ימנה ולא יספר מרוב באיכות, כי כל אחד שקול כנגד רבים, ומהאי טעמא בעושים רצונו יתברך אין להם מספר (יומא כב ע"ב), על כן אבקש ונתת לעבדך לב שומע לשפוט וגו' כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה, כלומר הגדולים ורמים ממני, על דרך שפירש רש"י פרשת דברים (א, י) על הפסוק ה' אלקיכם הרבה אתכם, הרים אתכם על דייניכם. או יאמר על פי דכתיב (איוב טו, לד) עדת חנף גלמוד, ופירשו המפורשים כי הן בעסקי עולם הזה הן בעסקי עולם הבא כגון במצוה הנעשה ברבים, הדבר המוסכם בעצת רבים הוא מקובל ונעשה ונגמר יותר מהמוסכם מאיש פרטי, אבל זה אינו רק באם הנאספים החוקרים על הדבר לעשותו אין כוונתם אל הזולת, רק כולם בלב אחד ובעצה אחת לתכלית הדבר המבוקש, מה שאין כן באם המה בהסכמתם כל אחד ואחד יכוון כוונה המיוחדת לפי ענינו וטובתו ותועלת עצמותו, הרי זה כאלו הם מפוזר ומפורד. וזהו שאמר עדת חנף גלמוד, אפילו עדה גדולה הרי זה כאיש פרטי וגלמוד, ע"כ דבריהם (הובא בדברינו ריש פרשת וישב (ד"ה נראה)ן. וזהו שנאמר (להלן לג, ה) ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם לעלות בהסכמה להמליכו, אבל בתנאי יחד שבטי ישראל, בלב אחד כאיש אחד. אבל אם הם רבתי עם (איכה א, א) בדיעות שונות (איכ"ר א, ד), לא יבוצע הדבר. וזהו שאמר אתה דייקא המלכת את עבדך, ולא מידם היתה זאת, כי הלא ועבדך בתוך עמך וגו', עם רב, לא בגדר אחדות, אשר לא ימנה ולא יספר מרוב רצוניות ודיעות שונות לא ראי זה כראי זה, על כן אבקש ונתת לעבדך וגו' כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה, להלוך נגד רוחו ורצונו של כל אחד ואחד, והבן: וזה שאמר כי תבא אל הארץ וגו' ואמרת אשימה, לשון יחיד בלב אחד (כפירוש רש"י על (שמות יט, ב) ויחן שם ישראל), אז שום תשים עליך מלך, כפל, שיהיה השימה שימה ממש, קשר של קיימא. אבל שם נאמר ויתקבצו וגו' ויבאו וגו' ויאמרו וגו' שימה "לנו" מלך, לשון רבים, בבחינת עדת חנף, כי כל אחד פנה לדרכו ורצונו, על כן וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה "לנו" מלך לשון רבים, על כן ויאמר ה' וגו' שמע בקול העם לכל אשר "יאמרו" דייקא כי אותי מאסו ממלך עליהם, כי הוא יתברך יחיד ומיוחד, ושונא הפיזור והפירוד. וזהו שנאמר ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' החוקר לב לשאול לכם דייקא מלך:
וזהו שנאמר למעלה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר יי' אלקיך נותן "לך" וגו', בזכותך, שאתה בלב אחד כאיש אחד. צדק צדק תרדוף, פירש רש"י הלך אחר בית דין יפה, כלומר שזה יהיה כוונתך, ולא אל הזולת, למען תחיה, היפך מה שאמרו (אבות פ"ד מכ"א) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מהעולם. וירשת את הארץ, כפירוש רש"י, כי בשביל שנאת חנם גלינו מארצנו (יומא ט ע"ב), והתיקון לזה השלום והאחדות, כמו שנאמר (ישעיה נב, ז) משמיע שלום (וגו') מבשר טוב וגו' אומר לציון מלך אלקיך דייקא, והבן:
רק לא ירבה לו סוסים וגו' לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד [יז, טז]. יתבאר על פי מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים פו, ד) שמח נפש עבדך, ופירשו המפורשים כי האדם צריך שיהיה מסתפק במועט בענין עולם הזה ושמח בחלקו, אבל בעניני עולם הבא בתורה ומצות צריך לבקש תמיד יותר ויותר מלימודו והרגל שלו, למען לעלות מעלה מעלה יותר יום יום, לקנא קנאת סופרים במי שגדול ממנו בחכמה ובמעשים טובים. והוא שני הפכים, הסתפקות והתנשאות. וזהו שאמר שמח נפש עבדך להיות שמח בחלקו ומסתפק, ואשר אני מבקש ממך, על זה אמר כי אליך ה' לעבודתך נפשי אשא בהתנשאות, ולהיות שהם שני הפכים אני מבקש עזר וסעד, ע"כ דבריהם. והיינו דכתיב (שם קד, לג) אזמרה לאלקי בעודי, בבחינת עוד שלי תמיד יותר ויותר:
וזהו שאמר פה לא ירבה לו סוסים וגו' לא תוסיפון לשוב בדרך הזה בחינת עוד, להרבות סוס, כי אם ליקח בחינת עוד להרבות עבודתו יתברך יותר ויותר, כמאמר אזמרה לאלקי בעודי, והבן:
וכתב לו וגו' התורה הזאת וגו' והיתה עמו וקרא בו [יז, יח'יט]. יש לדקדק, "בה" היה לו לומר, כדאמר הזאת, והיתה. אבל נראה לי על פי דאיתא בשבת פרק האורג דף ק"ה ע"ב ופרק ואלו מגלחין (מועד קטן כה.) העומד כו' חייב לקרוע הא למה זה דומה לרואה ספר תורה שנשרף, ופירש רש"י (שבת שם ד"ה לס"ת שנשרף) שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות. ויש להסביר יותר על פי דכתיב (משלי ג, ג) כתבם על לוח לבך, נמצא התורה חקוקה על לב האדם. או על פי מה שכתב רמב"ן פרשת תולדות על הפסוק (בראשית כה, כח) כי ציד בפיו, כי העוסק בדבר תדירי יכונה הוא עצמו בזה, כמו (תהלים קט, ד) ואני תפלה, עיי"ש. נמצא הדבוק בתורה תמיד, יכונה בשם ספר תורה. וזהו שאמר והיתה עמו עד בואו למדריגה וקרא בו בעצמו בלבו מה שכתוב בתורה, והבן:
וקרא בו כל ימי חייו [יז, יט]. עיין פירוש נאה לזה בהקדמת חתם סופר (לשו"ת יו"ד, סוף פתוחי חותם ד"ה ע"כ). ולי נראה על דרך מה שאמרו במגילה (ד.) חייב אדם לקרות המגילה בלילה ולשנותה ביום, ומפרש בגמרא כגון דאמרי אינשי אעבר פרשתא דא ואתנייה, הרי פעם ראשונה נקרא קריאה ופעם שני שונה אותה וכופלה. וזהו שאמר וקרא בו דייקא בחינת קריאה כמו פעם ראשונה כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה', וזו דבר שאין לו סוף, כי בכל פעם צריך להיות בחינה חדשה, וכמו שאמרו בכל יום יהיו בעיניך כחדשים (רש"י דברים כו, טז):
או יאמר וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלקיו לשמור וגו' לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל [יז, יט'כ]. יש לפרש על פי מה שכתב בספר מאור עינים בליקוטים (עמ' רעא ד"ה צריך) לפרש הא דאיתא בפסחים (נ ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, הענין, כי התורה הוא אין סוף, ונמצא בחינת לשמה הוא גם כן אין סוף, כי כל מה שמוסיף והולך ממדרגה למדרגה נתרבו המוחין ומשיג יותר אמיתית פנימיות התורה הנקרא לשמה, ונקרא בחינה שתחתיו שלמד מקודם שלא לשמה, וכן לעולם. וזהו שאמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, דאיך אמר לעולם הא אחר זה בא לשמה אם כן אינו לעולם, אלא לומר שלא יעמוד במדרגה אחת, רק שילך ממדרגה למדרגה באופן שידמה לו בחינה הקודמת שהיה שלא לשמה, עכ"ל:
והנה, קריאה זה מקרא, ולימוד זה משנה וגמרא. וקיימא לן דעל מקרא מותר ליקח שכר, ועל משנה וגמרא אסור ליטול שכר, כמבואר בגמרא נדרים דף ל"ז (ע"א) וביורה דעה סימן רכ"א (ס"ב) וסימן רמ"ה (ס"ו). וזהו שאמר וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה, הכוונה, שכל ימי חייו ידמה לו שהוא "קורא" בתורה בחינת קריאה בשביל קבלת שכר, דהיינו שלא לשמה, למען (מהיום והלאה) ילמד בחינת לימוד משנה וגמרא ליראה את יי' אלקיו, כלומר בחינת לשמה כדי שיביאנו לידי יראה, וכמו שאמרנו שכל ימי חייו ידמה בעיניו שעודנו לומד שלא לשמה, בחינת קריאה, למען יבא ויגיע ללימוד לשמה:
או יאמר וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה וגו' [יז, יט'כ], בהמשך הפסוקים שאחריו. כי הנה כתיב (לעיל ו, ה) ואהבת את יי' אלקיך, ואמרו חז"ל (ספרי ואתתנן לב) אהבהו על הבריות, כי זה דרך אוהב את המלך להתאמץ בכל עוז להכניס בני אדם תחת עול מלכותו ללמדם לירא מפניו ולשמור ולעשות רצונו. וזה מדתו של אברהם אבינו שנקרא (ישעיה מא, ח) אברהם אוהבי, שהכניס רבים תחת כנפי השכינה, וכדכתיב (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' למען הביא ה' על אברהם וגו'. ולכאורה נראה שזה עבודה פחותה על מנת לקבל פרס:
אבל הענין מבואר בספרים הק' כי אברהם בעצמותו עבד מאהבה ויראת רוממותו יתעלה, ולפי מדרגתו היה גבוה מכל עם מרוב דבקותו בה' אלקיו, ולא היה באפשרי לו לקרב הרחוקים ופחותי ערך אל עבודתו יתברך בלתי על ידי שהשפיל עצמו ממדרגתו למדרגה פחותה לפי ערכו שהיה מעורר לבבם לעבודת ה' מכח אהבת שכר ויראת עונ.ש, אחר זה העלה אותם מעלה מעלה ללמדם אהבה ויראת רוממותו יתעלה, וכמו שכתב הרמב"ם סוף הלכות תשובה פרק י' הלכה ה' אמרו חכמים (פסחים נ ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך וכו', לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים ועמי הארץ אין מלמדין אותם אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתם וישיגוהו וידעוהו ויעבדו מאהבה, עכ"ל. וזהו שאמר הכתוב כי ידעתיו למען (משפיל עצמו מבחינתו הרמה) אשר יצוה את בניו וגו' ושמרו דרך ה' וגו' [למען הביא וגו'], דהיינו בשביל קבלת פרס, והפכו יראת העונש. וזה עצמו מה שאמרו ז"ל לעולם, כלומר בשביל העולם, לקרבן לעבודתו יתברך שמו, יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, לחנכן בזה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ר"ל שמתוך שמלמדין בשביל שכר ועונש הנקרא שלא לשמה, בזה עצמו הוא בא לשמה שכוונתו בזה לשם ה' (ולא מלבי אני אומר פירוש זה, אלא שכך הביא המאור עינים שם (ישמח לב, מס' פסחים סד"ה אמר ר"י) פירוש מאמרם ז"ל בשם רבו ז"ל, אך בשינוי קצת, עיי"ש): וזהו שאמר הכתוב כאן והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, ר"ל שעם היותו בעצמותו לומד לשמה, עם כל זה כל ימי חייו יהא גם בבחינת קורא מקרא בשביל לקבל שכר, וכנזכר לעיל, למען ילמד, קרי ביה ילמד, ר"ל לזולתו, ליראה את ה', וכמו שדרשו רבותינו בחגיגה (ג.) למען ישמעו ולמען ילמדו (להלן לא, יב) קרי ביה ילמדו. ועל זה אמר לבלתי רום לבבו מאחיו, שלא יהא לבבו העובד מאהבה רום מאחיו ולא יוכל לקרבם, ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, כלומר שלא יסור מן המצוה בחינת שכר ועונש המכונה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו וגו', שעל ידי שמלמד לבניו אחריו ולאחרים יאריך ימים, וכמו שפירש החתם סופר (שו"ת) בפתיחה לחלק יורה דעה (ד"ה וזה נראה עה"פ להלן כח, ט-יא) יקימך ה' לו לעם קדוש וגו' וראו וגו', ואם כן כבר חתמו ימיך כי קנית שלמות נפשך הראוי, וימי הזקנה לכאורה אך למותר, ועם כל זה והותירך ה' לטובה בפרי בטנך ר"ל שיותירך לטובה בעולם הזה בשביל פרי בטנך ללמדם דרך ה':
למען ילמד ליראה וגו' לבלתי רום לבבו מאחיו [יז. יט'כ]. דיש להבין וכי למי שאינו מלך מותר לו לרום לבבו. ועוד, מאחיו למה לי:
והנראה לי על פי מאמרם (אבות פ"ב מ"ד) אל תפרוש מהציבור ואל תאמן בעצמך. נראה לי לפרש על דרך אומרם (נדה ל ע"ב) שמשביעין את האדם אפילו כל העולם אומרים עליך שצדיק אתה היה בעיניך כרשע, וכבר פירשו מאמרם אוי לו לאדם שהעולם מטעין בו, לא אמרו טועין בו, כי מה לו לעשות, אך למי אוי, למי שהעולם מטעין בו, היינו מכניסין טעות בלבו שיסבור שהוא כמו שמחזיקין אותו. וזהו שאמרו אל תפרוש, שלא תהיה בעיני עצמך פרוש מדרכי עולם, מן הציבור, מכח שהציבור מחזיקין אותך בכך, ואל תאמין בעצמך כו', אם שהם מאמינים בך:
וזהו שאמר כאן למען ילמד ליראה וגו' לבלתי רום לבבו מאחיו, היינו שלא יתגאה בלבו מכח מה שאחיו מנשאים אותו למלוך עליהם, כי אם הוא ידע האמת בלבו בחינתו ומדרגתו, על דרך שאמר משה (שמות טז, ז) ונחנו מה, והבן:
ואפשר זהו שנאמר בפרשת לך (בראשית יד, יז) ויצא וגו' אחרי שובו מהכות וגו' ואת המלכים וגו' אל עמק שוה הוא עמק המלך, ואמרו חז"ל (במ"ר טו, יד) שהשוו כל האומות והמליכו את אברהם עליהם. ולדרכנו יאמר, ויצא וגו', כי גם אחרי שובו מהכות וגו', אל עמק שוה, היה אברהם בבחינת ההשתוות כמאז כן עתה, עפר ואפר, הוא עמק המלך, שלכן המליכהו בעמק, לומר שאם שהוא מלך עודנו בעמק וענוה כאשר מקדם, והבן:
למען ילמד ליראה וגו' [יז, יט'כ]. והסבה לזה לבלתי רום לבבו מאחיו. כדכתיב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', ואמרו חז"ל (ירושלמי שבת פ"א ה"ג) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב כו'. ולבלתי סור מן המצוה בעשותה בחינת ימין ושמאל. אהבה ימין, יראה שמאל (תקוני זוהר, תקון י, כה ע"ב), כי אם שיעשנה בדחילו ורחימו. למען יאריך ימים. בי כתיב (שם י, כז) יראת ה' תוסיף ימים (וכל שכן אהבה). ביאור הענין, כי צריך לעבוד את ה' בכל עת ובכל רגע לבלי לעזוב רגע קטנה מבלי מצות ומעשים טובים, וכמו ששמעתי לפרש ברגע קטן עזבתיך (ישעיה נד, ז), ר"ל כי כל רגע ורגע צריך להחשב בעיני האדם לדעת מה מעשהו ועבודתו באותו רגע, כי כבר אמרו (עבודה זרה י ע"ב) יש קונה עולמו בשעה אחת, וכמו כן בהרגע אחת קטנה אם מהרהר בתשובה ובעבודתו יתברך, וזהו שאמר ברגע קטן, בשביל שהרגע היה קטן אצלך, עזבתיך, ע"כ דבריהם. וזהו שאמר יראת ה' תוסיף ימים, כי הרגע והשעה חשוב גדול אצלו לעבוד בה את ה' בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, ושנות רשעים תקצרנה, כי המה מבלים ימיהם בהבל וריק, לכן תקצרנה כמובן:
וזהו שאמר למען ילמד ליראה וגו' למען יאריך ימים, שיאריך את הימים לעבוד אותו יתברך בכל רגע ובכל נשימה ונשימה, כדכתיב (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל וגו', ואמרו ז"ל (ב"ר יד, ט) על כל נשימה ונשימה תהלל. על ממלכתו, בשביל ממלכתו, כי מי שהוא במעלה יותר מחבירו צריך שיעבוד את השי"ת ביותר ויותר מרעהו, וכמו שכתב החובת הלבבות (שער עבודת האלקים פ"ו). הוא ובניו בקרב ישראל, לכלול את עצמו עם כל ישראל, וכמו שאנו אומרים בכל מצוה בשם כל ישראל, והבן: לעמד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים [יח, ה]. יובן על פי מה שכתבו הספרים מי שעבודתו מכח שכר ועונש הרי איננה רצונית כי אם הכרחית, ולכך אינו מזכה לבניו אחריו. אבל העובד מיראת רוממותו יתברך ומאהבה לעשות נחת רוח לשמו יתברך, אם כן עבודתו רצונית, ומוריש כח זה לדורותיו אחריו, וזהו שנאמר (לעיל ה, כו) מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי דייקא למען ייטב להם ולבניהם לעולם, הובא למעלה פרשת ראה (ד"ה עוד [הא']). וזהו שאמר לעמוד לשרת בשם הוי"ה דייקא, אז הוא ובניו כל הימים, והבן:
או יאמר לעמד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים [יח, ה]. כי ידוע כי שם הוי"ה יש לו י"ב צירופים (הקדמת תקוני זוהר, ט ע"ב) נגד י"ב חדשי השנה, וכל חדש מתנהג על פי צירוף אחד אם לחסד אם לדין, וכל חדש וכמו כן כל שעה יש לו צירוף אחר, וצריך לעבוד את ה' בבחינת הצירוף של אותו זמן. ובזה פירש בספר בני יששכר (ניסן מאמר א אות ג) ואתחנן אל ה' בעת ההוא (לעיל ג, כג), הכוונה לאותו הוי"ה שהיה מאיר בעת ההוא, ע"כ דבריו. וזהו שאמר לעמד לשרת בשם הוי"ה וגו' כל הימים, כפי הצירוף של כל הימים, והבן זה:
וכי יבא הלוי וגו' ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלוים העומדים שם לפני ה' [יח, ו ז]. אפשר לרמז בהקדם מה שפירשתי ייראו מה' כל הארץ וגו' כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד (תהלים לג, ח ט), על פי מה שפירש הבינה לעתים כי עמך הסליחה למען תורא (שם קל, ד), דלולי הסליחה לא שייך יראה, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. והנה מוזלה"ה פירש מאמרם (ברכות לד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, על פי מה שאמרו בגמרא (עי' חגיגה ה ע"ב) בבתי בראי שם הוד והדר עוז וחדוה (דברי הימים"א טז, כז), אבל בבתי גואי המשל ופחד עמו (איוב כה, ב), וכתב היערות דבש חלק ב' דרוש א' דהתורה בחינת בתי גואי, ושם שרפים עומדים ממעל לו (ישעיה ו, ב), ולכך קודם ימי רבן גמליאל הוצרכו לעמוד וללמוד ברתת וזיעה (מגילה כא.). וזהו שאמרו בגמרא (ברכות כב.) כתיב (לעיל ד, ט) והודעתם לבניך, וכתיב (שם, י) יום אשר "עמדת" דייקא בבחינת עמידה לפני ה' אלקיך דייקא, מה להלן באימה כו', ששם בחינת בתי גואי. וזהו שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדים דייקא, כי מה לו לשמחה והוא באימה ופחד ואין לו מקום בבתי בראי, על כן הקב"ה חותר חתירה להכניסו בבתי גואי ששם בחינת עמידה, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, כי הם עובדים את ה' בשמחה, בחינת בתי בראי, ולא עביד קודשא בריך הוא ניסא למגנא להכניסם בבתי גואי, ע"כ דברי מוזלה"ה (ישמח משה) בפרשת יתרו (ד"ה הדרך הרביעי): והנה, ידוע מאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, יט) (כי) גר אנכי בארץ, וכמו שפירשו (ויקרא כה, כג) כי גרים (אתם בעולם הזה) ותושבים אתם עמדי דייקא בעולם העליון, ושמעתי מפי דודי הגאון הק' מה"ר אריה ליבוש זצוק"ל אבד"ק ווישניצא שזהו שאמרו (עירובין ט.) יציבא בארעא, מי שנדמה לו שהוא תושב בעולם הזה, גיורא בשמי שמיא, הוא גר בעולם העליון, ע"כ דבריו:
עוד נקדים מאמרם (מדרש ילמדנו אות א,) בראשית ברא אלקים (בראשית א, א), בתחלה עלה במחשבה לברא במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים בדין עמד ושיתף מדת הרחמים למדת הדין, שנאמר (שם ב, ד) ביום עשות ה' אלקי"ם וגו'. והיינו כפי ראשית המחשבה, לגודל דקותה היתה הנהגתה על פי מדת הדין, על כן בדבר ה' שמים נעשו (תהלים לג, ו) בבחינת דיבור ואמירה רכה בחינת רחמים. וזה שאמרו ברוך "שאמר" והיה העולם, פירוש שהיה העולם בבחינת אמירה, כי ברוך מרחם על הבריות שעל ידי זה ההנהגה במדת הרחמים למען יתקיים העולם. וביאור הדבר, כי מבלעדי קבלת תשובה אין קיום לעולם, כי אי אפשר לו לאדם שלא יחטא, וכפי שורת הדין ח"ו אחת דתו להמית, אך כי הקב"ה ברחמיו חותר חתירה ומקבל בתשובה ועל ידי זה יש קיום לעולם. וזהו שנאמר (תהלים לג, ה-ט) אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ (כי) בדבר ה' דייקא שמים נעשו וגו', על כן ייראו מה' כל הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל, אותן שהן תושבים בעולם הזה. ושמא תאמר איך שייך יראה הא אי אפשר שלא יחטא, על זה השיב כי הוא "אמר" ויהי העולם, שנעשה באמירה, על כן הוא צוה ויעמוד, כלומר השב מחטאו, בבתי גואי, ושם מקבלם בתשובה, ואם כן אפשר לתקן, ושייך יראה:
וזהו שאמר וכי יבא הלוי הרוצה להתחבר ולדבק להמקום ב"ה, מאחד שעריך וגו', הוא העולם הזה שהוא שער לעולם הבא (על דרך (אבות פ"ד מט"ז) התקן עצמך בפרוזדור כו'), אשר הוא גר שם, ולא תושב, ובא בכל אות נפשו במסירת נפשו אל המקום אשר יבחר ה', ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלוים הבעלי תשובה הדבוקים בה', העומדים שם בבתי גואי בחינת עמידה לפני ה', והבן:
או יאמר וכי יבא הלוי [יח, ו"ז]. על דרך רמז הוא הדבוק בה' (גם) מאחד שעריך. מהמיוחד שבשעריך, היינו שער ברית קודש (וכדכתיב למעלה (טז. יח) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ופירש השל"ה (פר' שופטים, ריש פרק דרך חיים תוכחת מוסר) דהיינו בשבעה שערים שבראש, שני עינים שתי אזנים שתי נקבי האף והפה, מלבד שער הברית, שכל זה צריך שמירה, עיי"ש). מכל ישראל. ששמירת ברית הקודש הוא כללות של איש ישראל כנודע (זוהר יתרו צב.). אשר הוא (הקב"ה כביכול) נר "שם". ששורה הוי"ה מלגו ושם שד"י מלבר (תקוני זוהר, תקון כב, כו.), ושניהם עולים ש"ם (שער הכוונות, ענין כונת קריאת שמע דרוש ה עמ' קלז) (ועל זה רמז (שמות טו, כה) "שם" שם לו חק ומשפט, מילה פריעה (זוהר בשלח ס ע"ב), שעל ידי מילה ופריעה שם לו שני שמות הללו העולים ש"ם. וזהו שאמר הכתוב (להלן כו, ה) ויהי "שם" לגוי גדול, ואמרו חז"ל (ספרי תבוא שא) שהיו ישראל מצוינים "שם" דייקא). ובא בכל אות נפשו. בכל תאות נפשו. אל המקום (המדרגה) אשר יבחר ה'. שלא יעשה שום דבר כי אם מה שבו בחר ה'. ושרת ב"שם" יי' אלקיו ככל אחיו הלוים. הדבקים בה'. העומדים שם לפני ח'. על דרך שפירש רש"י פרשת לך על הפסוק (בראשית יז, יז) ויפול אברהם על פניו, ממורא השכינה, שכל זמן שלא מל לא היה בו כח לעמוד, עכ"ל. אבל אחר המילה נאמר (שם יט, כז) וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר "עמד" שם את פני ה'. וזהו שאמר כאן העומדים שם בהיותם לפני ה'. ועיין מה שכתבתי בזה ריש פרשת אתם נצבים (ד"ה והנה [הא'], ואילך):
על פי שני עדים וגו' יקום דבר [יט, טו]. מכאן חדשו התוספות דעד הצריך שבועה אין ממש בעדותו, והוא בפרק ב' דקדושין דף מ"ג (ע"ב) בסוגיא דשליח נעשה עד, דקאמרה הגמרא והשתא דתקון רבנן שבועת היסת כו', והקשו התוספות (ד"ה והשתא) ואם תאמר ולמה לא יהיו נאמנים לאחר שנשבעו כו', ואומר ר"י משום דרחמנא אמר על פי שני עדים [וגו'] יקום דבר, משמע הנאמנים בדיבור בלבד, אבל עדים הטעונים לישבע אין ממש בעדותם. ולכאורה מכח קושיא זו אין זה מוכרח, דבלאו הכי יש לתרץ על פי מה שכתב בספר המקנה (ד"ה בתוס' ד"ה לעולם) בשם אחיו הגאון זצ"ל לתרץ קושית היש מקשין על הר"י לקמן (בתוס' שם), דעד כאן לא קאי הר"י דבשני עדים לא אמרינן מגו דאין אדם יודע מה שבלב חבירו אלא התם, דמה יועיל האחד לבדו באומרו שהיה אנוס מחמת נפשות, דעד אחד לאו כלום הוא, אבל הכא שאנו אומרים שמוכרח להעיד לפטור מממון, לזה שפיר יש לומר מגו דאהדרינהו, ואף אם חברו לא יאמר כן אין חבירו יכול לחייבו לא ממון ולא שבועה, כדין השותף שאינו נאמן בעדותו על שותפו, ע"כ דבריו:
והנה, בחושן משפט סימן ל"ד סעיף כ"ז דעת המחבר דהנשבע להכחיש העד, העד ואותו שנשבע לו מצטרפין עליו לפוסלו, והוא הדין אם נשבע לשנים, הם מעידים לפוסלו. וכן כתבו תוספות בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא לד. ד"ה הוי), עיין שם ובש"ך (סק"ל). אס כן לפי זה נראה דלאחר שתקנו שבועת היסת תו לא שייך מגו דאהדרינהו, דבשנים לא אמרינן מגו, מה אמרת דהאחד יכול לומר אהדרינהו וחבירו אינו יכול לחייבו כלום כדין השותף, הא תינח קודם שתיקנו היסת, אבל אחר שתיקנו היסת וכל אחד מחויב לישבע כשיאמר אהדרינהו, שוב ירא שמא חבירו יודה על האמת ולא יאמר כן, וכשהוא ישבע דאהדרינהו ללוה יצטרף חבירו עם הלוה ויפסלנו לעדות ולשבועה, ואין לך נוגע גדול מזה. לכך אינם נאמנים, דדמי למאי דקאמר ר"י דלא אמרינן מגו בשנים:
ונראה דבזה מדויק לשון הרי"ף ז"ל (קידושין יח. בדפי הרי"ף) שכתב דהשתא דתיקנו היסת לא מקבלין עדותן דנוגעין בעדות הן, וכן כתב הרז"ה בספר המאור (שם יז ע"ב) מאחר דתיקנו רבנן היסת אזיל ליה מיגו דאמרן, והוי להו נוגעין, עיי"ש. ולכאורה לפי התוספות הא דאינם נאמנים לאחר שנשבעו לא משום נגיעה, דאינן נוגעין כלל, אלא משום דעד הצריך שבועה אינו עד. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דלאחר שנשבעו הם נוגעים ממש מטעם שכתבתי (מיהו לפי מה שכתב הש"ך סימן קכ"א ס"ק נ' בלאו הכי אתי שפיר הא דכתב לשון נוגעין בעדותן הן, עיי"ש ותבין): ועל כרחך צריך לומר דהתוספות לטעמייהו אזלי, שכתבו סוף הדיבור דלפטור מממון בטוחים [הם] זה על זה ואמרינן מגו, משום הכי הוכרח הר"י לחדש דעד הצריך שבועה אינו עד:
ובזה נפתחו שערי בינה להבין מה שאחרו המוקדם, וכתבו יש מקשים איך נאמנים במגו דאהדרינהו, דזה קשה על הגמרא תחלה קודם דקאמר והשתא כו', גם מה שכתבו ומקשה התם ר"י ומתרץ הר"י. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דעל הגמרא לא מצי להקשות מהר"י כלל, דודאי יש לחלק כדבריו של הגאון הנ"ל, אלא דקושית היש מקשין הוא לפי מה שכתבו התוספות ואם תאמר ולמה לא יהיו נאמנים לאחר שנשבעו כו' ואומר ר"י דעד הצריך שבועה אינו עד כו', על זה מקשין להר"י לטעמיה בלאו הכי לאחר שנשבעו אינם נאמנים במגו, דהוה ליה מגו דבי תרי, שכל אחד ירא מחבירו שלא יפסלנו, וליתא לדברי הגאון הנ"ל בתר דתיקנו היסת, אם כן לא היה צריך לתרץ דעד הצריך שבועה לא הוי עד אלא דלאחר שנשבעו תו הוה ליה מגו בשנים דלא אמרינן, על זה תירצו דהכא שאני דלפטור מממון בטוחים זה על זה שיאמרו דבר אחד, ושפיר יש להם מגו אפילו אחר שנשבעו, על כן הוכרח הר"י לתרץ משום דעד הצריך שבועה אינו עד, דלהכי אין נאמנים. ואתי שפיר, ודבריהם מזוקקים היטב:
ונראה דזהו שדקדקו בלשונם אם כן הכא אמאי נאמנים במגו דאהדרינהו ללוה כו', והוא דלכאורה היה מקום לומר דהר"י הוכרח לתירוציה דלעיל, דאי נימא עד שנשבע הוי עד אכתי יאומן כל אחד לאחר שנשבע במגו דנאנסו, דאז אף אם חבירו יאמר שלא נאנסו לא יוכל לפוסלו לבדו דהא הלוה אינו יודע אם נאנסו אם לא, ותו לא הוה מגו דבי תרי. מיהו כבר כתבו המפורשים בתוספות ד"ה לעולם דאינם נאמנים לומר אהדרינהו למלוה במגו דנאנסו, דלא שכיח, וטענה דהשתא לאו העזה, שהמלוה לא האמינו, ולזה הוצרכו תוספות לומר לעיל שנאמינם לומר אהדרינהו למלוה במגו דאהדרינהו ללוה, דאז היה להם מיגו דנאנסו. ועוד י"ל דבלאו הכי בטענת נאנסו היה צריך שבועה דאורייתא, ולא הוי מגו, עיין בספר המקנה (שם) באורך, ואם כן הדר הוה ליה מגו דבי תרי, דכשאמר אהדרינהו ללוה יוכל חבירו לפוסלו אחר השבועה, וזה שכתבו אמאי נאמנים במגו דאהדרינהו, ודו"ק היטב: כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה ועמדו שני האנשים [יט, טז-יט]. פירש רש"י, אלו העדים. אשר להם הריב, אלו הבעלי דין. והוא מגמרא שבועות דף למ"ד (ע"א). ושם איתא עוד, תנו רבנן ועמדו שני האנשים מצוה על בעלי דין שיעמדו, פירש רש"י (ד"ה מצוה) דהא קרא בבעלי דין נמי איירי, דכתיב אשר להם הריב: יש לפרש כל זה על דרך רמז מוסר בהקדם המבואר בספרים הק' קושיא גדולה על עוברי עבירה, ממה נפשך, אם באותו שעה מאמין שהשי"ת עומד עליו ורואהו, איך לא יבוש ולא יכלם מעשות כדבר הרע הזה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ואיך אימתו לא תבעתוהו. ואם ח"ו אינו מאמין שהשי"ת רואהו, זה קשה מן הראשונה, כי אם כן הוא אז כופר בעיקר האמונה ח"ו, ומי זה האיש אשר בשם ישראל יכונה שלא ימסור נפשו במיתות משונות שלא יכפור בעיקר. והן דברי הרמב"ם (מורה נבוכים ה"ג פנ"ב) הובא בהג"ה זקיני הרמ"א (שו"ע או"ח סי' א ס"א), שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) הוא כלל גדול כו' עיי"ש. ואין תירוץ לקושיא זו כי אם מה שאמרו חז"ל (סוטה ג.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ועל שוטה אין קושיא, שבאמת על ידי הרוח שטות שוכח מכל זה ואינו משים על לבו שהשי"ת רואהו והוא מעניש לעוברי מצותיו, אם כן הרי הוא בכלל שוגג יחשב. וזהו שאמר הכתוב (במדבר טו, כו) ונסלח לכל עדת בני ישראל וגו' כי לכל העם בשגגה. והובאו דברים אלו בספר ישמח משה למוזלה"ה (ר"פ נצבים ד"ה עוד). וזהו שאמר הנביא (הושע יד, ב-ג) שובה ישראל וגו' כי כשלת בעונך, ומקשי במסכת יומא (פו ע"ב) האי עון מזיד הוא וקרי ליה כושל, ולפי מה שנתבאר ניחא, דבאמת אינו אלא שוגג ומכשול, כי נעשה בלא דעת. וזהו שאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' לתרץ עצמיכם, אמרו אליו כל תשא עון, כלומר שתשא כל בחינת עון, שאינו עון כלל כי אם חטא שוגג: ובזה פירשתי מה שאמר הכתוב (ירמיה נ, כ) ובעת ההיא וגו' יבוקש את עון ישראל ואיננו, כלומר שאינו במציאות כלל, ואת חטאת יהודה שהיה חטא הנעשה מכח שכחה, אבל ולא תמצאינה כי אסלח וגו':
וזהו שאמר כי יקום עד, ידוע כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים (סנהדרין ל.), ומי הם, על זה אמר "חמס", הוא ס"מ ונוקביה דיליה העולים ומסטינים, ח' רומז לנוקבא, חיה רעה, כמבואר בזוהר פינחס רנ"א ע"ב גער "חית" קנה (תהלים סח, לא) דא חיה דאתאחיד בה עשו, קנה דא דכורא כו', ושמו ס"מ, ולמפרע מ"ס, והיינו "חמס". באיש לענות בו סרה, כלומר שאומרים שבעת העבירה סר מאת ה' וכפר בעיקר, וכדכתיב (לעיל יא, טז) וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וגו', דאלו היה מאמין איך היה עושה העבירה, אלא ודאי שהוא כופר ח"ו (ושוב ראיתי באבן עזרא שפירש סרה כמו עבודה זרה, ונהנתי). ועמדו שני האנשים, אלו העדים, היינו ס"מ ונוקביה, שנכללה בדכורא, לכך קראן אנשים. ולדעת מי שאומר דאיירי נמי בבעלי דין, יאמר ועמדו שני האנשים היינו הגוף ונשמה, כמאמרם ז"ל (סנהדרין צא ע"ב) שהקב"ה זורק הנשמה לתוך הגוף ודן שניהם כאחד. אשר להם הריב, יבואר למאי דאיתא בגמרא שבת דף קמ"ז (ע"ב) ברבי אלעזר בן ערך איעקר מיניה תלמודא, בעא למקרי החדש הזה לכם (שמות יב, ב) וקרי החרש היה לבם, ופירשו המקובלים כי הקליפה ששמו "ריב" גרם לו לשכוח, במקום ד'ז'כ' קרא ר'י'ב', הובא בילקוט (ראובני) פרשת בא במקומו (ד"ה יש קליפה), עיי"ש. ומזה אני אומר שהרוח שטות הוא קליפת רי"ב שר השכחה, והיינו ועמדו שני האנשים, העדים הנ"ל, אשר להם ה"ריב" המשכח. ואי קאי על בעלי דין, זה שאומרים להליץ על עצמם שלא כפרו ח"ו, רק שהמזיק "ריב" גרם להם ששכחו לבלי להשים אל לבם שה' רואהו. וזהו שאמר אשר להם ה"ריב", שר השכחה. לפני ה', החוקר לב ויודע שכך היה. לפני הכהנים והשופטים וגו', הן בית דין שלמעלה. ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד וגו', כי לא כפרו בעיקר, כי אם מכח שכחה, על כן ועשיתם לו כאשר זמם וגו':
וזהו שנאמר להלן פרשת תצא (כה, א) כי יהיה "ריב" (שר של שכחה) בין אנשים, כלומר מחמת שלפרקים "ריב" שר המשכח גורם לאדם לשכוח את ה', על כן ונגשו אל המשפט ושפטום. והצדיקו את הצדיק, היינו מי שלא עשה רק מחמת שקליפת "ריב" גרם לו לשכוח, והרשיעו את הרשע, היינו מי שיודע רבונו ומכוון למרוד בו במזיד גמור:
ובזה יש לפרש מה דכתיב בסוף הפרשה (כא, ה) ונגשו הכהנים וגו' ועל פיהם יהיה כל ריב וגו', פירש הראב"ע, ועל פיהם יהיה עונש כל ריב. ולדרכנו נאמר, כי כבר כתיב למעלה (יח, ג-ה) ונתן לכהן וגו' כי בו בחר יי' אלקיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים, יאמר, כי בו בחר ה' להיותו מופנה מכל עסקי משא ומתן, לעמוד לשרת בשם ה' כל הימים, כלומר למען ישים שם ה' נגדו תמיד כל הימים, על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד, והם המזהירים את ישראל והמזכירים אותם את ה', ובידם להסר מהם שר המשכח והנגע אשר תהיה באדם. וזהו שאמר ועל פיהם יהיה (הסרת) כל ריב וכל נגע, ומזוהמתם הם המטהרים, והבן:
כי תצא למלחמה על אויבך [כ, א-ג]. כבר פירשו המפורשים, אויבך הוא היצר הרע. וראית סוס ורכב עם רב ממך, הם נגעי בני אדם, שנולדו ממך בחטאתך. לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים, בירא עמיקתא, עיין בדבריהם: ובדרכם אלך לפרש להלן, והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם ואמר אליהם וגו', דיש להבין, פתח בדיבור לשון קשה, וסיים ואמר אמירה רכה. אבל יובן, כי אנחנו אומרים בסליחות (ליום א', המתחיל 'במוצאי מנוחה') זוחלים ורועדים מיום בואך וגו', ולכאורה זה סותר לדברי הירושלמי (ראש השנה פ"א ה"ג) הובא ברא"ש סוף ראש השנה, ישראל לובשים לבנים כו' ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה לפי שיודעים שהקב"ה עושה להם נסים ומטה דינם לכף זכות. אבל שניהם צדקו יחדיו, כי קודם ראש השנה ימי אלול בסוף השנה, יראה ורעד יבא בו באדם, ומאימת יום הדין נפשו תבהל, אבל ביום המשפט עצמו אז יבטח בשם ה' וישען באלקיו כי יוציא לאור משפטו, ולא להראות ח"ו שום עצב, שלא לעורר הדין ח"ו, כי אם ישמחו ויעלצו. וזהו שאמר והיה כקרבכם אל המלחמה, פירש רש"י סמוך לצאתכם מן הספר ומן הגבול כו', היינו ספר וגבול השנה, בימי אלול, אז ונגש הכהן הוא המוכיח ומזהיר שמלמד לעם ה' דרכי ה', ודבר (קשות) אל העם להיות זוחלים ורועדים וישובו אל ה'. אבל בראש השנה עצמו אז ואמר אליהם אמירה רכה שמע ישראל, כפירוש רש"י אפילו אין לכם רק זכות קריאת שמע די, על כן אתם קרבים היום וגו', בראש השנה הנקרא היום (כדכתיב (איוב א, ו) ויהי היום, ואיתא בזוהר (בא לב ע"ב) דא ראש השנה), אל ירך לבבכם וגו':
ואפשר לרמז באומרו שמע ישראל אתם קרבים היום, כי ידוע כי עיקר קבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע למסור נפשו על קדושת שמו יתברך, ואז אתחשיב ליה כאלו אתפטר מעלמא, וכדכתיב (תהלים מד, כג) כי עליך הורגנו כל היום וגו'. ומבואר בזוהר במדבר (קכא.) וז"ל, אית חובין דלא מתכפרין עד דאתפטר בר נש מעלמא, הדא הוא דכתיב (ישעיה כב, יד) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, והאי יהיב גרמיה למיתה כו', כדין קודשא בריך הוא מרחם עליה ומכפר חוביה, עיין שם שכתב כן לענין נפילת אפים, וממילא הוא הדין לענין קריאת שמע. ומפני זה צריך האדם בראש השנה בקריאת שמע ובשעת תקיעת שופר לקבל עליו מסירת נפש למסור נפשו על קדושת שמו יתברך, ובזכות עקידתו של יצחק יחשב לו כאלו הקריב את נפשו לשמו יתברך, וזה שאמרו חז"ל (ראש השנה טז.) תקעו לפני בשופר של איל ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם לפני. וזה כוונת המדרש פרשת אמור (ויק"ר כט, יב) בראש השנה כתיב (במדבר כט, ב) ועשיתם (אשה) [עולה לריח ניחוח] לה', אמר הקב"ה לישראל מעלה אני עליכם כאלו היום נעשיתם לפני, כאלו היום בראתי אתכם בריה חדשה. כלומר, בבחינת יצחק, שפרחה נשמתו אל האיל והוא נעשה בריה חדשה, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל (שער הפסוקים, פר' וירא עמ' נו). וזהו שאמר ואמר אליהם שמע ישראל, ופירש רש"י אפילו אין לכם רק זכות קריאת שמע, כי אתם קרבים היום, בראש השנה אתם נעשים קרבן ממש, זה הוא למלחמה על אויביכם, על כן אל ירך לבבכם וגו'. ובדרוש לראש השנה (ייטב פנים, אבני זכרון אות ט) הארכתי בזה:
או יאמר ונגש הכהן ודבר אל העם [כ, ב ג]. פירש רש"י, בלשון הקודש. ואטר (אל העם) [אליהם] שמע ישראל, על פי דאיתא במדרש רבה (ד"ר א, ב) אלה הדברים אשר דבר משה וגו' (לעיל א, א), זהו שאמר הכתוב (משלי כח, כג) מוכיח אדם אחרי, מה אחרי, אמר הקב"ה כביכול משה הוכיחני אחר ישראל והוכיח לישראל אחרי, לישראל אמר (שמות לב, ל) אתם חטאתם וגו', להקב"ה אמר (שם, יא) למה ה' יחרה אפך בעמך, עי"ש. ביאור הדברים, על דרך שפירש הנועם אלימלך (פר' וישלח ד"ה או יאמר וישלח [הא'] עה"פ בראשית לב, ה) כה תאמרון לאדוני לעשו, הלמ"ד של לעשו למה לי. עם לבן גרתי, פירש רש"י ולא נעשיתי שר וחשוב, דבר אחר ותרי"ג מצות שמרתי, דהוא תמוה, הכי בשביל זה ימצא חן בעיני עשו. אבל הענין, דדרך הצדיק בדברו עם בני אדם, ישכיל לדבר דבר על אופניו שיהיה דברים נשמעים במשמעותן כפשוטן, וגם שיהיו תוכן רצוף תפלה ותחנונים להמקום ב"ה, והכוונה בזה להסתיר תפלתו ולהלבישה למען לא יבינו המסטינים ולא יסטינו. וזהו שאמר כה תאמרון לאדוני, הוא אדון הכל יתברך, וגם כפשוטן לעשו, כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי, לעשו כמשמעו לא נעשיתי שר וחשוב, דבר אחר להקב"ה תרי"ג מצות שמרתי, ע"כ דבריו. וכמו כן צריך המוכיח המעורר לבב בני אדם לשוב אל ה', על כן צריך להזכיר החטא והעון לדעת על מה לעשות תשובה, וישכיל פיהו באופן אשר בקרב לבבו ימליץ בעדם ותורת חסד יהיה על לשונו באותו שעה ממש להתחנן לפניו יתברך על עמו למחול להם. וזהו שנאמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל דייקא, אבל לה' דבר עליהם דברי מליצות, כמבואר בדברינו במקומו (פר' דברים ד"ה עוד במדרש): והנה, הכהן דבר אל העם דברי תוכחה ומוסר, וזהו שאמר ילך "וישוב" לביתו, בתשובה, וכמבואר בספרים הקדושים. וזה שאמר ונגש הכהן, אין הגשה אלא תפלה, כדכתיב (ישעיה כט, יג) יען [כי] נגש העם הזה. והכוונה, בשעה שידבר דבורים קשים דברי מוסר אז יתפלל בעדם, ודבר אל העם לשון קשה תוכחת מוסר, ואמר אליהם אמירה רכה, והוא שמע ישראל, הכוונה הפשוטה אליהם לשמוע אל דברי תוכחה שלו, וכדאיתא במדרש יתרו (ש"ר כז, ט) שמעו ותחי נפשכם (ישעיה נה, ג), רמ"ח אברים באדם והאוזן אחד מהם, וכל הגוף מלוכלך בעבירות והאוזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים, לכך אמר (ירמיה ב, ד) שמעו דבר ה', והיינו לשמוע מה שדבר. ובקרב לבבו יהיה כוונתו לה' אמירה רכה שמע ישראל שאפילו אין לישראל אלא זכות קריאת שמע כדאי הם להושיע אותם. ולכך הקפיד לומר ודבר אליהם בלשון הקודש, למען יהיה משתמע לתרי אפי, מה שאינו כן אם יהיה בשאר לשונות, והבן זה: כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום [כ, י-יג]. יש לפרש על דרך המוסר בהקדם לפרש תפלתנו (תפלת שחרית) הוא יפתח לבנו בתורתו וישים בלבנו אהבתו ויראתו, וקשה, הא הכל בידי שמים חוץ כו' (ברכות לג ע"ב). וגם לפרש הפסוק (הושע ו, א) לכו ונשובה אל ה' כו'. גם מאמרנו (תפלת תחנון) ואתה צדיק על כל הבא עלינו וגו'. כי אמרו חז"ל אהא דכתיב (מיכה ד, ו) אשר הרעותי, אמר הקב"ה כביכול אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע (עי' רש"י ברכות ריש לב.). אולם נגד זה אמרו בפרק קמא דקדושין (ל ע"ב) משל לאדם שהכה בנו מכה גדולה והניח רטיה על גבי מכתו כו', כך אמר הקב"ה בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, אם אתם עוסקים בתורה אינכם נמסרים בידו. עוד שם, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח. וזהו שנאמר ואתה צדיק על כל הבא עלינו, ואם כי אתה גרמת לנו לחטוא, על זה אמר, כי אמת עשית, הוא התורה הנקראת אמת (עי' עבודה זרה ד ע"ב), בראת, על כן ואנחנו הרשענו, כי היה בידינו להתיש כחו על ידי התורה. וזהו שאמר דוד (תהלים נא, ד-ח) הרב כבסני מעוני וגו' כי פשעי אני אדע וגו', דהיה די לומר פשעי אדע, אלא כי פשעי אני הגורם ולא אתה, זה אדע, אך למען תצדק בדברך תזכה (אותי) בשפטך, תאמר הן בעוון חוללתי, כדכתיב (בראשית ד, ז) לפתח חטאת רובץ, ובחטא יחמתני אמי. אבל הלא הן אמת הוא התורה חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני, ואם כן היה בידי להתיש כחו ולגבור עליו. וזהו שאמר לכו ונשובה אל ה', אם אמנם כי הוא טרף במה שברא יצר הרע, הלא וירפאנו בדברי תורה. וכמו כן יך, שברא מכה הוא היצר הרע, ויחבשנו ברטיה התורה: