ייטב לב דברים· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת עקב
א) מה כתיב למעלה ושמרת וגו' אשר אנכי מצוך וגו', (לשון יחיד). וסמוך ליה והיה עקב תשמעון וגו' ושמרתם ועשיתם אתם. לשון רבים. ושמר יי' אלקיך לך וגו' ואהבך וברכך והרבך לשון יחיד. יש להבין שנותו את טעמו. גם אומרו עקב, ולא אמר אם תשמעון, עיין רש"י:
והנראה לי בזה על דרך דכתיב (צפניה ב, א) התקוששו וקושו, ואמרו חז"ל (בבא מציעא קז ע"ב) קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. והוא מה שנאמר (הושע יד, ב"ג) שובה ישראל וגו' לשון יחיד, שמקודם תשוב בעצמך, אחר זה קחו עמכם דברים, דברי תוכחה לאמר לאחרים, ושובו ברבים. והוא מה שאמר כאן תחלה ושמרת וגו' לשון יחיד, והיה עקב, סוף הדבר תשמעון וגו' ושמרתם וגו', שתראה לעורר לב רבים לשמוע ולשמור ולעשות (וידוע (קידושין יח ע"ב וש"נ) כי יש אם למקרא, וכאלו כתיב עקב תשמיעון לזולתכם ושמרתם):
ואם כן, יהיו רבים צריכים לך, ונפיש זכותך, ויהיה לך לעצמך דין רבים, כדאיתא בפרק קמא דתענית (ט.) ובמגן אברהם סימן קי"ט (סק"ד) להלכה, דמהרי"ל חלה ואמרו סליחות בתפלה (מנהגי מהרי"ל, לקוטים סי' פו), כיון דרבים צריכים לו כרבים דמי, עי"ש. ומי שיש לו דין רבים, תפלתו תועיל לבטל הגזירה אפילו לאחר גזר דין לשנותה לטובה, כדאיתא בפרק קמא דראש השנה (יח.) כדכתיב (לעיל ד, ז) מי [וגו'] כה' אלקינו בכל קראנו אליו, דהיינו בציבור, וממילא מי שחשוב כרבים דין ציבור לו (ועיין פרשת דרכים דרך הרבים (סוף דרוש יג) על המדרש, את גדלך (לעיל ג, כד) זה המן, תמצא מבואר כן). ובזה פירשתי (פר' וירא ד"ה וזהו עה"פ בראשית יח, יז-יט) וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר וגו', אם שהיה לאחר גזר דין, על זה אמר ואברהם היו יהיה לגוי גדול וגו', כלומר שהוא בעצמו יש לו דין רבים, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' ושמרו וגו', הרי רבים צריכים לו וכרבים דמי, ולכן נכון לגלות לו, כי בידו לשנותו לטובה אפילו לאחר גזר דין. וכן יצחק ויעקב שגיירו גרים, כדאיתא במדרש וישב (ב"ר פד, ד), על כן היה לכל אחד ואחד דין רבים. ומהאי טעמא אומרים (בתפלה) אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, דהא פירש רש"י (שם יב, ב) ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלקי אברהם, ומפרש המזרחי (שם ד"ה זהו שאומרים) שאין הקב"ה מכנה אלקותו אלא למי שיש לו דין רבים: וזהו שנאמר כאן, מאחר שתעורר לבב רבים לטוב, אז ושמר ה' אלקיך לך דייקא ליחיד את הברית וגו', לאבותיך, בשביל שהיה לכל אחד ואחד דין רבים. ואהבך וברכך "והרבך", שיתן לך דין רבים, ועל כן וברך פרי בטנך וגו'. ברוך תהיה מכל העמים, כלומר שתהיה ברוך ומהולל מפי כל העמים, כדאיתא במדרש (ד"ר ג, ו) אין שבחה של מטרוניתא בשעה שמתקלסת מקרובותיה, אלא בשעה שמתקלסת מצרותיה, והוא על דרך דכתיב למעלה (ד, ו-ז) ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי מי גוי גדול וגו' כה' אלקינו בכל קראנו אליו, כמו כן כאן ברוך (ומהולל) תהיה מכל העמים (כי) לא יהיה בך עקר ועקרה וגו', ופירשו המדרש (שם) והגמרא (בכורות מד ע"ב) שלא תהיה תפלתך עקורה, והפשט והדרש עולה בקנה אחד, כמבואר בספר ישמח משה למוזלה"ה (פר' עקב ד"ה לא יהיה) על פי פירוש רש"י עקר שאינו מוליד, ופירש זקיני המהרש"א (חדושי מהרש"א עה"ת, ר"פ עקב) על פי שאמרו (יבמות סד.) למה היו אבותינו עקורים מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, וזהו שאמר שלא יהיה בך עקר שאינו מוליד, אבל עקר המוליד יהיה, והיינו שתפעול בתפלתך, ולא יהיה תפלתך עקורה, עי"ש, ומכח זה והסיר ה' ממך וגו', ועל ידי זה תהיה מהולל ומקולס מפי כל העמים:
וזה שאמר למעלה בפרשת דברים (א, י) ה' אלקיכם הרבה אתכם, שנתן לכל אחד ואחד דין רבים, כי והנכם היום ככוכבי השמים, היינו מצדיקי רבים שנמשלו לכוכבים כדכתיב (דניאל יב, ג) ומצדיקי הרבים ככוכבים וגו', על כן לרוב, נחשבים לרבים, ובידכם לשנות הגזירה מרע לטוב. וזהו שפירש רש"י ה' אלקיכם הרבה אתכם, הגדיל והרים אתכם על דייניכם, דהאי על דייניכם לא נזכר בפסוק, ולדרכנו יאמר יי' אלקיכם הרבה הרים אתכם על דייניכם, הוא יי' אלקיכם הנאמר במקרא שהוא הדן יחידי לבאי עולם, והוא הרים אתכם על עצמו כביכול, על דרך שאמרו (מועד קטן טז ע"ב) מי מושל בי צדיק, והבן:
והיינו דכתיב בהפטרה (ישעיה נא, ב"ג) הביטו אל אברהם אביכם וגו' כי אחד קראתיו, מחמת שהיה מושל ביצרו והפכו לטוב, שנאמר (נחמיה ט, ח) ומצאת את "לבבו" נאמן (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה), ונעשה כולו אחד בלב אחד, ועשה משמאל ימין, לכן ואברכהו וארבהו, נתתי לו דין רבים, וצדיק מושל בי כביכול להמתיק תוקפא דדינא לעשות משמאל ימין, ובזה כי נחם ה' ציון וגו', כי הקב"ה יקשיב וישמע לקול צדיקים המחכים מתי תבנה, ומבקשים שימהר לגאלנו ולהביאנו לארצנו. וכעין זה יבואר להלן בסוף הפרשה (ד"ה וזהו [הא']), עי"ש:
ב) מה כתיב למעלה ושמרת וגו' אשר אנכי מצוך היום לעשותם, והיה עקב תשמעון וגו' [ז, יא-יג]. אומרו היום צריך ביאור, וכבר דרשו חז"ל במסכת ערובין (כב.) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. ובודאי פשוטו כפירוש רש"י למחר לעולם הבא, אבל כפלים לתושיה יש לרמוז בדבריהם ז"ל. גם להבין מה שהקשו המפורשים על אומרו עקב תשמעון וגו', ולא אמר אם תשמעון. ותו קשה, דזכות אבות למה אם תשמעון ועשיתם: והנראה לי על פי אמרם ז"ל (פסחים נ ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, והקשו בתוספות (ד"ה וכאן) ממה דאיתא (ברכות יז.) כל הלומד שלא לשמה נוח לו שלא נברא. ותירצו בספרים הק' דבאמת צריך שתהיה המחשבה זכה וצלולה וברורה בלתי לה' לבדו, לא להתפאר או על מנת לקבל פרס. רק כבר אמרו (אבות פ"ב מ"ד) אל תאמן בעצמך כו', ר"ל שלא יאמין לעצמו שהמחשבה זכה וצלולה כראוי, ואולי במסתרים יסתר איזה מחשבה שאינה ראויה כגון להתפאר או על מנת לקבל פרס וכהנה, כי אין שום מבין ומבחין על המחשבה שבלב אפילו האדם על עצמו, בלתי ה' ב"ה לבדו חוקר לב ובוחן כליות. ועל כן בכל יום ידמה בעיניו שאתמול לא היתה מחשבתו זכה וצלולה ואולי היתה לצורך עצמו להתפאר או על מנת לקבל פרס, ומה גם שצריך האדם להיות מוסיף והולך יום יום במחשבה זכה יותר ויותר ביתר שאת, ונגד עבודתו היום ידמה בעיניו כאלו אתמול היה על מנת לקבל פרס וכדומה. וזהו שאמרו לעולם (ידמה האדם בעיניו כי) יעסוק שלא לשמה, שמתוך שנדמה בעיניו שהיה שלא לשמה בא לשמה, כי בכל יום מוסיף לטהר מחשבתו ועבודתו במחשבה צלולה ויותר רצויה, ע"כ דבריהם:
וזהו שאמר אשר אנכי מצוך היום לעשותם דייקא, ר"ל לעשותם מעצמותן, כמאמרם ז"ל (עי' רמב"ם תשובה פ"י ה"ב) אהוב האמת באשר הוא אמת, ולא מכח שכר ועונש. ולזה דקדק לומר היום לעשותם, ר"ל שהיום תכוון לעשותם דייקא כאמור, ומחר (ידמה בעיניך שאתמול היתה הכוונה) לקבל שכרם. ועל ידי זה והיה עקב (בסוף) תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם דייקא מכח עצמותן, כמאמרם מתוך שנדמה בעיניו שהיה שלא לשמה בא לשמה, ואם כן אם ידמה בעיניו שמה שעבד עד עתה היה שלא לשמה, שוב כשיבקש איזה דבר בודאי לא יתלה בזכות עצמו, כי הרי סובר שאין לו, ויתלה בזכות אבותיו, ואז תולין לו בזכות עצמו, כמאמר חז"ל (ברכות י ע"ב), וזהו שאמר ושמר יי' אלקיך לך את הברית וגו', שישמור לך לעתיד לבא, כפירוש המדרש (ד"ר ג, ד), כי אם ואהבך בזכות עצמך:
ג) יתבאר ענין הסמיכות. כי יש לפרש היום לעשותם דייקא, ר"ל על דרך דכתיב לעיל (ו, ו) והיו הדברים וגו' אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ואמרו חז"ל (ספרי ואתחנן לג) בכל יום יהיה בעיניך כדיוטגמא חדשה, אלא דלעיל איירי לענין הקבלה בלב, וכאן איירי לענין העשיה, שידמה בעיניו בכל יום כאלו הוא מצוה חדשה אצלו שלא עשאה מעולם עד עתה, ועל דרך שפירש מוזלה"ח בספר ישמח משה בפתיחה (בסופו) חביב קרבנו של אהרן כקרבנם של הנשיאים (ויק"ר ח, ג), כי קרבן הנשיאים לחנוכת המזבח בראותם כבוד ה' מלא את המשכן הקריבו קרבנם בחשק והתלהבות גדול, היה חביב מאוד, וכמו כן קרבן אהרן, אף שהיה פעמיים בכל יום, היה חביב כקרבן הנשיאים, שכן דרך בני עליה כל יום וכל שעה אצלם כשעה ראשונה, ע"כ דבריו וש"י. עוד פירש, ה' יראה אשר יאמר (בתורה) היום, שהכוונה שבכל יום יהיו "בעיניך" כחדשים, בחינה זו בהר ה' יראה בכל יום כחדשים, כאלו אפרו של יצחק צבור כו' (ע"פ במ"ר יז, ב), עיין שם בפרשת עקידה (פר' וירא ד"ה ויקרא אברהם, אות ב): וזה ענין הסמיכות והיה עקב תשמעון וגו', וקאי על אומרו היום לעשותם שיהיו בכל יום בעיניך כחדשים, אם כן כמו כן ישמור ה' לך את הברית וגו' כאלו היה היום, וכדברי זקני ז"ל:
ועל פי זה הבינותי מה דתמוה טובא על דעת רוב הפוסקים שאין לברך שהחיינו על עשית מצוה חדשה שלא עשאה מעולם, עיין ביורה דעה סימן כ"ח בש"ך (סק"ה), הלא אין לך שמחה גדולה יותר מזה, ועל פרי חדש או בגד חדש יברך ועל מצוה שיש בה הנאת ושמחת הנפש לא יברך, אתמהה, עיין בספר מור וקציעה סימן רכ"ג (ד"ה שם או קנה כלים). ולפי מה שכתבתי יש לומר דהיינו טעמא, דבאמת כל מצוה אפילו ישנה צריכה להיות חדשה בכל יום, ואם יברך על מצוה החדשה שהחיינו נראה דמה שאינו מברך על הישנה הוא משום שאינה אצלו כחדשה, אם כן כדי בזיון, ולזה אין מברכין כלל אפילו על מצוה החדשה, והבן:
ד) אדרוש סמוכין. מה כתיב למעלה ושמרת וגו' היום לעשותם, והיה עקב תשמעון וגו' ושמר ה' וגו' [ז, יא-יג]. בהקדם לפרש בפרשת ואתחנן (לעיל ד, א-ד) ועתה ישראל שמע אל החוקים וגו' עיניכם הרואות וגו' ואתם הדבקים בה' אלקיכם כו', על פי מה שפירש השל"ה (בעשרה מאמרות, מאמר ו אות ה) בשם אביו זצ"ל, ויאמר ה' אלי רב לך (שם ג, כו), פירש רש"י הרבה מזה שמור לך, כי צריך האדם לקיים כל התרי"ג מצות להשיב נפשו ולהשלים רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו הרוחנים, וזה דבר שאי אפשר, כי יש כמה מיני מצות שלא באו לידו מעולם, אלא ע"כ העוסק בתורה ומקבל עליו לעשותה אם תבא לידו אז מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. וזהו שאמר ה' למשה, מה דעתך, לכנוס לארץ לקיים מצות התלויות בארץ, הלא הרבה מזה שמור לך שאי אפשר לקיימן ועם כל זה רב טוב צפון לך מכח הקבלה בלב לקיימם, כמו כן אלה המצות שבארץ הרי הם כאלו עשיתם בפועל, ע"כ דבריו:
והענין, דקיימא לן (ירושלמי פאה פ"א ה"א) בישראל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ולא מחשבה רעה, מלבד בעבודה זרה דכתיב (יחזקאל יד, ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם, ובאומות העולם איפכא, מחשבה טובה אינו מצרף למעשה ומחשבה רעה מצטרף למעשה, דכתיב (עובדיה א, י) מחמס אחיך וגו'. והטעם לכל זה כתב זקיני מהרש"א ז"ל בח"א (הובא בנועם מגדים, פר' פינחס ד"ה לאלה) דישראל מוקמינן ליה בחזקת כשרות אילו בא לידו ודאי היה עשאה, ובמחשבה רעה החזקה מנגדתו, ובאומות העולם החזקה להיפך, כי במחשבה רעה אמרינן אילו בא לידו ודאי עשאה. ולהכי במחשבת עבודה זרה גם בישראל מצרף למעשה, כי במחשבת עבודה זרה הלך ממנו חזקת ישראל, ודין נכרי לו, ע"כ דבריו:
ומעתה אני אומר ואדון קל וחומר מהא גופיה דבמחשבת עבודה זרה מצרף למעשה משום דאז חזקתו בלתי כשר ואמרינן ודאי היה מקיים, קל וחומר במחשבות טובות דיש לו חזקת כשרות מעודו, ודאי דמוקמיה ליה אחזקתו לצרף מחשבתו למעשה ולשלם לו כאלו עשאה, דמדה טובה מרובה ממדת פורעניות (יומא עו.). והנה נודע (פרשת דרכים דרוש ח בשם המדרש) אלו היה משה נכנס לארץ לא היה חרבה עיר קדשנו ולא גלינו מארצנו, ואז היינו מקיימים מצות התלוים בארץ בפועל ממש. אבל ממה שנאמר למשה (לעיל ג, כז) כי לא תעבור את הירדן, מאז ידע כי עתיד הבית ליחרב וישראל להגלות מארצם, ולא יהיה בידם לקיים מצות שהם תלוים בארץ בפועל ממש כי אם על ידי השמיעה, הוא הקבלה בלב (כטעם שמע ישראל (שם ו, ד), קבלת עול מלכות שמים), ולכן צירוף של חדש אב ה'סכת ו'שמע י'שראל ה'יום (להלן כז, ט). וזהו שאמר משה אחר ויאמר ה' אלי רב לך, רב טוב הצפון, כפירוש השל"ה, כי לא תעבור וגו', ועתה ישראל שמע אל החקים וגו' לעשות, פירוש קבל עליך לעשות (בזמן הגלות והחורבן), למען תחיו ובאתם וירשתם וגו', ומחשבה טובה מצרפה למעשה. והביא להם ראיה לזה, כי הלא עיניכם הרואות וגו' כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור, ולא עשה, אפילו הכי השמידו ה' אלהיך מקרבך מכח מה שחישב בקרב לבבו, וכדכתיב בעבודה זרה למען תפוש את בית ישראל בלבם, אם כן כל שכן ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, כולכם, כל רמ"ח אברים ושס"ה גידים, כאלו עשיתם כל רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה, כי מדה טובה מרובה, כאמור:
ועתה אשכילך ואורך כי מה שהקב"ה מצרף מאתנו מחשבה טובה למעשה, דבר זה ירושה הוא לנו מאבותינו, וזה למדנו ממה שאמרו ישראל (שמות כד, ז) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ואיתא במדרש (ילקוט יתרו סוף רמז רעו) אמרו ישראל כל אשר אתה מצוה אותנו כבר קיימוה אבותינו. הנה מפרש שאמרו ישראל נעשה בקמץ, מענין נפעל. וצריך להבין מה ההכרח לזה להוציא הדבר ממשמעו. ביאור הדבר, כי אמרו כל אשר דבר ה' נעשה, ואיך אפשר הרי יש הרבה מצות שאינם באים לידי מעשה, על זה אמרו ונשמע, ונקבל לעשות אותו (ובזה סרה קושיא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו (שבת פח.)ן. אלא דאכתי איך מלאו לבם לדבר גדולות שמחשבתם יחשב כמעשה, הלא לזה צריך מחשבה זכה ורצויה לפעול במחשבה כמו במעשה, אלא על כרחך לבם בטח בזכות אבותיהם, כי קיים אברהם כל התורה כולה שנאמר (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי, עי"ש ברש"י, וכמו כן יצחק ויעקב, ואיך אפשר, אלא על כרחך היה המחשבה זכה ורצויה. ובפירוש נאמר לאברהם בעקידה (שם כב, טז) יען אשר עשית את הדבר הזה וגו', כי מחשבתו הטובה למעשה ממש נחשב לו. וממילא זכות אבותינו בידינו לצרף מחשבות לבנו למעשה, כדכתיב (משלי כ, ז) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו. וזהו שאמרו ישראל כל מה שאתה מצוה אותנו, אם שאי אפשר לקיימו במעשה, כבר קיימו אבותינו, על כרחך רק על ידי המחשבה, כמו כן אנחנו נעשה על ידי ונשמע ונקבל עלינו, כי כבר נעשה ענין זה לצרף המחשבה כמעשה ממש מאבותינו. ודברי המדרש מזוקקים. וכעין זה פירש בספר אהל יעקב (פר' וירא עה"פ ויקרא מלאך ה', ד"ה עוד ביאור) לדרכו, הובא בדברינו פרשת פינחס (ד"ה ובזה): וזה שהתפלל אברהם (בראשית כב, יד) ה' יראה אשר יאמר היום וגו', כי למעלה (כב, יג) נאמר ויעלהו לעולה תחת בנו, ואיתא במדרש (במ"ר יז, ב) שאמר יהי רצון כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק. ונתקבל תפלתו, כי נחשב כאלו עשהו ממש, וזה שאמר ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה', יהי רצון כאלו בני שחוט כו', בחינה זו יראה לבניו אחריו, להיות האמירה והקבלה כמעשה. וזהו שאמרו חז"ל (ראש השנה טז.) תקעו לפני כו' ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם. ובדרוש לראש השנה (ייטב פנים, אבני זכרון אות ט) הארכתי מזה:
ולפי דברינו נבא לבאר הסמיכות ומקראי קודש אלו, ושמרת את המצוה וגו' (בבואם אל הארץ) לעשותם במעשה ממש, ולזה אין צריך לצרף זכות אבות. אבל והיה עקב (בסוף, בזמן הגליות) תשמעון את המשפטים וגו', לא תוכלו לעשותם בפועל ממש, כי אם על ידי הקבלה בלב, כפירוש התרגום די תקבלון, ועם כל זה ושמרתם ועשיתם אותם, מעלה אני עליכם כאלו עשיתם במעשה ממש. אם כי לא כל האדם זוכה להיות מחשבתו רצויה כל כך להחשב כמעשה, על זה ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, שנאמר לאברהם (בראשית כב, טז) בי נשבעתי וגו' יען אשר עשית את הדבר הזה, הרי אם שלא שחטו ממש כי אם רצה לשחטו בלב שלם נחשב לו למעשה, ושם (כב, יז) נאמר כי ברך אברכך וגו', כמו כן בזכות אבות יחשב לך מחשבה טובה למעשה ואהבך וברכך וגו':
ובזה יתבאר דברי המדרש להלן (ד"ר ג, ט) על הפסוק (ט, א) שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וגו', זהו שאמר הכתוב (תהלים מד, ב) אלהים באזנינו שמענו וגו' פועל פעלת בימיהם בימי קדם. עוד שם (ג, י) דבר אחר, מה ראה לומר להם כאן שמע ישראל, למה הדבר דומה כו', כך קידש הקב"ה את ישראל בנעשה ונשמע, אבדו נעשה, שעשו העגל, אמר להם אבדתם נעשה, שמרו נשמע. והוא על פי מה שאמרו חז"ל (קידושין לז ע"ב) הא דכתיב (שמות יג, יא) [והיה] כי יביאך בתפילין ופטר חמור, עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ. והנה ודאי מצות התלוים בארץ ודאי הן מסוגלין לכבוש הארץ, אלא שאי אפשר לעשותם טרם בואם שמה, ולזה התחכם משה ואמר להם לקבל עליהם לעשותם, ומחשבה כמעשה. וזהו שאמר שמע ישראל, קבל עליך, שעל ידי זה אתה עובר וגו', והוא על פי מה דאיתא במדרש כאן (ג, ט) ראה ראיתי וגו' כי ידעתי את מכאוביו, אמר הקב"ה יודע אני מה כאב עתידין לעשות וכו', אף על פי כן וארד להצילו וגו' (שמות ג, ז-ח). נמצא שאינו דן את האדם אלא לפי שעתו, והקשה הפרשת דרכים (דרוש ד) דזה סותר מה דאיתא במדרש (ש"ר ג, ד) אהא שאמר משה (שמות ג, יא) מי אנכי [וגו'] וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, באיזה זכות אוציאם, אמר לו (שם, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים, הוי [יודע] שבשביל התורה שעתידים לקבל הם נגאלים. מזה מוכח שהקב"ה דן את האדם על שם העתיד, ועי"ש מה שתירץ. ולי נראה דאין כאן קושיא כלל, דהכי קאמר ליה, שתקבלו עליכם בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים, ומחשבה טובה מצרף למעשה כאלו עשיתם, ובזכות זה אתם נגאלים מיד, כי במתן תורה לא היה אפשר להם לקיים כל התרי"ג מצות במעשה כי אם על ידי הקבלה שאמרו נעשה ונשמע כמו שנתבאר לעיל, וזה שאמר שבשביל התורה שעתידים לקבל הם נגאלים מיד על ידי מה שמקבלים עליהם לקבלה אחר כך ולעבוד את האלהים, ועל דרך דכתיב (דניאל י, יב) מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות, ואמרו ז"ל התענית לא נאמר, אלא נתת את לבך להתענות. מה שאין כן ענין מעשה העגל לא עלה על לבם כלל בהיותם במצרים:
נמצינו למדין שנגאלו ממצרים בשביל הקבלה בלב שקבלו עליהם לעבוד את האלהים ולשמור מצותיו בהוציאם ממצרים, ומזה יובן כי מה שכבשו ארץ סיחון ועוג, אף שהיה נחסר מהם מצות התלויות בארץ, על כרחך בשביל הקבלה בלב. וזה שאמר שמע ישראל, קבל עליך ישראל לקיים מצות התלויות בארץ, ובזכות זה אתה עובר היום (בעוד שאי אפשר לקיימן במעשה) את הירדן לבא לרשת גוים וגו'. על זה אמר המדרש זהו שאמר הכתוב (תהלים מד, ב-ג) אלהים באזנינו שמענו מה שאמרת למשה כי ידעתי את מכאוביו שעתידין להכאיבני במדבר ועם כל זה וארד להצילו, אבותינו (זה משה שהיה אב לנביאים) סיפרו לנו פועל פעלת בימיהם (כלומר על ידי ימיהם העתידין לבא, הוא יום קבלת התורה) בימי קדם, טרם היותם, שבזכות יום קבלת התורה העתיד נגאלו מאז מקדם ממצרים, והרי זו סתירה, על כרחך לומר שבשביל קבלה שבלב שקבלו עליהם עול תורה לעתיד נגאלו, כי המחשבה כמעשה, ומזה יובן ממילא כי גם מה שירשו ארץ סיחון ועוג אם שעוד לא קיימו בפועל ממש מצות התלויות בארץ, על כרחך מפני שקבלו עליהם לקיימם. וזהו שנאמר אתה ידך גוים הורשת ותטעם, ממה שעשה לשני מלכי האמורי לסיחון ועוג שהיו גדולים וצריך זכות גדול להכניעם ולהורישם, אתם יודעים שכשתעברו את הירדן מהו עושה לל"א מלכים:
ועל זה אמר דבר אחר שמע ישראל כו', דהנה ידוע כי שורש פורה ראש העיכוב שנתעכבו ישראל במדבר מבוא לארץ, ושורש הגלות והחורבן הבית, היה על ידי חטא העגל, ולולי זאת כבר היו נכנסים לארץ והיו מקיימים המצות במעשה. ולזה אמר אבדתם נעשה, שעשו העגל, שמרו נשמע, ר"ל הקבלה בלב, וכמעשה יחשב, עדי ישיב ה' את שבותנו, ויהי נועם ה' עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו במהרה בימינו אמן: ה) יאמר ענין הסמיכות על פי מה שכתב הסדורו של שבת חלק ב' דרוש ד' (פ"א מאמר א) לפרש מאמרם ז"ל (ויק"ר כז, ב), מי הקדימני ואשלם (איוב מא, ג), מי עשה מזוזה עד שלא נתתי לו בית. ואיך אפשר. אלא הכוונה לומר, הנה בסוף הבנין אתה עושה מזוזה ומעקה, אבל מי הקדימני בתחלת הבנין והעשיה ויהיה כוונתו כדי לקיים מצות מזוזה ומעקה. וזהו שאמרו בגמרא ראש השנה (יז ע"ב) בתחלה, כשאדם נותן דעתו בתחלת עשיה לקיים מצות ה' ושומר ומצפה מתי יוגמר העשיה למען לקיים מצות ה', אז ואמת, משלם לו שכרו בדין האמת. ולבסוף, שאינו מחשב ומצפה על קיום המצוה, כי אם לבסוף עושהו, אז ורב חסד (שמות לד, ו), עי"ש. והארכתי בזה בפרשת בראשית (ד"ה ויובן):
וזהו שנאמר ושמרת, שתהיה שומר ומצפה (כטעם (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר) את המצוה וגו' לעשותם, ואז מגיע לך שכר בדין בלי צירוף זכות אבות. אבל והיה עקב תשמעון וגו', כלומר בסוף ועקב העשיה תשמעון את המצות, אז ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד וגו' ואהבך וגו':
או יאמר כי כתיב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים, ואמרו חז"ל (ב"ר א, ד) כי בזכות בכורים וחלה ותרומה הנקראים ראשית, ברא אלהים וגו'. הענין, כי צריך להקדיש הראשית לה', וכמו כן ראשית הימים לזכור את בוראו בימי בחרותו ראשית בכורי ימיו, וראשית השנה, וכמו כן בכל יום לקבל עליו עול מלכות שמים בראשית והתחלה, ואז אין צריך לזכות אבות. אבל אם הראשית חלף הלך לו בהבל הבלים, כי אם בסוף היום והשנה ובסוף ימיו יתן אל לבו לשוב, אז צריך זכות אבות לחזור ולתקן מראשיתו עד אחריתו:
וזהו שנאמר ושמרת וגו' היום לעשותם, בכל יום לעשותם, אבל והיה עקב (בסוף) תשמעון, אז ושמר ה' אלהיך לך את הברית וגו':
וזהו שאמרו חז"ל (עירובין כב.) היום לעשותם, כלומר אם עשה היום, פירוש בכל יום, זה מופת שכוונתו לעשותם דייקא בלי שום תשלום גמול. ולמחר, כלומר שאומר שיעשה למחר, זה מופת שכוונתו רק לקבל שכרם, עובד על מנת לקבל פרס. בינה זאת: ו) יאמר ענין הסמיכות. כי יש להבין למה נקט כאן (ז, יב) משפטים לבד, ויובן על פי מה שכתב הרמב"ם (פירוש המשניות) ריש פרק א' דפאה (ד"ה וענין), על המצות שבין אדם לקונו שכרו לעולם הבא, ועל מצות שבין אדם לחברו, מלבד ששכרו בעולם הבא על ששמר ועשה מצותיו יתברך, עוד יקבל פירותיהן בעולם הזה על מנהג הטוב שנוהג עם בני אדם:
וזה שאמר ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם, ולמחר לקבל שכרם, כפירוש רש"י. והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו' שבין אדם לחברו, אז מלבד שכר עולם הבא ושמר וגו', ואהבך וברכך וגו', הרי פירותיהן בעולם הזה והקרן לעולם הבא:
ז) יתכן, כי אמרו חז"ל (ב"ר מב, ג) כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צער, כל מקום שנאמר והיה אינו אלא שמחה. ושמעתי לפרש מפי מוזלה"ה (ישמח משה, ר"פ תבוא), ויהי היינו העבר, רמז לצרות וזמן הגלות שעבר עלינו, אינו אלא צער. כל מקום שנאמר והיה, שיהיה לעתיד, הוא הגאולה העתידה להיות, אינו אלא שמחה. או על דרך זה, כל מקום שנאמר ויהי, עבר, אינו אלא צער, כי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי. כל מקום שנאמר והיה, העתיד, אינו אלא שמחה, כי מהיום כולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים לעבדו בימים הבאים, ע"כ דבריו וש"י:
ואני אומר על פי שפירשתי בסוף בראשית מאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ג, יט) ומותר האדם הוא הבעל שכל, מן הבהמה, המוני עם הדומים לבהמה (כדאיתא פרק קמא דחולין (ה.)), "אין", כלומר בחינת אין, שמי שהוא ערום בדעת כאדם נדמה לו שעדיין לא עשה כלום (ועל דרך זה נאמר (בראשית ה, כב) ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו, שלא נחשב בעיני עצמו לכלום), ומשום הכי מקבל עליו מהיום לשמור ולעשות ולקיים, וכן מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשיו בראשית. מה שאין כן המוני עם, נדמה בעיניהם שכבר עשו ועבדו עבודה תמה די והותר בזמן העבר ויצא ידי חובתו. ומעתה בין תבין כי יהי משמעו לעתיד, אלא שהוא"ו מהפכו לשעבר. אבל והיה הוא איפכא, היה משמעו לשעבר, אלא שהוא"ו הופכו להבא. והנה המוני עם שבאמת מן העבר אין כל מאומה בידם, וראוי להם לקבל עליהם עול מלכות שמים על כל פנים להבא, והם הופכים עצמם על לשעבר באומרם שכבר עשו וכל טוב בידם, על כזה נאמר כל מקום שנאמר ויהי, שמשמעות עצמותו להבא אלא שנהפך לשעבר, אינו אלא צער, אוי לזה שמהפך את עצמו מן להבא על לשעבר ולא כן מעמדו. וכל מקום שנאמר והיה, שמשמעות עצמותו לשעבר אלא שנהפך להבא, ירמוז לאדם הערום בדעת, שמהפך עצמו מן העבר על העתיד ומקבל מהיום עול מלכות שמים, אינו אלא שמחה. וזה פירוש יקר:
וזהו שנאמר ושמרת גו' היום לעשותם ממש, ועם כל זה והיה עקב בסוף תשמעון וגו' ושמרתם ועשיתם, כלומר שידמה בעיניכם שעוד לא עשיתם, כי אם תקבלו לשמור ולעשות מהיום. אז אתה הולך בדרכי אבות, שכן מצינו באברהם, עם כל צדקותיו אשר עשה אמר (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר, על כן ושמר ה' אלקיך לך וגו' ואהבך וגו': ח) יתבאר הסמיכות. כי איתא בתנחומא (עקב א) והיה עקב תשמעון (ז, יב), זה שאמר הכתוב (תהלים יט, יא-יב) הנחמדים מזהב וגו' גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב, מצות קלות. עוד שם (עקב ב) והיה עקב תשמעון, זה שאמר הכתוב (משלי ה, ו) אורח חיים פן תפלס וגו', שלא תהא יושב ושוקל מצותיה של תורה ורואה איזה שכרה מרובה ועושה אותה, למה, נעו מעגלותיה, כי טלטל הקב"ה שכרן כדי שיהיו ישראל עושין משלם. פירשו המפורשים, בלב שלם, שלא על מנת לקבל פרס:
ביאור הדברים, דקשה לכאורה על אומרו הנחמדים מזהב וגו', הלא אינם בסוג אחד כלל, זה גשמי וזה רוחני. אבל הענין על פי מה שפירשתי (להלן ז, כה) לא תחמוד כסף וזהב עליהם, כלומר על עצמן, ולקחת לך, כי אם למען קנות בהן חיי עולם הבא בעשות בהן מצות ומעשים טובים. נמצא כסף וזהב אינם חמודים בשביל עצמותם, כי אם בשביל חילופיהן. לא כן התורה והמצות אין לחמוד אותם בשביל חילופיהן, היינו שכרן, כי אם בשביל עצמותן, כמאמרם (אבות פ"ד מ"ב) שכר מצוה הוא המצוה עצמה, המזככת ומקדשת את נפשנו, כמו שאמר הכתוב (להלן יא, כז) את הברכה אשר תשמעו, פירש האלשיך (שם ד"ה או יאמר) כלומר השמיעה עצמה היא הברכה. ועל דרך זה אמר הנחמדים מזהב ומפז רב, שהם אינם חמודים מצד עצמם, אבל התורה ומצות נחמדים מכח עצמותן. ומתוקים מדבש ונופת צופים, שאינם יפים בעצמותן, וכדכתיב (משלי כה, טז) פן תשבענו והקאתו, כי אם להמתיק על ידם מאכלים אחרים, אבל התורה היא עצמה מתוקה ויפה. גם עבדך נזהר בהם בשמרם, כלומר שנזהר בעת שמרם לבלי לעשותם על מנת לקבל פרס, כי אם בעבור עצמותן. והמופת לזה, עקב רב, כלומר שגם מצות קלות שאדם דש בעקבו רב וגדול אצלו, ואינו שוקל מצוה לומר זו שכרה מרובה ואעשנה: וזה ענין סמיכות, שאמר למעלה ושמרת את המצוה וגו' אשר אנכי מצוך היום לעשותם, ר"ל ליתן שמירה על העשיה, לשמור מלעשותן על מנת לקבל פרס, ואז והיה עקב, אפילו מצות קלות, תשמעון. והיינו אורח חיים פן תפלס, שלא תהא יושב (בחינת מקבל, כמו אשה שדרכה בישיבה, וכטעם (ברכות כד.) אשה יושבת) ושוקל מצותיה לומר איזה שכרה מרובה, כי אם לעשותן בלב שלם למען עשות רצונו יתברך, והבן: והיה עקב תשמעון וגו' [ז, יב]. יתבאר, כי לפעמים היצר הרע מטעה את האדם ומראה לו סימן טהרה על ענין עבירה עד שידמה בעיניו שהוא מצוה, ואינו מבין על עצמו. והבחינה לזה אחרי עשותה כולה או מקצתה, הנה פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט, ט), ואם ירך לבו ויתחרט, זה מורה שהיה עבירה. ודבר זה יש ללמוד ממה דכתיב בדוד (שמואל"א כד, ד-ו) ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט ויהי אחרי כן ויך לב דוד וגו' ויאמר לאנשיו חלילה לי וגו', עיין באלשיך (מראות הצובאות שם, ה) ותמצא מבואר. אמנם אם יגל וישמח אחר עשות המעשה, זה לאות ומופת כי עשה מצוה, ולבעבור זה ישמח לבו ויגל. ודבר זה מבואר בבינה לעתים (סוף דרוש יז) טעם על ענין שמיני עצרת, להורות על שמחת הרגל, שלא יהיה שמחתנו כאחד הריקים בשביל הבלי עולם, אלא שמחה מעולה לשם שמים על הצלחת הנפשות המושגת לנו בימים ההם, והמופת על זה, שאחר כך אין לנו שום עצבות וחרטה על העבר, אדרבה אנו שמחים ועושים מחדש חג שאנו ששים ושמחים, עי"ש:
וזהו שנאמר והיה, לשון שמחה, עקב, אם בסוף המעשה תהיה ששים ושמחים, זה לאות כי תשמעון וגו' ושמרתם ועשיתם:
וזה ענין סעודת מלוה מלכה במוצאי שבת קודש בזמירות שירות ותשבחות, לאות על שביתותנו בשבת לשם ה' כי בו שבת וגו' (בראשית ב, ג), על כן אנו שמחים באפוקי יומא על העבר:
ומזה אני אומר טעם מה שנהגו לעשות סעודה בלילה שקודם יום המילה שקורין וואך נאכט, שלא מצינו זה בשאר מצות לעשות סעודה כי אם בסיום המצוה. אבל הענין, כי מצות מילה שאני שהיא חביבה עלינו ביותר, עד שאמרו חז"ל (שבת קל.) כל מצוה שקבלוה בשמחה עדיין עושים אותה בשמחה שנאמר (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתיך כו', אם כן כל כך לבנו בטוח קודם לכן שבודאי למחר נעשה המצווה עלינו בלב שלם ושמח, עד שאנו עושים סעודה ששים ושמחים על העתיד, על דרך שכתב השל"ה (פר' בשלח פרק תורה אור אות ג) עתידין ישראל שיאמרו שירה לעתיד לבא (ש"ר כג, ה), כלומר בשביל העתיד לבא, על דרך זה הוא הסעודה שלפני המילה. וזהו טעם נכון. ואפשר זה שאמרו מצוה "שקבלוה" בשמחה, ר"ל בוואך נאכט, עדיין עושים אותה בשמחה, במעשה המילה:
במדרש רבה פרשה זו (ד"ר ג, א) את סבר שמא לרעתך נתתי לך השבת לא נתתי לך אלא לטובתך. נתבאר יפה בפרשת ויקהל (ד"ה ועל פי):
לא יהיה בך עקר ועקרה [ז. יד]. על פי מה שאמרו (סנהדרין יט ע"ב) כל המלמד את בן חברו תורה כאלו ילדו. וכמו כן המלמד את עצמו, ובזה פירש הנועם מגדים (ר"פ נח עה"פ בראשית ו, ט) אלה תולדות נח נח, שהוליד את עצמו, כי איש צדיק תמים היה וגו'. ואם אינו לומד ועושה מעשים טובים, הרי הוא בעצמותו עקר. וזה לא יהיה בך, בענין עצמותך, עקר ועקרה, והבן:
כי ה' אלהיך מביאך וגו' ארץ נחלי מים וגו' [ח, ז]. יש לרמז, כי כבר אמרו (אבות פ"ד מ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח, וזה מצד פחיתות חומרו. אולם כתיב (דברי הימים-ב יז, ו) ויגבה לבו בדרכי ה', והוא על דרך שפירש בעקידה שכחי עמך ובית אביך (תהלים מה, יא), החומרים, וזכרי כי ממקום קדוש לקחת, והוא מה שאמרו (אבות פ"ג מ"א) דע מאין באת כו', עיין שם שער ארבעה וששים באורך איך להגביה ולהתנשא בחלק הנשמה שבו למען עבוד את בוראו יתברך. ועל דרך זה פירש הנועם מגדים (פר' שמיני עה"פ ויאמר משה ד"ה וזהו הי' עה"פ תהלים קיג, ה-ו) כי מי כה' אלהינו המגביהי לשבת וגם המשפילי לראות בשמים הוא הנשמה, ובארץ הוא הגוף (ע"פ סנהדרין צא ע"ב), שמכח הנשמה יגביה את עצמו לעבודת בוראו, ומכח הגוף ישפיל את עצמו:
וזה חכמה יתירה, ואוירא דארעא דישראל מחכים (בבא בתרא קנח ע"ב), וזהו שאמר כי ה' אלהיך מביאך אל וגו' ארץ נחלי מים, שפלות וענוה, כמו שכתוב (תענית ז.) מה מים מניחין את הגבוה ויורדים למקום הנמוך. ואמנם הרי צריך גם מדת גאות לנשא את עצמו, על זה אמר עינות ותהומות יוצאים בבקעה (שפלות) ובהר התנשאות: ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחס וגו' [ח, ט]. יתבאר על פי מה שכתב הזוהר (תרומה דף קנ"ב (ע"ב)) רבי יצחק פתח (ח, י) ואכלת ושבעת וברכת וגו', בזמנא דהוו ישראל בארעא קדישא יהבי חולק תמצית לעמין, והשתא דישראל בגלותא אתהפך בגוונא אחרא, [מתל] למלכא דאתקין סעודתא לבני ביתיה כו', כגוונא דא כל זמנא דישראל עבדי רעותא דמאריהון [הא] על פתורא דמלכא אינון אכלין וכל סעודתא אתתקין להון, ואינון יהבין גרמי דאיהו תמצית לעמין, וכל זמנא דישראל לא עבדי רעותא דמאריהון הא סעודתא לכלבי, ואסתלק להון תמצית כו', עי"ש. ביאור הדבר, בהיות ישראל עושים רצונו של מקום ושרוים על אדמתם שהוא תחת יד הקב"ה, היו ניזונים מידו המלאה והרחבה כיד המלך, והם מחלקים טרף ומזון לעמין. אבל כשאינם עושים רצונו של מקום, והם בגלות ויתערבו בגוים, שרי האומות השר של כל אומה מקבל השפע למעלה, ובורר הטוב והיפה לאומה שלו, והתמצית יהיב לישראל, על כן הם עניים ואביונים:
וזהו שנאמר (פרשת תבוא (להלן כח, א-ב)ן והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות וגו' ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ, כי אתה תהיה למעלה משר ומזל שלהם, ואז ובאו עליך כל הברכות האלה בשלימותן והשיגוך וגו', לבל יעכבו עוברי דרכים השרים החיצונים, ועל זה גמר אומר וברכך בארץ דייקא אשר ה' אלהיך נותן לך ואין לזר אתך. וזה שאנו מבקשין (יה"ר אחר תהלים) ואל המניקות תשפיע, מניקות כנוי לאורות של מעלה אשר משפיעים חלב שפע פרנסה, תשפיע באופן שלא יחסר החלב מדדיהן, כלומר שלא ילך לאיבוד לפי השרים והעמים, כי אם לפי הבן יקיר ילד שעשועים עם קדוש ישראל:
וידוע כי מדה המשפעת נקראת כל, עיין רמב"ן על הפסוק (בראשית כד, א) וה' ברך את אברהם בכל, ובה נתברכו אבותינו, אברהם בכל יצחק מכל יעקב כל. וידוע כי לשון נוכח לזכר, נסתר לנקבה (עי' עקידה שער ח). וזהו שאמר ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם (כי) לא תחסר כל בה, שלא ילך החלב חסר ואבד, כי אם לפי הטף: ובמאמר תוכחת מוסר (ייטב פנים, לי"ג מדות ויום העשור אות יג) ענינו ואמרנו בזה, כי כתיב (בראשית מז, יב) ויכלכל יוסף את אחיו, יסוד צדיק, מעין הברכה והשפע על ידי הכלה הכלולה מכל. ובפגם אות ברית קודש, כללא דכולהו שייפין (זוהר יתרו צב.), מרכבה למדת יסוד, על ידי זה ח"ו נתמעט שפע הפרנסה. ומבואר בספרים כי בהיותנו על אדמתנו בזמן שבית המקדש היה קיים, העשן של המערכה של אברים ופדרים המתאכלים כל הלילה היה מעכב הסטרא אחרא מלהחטיא ומלטמא את בני אדם, ועל כן היה שם שפע פרנסה ברחבה. וזה שאמר אשר לא במסכנות תאכל בה לחם (כי) לא תחסר (אתה) כל בה, כלומר לא תגרום חסרון ופגם במדת יסוד הנקרא כל כידוע (זוהר בראשית יז.). עיין מזה בזוהר תרומה דף ק"ל (ע"א) על הפסוק (שמות כה, ג) וזאת התרומה וגו':
שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן [ט, א]. מדרש רבה (ד"ר ג, ח), הלכה, אדם מישראל ששותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו, רבי טרפון אמר בורא נפשות רבות. וצריך ביאור מה ענינו לכאן. והנה בברכות (מה.) איתא הלכתא מאי, אמר ליה פוק חזי מאי עמא דבר. פירש רש"י, וכבר נהגו לברך תחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות. ויש להבין פירוש הברכות האלו:
והנראה לי, כי ידוע תכלית עבודת האדם להעלות הנצוצות הקדושים ונפשות קדושות שהן מגולגלים ומעוטפים בדומם צומח חי מדבר. ואופן העלתן הוא לפעמים על ידי אכילה, וכמו שכתב המגן אברהם סימן וא"ו (סק"ד) בשם האריז"ל (שער הכוונות, ענין יוה"כ דרוש א) שהנשמה ניזון מרוחניות המאכל, ובזה פירש האריז"ל (שם עמ' רעה עה"פ לעיל ח, ג) לא על הלחם לבדו (גשמיותו) יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה', הוא כח האלקי האומר לו גדל (ב"ר י, ו), יחיה האדם. ובזה פירשו הספרים (תהלים קז, ה) רעבים גם צמאים למאכל ולמשתה, כי נפשם בהם באותן הדברים תתעטף, ולזה נתנו מחמדיהם באוכל למען, להשיב נפשם לשורש קדושתו. והן דברי המשנה (ברכות מד.) השותה מים לצמאו דייקא, שצמא ומשתוקק לו, אומר שהכל נהיה בדברו, דבר ה' המחיה אותו. רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שבראת, שנחסר להן, להיות רעב וצמא, הוא למען להחיות בהם באותן הדברים נפש כל חי המגולגל בו, ברוך חי העולמים, שהוא החיים של כל עולמים, כדכתיב (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כולם:
ולפעמים צריך אדם לכתת רגליו וליסע ממקום למקום להעלות הנצוצות הקדושים האחוזים בשורש נפשו אשר במקום ההוא, ובבואו שמה יעלה אותן לשורשן על ידי תורתו ותפילתו ואכילתו בקדושה. והיינו דכתיב (תהלים קיט, א) אשרי תמימי דרך, שמתמימים ומשלימים הדרך. והיינו דכתיב (שם לז, כג) מה' מצעדי גבר כוננו, כי ה' יודע באיזה מקום יש נצוצות הקדושים הנלוים אל שורש נשמתו, יכין לו הדרך לבא למקום ההוא לעמוד ולשרת בשם ה' לברכו, ולהעלותן למעלה אל הקדושה. ואם אין בכח האדם לבד, על זה אמרו (שבת קד.) הבא לטהר מסייעין לו כו', וה' יגמור בעדו. וזה שאנו מברכין בכל יום (ברכות השחר) ברוך המכין מצעדי גבר, ואם כי איננו יודע כדת מה לעשות להעלות הנצוצות הקדושים בעת הלוך ונסוע, על זה אנו מברכין ברוך כו' שעשה לי למעני כל צורכי, והבן:
ובזה יובן הענין שישראל נכנסו לארץ ולא משה, והוא על פי מה שפירש המגלה עמוקות (אופן נח) מאמר ה' למשה (לעיל ג, כו) רב לך וגו', כי כתיב (בראשית א, ב) ורוח אלקים "מרחפת", "מת רפ"ח", וצריך להחיותן ולהעלותן, ויוסף הוא המשביר "בר", ויצבור יוסף "בר" (שם מא, מט), ר"ב ניצוצין, ומשה העלה אותן, והיינו דכתיב (שמות יב, לח) וגם ערב "רב" עלה אתם. ורצה משה לכנוס לארץ להעלות כולם, ולזה אמר לו "רב" לך, שכבר העלית מספר ר"ב ניצוצין שלך, אל תוסף דבר אלי עוד להעלות, ע"כ דבריו. כי אלו הנצוצין הנה הנם בארץ הנאחזים בשורש נשמתם של ישראל, ועליהם מוטל הדבר להעלותן. וזהו שאמר משה שמע ישראל אתה (דייקא) עובר היום את הירדן, הטעם לבא לרשת גוים גדולים ועצומים (בנצוצות הקדושים שבהן) ממך, משורשך. וזהו שאמר ערים גדולים ובצורות "בשמים" ממש, בשורש הקדושה, וצריך אתה להעלותן. ועל זה אמר המדרש הלכה (כלומר הלכה כדברי תנא קמא ורבי טרפון) אדם מישראל השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו רבי טרפון אמר בורא נפשות רבות וחסרונם וכו' להחיות בהן נפש כל חי, ולהעלותן, ולכן אתה דייקא עובר שמה, להחיותן ולהושיבן על אדמתן לשורש קדושתם, כאמור: עוד במדרש, כל הנסים שעשה הקב"ה לישראל לא עשה אלא על המים כו', אמר להם משה הוו יודעין שכל הנסים שעשה לכם הקב"ה לא עשה אלא על המים, אף כשתעברו את הירדן לרשת את הארץ עתיד הוא לעשות לכם נסים במי הירדן. דבר אחר שמע ישראל אתה עובר וגו' [ט, א], זהו שאמר הכתוב (תהלים מד, ב) אלקים באזנינו שמענו וגו', אמר להם משה, ממה שעשה לסיחון ועוג שהיו גדולים אתם יודעים שכשתעברו הירדן מהו עושה לשלשים ואחד מלכים, הוי אתה עובר היום את הירדן (ד"ר ג, ח"ט). וכבר כתבנו על זה למעלה, ועתה נאמר קרוב לאמת בפשט דברי המדרש, והוא על פי מה שפירשו המפורשים הא דכתיב (ישעיה יב, ג) ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, כי מדת הקב"ה איננו כמדת בשר ודם שמעשיו אינם אלא לשעה, אבל מעשה ה' אם יחדש בעולם ענין פלאי ונסי באיזה זמן, יקום לעולם מיד ולדורות, כדכתיב (קהלת ג, יד) כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם, וזה אשר יקראו לה תשועת עולמים. וזהו שנאמר ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, ממש, כאשר יבא אדם לארץ ציה ועיף ויצמא שם למים ויחפור באר מים חיים וילך לדרכו הרי פעל פעולה נצחית לכל העובר שמה, כן פעולת ה' תקום לעולם לישע רבים. וזהו שאמרו במדרש פרשת לך (ב"ר מ, ו) אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש הדרך לפני בניך, אתה מוצא כל מקום שנאמר אברהם נאמר בבניו. כי מעשה אבות סימן לבניהם אחריהם. כמבואר כל זה באורך בספר אהל יעקב במקומו (פר' לך עה"פ ויצו עליו פרעה), עיי"ש. והיינו דכתיב (תהלים קיא, ב-ג) גדולים מעשי ה' האמורים בתורה, כי הנם דרושים לכל חפציהם. הוד והדר פעלו וצדקתו עומדת לעד, כי הפעולה ההיא עומדת לעד. ועוד הארכתי בזה במקום אחר: והיינו דכתיב (שם קיד, ג) הים ראה וינוס, זה לאות על העתיד כי הירדן יסוב לאחור, כי מה שהיה הוא שיהיה. והיינו דקשיא ליה להמדרש אומרו אתה עובר "היום", ועל זה מתרץ בא וראה כל הנסים שנעשו לישראל לא נעשו אלא על המים, מזה תדעו מה שהיה הוא שיהיה, כשתעברו את הירדן עתיד הוא לעשות לכם נסים במי הירדן. וזהו שאמר אתה עובר היום דייקא את הירדן, על ידי הנעשה היום במים, וכדכתיב הים ראה וגו' הירדן יסוב לאחור, כאמור:
ועל זה אמר דבר אחר זהו שאמר הכתוב (תהלים מד, ב ג) אלקים באזנינו שמענו, מה שאמרת למשה (שמות ג, ז ח) כי ידעתי את מכאוביו שעתידין להכאיבני במדבר ועם כל זה וארד להצילו מיד מצרים, אם כן על כרחך לא בזכות ידינו, כי אם על ידי מה שנעשה כבר בימי אברהם ושרה כי יצאו ממצרים במקנה כבד, והוא כבש הדרך לבניו. וזה שאמרו אבותינו זה משה סיפרו לנו פועל פעלת בימיהם בימי קדם, הכוונה בזה, פעולה שהיתה, כבר פעלת בימיהם בצאתם ממצרים על ידי הנעשה בימי קדם בימי אברהם ובימי יעקב אשר במקלו עבר את הירדן, כי שאבו ממעין הישועה, כמו כן אתה ידך גוים הורשת, זה סיחון ועוג, ותטעם כבר לעתיד, כן תרע לאומים ותשלחם, לל"א מלכים. אמר משה ממה שעשו לסיחון ועוג כו' תדעו שכשתעברו את הירדן מהו עושה לל"א מלכים, והוא מקרא מפורש למעלה סוף דברים (ג' כא) עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלקיכם לשני המלכים האלה כן יעשה ה' לכל הממלכות וגו': וזהו שאמר אתה עובר היום, על ידי הנסיס שנעשה היום, להוריש סיחון ועוג. ולפירוש קמא אמר היום על אומרו עובר את הירדן על ידי הנסים שנעשה על המים, ולפירוש בתרא אמר היום על לבא לרשת את הארץ, על ידי שירשת ארץ סיחון ועוג תבא לרשת את הארץ. וזה וזה אמת, כי אמר היום הן לענין עובר את הירדן והן לענין לרשת את הארץ, כי מה שהיה הוא שיהיה. וזה פשוט:
עוד שם במדרש, מה ראה לומר [ט, א] שמע ישראל, למה הדבר דומה כו', כך קידש הקב"ה את ישראל בנעשה ונשמע (שמות כד, ז), אמר להם משה, אבדתם נעשה, שמרו נשמע, הוי שמע ישראל (ד"ר ג, י). יתבאר בהקדם לפרש בהפטרה (ישעיה נ, י) מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו וגו'. הביטו אל צור חצבתם וגו', למה קראו צור. כי נחם ה' ציון, מה ענין זה לזה, עיין פירוש רש"י:
והנראה לי בזה, כי הנה כבר הגיע העת והעונה אשר יאתה לו להושיענו, וכלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה (סנהדרין צז ע"ב), וכל מי אשר תשיג ידו ושכלו לזה צריך להוכיח את עמיתו ולהחזירו למוטב, כי בעוה"ר ענין החורבן והגלות נצמח מכח שלא הוכיחו זה את זה, כדכתיב (איכה א, ו) היו שריה כאילים וגו', ואמרו ז"ל (שבת קיט ע"ב) שלא הוכיחו זה את זה, וצריך לתקן קילקול זה ולקיים מצות הוכיח תוכיח את עמיתך (ויקרא יט, יז), אפילו אינו קטן ממך כי אם עמיתך, איש את רעהו יעזורו להחזירו למוטב. אולם יש לזה שתי מניעות ועיכובים, האחד מצד השומע, כי יחדל מלשמוע לפי גדולתו וחשיבתו, ויאמר מי הוא זה אשר ערבה לבו להוכיח אותי. ועל זה אמרו (אבות פ"ד מ"א) איזה חכם הלומד מכל אדם, כלומר שלא יביט מי הוא האומר, כי אם אל הדברים הנאמרים, שהם דברי אלקים, כדכתיב (תהלים סח, יב) ה' יתן אומר המבשרות צבא רב. וזהו שאמר דוד (שם קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי, וכמו שפירש האלשי"ך (רוממות אל, תהלים שם). ב', מצד המוכיח, כי אמרו ז"ל (בבא מציעא קז ע"ב) קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, ואם סובר שכבר קישט את עצמו אין זה כי אם רמות רוחא, ומי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי, ואם עוד לא קישט את עצמו איך יקשט את חבירו. אבל העצה לזה, טרם יפתח פיו בשער בת רבים יהרהר בתשובה, ויקבל על עצמו לעזוב דרכו אשר לא טוב עשה, ומהיום והלאה לשמור ולעשות את כל מצות ה', וכתיב (דניאל י, יב) מן היום הראשון אשר נתת את "לבך" להבין ולהתענות, וכיון שבא לטהר יבטח בה' כי יהיה בעוזרו לגמור מחשבתו, כמאמרם (שבת קד.) הבא לטהר מסייעין אותו. ובהיות כן, בזה עצמו יוכיח את חבירו לעזוב דרכו ולקבל עליו לעשות רצונו יתברך מהיום והלאה. וזהו שאמר דוד (תהלים מ, ט"י) לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי, כלומר שאני חפץ לעשות רצונך בתוך מחשבתי, בשרתי צדק בקהל רב (על כן) הנה שפתי לא אכלא מהוכיח, (כי) ה' אתה ידעת מחשבתי שכן הוא: וזהו שאמר מי בכם ירא ה', הירא והחרד לדבר ה', לבל יביט אל מראהו של המוכיח, כי אם שומע בקול עבדו הוא המוכיח אשר הלך חשכים ואין נוגה לו, כלומר שמכיר ערכו ושפלותו, אבל יבטח בשם ה' וישען באלקיו, הבא לטהר מסייעין אותו. וגמר אומר להביא ראיה לקבל אמת ממי שאמרו, מאברהם אבינו שקבל דבריו של ממרא הקטן ממנו במה שנתן לו עצה על המילה, כפירוש רש"י פרשת וירא (בראשית יח, א), וזהו שאמר הביטו אל צור חצבתם, ראש הנמולים (מלשון ותקח צפורה צור (שמות ד, כה), עשה לך חרבות צורים (יהושע ה, ב)), הביטו אל אברהם אביכם ללכת בדרכיו לקבל האמת אפילו מקטן ממנו, כי (בזה) נחם ה' וגו', כי בהוכיח זה את זה ויקשיבו זה לזה יתוקן המקולקל וישיב נדחינו במהרה בימינו אמן:
ועם האמור יובן מקרא שכתוב (ירמיה י"ג (טו)) שמעו והאזינו (דברי המוכיח) אל תגבהו (שלא תאמרו שאתם גבוהים וגדולים ממנו) כי ה' דבר (בו, ולא דבר של עצמו), על דרך שאמר דוד עדותיך שיחה לי. וזהו שאמר המדרש פרשת ראה (ד"ר ד, ב) שמעו לדברי תורה, כלומר לא להמדבר, כי אם לדברי תורה היוצאים ממנו, ואל תגביה את אזניך משמוע דברי תורה, כי ה' דבר, והיכן דבר, מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה (משלי כח, ט). ירצה בזה, מסיר אזנו משמוע תורה כי הוא מביט אל תבנית המדבר, ולא יאבה לשמוע תורה קול אלקים חיים המדבר בקולו של המוכיח, ממילא תפלתו תועבה, כי ישלם לו כמעשהו לבלי להביט אל מול התפילה אמירה נעימה המסודרת מאנשי כנסת הגדולה, כי אם אל מול המדבר, ומי זה ראוי לפי מעשיו לבא ולהתחנן לפני המלך מלכי המלכים הקב"ה, והבן. וכעין זה שמעתי ממוזלה"ה (ישמח משה, ס"פ משפטים ד"ה כל) שפירש המסורה, נעשה ונשמע (שמות כד, ז), ונשמע קולו בבואו אל הקודש (שם כח, לה), ונשמע פתגם המלך (אסתר א, כ). ענינו, כי ישראל אמרו כל אשר דבר ה' נעשה, ולהיות כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא, על זה אמרו ונשמע, היינו ונשמע קולו של המוכיח בבואו אל הקודש, ולא נביט אל מראהו, כי ונשמע פתגם המלך מלכי המלכים המדבר בפי המוכיח, ע"כ דבריו: וזהו שאמר משה מיד ולדורות, אבדתם נעשה שמרו נשמע, הוי "שמע" ישראל לקול המוכיח, על ידי זה אתה עובר "היום" את הירדן וגו', כדכתיב (תהלים צה, ז) "היום" אם בקולו תשמעו, היינו בקול המוכיח שהוא קולו של הקב"ה, כאמור: שמע ישראל אתה עובר היום וגו' [ט, א]. שמעו בית יעקב אתם עוברים לא נאמר, כי אם שמע ישראל אתה וגו', שם ישראל ולשון יחיד. להורות כי העיקר שיהיו ישראל באגודה אחת כאיש אחד בלב אחד, ואז ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו, כמו שאמרו חז"ל אלמלא היו ישראל באגודה אחת אין כל אומה (מלמטה) ולשון (שר המסטין למעלה) יכולה לשלוט בהם:
והענין מבואר בספר ישמח משה פרשת בשלח (ד"ה עוד במדרש) כי ליעקב אבינו נאמר ישראל יהיה שמך (בראשית לה, י), כי שרית עם אלקים ועם אנשים (שם לב, כט). וזכה לזה, לאשר היו בו כל מיני שלימות וכל מדות טובות. ואחריו נתחלק בחינתו לי"ב שבטים וששים רבוא נפשות, זה יש לו מדה טובה זו וזה יש לו מדה טובה זו, ובכללם המצא תמצא כל מיני שלימות עד שנקראו בשם ישראל ונאמר עליהם כי שרית וגו', ע"כ דבריו וש"י:
וזהו שאמר משה "שמע ישראל" אתה עובר וגו', לשון יחיד, לרשת וגו' ערים גדולות ובצורות בשמים, שיש להם שר למעלה, על כן אי אפשר להכניעם בלתי על ידי שיתאחדו ויקראו ישראל. אבל בזמן ירמיה היה פירוד לבבות, כנאמר שם סימן ט' (ג) כל אח עקוב יעקב וגו', על כן אמר שם סימן ב' (ד) "שמעו" דבר ה' בית "יעקב": וכמו כן עיקר חורבן בית שני היה בעון שנאת חנם (יומא ט ע"ב), ובהיות אהבה ואחדות ושלום בישראל יתוקן הדבר, והיינו דכתיב (ישעיה נב, ז) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום (זה) מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך, לשון יחיד, כמו שנאמר במתן תורה (שמות יט, ב) ויחן שם ישראל, ופירש רש"י שם כאיש אחד בלב אחד. וזהו שאמר הנביא (ישעיה נא, ב-ג) הביטו אל אברהם אביכם וגו' כי אחד קראתיו, (אפילו בעת) ואברכהו וארבהו, עם כל זה היה נקרא איש אחד, על ידי שלום ואחוה. וכמו כן תלכו בדרכיו להרבות שלום, כי (בזה) נחם ה' ציון: או יאמר הביטו אל אברהם אביכם וגו', על פי מה שפירש הפרשת דרכים (דרוש ה) הקטן יהיה לאלף וגו' (שם ס, כב), כי נאמר לאברהם (בראשית טו, יג) וענו אותם ארבע מאות שנה, ולא היו במצרים אלא רד"ו, אך ריבוי העם השלים המנין. כמו כן לעתיד הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אז אני ה' בעתה אחישנה, כי מה שיפרו וירבו ישלים המנין והעת, ע"כ דבריו. והנה גם לזה כשל כח הסבל עול הגלות, וצריך עוד זמן רב להשלים המנין, ואני מצאתי עוד תקנה ואוסיף על דבריו, על פי מה שאמרו (יומא כב ע"ב) כתיב (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל כחול הים, וכתיב (שם) אשר לא ימד ולא יספר, כאן בזמן שאין עושין והיה מספר כו', כאן בזמן שעושין אין מספר. ופירשו המפורשים כי כל אחד ואחד שקול כהרבה אנשים, כדמצינו דור המדבר היו שקולים כל אחד כאלף איש של עתה (עי' עשרה מאמרות, מאמר חקור דין ח"ב פל"ב, אם כל חי ח"ג סי' יא), ומשה כנגד כולם (מכילתא בשלח, השירה פ"א), ואם כן מי יתן ונעשה רצונו של מקום, אז ריבוי עם מה שכל אחד ואחד שקול כהרבה וסובל הגלות, זה ישלים המנין. ועל דרך שפירשתי ה' אלקיכם, שמייחד אלקותו עליכם, הרבה אתכם את עצמיכם והנכם היום בעצמיכם בלי הוספה ככוכבי השמים לרוב. אבל בזמן שה' אלקי אבותיכם, שאינו מייחד אלקותו עליכם, רק בזכות אבותיכם, אז צריך שיוסף עליכם ככם אלף פעמים, להרבות אתכם להשלים המנין, ואחר כך ויברך אתכם בברכת הגאולה כאשר דבר לכם (לעיל א, י-יא) (שוב מצאתי מעין זה בספר באר מים חיים (פר' דברים)ן. ועל דרך זה אמר הקטן יהיה לאלף, יהיה שקול לאלף, והצעיר לגוי עצום וגו', אחישנה בלי שום עיכוב:
וזהו שאמר כאן הביטו אל אברהם אביכם וגו' כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו, כפשוטו, וגם שהיה הוא בעצמו שקול כרבים, כמו שאמר לו השי"ת (בראשית יב, ב) ואעשך לגוי גדול (ופירש רש"י זה שאומרים אלקי אברהם, ופירש המזרחי (ד"ה זה שאומרים) כי אין כבודו לייחד שמו על יחיד, אלא על כרחך היה שקול כרבים), כי (בזה) נחם ה' ציון ניחם כל חרבותיה, כלומר אפילו בזמן חורבנה, כי ריבוי עם ישלים את המנין, והבן:
ואתנפל לפני ה' וגו' על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו [ט, יח-כ]. כי העבודה צורך גבוה, לא למען עצמו, כי אם למען להשלים מדותיו יתברך לרחם על בריותיו כי חפץ חסד הוא ולא להעניש בריותיו. ומפני זה אמרו (אבות פ"ד מ"ב) עונש עבירה עבירה ושכר מצוה מצוה, וכמו שפירש מוזלה"ה (תהלים יח, כא) יגמליני ה' (שכר זה נחשב) כצדקי, כגוף המצוה. וכן פירש הפנים יפות שזה שאנו אומרים (תפלת שמו"ע) רפאנו ה', לא למענינו, כי אם למלא רצונך כי אל מלך רופא נאמן ורחמן אתה. ברך עלינו את השנה הזאת וגו' כי אל טוב ומטיב אתה, ורצוננו למלא רצונך להטיב לבריותך:
ועל דרך זה אנו אומרים בימים הבאים לקראתינו לשלום זכרינו לחיים וגו', לא למענינו, כי אם למענך אלקים חיים. ועל דרך זה אנו מבקשים פרנסה וכלכלה, למלא רצונו להשפיע טוב. ובהיות כן מחשבותינו אין אנו צווחין ככלבא הב הב מזונא, עיין תקוני זוהר (תקון ו, כב.), כי לא לנו, כי אם למענו יתברך. ובהיות כן, עיקר המשפט בענין פרנסה וכלכלה נוגע אליו יתברך, כי מקור הטוב רוצה להטיב. וזהו שנאמר (תהלים פא, ד ה) תקעו בחדש שופר וגו' כי חק (לישנא דמזונא ופרנסה (ביצה טז.)ן לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, אם להשלים רצונו יתברך. וזהו שנאמר (שם עו, ט"י) משמים השמעת דין, ארץ יראה כי מי יזכה לפניו, אך ושקטה בקום למשפט אלקים, כי אותו ישפטו אם למלא רצונו, זה לעזר ולהושיע כל ענוי ארץ סלה. והארכתי בזה בדרוש לראש השנח (ייטב פנים, אבני זכרון אות יב). וזהו שאמר ואתנפל לפני ה' וגו' על הנוגע אליו יתברך, על כל חטאתכם אשר חטאתם, עיקר הדבר לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו, כי אינו חפץ בזה כי אם לגמול טוב, כי יגורתי מפני האף והחימה הבא בשביל אשר קצף ה' וגו', היפך רצונו. וישמע ה' אלי וגו' על הנוגע אלי, ואתפלל גם בעד אהרן, זה היה טפל, כי עיקר התפלה היתה בשבילו יתברך להשלים מדותיו, כאמור:
תנחומא (עקב ח) פסל לך וגו' [י, א], זהו שאמר הכתוב (ירמיה ב, כ) כי מעולם שברתי עולך, אותו עול של מלאך המות, שנאמר (שמות לב, טז) והמכתב מכתב אלקים חרות על הלוחות, חירות ממלאך המות כו' חירות ממלכיות כו'. עוד שם, דבר אחר פסל לך, בזכותך והוא שלך כו', חייך שאני עושה אותך מלך ואתה פוסל לכל מי שתרצה ומקרב לכל מי שתרצה. בהקדם לפרש הילקוט (ישעיה רמז תיט) בשעה שאמרו ישראל (שמות כד, ז) נעשה ונשמע, אמר הקב"ה למלאך המות איך לך רשות ליגע בהן, לפי שהם בני. והענין על פי מה שכתב מוזלה"ה בספר ישמח משה פרשת תולדות (ד"ה ויאמר ראה ריח) מה שאמרו ישראל נעשה אחר כך נשמע, להורות כי עבודתן לשמה הגמור, באופן שאינם רוצים לשמוע אם יהיה להם תועלת ושכר ואחר כך יסכימו על העשיה, כי אם הכוונה לעשות צווי השי"ת יהיה מה שיהיה. וזהו שאמרו נעשה קודם השמיעה, אחר כך ונשמע לדעת מה לעשות, ע"כ דבריו. ומבואר ברעיא מהימנא (עי' צו כט.) כי העובד מכח שכר ועונש נקרא עבד (שעובד שני אדונים, להשי"ת במעשה, ולעצמו במחשבה), מה שאין כן העובד מאהבה נקרא בן (שעושה רק למלא רצון אביו). וזה סוד (מוסף לר"ה) היום יעמיד במשפט כו' אם כבנים אם כעבדים כו'. וזהו שאמרו בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, המורה שכוונתן לשמו יתברך, בחינת בן, אמר הקב"ה למלאך המות אין לך רשות ליגע בהן לפי שהן בני דייקא, כלומר שכמו שהוציאו עצמן לחירות מבחינת עבד העובד לצורך עצמו, לבחינת בן, כמו כן יצאו ישראל לחירות ממלאך המות לבלי ליגע בהן:
וזהו שאמר הכתוב (שמות כ, ב ג) אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, מבחינת עבד, על כן לא יהיה לך, כלומר שלא יהיה במחשבתך הכוונה "לך" לעצמך להנאתך וטובתך להתפאר וכדומה, שזה נקרא אלהים אחרים על פני, ר"ל שלא תהיה עובד לשני אדונים:
וזהו שנאמר כאן אמר ה' אלי פסל לך, כלומר לפסול מישראל בחינת לך לעצמך, כי אם שיהיה לשמו יתברך, כי שני לוחות אבנים כראשונים, כלומר מה הראשונים חרות על הלוחות ואמרו חז"ל (אבות פ"ו מ"ב) אל תקרי חרות אלא חירות, כלומר חירות מבחינת עבד, ועל כן חירות ממלאך המות וממלכיות, כמו כן האחרונים. וזהו שאמר המדרש על זה כי מעולם שברתי עולך של מלאך המות כו', וזהו שנאמר פסל (בחינת) לך (ממחשבתם). דבר אחר לך בזכותך והוא שלך ונקראת על שמך, כמו שאתה עושה רק לשמו יתברך, כמו כן תלמדם לעשות רצונו בלבב שלם שלא על מנת לקבל פרס והנאה. וזהו שאמר חייך שאני עושה אותך מלך, כי מי שמהנה לזולתו בלתי קבלת הנאה ממנו נקרא מלך, שזה דרכו של מלך, כדאיתא בגמרא נדרים פרק ג' דף כ"ד (ע"א) לאו מלכא אנא דמהנינא לך ואת לא מהנית לי. ואתה פוסל לכל מי שתרצה, היינו מי שכוונתו לו לעצמו, ומקרב למי שתרצה, היינו שכוונתו רצויה לשמים:
ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' [י, יב]. ואמרו חז"ל (זוהר קרח קעט.) אל תקרא מה אלא מאה. והנה כבר פירשו מה בחינת ענוה שואל מעמך, אבל לא לחטא על ידי זה, על דרך שפירש הצדיק הק' מה"ר זושא זלה"ה כי "הלל" רשע על תאות נפשו (תהלים י, ג), בשביל תאות נפשו הוא עניו כמו הלל, לא בזה בחר ה', כי אם שיהיה בחינת מה ליראה את ה':
ובדרך זה נאמר, כי יש מי שהוא עניו אמיתי נבזה בעיניו, על ידי שיודע ומכיר ערכו שהוא איש חוטא ומכף רגל ועד ראש אין בו מתום. אם כי לא בזה ענות עני כזה, עם כל זה לא בזה בחר, כי אם בהיות ירא את ה' ללכת בדרכיו ולדבקה בו ועם כל זה יאמר מה אני ומה חיי ומה צדקותי, כי לא כחי ועוצם חכמתי עשה זאת, כי אם הכל מאת ה' אלופו של עולם המחיה אותי, וכדכתיב (דברי הימים'א כט, יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, ועל דרך שפירשו ספרי יראים גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלקינו (תהלים מח, ב), על ידי כח התעוררות אלקינו ב"ה, אבל מבלעדי כחו לא מצאתי בי מאומה, ולא מידי זאת לי כי אם מיד ה', זה ענוה ראויה ונכונה. וזה שאמר "מה" ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו', ואז תהיה בחינת מה. וזה אל תקרא מה אלא מאה, ירמוז שהוא בחינת מ"ה בכח האל"ף אלופו של עולם שבתוכו, הרי "מאה", והבן:
לא יתיצב איש בפניכם וגו' [יא, כה]. על פי מה שכתב הנועם מגדים פרשת האזינו (ד"ה עוד) לפרש עין לא ראתה וגו' (ישעיה סד, ג), כי כבר אמרו דהא דכתיב (שמות כ, ג) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ר"ל להזהר ממחשבות בלתי רצויות, פניות והתפארות, בעמדך לפני. והנה כשמוכרח להיות בתוך רבים בעת התפלה אזי ידאג איך ינצל מזה, וה' הרואה ללבב מושיע לו שידמה בעיניו כאלו הוא לבדו ואין איש אתו. וזהו שנאמר (להלן לב, יב) ה' בדד ינחנו כאלו הוא בדד, אז ואין עמו אל נכר, ע"כ דבריו:
וזה שאמר לא יתיצב איש בפניכם, בעמדכם לפני ידמה בעיניכם כאלו לא יתיצב איש אתכם, אז פחדכם ומוראכם שיש לכם מהדר גאונו יתברך יתן ה' אלקיכם על פני כל הארץ, כדכתיב (שם כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם הוי"ה נקרא עליך ויראו ממך: בהפטרה מי בכם ירא ה' וגו' כי נחם ה' ציון וגו' [ישעיה נ, י"יא]. יש שם רמז על דורות הללו אשר בעוה"ר יצאו מה שיצאו מחללי שבת בפרהסיא ועוברים על לא תבערו אש וגו' ביום השבת וגו' (שמות לה, ג) בשתיית הפיפא או ציגארען, אוי לאזנים שכך שומעות. ואם כי כל זאת באתנו, אף על פי כן נבטח בשם ה' ובחסדו כי לא יטוש ה' את עמו ויגאלנו במהרה. וכבר היה לעולמים קליפה ופירי, ומי לנו גדול מאברהם שהיה דבוק ביחידו של עולם עד שלרוב דביקותו ותדירותו בו ית"ש נקרא אחד בשמו יתברך, כדאיתא בגמרא ובמדרש רבה וארא (ש"ר ח, א) על הפסוק (שמות ז, א) ראה נתתיך אלקי"ם לפרעה, עי"ש, וכמו כן יצא ממנו ישמעאל ובני הפלגשים הנקראים "רבים", כי הם מעלמא דפרודא, בסוד (שם ה, ה) הן "רבים" עתה עם הארץ כידוע (עץ חיים, שער יא סוף פ"ז). וכמו כן ישראל גוי אחד בארץ, ומהם נתפרדו איזה אנשים בני בליעל, והם בסוד רבים. וגם עליהן יש להמליץ כי מרוב אורך וחשכת הגלות וחדל החזון לכן נתפקרו, אמנם הדבר ברור כי לעת הגאולה כי יפקד ה' את עמו וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות, אז כולם יקבצו ויבואו, אלה מפה ואלה, ויזכרו וישובו אל ה':
וזהו שאמר הנביא מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו (המוכיח) אשר הלך חשכים וגו', חשך של גליות, בראותו כי יצאו אנשים בני בליעל וידיחו זולתם, ואף על פי כן יבטח בשם ה' וישען באלקיו. ועל זה גמר לפרש מה הוא חשכת הגלות, על זה אמר כי הלא הן כלכם קדחי אש מאזרי זיקות, ר"ל בפיפא וציגאר בשבת, לכו באור אשכם כפירוש רש"י. ואף על פי כן ממליץ גם עליהם על דרך אשר הרעותי (מיכה ד, ו), כביכול אמר הקב"ה אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע (רש"י ברכות ריש לב.), כמו כן אמר כאן מליצה כביכול מידי היתה זאת לכם מה שיצאו ונתפקרו, כי למעצבה תשכבון בארך הגלות. וזהו שאומרים בסליחות (לערב ראש השנה, המתחיל 'שלש עשרה מדות') אם סררו כפרה, זה בא מרוב עתים וימים של הגלות ועוד בן ישי לא בא בעוה"ר: ועל זה אמר לחזק לבב יראי ה', כראות כל אלה אל ירך לבבם, שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה', אל יפלא הדבר בעיניכם, כי הביטו אל צור וגו' הביטו אל אברהם אביכם וגו' כי "אחד" קראתיו ואברכהו מטעם האמור לעיל, אף על פי כן וארבהו, יצאו ממנו אנשים רשעים סוד רבים מעלמא דפרודא. על זה אמר כי נחם ה' ציון נחם כל חורבותיה וישם מדברה כעדן, היינו אותן האנשים בני בליעל בלי עול מלכות שמים ובהפקירא ניחא להו כמדבר (על כן יכונו מדברה), וערבתה אותן שהן בחינת ערבה בלא טעם וריח, ר"ל שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, יהיו כגן ה' בעת ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה, אז כולם ישובו אל ה', כאמור: