אור ברסלב
ייטב לב דברים על פרשת דברים

ייטב לב דברים· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על פרשת דברים

אלה הדברים וגו' [א, א]. על פי מה שאמרו חז"ל לא גלו ישראל אלא בשביל שכפרו בתורה שבעל פה, שנאמר (ישעיה ה, כד) ואת אמרת קדוש ישראל נאצו, זה תורה שבעל פה. יש להבין הטעם, לפי מה שאמרו חז"ל (גיטין ס ע"ב) לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה, שנאמר (שמות לד, כז) כי על פי הדברים האלה (פירוש שאינו בכתב, כי אם בדברים שבעל פה) כרתי אתך ברית ואת ישראל, ויש להבין הענין, כי אין איש ואשה כורתין ברית אלא אם יש להם תולדות, אבל אם אין להם תולדות אין ביניהם כריתת ברית ואם הקדיחה תבשילו קלה בעיניו לגרשה, כאשר החוש מעיד על זה, וממנו נקח, לאשר התורה צוה לנו מאורסה לקהלת יעקב, וחכמינו הולידו תולדות מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן והוא תורה שבעל פה, וגזרות כמו שניות לעריות ושבות דשבת ותוספת שבת ויום טוב ופרישה סמוך לוסתה ואיסור חמץ בערב פסח קודם חצות, ותקנות הדלקת נר בשבת ובחנוכה וקריאת הלל ומגלה וכהנה, וכל זה בכלל תורה שבעל פה שנעשה תורת ה', שהרי אנו מברכין וצונו, ואמרו חז"ל (שבת כג.) מדכתיב (להלן יז, יא) לא תסור וגו'. ובשביל זה כרת הקב"ה אתנו ברית, מכח תולדותיהן שכיוצא בהן, וכיון שכפרו בתורה שבעל פה, נפסק הכריתת ברית, וכיון שהמירו כבודו שלח אותם מעל פניו ויצאו מארצם:

וכתיב בפרשת ברכה (שם לד, א-ב) ויראהו ה' את כל הארץ וגו' עד הים האחרון, ואמרו חז"ל (ספרי ברכה שנז) קרי ביה עד היום האחרון, שהראהו את כל המאורעות עד תחיית המתים, וראה משה חורבן הבית בשביל שכפרו בתורה שבעל פה, ואם יחזרו וישמעו לקול ההורים תורה שבעל פה עתידין להגאל. ולזה הזהירם לקיים תורה שבעל פה, וזה שאמר אלה הדברים, כלומר שיקיימו הנאמר בדברים, (זאת) אשר דבר משה אל כל ישראל וגו' מול סוף, נגד מה שעתיד להיות בסוף, והבן:

אלה ה'דברים א'שר ד'בר מ'שה א'ל כ'ל י'שראל [א, א]. ראשי תיבות אד"ם איכ"ה. ירמוז למה דאיתא במדרש איכה (איכ"ר פתיחתא ד) והמה כאדם וגו' (הושע ו, ז), כמו דכתיב באדם (בראשית ג, ט) ויאמר לו איכה, כמו כן איכה ישבה בדד וגו' (איכה א, א). אם כי הנקודות אינם שוין, עם כל זה טעמן שוה, על דרך משל מי שהוא חכם ועתיר בנכסין ונפל מאיגרא רמא כו' ונעשה עני מכל, מדעת ומנכסין, ואיננו על מקומו הראשון, ראוי לומר לו איכה, כלומר באיזה מקום אתה כי אינו במקומו ומדרגתו, והיינו ממש איכה ישבה בדד. וידוע כי בשעת מתן תורה כתיב (שמות לב, טז) חרות על הלוחות, ואמרו חז"ל (ש"ר לב, א) חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, אחר כך על ידי אומרם (שם, ד) אלה אלהיך וגו' חזרה זוהמתן (זוהר בראשית נב ע"ב), והיינו דכתיב (תהלים פב, ו-ז) אני אמרתי אלהים אתם וגו' אכן כאדם וגו'. וזהו שנאמר אלה, בשביל שחטאו באלה, לכך הדברים וגו' ראשי תיבות אד"ם איכ"ה, כלומר ראוי להם מה שנאמר לאדם איכה. במדבר בערבה, בשביל שחטאו במקומות אלו כפירוש רש"י, מול סוף, ר"ל שזה איכה הוא נגד סוף הדברים אשר נאמר איכה ישבה:

אמנם כתיב (להלן לב, לט) מחצתי ואני ארפא, על כן בראשי תיבות איכ"ה מרומז הרפואה, והוא שאמר משה בסוף הפרשה (ג, כב) לא תיראום כ'י י'י' א'להיכם ה'וא הנלחם לכם, הנה לאשר צפה כי אחר פרשה זו עתידין שיקראו איכה, על כן הקדים הרפואה להמכה ואמר לא תיראום, כי איכ"ה ראשי תיבות כ'י י'י' א'להיכם ה'וא הנלחם לכם, כלומר לאשר נחסר "הוא" משמו וכסאו, ה"ו מהוי"ה וא' מכסא, על כן "הוא" הנלחם, שעליו המלחמה והוא המושיע:

אלה הדברים וגו' בעבר הירדן כו' [א, א]. אפשר לפרש על דרך המוסר בהקדם הא דכתיב בפרשת ראה (להלן יב, ח-י) לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, עיין מה שפירש מוזלה"ה בספר ישמח משה (פר' ראה ד"ה לא תעשון) הבאתי דבריו במקומו, ובעקבותיו אלך לפרש על פי מה ששמעתי בשם הרב הקדוש מהר"מ זלה"ה אבד"ק לינסק שאמר לפרש נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה וגו' (איכה ג, מ), על דרך משל מי שהולך בשדה היער אנה ואנה ולא מצא מקום להגיע לעיר שרצה לילך, ומצאו איש אחר ושאל אותו איה הדרך לעיר פלוני, והשיבו גם אנכי לא ידעתי וצריכים אנחנו לחפש אחריו למצוא הדרך הסלולה לעיר ההוא, אך זה אגיד לך, בדרך ושבילים שאני הלכתי עד עתה לא תלך כי לא זה הדרך. וזהו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה וגו', כי עד עתה היינו כולנו תועים בשדה כשה אובד, ע"כ דבריו. והנה, אדוננו משה ידע את הדרך ילך בה, אבל מרוב ענותנותו כלל עצמו עמהם, ואמר העיקר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום וגו', כי לא זה הדרך הישרה, והראיה, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה וגו' ועוד בן ישי לא בא, אם כן עינינו רואות כי בדרך שהלכנו היינו תועים בשדה ולא הגיענו למחוז חפצנו כי עוד לא מצאנו מנוחה, אך ועברתם את הירדן אז וישבתם בטח:

וזהו שנאמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, הן בדורו והן בדורות הבאים, עיקר תוכחתו היה מה שאנחנו עוד בעבר הירדן, כלומר בחוץ לארץ, במדבר בבחינת מדבר שהוא הפקר לכל, וכמו כן בערבה מול סוף, כי בשלותנו כתיב (להלן כח, יג) ונתנך ה' לראש ולא לזנב, ועתה בעוה"ר היו צריה לראש (איכה א, ה), ואנחנו נמשלנו מול סוף לכל. אוי כי ארכה השעה, עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, מזה נראה בעליל שאנחנו תועים בדרך, וצריכים אנו לחפש הדרך להגיע למחוז חפצנו עבור את הירדן לבא למקום הקדוש, במהרה בימינו אמן:

אלה הדברים אשר דבר משה [א, א]. יתבאר בהקדם לפרש הפסוק (תהלים פג, ב-יט) אלהים אל דמי לך וגו', על פי מאמר הסבא (זוהר ח"ב) משפטים דף ק"ה (ע"א), כל אלה שבטי ישראל שנים עשר (בראשית מט, כח), מתיחין דישראל אלה אקרון, לאתמתחא שמא ד"מי" למהוי בניינא כדקא יאות, למהוי ישראל בכללא דשמא דאלהים, "אלה" איהו ישראל בכלל, "מי" ברא אלה (ישעיה מ, כו), חבר "אלה" בהדיה והוה בניינא שלים, שמא חדא ממש, ודא הוא דכתיב (בראשית לב, כט) כי שרית עם אלהים וגו', ועל דא לית שציאו לישראל לעלמין, וחס ושלום אלמלא ישתציאו, שמא דא לא הוי, הדא הוא דכתיב (יהושע ז, ט) והכריתו את שמנו וגו' ומה תעשה לשמך הגדול, שמא גדול דא בניינא קדמאה שמא קדמאה אלהים (נראה לי דקרי ליה שמא קדמאה משום דהתורה פיה פתחה ביה, דכתיב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים). והשתא דישראל בגלותא כביכול כל בניינא נפל, וכד יפרוק בנוי מגלותא יתחבר "מי" ו"אלה", דהוי בהו פרודא בגלותא, ושמא דאלהים יהא שלים, הדא הוא דכתיב (ישעיה ס, ח) "מי אלה" כעב תעופינה וכו', והיא אלהים, עכ"ל. ועיין שם במקדש מלך. וזהו שאמרו חז"ל חטאו באלה, שנאמר (שמות לב, ד) אלה אלהיך (ואסתלק "מי" לעילא), ולקו באלה, שנאמר (איכה א, טז) על אלה אני בוכיה, ונתרצו באלה, שנאמר "מי אלה" כעב וגו', שמא אלהים שלים. וזהו שנאמר אלהים אל דמי לך, כלומר בשביל הנוגע לך, דאסתלק מי ונשאר אלה, אל תחרש ואל תשקוט אל (הוא המשותף בשם "ישראל"). כי הנה וגו' ומשנאיך נשאו ראש (היינו "מי", המוהין מעל בנין), על עמך יערימו סוד (וממילא) ויתיעצו על צפוניך, היינו אמא עלאה המכונה (זוהר במדבר קכ.) צפון (עיין בכוונת איזהו (ח"א נא.), קרן מזרחית צפונית, אבא ואמא). אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם "ישראל" עוד וגו', אם כן אלמלא ישתציאו, שמא דא לא הוי. וידעו כי אתה שמך הוי"ה (דס"ג, ייא"י עולה א"ל) לבדך עליון, אחורים דס"ג (עיין כוונת אל עליון (שם פג ע"ב)ן אמא עלאה, על "כל" הארץ, רומז כל אלה שבטי ישראל, שנקראים (מלאכי ג, יב) ארץ חפץ, והבן:

והנה, מבואר במדרש דברים (ספרי ברכה שנז) על הפסוק (להלן לד, א-ב) ויראהו [ה'] את כל הארץ וגו' עד הים האחרון, היינו היום האחרון. וממילא הראה לו ה' הבית בבנינו וחורבנו, וגלות ישראל וגאולתן. ועל זה הוכיחן ואמר "אלה", בשביל "מי" דאסתלק בגלותא ואשתאר "אלה", הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, על זמן היותם בגלות במדבר בערבה, מול סוף מה דעתיד בסוף יומיא, שיראו להטיב מעשיהם, להחזיר להתחבר "מי אלה":

ועל דרך זה יש לרמוז במה דכתיב פרשת ויקהל (שמות לה, א-ב) ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש, ופירש רש"י, הקדים אזהרת שבת למלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה שבת. והקשו כולם מהיכי תיתי דלידחי, הא שבת עשה ולא תעשה. ולפי דרכנו ירמוז על פי דכתיב בפרשת ראה (להלן יב, ג-ד) ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם, ופירש רש"י אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה, אמר רבי ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות, אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש שיחרב (ספרי ראה סא). אם כן ידיעת ההפכים בשוה, ממילא נשמע כשישראל עושים תשובה ומעשים טובים הרי בונים המקדש והמזבח. וידוע כי באלו הימים שבין המצרים החיוב לסגף את עצמו במניעת אכילת בשר (שו"ע או"ח סי' תקנא ס"ט), ובענין המלבושים (שם ס"ג), ולהתענות בי"ז בתמוז ובתשעה באב, לזכור הדברים אשר אירעו בהן כדי לעורר הלבבות לתשובה, עיין מגן אברהם סימן תקמ"ט ס"ק א'. וכשחל בשבת נדחה התענית ליום ראשון, הגם שבנין בית המקדש תולה בזה, והוי סלקא דעתך אמינא כי ענין זה ידחה שבת, על זה אמר אלה (בשביל שחטאו ב"אלה", כדפירשתי) הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, היינו להתענות באותו זמן, ששת ימים תעשה מלאכה מלאכת בנין בית המקדש, וביום השביעי יהיה לכם קודש, ואינו דוחה שבת, והבן:

או יאמר אלה הדברים כו' [א, א]. ובמדרש (ד"ר א, א) אמר הקב"ה ראה לשונה של תורה שמרפא את הלשון, שנאמר (משלי טו, ד) מרפא לשון עץ חיים, ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר (שם ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. לשונה של תורה מתיר את הלשון, תדע לך, לעתיד לבא הקב"ה מעלה מגן עדן אילנות משובחין שהן מרפין את הלשון, שנאמר (יחזקאל מז, יב) ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה וגו', מנין שהוא רפואה של לשון, שנאמר (שם) והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה כו', חד אמר לתרפיון, וחד אמר כל שהוא אלם ולועט הימנו, לשונו מתרפאת ומצחצחת מיד בדברי תורה, שנאמר מזה ומזה, ואין מזה ומזה אלא תורה, שנאמר (שמות לב, טו) מזה ומזה הם כתובים. רבי לוי אמר ממקומו מוכרע, הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב ביה (שם ד, י) לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר, שנאמר אלה הדברים אשר דבר משה, עכ"ל:

להבין דברי המדרש מה שכפל בלשונו מרפא את הלשון מתיר את הלשון, ומה ענין תחלת דבריו לכאן מבלעדי מה שאמר רבי לוי, יתבאר בהקדם ש"ס פרק ג' דערכין (טו ע"ב) מה תקנתם של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר מרפא לשון עץ חיים. רבי אחא ברבי חנינא אומר, סיפר אין לו תקנה [כו'], אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה כו'. ולפי זה יתכן לפרש אלה הדברים וגו', כי כאשר בא להוכיח כלל ישראל פיו פתח בחכמה להוכיח על ענין הדבור, לשמור הפה והלשון מלשון הרע שאמרו ז"ל (בבא בתרא קסד ע"ב) שאין אדם ניצול ממנו בכל יום, ומליצנות ורכילות ומלשינות וכדומה, כי עיקר ההבדל ומעלת האדם מן הבעל חי הוא כח המדבר, לזה מאד צריך רסן לשפתיו ולשמור פיו ולשונו. וזהו שאמר להם תקנה לזה אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, שהזהירם לעסוק ולדבר תמיד אלה הדברים האמורים למעלה בפרשיות הקודמות. וזה שאמר המדרש על זה לשונה של תורה מרפא לשון, לחד מאן דאמר אפילו שכבר דבר, ולחד מאן דאמר שלא ידבר:

והוסיף עוד מתיר את הלשון, על פי דכתיב למעלה בפרשת בא (שמות יג, ט) למען תהיה תורת ה' בפיך, ואמרו חז"ל (שבת כח ע"ב) מן המותר בפיך, ופירשתי כוונתם בזה, כי אי אפשר לאדם אפילו תלמיד חכם לעסוק בתורה בכל עת ובכל רגע, כי לפעמים צריך לדבר עם בני אדם בפיו ובלשונו, כי רבים יחלו פני תלמיד חכם ונהנין ממנו עצה בעניני המסחר וכדומה, אבל צריך שיהיה דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמו כי אם דבוק בה' ובתורתו, וכמו שכתב הרמב"ן פרשת עקב (להלן יא, כב). והעצה לזה, להלביש איזה דברי תורה ויראה בתוך דבריו, שיבינו השומעים דבריו כמשמעו, ובקרבו ישים אמריו טהורות, ועל דרך שפירשו המפורשים (דברי הימים-א כט, י) ויברך דויד את ה' (אך) לעיני כל הקהל (נדמה להם) ויאמר דויד, אך אמירה בעלמא. וזהו שאמרו חז"ל (עבודה זרה יט ע"ב) שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד, כי יש ללמוד מתוך דבריהם, שנאמר (תהלים א, ג) אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול:

וזהו שנאמר (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ושכל, על כן ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, ואמרו ז"ל (מועד קטן יז.) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו, ולכאורה קשה הא כתיב (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי, ואמרו ז"ל (אבות פ"ד מ"א) איזה חכם הלומד מכל אדם. אבל הענין, ללמוד תורה מפורשת ודאי מותר אפילו מכל אדם, אבל כאן איירי ללמוד משיחת חולין של תלמיד חכם, על זה אמר אם הרב דומה למלאך שכשבא לעולם הזה מתלבש בלבוש גשמי אם שבעצמותו הוא מלאך ועומד לפני ה', כמו כן תלמיד חכם בבואו לדבר עם בני אדם דברים גשמים אין דבורו עמהם רק לבוש חיצוני, אבל תוכו רצוף אהבה ותורת ה' ויראה, ובזה דומה למלאך, אז יבקשו דייקא, צריך לבקש ולחפש בחורין ובסדקין של דבריו אפילו בשיחת חולין תורה מפיהו. וממילא מי שהוא בבחינה זו, הרשות נתונה לו לדבר עם בני אדם כפי הצורך, כי אם שמדבר דברי הרשות הנקרא היתר, תוכו רצוף דברי תורה (ועיין מה שכתבתי בהקדמה (ד"ה אמנם) שלא תקשה על זה מחגיגה פרק ב' (טו ע"ב) עי"ש). וזה שאמר למען תהיה תורת ה' בפיך, והיאך אפשר שיהיה תמיד דברי תורה בפיך, על זה אמרו ז"ל מן המותר בפיך, כלומר שאפילו מן המותר יהיה תורת ה' בפיך, כדבר האמור. וזהו שאמרו לשונה של תורה מתיר את הלשון, לדבר בו דברי רשות והיתר אם תוכו רצוף דברי תורה:

ומביא ראיה, תדע לך, שהרי אילנות שבגן עדן נאמר בהן והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה, ואמרו חז"ל (סנהדרין ק.) להתיר פה, כל שכן האדם שנאמר (להלן כ, יט) (ו)האדם עץ השדה, והתורה שנקרא עץ חיים שנאמר עליו אשר פריו יתן בעתו, זה דברי תורה, ועלהו זה שיחת חולין, לא יבול. וזאת תורת המסורה ועלהו לתרופה, להתיר פה, לכך ועלהו לא יבול, שמזה דרשו רז"ל שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד. ועל זה אמר רבי לוי ממקומו מוכרע, הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב ביה לא איש דברים אנכי [וגו'] כי כבד פה וכבד לשון אנכי, ופירש התרגום ארי יקר ממלל, שהיה כבד עליו לדבר בפיו ובלשונו והיה יקר אצלו מאד לדבר דבר, שלא יוציא מפיו דבר לבטלה או שלא כהוגן. וכיון שזכה לתורה זכה לדבר דברים הרבה, כי שפתיו ישמרו דעה והשכל להלביש בהן דברי תורה. וזה שאמר כאן אלה הדברים, בלשון רבים, אשר דבר משה אל כל ישראל, והבן:

עוד במדרש, דבר אחר אלה הדברים וגו' [א, א], זה שאמר הכתוב (משלי כח, כג) מוכיח אדם אחרי חן ימצא [ממחליק לשון]. מוכיח זה משה, אדם אלו ישראל, שנאמר (יחזקאל לד, לא) אדם אתם, אחרי, להביאן אחרי, חן ימצא זה משה, שנאמר (שמות לג, יב) וגם מצאת חן בעיני כו'. ממחליק לשון, זה בלעם שהחליק בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשיטים (ד"ר א, ב):

נראה לפרש על פי מה שכתב הרב הק' אור החיים (ד"ה הדבקים) בפרשת ואתחנן בפסוק (להלן ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם, על פי דקיימא. לן (רמב"ם יסודי התורה פ"ו ח"ג) כל הנטפל לה' מלפניו מותר למחקו, מלאחריו כגון ך' של אלהיך, כ"ם של אלהיכם, אינם נמחקים, והרי הם כשאר אותיות של שם [מפני] שהשם מקדשם. והוא מה שנתכוון באמרו הדבקים בה', פירוש, ולפי ששם זה המיוחד שם הוי"ה אין אות נסמכת לו מלאחריו, אלא מלפניו, כגון לה' בה', ואותיות שלפניו מותר למוחקן, לזה גמר אומר אלהיכם, פירוש דבקות זה שאתם דבקים בה' אינו כדבקות אותיות שלפניו, אלא כאותיות שלאחריו שהם כ"ם של אלהיכם, שהם קדושים כשאר אותיות של השם. גם רמז בתיבת בה' ייעוד נעים, והוא שם זה אינו מקדש מלאחריו, הא למדת שדבקות ישראל הוא בשמות עצמם, מתאחדים אור נפשם באור שם הנכבד, וכדי שלא תבין שהכוונה הוא כאותיות הנטפלים מלפניו, גמר אומר אלהיכם, אמור מעתה כי [כוונת] אמרו בה' הוא ביחוד האותיות. והוא מה שאמר הכתוב (להלן לב, ט) כי חלק ה' עמו, הרי כי חלק אחד הם ישראל משם הוי"ה ב"ה. ואולי כי ידבר הכתוב כנגד שתי הדרגות שישנם בישראל זו למעלה מזו, והבן, עכ"ל. כוונתו, כי אותן בני עליה הנקראים ישראל הם דבקים ומתאחדים בשם הוי"ה ב"ה עצמו, וזהו שאמר הדבקים בה', והמוני עם הנקראים יעקב הם דבקים בשם אלהים באותיות הנטפלים מלאחריו, שהם כ"ם: ונראה להביא ראיה ברורה לזה, שהרי מצינו שהצדיקים נקראים בשמו ממש, שהרי כתיב (בראשית לג, כ) ויקרא לו אל אלקי ישראל, ואמרו רז"ל (מגילה יח.) הקב"ה קרא ליעקב אל, והקב"ה אמר למשה (שמות ז, א) ראה נתתיך אלהים לפרעה, וכן השופטים הכשרים נקראים אלהים, שנאמר (שם כב, ח) עד האלהים יבא דבר שניהם, ואיך יאמר כאן שהם רק נטפלים לאלהים באותיות שלאחריו. אלא ודאי שזה הוא רק לאותן המכונים יעקב, אבל בחינת ישראל הם נקראים אל או אלהים, והם מתאחדים בשם הוי"ה ב"ה חלק ה', כאמור. ונראה לי שזה אמר הכתוב ישעיה מ"ד (ה) זה יאמר לה' אני, היינו בחינת ישראל יאמר שהוא דבוק בה' הוי"ה, וזה יקרא בשם יעקב, לשון עקב וסוף, על שם שנטפלים בסופו. ירצה, הוא דבוק לאלהים, בחינת אלהיכם. ועל זה גמר אומר וזה יכתוב ידו לה', ר"ל שהוא לה' הוי"ה, ועל זה פירש (שזה הוא אשר) ובשם "ישראל" דייקא יכנה. ואולי שזה בקשתנו אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלימה לפניך, דייקא, דבקים בה', והבן:

וזהו שנאמר אלה הדברים וגו' במדבר בערבה, ופירש התרגום אוכח יתהון על דחבו במדברא כו', שמפני זה אבדו בחינה זו להיות נקראים בשם אל או אלהים, וכדכתיב (תהלים פב, ו-ז) אני אמרתי אלהים אתם כו' אכן כאדם תמותון (ש"ר לב, א), על כל פנים מול סוף, ר"ל תראו להיות דבוק בו באותיות שבסופו, בחינת כ"ם מאלהיכם, על ידי שתחזרו בתשובה. וזהו שאמרו מוכיח זה משה, אדם אלו ישראל, אחרי להביאן אחרי, שיהיו דבקים בה' בחינת אותיות שלאחריו על כל פנים, בשביל זה חן ימצא שנאמר וגם מצאת חן, הכוונה על רישא דקרא שנאמר (שמות לג, יב) ואתה אמרת ידעתיך בשם, ר"ל חבבתיך להיות דבוק בשם המיוחד ממש, או לקרוא בשם אלהים כדכתיב נתתיך אלהים לפרעה, על ידי שמצאת חן. וכוונת הדברים, בשביל שהוכיח משה את בני ישראל לחזור בתשובה ולהיות דבקים בו בבחינת אותיות שלאחריו, מכח זה זכה הוא להקרא בשמו ממש אל או אלהים, כי יעקב ומשה כחדא אזלין (תקוני זוהר, תקון סט, קא.):

ועל פי זה יתבאר בהפטרה לטוב, אמרו (ישעיה א, ב) שמעו וגו' כי ה' דבר. ר"ל, אם שהוא דבר לשון קשה, עם כל זה יש בו רחמים, וברגז רחם תזכור, וזהו שאמר הוי גוי וגו' בנים משחיתים, שעם כל זה נקראים בנים כדאיתא פרק קמא דקדושין (לו.), אם כי עזבו את ה' הוי"ה מלהיות דבוק בשם הוי"ה ב"ה, וחלקו נאצו את קדוש ישראל, היינו בחינת קדושת ישראל הדבקים בה', עם כל זה נזורו אחור, היינו שנטפלים לו לשם אלהים מלאחריו בבחינת כ"ם מאלהיכם, והבן. ונזורו הוא מלשון נזר ועטרה, והבן:

וזהו שאמר הכתוב ישעיה ס"ב (ג"ד) והיתה עטרת תפארת ביד ה' וצניף מלוכה בכף אלהיך, ר"ל בכף של אלהיך, שתהיה נטפל מלאחריו בבחינת ך' של אלהי"ך שאין לו מחיקה, ולכך לא יאמר לך עוד עזובה, כי לא תהיה נעזב מאתו, וכדכתיב (שמואל-א יב, כב) כי לא יטוש ה' את עמו "בעבור" שמו, על דרך (פסחים ז ע"ב) עובר לעשייתן, שהוא לשון קדימה כדכתיב (שמואל"ב יח, כג) ויעבר את הכושי, לזה אמר כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו, מחמת שמקודם שמו, ואתם נטפלים לאחריו שאין לו מחיקה. וזהו שנאמר (להלן יג, ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו, והבן. וזה שאמר כאן להלן (ב, ה) כי לא אתן לכם מארצם (ירושה) עד מדרך כף רגל, כף הוא הכף של אלקי"ך, רגל הוא רגלו של עשו, והבן:

עוד יתבאר המדרש הנ"ל על פי דאיתא בגיטין (נח.) שעמד רבי יהושע בן חנניה על פתח בית האסורים ואמר (ישעיה מב, כד) מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים, ענה אותו תינוק הלוא ה' זו חטאנו לו, אמר מובטחני שיהיה מורה הוראה בישראל. ועמדו על זה המפורשים מה חכמה מצא בתשובה זו שהשיב סיפא דקרא:

והנראה לי על פי דברי הר"מ במורה פרק נ"א חלק ג' (בהערה), והנה נגלה אלי ענין נפלא, כי כפי [שיעור] שכל [כל] בעל שכל תהיה ההשגחה בו, והאיש [אשר] לא יסור שכלו מה' תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד. והאיש אשר תפנה מחשבתו [מה'] בקצת עתים, תהיה ההשגחה בו בעת חשבו בה' בלבד, ותמעט ההשגחה בעת שכחו מה'. ומפני זה נראה לי כי כל מי שתמצאהו רעה מן החסידים השלימים, לא מצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה ההיא. ובזה סר הספק הגדול אשר הביאו הפלוסופים לשלול השגחת השם מכל איש ואיש, ולהשוות ביניהם ובין מיני שאר בעלי חיים, והיתה ראייתם על זה ממה שמצא החסידים הטובים רעות גדולות, ולמה שכתבנו התבאר הסוד בזה כו'. והיוצא מזה, כי צריך להיות דבוק בה' תמיד, ואז יהיה מושגח תמיד, ובסור הדבקות יוסר ההשגחה והוא מופקר ח"ו, יע"ש. והנה כבר נאמר (דברי יחזקאל [תאומים] פר' דברים ד"ה זולתי) משמיה דרב הקדוש מלובלין זצלה"ה על הפסוק (קהלת ט, טז) [ו]חכמת [ה] מסכן בזויה, ר"ל בזו י"ה, כלומר בכל דבר שרואה אומר בזו יש הוי"ה ב"ה שהוא מהות כל הויות, ומכל דבר שרואה מבין הימנו גדולת הבורא יתברך. וזה רומז השם כוז"ו שאחר האותיות הוי"ה, ר"ל כ"ו גימטריא הוי"ה, "זו", כלומר בכל דבר יש הוי"ה שמו יתברך המחיה את כל, ע"כ דבריו:

וזה שאמר מי נתן למשיסה יעקב, היינו פחותי ערך, ישראל (בני עליה) לבוזזים, והיא קושית הפילוסופים על ענין השגחה. ועל זה השיב התינוק הלוא הוי"ה זו, ר"ל מה שהיה ראוי לדעת ולומר על כל דבר שיש בזו הוי"ה יתברך שמו המיוחד, בזה הענין חטאנו לו, כי לא האמינו בזו, ולא היה הדבקות כראוי, לכן הוסר השגחה. ועל זה אמר מובטחני שיהיה מורה הוראה בישראל, כי אם הוא יודע שהשגחה סיבת הדביקות ושצריך להיות דבוק בה' תמיד, אם כן כיון שה' עמו ממילא הלכה כמותו, כמבואר בספר חן טוב (ריש) פרשת משפטים ובספר ישמח משה (ר"פ משפטים סד"ה עוד במדרש) בהיות עמו ה' אז יכוון הלכה לאמתו, וזהו שאמרו בדוד (סנהדרין צג ע"ב) דכתיב (שמואל'א יח, יד) וה' עמו, שהלכה כמותו, והבן זה:

והנה, אלה הדברים גימטריא ט"ל, כדאיתא בגמרא שבת (ע.) לענין ל"ט מלאכות, והוא רומז לשם כוז"ו העולה ט"ל. וזה (שם פח ע"ב) טל של תחיה, להחיות בו ישני עפר ונרדמים בהבלי הזמן הקרוים מתים, ובזה הטל הם חיים, כדכתיב (להלן ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם וגו'. וזה אלה הדברים, העולה ט"ל, אשר דבר משה, הוכיחם בזה להיות תמיד זה השם העולה ט"ל, לרמז כמו ט"ל דלא מיעצר (תענית ג.), כמו כן יהיה תמיד לנגד עיניהם לומר בזו הוי"ה, כאמור. וזהו שאמר מוכיח אדם אחרי, היינו שיהיה נגד עיניו השם כוז"ו שהוא אחר שם הוי"ה יתברך, חן ימצא, אהבה החנית שאינה תלויה בדבר ולא בטל לעולם, מדה במדה כטל דלא מיעצר, והבן: עוד יתבאר המדרש, אלה הדברים [א, א], זהו שאמר הכתוב (משלי כח, כג) מוכיח אדם אחרי חן ימצא וגו' (ד"ר א, ב). על פי מה שאמרתי (פר' בחקותי ד"ה במדרש) ומצאתי כן בספר תורת חיים (פר' קדושים ד"ה לא) למחותני הרב הקדוש מה"ר חיים מקאסוב זלה"ה על הפסוק (ויקרא יט, טז) לא תעמוד על דם רעיך וגו', כי מבואר בכוונת הספירה (ח"ג כה.) שבזעיר אנפין מאיר בו שם הוי"ה במילוי אלפין, גימטריא מ"ה, ובגלות מצרים נחסר אות א' של הוא"ו, ונשאר ד"ם, ובהחזיר אות א' עולה אד"ם, עי"ש. וזהו שנאמר לא תעמוד על דם רעיך (ומי הוא, על זה אמר) אני הוי"ה, כלומר תראה למלאו בא', שיהיה אד"ם. וזהו שנאמר (להלן י' יב) ועתה ישראל "מה" יי' אלקיך (שיהיה מלא, מ"ה, זה הדבר) שואל (ומבקש) מעמך, כי הדבר תלוי בכשרון מעשיך. וכמו כן בענין אדם שלמטה, שורש חיותו דם, כדכתיב (ויקרא יז, יד) כי [וגו'] דמו בנפשו, ובעת התחברו אל אלופו של עולם נקרא אדם, על שם (ישעיה יד, יד) אדמה לעליון, שם מ"ה אדם דלעילא, דכתיב (יחזקאל א, כו) ועל דמות הכסא [דמות] כמראה אדם. ובזה פירשו המפורשים לא תאכלו על הדם (ויקרא יט, כו), היינו קודם שתתפללו על דמכם (ברכות י ע"ב), כי קודם שמתפלל ומדבק עצמו לאלופו של עולם אינו אלא דם, ואחר כך נקרא אדם:

ובזה פירשתי (במדבר ה, ו-ז) איש וגו' כי יעשו מכל חטאת האדם, מחסרון האדם דלעילא ותתא, שנחסר אות א' ונשאר דם, למעל מעל בהוי"ה, שם מ"ה, ואשמה הנפש ההוא, היינו של עצמו, כי "דם" הוא הנפש. גם יתכוון אל פגם השכינה הנקרא נפש, הוא ה"א אחרונה שנתרחקה מבעלה, וכדכתיב (תהלים ב, א) למה הוי"ה תעמוד מרחוק, בסוד (שיר השירים ה, ב) שראשי נמלא "טל", יה"ו באלפין, ונחסר ה"א משם מ"ה העולה אדם. וזה חטאת (חסרון) האדם למעל מעל בהוי"ה (מ"ה) ואשמה הנפש ההוא, היינו הה"א, והתודו וגו'. והארכתי בזה בספר ייטב פנים במאמר תוכחת מוסר (לי"ג מדות ויום העשור) דרוש י"א (ד"ה או יאמר):

וזהו שנאמר א'לה ה'דברים (ראשי תיבות ה"א, ועולה ט"ל וכנזכר לעיל), א'שר ד'בר מ'שה, ראשי תיבות אד"ם, שהוכיחן משה למלאות שם אדם, כלומר למלאות אות א' ולמלא ה"א אל יה"ו עולה ט"ל שיהיה שם הוי"ה במלואו "אדם". וגם שיהיו ישראל בעצמן קרוים אדם על ידי שילכו אחרי אלופו של עולם. וזהו שאמר הכתוב מוכיח אדם אלו ישראל, אחרי כלומר אודותי, שיהיה בבחינת מילוי אדם, וגם להביאן אחרי שגם הם יקראו אדם, חן ימצא, כי שם מ"ה הוא הבריח התיכון המבריח מקצה אל הקצה, והוא המקשר כל הארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה בשם יו"ד ה"י וא"ו ה"ה העולה ח"ן, כידוע ליודעי חן (משנת חסידיס, מס' תפילת היצירה פ"ג מ"ו). ולאשר הוכיח את ישראל למלא שם אדם דלעילא ותתא, על כן "חן" ימצא, לקשר על העולמות בשם ח"ן. ומהאי טעמא נראה לי שנקרא משה "רבינו", כי רבינ"ו עולה הוי"ה ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, התקשרות כל הארבע עולמות, כמבואר בכוונת "רבון" העולמים (ח"א נ ע"ב). והיו"ד אינו נחשב, שאינו ניכר במבטא, כידוע (עי' ערבי נחל פר' שמות). והבן, כי הדבר נכון ומקובל:

עוד יתבאר המדרש, מוכיח זה משה, אדם אלו ישראל, אחרי בשביל להביאן אחרי, חן ימצא זה משה שנאמר (שמות לג, יב) וגם מצאת חן בעיני, ממחליק לשון זה בלעם, שהחליק בנבואותיו וגבה להם ונפלו בשיטים (ד"ר א, ב). וצריך להבין מאי רבותא דמשה במה שמצא כן, הלא גם נח שיש דורשים לשבח ויש דורשים כו' (ב"ר ל, ט), ואפילו הכי מצא חן (בראשית ו, ח). ב', יש להבין אומרו ממחליק לשון זה בלעם, וכי סלקא דעתך שאותו רשע ח"ו חן ימצא, וכי הוא באותו סוג וגדר של משה, אתמהה: ונראה לי בעזה"י שיש בזה כוונה עמוקה, בהקדם הא דאיתא במדרש (שם כט, ג) ונח מצא חן, הוא מצא, הקב"ה לא מצא. וראיתי בספר שם שמואל (ר"פ נח) הביא בשם אביו לפרש, כי צדיקים שמם גרם, כמו חנוך שיש בו אותיות ח"ן כ"ו, שהוא מספר שם הוי"ה ב"ה. אבל גבי נח הוא אותיות חן, אבל הקב"ה הוא שם הוי"ה לא נמצא בו. ועל פי זה מפרש הוא ז"ל הא דגבי משה שאמר (שמות שם) ואתה אמרת ידעתיך בשם, רומז על שם "הוי"ה", וגם מצאת "חן", אם כן אני בבחינת חנוך. וזהו שאמר הכתוב בנח (בראשית ו, ט) איש צדיק תמים היה בדורותיו, שאלו היה בדור אחר לא היה צדיק, מאי טעמא, על זה אמר את האלקים התהלך נח, ולא עם שם הוי"ה, שאם התהלך עם שם הוי"ה היה במדרגת חנוך, עי"ש. עוד שם בספר הנ"ל (שם ד"ה ראה) לפרש נח איש צדיק תמים וגו', על פי מה שכתב בפרשת בראשית (ד"ה ועפ"ז) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג.), כי יצ"ר הוא מנין שי"ן, ולעומת זה רו"ח אלקי"ם גימטריא שי"ן, שעל ידי רוח אלקים נתבטל היצר שהוא רוח שטות. ועל כן גבי יוסף שפיטפט ביצרו (שם מג.), כתיב (בראשית מא, לח) אשר רוח אלהים בו. אבל אדם שעובר עבירה, רוח שטות בו. וזהו שאמרו חז"ל (פסחים כא.) כיצד מבערין את החמץ מפרר וזורה לרוח, היינו שמן יצר עושה רוח אלהים. ועל כן כשתכתוב אלקים במילואו (ביודי"ן) המילוי שלו עולה רו"ח, ועל כן נקרא רוח אלקים, כמו הרוח שנאצל מן האדם כך זה נאצל מאלקים. והנח יצר הרע הוא נחש שהוא נו"ן חי"ת שי"ן, וזהו שנאמר נח איש צדיק תמים וגו', כי את האלקים, דהיינו המילואו של אלקים, התהלך נח, דהיינו מן שי"ן של נח'ש עשה רו"ח אלקי"ם, ונשאר נח, ע"כ דבריו המתוקים מדבש:

ועל פי הדברים האלה נבא אל המכוון. מוכיח זה משה, אדם אלו ישראל, אחרי בשביל להביאן אחרי, על כן שכרו אתו כי אחרי ר"ל אחר השם הוי"ה ב"ה חן ימצא, שהוא ח"ן כ"ו, בחינת חנו"ך. ואחרי קאי לפניו ולאחריו, כמו שמצינו בזה (שם כא ע"ב) גבי תתננה או מכור (להלן יד, כא) ובכמה מקומות. וזכה לזה לאשר היה מוכי"ח, שהוא גימטריא חנו"ך, והיינו דכתיב (משלי כב, ו) "חנוך" לנער על פי דרכו וגו': וזה שאמרו ממחליק לשון זה בלעם כו', הכוונה בזה, כי הנה בלעם אמר (במדבר כג, כג) כי לא נחש ביעקב וגו', ונאמר (שם כד, א-ב) וירא בלעם כי טוב בעיני ה' וגו' ולא הלך לקראת נחשים וגו' וירא את ישראל שוכן לשבטיו (פירש רש"י, שאין פתחיהן מכוונים כו') ותהי עליו רוח אלהים, ומפרש בזוהר הק' (בלק רב ע"ב) כי עליו קאי על ישראל, שראה שהיה על ישראל רוח אלהים. ונראה לי לפרש שאמר בלעם שעשו ישראל מבחינת השי"ן של נח'ש שהוא יצ"ר רוח שטות, והם ביטלו זה ועשו ממנו רו"ח אלקי"ם, אם כן שוב לא נחש ביעקב. וזהו שלא הלך לקראת נחשים, כיון שביטלו השי"ן וחלקוהו, נשאר נ"ח, בחינת ח"ן, שנשאו חן בעיני רואיהם. אם כן סלקא דעתך אמינא כיון שהוא בירך את ישראל לומר שמצאו חן, וכתיב (בראשית יב, ג) ואברכה מברכיך, ימצא גם הוא חן, מדה כנגד מדה, על זה אמר ממחליק, שהחליק בנבואתו, ולכך קורא אותו מחליק לשון, כאלו אמר ממחליק לשי"ן, שהוא"ו מתחלפת ביו"ד וכמו שכתבו התוספות יום טוב פרק ד' דסוכה (משנה ה ד"ה ליה) ומגן אברהם סימן ה' (סק"ב) לענין יהיה, עי"ש, על שם שהחליק בנבואותיו לשון של נח"ש לומר שישראל ביטלו אותו וחלקוהו ממנו ונשאר בחינת ח"ן, ובזה גבה לבם והוא עצמו נתן עצה לזנות העם אל בנות מואב ונכנס בהם רוח שטות. והיינו דכתיב (במדבר כה, א) וישב ישראל בשיטים, שהוא לשון שטות, ובעצתו נפלו לשיטים בחינת זוהמת נחש, לכך אין לו בחינת חן לא מיניה ולא מקצתו. והענין פלא בסיעתא דשמיא: ובזה יבואר דבר אחר מוכיח כו' להבין הענין מה דנח לא זכה רק לבחינת חן כי את האלהים התהלך כמו שנתבאר, ומשה זכה לבחינת הוי"ה עם חן בחינת חנו"ך, ביאור הדברים נראה לי על פי מה שכתב מוזלה"ה בספר ישמח משה (ר"פ נח ד"ה באופן) לפרש נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, שעברו, רק חסרון שלו היה עתה, לאשר את האלקים התהלך נח והסכים עמו ולא ביקש רחמים על דורו (זוהר נח סז ע"ב). והיינו דכתיב (בראשית ז, א) כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה דייקא, ולא כתיב תמים, מטעם האמור. ולכך כתיב (ישעיה נד, א) כי מי נח זאת לי, וכמבואר שם בארוכה, עי"ש. ואם כן מדד לו השי"ת כמדתו, שלא התחבר עמו עם בחינת הוי"ה שהוא מקור הרחמים והחסדים כידוע. לא כן משה רבינו ע"ה שמסר נפשו וביקש רחמים על ישראל, על כן אמר לו ידעתיך בשם הוי"ה ב"ה וגם מצאת ח"ן, בחינת חנו"ך כנזכר לעיל. וזה עצמו מאמר המדרש דבר אחר, מפני מה זכה משה לבחינת חנוך, כי הוא הוכיח הקב"ה אחר ישראל שאמר לו (שמות לב, יא) למה ה' יחרה אפך, והוכיח ישראל אחרי השי"ת שאמר להם (שם, ל) אתם חטאתם חטאה גדולה, לעורר לבבם לתשובה, לקרבם לבחינת הוי"ה ב"ה המקבל שבים (כי מצד מדת הדין אינו מועיל תשובה, כי מדת הדין אמרה נפש החוטאת תמות (יחזקאל יח, ד)), והכל לעורר רחמים וחסדים על ישראל להנהיג עולמו בחסד וברחמים, בחינת הוי"ה, לזה מדד לו השי"ת כמדתו למצא ח"ן כ"ו, בחינת חנו"ך, והבן:

עוד יתכן לומר בכוונת המדרש אחרי בשביל להביאן אחרי, חן ימצא. על דרך האמור וביתר ביאור, על פי מה שכתב מוזלה"ה בספר ישמח משה פרשת וישב (ד"ה עוד ביאור על דברי רש"י) בביאור דברי רש"י (בראשית לז, ג) שהיה זיו איקונין שלו דומה לו, על פי מה שכתב בספר שם שמואל (פר' וישב ד"ה שמעתי) הנ"ל לפרש אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז, ב), כי ויהי ה' את יוסף (שם לט, ב), הוי"ה עם יוס"ף גימטריא יעק"ב. וביאר הדברים בספר ישמח משה הנ"ל, כי הצלחת יוסף היה בנסים נגלים בחינת הוי"ה, כי משם אלהים ושי"ן דל"ת יו"ד באים רק נסים נסתרים, וכמו שכתב הראב"ע פרשת וארא (שמות ו, ג), וזהו שאמר הכתוב (בראשית לט, ב-ג) ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח וגו', וירא אדוניו כלומר שראה הצלחתו באתגליא, והטעם אמר כי הוי"ה אתו, בחינת נסים נגלים. והנה בסתם אנשים יש להם צלם אלהים, אבל בבני עליה כתיב (להלן כח, י) כי שם הוי"ה נקרא עליך ולכך ויראו ממך, כי יראו נסים נגלים. וזהו שכתב שהיה זיו איקונין שלו, חיינו בחינת הוי"ה המאיר על פניו, דומה ליעקב, כי הוי"ה עם יוס"ף עולה יעק"ב, ע"כ דבריו הנחמדים. ונראה דזה שנאמר (בראשית לט, כא) ויהי הוי"ה את יוסף וגו' ויתן חנו, שהיה לו חן מבחינת הוי"ה ב"ה, וזה בחינת חנו"ך, ח"ן כ"ו, כי יוסף בחינת חנוך שהוא מט"ט ששמו כשם רבו (סנהדרין לח ע"ב), כידוע ליודעי חן (תקוני זוהר, תקון ע, קלז.) שלכך נקרא יוסף נער (בראשית לז, ב):

והנה, ידוע שיש בחינת שכינה מהלכת לפניהם, וכדכתיב (להלן יג, ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו, ושכינה מהלכת לאחריהם, וכדכתיב (שם כג, טו) ולא יראה בך וגו' ושב מאחריך. וביארתי הדברים, כי לאבותינו עשה ה' בימי משה ואהרן והנביאים נסים נגלים, בחינת (שיר השירים ב, ט) משגיח מן החלונות שרואין זה את זה, ועכשיו השגחתו בהסתר, בחינת מציץ מן החרכים, שגם בהיותינו בארץ אויבינו לא מאסנו וגו', וכנודע מרב סעדיה גאון. והנה כשהנהגתו יתעלה הוא בנסים נגלים שרואים פעולותיו לטובה, נקרא שכינה מהלכת לפניהם, וכדכתיב (במדבר יד, יד) אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם, וכשהנהגתו יתעלה בחינת הסתרה נקרא שכינה מהלכת לאחריהם, שאנחנו יודעים ומאמינים שהוא יתעלה מנהיג עולמו, אבל אינם רואים, כמו מי שהולך ומוליך את האדם מלאחריו, כן נראה לענ"ד: וכבר נודע מדברי הראב"ע (הנ"ל) על הפסוק וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, שהוא בחינת נסים נסתרים, ושמי הוי"ה לא נודעתי, שזה בחינת נסים נגלים, לזה לא זכו האבות אלא משה רבינו, עי"ש. והיינו דכתיב (שמות לג, יב) ידעתיך בשם, שמשה זכה לבחינת נסים נסתרים הבאים משם שד"י ובחינת נסים נגלים הבאים משם הוי"ה, ושניהן עולים כמנין ש"ם (שער הכוונות, ענין כונת קריאת שמע דרוש ה עמ' קלז), וזהו ידעתיך ב"שם", והוי"ה נוסף על שם שי"ן דל"ת יו"ד. וגם מצאת חן, שזהו בחינת חנוך, שהיה לו ח"ן מבחינת הוי"ה ב"ה. ולכך כתיב (שם לד, כט-ל) כי קרן אור פניו וייראו מגשת אליו, על דרך דכתיב כי שם הוי"ה נקרא עליך ויראו ממך:

וזהו שאמר המדרש מוכיח אדם אחרי בשביל להביאן אחרי דייקא, שכל חפצו של משה היה להביאן לבחינת אחרי ה' אלקיכם תלכו, שיהיה השכינה מהלכת לפניהם, דהיינו לעשות להם נסים נגלים בבחינת יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה והבאר והמן, הבאים מבחינת הוי"ה ב"ה, וכמו שכתב הראב"ע. על כן פעולתו לפניו ושכרו אתו כי אחרי הוי"ה חן ימצא, שימצא חן מבחינת הוי"ה ב"ה, וזה יותר מסתם אנשים שיש להם צלם אלקים, אבל הוא היה לו בחינת שם הוי"ה נקרא עליו. ושני הפירושים בקנה אחד עולים, והבינהו:

עוד יתבאר בשביל להביאן אחרי (ד"ר א, ב). כי אחר הוי"ה, כוז"ו, עולה הוי"ה אח"ד, כלומר להביאן בכשרון המעשים שיהיה ה' אחד ושמו אחד, כן יקום במהרה בימינו אמן:

עוד פירוש על מדרש הנ"ל תמצא סוף פרשת וישלח (ד"ה וזהו) ובספר ייטב פנים במאמר יפה לעינים (אות יב ס"ק ג):

עוד במדרש, דבר אחר מוכיח אדם אחרי (משלי כח, כג), אמר הקב"ה כביכול משה הוכיחני אחר ישראל, והוכיח ישראל אחרי, לישראל אמר (שמות לב, ל) אתם חטאתם וגו', להקב"ה אמר (שם, יא) למה ה' יחרה אפך בעמך (ד"ר א, ב). נראה לי ביאור הדברים, כי ידוע כי הקב"ה אינו חפץ במי שמלמד קטגוריא על עמו ישראל, כי אם רוצה לזכות את ישראל ללמד עליהן זכות (עי' מכילתא ר"פ בא), וכדמצינו גבי גדעון שאמר (שופטים ו, יג-יד) ואיה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו כו' ויפן אליו ה' ויאמר לך בכחך זה והושעת את ישראל, ופירש רש"י בכח זכות שלמדת סנגוריא על בני, והוא ממדרש תנחומא (שופטים ד). ובזה פירשו בספרן של צדיקים (שמות יח, יט) איעצך ויהי אלהים עמך היה אתה לעם מול האלקים, בכח המנגד למדת הדין, לעורר עליהן רחמים, ולא תתגרה עם מדת הדין, אך והבאת אתה את הדברים (גם) אל האלקים, שגם להם יומתקו הדברים ויסכימו למדת הרחמים, ע"כ דבריהם. ומשום הכי משה רבינו ע"ה עת הוכיח במישור לישראל, מיד עמד בפרץ לפניהם להשיב חמתו ולעורר עליהם רחמים, וזהו שאמר הכתוב (א, א) אלה הדברים, דברי תוכחה אשר דבר משה אל כל ישראל דייקא, אבל אל השי"ת אמר דברי מליצות בעדם להצדיקם: ובזה יש לפרש ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר אדנ"י אלקים אתה החילות (להלן ג, כג-כד), ואיתא במדרש רבה (ד"ר ב, ח) אמר לפניו, רבונו של עולם למה איני נכנס לארץ מפני שאמרתי (במדבר כ, י) שמעו נא המורים, אתה הוא שאמרת תחלה (שם יז, כה) למשמרת לאות לבני מרי. ולפי מה שכתבתי הכוונה בזה כי בודאי בשעה שאמר משה שמעו נא המורים התפלל עליהם שלא יענשו על זה, ולמד זה מהקב"ה, שבאותו שעה שאמר לבני מרי אמר תיכף ולא ימותו. וזהו שאמר למה איני נכנס לארץ מפני שאמרתי שמעו נא המורים, הלא ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר, דברי תוכחה, וכן בשעה שהוכרחתי לאמר המורים, כי יי' אלקים אתה החילות לומר לבני מרי ולא ימותו, וממך למדתי עשות ככה:

ועם זה יש לפרש מאמר הנביא (ישעיה א, ב-ז) שמעו שמים וגו' כי ה' דבר בנים גדלתי וגו', כי גדול אדוננו ורב חסד, עת יבא במשפט להוכיח את עמו על ידי נביאיו, לבל יתעורר עליהם קטרוג ח"ו לכן אמר מילתא דמשתמע לתרי אפי, היינו דברי תוכחה ותוכו רצוף אהבה מוסתרת כף זכות. והוא על פי מה שפירשנו (פר' בלק ד"ה וזהו [הא']) לא הביט און ביעקב כו' (במדבר כג, כא), כי אמרו חז"ל (ברכות לב. וברש"י) אמר הקב"ה (מיכה ד, ו) ואשר הריעותי, כביכול אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע, ובזה פירש הגאון הק' בעל קדושת לוי (לר"ה, ד"ה בגמרא ורב) נושא עון (מיכה ז, יח) כלומר שנושא העון אליו לומר אני גרמתי להם לעשות העון, ע"כ דבריו. וזהו שנאמר לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, כלומר שאינו תולה און ביעקב ולא עמל בישראל, כי אם ה' אלקיו עמו, שאומר על עצמו כביכול אני גרמתי. וזהו שאמר שמעו שמים והאזיני ארץ כי הוי"ה (רחמים) דבר, כלומר גם בדיבור קשות יש בתוכו רחמים וזכות, כי כה אמר בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי, על כרחך אני גרמתי, כי הלא ידע שור קונהו וגו' ואיך אפשר ישראל לא ידע עמי לא התבונן, אין זה כי אם מכח יצר הרע המתעה ומטה לבבם לדרך עקלתון, ואני בראתיו. ואמר הוי גוי חוטא וגו', כבר פירשו הצדיקים שזה מעלתן של ישראל, ששאר גוי נדמה לו שאינו אלא חטא, אבל עם ישראל בחטא כל שהוא נדמה להם שהם עם כבד עון. זרע מרעים בנים משחיתים, בין כך ובין כך נקראים בנים וזרע למקום ב"ה, עזבו את ה', נדמו להם כי ניאצו את קדוש ישראל. והמופת על זה, כי מיד נזורו אחור מכח מסוה הבושה, וכמאמרם אפילו פושעי ישראל מלאים חרטה. על מה תכו, כלומר על מה ולמה תכו, הלא עוד תוסיפו סרה, הסרת החטא, וגם כל ראש לחלי וכל לבב דוי מכח צער של ארצכם שממה, בזה הצער די והותר לכפר עליהם ועל פליטותיהם, כאמור:

אלה הדברים אשר דבר משה וגו' בעבר הירדן כו' הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר [א, א-ה]. יתבאר כי כתיב להלן פרשת ברכה (לד, י-יב) ולא קם נביא וגו' ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ופירשתי (פר' קרח ד"ה וזהו) על פי מה שכתב הבינה לעתים (דרוש סד) לפרש מאמרם (ברכות ו ע"ב) כל מי שיש בו יראת שמים, כלומר בתוכו ופנימיותו, דבריו (שבלבו) נשמעים לזולתו בלי מוצא שפתים, כי אם ממנו יראו וכן יעשו כמוהו להריח ביראת ה' החופף עליו (כמבואר למעלה ריש פרשת מטות (אות ו)). והיינו דכתיב (להלן כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, יגיע להם יראת ה' ממך, כלומר מראות פניך, כדכתיב (שם ב, כה) ורגזו וחלו מפניך. וזה שנאמר במשה (שמות לד, ל) וייראו (כלומר יראת ה') מגשת אליו, מכח גשת אליו, כי קרן אור פניו. וזהו שנאמר ולכל המורא הגדול, יראת ה' הטהורה, אשר עשה משה "לעיני" כל ישראל. וזה סוד פירוש רש"י שנשאו "לבו" (בלי מוצא שפתים) לשבר הלוחות (כלומר הלבבות, כדכתיב (משלי ג, ג) לוח לבך) "לעיניהם", על ידי ראות עיניהם בלבד:

אמנם כל זה לדור דעה אשר לא היה כמוהו, אבל לדור אחרון הנולדים במדבר לא היה די להם בראיה בעלמא, כי אם הוצרך לדבר דברים דברי תוכחות במוצא שפתים. וכבר נודע מה שכתבו המפורשים כי הרוצה להוכיח חבירו לא יאמר דברי תוכחה ומוסר לבד, כי לא יכנסו לאזניו, בלתי אם יבאר איזה פסוק וילבש בתוך הדברים דברי מוסר, על דרך שנותנים לתינוק סמי רפואות, אם יתנו לו הסם לבד לא יקח, בלתי אם מעורב הסם ההוא בתוך צפיחת בדבש, על ידי זה יאכל גם הסמי רפואה, כמו כן על ידי שמלביש המוסר בתוך ביאור מקראי קודש יכנסו באזניו. וזהו שאמר אלה הדברים אשר דבר משה וגו' בעבר הירדן וגו' הואיל משה באר את התורה הזאת, לפרש התורה, כדי לאמר אמירה של מוסר, והבן:

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו' דבר משה וגו' אחרי הכותו את סיחון וגו' בעבר הירדן וגו' הואיל משה באר את התורה הזאת "לאמר" יי' אלקינו דבר אלינו בחורב "לאמר" רב לכם וגו' [א, א-ז]. דיש להבין אומרו "אלה" הדברים. וגם אומרו "לאמר" זה פעמים, לכאורה אך למותר. וגם למה הזכיר שם חורב בכאן. והנראה לי בזה על פי מאמר חז"ל (עירובין סג ע"ב) על הפסוק (יהושע ח, ט) וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, שלן בעמקה של הלכה, ושמעתי ממוזלה"ה (פר' עקב ד"ה ועוד נ"ל) הענין על פי מה שאמרו חז"ל (מכות י.) על הפסוק (תהלים קכב, ב) עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, עומדות היו רגלינו במלחמה בשביל שעריך ירושלים שעסקו בתורה, ביאור הדבר, דעל ידי עסק התורה בעיון לחדש חידושים להסיר הקושיות והספקות, בכח זה מזמר עריצים והקליפות החוחים הסובבים וכו', ויפקוד על צבא מרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה, ולכן לן יהושע בעמקה של הלכה. ובזה אמר מוזלה"ה (ריש הפטרת בשלח) דזהו שנאמר (שופטים ה, ח) יבחר אלקים חדשים, שפירש בתנא דבי אליהו (רבה י) יבחר אלקים חדושים, חדושי תורה, מכל השעשועים. והוסיף מוזלה"ה דזהו שאמר אחר זה לראיה על זה, שהרי מגן אם יראה ורומה בארבעים אלף בישראל, אין זה אלא שנצחו המלחמה במלחמתה של תורה בחידושים שחדשו, ע"כ דבריו ז"ל. וזה שאמר יעקב (בראשית מח, כב) אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, עיין תרגומו, ולדרכנו היינו בחרבי ובקשתי מלחמת התורה (עיין בזוהר בלק דף קפ"ח ב' במאמר האי ינוקא):

והנה, בגמרא נדרים דף ל"ח (ע"א) לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר (שמות לד, כז) כתב לך, כתבן שלך, ונהג בה טובת עין ונתנה לישראל. ופריך והכתיב (להלן ד, יד) ואותי צוה ה' בעת ההוא ללמד אתכם וגו', ומשני אותי צוה, ואני לכם. ופריך מלמען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל (שם לא, יט), ומסיק אלא פלפולא בעלמא. פירש הרא"ש (ד"ה פלפולא) הבנה וחריפות, והיינו כתבן שלך, כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה כו', [ע"כ]. נמצא לפי זה, ואותי צוה ה' ללמד אתכם הוא כמשמעו לענין תורה שבכתב. ובגמרא גיטין דף ס' (ע"ב) לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה, שנאמר (שמות לד, כז) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל:

והנה, משה כבש ארץ סיחון ועוג בכח פלפולא וחדושי תורה שהן דברים שבעל פה, ואחר זה הוא ידע שעוד צריך יהושע וישראל להלחם לכבוש ל"א מלכים, אז נהג בהן טובת עין ומסר להן ביאור תורה שבכתב ופלפולו היוצאים מהבנת התורה שבכתב, למען יהא בידם כח לכבוש המלחמה. וזהו שנאמר אלה הדברים, היינו דברי תורה שבעל פה (כאמור למעלה על פי הדברים האלה היינו הדבורים האלה שבעל פה), אשר דבר משה אל כל ישראל וגו'. ויהי וגו' דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם, כלומר שבכתב, שצוה ה' אותו ללמד אותם, אחרי הכותו את סיחון וגו' שכבש בכחו הגדול בפלפולים וחידושים, בעבר הירדן וגו', שנשאר לכבוש ל"א מלכים, הואיל משה באר את התורה הזאת (שהתחיל ללמדם ביאור התורה והבנתו ופלפולו, למען) לאמר חדושי תורה לדורות (כדמצינו במדרש (ב"ר ע, א) על הפסוק (בראשית כח, כ) וידר יעקב נדר לאמר, לדורות. ובזוהר (בשלח נד ע"ב) אז ישיר משה וגו' ויאמרו לאמר (שמות טו, א), השירה לדורי דורות):

והטעם שיש בתורה לאמר ולחדש בכל דור הוא על דרך שפירש הרב מגלה עמוקות (אופן ט) וז"ל, והנה, דרש בסוף שיטה, דרש בריש שיטה (מס' סופרים פ"ט ה"ב), שעדיין יש לדרוש כאלו הוא התחלה. והנה שר"ף (ויקרא י, טז), ראשי תיבות ש'שים ר'בוא פ'ירושים. והענין על דרך דאיתא בגמרא מגילה (טו ע"ב) מה ראתה אסתר כו', אמר ככולהו אמוראי, ופירשו המפורשים כי אסתר ברוח הקודש נאמרה (שם ז.), ולכן סובל כמה ציורים וכמה פירושים. וכל שכן מאמר אלקינו יתברך שלחכמתו ותבונתו אין חקר, שסובל פירושים אין מספר. וזהו שאמר יי' אלקינו (דייקא) דבר אלינו וגו', על כן יש בו לאמר לדורי דורות. ולזה הזכיר ואמר דבר אלינו בחורב דייקא, על פי שאמרו (שבת פט ע"ב) למה נקרא שמו חורב שממנו יצאה חורבה לאומות העולם, כלומר שעל ידי שיש בדיבורו יתברך לאמר לדורות, מזה יצאה חורבה וחרב פיפיות לאומות העולם, וכיון שכן שיש בידינו כח בפלפול לכבוש מלחמות, על כן רב לכם שבת וגו', פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו וגו': ואמר אליכם בעת ההוא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם [א, ט'י]. על פי מה שפירש מוזלה"ה (תפלה למשה מ, י אות ב), בשרתי צדק בקהל רב וגו', כי מי שאומר תוכחה לאיש פרטי, יודע מה חסרונו ומה חטאו להוכיחו בגלל הדבר הזה. אבל המוכיח לרבים, לא ראי זה כראי זה, והוא צריך לומר דבר הצריך לכל אחד ואחד, כי על הכלל כולו יצא, העצה על זה לומר הדבר אשר ישים ה' בפיו, על דרך שנאמר (שם סח, יב) ה' יתן אומר המבשרות צבא רב, והוא היודע נסתרות של כל אחד ואחד, ויורהו לומר דבר הכולל לכלל ופרט. וזהו שאמר בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא, ומהבא בפי אשמור לדבר, כי ה' אתה ידעת מה שצריך לדבר, ע"כ דבריו: וזהו שנאמר ואומר אליכם (רק מה שעולה בלבי ובא בפי) בעת ההוא לאמר, (כי) לא אוכל לבדי שאת אתכם בלתי עזר אלקי, כי ה' אלקיכם הרבה אתכם וגו', ולרבים אי אפשר לדעת מה לומר, בלתי כי ה' יתן אומר המבשרות צבא רב:

או יאמר ואומר אליכם בעת ההוא וגו' לא אוכל לבדי שאת אתכם ה' אלקיכם הרבה אתכם וגו' הבו לכם וגו' [א, ט-יג]. על פי מה שפירשתי בפרשת חקת (ד"ה ועל פי) על הפסוק (במדבר כ, כט) ויראו כל העדה וגו', מאמרם ז"ל בחגיגה (ה ע"ב) שאמר האי צורבא מרבנן מרוב ענותנותו אתם זכיתם להקביל פנים הנראים (כלומר לאחרים וחשוב בעיניהם) ואינם רואים את עצמם, כי לא היה נחשב בעיניו לכלום כי אם נבזה בעיניו, תזכו לקבל פנים הרואים (פני השכינה הקדושה הרואה ומשיג את עצמו) ואינם נראים, כלומר אינו נראה ומושג לזולתו, עי"ש. וכמו שאמרו על משה (יבמות מט ע"ב) שהיה מסתכל באספקלריא המאירה, שראה את אחרים ולא את עצמו, והיה עניו מאוד, ולכן זכה להיות מלך בישראל, כמו שאמרו (עירובין יג ע"ב) כל המשפיל את עצמו הקב"ה מגביהו:

וזהו שנאמר ואומר אליכם בעת ההוא וגו' לא אוכל לבדי וגו', סרס המקרא ודרשהו כאלו אמר ואומר אליכם לבדי בעצמי לא אוכל שאת אתכם, ה' אלקיכם הרבה והגדיל והרים אתכם על דייניכם, כפירוש רש"י, ועל כן הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם דייקא, ולא לעצמם, כי אם בחינת ידוע, ולא יודע את עצמו. ועל כן פירש רש"י (ד"ה חכמים) כסופים, נחמדים וגם ביישנים, ודא ודא עולה בקנה אחד, על ידי שהיו ביישנים מכל והיו מכבדין לזולתם, על ידי זה היו כסופים ונחמדים בעיני הבריות, על דרך (אבות פ"ד מ"א) איזה מכובד המכבד, וכמו שאמר החסיד בספר חובת הלבבות (שער הכניעה פ"י) במה זכית להיות אדון כו': ואצוה את שופטיכם בעת ההוא לאמר שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק וגו' [א, טז]. בהקדם לפרש (מלכים (א) ג' (ט)) ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה, כי ראיתי בצוואת הגאון בעל חוות דעת (אות ז) הזהיר לבניו בעת יתקבלו להיות רב ואב בית דין יאמרו בתחלה לקבל דינם ומשפטם בין לדין ובין לטעות, כדאיתא בירושלמי לית האידנא מאן דידע למידן דין תורה, ואם הראשונים כך אמרו, אנן מה נאמר, עי"ש (ושמיעה יתפרש לשון קבלה בלב, כמו (להלן ו, ד) שמע ישראל דקריאת שמע). וזהו שאמר ונתת לעבדך (שהבאים לדין לפניו יהיה להם) לב שומע מקבל לשפוט וגו', כלומר בין לדין ובין לטעות, כי מי יוכל לשפוט, כלומר כהוגן:

וזהו שאמר כאן, ואצוה את שופטיכם בעת ההוא, עת התמנות, ראוי לכם לאמר אל העם שיהיה שמוע (קבלה בלב) בין אחיכם ושפטתם צדק, מה שתשפטו, כך או כך, יהיה צדק בעיניהם:

או יאמר כי מצוה לבצוע (סנהדרין ו ע"ב), פשר נוח לזה ולזה. וזהו שאמר (מלכים"א ג, ט) לב שומע לשפוט את עמך, משפט ממש דין תורה, גם להבין בין טוב לרע, הוא פשרה שהוא ממוצע לשניהם בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפוט (דייקא) את עמך הכבד הזה. וזהו שנאמר כאן (א, טז) שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, הוא פשר שהוא בין איש ובין אחיו, ממוצע בין שני הצדדין, והבן. ועיין מה שכתבתי בזה ריש פרשת משפטים (ד"ה ואלה):

ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש [א, כא]. יתבאר על פי הרעיא מהימנא פרשת תצא דף ר"פ ע"ב, פקודא לייבם אשת אח, דאשת אח איהי ד', ועם א"ח איהי אחד. ואם ח"ו לביה לאו איהו למיתי אח על ד', עביד פרודא ועאל ס"ם אל אחר באמצעיתא, ואתמר ביה (בראשית לח, ט) ושחת ארצה וגו', דאסתלק קוצא דאות ד' מן אחד כו'. ובגין דא ויהי ער בכור יהודה רע וגו' (שם, ז). נראה לי ביאור הדבר, כי נמסר באותיות גדולות עי"ן של שמע וד' דאחד (להלן ו, ד). וכמו כן נמסר באותיות גדולות ר' של לא תשתחוה לאל אחר (שמות לד, יד), למען ידעו ההפרש שבין ד' דקדושה ובין ר' דקליפה. ובהסתלק קוצא דד' חלילה אז צירוף ע"ר, ובהיפך אותיות ר"ע, וזהו שנאמר (בראשית לח, ט) לבלתי נתן זרע לאחיו, "זרע" הוא "עזר", דא ד' דאיהי אתתיה דאח, אז ויהי "ער" "רע":

וכמו כן יש הבדל בין קדש ובין שקר, שזה בד' בקדושה וזה בר' בקליפה. וזהו שנאמר (ישעיה א, ד) נאצו את "קדש" ישראל, שאוחזים ברי"ש שקר, אז נזורו "אחר" תמורת הד' הנקרא פנים, אנפא דמלכא, והבן. ואפשר זה רומז הנביא באומרו (ירמיה ב, ג) "קדש" ישראל לה' וגו' כל אוכליו, משחיתים של הד' ועושים ממנו "שקר" ברי"ש, יאשמו, רעה רע הנעשה מאותיות גדולות ע"ר, תבא עליהם: וזה עיקר מלחמה עם הסטרא אחרא, הוא שרו של עשו ועמלק, כי עמל"ק גימטריא א"ל אח"ר, ואנחנו נעלה ונלחמנו נגדו למען יכירו וידעו כי ה' אחד ואין עוד אחר. וזה שאמר (שמות יז, טז) מלחמה לה' בעמלק מ"דר דר", כלומר מכח הד' והר', שלא יהיה "אחר" כי אם "אחד". וזהו שאמר ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש, כלומר אות רי"ש מהסטרא אחרא, להחזיר לעשותו ד', ואז יתוקן כל האותיות מא' עד תי"ו, נעוץ סופן בתחלתן ואז א"ת, ראשי תיבות א'ל ת'ירא וא'ל ת'חת. ובדרוש לראש השנה הארכתי, עיין בספר ייטב פנים במאמר אבני זכרון דרוש ט"ז (אות לד). וזהו שנאמר (משלי כ"ח (יט)) עובד אדמתו ישבע לחם, מבואר בזוהר מקץ דף קצ"ט (ע"ב) עובד אדמתו דא גן עדן (בחינת מלכות), דאיצטרך למיעבד, ולאמשכא לה ברכאין מלעילא, וכד אתברכת איהו נמי אתברך בהדה. ועל זה אמר ומרדף ריקים ישבע "ריש", כלומר שעל ידו ישבע אות רי"ש דקליפה, כמו כן הוא ישבע "ריש". ועיין מה שכתבתי בזה לעיל ריש פרשת מסעי:

וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע המה יבאו שמה וגו' [א, לט]. כפי משמעו נאמר לאותו דור. אבל יש בו רמז לדורות, ויתבאר בהקדם מאמרם בסוף סוטה (מט ע"ב) בעקבות משיחא יראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת, ביאור הדברים על פי מה שכתב המורה חלק א' פרק ב' על מה שהקשה לו חכם על מה שנאמר (בראשית ג, ה) ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, וכן כתוב (שם, ז) ותפקחנה עיני שניהם וגו', וכי זה העונש, ומפרש כי מתחלה לא היו יודעים כי אם מושכלות, היינו אמת ושקר, אחר כך נפלו ממדרגתם לדעת עסקי עולם הזה הנאה והמגונה, היינו טוב ורע, עי"ש. והנה יראי חטא שאין להם עסק בענין עולם הזה הנאה או המגונה, רק רודפים אחרי מושכלות לדעת האמת והשקר, הנם נמאסים בעיני המון עם הרחוקים מהאמת ועוסקים בענין טוב ורע. וזהו שאמר וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה, כלומר שהם יראי חטא אשר ימאסו ויהיו נבזים בעיני ההמון, ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע, כי אם להשכיל האמת והצדק, המה יבאו שמה וגו'. בינה זאת:

ואת העם צו לאמר וגו' בגבול אחיכם בני עשו וגו' אל תתגרו בם וגו' כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל [ב, ד-ה]. נראה לי על פי מה שכתב מוזלה"ה בספר ישמח משה פרשת תולדות על הפסוק (בראשית כה, כב) למה זה אנכי (ד"ה עוד נראה), הנאמר לו בחלום, ועל פי זה פירש (שם ד"ה ובזה) וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב (שם, כו), דעיקר חשיבות של יעקב מחמת שהיה לו תערובות בבטן אמו באוחזו בעקבו של עשו, ששם יש לעשו סימן טהרה, והוא מתערובות של יעקב, על כן יעקב נאחז שם ומזיק לו קצת, כדכתיב (דניאל ז, ז) ושארא ברגליה רפסה, כמו שכתב מהרש"א ז"ל (חדושי אגדות מגילה יא. ד"ה לולי), לכך נקרא יעקב, עי"ש. ובזה פירשתי (פר' וישלח ד"ה והיוצא) מה שנאמר ביעקב (בראשית לג, יד) ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני וגו', כלומר שהמלאכה אשר לפני הוא לרגל שלך, שבזה נאהז, ומשם בא התערובות, והבן:

ובזה יובן הא דאיתא בזוהר הק' (עי' וישלח קעד.) שבזמן שהם בגולה בחוץ לארץ מכונים יעקב, כי אז ויתערבו בגוים וידו אוחזת בעקב עשו שמראה שם סימן טהרה, ובזמן היותם במושבותם בארץ ישראל, כי אז אין להם תערובות, יקראו ישראל. ולכן נאמר (שמות א, א) הבאים מצרימה את יעקב דייקא. וזהו שנאמר (ישעיה כז, ו) הבאים (לגלות) ישרש יעקב, שכן מכונים בגלות, אחר כך יציץ ופרח ישראל בזמן הגאולה, וכדכתיב (שמות יד, ל) ויושע ה' ביום ההוא את ישראל דייקא. וזהו שאמר כאן כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, כלומר עד שתדרכו כף רגלו של עשו, ששם אחיזתו וטהרתו, וצריך להוציא בלעו מפיו ואז נירש את ארצם: ועם זה יש לפרש מה שנאמר בהפטרה דיומא (ישעיה א, ו) מכף רגל ועד ראש כו' ולא רככה בשמן, כי איתא בזוהר הק' וישלח (קע ע"ב) על הפסוק (בראשית לב, לג) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, כלומר גיד דאיהו מנשי לבני נשא פולחנא דמאריהון, ואית בבר נש שס"ה גידין ולקבליהון שס"ה פקודין ולקבל שס"ה יומי שתא, והאי תשעה באב חד מנהון דאיהו לקבל ס"ם חד משס"ה מלאכין, ובגין כך אמרה אורייתא לא יאכלו בני ישראל "את" גיד הנשה, "את" לאסגאה תשעה אב דלא אכלין ביה ולא שתיין, עיי"ש. וזה נראה לי שרומז הכתוב (להלן כה, יז-יט) זכור "את" אשר עשה לך עמלק, א"ת דייקא, רומז ת'שעה א'ב, אשר עשה לך עמלק וגו', הוא יצר הרע שרו של עשו. והיה בהניח כו' אז לא תשכח, כלומר כי מאן דאכיל בתשעה באב כאלו אכל גיד הנשה המשכח לבני נשא מפולחנא דמאריהון, כאמור שם בזוהר הק', והיה בהניח אז לא תשכח פולחנא דמארך, והבן:

והנה, מובא בכתבי האריז"ל (שער הכוונות, ענין חנוכה עמ' שכו) ובשל"ה (מס' מגילה, פתיחה לפרק תורה אור) כי חנוכה ופורים תקנו חז"ל לתקן זה, ולזה תקנו חז"ל (שבת כא ע"ב) חנוכה להודות ולהלל, לתקן מדת הוד, ירכא שמאלא. ופורים נצח, ירכא ימינא. ולזה איתא בשלחן ערוך (מגן אברהם ר"ס תרע) נוהגים הנערים "לסבב" בחנוכה, ופורים תקנו (אסתר ט, כב) משלוח מנות וגו' ומתנות לאביונים, כי עיקר תיקון הירכים לאמץ ברכי דרבנן, עיין שם בזוהר הק' (קע ע"ב) רבי שמעון פתח (יחזקאל א, כח) כמראה הקשת כו', (קעא.) כתיב (בראשית ג, יד) על גחונך תלך, דאתברו תמכין דיליה וקציצו רגלוי, [ו]כד ישראל לא בעין לסמכא לאורייתא אינון יהבין ליה סמכין ושוקין לקיימא ולאתתקפא בהו. תא חזי כו' מה עביד, ויגע בכף ירכו (שם לב, כו), אמר כיון דאתברי סמכין דאורייתא, מיד אורייתא לא אתתקף כו', עי"ש היטב. ולזה תקנו בימי חנוכה לחזק ולאמץ לומדי תורה, ועץ חיים היא למחזיקים בה כו' (משלי ג, יח):

והנה, כלו כל הקיצים, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה (סנהדרין צז ע"ב) בימים הנוראים, אחר כך סוכות נגד יעקב, כדכתיב (בראשית לג, יז) ויעקב [נסע] סוכותה (זוהר פינחס רנז ע"ב), ולזה צותה התורה ליטול הארבעה מינים שבלולב להודות ולהלל בהן, כדאיתא במדרש אמור (ויק"ר ל, ג) על הפסוק (תהלים קב, יט) ועם נברא יהלל, עי"ש, ובזה נתקן מדת הוד. וביום הושענא רבא לוקחים הערבה לבדה לבטא בשפתים דברי תפלות והודאות, אחר כך בחנוכה מדליקין בשמן זית להודות ולהלל, אחר כך פורים בראש חדש אדר בחינת חוטם, בחינת ריח. וזה נראה לי שרומז הכתוב (הושע יד, ז), אחר שאמר (שם, ב) שובה ישראל וגו', ילכו יונקותיו בסוכות (בארבעה מינים שבלולב) [ו]יהי כזית (כלומר כשמדליקין בשמן זית) הודו, להודות ולהלל, וריח לו (בפורים) כלבנון. לכך היה הישועה בפורים על ידי מרדכי (דמתרגמינן (שמות ל, כג) בשמים ראש, מרי דכיא (מגילה י ע"ב)), ואסתר הדסה בחינת ריח, כדאיתא בספרים הק', והבן. והנה אם אמנם כי נגע רק בכף ירך, עם כל זה שדי תיכלא בכוליה ח"ו כביכול, ומבשרי אחזה בחולי הקיבה שסימנו שרגליו כואבים וכולו אינו במזג הבריאות. והנה, איומתי בכל השנה אומרת הוא השנה הזאת (קינות לתשעה באב, המתחיל 'אאדה עד חוג שמים'), וכסבורים אנו שכבר נתקן מה שנגע בכף ירך במצות הדלקת שמן בחנוכה, ועתה בעוה"ר שעדיין בן דוד לא בא ועוד לא עלתה ארוכה בימי חנוכה. וזהו שאמר הכתוב מכף רגל ועד ראש אין בו מתום (שתחלת המכה מכף רגל, במה שנגע בכף ירך, ושדי תיכלא עד ראש) לא זרו וגו' ולא רככה בשמן, נר חנוכה, והבן:

וזהו שאמר ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וגו', ואיתא במדרש (ד"ר א, כ) אמר הקב"ה לא לכם בלבד אני מצוה, אלא גם אתם צוו לבניכם. כלומר שזה מצוה שנצטוו מיד באומרו אתם עוברים וגו' כפשוטו, ולדורות ירמוז על זמן הגלות, שעוברים בגבולו וארצו ותחת ממשלתו, עם כל זה וייראו מכם וגו'. עוד ירמוז אתם עוברים בגבול אחיכם וגו', על יום תשעה באב, שאז עוברים בגבולו שהוא ממונה על יום זה כדאיתא בזוהר הנ"ל, עם כל זה וייראו מכם. ונשמרתם מאד [וגו'] כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, היינו עד שתתקנו כף רגלו של יעקב, ואז תדרכו כף רגלו של עשו, כי כשזה קם זה נופל ואין לו רגלים, וכדכתיב על גחונך תלך. וכבר אמרנו כי בחינת התיקון הוא על ידי הדלקת שמן זית של חנוכה, וזה שכתב רש"י כדכתיב (זכריה יד, ד) ועמדו רגליו וגו' על הר הזיתים, כלומר על ידי מצות שמן זית של חנוכה:

או יאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו כו' [ב, ד]. יתבאר על פי מה שכתב בזוהר (וישלח קע ע"ב) הנ"ל כי אותו יום תשעה אב הוא גבולו של יצר הרע ס"ם, הוא שרו של עשו (רבינו בחיי בראשית כו, יט), וכשחל בשבת נדחה התענית למחר, ואוכלים ושותים בו כי אז מחמת קדושת שבת אין לו שליטה ואין אנו מתייראין, כי ידוע שבשבת אינם חותמין שומר עמו ישראל כי שבת שומר, עיין באורח חיים סימן רס"ז (ס"ג) ובמגן אברהם (סק"ג) בשם הזוהר (ויקהל רה.) וכל שכן בשבת זה, דאז חסדים מתגברים יותר למען להמתיק הדינים, דמהאי טעמא נקרא עת המנחה של שבת קדש רעוא דרעוין עת רצון, כי בחול באותו זמן שולטים דינים, ואז מכח קדושת שבת רחמים וחסדים גוברים ונעשה רעוא דרעוין (שם יתרו פח ע"ב). וכמו כן בשבת קדש זה, שבימות החול שליטת הסטרא אחרא, ובשבת לבל יהיה להם שום אחיזה גוברים רחמים וחסדים גדולים עד שישראל נשמרין בשבת ההוא שמירה כפולה ומכופלת למקום עלינו:

וזהו שאמר ואת העם צו לאמר, לדורות בזמן הגלות, את"ם, ראשי תיבות ת'שעה א'ב מ'לכתא, עוברים בגבול אחיכם בני עשו, היינו ביום תשעה באב כשחל בשבת קדש הנקרא מלכתא (בבא קמא לב ע"ב), לאכול ולשתות בו, וייראו מכם ונשמרתם מאד שמירה כפולה כאמור. והבן כי נכון:

וייראו מכם [ב, ד]. נראה לי, כי הנה איתא במשנת חסידים מסכת (יום ד') [תקון המגפה (פ"ב מ"י)] כי השם יל"י מסוגל לשמירה, וחלופו מכ"ם בא"ת ב"ש. וזהו שאמר וייראו מכ"ם (דייקא) ונשמרתם וגו'. וזה שרומז הכתוב פרשת האזינו (להלן לב, מז) כי לא דבר ריק הוא (אותיות) "מכם" כי הוא חייכם כו'. וזהו שנאמר פרשת ואתחנן (שם ז, א) ונשל גוים וגו' רבים ועצומים "ממך" דייקא, והבן: או יאמר וייראו מכם [ב, ד]. על פי מה שכתב האור החיים (ד"ה הדבקים) על הפסוק (להלן ד, ד) ואתם הדבקים בה' בחינת אלהיכ"ם דייקא, כלומר כמו אותיות כ"ם הנטפלים מלאחריו שאין להם מחיקה (הובא למעלה (ד"ה נראה)ן. וזה שאמר וייראו מ"כם", כלומר מכח שאתם דבוקים בחינת כ"ם לאחריו. וזהו שנאמר שם פרשה הנ"ל (שם ז, א) ונשל גוים רבים מפניך, כלומר מכח שהוא כביכול לפניך ואתה נטפל לאחריו כמו אותיות כ"ם, וזה שסיים (שם) מ"מך", כלומר מכח אותיות כ"ם מלאחריו, והבן. וזהו שנאמר (שם ד, לז-לח) ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו, עיין שם בפירוש רש"י דקשיא דהוה ליה למימר אחריהם, ולפי מה שכתבתי יש לומר דקאי אחריו על הקב"ה כביכול, כלומר ויבחר בזרעו אחריו שיהיו נטפלים לאחריו, ויוציאך בפניו על ידי פניו, ר"ל מה שהוא כביכול לפניך ואתה נטפל לאחריו וגו' ממצרים להוריש גוים כו' ועצומים מ"מך" דייקא, מכח אותיות מ"ך הנטפלים בשם אלהיכ"ם, ומפני'ך הנטפל לאלהי"ך, והבן:

וזהו (ישעיה מ, א-ט) נחמו נחמו [עמי] יאמר אלהיכם דייקא, נטפל לאחריו שאין לו מחיקה, ולא כמו בזמן שהיו דבוקים מלפניו, שמלפניו יש מחיקה. וזה שאמר קול קורא במדבר פנו דרך הוי"ה, ר"ל מה שהיה נדבק לפניו כמו אותיות שלפני הוי"ה הם דרך להוי"ה, כי אם ישרו בערבה מסילה לאלהינו, נטפל מלאחריו לשם אלהים. ואומר מה אקרא, כלומר מה חילוק יש בין זה לזה, על זה אמר כל הבשר חציר וגו' כי רוח הוי"ה נשבה בו, ר"ל בחינת דיבוק באותיות שלפני הוי"ה שיש להן מחיקה, אבל ודבר אלהינו, היינו נטפל לאלהים מלאחריו, יקום לעולם, שאין לו מחיקה. לזה גמר אומר אל תיראי וגו' הנה אלהיכ"ם דייקא. וזה שאמר (שם סב, ג) וצניף מלוכה בכף אלהי"ך, ר"ל בכף של אלהי"ך. וזהו שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד הוי"ה אלהי"ך, והבן:

וזה יש לרמוז בדברי הזוהר פרשת בא (לט ע"ב) מה "לכם" (שמות יב, ב) תרי זימני, כי מינייהו אשתמע יתיר, דכתיב (להלן לב, ט) כי חלק ה' עמו. על פי מה שכתב האור החיים בפסוק הנ"ל (להלן ד, ד) עוד נעים ירמוז בתיבת בה', והוא שם זה אינו מקדש מלאחריו, הא למדת שדבקות ישראל הוא בשמות עצמם מתאחדים, וזה שאמר כי חלק הוי"ה עמו, עי"ש. והן דברי הזוהר לכך כתיב תרי זימני לכם, האחד כפשוטו, והשני רומז ראשון הוא ל"כם", כלומר לאותיות כ"ם הנטפלים לאחריו, וכמו דכתיב כי חלק ה' עמו, והבן:

לא היתה קריה אשר שגבה ממנו את הכל נתן יי' אלקינו לפנינו [ב, לו]. יתבאר על פי מה שכתב האר"י (פרי עץ חיים) בשער העמידה (פי"ד עמ' רלד) כי טו"ב הוא יסוד אבא הגנוז ביסוד זעיר שם ע"ב, ומנין הכ"ל מתפשט ויוצא לחוץ, עי"ש. וזה שאמרו חכמים אשכול איש ש"הכל" בו (עי' סוטה מז ע"ב), כלומר ש"הכל" מתפשט על ידו. וזה את "הכל" נתן ה' אלהינו לפנינו, והבן:

תוכן העניינים

ייטב לב דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה