אור ברסלב
ייטב לב דברים על פרשת ואתחנן

ייטב לב דברים· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על פרשת ואתחנן

על פרשת דברים

ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר יי' אלקים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה וגו' אעברה נא וגו' [ג, כג-כו]. יש לפרש, דכתיב להלן ונשב בגיא וגו' (ג, כט) ועתה ישראל שמע וגו' (ד, א-ד), ופירש רש"י ונשב בגיא ונצמדתם לעבודה זרה, ואף על פי כן ועתה ישראל שמע וגו' והכל מחול לך, ואני לא זכיתי למחול לי. והטעם לזה מבואר לעיל בפרשת בראשית (ד"ה ונראה, ואילך) על פי פירוש רש"י (שם א, א) בתחלה עלה במחשבה לברא במדת הדין וכו', עד עמד ושיתף מדת הרחמים והקדים למדת הדין דכתיב (שם ב, ד) ביום עשות יי' אלקים וגו', ומבואר בשל"ה (פר' בראשית, פרק תורה אור אות ג) כי צדיקים הגדולים נדונים כפי המחשבה, דכתיב (תהלים נ, ג) וסביביו נשערה וגו'. וזה בתחלה, אותן ששרשן מראשית המחשבה, עלה במחשבה לברא במדת הדין, אבל שאר הנבראים בששת ימי המעשה בכח הדיבור דכתיב (שם לג, ו) "בדבר" ה' שמים "נעשו", הם מתנהגים בשיתוף מדת הרחמים למדת הדין, ע"כ דבריו. ולכן משה שנקרא ראשית (ב"ר א, ד), שנאצל ממחשבה עליונה, נוהג עמו במדת הדין, על כן נקרא (להלן לג, א) איש האלקי"ם דייקא, על כן לא זכה לימחל לו. וזהו שאמר ועתה ישראל שמע וגו', והכל מחול לך, ולא לי, ועל זה אמר הטעם כי ואתם הדבקים בה' אלקיכם, במדת הרחמים שהקדים למדת הדין, על כן חיים כלכם היום, עיי"ש באורך:

ולפי זה נאמר כי משה בא בטענה להתנהג עמו בבחינת אמירה רכה במדת הרחמים, ונתן לזה טעם לשבח כי כך השתתפות סוד הוי"ה אלקי"ם, היינו קו האמצעי בחינת תפארת. וזהו שאמר הכתוב (ישעיה מג, א) כה אמר ה' בראך יעקב, ואיתא בילקוט (ישעיה רמז תנב) מי בראך, יעקב בראך. עוד שם, שמים וארץ לא נבראו אלא בשביל יעקב, שנאמר (תהלים עח, ה) ויקם עד[ו]ת ביעקב, ואין עד[ו]ת אלא שמים וארץ, שנאמר (להלן ד, כו) העדותי וגו' את השמים וגו'. וידוע (תקוני זוהר, תקון סט, קא.) כי יעקב ומשה כחדא אזלין, כי משה סוד הדעת. וזהו שאמר ויקם עדת ביעקב, "עדת" אותיות "דעת". ושורש הדברים, כי השתתפות הוי"ה אלקי"ם היא מדתו של יעקב ומשה, ובזכותן היה:

ומצינו בגמרא סוף יבמות (קכא ע"ב) מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול והודיעו לרבי חנינא בן דוסא וכו', שלישית אמר להם עלתה וכו', לא נביא אנכי אלא דבר שהצדיק מתעסק בו יכשל בו זרעו, אמר רבי אבא אף על פי כן מת בנו בצמא, שנאמר וסביביו נשערה וגו'. ולפי דברי רבי חנינא בן דוסא, אם כך לזרעו, כל שכן ששייך סברא זו יותר על עצמו, וזה היה טענתו ובקשתו של משה ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר, פירוש להתנהג עמי בבחינת אמירה רכה דהיינו מדת הרחמים, לא במדת הדין כפי המחשבה (וכמו שפירשו המפורשים ברוך "שאמר" והיה העולם היינו על ידי אמירה, על כן ברוך מרחם על הארץ (תפלת שחרית)). והטעם, כי אתה החלות, ר"ל בתחלת הבריאה במעשה, להראות את עבדך, כלומר עם עבדך, את גדלך חסד, ואת ידך החזקה גבורה (זוהר פינחס רכז ע"ב), כלומר השתתפות חסד וגבורה היה על ידי עבדך ובזכותו, על כן ראוי שזכות זה יעמוד גם לעצמו להתנהג בו שלא יכשל להתנהג בבחינת המחשבה במדת הדין, על כן אעברה נא וגו'. ואף על פי כן ויתעבר ה', כי נהג עמי במדת הדין, וכמו שאמר רבי אבא אף על פי כן מת בנו בצמא שנאמר וסביביו נשערה מאוד, וגם למענכם בשבילכם, כדי שדור המדבר יעמדו לתחיה, כדאיתא במדרש (ד"ר ב, ט). אבל ואתם הדבקים בה' אלקיכ"ם, בהשתתפות, על כן חיים כלכם היום: ואתחנן וגו' בעת ההוא לאמר [וגו'] אתה החלות וגו' [ג, כג-כח]. יש לדקדק, א', מה שאמר בעת ההוא. ב', היה די שיאמר אשר מי אשר יעשה כמעשיך וגו', ולמה לי אומרו אל בשמים ובארץ. ג', ויאמר ה' אלי רב לך, איתא במדרש רב לך מה שהעמדתי חמה בעבורך. מה ענין זה לבקשה זו:

והנראה לי בזה, דאיתא בגמרא עבודה זרה דף כ"ה (ע"א) כשם שעמדה חמה ליהושע כך עמדה למשה (פירש רש"י, במלחמת סיחון), כתיב במשה (לעיל ב, כה) אחל תת פחדך, וכתיב ביהושע (ג, ז) אחל גדלך וגו'. ויש להבין מפני מה לא נאמר בקרא להדיא במשה אלא גזירה שוה הוא דילפינן מיהושע. ונראה לי דאיתא במדרש (מדרש תהלים קיד, ט), הים ראה וינוס (תהלים קיד, ג), מה ראה, ארונו של יוסף ראה, דכתיב ביה (בראשית לט, יב) וינס ויצא החוצה. עוד איתא במדרש (הובא במאמר מרדכי), הים ראה, מה ראה, ברייתא דרבי ישמעאל ראה. ופירש מוזלה"ה בספר ישמח משה (פר' בשלח ד"ה במדרש הים), דאיתא במדרש (תנחומא אחרי ט) כשהעמיד יהושע את החמה אמר לו אני קשיש ממך, אמר יהושע, אומר כך עבד זקן לאדון קטן, והרי נשתעבדת לזקני יוסף שנאמר (בראשית לז, ט) והנה השמש וגו' ואיתא במדרש (ש"ר כא, ו) שגם הים טען אני קשיש ממך. וזהו שאמר, מה ראה לסתור טענתו, ראה ארונו של יוסף, שנשתעבדו לו ולזרעו הגרמים השמימים. וכי תימא ים מנא לן שנשתעבד, על זה אמר ברייתא דרבי ישמעאל ראה, דדריש קל וחומר, ואם כן מה הגרמים השמימים נשתעבדו, כל שכן הנמצאים בארץ, ע"כ דבריו ודפח"ח:

והנה, ידוע (אור תורה, ס"פ בהעלותך) כי מדת קל וחומר הוא כנגד מדת אל מי"ג מדות, ולכן אמרו קדמונינו שזה שאמר משה (במדבר יב, יג) "אל" נא רפא וגו', והשיב לו השי"ת מדת קל וחומר (שם, יד) ואביה ירק וגו'. ובזה נראה לי לפרש מ"אל" אביך, מקל וחומר שהוא מ"אל", ויעזרך בקריעת ים סוף. ואת שדי, שאמר לעולמו די (חגיגה יב.), ויברכך, ברכות שמים מעל היינו העמדת השמש שאמר לו די מלילך, וקל וחומר ברכת תהום רובצת תחת (בראשית מט, כה) (הים), שמשועבד לקרע לפניו:

ויש להבין, הא כתיב במשה (שמות יד, טז) ואתה הרם את מטך וגו' ובקעהו, ואמרינן (תפלת ערבית) בוקע ים לפני משה, משמע לפני משה נבקע הים. וצריך לומר דדא ודא אחת היא, דכיון שנאמר ליוסף שנשתעבדו לו, ממילא גם כן למשה, דיוסף ומשה כחדא אזלין, דמשה תפארת, ויוסף יסוד, וגוף וברית כחדא חשבינן (זוהר פינחס רכג ע"ב). ותו, דגם זה עצמו מכח קל וחומר, אם ליוסף נשתעבדו הגרמים השמימים וכל שכן הארציים, קל וחומר למשה. נמצינו למדין שהעמדת חמה למשה הוא מכח קל וחומר מיהושע שהוא מיוסף, וזה דלא כתיב בהדיא במשה אלא דילפינן ליה מיהושע, להורות שזכה לזה מיהושע, כך נראה לי טעם הדבר:

וזהו שנאמר בעת ההוא, אחר מלחמת סיחון שעמדה לו חמה, אתה החלות (לשון הנאמר ביהושע היום הזה אחל) להראות את עבדך את גדלך, זה העמדת החמה (לשון הנאמר בו (תת) [אחל] גדלך), ואת ידך החזקה, זה קריעת ים סוף, אשר מי "אל" (שממנו קל וחומר) בשמים, זה העמדת החמה, ובארץ, זה קריעת ים סוף, אשר יעשה כמעשיך בחמה, וכגבורתך בים סוף. ואם כל אלה שמת תחת ידי, על כן אני מבקש אעברה נא ואראה את הארץ וגו', לכבשה תחת ידי. ויאמר ה' אלי רב לך מה שאתה סובר שהעמדתי חמה בעבורך, הלא לזה זכית מיהושע, על כן אל תוסף דבר וגו', וצו את יהושע וגו' כי הוא יעבור וגו', שכבר הגיע העת והעונה להתקיים חלומו של יוסף בפועל ממש להעמיד השמש ליהושע, שממנו זכית אתה לזה, והדבר מוכרח שיצא לפועל הגילוי ליהושע שהוא מזרעו של יוסף, כי לולי זה לא באת לידי מדה זו, והבן: ואתחנן אל ה' וגו' אתה החלות להראות וגו' אעברה נא וגו' אל תוסף דבר אלי "עוד" וגו' [ג, כג-כח]. להבין אומרו החילות. וגם אומרו עוד, דהוא שפת יתר לכאורה:

ונראה לי על פי דאיתא באורח חיים הלכות חנוכה (סי' תרפב ס"א בהגה) אם שכח לומר על הנסים יאמר הרחמן הוא יעשה לנו נסים כשם שעשה וכו', והתבואות שור (בכור שור, שבת כא ע"ב ד"ה שם גמ') השיג על זה מהא דאמרינן בברכות (ס.) האומר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זה תפלת שוא, ופריך מהא דכתיב (בראשית ל, כא) ואחר ילדה בת וגו' מלמד שדנה לאה דין בעצמה וכו', ומשני אין מזכירין מעשה נסים. והישועות יעקב (סק"ב) מתרץ דהתם נס נסתר אין להתפלל עליו, שמנכין לו מזכיותיו, אבל בנס נגלה שעל ידי זה נתגלה כבוד שמים בעולם רשאי להתפלל עליו, עיי"ש. והוא נכון:

ובדרכו אלך אך מטעם אחר. דכבר נודע מה שכתבו המפורשים אהא דכתיב (ישעיה יב, ג) ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, דאם עושה השי"ת נס נעשה כמו מעין לשאוב ממנו עוד. ויש סמך לזה מזוהר תולדות (קלז.) בענין יצחק, שהיה עקר, דקודשא בריך הוא אתרעי בצלותהון דצדיקייא בגין דיתוסף רבות קודשא לכל מאן דאיצטרך בצלותהון דצדיקייא. והארכתי בזה בפרשת בשלח (ד"ה ונראה [הב']). וטעם הדבר נראה לי על פי מה שכתב הרמב"ן פרשת לך (בראשית יב, ו) דמעשה אבות סימן לבנים, דמה שיצא מכח אל הפועל הגילוי, נעשה פועל דמיוני על העתיד שיהיה כך. ובזה ניחא, דהתם בנס נגלה כמו בחנוכה ופורים שיצא מכח אל פועל הגילוי, רשאי להתפלל עליו שיעשה ה' עוד נסים כאלה, כי נקל הדבר להמשיכו עוד, מה שאין כן בענין לאה שהיה נס נסתר ולא יצא אל פועל הגילוי, ואינו פועל דמיוני על העתיד, ופנים חדשות צריך שיבא, אין להתפלל עליו, כך נראה לי:

ובזה נבין כאן. דלכאורה יקשה, כיון שנאמר למשה (במדבר כז, יב-יג) עלה וגו' ונאספת וגו', איך התפלל אעברה וגו', הרי שיעבור הוא ויבקע את הירדן צריך נס, ואין להתפלל על זה. אבל התירוץ לזה, הרי אין זה דבר חדש אצלו, כיון שכבר נבקע הים לפני משה וכדכתיב (תהלים קיד, ג) הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור, לא אמר נסב, אלא יסוב, כלומר כיון שהים ראה וינוס, ממילא הירדן לעתיד יסוב לאחור, כי בקיעת הים היה פועל דמיוני על הירדן. וזהו שאמר ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר וגו' אתה "החלות", כלומר כבר החלות להראות לפועל הגילוי את גדלך ואת ידך החזקה זה קריעת ים סוף, כפירוש הראב"ע בסוף ברכה (להלן לד, יב), אם כן אעברה נא עתה גם כן הירדן, כי אין זה בקשת דבר חדש, רק שכן יהיה עוד. ואמר לו ה' וגו' אל תוסף דבר אלי "עוד" דייקא בדבר הזה, ר"ל אל תוסיף לבקש שיהיה עוד, כי לא על ידך יהיה, כי אם וצו את יהושע וגו' כי הוא יעבור (בירדן) לפני העם הזה וגו':

ואתחנן אל ה' בעת ההוא [ג, כג-כו]. פירש רש"י, לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג. ולפי זה היה לו לומר בעת הזה, ומה זה דקאמר בעת ההוא:

ואפשר לפרש על דרך רמז, כי כתיב למעלה בפרשת חקת (במדבר כ, יב) יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו וגו', פירש רש"י, והלא הצאן והבקר ישחט קשה מזה, אלא לפי שזה היה במעמד כל ישראל לא חסך עליו הכתוב מפני קידוש השם. לכן לא תביאו, בשבועה, כמו (שמואל"א ג, יד) ולכן נשבעתי לבית עלי וגו'. והכוונה בזה למה שאמרו ביומא סוף פרק יום הכיפורים (פו.) ארבעה חלוקי כפרה, ששלשה הן ותשובה עם כל אחד ואחד שמתכפרים, אבל מי שיש בידו חילול השם, תשובה ויום הכיפורים ויסורים תולה ומיתה ממרקת, שנאמר (ישעיה כב, יד) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. היכי דמי חילול השם, כגון אנא כו'. וכבר כתיב (תהלים נ, ג) וסביביו נשערה מאוד, ולגבי משה יען לא האמנתם בי להקדישני הוה ליה ענין חילול השם חלילה, על כן לא נכפר לו עד לאחר מיתה:

האמנם מצאנו ראינו תקנה לזה בזוהר (סוף פרשת במדבר (קכ ע"ב)) וז"ל, תא חזי, כיון דבר נש עביד צלותא כו' בעי ליה לאחזאה גרמיה כאלו התפטר מעלמא וכו', ולמינפל ולימא (תהלים כה, א) אליך ה' נפשי אשא כו'. (קכא.) ורזא דמלתא, דאית חובין דלא מתכפרין עד דאתפטר בר נש מעלמא, הדא הוא דכתיב אם יכופר כו' עד תמותון, והאי יהיב גרמיה למותא, כדין קודשא בריך הוא מרחם עליה ומכפר ליה לחוביה, ע"כ דבריו. ובודאי אדוננו משה רבינו מסר נפשיה למענו יתברך בכל עת ובכל רגע, והיה ראוי להתכפר לו בזה אפילו בעון חילול השם דרק מיתה ממרק. אלא שכבר פירש רש"י אף על פי שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אינם מבקשים אלא מתנת חנם, וכמו כן נאמר שלא רצה משה לתלות במה שהוא מוסר נפשו לשמים, אלא שבקש בשביל שהוא היה גלגולו של הבל, כמבואר בכתבי האריז"ל (עץ חיים, שער הכללים סוף פ"י) שראשי תיבות מש"ה מ'שה ש'ת ה'בל, וכבר כתיב (בראשית ד, ד) והבל הביא גם "הוא", כלומר שהיה מתאוה להקריב את נפשו לשמים, כמבואר בעשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ג' פרק ז', אם כן מהראוי שזכות זה יעמוד לו עתה להחשב כאלו אתפטר מעלמא. וזהו שאמר ואתחנן אל ה' בעת ה"הוא" דייקא, בשביל אותו עת של "הוא" בה"א הידועה, היינו מה שהכתוב מעיד והבל הביא גם "הוא", לאמר [וגו'] אעברה נא וגו'. ועל כן ב'עת ה'הוא ל'אמר ראשי תיבות הב"ל. אבל הענין, אם כי באמת היה ראוי להתכפר לו, אבל ידוע (ד"ר ב, ט) כי משה לא נכנס לארץ בשביל טובת ישראל כדי להכניסם לעוה"ב, אלא שבשביל חטא מי מריבה היה לו הצטרפות עמהם כי נכנס לכלל הספק, ועל ידי זה בזכותו כולם נצולים ועומדים, כמו שביארתי בריש פרשת וארא (ד"ה ומעתה), עיי"ש. וזהו שאמר ויתעבר ה' בי למענכם, בשבילכם דייקא, והבן:

או יאמר ואתחנן וגו' בעת "ההוא" לאמר [ג, כג-כו]. גם להבין פירוש רש"י שצדיקים מבקשים מתנת חנם. גם אומרו אדנ"י הוי"ה בניקוד אלקים, ופירש רש"י רחום בדין, מה ענינו לכאן. גם אומרו אתה החלות להראות, אתה הראת הוה ליה למימר:

ויבואר על פי מה שכתב הזוהר בשלח דף נ"ב (ע"א ב) בשעתא דישראל שרו על ימא חמו כמה אוכלסין חילין ומשריין מעילא ותתא, כולא בכנופיא עלייהו, שריאו בצלו מגו עאקו דלהון, ביה שעתא אתגלי עתיקא קדישא ואשתכח רעוא בכולהו עלמין כו', עד והכי דייקא (שמות יד, ל) ויושע ה' ביום ההוא את ישראל, כך גרס רבינו הקדוש בעטרת צבי (נב:

ד"ה אמנם האיר), ומפרש על פי הזוהר שלח קע"א (ע"א), והיה ביום ההוא (זכריה יד, ח), לא ידיע מאן הוא, אלא בכל אתר ביום ההוא יומא בתראה הוא, אמאי אקרי ההוא, אלא דא הוא יומא דאחיד סופא בשירותא, שירותא אקרי הוא, כמה דאת אמר (במדבר יח, כג) ועבד הלוי הוא, פולחנא דלוי לדרגא דאקרי הוא טמיר וגניז ואקרי ההוא, ה' "הוא", לאחזאה סופא דכל דרגין דאיהו שירותא, ובגין דאיהו סופא אתוסף ביה ה"א כו'. וביאר הוא ז"ל הדברים, כי מלכות דאדם קדמאה נעשה עתיק דאצילות, ומלכות דאצילות עתיק דבריאה, וכן בהשתלשלות העולמות מעולם ועד עולם. והיינו (ספר יצירה פ"א מ"ז) נעוץ סופן בתחלתן. וזהו שנאמר "ההוא", כי ה"א, מלכות (הוא עתיק). וזהו שאמר והכי דייקא ויושע ה' ביום "ההוא" את ישראל, לא אמר ביום הזה, כי אם ביום ההוא, להורות כי הושיע ה' על ידי עתיקא קדישא הנקרא יום "ההוא", ע"כ דבריו. וכן הוא בסידור (ח"א סד.) עתיקא נקרא "ההוא": והנה, משה נתיירא שמא מכח איזה מסטינים ומקטריגים שעליו אינו נכנס לארץ, על כן ביקש לעורר את רעוא דרעוין בחינת עתיקא קדישא. וזהו שאמר ואתחנן אל ה' בעת "ההוא" דייקא, היינו עתיקא הנקרא ההוא. ובזה מובן מה שפירש רש"י אף על פי שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אינם מבקשים אלא מתנת חנם, היינו גם כן בחינת עתיקא, כמו שהביא רבינו הקדוש שם (ד"ה והנה זה) בשם הרב החסיד הגאון מה"ר אריה ליבוש ז"ל ביאר מאמרם (שבת פט ע"ב) לא בסבי טעמא, כי בזעיר אנפין או בנוקביה מתנהג בזכות ודין, ונותן טעם לחסד או להפכו, אבל בסבא הוא עתיק תליא הכל ברצונו יתברך, ואין טעם ברצון, ע"כ דבריו. והיינו מתנת חנם בלי טעם, והבן הדברים:

והנה, אמרו חז"ל (ראש השנה לב.) בעשרה מאמרות נברא העולם, והלא אינם אלא תשעה, אלא בראשית נמי מאמר הוא. והקשו הקדמונים למה לא נאמר בהדיא ויאמר, ותירצו כי מאמר לא יצויר כי אם על ידי אותיות, והיינו בראשית ברא אלקים "את", מא' עד תי"ו, ואז לא היה אמירה, כי אם ראשית הגילוי היה על ידי הבל, כדאיתא במדרש (ב"ר ג, ב), בדבר ה' שמים נעשו (תהלים לג, ו), כבר נעשו, על ידי הבל. וזה סוד בחינה הראשונה, כתר, שאינו נרמז באות, רק בקוצו של יו"ד (עץ חיים, שער א ענף ה סוף עמ' מא), שממנו נאצל חכמה הנרמז באות יו"ד (זוהר בראשית לא. ועוד), לכך נאמר בראשית, אחר כך ויאמר, ע"כ דבריהם. והנה ידוע (עץ חיים, שם ענף ב עמ' כז-כח) כי אורו יתברך היה מתפשט עד אין מקום לעמידת העולם, והיה כביכול מצמצם את עצמו בבחינת אלקים הנקרא בוצינא דקרדנותא, לעשות מקום לעמידת העולמות. וזהו שנאמר בראשית ברא אלקים, בחינת צמצום וראשית, תכלית הכוונה למען עולם חסד יבנה, להשפיע טובו לעולם, והיינו (בראשית ב, ד) ביום עשות הוי"ה אלקים, הקדים הרחמים לדין:

וזהו שנאמר ואתחנן אל ה' בעת "ההוא" לאמר, היינו בעת גילוי הבל, לאמר, שיהיה אחר זה בחינת אמירה. ועל כן ב'עת ה'הוא ל'אמר ראשי תיבות הב"ל. אדנ"י הוי"ה בניקוד אלקים, היינו ראשית גילוי שם אדנ"י, מלכות דעתיק, להשפיע רחמים על ידי הצמצום הנקרא אלקים. והיינו רחום בדין (או כמו שכתב הרמב"ן אדון ברחמיס), כלומר רחום בתוך אלקים, שתכלית הדין וצמצום בשביל רחמים, וזה (עץ חיים, שער יג פי"א עמ' קצה) המתקת הדינים בשורשן. וזהו שאמר אתה "החלות" דייקא, בהתחלות האצילות והבריאה, כדי להראות את עבדך את גדלך חסד, ואת ידך החזקה שעם הצמצום כח הדין המגביל, על כן אעברה נא ואראה, כי גם עתה ימתקו הדינים בשורשן כמו בתחלה, ויסתם פי מסטין ומקטרג. ועל זה אמר כי באמת לא היתה סבת מותו במדבר על ידי קטרוג, כי אם ויתעבר הוי"ה (דייקא) בי, שם של רחמים נתמלא עברה, למענכם. וזה באמת רחום בדין, כלומר רחמים לישראל, בתוך דין הנעשה למשה, שקבלו באהבה לכפר על בני ישראל. ועיין עוד מענין זה בספר ייטב פנים במאמר אבני זכרון דרוש כ"ו (אות מג). ועיין שם עוד בדרוש כ"ז (אות מד) ותמצא עוד פירוש על בעת ההוא לאמר אתה החלות וגו', עיי"ש:

ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר וגו' [ג, כג-כו]. להבין אומרו בעת ההוא. וגם אומרו אעברה נא, ולא אמר אלכה או אסע. ונראה לי על פי מה דכתיב (ישעיה ס, כב) בעתה אחישנה, ואמרו חז"ל (סנהדרין צח.) לא זכו בעתה, זכו אחישנה. והפרשת דרכים (דרוש ה) פירש, כי מצינו בגלות מצרים שמיהר השי"ת לגאלנו קודם הזמן, והטעם, כי ריבוי עם השלים את המנין. וזהו שנאמר הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום וגו', על ידי זה בעתה אחישנה, כי אם שאחישנה עם כל זה יהיה בעתה, כי ריבוי עם ישלים המנין. והנה מצינו בחינת ריבוי עם בגשמיות על ידי שהם פרים ורבים, ולזה צריך זמן הריון ולידה לפרות ולרבות עד אשר ישלים משך הזמן, ואמנם עוד מצינו בחינת ריבוי עם ברגע אחד, ועל דרך דכתיב (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל כחול הים, אם שנראה שיש להם מספר, עם כל זה אשר לא ימד ולא יספר, היינו בעשותם רצונו של מקום (יומא כב ע"ב), שאז כל אחד ואחד נחשב להרבה, כמו שמצינו במשה שהיה שקול כאלף איש של עתה, ואם כן אין להם מספר. והיינו דכתיב (תהלים צה, ז) היום אם בקולו תשמעו, כי אז ירבו עד אין מספר כל אחד ואחד, וזה משלים המנין. וזה היה יכול להיות ביום אחד וברגע אחד על ידי הרהור תשובה מעומק הלב, וכמו שאמרו ז"ל (קידושין מט ע"ב) לענין קידושין על מנת שאני צדיק (גמור) אף על פי וכו' מקודשת, שמא הרהר תשובה. ובזה פירשתי מה שאמר משה בפרשת דברים (א, י-יא) ה' אלקיכם, ר"ל אם אתם בבחינה שהשי"ת מייחד שמו עליכם לקרא אלקיכם, אז כבר הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, כי כל אחד ואחד שקול כנגד כך וכך. ואמנם אם אתם בבחינת ה' אלקי אבותיכם, שאינו מייחד שמו עליכם, רק בחינת אלקי אבותיכם, אז צריך זמן שיוסף עליכם ככם אלף פעמים להשלים המנין, אחר כך ויברך אתכם בברכת הגאולה כאשר דבר לכם (שוב מצאתי מעין זה בספר באר מים חיים (פר' דברים), עיי"ש):

והנה, מבואר בספרים מה שנאמר ביציאת מצרים (שמות יג, ט) ביד חזקה, מה שהוצרך יד חזקה היינו מפני שהיה קודם זמנו, רק על ידי השלמה, עיי"ש. וזהו שנאמר במשה ואתחנן אל ה' בעת ההוא, ר"ל בשביל עת וזמן הגאולה הנסתר מכל חי, קץ הדורות מכל עין נסתר, לאמר, ר"ל שהתפלל על עצמו שיהיה בימיו קץ הגאולה, כי אם היה משה נכנס לארץ לא חרבה עירנו כידוע (פרשת דרכים דרוש ח בשם המדרש). וגם לאמר לדורות, שיהיו מתפללין ישראל אותה תפלה עצמה בכל דור ודור, והוא מה שאמר אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה, היינו ענין יציאת מצרים קודם הזמן, אשר מי וגו' יעשה כמעשיך להקדים הזמן, על כן גם עתה אעברה נא, היינו אקדימה נא הגאולה קודם זמנו (כטעם (שמואל-ב יח, כג) ויעבור את הכושי, וכמו (פסחים ז ע"ב) עובר לעשייתן) ואראה את הארץ וגו'. ויתעבר ה' בי למענכם כפירוש רש"י והמדרש (ד"ר ב, ט) בשביל דור המדבר שיבואו למנוחה, ולא שמע אלי דייקא. אבל לענין דורות הבאים ועתה ישראל שמע אל החוקים וגו' למען תחיו ובאתם וירשתם וגו'. וזה שאמר ועתה, אינו אלא תשובה (ב"ר כא, ו), כי אין הדבר תלוי אלא בתשובה (סגהדרין צז ע"ב). וגמר אומר כי ואתם הדבקים בה' (עד שהוא מייחד שמו להקרא) אלקיכם דייקא, אז חיים כולכם היום דייקא בכל יום ויום אם בקולו תשמעו. וזהו שאמר חיים, כי בזמן הגלות נקראים מתים, וכדכתיב (איכה ג, ו) במחשכים הושיבני כו', ונאמר (תהלים עא, כ) תשוב תחיינו, וזהו חיים כולכם היום, כאמור:

עוד ירמוז על פי מה שפירש מוזלה"ה בספר ישמח משה (פר' בשלח עה"פ אז ישיר, ד"ה וכדי) אז ישיר וגו' (שמות טו, א), על פי דברי הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ב פ"ה) כי עיקר השבח הוא ציור המצטייר בלב, ומה שאומר בפה הוא רק לעורר לבב זולתו (וכמו כן פירש הצדיק הק' רבי זושא זלה"ה (מנורת זהב, פר' משפטים עמ"ש בברכות מה.) העונה אמן לא יגביה קולו יותר מהמברך, הוא הלב). ובזה פירש יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה (בלב) כבוד מלכותך יאמרו וגו' (הוא רק) להודיע וגו' (תהלים קמה, י-יב). וזהו שנאמר אז ישיר וגו', עלה בלבו שישיר (רש"י), ויאמרו בפה הוא רק לאמר, ע"כ דבריו:

ועל דרך זה פירשתי (פר' אמור ד"ה נמצינו) והיה טרם יקראו וגו' (ישעיה סה, כד), כי גם בתפלה עיקרה בלב, כדכתב רבינו ז"ל בספר המצות (עשה ה), ולעבדו (להלן יא, יג) זו תפלה, כמו שאמרו (תענית ב.) איזה עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה. וזמן התפלה הוא רק מדרבנן, עיין שם ובמגן אברהם (סי' קו סק"ב). ואם כן גם כן קשה למה לי תפלה בפה וזמן לזה, הלא עיקרה הוא בלב, ולזה אין צריך שום זמן כי בכל עת ובכל שעה עינינו נשואות אל ה' אלקינו, וכמו שאמר דוד (תהלים קכג, ב) כעיני עבדים וגו' כן עינינו, והתירוץ הוא כנזכר לעיל, לעורר לבבות בני אדם זולתו להתפלל אל ה' בעת צרתם ובזמן המיוחד לתפלה מעומק הלב. וזהו שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה, כי אני יודע מחשבה שבלב (ועיין מדרש רבה בשלח (ש"ר כא, ג) על הפסוק (שמות יד, טו) מה תצעק אלי) רק עוד, ר"ל שיהיו עוד מתפללים, לכך הם מדברים ואני אשמע. וזהו שנאמר (תהלים נה, יח-יט) ערב ובוקר וצהרים, היינו זמן הקבוע לשלש תפלות, אשיחה ואהמה וישמע קולי (עד כי) פדה בשלום נפשי וגו', וקשה תרתי, זמן למה לי ודבור בפה למה לי הלא ה' יודע מחשבות בני אדם העולה על לבביהן בכל עת ובכל שעה, על זה אמר לתרץ כי ברבים היו עמדי, לעורר לבבם גם כן להתפלל עד כי ישמע אל ויענם ויעתר להם:

וזהו שנאמר (ג, כג) ואתחנן אל ה' בעת ההוא, היינו זמן הקבוע לתפלה שבפה. ולמה לו זה, הלא הלב יכול לחשוב ולישא עין למרומים בכל זמן ובכל רגע, על זה אמר לאמר, שיאמרו גם אחרים התפלה, והבן:

או יאמר בעת ההוא לאמר [וגו'] אתה החלות וגו' אעברה נא [ג, כג-כו]. והוא, דידוע (איכ"ר ה, כא) הוויכוח שבינינו ובינו ית"ש, שהוא אומר (מלאכי ג, ז) שובו אלי, ואנחנו אומרים (איכה ה, כא) השיבנו ה' אליך. ועיין מה שכתב בזה מוזלה"ה בספר ישמח משה פרשת עקב (ד"ה מדרש רבה) על הפסוק (להלן י, א) בעת ההוא אמר ה' אלי פסל לך, על המדרש, עיי"ש. ועיין רד"ק ירמיה סימן ל"א (כא) בפסוק כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר, לא כמו עתה שדרכו של איש לחזור וכו' (קידושין ב ע"ב), כי אם הנקבה תסובב גבר, ולכך שובו אלי תחלה, עיי"ש. וזה נראה לי ביאור מאמרם (תענית כו ע"ב) לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים כו', שבהן בנות ישראל יוצאות [כו'] ואומרות בחור שא עיניך וראה כו'. הענין, שזה פועל דמיוני (בחדש מנחם אב לנחמנו) על העתיד שנקבה תסובב גבר לשוב אליו תחלה, כמו אז בחמשה עשר באב שהבנות היו יוצאות וחוזרות למצא בעליהן, והבן:

והנה, כבר אתמר (דברי אמת, פר' וארא ד"ה וארא) משמיה דגברא רבה האי ניהו הגאון הק' מה"ר שמעלקא זלה"ה מניקלשבורג, שאנחנו מבקשים השיבנו תחלה, ועם כל זה יחשב בעיניך כאלו ונשובה אנחנו תחלה, חדש ימינו כקדם כאלו אנחנו מקדימים, והוא על דרך (סנהדרין כב ע"ב) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, נמצא הוא המתחיל, אחר כך אשה מזרעת תחלה (ברכות סא.), כמו כן הוא יתברך כל יכול לעשות באופן שהוא המשיב תחלה וגם אנחנו משיבים תחלה, ע"כ דבריו. וכבר אמרנו כי אעברה פירושו אקדימה. וזהו שאמר ואתחנן אל ה' בעת ההוא, בשביל עת הגאולה הנסתר, לאמר [וגו'] אתה החלות וגו', שאתה המתחיל להראות וגו' גדלך וגו', ר"ל להשיבנו להכיר גדולתך, וגם אעברה נא, שאהיה אני המקדים לשוב אליך, ועל ידי זה ואראה את הארץ. ושמא תאמר הלא זה שני הפכים, על זה הקדים לומר אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וגו', לכך באפשרי לך לקיים שניהם, שיהיה נאמר אתה החלות וגם אעברה נא. ואם כי אז ויתעבר ה' [וגו'] ולא שמע אלי, ועם כל זה ועתה ישראל שמע וגו', אחר כך יכול להתקיים אתה החלות וגם אעברה נא, השיבנו ואשובה כו', והבן:

עוד יתפרש ואתחנן אל ה' וגו' אדנ"י הוי"ה [ג, כג-כו]. פירש רש"י, רחום בדין. והרמב"ן כתב, ולא השגיח הרב כי השם הראשון הוא אדנ"י והשני ב-י"ה, והכוונה אדון ברחמים, עיי"ש. אתה החלות וגו'. יבואר על פי מה שפירשתי פרשת בראשית הא דאיתא ברש"י (א, א) בתחלה עלה במחשבה לברא במדת הדין כו' עמד ושיתף מדת הרחמים והקדים מדת הרחמים למדת הדין כו', על פי שפירש הצדיק הקדוש מה"ר דב בער זלה"ה משוך חסדך ליודעך וגו' (זמירות לליל שבת, המתחיל 'כל מקדש'), על פי משל למלך רחום וחנון שאחד מאוהביו חטא נגדו, ואמרו היועצים להענישו, והוא השיב להם שבצרתו לו צר וגם תהיה החרטה רק מכח ההכרח, כי אם כה יעשה לו לשום כסאו מעל כל השרים לגדלו ולרוממו ולהשפיע לו כל טוב, ועל ידי זה ישיב אל לבו להתבייש בלבו מאוד ולהתחרט מעומק הלב איך חטאתי ופשעתי נגד מלך רחום וחנון טוב ומטיב כזה. וכן היה, וכל אשר גדלו המלך ונשאו היה נחשב אצלו למרדות בלבו יותר ממאה מלקיות. וזהו שאומרים משוך חסדך ליודעך, אל הוא חסד, שזה הוא קנא ונוקם, ע"כ דבריו. ובזה פירשתי (פר' פינחס ד"ה או יאמר [הא']) אל נושא היית להם, לנשאם ולרומם אותם, וזה עצמו ונוקם על עלילותם (תהלים צט, ח). והארכתי בזה בדרוש לראש השנה (ייטב פנים, אבני זכרון אות כה). וזה שכתב בתחלה עלה במחשבה לברא במדת הדין, להעניש לעוברי רצונו, ראה כו' שיתף מדת הרחמים למדת הדין, ר"ל לרחם על האדם לרוממו ולנשאו, וזה יהיה נחשב לאדם למדת הדין ונקמה מגודל הבושה והכנעה לישב אצל המלך ולהביט בפניו, והקדים מדת הרחמים למדת הדין, והיינו דכתיב (בראשית ב, ד) ביום עשות ה' אלקים, ר"ל הוי"ה רחמים, זה הוא נחשב לאדם למדת הדין. וזהו שאמר יעקב (שם כח, כ-כא) ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש וגו' והיה הוי"ה לי לאלקים, והבן:

וזה היה בחינת משה, שהיה עניו מאוד מכל אדם (במדבר יב, ג), ויש להבין איך אפשר, הלא מי עלה שמים וירד (משלי ל, ד) כמשה (במ"ר יב, יא), והוא היה סרסור בין ישראל לאביהם שבשמים (ש"ר ג, ה), ובאיזה דרך היה שפל בעיניו מכל אדם. אבל הענין על פי מה שכתב החובת הלבבות (שער עבודת האלקים פ"ו) כי עבודת בני אדם חיובן כפי מעלת הטובה עליהן, כל מי שמטיבין לו יותר חייב בעבודה יתירה, עי"ש. ולכך היה משה רבינו סובר בדעתו שלפי רוב הטובות שעשה לו הקב"ה אשר יחדו ביתר שאת מכל מין אנושי לעלות השמימה ולעשות אותו סרסור בינינו לבין קוננו, אינו יוצא ידי חובתו על אחת מאלף אלפי אלפים ורבבות הטובות שקבל מאתו יתברך, מה שאין כן שאר בני אדם, כל אחד לפי בחינתו ולפי קבלת טובתו יוצא ידי חובתו, והבן:

והנה, משה רבינו ע"ה ידע מה שנאמר לו (במדבר כ, יב) יען לא האמנתם בי וגו' לכן לא תביאו, ובודאי כבר היה מתחרט ושב בכל לבבו על דרך האמור שמרוב טובה שקבל היה מתבייש בעצמו וירא לגשת. וזהו שאמר ואתחנן אל ה' גו' אדנ"י הוי"ה, כלומר שתהיה אדון עלי בדין על ידי הוי"ה רחמים, כי אתה החלות להראות את עבדך את גדלך זו מדת הרחמים, ואת ידך החזקה זו מדת הדין, ר"ל שהורית לי שמה שאתה מרחם עלי זה אצלי בחינת יד חזקה ונקמה מגודל בושה והכנעה כאמור, אשר מי אל וגו' אשר יעשה כמעשיך של רחמים וחסדים וכגבורתך יחד, שזה הרחמים הוא אצלו בחינת גבורה. ואפשר לפרש פירוש רש"י על דרך זה רחום בדין, והבן. על כן אעברה נא ואראה וגו'. ויתעבר ה' בי למענכם, בשביל דור המדבר כדלעיל, כי עיניכם הרואות [וגו'] כי כל האיש וגו' השמידו וגו', ואתם הדבקים בהוי"ה אלהיכם, ר"ל שאתם יודעים שהוי"ה רחמים עליכם זה אצליכם מדת הדין מגודל הבושה, ובזה אתם הדבקים הוי"ה אלהיכם, יחוד הוי"ה אלהים, חיים כולכם היום, חיים בשלימות גמור, כפירוש רש"י בבא קמא (סד ע"ב ד"ה אחייה לקרן) על (אחיו) [אחייה] לקרן, עי"ש: ועל פי זה יש לפרש הנאמר להלן (ה, כא-כו) ותאמרו הן הראנו וגו' היום הזה ראינו וגו', כל הענין, לפרש כוונת ישראל לטובה, ומאמרו יתברך היטיבו כל אשר דברו וגו'. הענין על פי מה שכתב בספר אהבת שלום פרשת יתרו (ד"ה כה תאמר) לפרש הפסוקים (שמות יט, ג-ו) כה תאמר אמירה רכה לבית יעקב פחותי ערך, ותגיד שנחשב דברים קשים כגידין לבני ישראל, בני עליה, והוא אומרו אתם ראיתם וגו' ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי ועתה אם שמוע וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו', לקטני הדעת היה זה אמירה רכה, אבל לבני עליה היה להן אותן הדברים קשים כגידין מגודל הבושה והכנעה מרוב התקרבות המלך אותם, ובעיניהם אינם זכאים וכדאים לזה, עי"ש באורך:

וכבר כתבנו כי חי הוא בשלימות הבריאות בלי שום מחסור, ומאן דנפל ממדרגתו קרי ביה וימת, כדאיתא בזוהר שמות (יט.), ואיתא בגמרא (נדרים סד ע"ב) שלשה חשובין כמת, עני ומצורע וסומא, ויש אומרים מי שאין לו בנים, עי"ש. וזהו שנאמר ותאמרו הן הראנו יי' אלקינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש, אם כן אין לך התקרבות גדול מזה, כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש וגו', ועל כל זה נשארנו בחיים, ומזה אנחנו מלאים בושה וכלימה בשומינו על לבינו גודל שפלותינו וחסרונינו, עד שזה נחשב אצלינו כמעט לבחינת דין ונקמה. וזהו שאמרו היום הזה ראינו כי ידבר בבחינת אלהים מדת הדין את האדם וחי, במה שהוא חי חיים בשלימות, ועתה למה נמות מיתה ממש או נפילה ממדרגה או עוני ואיזה צער המכונה מיתה כי אם תאכלנו האש הגדולה של מדת הדין, אם יוספים אנחנו לשמוע וגו' עוד ומתנו, ר"ל בלשון בתמיה, וכי נהיו מוסיפים יותר לשמוע דבר ה' אלהינו לקבלו ולקיימו על ידי ומתנו במה שנמות או נפול ממדרגה או על ידי עניות, לא כך הדבר, הרי אדרבה עניות וצער מבלבלין דעתו של אדם, ולא זה הדרך להעיר ולעורר לבבינו לעבודתו ית"ש, כי אם על ידי רחמים חסדים במה שנהיה חיים וקיימים, כי הלא אנחנו בבחינה יותר מכל העמים, כי מי כל בשר אשר שמע, הבין כי קול אלהים חיים מדבר מתוך האש, מדת הדין לאנשים כמונו ויחי, במה שהוא חי, זה אצלינו בחינת מדת הדין. ולא מיבעיא כי נשמע בקול ה', אפילו קרב אתה ושמע וגו' ואת תדבר אלינו וגו' ושמענו ועשינו. ויאמר ה' וגו' היטיבו כל אשר דברו מי יתן והיה לבבם זה ליראה וגו', שיזכו לבחינת יראה, ולשמור את כל מצותי [וגו'] למען בשביל שייטב להם ולבניהם, על ידי זה יתמלאו בושה ויראה, ולא על ידי עונש, כי אם מרוב טובה שיקבלו יבושו ויכלמו ויהיו מלאים חרטה ויראה, כאמור: ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר וגו' אתה החלות [ג, כג-כח]. להבין, א', מהו לאמר, הלא אינו לאמר לזולת, וכבר עמד על זה המדרש (ד"ר ב, ו). ב', אתה החלות, אתה למה לי, מי לא סגי אי אמר החלות להראות וגו' אעברה וגו':

ונראה לי על פי הכתוב בספרי צדיקים אהא דכתיב בזוהר (משפטים קד.) ובכתבי האריז"ל (שער הכוונות, ענין כונת העמידה דרוש ב סוף עמ' קפט) אתה הוא מדת חסד כדכתיב (תהלים קי, ד) אתה כהן וגו', הטעם בזה, כי אנחנו אומרים אתה הוא אלהינו, ענינו, כי הקב"ה נגלה מצד פעולותיו, על דרך (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך וגו', על כן נקרא "אתה" בלשון נוכח, ונעלם מצד עצמותו, לכן נקרא "הוא" לשון נסתר. וזה עצמו בחינת חסד אל ב"ה מה שנגלה לעינינו מצד פעולותיו עד שאנו יכולים לכנותו לקרא לו אתה, ע"כ דבריהם. ואני אוסיף תבלין, אפילו כשמדברין למלך בשר ודם או אפילו רק לאדם שגדול ממנו בחכמה, אין דרך הכבוד לדבר לו אתה בלשון נוכח, כי אם בלשון נסתר כידוע, רק בן לאביו הקרוב אליו אומר לו בלשון אתה. וזה חסד גדול מאתו יתברך אלינו, והיינו דכתיב (ישעיה סג, טז) כי "אתה אבינו", והבן:

והנה, אנחנו אומרים אליו יתברך אתה, לאשר כבר מצינו ראינו שכך דבר משה רבינו ע"ה כמה פעמים בתורה הק', אבל לולי זאת לא הוינן יכלין למימר כן, אולי אינו לפי כבודו. וכי האי גוונא מצינו בגמרא פרק אין עומדין (ברכות לג ע"ב) הנהו תלת אי לאו דאמרן משה לא הוינן יכלין למימרינהו. והנה אשר על כן כאשר משה פיו פתח לבקש רחמים מאתו יתברך כבן לאביו בלשון אתה, הצריך להתחנן לפניו לבל ירע בעיניו, כי אם יהיה מוחל על כבודו כאב לבן, וזה שאמר ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר אתה, שאהיה רשאי לומר אתה בלשון נוכח, והטעם שאומר בלשון נוכח, על זה גמר אומר החלות להראות את עבדך את גדלך כו', ולכן מכח חסדך שאתה נגלית לעיני, אני אומר אתה, והבן:

עוד יתבאר על פי מה שכתב בספר אהל יעקב (ריש) פרשת בראשית (ד"ה החכם מכל אדם) לפרש מאמר החכם (קהלת א, ט) מה שהיה הוא שיהיה, לבל נשאל על אלהי עושנו על כל אשר עשה עמנו להפליא גאולת מצרים וירושת הארץ ובנין בית המקדש, וכולם תמיד עברו והיו כלא היו, וכמו שאמר הנביא (ישעיה סג, יח) למצער ירשו עם קדשיך וגו'. לזאת בא החכם להודיענו כי כל מה שעשה מראש, גם כי חלפו ועברו, הנם מתמידים בטובתם ותועלתם, כי מעשה אבות סימן לבנים, על דרך הקונה סחורה הצריכה עוד עיבוד וכדומה אזי יתן הקונה ערבון להבטיחו על מקחו כי יגמרנו בכי טוב אחרי שכבר החל בתשלומין, כמו כן הוא הענין בכל הטובות ונסים ונפלאות הראשונים, שהם על דרך ערבון והתחלה אל הטובות בגאולה העתידה לנו במהרה. וזהו שאמר מה שהיה, העיקר המכוון בהם הוא שיהיה, למען יוכלו להתהוות לעתיד, ומה שנעשה הוא שיעשה לעתיד. ואמר טעם הדבר, כי אין כל חדש תחת השמש, כלומר שיחדש ה' יתברך דבר מכל וכל מאפס ומאין מוחלט, רק מבחינת יש, לכן ראה והקדים עשות דוגמתו, ע"כ דבריו:

והנה, כל האומות כולם יודעים מרוב הטובות ונסים ונפלאות וחסדים המרובים אשר עשה עמנו בגאולת מצרים וכדומה, אך הם אומרים שכבר ספו תמו והיה להם סוף, אבל אנחנו מאמינים באמונה שלימה כי חסדי ה' לא תמנו כי לא כלו רחמיו (איכה ג, כב), ביאור הדבר, כי הם היו רק ראשית והתחלה אל העתידות לנו. וזהו שנאמר ואתחנן אל ה' (עוד) בעת ההוא לאמר, שיהיה כולם אומרים אתה החלות להראות [וגו'] את גדלך, ולא שכבר ספו תמו, כי אם יכירו וידעו כי הראשונות היו רק התחלה וראשית להעתידות, על כן אעברה נא ואראה וגו', ואז יהיה גמר התיקון, וכמבואר בספרים הקדושים ובספר עשרה מאמרות (מאמר חקור דין ח"ב פט"ז): או יאמר ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר [ג, כג-כו]. להבין מה שאמר בעת ההוא. וגם אומרו לאמר. נראה לי על דרך שאמרו בגמרא (מועד קטן ט ע"ב) האנשים הללו אנשים של צורה הן, זיל לגבייהו דלברכוך, ואמרו ליה יהא רעוא דתזרע ולא תחצד כו', הני כולהו ברכתא. ופירשו המפורשים שמה שלא ברכו אותו באתגליא כי אם הסתירו הברכה, הוא מפני שהיו מפחדים מקטרוג המסטינים. וכבר פירשו (דברי הימים'א כט, י) ויברך דויד את ה', לעיני כל הקהל ויאמר דויד, היה נראה כאלו היה אמירה ושיחה בעלמא. וזהו (תהלים קיט, צז) מה אהבתי תורתך כל היום היא "שיחתי", דייקא, שמלביש דברי תורה בתוך השיחה. ולכך אמרו (עבודה זרה יט ע"ב) שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין לימוד:

ועל דרך זה עשה משה בהתחננו אל ה', שמפני פחד המסטינים הלביש תפלתו בתוך אמירה ושיחה, למען לא יבינו כי אם ה' החוקר לב. וזהו שאמר ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר, אמירה בעלמא, בשעה שאמרתי ושחתי, באותו שעה התחננתי אל ה' אעברה נא. אבל זה לעצה מפני המקטריגים, אבל כאן לא היה מועיל, כי ויתעבר ה' בכבודו בעצמו בי, ואין זה כי אם למענכם לטובתכם, כמבואר בדברי רז"ל (ד"ב ב, ט): או יאמר ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר [נ, כג-כו]. אל ה' למה לי, היה די לומר ואתחנן ה' אלהים אתה החלות. ובמדרש (ד"ר ב, ח) אתה התחלת לבא אלי, שנאמר (שמות ג, ב) וירא מלאך ה' וגו' מתוך הסנה. נראה לי, כי מה שהאדם מתפלל צריך שלא יהיה הכוונה לצורך עצמו, כי אם צורך גבוה, להשלים מדותיו יתברך ולייחד הדודים. וזה שאומרים רפאנו ה' ונרפא, למלא רצונך כי אל מלך רופא וגו'. ברך עלינו וגו', כי אל טוב ומטיב אתה, וכמבואר בספרים. ולכן כל בקשתינו בימים הנוראים (תפלת שמו"ע) זכרנו לחיים, לא למענינו, כי אם למענך אלהים חיים, להשלים רצונך, והארכתי בזה בספרי ייטב פנים באבני זכרון דרוש ז' (אות סא.). וכבר אמרו (בבא קמא צב.) המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, וזהו שנאמר (תהלים יח, ז) בצר לי אקרא ה' קריאה בעלמא, ואל אלהי, כלומר בשביל הנוגע לאלהי אשוע בקול שועה, אז ישמע מהיכלו קולי ושועתי של הנוגע לעצמי לפניו, תחלה, קודם לו תבוא באזניו, על דרך שפירש הט"ז (או"ח סי' תקפה סוף סק"ז) לפני המלך ה' (תהלים צח, ו):

ועל דרך זה ביקש משה, לא למענו, כי אם למען כבודו יתברך. כי ראה וידע אלו היה הוא נכנס לארץ לא חרבה עירנו ולא גלה יקרנו, אבל עתה בעוה"ר בכל צרתם לו צר (ישעיה סג, ט), ומהאי טעמא נגלה הקב"ה למשה בסנה על שם (תהלים צא, טו) עמו אנכי בצרה, כמבואר במדרש שם (ש"ר ב, ה). ובזה פירשתי מאמר משה (שמות ג, יא) מי אנכי כו' וכי אוציא, כלומר שהרי הוא קודם זמנו וצריך זכות, ובאיזה זכות, כפירוש רש"י, ואמר לו ה' כי אהיה עמך, בגלות ובשעבוד, וזה חזי לאצטרופי להשלים השעבוד, וכמו שפירש הזוהר (תשא קפט ע"ב עה"פ להלן להלן ד, ל) בצר לך הרי הוא כאלו מצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, עם השכינה הנקרא אחרית הימים, היא משלמת. וזה לך האות על זה שאנכי אהיה בגלות, כי אנכי שלחתיך דייקא, הוא מטעם שצריך לפדות גוי ואלהים, ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים (ברכות ה ע"ב), ולזה שלחתיך, והבן:

וזאת תורת המסורה, ושמתי (בעצמי) פדות בין עמי ובין עמך (שמות ח, יט), פדות שלח (תהלים קיא, ט) על ידי שליח, הוא מטעם כי עם ה' החסד והרבה עמו (דייקא) פדות (שם קל, ז), ואין חבוש כו':

וזהו שאמר ואתחנן אל ה' דייקא, הנוגע אליו יתברך לאמר [וגו'] אתה החלות לבא אלי (שאהיה אני שליח) בסנה, בשביל עמו אנכי בצרה, על כן אני מבקש אעברה נא למענך ולמען כבודך. ועם כל זה ויתעבר ה' בי למענכם, והבן:

או יאמר ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר ונוי [ג, כג-כז]. להבין, א', מה שאמר בעת ההיא. ב', מהו לאמר. ג', ה' אלהים, פירש רש"י רחום בדין, ובמדרש רבה (ד"ר ב, ז) מה ה' אלקים, אברהם אמר (שמות טו, ב) ה' אלהים מה תתן לי, ואף משה אמר ה' אלהים אתה החלות וגו', אם בדין אכנס, ואם לאו ברחמים. וצריך להבין הכוונה בזה שאמר בלשון אברהם. ד', רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, למה לי עוד. ה', במדרש להלן (שם, יא), יענך ה' ביום צרה (תהלים כ, ב), למה הדבר דומה, לאשה שיושבת על המשבר, אומרים מאן דעני את אמך הוא יענה אותך. מה התפלל יעקב (בראשית לה, ג) ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי, אף אתה יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב. והדברים צריכים הבנה:

ונראה לי על פי מה שאמרו חז"ל (סנהדרין מד ע"ב) לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שנאמר (איוב לו, יט) היערך שועך לא בצר [כו'] אז הכל מאמצין כחו, ואין עומד לנגדו. מה שאין כן אם ח"ו כבר הוא עת צרה רח"ל, כמאמרם (שבת לב.) נפל תורא כו', אז צריך פרקליטין ומליצים שתקובל תפלתו. והיינו לתלות בזכות תפלות אבותינו, על דרך שאנו אומרים בסליחות מי שענה לאבותינו הוא יעננו, והענין על דרך שאמרו (יבמות סד.) הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, והטעם מבואר בזוהר תולדות (קלז.) וז"ל, דקודשא בריך הוא אתרעי בצלותהון דצדיקייא בשעתא דבעאן קמיה על מה דאצטריכו, מאי טעמא, בגין דיתרבי ויתוסף רבות קודשא לכל מאן דאצטרך, בצלותהון דצדיקייא, ע"כ דבריו. ובזה פירש בספר אהל יעקב פרשת לך (עה"פ ויצו עליו פרעה) ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה (ישעיה יב, ג), כי על ידי תפלות אבותינו נעשה מעיין הנובע ישועה בדורות שאחריהן. וזהו (תהלים כא, ג) תאות לבו נתתה לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה, לדורות הבאים. וזה שצוה ה' אותנו לזכור נסיו ונפלאותיו אשר עשה עם אבותינו, כי עם זה מעוררים אנחנו אותן החסדים והנסים להריק אלינו. וזה שאמר (ישעיה סה, כד) (והיו) [והיה] טרם יקראו ואני אענה, כלומר הדבר שישאלו ממני כבר עניתי לאבותיהם, על כן עוד, כלומר עוד כמו שנעשה לראשונים, הם מדברים לעשות להם ואני אשמע, ע"כ דבריו בארוכה. וזהו שנאמר יענך ה' ביום צרה דייקא, שאז רבו המסטינים, על כן ישגבך שם אלהי יעקב, מי שענה ליעקב בעת צרה הוא יענה אותך, אבל לא מכחך לבד:

וזהו שאמר ואתחנן אל ה' בעת ההוא, לאחר שנגזרה גזרה וכבר הגיע עת צרה, לאמר ה' אלהים, בלשון שאמר אברהם, לעורר תפלתו, להושע כמו שנושע הוא באותו לשון בהתחננו לה'. וזהו שפירש רש"י רחום בדין, כלומר רחום אפילו בשכבר הוא עת הדין, כמו שהיה באברהם שרחם ה' עליו בעת הדין, ודמה משה בנפשו כי בהזכירו תפלתו של אברהם אבינו גם הוא עוד יהיה נושע. ויאמר ה' אלי וגו' אל תוסף דבר אלי "עוד" בדבר הזה, עוד כמו באברהם, כי לא תעבור:

ואתחנן אל ה' בעת ההוא וגו' [ג, כג]. שמעתי מפי אחי הרב ר' שמואל טייטלבוים אבד"ק גארליץ על דרך שפירש בספר דברי אמת של הרב הק' זלה"ה מלובלין מאמרם (ב"ר כא, ו) אין ועתה אלא תשובה, כי האדם צריך לחשוב בכל עת כי מה שעבר אין וכלה באפס, ומה שעתיד אינו עדיין, ואין לו רק רגע שעומד בו, וראוי על כל פנים לעשות בו תשובה, ע"כ דבריו. והנה משה אדוננו היה עניו מאד מכל האדם (במדבר יב, ג), ודמה בנפשו שאין בידו זכות מן העבר ולא מן העתיד, כמאמרם (אבות פ"ב מ"ד) אל תאמן בעצמך וכו', ולא נשען להתחנן אל ה' כי אם בשביל עת ורגע ההוא שעמד בו לפני בוראו. וזהו ואתחנן אל ה' בעת ההוא, בשביל עת ההוא, והבן: במדרש, ואתחנן, למה, כדי שיכנוס לארץ [ילקוט ואתחנן רמז תתיב]. והוא תמוה. ואמר בני הרב ר' ליפא שיחיה, כי איתא בגמרא (סוטה יד.) משה נתאוה לכנוס לארץ לקיים מצות התלוים בה, ואיתא במדרש (ד"ר יא, י) שהרבה בתפלה כמנין ואתחנ"ן. אם כן זה שאמר ואתחנן למה, בשביל קיום המצות לא היה צריך להרבות בתפלה כל כך, דקיימא לן (קידושין מ.) מחשבה טובה מצרפה למעשה. ועל זה אמר כדי שיכנוס לארץ, ויובן לפי מה שכתב הנועם מגדים (פר' פינחס ד"ה לאלה תחלק) לפי מה שכתב מהרש"א הטעם אהא דמחשבה טובה מצטרף למעשה, משום דמוקמיה ליה אחזקת כשרות אם היה בא לידו הוי עביד, אם כן זהו בהיות ישראל בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ לית להו חזקת כשרות, כמו שכתב הרמב"ם פרק ח' ממאכלות אסורות (ה"ח), אם כן תו מחשבה טובה אינה מצטרף למעשה. וזה שאמר (ג, כה) אעברה נא ואראה את הארץ, דשם בראיה בעלמא סגי אף טרם יקיים במעשה, דשם מחשבה מצרף למעשה, מה שאין כן בחוץ לארץ, ע"כ דברי בני. ויפה אמר, אף דמשה ודאי היה לו חזקת כשרות אפילו בחוץ לארץ, אבל האיש משה עניו מאד, ולא ידע את עצמו ומדרגתו. ועל כן ויאמר ה' אלי רב לך, שכר הרבה שמור לך כאלו קיימת במעשה, כמו שפירש השל"ה (בעשרה מאמרות, מאמר ו אות ה):

וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל [ד, לט]. לפי מה שמשיגים גדולתו מכח צבא מעלה מה שהאציל וברא כו'. ועל הארץ (רק) מתחת. מכח עולם העשיה. על דרך שאו מרום עיניכם וגו' (ישעיה מ, כו), כי אראה שמיך וגו' ירח וכוכבים (תהלים ח, ד), רק מזה נראה גדולתו יתברך לעינינו. אין עוד. יותר, לא כפי בחינת השגת העליונים. וזה שאומרים בתפלת יוצר תתברך ה' אלקינו בשמים ממעל ועל הארץ (רק) מתחת, ואפילו הכי זה השבח של התחתונים מתחת עולה על כל שבח מעשי ידיך ועל מאורי אור שעשית ושיצרת, אם כי המה יפארוך סלה, לא כן התחתונים רק כל אחד בזמנו, עם כל זה ואבית תהלה מקרוצי חומר כו': או יאמר וידעת היום וגו' כי ה' הוא האלהים וגו' [ד, לט]. איתא בזוהר תרומה דף קס"א ע"ב, דא איהו כללא דעילא ותתא כו', בגין דאיהו שם מלא רזא דמהימנותא, ומאן איהו, ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ט), ה' אחד שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (להלן ו, ד), דא איהו יחודא חד, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הא יחודא אחרא, למהוי שמיה חד, ורזא דא ה' הוא האלהים, [דא כתיב] כד אינון ביחודא חד כו'. ובזוהר תרומה דף קל"ד (ע"א) אחד לעילא בשית סטרין שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, אחד לתתא בשית סטרין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואי תימא לתתא לא כתיב אחד, ועד הוא אחד בחלופי אתוון, עכ"ל:

וזהו שנאמר אין "עוד", אותיות "ועד", כי אם יתחלפו לאותיות אחד כמו דכורא. ואפשר זה שאמר בפרשת ויקהל (שמות לו, ג) והם הביאו אליו "עוד" נדבה, לעשותו אחד. ויובן על פי מה שכתב בזוהר (שם) דף קל"ט (ע"ב) כיון דאתקין משכנא לא מליל אלא בכ"ה אתוון, לאחזאה דהא אשתלים דא כגוונא דלעילא, עי"ש. וזה שרומז במגלת אסתר (ט, יב) ומה בקשתך "עוד" ותעש, לשון תיקון, לאותיות אחד. וזהו שנאמר בפרשת נח (בראשית ח, יא-יב) ותבא אליו היונה הוא השכינה (כדאיתא בתיקונים (תקון כא, נח ע"ב)ן לעת ערב, עת צאת מהגלות, והנה עלה זית טרף בפיה, להתפאר בישראל שהוציאו שמנן על ידי כתישה כזית ועשו תשובה (ע"פ ש"ר לו, א), וידע נח כי קלו המים (הגלות) מן הארץ, וכמו שפירשנו שם (פר' נח), על זה אמר וישלח (פירוש ויפשט) את היונה, כלומר מן לבוש אותיות החילוף (מלשון (בראשית לז, לב) וישלחו את כתונת הפסים, שהוא לשון ויפשיטו, ותרגומו ואשלחו) ולא יספה שוב אליו "עוד", כי אם בבחינת אחד, כדכתיב יהיה ה' אחד ושמו אחד: שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלקיך וגו' וזכרת כי עבד היית וגו' [ה, יב-טו]. יש להבין בשנותו את טעמו ולשונו, כי בדברות ראשונות נ(שמות כ, ח) נאמר זכור, וכאן שמור. ושם נאמר כי ששת ימים וגו' וינח ביום השביעי וגו', וכאן וזכרת כי עבד היית וגו' ויוציאך וגו'. גם אומרו על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת, הלא שביתת שבת הוא שב ואל תעשה:

יתבאר בהקדם מה שפירשתי (ייטב פנים, שם הגדול אות ב) הפסוק (שם לא, טז-יז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת וגו', על פי מה שכתב האור החיים פרשת בראשית (ב, ג ד"ה כי בו) בששת ימי המעשה נברא גוף העולם, ולא היה בו כח להתקיים, רק על ידי ששבת ה' ביום השביעי הקנה בו נפש למען יעמוד ימים רבים. וזהו שנאמר כי ששת ימים, כלומר שיעמוד רק ששת ימים עשה ה' וגו', וביום השביעי שבת וינפש, הקנה בו בחינת נפש להתקיים עדי עד. וזהו שאמרו (שבת קיט ע"ב) כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שמי ששמר שבת כהלכתו הוא סבה לקיום העולם, ובזה נעשה שותף, ע"כ דברי האור החיים. אלא דלדבריו הוה ליה לומר כל השומר שבת נעשה שותף, גם מה זה שאמר המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, היה לו לומר המתפלל בשבת. אבל ביאור הדבר, כי עצמו של יום השבת שבו שבת ה' הנה הוא מקנה נפש לקיום העולם, והוא מעשה ידי יוצר ב"ה, אבל מי שמתפלל בערב שבת דייקא ואומר ויכולו, כלומר שמקבל שבת מבעוד יום כמבואר באורח חיים סימן רס"ג, הרי הוא עושה שבת מבעוד יום במה שמוסיף ודאי חול על הקודש, וזה התוספת הוא מכח מעשה הצדיקים, וממילא יש בחינת נפש וקיום העולם על ידי מעשה צדיקים, וכבר אמרו בפרק קמא דכתובות (ה.) גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ כו', אם כן הוא נעשה שותף ממש להקב"ה, כי על ידו ועל ידי המוסיף מחול על הקודש, שזה מעשה צדיקים, העולם מתקיים ביתר שאר ויתר עוז (שוב מצאתי מעין זה בספר דעת קדושים (אות שבת פ"ד ד"ה והפריזו)). וזהו שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת שיעשו משמרת לעשות (דייקא) את השבת היינו להוסיף מחול על הקודש, שבזה עושה הוא את השבת בעוד חול, שעל ידי זה ברית עולם, פירוש קיום עולם ביני ובין בני ישראל בשותפות, והטעם, כי (רק על) ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש שהקנה לו נפש, ועתה נקנה נפש העולם בשותפות:

ובזה מובן, כי בראשונות הזהיר על עצמו של יום שבת כתיב זכור וגו' כי ששת ימים וגו' וינח ביום השביעי, אבל כאן הזהיר להוסיף מחול על הקודש, על כן אמר "שמור" את יום השבת, לעשות משמרת לקדשו מבעוד יום, כאשר צוך ה' אלקיך להוסיף אפילו מודאי חול. והטעם לזה אמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם מעבדות לחירות ומנוחה ביד חזקה, לאשר היה קודם זמנו, על כן צוך יי' אלקיך לעשות דייקא את יום השבת ומנוחה קודם זמנו מבעוד יום, כאמור. ובמאמר שם הגדול (ייטב פנים שם) הארכתי:

או יאמר שמור וגו' למען ינוח וגו' וזכרת כי עבד היית וגו' על כן צוך יי' אלקיך לעשות את יום השבת [ה, יב-טו]. כי הנה יש לדקדק למאי משוה עבד ואמתו כמוהו. ב', לענין מאי הזכיר כאן יציאת מצרים. ג', אומרו לעשות, הלא שביתה הוא שב ואל תעשה:

יתבאר על דרך שביארנו למעלה בפרשת ויקהל (אות ג') כי במצות שבת יש לא תעשה, לא תעשה כל מלאכח (ה, יד), ועשה לקדשו בדברים דקיימא לן (רמב"ם שבת פכ"ט ה"א) קידוש היום דבר תורה, ועקימת שפתיו הוי מעשה (סנהדרין סה.). ומדברי קבלה לענגו במאכל ובמשתה וכסות נקיה (רמב"ם שם פ"ל ה"א-ח). ולמדו חז"ל (שבת קיז ע"ב) שלש סעודות ממה שנאמר בשבת (שמות טז, כה) ג' פעמים היום. וההבדל בין הלא תעשה ובין העשה, כי בענין הלא תעשה לבלי לעשות מלאכה כולן שוין כקטן כגדול, ואמנם בענין העשה לקדשו בדברים זכר למעשה בראשית ויציאת מצרים לאו בדיבור סגי, כי אם באמונה הטמונה בלב כי בו שבת וכו' ויוציאנו ה' ממצרים בכח גדול וגו', ובענין זה לאו כל אפין וכל הלבבות והשכליות שוין, כי אם כל אחד ואחד לפי אמונתו והשגתו בגדולת הבורא ב"ה לפום שיעורא דלביה. וכמו כן בענין עונג שבת, יש שמכוון גם להנאתו, ויש מי שכוונתו זכה בלתי לקיים מצות ה', ויותר מזה מי שמכוון רמזיו וסודותיו, ובזה בחינות שונות זה מזה, כל אחד לפי השגתו. וזהו שנאמר (שם לה, א-ב) ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים וגו', אלו ט"ל מלאכות, וכמו שאמרו במסכת שבת (ע.), לבלי לעשותן בשבת. וזה שהקהיל כולם, לומר שבענין זה כולן שוין. אבל במצות וביום השביעי יהיה לכם קודש (לקדשו בדברים ובעונג שבת בקדושה יתירה) שבת שבתון לה', כלומר בזה בחינות שונות, כי אינו דומה שבת של זה לשל זה, והוא גלוי וידוע רק לה' החוקר לב:

וזהו שאמר כאן שמור את יום השבת וגו', כל מקום שנאמר שמור היינו לא תעשה (עירובין צו.), ככתוב להלן לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך וגו', על זה אמר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, כלומר בענין המנוחה ושביתה כולם שוין. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים לפי ערכך, ויוציאך יי' אלקיך משם וגו' מבחינת גלות שסבלתם כל אחד ואחד לפום שיעורא דלביה, שאינו דומה של זה לשל זה, על כן צוך ה' אלקיך לעשות (דייקא) את יום השבת, כלומר העשה לקדשו בדברים ובמאכל כו', שבזה אין אחד דומה לחבירו, כי אם לפי השגתו ושיעורא דלביה, והבן: ועם זה יתבאר מה שאומרים בזמירות (ליום שבת) ברוך אל עליון אשר נתן מנוחה וגו' והוא ידרוש לציון עיר הנדחה עד אנה וכו'. דלכאורה מה ענין דרישה לציון לשבת, וגם מה שאומרים השומר שבת וכו' ירצו כמנחה על מחבת, למאי מדמי ליה למנחה. אבל יובן בהקדם לפרש בפרשת שמות (ג, ז-ח) ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי וגו', אומרו כפל. ואת צעקתם לשון רבים, שמעתי מפני נוגשיו לשון יחיד, וכן מכאוביו:

והענין, על פי מה שכתב בספר אהל יעקב סוף פרשת ויחי על הפסוק (ירמיה לא, יב) אז תשמח וגו' ובחורים וזקנים יחדיו וגו', אם כי כלל שמחת בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה, עם כל זה שמחת כל אחד למחלקותיהם הוא, על דרך שאמרו (ש"ר כה, ג) מן שאכלו ישראל היה משתנה לכמה טעמים, לכל אחד ואחד מה שרצה היה טועם, והוא לבלי להטיל קנאה בסעודה להשפיע לזה משונה מזה, לכן האכיל לכולם מאכל אחד, וחיך הטועם יטעום בו טעם הראוי לו לפי רצונו בגשמיותו ורוחניותו. כמו כן בעת גאולתנו, בהמון ישראל, מהם זקנים אשר רבת שבעה לה נפשם מרורי הגלות, ומהם בחורי צעירי הימים אשר טעמו רק מעט מזעיר, לבלי להטיל קנאה אם ישלם לאיש לפום צעריה, העצה יתן לכולם בשוה אבל יתפרדו בהרגשת השמחה והתענוגים, כי מי שסבל רבות מיסורי הגלות יטעם לו עריבות השמחה של הגאולה במורגש יותר מהבחנת זולתו. וזה אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו, כלומר יהיו שוין, ועם כל זה יתפרדו זה מזה בהרגשת השמחה, כי והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם, כלומר מכח ערך יגונם כמו כן תהיה השמחה, כי לפי רוב הזריעה הוא הקצירה, כדכתיב (תהלים קכו, ה) הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, ע"כ דבריו: והנה כי כן היו במצרים זקנים עם נערים, ומי שסבל יסורי גלות בעול מסים וארנוניות, ויש מי שסבל בעבודת גופו בחומר ולבנים, ומהם מי שסבל יסורים באבדן מולדתן, ומהם מי שסבל יסורי נפש כי תכבד העבודה לבל ישעה אל עושהו ויחשב עם קונהו, ומהם מי שהיה כואב ונאנח מצערן של ישראל וצער גלות השכינה עמהם כביכול וכדכתיב (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר, וכהנה וכהנה, לא ראי צערו של זה כצערו של זה בעת הגלות, על כן ויאמר ה' החוקר לב ראה ראיתי ראיות הרבה את עני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שעלתה בשוה שמעתי מפני נוגשיו דייקא, כי ידעתי את מכאוביו דייקא בפרטי פרטיות, על כן וארד להצילו וגו' ולהעלותו דייקא, כלומר כל אחד ואחד לפי ערכו:

ונמצינו למדין, כי כמו שענין שבת תליא לפום שיעורין דלבא, כל אחד לפי השגתו ולפי צערו וסבלותו במשאו של חול תגדל מנוחתו ושמחתו בעונג מנוחת שבת, כמו כן ענין המחכה לישועה ונאנח וכואב על צער גלות, לא ראי זה כראי זה, ולפום צערו יגדל נחמתו ושמחתו. וזהו שאומרים ברוך אל עליון אשר נתן מנוחה לנפשנו פדיום משאת ואנחה, כלומר שמרגיש המנוחה בשבת מכפי ערך סבלות שאת ואנחה של ימות החול, (וכמו כן) והוא ידרוש לציון עיר הנדחה עד אנה תגיון נפש נאנחה, כלומר ידרוש לסבת ציון הנדחה עד כמה גדול היגון והצער של נפש הישראלי הנאנחה של כל אחד ואחד בפרטיות, למען ישלם לאיש כמעשהו, ולפום צערו יהיה אגריה, כמו שבשבת מרגיש כל אחד המנוחה והשמחה לפי ערך משאו וסבלתו בחול, כמו כן לעתיד ירגיש כל אחד שמחת הגאולה והמנוחה לפי סבלותו של הגלות:

וזה דכתיב (משלי יד, י) לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר, ואיתא במדרש פרשת בא (ש"ר יט, א) מהו כך, אלא כשם שהלב מרגיש בצרה שהיה מיצר, כך (לפי ערך זה) כשהאדם שמח הלב שמח תחלה. כלומר ואם כן אינו דומה שמחתו של זה לזה. וזהו שנאמר (הושע סימן ב' (טז-יז)) לכן הנה אנכי מפתיה וגו' ודברתי על לבה (לפי ערך צער ליבה) ונתתי לה וגו' ואת עמק עכור (של הגלות) לפתח תקוה, כי זה מול זה:

וזהו שאמר ישעיה (נב, ח) קול צופיך נשאו קול, ישאו לא נאמר אלא נשאו, ופירש הזוהר (בשלח נה ע"ב) דארימו קלא על חורבן בית המקדש, יחדו ירננו בשוה, כי (יתפרש לשון אלא) עין בעין יראו בשוב ה' כו', ר"ל אם כי כולם הרימו קול בכי על חורבן בית המקדש, עם כל זה ודאי אינו דומה צערו ואבלו בלבו של זה לשל זה כמו שנתבאר לעיל, על כן אינו דומה ראות העין של זה לזה בשוב ה' ציון. וזהו שנאמר (במדבר יד, יד) שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם. וזאת תורת המסורה שם, עין בעין, עין תחת עין (שמות כא, כד), כלומר עין ראות הגאולה, תחת עין ראות סבלות הגלות. וזהו שנאמר (ישעיה מ, א-ב) נחמו נחמו עמי, נחמה כפלים, כי אינו דומה נחמה של זה לשל זה. דברו (הנחמה) על לב ירושלים, לפי ערך צער הלב של ירושלים כמו כן תגדל הנחמה והשמחה:

עוד יתבאר נחמו נחמו עמי וגו', ומאמר חז"ל (איכ"ר א, נז) חטאו בכפלים שנאמר (איכה א, ח) חטא חטאה ירושלים, ולקו בכפלים שנאמר (ישעיה מ, ב) כי לקחה מיד ה' כפלים, ונחמו בכפלים שנאמר נחמו נחמו וגו'. ביאור הדבר לפענ"ד בסיעתא דשמיא בהקדם (ישעיה א' (ב)) שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי, וכבר עמדו על זה (ספרי האזינו שו) מה זה שנתן לשון שמיעה לשמים והאזנה לארץ, ומשה אמר (להלן לב, א) האזינו השמים וגו' ותשמע הארץ. ויש לפרש בדרך צחות על דרך המליצה כי ה' הוי"ה ב"ה מקור הרחמים דבר טוב על ישראל, ובזה יבואר מאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כה, יא) וסלחת לעוני כי רב הוא, ומשמעותיה דבשביל שרב הוא לכן יסלח לו ה', והוא משולל הבנה, והמפורשים כתבו כלומר אף שרב הוא, ואנו נפרש כפשטיה. גם להבין הא דאיתא ביומא למאן דאמר אין צריך לפרוט החטא מה זה שאמר (שמות לב, לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב, הכי קאמר, בשביל זהב שהשפעת להם כו', עיין שם דף פ"ו ע"ב. וכפי זה יש לדקדק הרי בא להקטין החטא, ומה זה שאמר חטאה גדולה: וכל אלה באחת יבוארו על נכון, למאי דאיתא במסכת ברכות פרק קמא (ז ע"ב), מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו (תהלים ג, א), קינה לדוד מבעיא ליה, אלא משל למי שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עצב, לאחר שפרעו שמח. אף דוד, שאמר לו הקב"ה (שמואל'ב יב, יא) הנני מקים עליך רעה מביתך, אמר שמא עבד או ממזר, כיון דחזא דאבשלום הוא אמר סתם ברא חייס על אבא. ולכאורה צריך ביאור דאין הסיפא שייך להמשל כלל, וגם הרי באמת לא מצינו שאבשלום חס על אביו לא מיניה ולא מקצתו, ועיין בחדושי אגדות לזקיני מהרש"א ז"ל (ד"ה לאדם) מה שכתב בזה. והנח הגאון מה"ר יהונתן ביערות דבש (ח"א דרוש יא) כתב לפרש כי מתחלה היה סבור אולי יסורין באין עליו מפאת מערכת השמים, ומזלו גרם, ואם אמנם ביד הקב"ה להצילו, אלא שעונותיו גרמו לבלי להצילו מהם וממילא נופל בידם, אם כן אינם מכפרים ולא פרע השטר חוב בזה. אחר כך דחזא שהיסורים מאבשלום, אמר סתם ברא חייס על אבא, וזה אבשלום חזינן דאינו חס, ואינו טבעי, ובודאי איננו מהמזל, כי מערכת השמים לא יוכלו עשות דבר היוצא חוץ להיקש הטבעי, על כרחך שבא בהשגחה פרטיית מאת השי"ת לכפרת עון, ואם כן פרע השטר חוב, לכך שמח. והן דברי הגמרא, משל לאחד שיצא עליו שטר חוב, לאחר שפרעו שמח, וכדי שלא תאמר מהיכן ידע שפרע שטר חוב, דילמא בא מפאת מערכת השמים ואינו מכפר כלל, לזה אמר שמא עבד או ממזר יוכל להיות טבעי ואינו מכפר, כיון דחזא דאבשלום הוא אמר סתם ברא חייס, וזה אינו כן, על כרחך הוא בהשגחה פרטיית מהשי"ת לכפר, לכן מזמור לדוד, ע"כ דבריו (ועל דרך זה מפרש הגאון הנ"ל (אהבת יהונתן, ריש הפטרת עקב עה"פ ישעיה מט, יד-טו) ותאמר ציון עזבני ה', ר"ל שסברה מחמת שה' הסתיר פניו לזה נפלה תחת מערכת השמים המורה על רוע מזלה כנודע, לזה השיב השי"ת דעל כרחך הכל בהשגחה, כי התשכח אשה עולה וגו', והנך רואה כי גם אלה תשכחנה בשעת חורבן כדכתיב (איכה ד, י) ידי נשים רחמניות וכו', על כרחך הכל בהשגחה ממני, ואנכי לא אשכחך. וכגון זה שמעתי מפי מוזלה"ה לפרש ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן, שזהו דבר היוצא מהיקש הטבעי, זהו גופיה היו לברות [למו] ולנחמות בשבר בת עמי, והבן) (ישמח משה, הפטרת ואתחנן ד"ה והנ"ל):

והנה, בש"ס ברכות דף ל"א (ע"ב) אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שאמר (מלכים"א יח, לז) ואתה הסבות את לבם אחורנית. ומנין שהודה הקב"ה, שנאמר (מיכה ד, ו) ואשר הרעותי, כביכול אמר הקב"ה אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע, עי"ש (רש"י שם ריש לב.). והנה המופת לזה לסתום פי המסטינים ומקטריגים מעלינו ומעל כל ישראל, כי נודע (בבא בתרא י.) שישראל קרוים עבדים ובנים למקום, כדכתיב (ויקרא כה, מב) עבדי הם, וכתיב (להלן יד, א) בנים אתם לה' אלקיכם, וכלום יש עבד שמרד ברבו ובן שמורד באביו. והגם דאיתא בש"ס (ברכות י.) למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג, אם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו אמור לו כלום יש בן שמורד באביו, אלא הוה כו', הרי חזינן דבאמת אינו טבעי, אך מאת ה' היתה זאת לכפר עונותיו של דוד, אבל בלעדי יד ה' הוא דבר שאי אפשר לפי הטבע. אם כן הרי ישראל הם בנים למקום, כלום יש בן שמורד באביו, אלא על כרחך הכל היצר הרע גרם, אם כן יפה אמר הקב"ה אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע:

והנה, בן שאינו מתגדל על ברכי אביו או שאביו השפילו והכניעו אינו דבר יוצא מהיקש הטבעי שבשביל זה ימרוד באביו, אבל הבן שנתגדל על ברכי אביו וקבל טובות ממנו לרוממו, ונתן כסאו מעל כל השרים, הוא מהנמנע למרוד באביו אם לא כי יד ה' עשתה זאת, ומעתה אין עליו אשמה. וזהו שמעו וגו' כי הוי"ה (מקור הרחמים) דבר, הגם שנראה קשות, אבל תוכו רכות, בנים גדלתי (על ברכי, על דרך (הושע יא, ג) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי) ורוממתי, והם פשעו, (על כרחך) בי, שאני גרמתי להם על ידי שבראתי יצר הרע, ולא מידם היתה זאת. ובזה מובן שמשה אמר האזינו השמים, כי העליונים יודעים מעלת ישראל שהם חלק אלקי ממעל ואינם מעותדים לחטוא, לזה משה שבא להתרות לישראל לבל יבעטו אורחותם, הוצרך להעליונים להסביר הדבר ולומר בלשון האזנה, כאדם שאומר דבר לחבירו ורוצה להבינו היטב צריך להתקרב אליו ללחוש באזניו הדברים על בריו, כמו כן הצריך משה להאזין להעליונים מחמת כי יצר לב האדם רע מנעוריו לכן צריך התראה, אבל הארץ תשמע מאליה אמרי פי. אבל ישעיה שאמר פי ה' דבר על דרך המליצה שלא חטאו ישראל מצד עצמם כי הם חלק אלקי ממעל, ורק מצד יצר הרע חטאו, לזה אמר שמעו שמים, מאליהם, כי העליונים במעליותן הן עומדים ויודעים ממעלתן של ישראל, מה שאין כן הארץ הצריך להסביר לה מעלת ישראל, לזה אמר והאזיני ארץ, והבן: וזהו שאמר משה אנא חטא וגו', על דרך שאמרו חז"ל (עבודה זרה ד ע"ב) לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה אלא להורות תשובה לרבים וכו', כי מצד עצמם לא היו ראוים לחטוא חטא גדול כזה, ועל כן אמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי (שאינם ראוים לזה כלל), על כרחך זהב שהרבית להם גרם הדבר: ועם זה יתבאר מאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כה, ז-יא) חטאות נעורי ופשעי (לתלות בי) אל תזכר, כחסדך זכר לי אתה וגו' לומר כי אתה גרמת, כי טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, חוטאים לא נאמר, אלא חטאים, כלומר יורה עשות חטאים למען ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו וגו', שמקבלם בתשובה, כמאמרם ז"ל (שם) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה ליחיד, על כן וסלחת לעוני, כי רב הוא ומזה נראה על כרחך כי לא מלבי, כי אם אתה גרמת לי כדי להורות תשובה. וזהו (תהלים סה, ד) דברי עונות גברו מני, כלומר מכפי ערכינו, כי לא היינו ראוים לזה, וכל שכן פשעינו אתה (גרמת, על כן) תכפרם. וזה (מיכה ז, יח) נושא עון, כלומר שמגביה ומנשא העון, עד אשר כולם יודו שאין ראוי עשות כמוהו אם לא מצד יצר הרע המסית:

וזה בקשתנו (תפלת שמו"ע) סלח לנו אבינו וגו' כי פשענו וגו', ולכאורה אינו מוכח רק על פשעיו אלו מורדים כדאיתא בש"ס (יומא לו ע"ב) וכדכתיב (מלכים-ב ח, כב) אז תפשע, שזהו מצד יצר הרע כי כלום יש עבד או בן שמורד כו', אבל על חטאיו יוכל להיות מצד עצמו. אבל האמת הכל מצד יצר הרע, כי קיימא לן ביורה דעה סימן ק"צ (סי"ז) לענין כתמים באשה, מצאה כתם כגריס ועוד למטה מהחגור, וכגריס ועוד למעלה מן החגור, טהורה ביודעת שלא נזדקרה, כי אני אומר כמו אותו הכתם שמצאה למעלה מן החגור לא מאותו מקום, כמו כן אותו שלמטה, עי"ש. וזהו בקשתנו סלח לנו אבינו כו', והטעם, כי ראוי לסלוח כי אתה גרמת שבראת יצר הרע. ושמא תאמר החטאים יוכלו להיות מצד עצמינו, על כן אנו אומרים מחל לנו מלכינו כי פשענו, וכלום יש עבד ובן שמורד ברבו ובאביו, על כרחך יצר הרע גרם, אם כן גם החטאים מצד יצר הרע ואין לנו חלק בהן, וראוי למחול לנו. וכן אמר דוד דברי "עונות" גברו מני פשעינו אתה תכפרם. וזה שאמרו חטאו בכפלים, יותר מהראוי, על כרחך הוא מצד יצר הרע, ולא היו ראוים לעונש כל כך, ואם כן לקו בכפלים, ולזה ינוחמו בכפלים במהרה בימינו אמן:

ואת תדבר אלינו [ה, כד]. פירש רש"י, התשתם כחי כנקבה כו', עי"ש. עוד יש לפרש על פי מה שכתב בספר המקנה בפתיחתו (אות מד) על מה שאמרו חז"ל (תענית ז.) ומתלמידי יותר מכולם, כי החכם המשפיע מקבל כל חלקי התורה של תלמידיו בשבילם להשפיע להם. וזהו אומרו (בראשית כד, א) ואברהם זקן, שישב בישיבה (יומא כח ע"ב) עם תלמידיו, על ידי זה וה' ברך את אברהם בכל, להיות צינור להשפיע לכל. וזה אמרם (אבות פ"ד מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם כו', אף שהחכם משפיע לתלמידים, הוא מקבל מהם וכנזכר לעיל. ובזה פירש (הפלאה, פתחא זעירא אות ל) כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם (ירמיה לא, לג), היינו מהקטנים נמשך דעת להגדולים. וכן הא דכתיב (ויקרא כא, י) והכהן הגדול מאחיו, עיין בספר פנים יפות באורך. אם כן זהו שאמר ואת תדבר אלינו, כלומר בשעה שתדבר אלינו תהיה בחינת נקבה, בחינת מקבל, להשפיע לנו לכל אחד ואחד חלקו:

היטיבו כל אשר דברו מי יתן והיה לבבם זה להם וגו' [ה, כה-כז]. יש לדקדק, "והיה" שפת יתר הוא, הוה ליה למימר מי יתן לבבם זה וגו' ליראה אותי. גם "להם" למה לי. גם מה שאמר למען ייטב, הלא אמרו חז"ל (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס כו'. וגם גוף הדבר צריך להבין דעת דור דעה, וכי לא יפה לשמוע מפי הקב"ה בעצמו. וגם התורה היא נצחית, ומה בא ללמדנו בזה: ובדרך רמז אמרתי על פי מה שפירש רש"י פרשת יתרו (שמות יח, א) מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, דהרי השיג יתרו מעצמו כי גדול ה' מכל האלקים (שם, יא), ולמה הוצרך לבא למשה. אמנם באמת הרי ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (מכילתא בשלח, השירה פ"ג), ואחר זה נפלו ממדרגתם בבואם למרה, וברפידים רפו ידיהם מהתורה (תנחומא בשלח כה), ובא עליהם עמלק ולא מצאו עזר לשעבד לבן להשי"ת כי אם על ידי משה, כדכתיב (שמות יז, יא) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, הרי שמכל מקום היו צריכים למשה רבינו ע"ה ולתפילתו. והן דברי רש"י, כן שמעתי אומרים, ואחר כך ראיתי שכן מפורש בספר מאור ושמש (פר' יתרו ד"ה עוד על הפסוק):

ומזה מבואר, הגם שיושב בבית במקומו בארבע אמות של הלכה, עם כל זה צריך לקבל פני צדיק, כי הנה בראות פני צדיק ועבודתו בטוב לבב ובשמחה יכול הצדיק להשפיע לו שמחה, וזה העיקר, כדכתיב (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה. וגם כי הלא איתא בשלחן ערוך (או"ח) סימן רל"א שצריך לעבוד השי"ת בכל מילי, אפילו במילי דעלמא כגון באכילה ושתיה ומשגל צריך שיהיה לכוונה להיות דבר המביא לעבודתו יתברך, וכדאמרו חז"ל (אבות פ"ב מי"ב) כל מעשיך יהיו לשם שמים, ואינו דומה שמיעה מפי ספרים הק' לראיה ממש בצדיק עובד את ה' שהוא בשר ודם ועובד ה' בכל שעה ובכל רגע בכל דברים גשמיים, לא ינום ולא ישקוט עד אם כלה מעשהו, ומחשבתו דבוק בה' בתשוקה וחפיצה על דרך (משלי כה, ג) ולב מלכים אין חקר. וידוע דאכילה ושינה נקרא לכם, על דרך שנאמר ביום טוב (במדבר כט, לה) לכם, ואמרו חז"ל (פסחים סח ע"ב) חציו לה' לתורה ותפלה וחציו לכם לאכילה ושתיה. ובזה פירשתי (ס"פ שלח עה"פ במדבר טו, מא) אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם, היינו צרכי עצמיכם הגשמיים, לאלקים לבל ישארו שם שקוע ח"ו:

וידוע כי הצדיק נקרא מי, דקיים לשאלה, והולך ממדרגה למדריגה עד ששואלים עליו בכל יום מי הוא (עי' מגלה עמוקות אופן ג, מאור עינים, פר' נשא). וזה שאמרו ישראל בפרשת יתרו (שמות כ, טז) דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלקים, ולא די בספר תורת אלקים, פן נמות היא נפילה ממדריגה (ע"פ זוהר נשא קלה ע"ב), רק צריך לשמוע מפי צדיק דייקא וללמוד ממעשהו. ולזה אמר השי"ת היטיבו כל אשר דברו וגו'. מי (היינו הצדיק) יתן, ישפיע, והיה (לשון שמחה) לבבם זה להם, היינו צרכי עצמם, יהיו ליראה אותי כל הימים בלתי הפסק כלל, ולא יפלו ממדרגתם, למען ייטב להם ולבניהם לעולם, כי צדיק וטוב לו פירשו רבותינו ז"ל היינו שנקל לו לעבוד את השי"ת, הוא צדיק בן צדיק (ברכות ז.) השומר הברית ונוצר מטיפה קדושה ובכוונה רצויה, וכל זה יוכל ללמוד בראות בחוש מעשיהן של צדיקים. ולזה גמר אומר כי הרי לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, וידוע פירוש רז"ל (עבודה זרה ה.) להתיר להם מה שנאסר להם בעמדם אצל ההר, ולזה צריכים לצדיק ללמדם אורח חיים ושיהיה כל מעשיהם לשם שמים. בינה זאת: שמע ישראל וגו' ואהבת וגו' בכל לבבך [ו, ד-ה]. ובמדרש פרשת ויחי (ב"ר צח, ג) על הפסוק (בראשית מט, ב) הקבצו וגו' ושמעו אל ישראל אביכם, שמעו לאל ישראל אביכם. רבי פינחס אמר, א"ל הוא ישראל אביכם. אלעזר בן אחוי אמר, מכאן זכו ישראל לקריאת שמע, בשעה שהיה יעקב נפטר מהעולם קרא לשנים עשר בניו ואמר להם שמעו אל ישראל שבשמים אביכם, שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה, אמרו לו שמע ישראל אבינו, כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה כך אין בלבנו מחלוקת, אלא יי' אלקינו יי' אחד, אף הוא פירש בשפתיו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כו'. הדא הוא שישראל אומרין, שמע ישראל אבינו, אותו דבר שצויתנו עדיין הוא נוהג בנו, יי' אלקינו יי' אחד, עכ"ל. והוא תמוה איך חשדן שמא יש בלבבם וכו', הלא כולם צדיקים כולם קדושים. בשלמא מה שאמרו בגמרא פסחים סוף פרק מקום שנהגו (נו.) שביקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו השכינה אמר שמא יש פסול במטתי, ניחא שחשדן בכך מפני הסתלקות השכינה אולי מפני זה נסתלקה, אבל במדרש משמע שמתחלה קרא אותן ואמר להם שמא יש בלבבכם, קשה מפני מה חשדן על זה ומי הכניסו לזה. ב', מה דאמרו מכאן זכו ישראל לקריאת שמע, הא מצות עשה שבתורה הוא, ומה זכות צריך לזה, וכבר הקשה קושיות אלו ביפה תואר (צח, ד) ונלחץ בהן. ג', יש לדקדק בשנותו את לשונו, כי יעקב אמר שמא יש "בלבבכם", תרי משמע, והם השיבו כשם שאין "בלבך" כך אין "בלבנו". ד', להבין מה שאמר על זה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ה', מה שאמרו אותו דבר שצויתנו, הכי יעקב צוה אותם לקרוא שמע, הלא אחת ממצות ה' הוא:

והנה נא ידענו כי יש בזה רזי דרזין ליודעי בינה, הנסתרות לה' אלקינו, אבל הנגלות לנו לפרש את הדברים כפשטן על פי מאמר חז"ל (ברכות סא ע"ב) צדיקים יצר טוב שופטן, בינונים זה וזה שופטן. הנה לא אמרו זה וזה מושלים. ופירש התניא (לקוטי אמרים פי"ג) הכוונה בזה, כי ידוע שיש לכל אדם יצר טוב ויצר הרע, ובודאי אם ח"ו באיזה שעה שיצר הרע מושל בו ושומע לעצתו אז לא נקרא בינוני אלא רשע, אבל כששניהן שופטין, כלומר שכל אחד ואחד אומר עצתו, יצר טוב לטוב ויצר הרע לרע, וכח הטוב שבו גובר ואינו שומע לעצתו של יצר הרע, עם כל זה כל עוד שיש בו נטיה לרע הרי הרע כרוך אחריו בעקבו ובלבבו, וזה נקרא בינוני. אבל צדיק היינו שכבר הוסר כח הרע מקרבו, על דרך שאמרו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) דוד הרגו, או שכבר הפכו לטוב וכמו שנאמר גבי אברהם (נחמיה ט, ח) ומצאת את "לבבו", אז יצר טוב לבדו שופטו, ואין בו נטיה לרע כלל כי אם כולו טוב. ובזה פירש מוזלה"ה (ישמח משה, ריש הפטרת ראה עה"פ קהלת יב, יג), סוף דבר (אם) הכל נשמע (בלב האדם) את האלקים ירא וגו', ולא הפיכו, כי אין בו רע כלל, אז כי זה כל האדם בשלימותו, ע"כ דבריו:

ולדעתי זהו שאמר הכתוב (לעיל ה, כו) מי יתן והיה לבבם "זה" להם ליראה אותי, הכוונה, שיסכימו שני הלבבות יצר טוב ויצר הרע ליראה אותי. והיינו דדייק ואמר זה, כי יתייחדו שניהם כאחד עד אשר יאמר כי הוא "זה", אז תהיה יראה זו כל הימים אשר הוא חי, כי אין עומד לנגדו. והיינו למען ייטב להם ולבניהם לעולם, כי נמשך טובה גם לבניהם לעולם, כמו שאמרו (ברכות ז.) צדיק וטוב לו שאין בו כח רע כי אם כולו טוב, צדיק בן צדיק, כי נולד במזג טוב. וזה שבקש דוד (תהלים פו, יא-יב) יחד לבבי ליראה וגו', אודך ה' אלקי בכל "לבבי" דייקא, אז ואכבדה שמך לעולם. וזהו שנאמר (שם קלג, א-ג) מה טוב ומה נעים שבת אחים, ירמוז לשני יצרים, יצר טוב ויצר הרע גם יחד, וגמר אומר כי שם צוה ה' את הברכה הידועה, שמירת מצותיו, כמו שכתב האלשי"ך (להלן יא, כז ד"ה או יאמר) את הברכה אשר תשמעו, כלומר לא השכר הוא הברכה, כי אם אשר תשמעו אל מצות ה' זו הברכה, חיים (כדכתיב (לעיל ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים) עד העולם, לו ולזרעו לדורות עולם:

והנה, בזוהר וארא כ"ו ב', וידעת היום וגו' (שם, לט), האי קרא הכי מבעיא ליה וידעת היום כי ה' הוא האלקים. והשבות אל לבבך וכו', והשבות אל לבך מבעיא ליה. אלא אמר משה אי את בעי למינדע כי ה' הוא האלקים, והשבות אל לבבך, יצר טוב ויצר הרע, דאתכליל דא בדא ואיהו חד, כדין תשכח כי ה' הוא האלקים, דאתכליל דא בדא ואיהו חד, עכ"ל. ונראה לי לפרש דלא סגי בידיעה לבד, כי אם הכוונה למינדע לייחד מדותיו יתברך, על דרך (בראשית ד, א) והאדם ידע וגו', כי על ידי דאתכליל אצלו דא בדא נכלל גם למעלה כך, כדכתיב (תהלים קכא, ה) ה' צלך. וכן כתב שם הרמ"ז (ועיין ביאור הדברים בעץ חיים שער קיצור אבי"ע (שער ג) פרק ג' (עמ' שצז), כי יצר טוב שורשו מחסד, ויצר הרע שורשו מגבורה, והיינו ימינא ושמאלא, עיין שם באורך איך שאפשר לעשות מן יצר הרע טוב ומלאך קדוש כמו יצר טוב ממש. ועיין עוד בזוהר תרומה דף ק"ס (ע"ב) קס"א (ע"א ב) באורך בענין קריאת שמע, ובדברי האריז"ל בכוונת קריאת שמע (ח"א עב.)):

תוכן העניינים

ייטב לב דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה