אור ברסלב
ייטב לב דברים על פרשת ראה

ייטב לב דברים· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על פרשת ראה

על פרשת עקב

מה כתיב למעלה לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן יי' אלקיכם על פני כל הארץ וגו' כאשר דבר לכם [יא, כה], פירש רש"י, והיכן דיבר, את אימתי אשלח לפניך (שמות כג, כז). ובתריה כתיב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה וגו' [יא, כו-כח]. יש לדרוש סמוכין, כי יש לדקדק דהיה לו לומר לא יתיצב איש נגדכם, מה זה בפניכם. וגם אמרו על "פני" כל הארץ, היה די לומר על כל הארץ, מה זה אומרו פני. ראה אנכי נותן "לפניכם", היה ראוי לומר נותן לכם, מה זה לפניכם:

אבל יובן על פי דאיתא במדרש רבה (ד"ר ד, ד), מה כתיב למעלה (יא, כב) כי אם שמור תשמרון, אמר הקב"ה אם שמרתם דברי תורה אני משמר אתכם מן המזיקין. אמר רבי אבא בר זעירא אין בית רובע בחללו של עולם שאין בו כמה אלפים מזיקין, וכל אחד פרמא (פירוש מסוה) נתונה בפניו שלא יביט באדם ויזיק, וכשעונותיו של אדם גורמין מעביר פרמא מפניו והוא מסתכל בו ומזיקו. אמר רבי יהושע בן לוי אוקונא (דמות וצלם) מהלכת לפני האדם והכרוזות כורזין לפניו תנו מקום לאיקונין של הקב"ה. ראה כמה שומרין משמרין אותך, אימתי, בשעה שאתה משמר דברי תורה, הרי נתתי לפניך שני דרכים ברכה וקללה וכו':

ובסוטה דף ל"ו (ע"ב) באותו שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, וכתבו התוספות (ד"ה באותה) מדכתיב (בראשית לט, יא) ואין איש מאנשי הבית שם בבית, מכלל דאיש אחר שלא מאנשי הבית, כלומר חלוק ומופלג מתורת אנשי הבית, היה שם, וזה דמות דיוקנו של אביו, עכ"ל. וכמו כן גם אנו נאמר כאן דהכי קאמר קרא, כי אם שמור תשמרון, כפירוש המדרש, ועל זה אמר לא יתיצב איש בפניכם, ר"ל לא יתיצב דמות וצלם איש בפניכם, כי אם דמות וצלם אלקים יתיצב בפניכם, על כן פחדכם ומוראכם יתן יי' אלקיכם על פני כל הארץ, על פני דייקא, שמכח הצלם אלקים שעל פניכם יראו להסתכל בכם, כענין שנאמר (שמות לד, ל) וייראו מגשת אליו, וזהו הפרמא והמסוה הניתן על פני כל הארץ לבל יסתכלו בכם. כאשר דבר לכם, פירש רש"י את אימתי אשלח לפניך, לפניך דייקא, להפנים שלך, ועל זה אמר ראה אנכי נתן לפניכם דייקא, לערך פניכם, היום אפילו בעולם הזה, ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו וגו', ואז יהיה דמות וצלם אלקים על פניכם, והקללה אם לא תשמעו אז יחסר מכם דמות וצלם אלקים. המקום יצילנו מזה:

ראה אנכי נותן וגו' [יא, כו-כח]. שמע היה לו לומר, ומה זה ראה. גם לא אמר אני, כי אם אנכי. גם להבין אומרו היום. ואפשר לרמז בזה, כי יסוד האמונה הוא מצוה ראשונה (שמות כ. ב ג) אנכי יי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו', להבין אומרו שתי שמות יי' אלקיך, גם למה לא אמר אשר בראתי שמים וארץ, ופירשו המפורשים כי שורש מצוה זו אנכי הוי"ה (המהוה כל הויות אלקי עולם) אלקיך ביחוד, ר"ל משגיח בך ומנהיגך ואין עליך שר ומזל וטבע, שהרי הוצאתיך מארץ מצרים שהיו עובדים למזל טלה שהוא ראש לכל המזלות, מזה נראה בעליל שאתה אינך תחת מזל וטבע, כי אם תחת הנהגתי לבד, על כן לא יהיה לך אלהים אחרים וגו', וכענין שנאמר בפרשת ואתחנן (לעיל ד, יט"כ) אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים [וגו'] ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים. ולכן כתיב (ירמיה י, ב) ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה, ולא אתם. וכבר כתב הרמב"ן סוף פרשת בא (שמות יג, טז) שזה סוד מצות זכר ליציאת מצרים בכמה מצות, שמן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים נסתרים, שאין לאדם חלק בתורה עד שיאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים ואין בהם טבע ומנהגו של עולם, אלא אם יעשה המצוה יצליחנו הבורא, ואם לאו ענוש יענש, עי"ש. וכל זה נכלל במצוה במאמר אנכי יי' אלקיך אשר הוצאתיך, כאמור:

והנה, אמרו חז"ל (פסחים קטז ע"ב) בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. ר"ל, אם כי כעת בעינינו לא ראינו כי אם באזנינו שמענו ספרו לנו אבותינו מיציאת מצרים, מחויב האדם להאמין בו באמונה שלימה שיהיה בעיניו כאלו הוא עצמו יצא ממצרים וראה הנסים הנגלים, ואז ידע כי גם עתה הנהגתינו לא כפי הוראות היום והזמן, כי אם למעלה ממזל וטבע. וזה ענין הכתוב שלפנינו, שלא אמר שמע, כי אם "ראה אנכי", כלומר שידמה בעיניו כאלו רואה בעיניו הנאמר במצות אנכי יי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, נותן לפניכם "היום" ברכה וקללה, ר"ל לא כפי הוראות "היום", כי אם את הברכה אשר תשמעו וגו' והקללה אם לא וגו'. ובהיות האמונה זו תקועה בלב, לא יירא ולא יפחד משום ענין הבא ממערכת השמים ומטבע, כי אם יבטח בשם ה' וישען באלקיו שבידו לשמרו ולהצילו: ב) ראה וגו' [יא, כו-כח]. שמע היה לו לומר. ב', פתח ראה, מדבר ליחיד, ומסיים לפניכם, תשמעו, שהוא לשון רבים. ג', לא אמר תעשו, כי אם תשמעו. ד', אומרו אשר לא ידעתם, שפת יתר:

ונראה לי על פי מה שהאריך בספר אור החיים למהר"י יעבץ זלה"ה שלא לילך בדרך חקירה, כי החקירה היא רבת הספיקות, וקרובה הסכנה, כי אם להאמין מציאותו ואדנותו יתברך בדרך אמונה וקבלה. והביא ראיה מאומרו יתברך (לעיל ו, ד) שמע ישראל וגו', אלו אמר ראה היינו מפרשים החקירה השכלית, עכשיו שנאמר שמע, הוא הקבלה והאמונה, ע"כ דבריו. ומבואר שם בפרק א' בספר מעין גנים (אות ב) שעל זה נאמר (בראשית ב, יז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, ר"ל כי החוקר מטה הדעת לטוב ולהופכו. וזהו שנאמר (שמות יז, ז) ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין, שהחקירה כרגע בהטיית הדעת לשני הצדדים אסורה, עי"ש. ויציבא מילתא על דרך הסוד, כי בבחינת עינים בחינת ראיה היתה השבירה ונתהוה טוב ורע, ועל ידי בחינת אוזן בחינת שמיעה היה התיקון לטוב:

וזהו שאמר ראה, כלומר בבחינת ראיה השכלית, אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, טוב ורע. את הברכה (לבד) אשר תשמעו, בחינת שמיעה. וידוע כי החקירה וראיה השכלית בל ימצא כי אם לאיש פרטי אחד מני אלף, כמו שכתב היעבץ (אור החיים פ"ה) בזה הלשון, הראיה הראשונה, הפסוק שמע הוא מצוה ראש לכל ישראל, ואיך יצוה השי"ת לכלל ישראל אנשים ונשים וטף לחקור בחקירה אשר אחד מאלף יוכשר אליו, עכ"ל. וזהו שאמר ראה, מדבר ליחיד הרואה ראיה שכלית וחוקר, אז אנכי נותן לפניכם לשון רבים, היום ברכה וקללה, כי אם חלילה איש יחידי חוקר וטועה בשכלו להטות אשוריו מני דרך האמת אז יטה לב זולתו המרובים למשוך אחריו, כנראה בחוש היום מההולכים אחרי שרירות לבם ושכלם המוטעה. אבל את הברכה אשר תשמעו, כי השמיעה והאמונה הוא דבר כללי לכל ישראל. וזהו שאמר והקללה אם לא תשמעו כלומר בדרך שמיעה וקבלה, כי אם בחקירה, מזה יבא ללכת אחרי אלהים אחרים אשר "לא" ידעתם, כלומר במה שידעתם במסתפק, בחינת לא, בעמוד על החקירה היש ה' בקרבנו אם אין. מה שאין כן על ידי שמיעה אינו יודע כלל מבחינת "לא", כי אם מבחינת יש, בלא ספק כלל. בין והתבונן:

וזהו שנאמר להלן (יב, יג) השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה, היינו בראיה שכלית, כמו שפירש רש"י אשר יעלה בלבך, אבל אתה מקריב על פי נביא כגון אליהו בהר הכרמל, כמו שאמרו חז"ל על זה (יבמות צ ע"ב) הכל לפי שעה "שמע" לו, בחינת שמיעה, והבן:

ג] ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו [וגו'] והקללה וגו' [יא, כו-כח]. יש לדקדק, א', מה שפתח ראה, לשון יחיד, וסיים לפניכם, תשמעו, שהוא לשון רבים. ב', מה שדקדק ואמר "היום". ג', אומרו אשר תשמעו, ולא אמר אם תשמעו. ד', מה הכוונה במאמר זה, וכי היה מזהיר לעבוד מכח שכר ועונש, הלא לאו משנת חסידים היא, כדאיתא באבות (פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס. וכן קשה אגמרא בבא בתרא ע"ח (ע"ב) מה דכתיב (במדבר כא, כז) על כן יאמרו המושלים אלו המושלים ביצרם, באו חשבון באו ונחשוב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כו', ואם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא. וכי המושלים ביצרם עובדים את השי"ת מכח שכר ועונש: והנראה לי בזה על פי המבואר בספרים אהא דכתיב (ויקרא כו, ג-ד) אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם וגו', דשם גם כן קשה וכי מזהיר לעשות על מנת לקבל פרס. ותו, למה אמר בלשון רבים. וגם למה לא נזכר יעודי עולם הבא. ותירצו על פי מה דאיתא בפרק קמא דקדושין (מ ע"ב) לפי שהעולם נידון אחר רובו, על כן יראה האדם את עצמו ואת כל העולם כאלו חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חוב. ואם כן היינו טעמא דלא כתבה התורה בלשון יחיד, דאז היה מקום לומר דמותר על מנת לקבל פרס לעצמו, ובאמת אין זה עבודה תמה אם כוונתו להנאת עצמו, לזה כתבה התורה בלשון רבים, והכוונה בזה דבשביל שכר ועונש של רבים ודאי הוא נכון וראוי לעשות למען לא יכריע את העולם לכף חוב, כי אם לכף זכות להיות להם טוב עולם הזה, כי מקור הטוב רוצה להטיב לעולמו ולהצילם מכל רע, כי זה עצמו הוא מצוה להציל נפשות מישראל, כדכתיב (ויקרא יט, טז) לא תעמוד על דם רעיך, וכל שכן שלא להיות גורם לו להרגו, וכל שכן לרבים ולכל העולם. וכל זה בענין שכר ועונש עולם הזה דנידון אחר רובו, אבל בענין שכר ועונש עולם הבא שכל אחד נידון לעצמו לפי מעשיו, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג.), אם יכתוב יעודי עולם הבא יטעה לומר שמותר להנאת עצמו, על כן העלימה תורה מעולם הבא, ולא כתבה כי אם שכר עולם הזה, ע"כ דבריהם ביתר ביאור (ועיין מה שכתב העיקרים פרק ארבעים מאמר ד'):

והן דברי הגמרא. כי הבלתי מושלים ביצרם עושים מכח חשבון שכר ועונש של עצמם, אבל המושלים ביצרם אומרים באו ונחשוב חשבונו של עולם דייקא, מה שהעולם נדון אחר רובו והוא מוכרע על ידי מעשה כל אחד ואחד לכף זכות או לכף חוב. ואם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא, ירצה בזה, כי זה אחת ממצות ה' גמילות חסדים לחוס על חברו, וכל שכן על רבים לתומכם ולסעדם להצילם מרע ולהכריעם לכף זכות להביא טובה לעולם. ועל כיוצא בזה אמרו (פאה פ"א מ"א) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ופירש הרמב"ם (שם ד"ה וענין) בעבור שנהג מנהג טוב בין בני אדם ימצא טוב בעולם הזה, ועל שעשה רצון קונו בזה ימצא טוב בעולם הבא, עי"ש:

וזהו שאמר כאן ראה (התבונן אתה היחיד) אנכי נותן לפניכם (דייקא, לשון רבים) היום (בעולם הזה) ברכה וקללה, ואיני מזכיר עולם הבא, מזה תשפוט את הברכה אשר (בזה עצמו) תשמעו אל מצות ה' אלקיכם, כלומר שתכוון מה שרבים מקבלים ברכה על ידי מעשיך זה עצמו בכלל מצות ה' ורצונו יתברך לזכות רבים לכף זכות, ומפני זה איני נותן ברכה וקללה בלשון יחיד ולא מזכיר עולם הבא, כי אם כן היה משמע שמותר להנאת עצמו, אבל ממה שאני אומר שכר ועונש עולם הזה ובלשון רבים, תבין שהכוונה יהיה גם בזה לקיים מצות ה', כאמור. וזה נכון:

ועל פי האמור יש לפרש הנאמר פרשת שופטים (להלן יט, ב-ה) שלש ערים תבדיל לך וגו' תכין לך הדרך ושלשת את גבול ארצך וגו' וזה דבר הרוצח וגו', על דרך שאמרו חז"ל (עי' נועם אלימלך, ס"פ שופטים) תכין לך הדרך בעולם הזה, ושלשת, שליש במקרא וכו' (קידושין ל.). ואני אומר כי עוד דברים בגו, כי הנה אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וצריך לשוב בתשובה לתקן מעשיו, וידוע (שערי תשובה, שער א סי"ט) כי עיקר התשובה עומד על שלשה דברים, חרטה וידוי ועזיבת החטא. וזהו שנאמר שלש "ערים", לשון התעוררות, שלש מיני התעוררות הן השלשה דברים הנזכרים, תבדיל לך וגו' ושלשת את גבול ארצך וגו' בחוט המשולש האמור, והיה לנוס שמה כל רוצח הוא החוטא, שהוא הורג את עצמו ואת אחרים על ידי שמכריען לכף חוב. וזה (השלשה דברים האמורים) דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי, ולא תהא עיקר כוונתו למען עצמו, כי אם למען אשר (על ידי חטא) יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו וגו' ומצא את רעהו ומת, (על כן) הוא ינוס אל אחת הערים (מלשון התעוררות) האלה וחי הוא ורעהו, והבן. ועיין מה שכתבתי מזה בפרשת תשא (אות ז) ד) או יאמר ראה אנכי נותן לפניכם וגו' [יא, כו-כח]. להבין אומרו "היום". ב', למה בברכה אמר "אשר" תשמעו, ובקללה "אם" תשמעו. ג', מה שהקשו כולם בפרשת בחקתי למה לא נזכר בתורה יעודי עולם הבא, רק יעודי עולם הזה: והנראה לי על פי מה שכתבתי שם על המדרש (ויק"ר לה, א) הדא הוא דכתיב (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי וגו', לפי מה שכתב הפרשת דרכים (דרוש ד) על מאמרם (במ"ר כ, כ) על הפסוק (במדבר כג, כא) לא הביט און ביעקב, אינו מסתכל בעבירות שלהם אלא במצות, שנאמר ה' אלקיו עמו, הענין, כי מצינו (ש"ר ג, ד) שנגאלו ישראל בזכות שעתידין לקבל התורה, שנאמר (שמות ג, יב) בהוציאך וגו' תעבדון את האלקים, וזה סותר מאמרם (שם, ב) ראה ראיתי וגו' כי ידעתי את מכאוביו שעתידין להכאיבני במדבר ואף על פי כן וארד להצילו (שמות ג, ז ח), וכן מצינו בישמעאל (ש"ר שם) אמר הקב"ה איני דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותו שעה ולא על שם העתיד, ועל כרחך צריך לומר שזה מחסדו יתברך שמצרף הטוב העתיד ובשבילו מטיב מקודם, ולא את הרע העתיד, ע"כ דבריו, עיין שם מה שכתבתי באורך. וכן מבואר בזוהר ריש פרשת חיי (קכא ע"ב), עי"ש:

וזה שאמר ראה אנכי נותן לפניכם היום (בעולם הזה) ברכה וקללה (ואינני אומר שכר עולם הבא, הטעם) את הברכה "אשר" תשמעו וגו' (לעתיד) והקללה "אם" לא תשמעו וגו' וסרתם [וגו'] ללכת וגו', כי העונש אחר עשות העבירה דוקא, וזה לא יתכן כי אם בשכר עולם הזה אפשר להקדים השכר קודם למעשה, אבל בשכר עולם הבא היום לעשותם ומחר לקבל שכרן (עירובין כב.). וזהו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כא, ב-ד) ה' בעזך ישמח מלך וגו' כי תקדמנו ברכת טוב, קודם המעשה. וזה שאמר (שם עב, א ב) משפטיך למלך תן, אמר על עצמו, לו מגיע במשפט ושורת הדין כי כבר עשה משפט וצדקה לעמו, וצדקתך (לפנים משורת הדין) לבן מלך, הוא שלמה, על שם העתיד כי ידין עמך בצדק וענייך במשפט בזמן שימלוך לעתיד, והבן:

ה) או יאמר ראה אנכי נותן לפניכם היום וגו' [יא, כו]. כי כתיב למעלה (י, יב) ועתה ישראל מה יי' אלקיך שואל מעמך, לא אמר בקש, כי אם שואל. יש לפרש לשון שאלה והלואה, על פי הידוע מאמרם (ב"ר כא, ו) אין ועתה אלא תשובה, ופירשו בספרן של צדיקים כי כשהאדם חושב שהעבר אין והעתיד מי יודע מה יולד, אם כן אין לו אלא רגע זו של עתה בלבד, ובחשבו כך עושה תשובה באותו רגע וירא את ה'. וזהו שאמר "ועתה" ישראל וגו' כי אם ליראה, ע"כ דבריהם, והבן. ואם האדם עושה תשובה, באותו רגע הקב"ה מקבלו, אם שהוא יודע העתיד, הרי מצינו (ראש השנה טז ע"ב) בהקב"ה שאינו דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותו שעה, כדכתיב (בראשית כא, יז) כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם, אם שידע שעתיד להמית את בני ישראל בצמא. וכן מצינו ביציאת מצרים (שמות ג, ז) ראה ראיתי את עני עמי וגו' כי ידעתי את מכאוביו, ופירש המדרש (ש"ר ג, ב) הגם שיודע אני שעתידין להכאיבני במדבר כו'. והרי זה כאלו שאל מדה זו מאת האדם שאינו יודע העתיד, והקב"ה אף שיודע העתיד עשה עצמו כביכול כאלו אינו יודע, ודן אותו לפי מחשבתו לטוב באותו שעה. וזהו שאמר הכתוב "ועתה" ישראל, בחינה זו של ועתה, הוא מה שה' אלקיך שואל מעמך, לשון שאלה, ולכן לא אמר בקש, והבן:

וזהו שאמר כאן ראה אנכי (כלומר, אם שאנכי יודע העתיד, עם כל זה) נותן לפניכם היום, לפי ערך היום, ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו וגו' והקללה אם לא תשמעו, אם שאני יודע מה שיהיה האדם בסופו, אפילו הכי איני דנו אלא לפי מעשיו של היום, והבן:

ו) עוד יתכן לפרש ראה אנכי נותן לפניכם חיום [יא, כו-כח]. כי דברה תורה נגד כת הפוקרים ההולכים אחר שרירות לבם, ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, וילכו בחוקותיהם כתבניתם וכמראיתם ללשוניהם בארצותם לגויהם, לשמוע קול הלועזים בלשון לאומים ובילדי נכרים ישפיקו, לשמוע קול כנורות ונבלים שירי עגבים כאשר במושבותם, באמרם כי לא כימים הראשונים הימים האלה, הנה העת והעונה לעשות הכל כמנהג המדינה והכל לפי שעה שמוע קול רינה. אוי להם העוזבים את אלקיהם וילכו אחרי ההבל ויהבלו, כי הבל יפצה פיהם, כי אנחנו מאמינים כי התורה למעלה מהזמן, אלפים שנה קדמה לעולם, ואיך יפול חקי תורה תחת הזמן, והרי הזמן משועבד להתורה לענין עיבור חדשים ושנים, כדכתיב (ויקרא כג, ב) אשר תקראו אותם, ואמרו חז"ל (ראש השנה כה.) אתם אפילו שוגגים ואפילו מזידין. ובמדרש פרשת בא (ש"ר טו, כ) על הפסוק (שמות יב, ב) החדש הזה לכם, מה שהם גוזרים הקב"ה מסכים עמהם, שנאמר (תהלים נז, ג) אקרא וגו' לאל גומר עלי. וקטנה בת שלש שנה שנבעלה, אם עיברו בית דין השנה בתוליה חוזרים, כדאיתא בירושלמי (כתובות פ"א ה"ב), והכי קיימא לן שיפורא גרם (עי' נדה לח.), הרי הזמן משועבד לתורה, ובשביל זה יש שכר לעושי רצונו ועונש לעוברי רצונו, מה שאין כן לפי דברי הפוקרים שהזמן מכריח ומנהיג העולם בטלה שכר ועונש, חס מלהזכיר:

וזהו שאמר ראה, התבונן, אנכי נותן לפניכם היום, כלומר הזמן, שהוא משועבד לחקי התורה, לכך ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו וגו' והקללה אם לא תשמעו וגו'. וזהו שאמרו חכמים (שבת לא.) ששואלין לאדם קבעת עתים לתורה, כלומר האמנת כי העתים הנם קבועים ומשועבדים לתורה, ולא התורה לפי העתים, והבן: ז) עוד יתבאר ראה אנכי נותן וגו' את הברכה אשר תשמעו [יא, כו"כז]. וקושית המפורשים, הא הוי מעשה קודם לתנאי. ותו, דלעיל (ויקרא כו, ג ד) כתיב אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם, הרי תנאי קודם למעשה, וכאן המעשה קודם: ונראה לי דלא קשה מידי, דבדבורו של יוצר בראשית שאמר זכור ושמור בדיבור אחד וכו' (ראש השנה כז.), אם כן לא שייך ביה זה קודם לזה, ושניהם כאחד יוצא מפיו יתברך מה שאין האוזן יכול לשמוע. ולכן לפעמים מקדים התנאי ולפעמים המעשה, להורות ששניהם כאחד נאמרו בדיבור אחד, וכדמצינו לענין שמים וארץ שלפעמים שמים קדמו ולפעמים ארץ, להורות שנבראו כאחד, כדאיתא בגמרא חגיגה (יב.) ובמדרש בראשית (ב"ר א, טו), הוא הדין כאן. וזהו שאמר ראה אנכי דייקא נותן לפניכם וגו', לכך את הברכה אשר תשמעו, ועם כל זה לא הוי מעשה קודם לתנאי, כאמור: ועם זה יובן המדרש (ד"ר ד, ב) ראה וגו', זהו שאמר הכתוב (ירמיה יג, טו) שמעו והאזינו ואל תגבהו את הטובה מלבא בעולם, כי ה' דבר, כלומר ראה אנכי הוא דיבורו של ה' ולא כאלו אמר משה מפי עצמו, והיכן דבר, כלומר מנא לן זה, על זה אמר (ישעיה א, יט כ) אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו כו'. הרי תנאי קודם למעשה, היפך ממה שנאמר את הברכה אשר תשמעו, אלא על כרחך מפני כי ה' דבר אין קפידא, כי נאמרו שניהם המעשה והתנאי יחד כאחד, כאמור. ועיין מה שכתבתי בזה בספר ייטב פנים במאמר מתן תורה (אות יג) ובמאמר שוב אשיב (אות לג): ח) עוד יתכן ראה אנכי נותן לפניכם היום וגו' [יא, כו-כח]. על פי דכתיב סוף פרשת ואתחנן (לעיל ז, יא) היום לעשותם, ופירשתי (פר' עקב דבור ראשון) שגם לענין העשיה יהיה בעיניך בכל יום כחדשים כאלו לא עשהו עד עתה מעולם, שאז חביב בעיניו יותר ויותר. וכמו כן זה לעומת זה אמרו ז"ל (קידושין ל ע"ב) בכל יום יצרו של אדם מתחדש עליו, ר"ל לעשות התאוה אצלו כדבר חדש, אם כי כבר רב שבע ממנה, עם כל זה מחדש הדבר על האדם, כמו שפירש היערות דבש (ח"א דרוש ה): וזה שאמר ראה אנכי נותן לפניכם (ר"ל, הבחירה לפניכם) על ענין היום שפירשו (ספרי ואתחנן לג) בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, בזה יש ברכה וקללה. ומפרש, את הברכה אשר תשמעו וגו' אשר אנכי מצוה אתכם היום כאלו הם כחדשים, והקללה אם לא תשמעו וגו' וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום, ר"ל כי הדרך אשר אנכי מצוה ליקח בחינת היום שיהיו כחדשים לענין מצות ומעשים טובים, אמנם אם לא תשמעו וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה ליקח בחינת היום שיהיו כחדשים ללכת אחרי אלהים אחרים בבחינת אשר לא ידעתם תמול שלשום, אם כי כבר רב שבעת ממנו עם כל זה יהיו בעיניך כאלו לא ידעתיו:

ועל דרך זה יש לפרש הא דכתיב פרשת ואתחנן (לעיל ו, כד כה) ויצונו ה' וגו' לטוב לנו כל הימים לחיותינו כהיום הזה, ר"ל כאלו נצטוינו היום הזה, וכאלו עשינו המצוה "היום" ולא עשינו מעולם המצוה הזאת כי אם היום הזה, ואז וצדק'ה תהי'ה לנ'ו כ'י נשמר לעשות וגו' המצוה הזאת שיהיה בעינינו כחדשים, שענין זה נחשב בעיניו יתברך לצדקה. ועל דרך זה כתיב (תהלים פא, ד) תקעו בחדש, שמזה רמז למנהג לתקוע שופר בכל חדש אלול (רמ"א או"ח סי' תקפ"א ס"א) וידוע מה שפירשו חכמינו הצדיקים ז"ל בחדש בבחינה חדשה מדי שנה בשנה, בכסה הוא בלב, שאינו נודע רק לחוקר לב, ליום חגנו. על כן הצירוף הוי"ה של חודש אלול הוא יוצא מפסוק וצדק'ה תהי'ה לנ'ו כ'י וגו', לרמז שיהיה תקיעת שופר באלול בעיניו כחדשים, והבן:

ט) עוד יתבאר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וגו' [יז, כו כז]. לשון ראה לכאורה אינו מדוקדק, ויותר צודק אי היה אומר שמע. וגם אומרו נותן, דהוה ליה למימר אנכי אומר. וגם להבין אומרו לפניכם, ואומרו היום:

ונראה לי על פי מה שכתב התוספות יום טוב פרק קמא דאבות (מ"ג ד"ה אל) על מאמרם אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס, שאין רצונו לומר שעבודה על מנת לקבל פרס אסורה, שמכל מקום עובד ה' הוא, ומפני כן לא נמנעה התורה להודיע שכר ועונש, אלא שאם יעבוד לתקות שכר ומניעת היזק אינו במעלה כמו העובד מאהבה שאין לו בעבודתו הנאה כלל, ע"כ דבריו, עי"ש. ולכאורה יש להבין מפני מה נקרא עובד ה' אם עובד על מנת לקבל פרס, הרי כוונתו הוא לצורך עצמו, ואת עצמו הוא עובד להשמר מעונש או לקבל שכר. ויראה, כי עיקר העבודה בזה הוא האמונה שמאמין בשכר ועונש, וכבר אמרו (מכות כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה. ואמנם זהו עתה אשר אותותיו לא ראינו עין בעין, כי אם לשמע אזן שמענו מאשר סיפרו לנו אבותינו, אבל בימי משה רבינו אשר בצאתנו מארץ מצרים עד בואנו אל הארץ אשר ראינו עין בעין שכר ועונש, שכרן של ישראל ועונשן של מצרים ואומות העולם, אם כן העבודה על מנת לקבל פרס לא היה חשובה עבודה כלל, ואם כן צריך להבין לענין מאי הודיעה התורה שכר ועונש. ונראה לי כי הכוונה בזה היה, כי לעשות רצון בוראו ב"ה במה שאין בו הנאת הגוף לכוון לשמו יתברך הוא בנקל, אבל במצות שיש בהן הנאת הגוף, כמו עונג שבתות וימים טובים וכדומה, לבלי להתכוון כלל להנאתו רק לשם ה', זה אחד מעבודות הקשות. ואם כן אם לא הודיעם שכר ועונש לא היה העבודה חשובה כל כך במה שכוונו לשם ה', לזה הודיעם התורה שכר ועונש, למען יהיה בכל המצות הנאת עצמם, והם לא יתכוונו להנאתם רק לשם ה':

וזהו שאמר ראה, ראיה חושית כי אנכי נותן ממש לפניכם היום ברכה וקללה, ר"ל שכר ועונש, על כן תדעו כי את הברכה אשר אני מודיעכם הכוונה בזה אשר תשמעו אל מצות ה', לא מאהבת שכר ועונש, כי אצליכם אין זה עבודה כלל, כי אם תכוונו רק לשמוע בקולו. והבן זה:

י) או יאמר ראה אנכי [יא, כו-כח]. והדקדוקים רבו, א', למה ליה היום. ב', כפל ברכה וקללה את הברכה וגו', דהיה סגי לומר אנכי נותן לפניכם ברכה אשר תשמעו וגו'. ג', דהיה לו למימר אם תשמעו, כדאמר בקללה אם לא תשמעו. ד', מצות ה' אלהיכם, שתי שמות למה. ה', קושית המפורשים למה לא נכתב בתורה יעודי עולם הבא: ועיין באלשיך (יא, כז ד"ה ועל הרביעית), ותורף דבריו הצריך לדברינו שאמר אשר תשמעו בין אם יתנהג אתכם בבחינת הוי"ה המורה על רחמים, בין בבחינת אלהיכם, עי"ש בארוכה. ובכן אבא אל הביאור על פי מה דאיתא בפרק קמא דראש השנה (ד.) אהא דכורש החמיץ כו', דמסיק כאן בישראל וכאן באומות העולם, פירש רש"י ישראל שלבו לשמים וכשמריעין לו בחייו אינו קורא תגר, שרי בשביל שיחיה בני כו', מה שאין כן באומות העולם. ועיין שם בתוספות (ד"ה בשביל) ופסחים פרק קמא בתוספות (ח ע"ב ד"ה שיזכה) ובתוספות יום טוב באבות (פ"א מ"ג ד"ה אל) אמתניתין שהביא תוספות, עי"ש. ובזה נראה לי לתרץ מה שהקשו שלא נכתב בתורה שכר עולם הבא, דיש לומר דודאי השכל נותן שאין הקב"ה מקפח שכר בין בעולם הזה ובין בעולס הבא, אך מה שאמרה התורה שכר עולם הזה בא להודיע דישראל שרי על מנת לקבל פרס, על דרך שאמרו (פסחים נ ע"ב) לעולם יעסוק וכו' אפילו שלא לשמה כו', דקא סלקא דעתא דאסור כמו באומות העולם משום שקורא תגר, קא משמע לן דבישראל שרי, משום שהוא אינו קורא תגר אפילו אם ח"ו מריעין לו:

והנה, ענין קריאת תגר שייך בעובד על מנת לקבל פרס בעולם הזה, שאם לא תבא שאלתו יש לחוש שיקרא תגר, אבל בשכר עולם הבא ליכא האי חששא כלל, דמי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו, ושם עלמא דקשוט, והבן. אם כן מלתא דפשיטא דשרי, לכך לא איצטרך להודיע רק שכר עולם הזה. וזה אומרו ראה אנכי נותן לפניכם היום, ר"ל בעולם הזה, ברכה וקללה. ושמא תאמר הלא באומות העולם אסור, על זה אמר אתם שאני, אשר תשמעו, ר"ל בדרך הודעה שאתם בודאי תשמעו בין כך ובין כך, כפירוש האלשיך על אומרו ה' אלהיכם, לכך אתם רשאים. וזהו שאמר לפניכם, ר"ל ולא לפני עובדי כוכבים, שהם אינם רשאים, משום שקורא תגר. וכל זה בשכר עולם הזה, לכך דקדק לומר היום, ר"ל דאלו שכר עולם הבא בלאו הכי לא שייך חששא של קריאת תגר, כנזכר לעיל, וליכא רבותא, אבל היום דייקא ברכה וקללה. ועל זה הקשה את הברכה, איך יתכן, הלא יש חששא הנ"ל, על זה מתרץ אשר תשמעו בודאי אל מצות (בין) ה' (ובין) אלהיכם, כאמור. אבל בקללה אין צריך לתירוץ הנ"ל, דלא שייך ענין קורא תגר אם לא תבא, לזה לא אמר אשר, והבן:

ובזה יתבאר המדרש רבה (ד"ר ד, א) הלכה כו' אין מפסיקין בקללות משום שנאמר (משלי ג, יא) מוסר ה' בני אל תמאס וגו' (והיינו כדברי האלשיך אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם), ורבנן אמרי את סבור לרעתכם נתתי לכם ברכות וקללות, ר"ל דמורה דמבלעדי שכר לא רצו לקיים התורה ואם כן בעובד רק משום שכר הוי החמיץ כדאשכחן בכורש, על זה אמר לא נתתי לכם אלא לטובתכם, ר"ל שאדרבה שמה שכתבה התורה שכר עולם הזה מורה על גודל טובתכם ומעלתכם, שבלא שכר גם כן אתם מקיימים התורה ובין כך ובין כך אינכם קוראים תגר, ועל כן שרי אפילו על מנת לקבל פרס בעולם הזה שזה אסור באומות העולם. ומנין, ממה שקרינו בענין אנכי נותן לפניכם היום ברכה, אפילו בעולם הזה, ומטעם שפירשתי אשר תשמעו בין כך ובין כך, אם כן מורה על מעלתכם, וגם מוכח שלא תקוצו בתוכחתו ומוסר ה' אל תמאסו. ונתבאר כל המדרש יפה:

יא) יתבאר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה [יא, כו כז]. לכאורה לפניכם שפת יתר, או היה לו לומר לכם. ובמדרש רבה (ד"ר ד, ג) אמר רבי אלעזר משאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני, באותו שעה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג. לח), אלא מאליו בא הרעה על עושי רע, והטובה על עושי טוב. ולכאורה היה לו לומר מאותו שעה, אבל אומרו באותו שעה מפי עליון לא תצא כו' אינו מובן, שהרי אמר ברכה וקללה. עוד שם, דבר אחר, ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים (ר"ל הנאמר להלן סוף נצבים (ל, יט) החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה), אלא שנכנסתי לפנים משורת הדין ואמרתי לכם (שם) ובחרת בחיים, עכ"ל. ויש להבין מה ענין זה לכאן: והנראה לי על פי מה שכתב הרי"ף בחדושי אגדות (עין יעקב, ברכות סי' י ד"ה אי) לפרש (משלי כג, א) כי תשב ללחום את מושל (הוא יצר הרע הרוצה למשול עליך) בין תבין את אשר לפניך, כלומר בין תבין שני בינות, אשר לפניך קודם לך מאין באת כו', ואשר לפניך שאתה הולך אליו היינו לאן אתה הולך וגו', ע"כ דבריו. ואני מוסיף ואומר שגם באשר לפניך בראשיתך ואחריתך יש שתי בינות, והוא על פי מה שכתב בעקידה שער ס"ד שיש תימה נפלא על מאמרם (אבות פ"ג מ"א) דע מאין באת מטפה סרוחה כו', כי אדרבה בזכרו התחלתו הפחותה יתיר עצמו לדברים פחותים וגרועים, והרי איוב לא פטר עצמו אלא באלו הטענות, אמר (יד, א-ג) אדם ילוד אשה וגו' (הוא מאין באת כו') כציץ יצא וימל (הוא לאן אתה הולך) אף על זה פקחת עיניך וגו'. אבל כוונתם במאמר הזה הוא שידע ממוצא הדבר כי ההעדר בהחומר אשר בהתחלתו שבא מטפה סרוחה הוא כרוך בעקבו שהולך למקום עפר כו', והוא לבדו מחויב ההפסד, אמנם הצורה שהיא עיקר ההויה, היא שכלית, חלק אלהי ממעל ממקור החיים, על כן היא נשארת קיים לעד, והיא עתידה ליתן דין וחשבון כו', עי"ש הדברים באורך. נמצא מהתחלת החומר שבא מטפה כו' על כן הוא כלה ונפסד בסופו, מזה יבין וישכיל כי הנשמה שבאה ממקור החיים היא חיה וקיים לעד בשומרו ברית אלהיו. וזה שאמר בין תבין, שתי בינות בענין אשר לפניך, קודם לך ולאחריך, הן בהפסד הגוף והן בענין הנשמה שנשארת חיה:

וזה עצמו שאמר להלן החיים (מצד הנשמה) והמות (מצד הגוף) נתתי לפניך, כלומר נתתי לך להבין ולהשכיל מאשר לפניך מאין באת ולאן אתה הולך, והוא עצמו הברכה מצד הנשמה, והקללה מצד הגוף, כי אם תגביר הצורה על החומר להשתעבד לשמוע לקול ה' אז גם הגוף ישאר בחיים לעמוד בתחיית המתים, ואם יגביר החומר על הצורה הרי מצינו פושעי ישראל בגופן שגופן כלה ונשמתן נשרפת כו', כדאיתא בראש השנה דף י"ז (ע"א), עי"ש:

וזהו שאמר כאן ראה אנכי נותן (לכם להשכיל אשר) לפניכם היום, היינו מאין באתם ולאן אתם הולכים, בזה עצמו יש ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו כי אז תשארו חיים וקיימים, והקללה אם וגו', כי יכלו ח"ו באפס תקוה. וזהו שאמר המדרש משאמר דבר זה בסיני באותו שעה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, כלומר שלא אמר ברכה וקללה, אלא שאמר אנכי נותן לפניכם שבזה המאמר לפניכם יש ברכה וקללה כמו שנתבאר, ועל זה אמר שנתתי לכם שני דרכים, היינו או להסתכל בפחיתות הגוף שההעדר כרוך בעקבו וסופו לעפר והוא הקללה, או בפעולת הנשמה שתחלתה ממקור החיים וסופה להשאר חיה וקיים והוא הברכה, ונכנסתי כו' ואמרתי ובחרת בחיים, היינו בחלק הנשמה מקור החיים, והוא הברכה. והבן זה:

יב) ראה אנכי לפניכם היום וגו' [יא, כו-כח]. יש לדקדק, דפתח ביחיד, וגמר אומר לפניכם. ב', אומרו היום. ג', את הברכה אשר תשמעו, דהיה לו לומר אם תשמעו. ובמדרש (ד"ר ד, ג) ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים אלא שאמרתי לכם (להלן ל, יט) ובחרת בחיים, צריך ביאור מה בעי בזה. ובמדרש בחקתי (ויק"ר לה, א), אם בחקתי תלכו וגו' (ויקרא כו, ג), זהו שאמר הכתוב (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה וגו', אמר דוד חשבתי מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות, ואשיבה רגלי אל עדותיך. והוא משולל הבנה:

והנראה לי בהקדם לתרץ קושית התוספות בנזיר דף כ"ג (ע"ב ד"ה שמתוך) אהא דאמרו (שם) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, ובברכות דף י"ז (ע"א) אמרינן העושה שלא לשמה נח לו שלא נברא. ותירצו דאיירי בלומד לקנטר. והוא דחוק, דהא הכא והכא שלא לשמה קאמר, ומאן יימר דכוונתו לקנטר, אימא בשביל שיקרא רבי או שיהיה עשיר וכדומה:

ולי נראה בזה בסיעתא דשמיא בהקדים הא דאיתא בראש השנה (ד.) דכורש החמיץ דאמר (עזרא ו, י) די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי, ופריך ודעביד הכי לאו שפיר עביד והא תניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או בשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור, ופירש רש"י אם רגיל בכך, ומשני כאן בישראל כאן באומות העולם, ועיין רש"י (ד"ה כאן בישראל). ובתוספות (ד"ה בשביל) הקשו הא איתא באבות (פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס. ותירוצם דחוק. ולי נראה על פי מה שתירץ מוזלה"ה קושית אומות העולם (עבודה זרה ב ע"ב) כלום כפית עלינו הר כגיגית כשם שכפית על ישראל, והוא על פי מה שכתב הרמב"ם סוף פרק ב' מהלכות גרושין (ה כ) אהא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני (יבמות קו.), כי בישראל שורשו טוב אלא שיצרו מונעו, ובהסיר המונע אנן סהדי שרוצה באמת מעומק הלב, עי"ש. וזהו בישראל בני אברהם יצחק ויעקב זרע קודש, אבל באומות העולם כפיה שלהם אינה כרצון, ואינו מועיל, ע"כ דבריו, עיין בספר ישמח משה (ריש) פרשת במדבר (ד"ה והנ"ל). ולפי זה נראה לי דעל מנת שיחיה בני אסור, ולהכי לא קאמר הנותן בשביל שיחיה בני, אלא האומר, והענין איירי במי שרוצה ליתן סלע לצדקה אלא שהוא בטבעו כילי ויצרו מונעו, ולזה אומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני כדי להסיר המונע, ושוב הוא מחויב ליתן (ועל דרך המשל שפי' בו תתן אמת ליעקב חסד לאברהם (מיכה ז, כ)), וכשנותן נותן באמת לשם ה' לקיים מצות צדקה בלי שום פניה ומחשבה כלל, לכך אם רגיל בכך הוא צדיק גמור. אך אם נותן בשביל שיחיה בנו לאו שפיר קעביד, כי הרי הוא עושה לצורך עצמו. ולזה דקדקו ואמרו באבות אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס, משמשין דייקא, ר"ל שלא להיות כאותן שאפילו בשעת שימוש ועבודה עושה על מנת לקבל פרס, הס מלהזכיר, אבל כאן אינו אלא אומר בשביל שיחיה בני, ולא עושה בשביל זה, כי בשעת מעשה הנתינה כוונתו רק לקיים מצות צדקה לשם ה', וכדאמרן. וזה ברור. וכל זה בישראל כי שורשן טוב, אבל באומות העולם אם אומר בשביל שיחיה בני הוא נותן גם כן על דרך זה, לכך לאו שפיר קעביד. והיינו דאמרו כאן בישראל כאן באומות העולם, והבן:

וזהו שאמרו לעולם יעסוק כו' אפילו שלא לשמה, לא אמרו ילמוד, כי בשעת הלימוד צריך להיות לשמה על מנת לעשות. אלא בשעה שעוסק בענין הלימוד, שרוצה לילך ללמוד ויצרו מונעו, על זה אומר שיעסוק בתחלתו אפילו שלא לשמה להסיר המונע, כי מתוך שלא לשמה בודאי יבא בשעת לימוד לעשות לשמה, כי אז כבר הוסר המונע. ובברכות דקאמר העושה שלא לשמה, שאפילו בשעת העשיה כוונתו שלא לשם שמים, אז נח לו שלא נברא כו', ודו"ק. ומסולק קושית התוספות על נכון, ולפי גירסתנו בברכות העושה, ולא כגירסת התוספות (נזיר שם ד"ה וכאן) העוסק:

ועל דרך זה עצמו אמרה תורה שכר ועונש. כי בראשית כניסת האדם אל דרך התורה והמצות והוא עומד ומשתאה איזה דרך יבחר לעצמו, אם כי הנפש משתוקקת לתורה ועבודה, עם כל זה הגוף ויצרו מונעו. לנגד זה כתבה התורה שכר ועונש הגשמי להשקיט נהמת הגוף (ולכך לא נאמר יעודי עולם הבא, כי הנפש אינה צריכה לזה, כי בלאו הכי היא משתוקקת ונכסף לעבוד את ה', ולגוף אין לו ביעודי עולם הבא שום השגה), כמוזכר זה בספרים, וכדי לבחור לו דרך החיים והתורה והמצות, ואז כשילמוד ויעבוד ויסר המונע בודאי יתכוון רק לשם שמים ולא על מנת לקבל פרס. וזהו שאמר המדרש אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם וגו', וקשיא ליה וכי הותר על מנת לקבל פרס, על זה מתרץ שזה אמר דוד חשבתי דרכי, ר"ל בתחלה טרם כניסה לעבודה חשבתי מתן שכרן של מצות והפסידן של עבירות, אבל אחר כך ואשיבה רגלי (מזה, ר"ל משכר ועונש) אל עדותיך דייקא, ר"ל רק בשביל שהתורה צותה לעשות, ולא על מנת לקבל פרס, והבן:

וזהו שאמר כאן ראה אנכי נותן לפניכם, ר"ל ולא לפני האומות (כמו שדרשו (גיטין פח ע"ב) בואלה המשפטים וגו' (שמות כא, א):

היום ברכה וקללה. והטעם אמר את הברכה אשר תשמעו, ר"ל שמובטח אני שבשעת עבודה ושמיעה עצמה שעת עשיה ודאי תהיה כוונתכם רק לקיים מצות ה' אלהיכם, ולא תכוונו על שכר ועונש, מה שאין כן באומות, והבן. ומה שאמרתי שכר ועונש היינו רק על שעת הבחירה להסיר המונע, וזהו שאמר המדרש אלא שאמרתי לכם שכר ועונש למען ובחרת בחיים, ר"ל בשעת הבחירה תבחר בדרך התורה בשביל חיים, אבל לא בשעת מעשה, כי אז צריך להיות לשם ה' ית"ש להיות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו. ועל זה סובב הולך כל הפחדים הנאמרים בסליחות ערב ראש השנה לעורר העם בתשובה מיראת עונש וכדומה, הכל על התחלת התעוררות, אבל בבא ימי המשפט צריך לעורר לבבו מפחד ה' ומהדר גאונו יתעלה ומרוממותו יתברך:

במדרש, ראה אנכי וגו' [יא, כו], מה כתיב למעלה (ז, כב) כי אם שמר תשמרון את כל המצוה, זו קריאת שמע. דבר אחר זו שבת, ששקולה ככל המצות (ד"ר ד, ד), ע"כ. וצריך הבנה:

ונראה לי דקשיא ליה הא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט ע"ב), וגם מה זה דאמר (יא, כז) אשר תשמעו, ולא אמר אם. ולתרץ זה נאמר על פי מה שפירשתי כבר (פר' ויקהל ד"ה ובזה נראה) הגמרא (שבת קיח ע"ב) כל המענג את השבת נותנים לו משאלות לבו, שיהיה לאחדים עם הגמרא (שם ע"א) נותנים לו נחלה בלי מצרים, והיינו על פי המדרש אין ישראל ניזונין אלא בזכות אמונה, וכתבו המפורשים הטעם על זה, שעל זה מגיע שכר עולם הזה, דהוי שכרו על ידי עצמו, ועובר על בל תלין, מה שאין כן בשאר מצות ששמענו על פי משה, הוי על ידי שליח ואינו עובר על בל תלין (שו"ע חו"מ סי' שלט ס"ז). והיינו דכתיב (קהלת ד, ט) טובים השנים (ששמענו) מן האחד אשר (כי) יש להם שכר טוב בעמלם, כידוע מספרים הק'. ושבת עיקר האמונה, כי ששת ימים עשה ה' כו' (שמות כ, יא), וגם זכר ליציאת מצרים כדכתיב (לעיל ה' טו) כי עבד היית וגו', ולכך על שבת מגיע שכר עולם הזה, וכמו שכתבו דורשי רשומות (שער הפסוקים, ר"פ תצא) שב"ת ראשי תיבות ב'יומו ת'תן ש'כרו (להלן כד, טו). והיינו בתבעו דוקא, דבלא תבעו אינו עובר עליו (שו"ע שם ס"י), וזהו שאמרו כל המענג את השבת נותנים לו "משאלות" לבו דייקא. ושמא תאמר אם כן אם ירצה שכרו בעולם הזה מה יהיה לו לעולם הבא, ולזה אמרו נותנים לו נחלה בלי מצרים, אם כן יש לו שכר בזה ובבא. ומפיק ליה מדכתיב (ישעיה נח, יד) אז תתענג וגו' והרכבתיך על במתי ארץ, היינו שכר עולם הזה, והאכלתיך נחלת יעקב אביך היינו לעולם הבא. והטעם לכל זה, כי פי ה' דבר, אם כן מגיע גם שכר עולם הזה, כי שבת הוא יסוד האמונה אשר מצוה זו שמענו מפי השי"ת: ובזה הונח לי מה שאמרו (שבת קיח ע"ב) אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם כל אומה ולשון, דכתיב (שמות טז, כז) יצאו מן העם ללקוט, וכתיב בתריה (יז, ח) ויבא עמלק. והקשה המהרש"א (חדושי אגדות שם ד"ה וכתיב) הלא בקרא (יז, ז) מבואר שענין ביאת עמלק היה על נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו וגו'. ולפי מה שכתבתי נכון הדבר על פי דאיתא בקדושין סוף פרק קמא (שם) אהא דאמר רבי יעקב שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, דרבי יעקב מעשה חזי באחד שאמר לו אביו עלה לבירה כו' ובחזירתו נפל ומת, ופריך דלמא מהרהר בעבודה זרה הוי, ומשני איהו הכי קאמר, אי סלקא דעתך שכר מצוה בהאי עלמא איכא, אמאי לא אגין מצוה עליו דלא ליתי לידי הרהור, ע"כ (ועיין מה שכתב מוזלה"ה (ישמח משה) ריש פרשת שלח, עי"ש). ואם כן לפי מה שביארנו דבשבת שכרו בהאי עלמא, אם כן אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה היה מגין דלא ליתי לידי הרהור לומר היש ה' בקרבנו, אלא ודאי מפני שלא שמרו שבת ראשונה כראוי, והבן:

ובזה אני מבין מה שאמרו בסוף מכות (כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה. כי אם הוא מאמין, ממילא יגיע לו שכר עולם הזה, ממילא יגין עליו שלא לבא אפילו לידי הרהור עבירה, וכל שכן עבירה ממש, ובהיותו סור מרע ממילא נקל לו להיות ולקיים עשה טוב כידוע: וכמו כן הוא במצות שבת, דאם שומר שבת כראוי שוב מגין עליו להצילו מרע, ושוב נקל לו לעשות טוב. והיינו שאמרו (ש"ר כה, יב) השומר שבת כאלו קיים כל התורה כולה, כי כל אחד ואחד מישראל רצונו לקיים כל התורה, אלא שיצרו מונעו, אולם בשומרו שבת מגין ומצילו מיצר הרע ושוב בידו לקיים הכל, וקיימא לן כל מה שביד אדם לעשות כאלו כבר עשוי, וכל העומד לפדות או לזרוק כפדוי וכזרוק דמי (בבא קמא עו ע"ב), לכך בשומרו שבת הרי הוא כאלו כבר קיים כל התורה כולה: וזה שאמר למעלה (יא, יג-יד) והיה אם שמוע וגו' ונתתי מטר ארצכם וגו', שלא תקשה הא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, על זה בא לתרץ ואמר כי אם שמור תשמרון, דלכאורה הלשון כפל, אלא דהכי פירושו, כי אם שמור, ר"ל אם תרצה לשמור מצות התורה, איעצך תשמרון את כל המצוה, היינו קריאת שמע ושבת, כדאיתא במדרש פרשה דילן (ד"ר הנ"ל), ששכרן בעולם הזה, ואז נקל לשמור שאר התורה כאמור, ומבלעדי אלו אי אפשר לקיים כל התורה, כמו שנתבאר לעיל. ואם כן כששומר כל התורה על כרחך מפני שהאמין בה' ושמר שבת כהלכתו, ואם כן בדין שיטול שכרו בעולם הזה על שתי מצות אלו, דעל מצות אלו יש די והותר לעולם הזה והבא, ותו לא קשה קושיא הנ"ל:

וזהו שאמר הכתוב כאן ראה "אנכי" נותן לפניכם היום וגו', היום ירמוז על שבת, דכתיב ביה (שמות טז, כה) ג' פעמים היום, אכלוהו [היום] וגו', ששכרו בעולם הזה. את הברכה, ר"ל עיקר ברכה ושכרו של שבת הוא אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם, ר"ל שמגין ומציל מיצר הרע ומביא לשמירת יתר המצות. ולעולם שכר עולם הזה הוא על שבת, והן הן דברי המדרש, ומה שנאמר לעיל והיה אם שמוע וגו' ונתתי, הוא משום ששמר את המצות, על כרחך ששמר שבת וקריאת שמע, והבן:

או יאמר על הפסוקים הנ"ל על פי הנראה לי לפרש המדרש אין ישראל ניזונין אלא בזכות האמונה, ונראה לי ביאור הדברים על פי שפירשתי אמתניתין (אבות פ"ד מ"ב) בן עזאי אמר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה כו' ששכר מצוה כו', ולכאורה הוא כפל לשון. אבל הענין על פי המוסר של השל"ה (בעשרה מאמרות, מאמר י אות ב) כשבא יצר הרע לפתות שלא יקיים מצות עשה או יעבור אלא תעשה, ישיב ממה נפשך, אם מאמין שהשי"ת רואה ויודע מחשבותיו ותנועותיו איך יעשה הרעה הגדולה הזאת לנגד עיניו, ואם ח"ו אינו מאמין הרי הוא כופר. ובזה פירש השל"ה "חטאנו לפניך", עי"ש (והובא בספר זכירה בתחלתו). נמצא אם עושה מצוה, על כרחך הוא מאמין, ולפי זה מלבד המצוה יש בידו מצות אמונה. וכמו כן בעבירה להיפך על כרחך ח"ו אז שוכח אמונתו, וכתיב (לעיל ו, יב) השמר לך פן תשכח וגו'. ולפי זה אין חילוק בין קלה לחמורה, כי אם כי היא קלה באיכותה, הלא בעשות אותה מקיים מצות אמונה, שזהו יסוד כל התורה כולה, ולמצוה זו אין ערוך אליה. וזה שאמר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח כו' שמצוה גוררת מצוה, ר"ל האמונה, והעבירה גוררת עבירה היינו השכחה והכפירה ח"ו. ועוד סגולה אחרת ששכר מצוה כו', כפירוש הברטנורה שמן השמים מזמינים ביד העושה מצוה אחת שיעשה אחרת. וכן שכר עבירה יתפרש על פי מה שכתב הרמב"ם במשניות סוף ברכות על (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך, יאמר, כשיבא העת להנקם מהם יזדמנו סבות לבני אדם להפר התורה כדי שיבא עליהם העונש, עי"ש דבריו. ובזה אין צריך לדברי התוספות יום טוב שם באבות (ד"ה ושכר), עי"ש, ואתי שפיר משמעות לשון הברטנורה וכן שכר עבירה כו', משמע דשוין המה, עי"ש ותבין. נמצא כי האמונה מלבד שהיא מצוה בפני עצמה, עוד היא הכנה לכל המצות שבתורה, כי מבלעדה לא יתכן לקיים מצות שבתורה. ודוקא שכר גוף המצוה בהאי עלמא ליכא, אבל שכר הכנה איכא, ולכך אין ישראל ניזונין בעולם הזה אלא בזכות האמונה, שהוא הכנה ליתר המצות, ושכר (האמונה) [המצוה] עצמה קיים לעולם הבא:

וזהו שנאמר כאן ראה וגו' היום בעולם הזה ברכה וגו'. ושלא תקשה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט ע"ב), על זה אמר אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם, דלכאורה תיבת "אל" למה לי, אבל הכוונה שתשמעו אל גוף מצות ה' אלקיכם, ר"ל האמונה שה' הוא אלקיכם, וקבלת עול מלכותו עליכם, שזולת זה לא יתכן לשום מצוה בעולם, אם כן האמונה הוא הכנה, ועל זה אני נותן שכר עולם הזה. ועל זה אמר אם לא תשמעו וגו' על דרך זה, אז וסרתם מן הדרך, כי עבירה גוררת עבירה, והיום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד בואו לגדר ללכת אחרי אלהים אחרים, היינו היצר הרע הנקרא (שבת קה ע"ב) אל זר, אשר לא ידעתם, שעושים חטאים בלתי נודעים אצלו כלל, על דרך (תהלים מט, ו ע"פ תנחומא עקב א) עון עקבי יסובני. על כן מאוד חזקו אמצו מצות אמונת אלקי עולם, כי זהו העיקר. והשי"ת יטע בלבבינו אהבתו ויראתו כל הימים:

ונתתה את הברכה [יא, כט]. תרגומו ית מברכיא. והוא על דרך שאמר דוד (תהלים קט, ד) ואני תפלה, ועיין ברמב"ן על הפסוק (בראשית כה, כח) כי ציד בפיו, והבן: לא תעשון כן לה' אלקיכם וגו' לשכנו תדרשו ובאת שמה [יב, ד ה]. פתח לשון רבים, וסיים לשון יחיד. ואפשר לפי מה שפירש רש"י שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם לבית המקדש שיחרב, ויבואר, כי כתיב (דברי הימים א יז, כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד, כי הם משורש של האחדות, ומהאי טעמא כתיב ביעקב (שמות א, ה) שבעים נפש, לשון יחיד. אבל אומות העולם הם מעלמא דפרודא, וכדכתיב בעשו (בראשית לו, ו) נפשות ביתו, לשון רבים (ויק"ר ד, ו):

וידוע כי בית שני נחרב בעון שנאת חנם ופירוד לבבות (יומא ט ע"ב), ואלמלא היו ישראל אגודים באגודה אחת לא שלטה בהן כל אומה ולשון, וצריך לתקן המעוות שיהיה שלום ואחדות בישראל, וזה שאמר (ישעיה נב, ז) מה נאוו [וגו'] רגלי מבשר משמיע שלום וגו' משמיע ישועה, כמו שכתבתי לעיל פרשת עקב (ד"ה וכמו). וזהו שאמר שלא תעשו כמעשיהם, להפרד זה מזה, שזה גורם חורבן הבית, כי אם להתאחד יחד כאחד, אז "ובאת" שמה, כדכתיב (שמות יט, ב) ויחן, פירש רש"י כאיש אחד בלב אחד: והבאתם שמה עולותיכם וגו' ואכלתם שם לפני ה' אלקיכם ושמחתם וגו' [יב, ו ז]. כי נודע שהאדם צריך לעבוד את בוראו בכל עת ובכל רגע, גם בעת אכילה ושתיה יכין לבו לדבק בה', וכדכתיב (יחזקאל מא, כב) זה השלחן אשר לפני ה'. וזה אחת מעבודות הקשות, אולם בעת היותינו במקום המקדש, מכח קדושת המקום וקדושת הכהנים אשר להם ניתן חזה ושוק ותרומה וללוים מעשר, אשר הם החונים לפני המקדש יומם ולילה, השיגה כח שכלם לאכול לפני ה' על דרך (שמות כד, יא) ויחזו את האלקים (בעת) ויאכלו וישתו, ומיגו דזכו לנפשיהו זכו לאחרינא, היינו להמביאים מתנות קדשיהם, אשר גם הם יאכלו לפני ה'. והמופת לזה, אחר אכלו ושתותו להנאת עצמו, שמחה מה זו עושה כאן, אמנם אם אוכל ושותה לשם שמים לפני השי"ת ודבוק בו יתברך, הנה אכילתו מצוה ועבודה, והוא בכלל פקודי ה' המשמחי לב, על כן אחר אכילתו הוא שמח וטוב לב, שש ושמח במה שעבד את בוראו, וכמו שפירשתי (פר' עקב ד"ה וזהו) והיה (לשון שמחה) עקב תשמעון (לעיל ז, יב), עיי"ש. וזהו שאמר והבאתם שמה וגו' ואכלתם שם דייקא לפני ה' אלקיכם ושמחתם. וזהו שנאמר להלן (יד, כב-כג) עשר תעשר וגו' ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר וגו' למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים, אפילו בעת אכילה ושתיה:

וצדיקים באותו דבר שחוטאים בו מתרצים (עי' תנחומא בשלח כד), אם חטא באכילה ושתיה, תשובת המשקל לסגף עצמו, וכבר אמרו (תענית יא ע"ב) בר בי רב דיתיב בתעניתא כו'. והעצה לזה, אשר בשעת אכילה יהיה לבו דבוק בה', כואב ונאנח על העבר אשר פגם בענין אכילה ושתיה, ויהיה שלחנו מכפר עליו, כמאמרם (ברכות נה.) פתח במזבח וסיים בשלחן, לומר בזמן שבית המקדש היה קיים היה המזבח מכפר ועכשיו שלחנו של אדם מכפר (כלומר שערום בדעת כאדם). וכבר אמרו דורשי רשומות (שער הפסוקים, פר' משפטים עמ' קמט עה"פ שמות כא, יג) א'נה ל'ידו ו'שמתי ל'ך ראשי תיבות אלו"ל, מקום אשר ינוס שמה, הוא התעניתים וסיגופים. ואני הוספתי לפרש וכי יזיד איש על רעהו (הוא יצר הרע) להרגו בערמה, בחכמה והשכל ודעת, מעם מזבחי הוא השלחן הדומה למזבח, תקחנו ליצר הרע למות, ואתה תלך לחיים טובים: והשכל גוזר כי בודאי הקב"ה מקבל יותר תענוג ונחת רוח בעת שהאדם אוכל לשובע נפשו ובזה עובד אותו יתברך, ממה שמסגף עצמו, כי אנחנו נקראים בנים למקום, וחפץ בטובותינו וחיותינו ובריאותינו ובריאות נפשינו. וזהו שנאמר בפרשת ואתחנן (לעיל ו, כד כה) ויצונו ה' וגו' ליראה את ה' אלקינו (לא דוקא לסגף עצמו, כי אם) לטוב לנו וגו' לחיותינו, שיהיה טוב לנו ונחיה עצמינו בלחם ומזון כהיום הזה, וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת ליראה אותו לטוב לנו ולחיותינו באותו שעה לפני ה' אלקינו. ועל כן צירוף של חדש אלול הוא יוצא ממקרא קודש זה וצדק'ה תהי'ה לנ'ו כ'י, כנודע (משנת חסידים, מס' אלול פ"א מ"א), כי כן דרך של בני העליה בעלי שכל לאכול לשובע נפשם במחשבות קדושות וטהורות לפני ה', ובזה מתקנים העבר, כמו שנאמר ליראה את ה' אלקינו לטוב לנו וגו' לחיותינו וגו' וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות, היינו לתקן: ועל דרך הפשוט ירמוז הצירוף למה שנוהגין באלול לעשות משמורות, והעיקר לפשפש אז במעשיו, וכמו שפירש רבינו הק' מה"ר צבי הירש זלה"ה מזידטשוב (סור מרע, עמ' ג ד"ה שמינית) והיה לנו הלילה משמר (נחמיה ד, טז), לשון משמרת ומסננת, למבדק בחושבנא. וזהו וצדקה תהיה לנו כי נשמר (ר"ל, נעשה משמורות, וגם משמרת ומסננת, ונבדק עצמינו) לעשות את כל המצוה הזאת, לא להנאותינו, כי אם לפני ה' אלקינו כאשר צונו, והבן:

לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום וגו' [יב, ח-י]. היה מרגלא בפי מוזלה"ה לפרש, כי הבטיחנו יתברך כאשר נשוב אליו יגאלנו, ושורש התשובה הוא החרטה והוידוי ועזיבת החטא (שערי תשובה, שער א סי"ט), והנה החרטה וכן וידוי מצוי בימים הנוראים, רק עזיבת החטא הוא קושי המציאות, כי אחר עבור ימים הנוראים ישוב למעשיו הראשונים, וזהו שאמר הכתוב (ירמיה לא, טו-טז) מנעי קולך מבכי [וגו'] כי יש שכר לפעולתך, ושמא תאמר אם כן מדוע עדיין לא בא בן ישי, על זה אמר ושבו בנים לגבולם, כי אחרי הימים האלה שבים למעשיהם וגבולם. וזהו שאמר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום וגו', כי העיקר הוא עזיבת החטא, וראיה לדבר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה וגו', ע"כ דבריו, הלא הוא כתוב בספר ישמח משה (פר' ראה ד"ה לא תעשון) באורך, עיי"ש:

והנה שפתי לא אכלא, כי אחר שאמר דבר זה בשבת קודש בסעודה שלישית צוה על אבא מארי הגאון הצדיק מוה' אלעזר ניסן זלה"ה בהיותו שם לומר לפניו דברי תורה, ואמר אבא מארי זלה"ה פירוש הפסוק בפרשה זו (יב, כח) שמור ושמעת וגו' למען ייטב לך ולבניך אחריך וגו', דקשה וכי הותר על מנת לקבל פרס, וכמו כן קשה לעיל פרשת ואתחנן (ד, א) שמע אל החוקים וגו' אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו וגו'. אלא הענין, שמשה היה מלמד להם דבר חדש, שגם זה עבודה צורך גבוה היא להשלים רצונו יתברך החפץ החיים להחיות לישראל, כי מקור הטוב רוצה להטיב (וכמו שפירש מוזלה"ה (שם ר"פ במדבר ד"ה והנ"ל) הגמרא פרק קמא דראש השנה (ד.) אהא דכורש החמיץ דאמר (עזרא ו, י) די להון מהקרבין ניחוחין וגו' ומצלין לחיי מלכא ובנוהי, ופריך הא תניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, ומשני כאן בישראל כאן באומות העולם, כלומר בישראל זה רצונו יתברך שיחיה בנו ואם כן זה עצמו עבודה להשלים רצונו יתברך, כאן באומות העולם כדכתיב (לעיל ז, י) ומשלם לשונאיו אל פניו). וזהו שאמר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו. וזהו שאמר כאן שמור ושמעת וגו' למען ייטב לך וגו' (ואין זה על מנת לקבל פרס) כי (בזה עצמו שייטיב לך) תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלקיך, שזה רצונו יתברך, כמאמרם (אבות פ"ד מ"ב) שכר מצוה הוא עצמה מצוה, ע"כ תורף דברי אבי זלה"ה כפי העולה בזכרוני:

אחר כך צוה עלי לאמר לפניהם דברי תורה (ואמר לי הטעם, כי אמרו חז"ל (בבא מציעא פה. ועי' כתובות סב ע"ב) כל מי שבנו ובן בנו תלמידי חכמים אין התורה פוסקת מזרעו, והחוט המשולש לא במהרה ינתק (קהלת ד, יב), כדכתיב (ישעיה נט, כא) ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אז אמר ה' מעתה ועד עולם. ואמרו חז"ל (עי' בגמ' כתובות שם ובתוד"ה החוט) דהיינו ברואין זה את זה, ופירש הוא דהיינו מכירין על ידי ששומעין דברי תורה זה מזה). אז עניתי ואמרתי מה שעלה בלבי לפרש שני הכתובים הבאים כאחד כדברים האלה, והוא כי ידוע (הקדמת הזוהר, יא ע"ב) דאית יראה תתאה יראת עונש, ויראה עלאה שירא מרוממותו יתעלה. וההבדל הוא, כי מי שעובד רק מכח יראת העונש ואהבת השכר הרי זה עובד את עצמו, ועל כן אמרו (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס, דאין זה עבודה אמיתית, מה שאין כן אם עובד מיראת רוממותו יתעלה וכוונתו זכה בלתי לעשות נחת רוח לשמו יתברך, זה עובד עבודה אמיתית: והמבחן לזה להכיר ערכו וכוונתו אם היא זכה וצלולה בלתי לה' לבדו או כוונתו לצורך עצמו, הוא כי בהיות כוונתו זכה וצלולה בעבודתו אמת, יקום על מעמדו ולא יפול ממנו, כי שפת אמת תכון לעד (משלי יב, יט), מה שאין כן אם כוונתו לעצמו להעשיר בעולם הזה או לשם שכר בעולם הבא או מיראת העונש, אז איננו במעמד אחד, כי אם פעם יצא כברק חצו ופעם יפול הנופל ממנו והתבוננת על מקומו ואיננו, כי על זה נאמר (שם) ועד ארגיעה לשון שקר. וזהו שאמר הכתוב (שם כג, ד-ה) אל תיגע להעשיר, שלא תאמר אקרא בשביל שאהיה עשיר בעולם הזה או בעולם הבא, ושמא תאמר כי לפעמים אין אדם מבין על עצמו עומק מחשבתו מה הוא אם זכה או לא, על זה אמר מבינתך (של עצמך) חדל (מעבודה על מנת להעשיר), כי הסימן לזה התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים וגו', כלומר שאינו דבר המתקיים, זה לאות כי אינה עבודה זכה ואמיתית:

עוד הבדל מבואר בספרים, כי מי שיראתו ועבודתו מכח שכר ועונש ואיננה רצונית כי אם הכרחית, אינו מורישה לבניו אחריו, כי עבודה כזו לא יורק מכלי אל כלי, מה שאין כן עבודה רצונית מיראת רוממותו יתברך ומאהבתו אותו יתברך, האב זוכה לבניו ולדורותיו אחריו ברית עולם. וזהו שאמר הכתוב (לעיל ה, כו) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי דייקא, לא יראת עונש כי אם יראה מרוממותו יתברך, אז תהיה יראתם כל הימים אשר המה חיים, וגם למען ייטב להם ולבניהם לעולם, כי ינחילו יראתם אל בניהם לדור דורות. וזה שנאמר (משלי כ, ז) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו, ע"כ דבריהם. (וכבר כתבתי בזה בפרשת נח (ד"ה או יאמר)ן. וזהו שאמר הכתוב (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה (דייקא) עומדת לעד, לדורות. וזהו שנאמר (שם קיא, י) ראשית חכמה יראת ה' (דייקא) שכל טוב וגו' תהלתו (כי יראה זו) עומדת לעד, כאמור (וזה נראה לי פירוש הכתוב (ישעיה מ, ג-ח) פנו דרך ה' ממחשבות בלתי רצויות, ישרו בערבה מסילה (בלבבכם) לאלקינו וגו', כלומר לשם אלקינו, ולא על מנת לקבל פרס, מטעם כל הבשר חציר, וכל חסדו דייקא, דעביד לגרמיה כציץ השדה. יבש חציר נבל ציץ וגו', כלומר שאינו דבר המתקיים, ודבר אלקינו מה שהוא לשם אלקינו יקום לעולם, לו ולזרעו אחריו עד עולם): עוד הבדל יש, כי העושה לשמה עבודתו פרחת לעילא, מה שאין כן שלא לשמה לא פרחת לעילא. ודבר זה למדנו ממה שאמרו חז"ל (פסחים נ ע"ב) כתיב (תהלים קח, ה) מעל שמים חסדך, וכתיב (שם נז, יא) עד שמים חסדך, כאן בעושים לשמה כאן בעושים שלא לשמה. כוונתם, בעושים לשמה פרחת לעילא ועושה תיקונים ויחודים בעולם העליון, מעל שמים חסדך. אבל בעושים שלא לשמה לא פרחת לעילא, עד שמים חסדך, שכרו בעולם הזה, וכדכתיב (משלי ג, טז) אורך ימים (בעולם שכולו ארוך (הקדמת רבינו בחיי) בימינה (לשמה), בשמאלה (שלא לשמה (רש"י שבת סג. ד"ה למשמאילין)) עושר וכבוד, בעולם הזה:

וזהו שאמר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה, שנשאר כאן (ולא פרחת לעילא) היום דייקא, אבל למחר איננו במקומו כי אינו מתקיים, איש כל הישר בעיניו דייקא, להנאת עצמו, היינו אהבת שכר ויראת העונש וכדומה. והמופת לזה כי לא באתם עד עתה אל המנוחה לנוח מאויב הפנימי היצר הרע, ואל הנחלה וגו' להנחיל לבניכם אחריכם יראתכם. ועברתם וגו' וישבתם בארץ וגו', אוירא דארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנח ע"ב) ביראת ה' היא חכמה (איוב כח, כח), אז והניח לכם וגו'. וזהו שאמר שמור ושמעת וגו', על אופן למען ייטב לך ולבניך אחריך, והוא כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלקיך, כלומר שלא תעשה בשביל שישר בעיניך להנאתך, כי אם בשביל שהוא טוב וישר בעיני ה' אלקיך וכו', כמאמרם (עי' רמב"ס תשובה פ"י ה"ב) אהב האמת באשר הוא אמת, אז ייטב לך ולבניך אחריך, כאמור, והבן. ותהלה לאל הוטב בעיניהם:

או יאמר שמור ושמעת [וגו'] למען ייטב לך [יב, כח]. דקשה וכי מותר על מנת לקבל פרס. ויבואר על דרך דאיתא בזוהר הק' נעשה מדברי תורה, ונשמע מדברי סופרים. ואיתא בספר שבט מישראל על תהלים (א ע"ב פב) דעל מצות שהם מדברי סופרים, שהוסיפו חכמים יותר מהחיוב, יש שכר עולם הזה, ומותר על מנת לקבל פרס. וזהו שאמר שמור ושמעת לדברי סופרים את כל הדברים האלה (שאמרו חכמים), אשר אנכי מצוך (לשמוע), מלא תסור (להלן יז, יא), כדאיתא פרק ב' דשבת (כג.), למען ייטב לך ולבניך וגו', כי תעשה הטוב והישר, לפנים משורת הדין (ע"פ בבא מציעא טז ע"ב), יותר מהחיוב, והבן:

הכה "תכה" וגו' לפי חרב [יג, טו]. פירש רש"י, אם אינך יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם כו', כלומר בשם תכ"ה הכתוב כאן, שבו הרג משה את המצרי (שער מאמרי רז"ל, שבת עמ' י), אז המיתם באחרת, שמעתי. ונכון:

בנים אתם וגו' ולא תשימו קרחה. (כי רק) בין "עיניכם" למת [יד, א-ג], אבל באמת צדיקים עודם חיים וקיימים, כי עם קדוש אתה ונוי, מה קדוש לעולם קיים כו' (סנהדרין צב.). ולא מיבעיא מכח הנשמה, כי אם גם הגוף, כי לא תאכל כל תועבה. עיין בזוהר ויחי דף רמ"ה ע"ב:

ועל דרך דרוש יאמר בהקדם כי צירוף של חדש אלול יוצא מפסוק (לעיל ו, כה) וצדק'ה תהי'ה לנ'ו כ'י נשמר לעשות, ויש להבין ענין פסוק זה לאלול. ונראה לי כי שלשים יום קודם שואלין ודורשין מענינים של יום הבא, כנודע (עי' פסחים ו.), על כן מראש חדש אלול נוהגין להרבות בתפלה ותחנונים, יעוין בריש הלכות ראש השנה מה שכתב המחבר (או"ח סי' תקפא ס"א). והנה, בקשתנו בימים הבאים זכרנו לחיים וגו' וכתבנו בספר החיים למענך וגו', כתבנו בספר פרנסה וכלכלה, ולפי פשוטן אנו מבקשים צורכי עצמינו למענינו, וכבר מבואר בתיקונים (תקון ו, כב.) צווחין כו' הב לנו חיי הב לנו מזונא. אבל כבר ענינו ואמרנו לזה (פר' עקב ד"ה ועל דרך) כי אין הכוונה למענינו, כי אם למענו יתברך שהוא חפץ בחיים, ומקור הטוב רוצה להטיב ולהשפיע בני חיי ומזונא ופרנסה, ואנו מבקשים על זה כדי למלאות רצונו יתברך, ולמען נוכל לעבדו יתברך ולעשות מצות ומעשים טובים צדקה וגמילות חסדים. וזהו שאומרים זכרינו לחיים בשביל שאתה מלך חפץ בחיים, וכתבנו וגו' למענך וגו'. וכבר אמרו (כתובות נ.) עושה צדקה בכל עת (תהלים קו, ג), זה הזן ומפרנס אשתו ובניו. והיינו כיון שזן ומפרנס אותם ומדריכם בדרך ישרה על התורה והעבודה, נחשב צדקה אם שנראה שעושה לעצמו, כיון שהכוונה לשמו יתברך. וזהו שנאמר וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות וגו', כלומר גם מה שאנו מבקשים או עושים לנו לצורך עצמינו נחשב לצדקה וזכות, לאשר הכוונה כי נשמר לעשות את כל המצוה וגו'. ולזה ענין זה לאלול הקדמה ומליצה על בקשתינו בימים הבאים: ועל דרך זה אמרנו (ייטב פנים אבני זכרון אות כג) שזה שאמר הכתוב (שם מב, ד) היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה, כלומר מה שאני מרבה בדמעות יומם ולילה בשביל הלחם, הוא באמור אלי, כלומר בשביל שאומרים אומות העולם אלי כל היום איה אלקיך, כי הלא כל האומות שלוים ושקטים, ועמך ישראל וכו'. וזהו שאומרים בזמירות (לשבת, המתחיל 'ברוך ה' יום יום') ברוך הוא אלקינו אשר טוב גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו הגדיל לנו, כלומר שהגדיל והחשיב מה שאנו מבקשים לנו (שלא למענינו הכוונה, כי אם) אלה וכאלה יוסיף עמנו להגדיל שמו הגדול וכו', כלומר שעל ידי זה יתגדל שמו בעולם:

וזה מה שאמרו בגמרא ראש השנה פרק קמא (ד.) בישראל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בנו הרי זה צדיק גמור, אבל באומות העולם לא, עיי"ש, ופירש רש"י בישראל שלבו לשמים ואם מריעין לו בחייו אינו קורא תגר כו', אבל באומות העולם אם אין מטיבין לו קורא תגר, ולכאורה מה שכתב רש"י שלבו לשמים שפת יתר, דהיה סגי לו שאינו קורא תגר. אבל נראה לי כוונתו בזה כי שמעתי ממוזלה"ה (ישמח משה, ר"פ במדבר ד"ה והנ"ל) שפירש, כאן בישראל מותר לומר בשביל שיחיה בנו, שזה עצמו למענו יתברך, שחפץ בכך, ולמען כשיחיה הבן יעבוד אותו ית"ש, מה שאין כן באומות העולם אין כוונתו רק למען עצמו, והבן, ע"כ דבריו. ואני אומר דפירוש זה עם פירוש רש"י אחד הוא. דישראל שאין כוונתו בשביל שיחיה בנו לעצמו, רק בשביל רצונו יתברך, לכך אם מריעין לו כו' ולא נתמלא רצון עצמו הרי רואה בזה רצונו יתברך, מקבל באהבה ואינו קורא תגר, שתולה בעונו. אבל אומות העולם שמבקש למלאות רצון עצמו, ואם לא נתמלא בקשתו ורצונו קורא תגר. וזה עצמו שפירש רש"י ישראל שלבו לשמים, כלומר באומרו בשביל שיחיה בנו כוונתו לשמים כדי למלא רצון הבורא יתברך, ממילא אם מריעין לו אינו קורא תגר, מה שאין כן אומות העולם שכוונתו לא לשמים כי אם לעצמו, קורא תגר. וזה פירוש נחמד ברש"י: וזהו שאומרים בראש השנה (תפלת מוסף) היום יעמיד במשפט וכו' אם כבנים, שכוונתם למלא רצון אביהם, אם כעבדים שכוונתם לעצמם לקבל פרס, אם כבנים רחמנו וכו', ואם כעבדים עם כל זה עינינו וכו':

וזהו שאמרה התורה בנים אתם וגו', העידה עלינו שבכל מעשינו ובקשתינו אנו קרוים בנים, שכוונתנו לא לעצמינו כי אם למלא רצונו יתברך, על כן לא תתגודדו ולא תשימו קרחה וגו', ואיתא בילקוט (ראה רמז תתצא) שלא תצערו עצמיכם על מת, פירוש, כיון שזה רצונו יתברך. ועל זה אמר כי עם קדוש אתה, מופרש מעצמו לה' אלקיך, למענו יתברך. "ובך", כלומר אפילו מה שנראה שהוא בך, התולה בצורכי עצמך, בחר ה' להיות לו וגו' מכל העמים, כי בישראל מותר על מנת שיחיה בנו, מה שאין כן באומות העולם, והטעם, בשביל שישראל אינו קורא תגר, שאם רואה שכך רצונו מקבל באהבה:

ושפתי לא אכלא כי שמעתי מאבא מארי הגאון הצדיק מוה' אלעזר ניסן זלה"ה שפירש על דרך זה המדרש, ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודי בלוא יועיל (ירמיה ב, יא), פסוק זה מיכאל שר של ישראל אמרו. והוא משולל הבנה. אבל הכי פירוש הקרא על דרך מליצה, ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים, כלומר בעוד שלא ראה בו ענין אלקות המועיל לו לפי שטותו וסכלותו, אבל ועמי המיר כבודי, שאומרים שזה כבודו יתברך, בלוא יועיל, גם במה שאינו מועיל, ואינו קורא תגר גם במה שאינו מועיל, אלא מקבל באהבה, כי רצונו זה כבודו, ע"כ דבריו והבן: עוד יתבאר בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה לה' אלקיך [יד, א"ב]. על פי שאמרו חכמים (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, ר"ל אלא תהיה עבודתכם מאהבה, בחינת בן, ויהי מורא שמים עליכם, כלומר, לא יראת העונש כעבד, כי אם יראה אמיתית כבן הירא את אביו. וזהו שאומרים בראש השנה (תפלת מוסף) היום יעמיד במשפט וכו' אם כבנים אם כעבדים וכו', וכמבואר ברעיא מהימנא (צו כט.). וכבר פירשו בספרים הק' (ישעיה נא, יב-יג) מי את ותיראי מאנוש ימות וגו', כלומר מי את אם תירא מכח שאנוש ימות, היינו עובד מחשש עונש מיתה, ותשכח ה' עושיך וגו', ר"ל ראוי לירא מאתו יראה אמיתית מרוממותו יתעלה:

וזהו שאמר כאן בנים אתם בנים דייקא לה' אלקיכם, עובדים מאהבה ומיראה אמיתית. לא תתגודדו, פירש המדרש (ילקוט ראה רמז תתצא) לא תצערו עצמיכם. ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, ר"ל כי העובד מיראת העונש הרי כלי המעשה עושים מעשה המצוה, אבל בהמחשבה שבראשו ומוחו איננו עושה לשם ה', כי אם בעבור עצמו שלא יענש בעונש מיתה וכדומה, או שיקבל שכר, נמצא הראש והמוח מקורח מאותה עבודה, וזהו שאמר ולא תשימו קרחה בין עיניכם, הוא מקום המוח שבראש. למת, ר"ל בשביל חשש מת, והכוונה שלא תהיה עבודתו רק מכח שלא ימות. כי עם קדוש אתה, ר"ל מופרש ומובדל ממך. לה' אלקיך, דייקא, ר"ל בלתי לשמו לבדו, ולא בשביל עצמך. וזהו שאמר המדרש ילקוט (שם רמז תתצ) זהו שאמר הכתוב (תהלים ב, ז) אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה, אתה מוצא בשעה שהיו ישראל במדבר היו מעוטפים בענני הכבוד ובעמוד האש, והיו אומות העולם נבהלין מי הן אלו, שנאמר (שיר השירים ג, ו) מי זאת עולה מן המדבר וכו', והקב"ה משיבן מקוטרת מור ולבונה וגו', יש להן זכות אבות, מקוטרת מור זה אברהם (מדת החסד עובד מאהבה), ולבונה זה יצחק (מדתו יראה), מכל אבקת רוכל זה יעקב (ר"ל, כדאיתא בזוהר בשלח דף מ"ו ע"ב, אמר רבי אבא וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן דא אברהם, ולילה בעמוד אש (שמות יג, כא) דא יצחק, אי הכי יעקב אן הוא, אלא במלה קדמאה אתמר ותמן שארי, שנאמר וה', עכ"ל). והיינו בשביל שהולכים בדרכי אבות בחסד גבורה תפארת. וזה שסיים ואמר כי עם קדוש אתה וגו', פירש רש"י קדושת עצמך "מאבותיך", ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה, כלומר בחינת סג"ל, חסד גבורה תפארת (תקוני זוהר, תקון סט, קד ע"ב), מדת אהבה ויראה והתכללות, והבן:

ובך בחר ה' וגו' מכל העמים אשר על פני האדמה [יד, ב]. לכאורה סיפא דקרא הוא שפת יתר, מי לא ידע כי כל העמים הם על פני האדמה:

ואפשר לפרש דהך סיפא קאי ארישא דקרא, והוא על דרך דכתיב (לעיל ז, ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים, ואמרו חז"ל (חולין פט.) בשביל שאתם ממעטים עצמיכם, נתתי גדולה לאברהם אמר (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר וכו'. וזהו שאמר ובך בחר ה' וגו' מכל העמים, מטעם אשר (אתם) על פני האדמה, ר"ל אם היותכם בחינת בנים אפילו הכי חשובים אתם בעיניכם רק כעפר שהוא על פני האדמה. וזהו שאמר המדרש ילקוט (ראה רמז תתצ) זהו שאמר דוד (תהלים ב, ז) אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה. ר"ל, איני יודע טעם למה קורא אותי בני, אך אספרה בתורת חק:

וכעין זה שמעתי משמיה דגברא רבא לפרש טוב תורה עם דרך ארץ (אבות פ"ב מ"ב), ר"ל שיהיה כמו הארץ, שאף על פי שממנה כל טוב והכל צריכים אליה כי היא המגדלת תבואה שבשדות וצמחים ואילנות ופירותיהן, ועם כל זה הכל דורסין עליה. וזהו שאומרים (תפלת שמו"ע) ונפשי כעפר לכל תהיה. וזהו שאמרו טוב תורה עם דרך ארץ, ר"ל עם דרכה של ארץ, ע"כ דבריו:

וזהו שנאמר גבי יעקב (בראשית כח, יד) והיה זרעך כעפר הארץ, שתהיו בחינת עפר לכל, הגם ופרצת ימה וקדמה וגו' והכל יצטרכו אליך ויבואו ויקדמו פניך, עם כל זה תהא נדרס לכל. וזה כעפר הארץ, שמצמיחה כל טוב והיא נדרסת לכל, והבן: וכי ירבה ממך הדרך [יד, כד כה]. על דרך (כתובות סז ע"ב) זוודאי קלילא ואורחא רחיקא. כי לא תוכל שאתו. מלשון (בראשית ד, ז) אם תיטיב שאת. כי ירחק ממך המקום וגו'. המדרגה (מלשון (שבת טז ע"ב) מחלוקת במקומה עומדת), על ידי חטאת האדם. זאת העצה ונתתה בכסף. כמאמרם (דניאל ד, כד) וחטאך בצדקה פרוק. ואז וצרת הכסף בידך. ברשותך, כמאמר מונבז (בבא בתרא יא.) אני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו:

או יאמר וצרת הכסף בידך [יד, כה]. כי הצדקה מהפכת מדת הדין לרחמים, סוד (שער הפסוקים, פר' וישב עמ' פח) ה'כסף (בראשית מז, יד), ה' חסדים. וכבר כתב רבינו בעטרת צבי בזוהר ויחי דף רמ"ד (ע"ב) סוד הפסוק (תהלים כה, יז) "צרות" לבבי הרחיבו, כי אחורים דהוי"ה פשוט גימטריא ע"ב ואחורים דמלואי ד' הויות קפ"ד קס"ו ק"ל קד"ם, מספרם צרו"ת, אחורי שמות הנ"ל, שמהם הרחבת הלב וישועה, בסוד שמשו"ן, הוא יחל להושיע וגו' (שופטים יג, ה), עי"ש. וזה "וצרת הכסף" בידך והלכת אל המקום אשר יבחר וגו', על דרך (סוכה נב ע"ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח, והבן. וזה סוד הנאמר במשלי ד' פסוק וא"ו אל תעזבה וגו' "ותצרך", ר"ל מ"צרות" יהפך לטוב לצירוף "ותצר", והבן: כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך וגו' לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך באביון כי פתוח תפתח וגו' [טו, ז ה]. יש לפרש, כי יש מי שמבקשים ממנו צדקה לעניים, ומענה בפיו שקרוביו עניים ועיניהם נשואות אליו. אבל אין זה מענה נכונה, כי בשביל שנותן לקרוביו אינו נפטר מלתת גם לזולתם באם ידו משגת לתת לזה ולזה. וזהו שאמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך, היינו מקרוביך, וגם באחד שעריך, בעריך שאינו קרובך, ועל זה אמר לא תאמץ וגו' ולא תקפוץ את ידך מתת לעניים מאחיך האביון, כלומר מכח שאחיך אביון ואתה צריך ליתן לו, כי פתוח (לאחרים) תפתח את ידך לו, לקרובך:

לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטבו די מחסרו אשר יחסר לו [טו, ז ח]. והנה, על מאחיך האביון פירש רש"י אם לא תתן לו סופך להיות אחיו של אביון, ולכאורה יש להבין הא היכא רמיזא בקרא. ותו, היה לרש"י לומר אם לא תתן לו סופך להיות אביון, מה זה סופך להיות אחיו של אביון:

ואמר חתני הרב ר' יוקל נ"י על פי מה שאמרו בשבת פרק שואל דף קנ"א (ע"ב) לעולם יבקש אדם רחמים שלא יבא לידי כך וכו', שנאמר (טו, י) כי בגלל הדבר הזה, גלגל הוא שחוזר בעולם. וידוע (זוהר בהעלותך קנג ע"ב) צדקה סגולה לעשירות, כדכתיב (משלייא,כד) יש מפזר ונוסף עוד. וידיעת ההפכים בשוה. וזה שהזהירה תורה לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, מחמת כי כעת אתה העשיר ואחיך האביון, כלומר הוא מתייחס אחריך שהוא אחיך. ועל זה פירש רש"י, אם לא תתן לו סופך להיות אחיו של אביון, כלומר שאז יחזור הגלגל, והוא יהא עשיר ואתה אביון, ותתייחס אחריו לקרוא אחיו של מי שהוא עתה אביון שאז יהא עשיר. וזה עצמו שאמרה תורה אם לא תתן לו, סופך כי פתוח תפתח את ידך לו, כלומר שתפשוט ידך לקבל ממנו צדקה, והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו, ר"ל שאתה תמלא די מחסרו וגו', שלא יחסר לו מאומה כי אם יתעשר, ואם כן אז תקרא אתה אחיו, ע"כ דבריו ודפח"ח: ולי נראה לפרש מקראי קודש אלו, כי אמרו חז"ל (סנהדרין צב.) כל מי שיש בו דעה מתעשר, שנאמר (משלי כד, ד) ובדעת חדרים ימלאו. ויש להבין הלא החוש מכחיש זה, כי יש הרבה בני דעה והם עניים ואביונים, ומקרא מלא (קהלת ט, יא) לא לחכמים (עושר ולא) [לחם וגם לא] לנבונים (לחם) [עושר], וכבר הקשה כך זקיני מהרש"א בחדושי אגדות (שם ד"ה כל אדם). ונראה לי על פי מה שאמרו במשנה (אבות פ"ד מ"א) איזה עשיר השמח בחלקו, ומקרא כתיב (תהלים לד, יא) כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב, ופירשו המפורשים ודורשי ה' לא יחסרו, ר"ל שלא יחסר להם שום דבר, כי כל טוב, שאומרים על כל שזה טוב להם, ואינם תאבים לשום דבר בעולם הזה זולת לעבודת השי"ת. וזהו שאמרו כל מי שיש בו דעה מתעשר, ר"ל אפילו בהיותו עני אינו אביון התאב לדבר, כי שמח בחלקו ומסתפק במיעוטו, ובזה נקרא עשיר. וקרא מדייק ואמר לא לחכמים (עושר) [לחם], היינו שאין להם עשירות, (ולא) [וגם לא] לנבונים (לחם) [עושר], אבל בכל זאת הם בעצמותם שמחים בחלקם ונקראים עשירים, והבן זה:

וזהו שאמר כי יהיה בך אביון, לא עני במעות לבד ושמח בחלקו, כי אם גם אביון תאב לכל, ואתה עשיר בממון ושמח בחלקך, נמצא בזה לבד שתתן לו לא יועיל, כי אם יהיה לו מעט יבקש יותר ויותר, כמאמרם (קה"ר א, לב) יש לו מנה מבקש מאתים, ועודו תאב לכל. ועצה לזה אמרה תורה לא תאמץ את לבבך, ר"ל לבבך הטוב שאתה מסתפק במועט ושמח בחלקך לא תאמץ ממנו, ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון מלתת לו דבר הניתן מיד ליד, כי פתוח תפתח את ידך לו, כמשמעו, והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו, ר"ל שתשאל לו מלבבך מדת הסתפקות, היינו די מחסרו שזה אשר יחסר לו, שאין לו מדת הסתפקות, על כן אתה תשאל לו מדה זו. ועל כן אמר העבט תעביטנו, לשון שאלה, דמדה זו הדרה בעינא. והבן כי זה פירוש יקר: בהפטרה הטו אזניכם וגו' ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים הן עד לאומים נתתיו נגיד ומצוה לאומים הן גוי לא תדע תקרא וגוי לא ידעוך אליך ירוצו למען יי' אלקיך ולקדוש ישראל כי פארך [ישעיה נה, ג-ה]. אמרתי לפרש על דרך צחות ללמוד מדת ענוה ושפלות, על דרך שפירשתי מה שאמר דוד (תהלים ב, ז) אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, כי לכאורה יפלא בעינינו כי זה ענין גאות להלל את עצמו כי ה' אמר אליו בני אתה, והלא הוא אמר (שם כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם, ואיך יתקיימו שניהם. אבל התירוץ על זה בשני פנים, א', שאמר שבאמת אינו יודע מפני מה ה' אמר אליו בני אתה, כי אינו כדאי לזה לפי מה שיודע שפלות ערכו, ואין זה אלא דרך חק בלי טעם. ב', כי האדם נידון רק לפי מעשיו של אותו יום ואותה שעה כידוע, ומי שאמר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו ובאותו רגע צדיק היה, וכן המקדש את האשה על מנת שאני רשע אף על פי שנמצא צדיק מקודשת חיישינן שמא כו' (קידושין מט ע"ב). וכמו כן יוכל להיות שה' אמר בני אתה לפי מעשיו של אותו יום, שאז היה מהרהר בתשובה ואז נעשה בבחינת בן, אבל על יום שלפניו ושלאחריו אינו ראיה, כי אולי אחר זה אשתני לגריעותא ח"ו על ידי הרהור וכדומה, ואין אדם מבין על עצמו. ועובדא ידענא כי צדיק אחד אמר כך בפירוש, אפילו אם יאמר לי השי"ת שאני צדיק אני מאמין לו שכך הוא, אבל רק על אותה רגע שאמר אז הייתי צדיק לפניו, אבל על רגע שאחר זה יוכל להיות שנשתנה. ועיין מה שכתבתי בזה בפרשת תולדות (ד"ה ואני) על הפסוק (בראשית כו, כח) ויאמרו ראו ראינו וגו'. וזהו שאמר דוד בעצמו אספרה אל חק (בבחינת חק בלא טעם את אשר) ה' אמר לו בני אתה, ולא אתגאה מזה. ועוד, אני היום דייקא ילדתיך, ואין ראיה מזה לא על יום שלפניו ולא על יום שלאחריו, ואין מקום להתגאות ולהתנאות בזה, על כן עודני בשפלותי:

וכעין זה פירשתי (פר' תזריע ד"ה בהקדם) משה ואהרן בכהניו וגו' שמרו עדותיו וחק נתן למו (תהלים צט, ו"ז), ר"ל עם כי באמת שמרו עדותיו ובדין היה שיטלו שכרם להיות קוראים אל ה' והוא יענם, עם כל זה וחק נתן למו, ר"ל שמה שנתן להם ה' היה נראה להם שהוא בבחינת חק ומתנת חנם, כי היו בבחינת (שמות טז, ז) ונחנו מה כנודע:

וזהו שאמר הכתוב הטו אזניכם וגו' ואכרתה לכם וגו' "חסדי" דוד הנאמנים, ר"ל שמה שקבל מאתי היה בעיניו רק בבחינת חסד חנם מאתי. הן עד לאומים נתתיו נגיד ומצוה לאומים, וכל זה היה בעיניו מכח חק בלי טעם, כי אם חסד חנם, כמו כן תתקיים מה שהבטחתי לך באופן הן גוי לא תדע תקרא, ר"ל שידמה בעיניך שלא תדע ערכו אולי הם גדולים ממך, וגוי לא ידעוך אליך ירוצו, ר"ל בשביל שלא ידעוך ולא יכירך לכך אליך ירוצו (כי הם סוברים שאתה גדול מהם). אבל לא בכחך הגדול ובזכותך, כי אם למען יי' אלקיך ולקדוש ישראל כי פארך, בפאר וכבוד לחבבך בעיניהם. ואם כך ידמה בעיניך, אז תהא נגיד ומצוה, כמאמרם (עירובין יג ע"ב) כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, והבן:

תוכן העניינים

ייטב לב דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה