ייטב לב דברים· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת תבוא
והיה כי תבוא אל הארץ וגו' וירשתה וישבת בה [כו, א]. יתבאר על פי מה שכתב בספר קול יעקב (איכה א, עה"פ זכרה ירושלים, ד"ה ומעתה) כי טובת ארץ ישראל לגוף מצד מתיקות פירותיה, ולנפש מעדן כמאמר חז"ל (בבא בתרא קנח ע"ב) אוירא דארץ ישראל מחכים, ובה משכן החכמה ורוח הקודש ונבואה, מה שאין כן בשאר ארצות. ובאורך הזמן ניכר יתרון למי העיקר בעיניו מעדני הנפש ממעדני הגוף, כי מי שהעיקר בעיניו מחמדי עולם הזה ופירותיה, ברבות הימים אחרי שבעו והורגלו מהם תתמעט עריבתה בעיניו, כי הוא בבחינת כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק (ברכות מ.) (כמבואר לעיל פרשת שופטים (ד"ה והנה)), לא כן הצדיקים שכל תשוקתם לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ולהתעדן מזיו הרוחני, אשר בזה מלא מחזיק, הנה כל אשר יאריכו ימיו עליה יוסיף להרגיש נעימות וזיו קדושת ארץ ישראל. וזהו שנאמר (כו, ג) הגדתי היום וגו' כי באתי אל הארץ, כלומר יערב עלי נועם הארץ כאלו היום באתי, ע"כ דבריו. וזהו שאמר והיה (לשון שמחה) כי תבוא אל הארץ וגו', שידמה בעיניך כי תבא גם אחר וירשתה וישבת בה, והבן:
או יאמר והיה כי תבוא וגו' וירשתה וישבת בה [כו, א]. בהקדם פסוקי מקראי קודש ישעיה ס"ו (י-יב) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה וגו', דיש להבין אומרו "אתה", וגם המתאבלים עליה לשון הוה, אטו ישמחו בעת החורבן, הלא השמחה תהיה בעת הגאולה, ואם כן היה ראוי לומר כל שהתאבלו עליה, לשון עבר. וכבר פירשתי למעלה פרשת חיי (ד"ה ואני) על פי דברי רבינו הקדוש מה"ר יעקב יצחק מלובלין שצריך לומר חצות בבכיה ובשמחה, כי שכינה כנגדו, ובזה פירש מוזלה"ה קומי רוני בלילה וגו' (רנה שם משותף, בכיה ושמחה, כי הוא) נוכח פני ה' (איכה ב, יט). וזהו שאמר שישו "אתה" (עמה) משוש כל המתאבלים עליה, כלומר בשעת האבל שישו כי אתה ועמה אתם, עיי"ש:
ועתה נאמר ונוסיף עוד נותן טעם לשבח כי יהיה לבו שמח ושש גם בעת האבל על חורבן בית המקדש, והוא על פי מה שכתב בספר קול יעקב איכה (א, ד"ה וזהו על נהרות) לפרש עד אנה תסתיר את פניך ממני וגו' (תהלים יג, ב"ג), כי נפש הישראלי מחויב שתהיה עיקר תשוקתה הגדולה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, כמאמר דוד המלך ע"ה (שם כז, ד) אחת שאלתי מאת ה' וגו' שבתי בבית ה' וגו', וכמאמר המדרש (שהש"ר א, כד) על הפסוק ויתאבלו (פרשת תשא (שמות לג, ד)ן מכאן אתה למד שהיו להוטים אחר השכינה, וכבר ביאר הרמב"ם בספר המורה (ח"ג פנ"א) כאשר הנפש משתוקקת אל השי"ת גם הוא משתוקק להשגיח על הנפש, כי ההשגחה סבת הדביקות. והיינו (שיר השירים ו, ג) אני לדודי ודודי לי. ואם כן תוכל להרגיש בנפשך הסתר פני השכינה ממך על ידי בחינה זאת, אם תקרא ספר כתוב עליו קינות יהגה מצרות ישראל שהם רחוקים מהסתפח בנחלת ה' ואינם זוכים לעלות ולראות ברגלים פני ה' כאשר היה בימי קדם, הנה אם הקריאה הזאת לא תאדיב נפשך לשפוך כמים לבך עד אשר תשתדל בחזקה להעציבה ולהאדיבה, אז תדע כי נפשך לא מטוהרה, כמו חולי הגוף כי כל אוכל תתעב נפשו עד אשר יבקש לו סמים המעוררים תאות המאכל, כמו כן זה מופת על חולי נפשו כי לא תשתוקק אל ה', וכמו כן כביכול הוא הסתיר פניו ממך. וזהו שאמר עד אנה תסתיר את פניך, מהיכן ידעתי, על זה אמר "ממני", מעצמי אני מרגיש בזה, והמופת, עד אנה אשית עצות בנפשי (עד שיכנס) יגון בלבבי, ע"כ דבריו לענינינו. וממילא ידיעת ההפכים בשוה, מי שמתאבל עליה כי כסף תכסוף נפשו לשוב לראות בנועם זיוה, אז לאות ולמופת כי גם היא כביכול הפכה פניה אליו להשגיח עליו, והוא אתה ועמה, ומזה עצמו ישיש וישמח. וזהו שאמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, והבן:
עוד נוסיף טעם גם לפרש מה שאמר בלשון הוה, גם בזה נבין דברי חכמים וחידותם שאמרו (תענית ל ע"ב) כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה, דהיה להם לומר כל המתאבל יזכה ויראה בנחמתה דהיינו לעתיד, אבל אומרם זוכה ורואה משמע תיכף. אבל ירצו בזה לדעתי שהמתאבל צריך להאמין אמונת אומן בנחמת ציון וירושלים אמונה שלימה וחזקה כאלו כבר היה הדבר למראה עיניו, וזה בחינת ראיית השכל והלב, כדכתיב (קהלת א. טז) ולבי ראה וגו'. וזהו שאמרו כל המתאבל כו' הקב"ה נוטע בלבו אמונת אמת עד שזוכה שרואה לבו תיכף בנחמתה, ומה שיהיה כאלו כבר היה לנגד עיניו, ועל דרך שפירש השל"ה (פר' בשלח, פרק תורה אור אות ג) עתידין ישראל שיאמרו שירה לעתיד לבא (ש"ר כג, ה), כלומר שיאמרו שירה תחלה על מה שעתיד לבא אחר כך, ואם כן ישיש וישמח בעת האבל למען העתיד. וזהו שאמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, בעת שאתם מתאבלים, למען תינקו ושבעתם (אתה) משד תנחומיה העתיד, למען תמוצו והתענגתם (עתה) מזיז כבודה, ממה שהכבוד זז וממשמש לבא, כי כה אמר ה' הנני נוטה אליה כנהר שלום, ירמוז כנהר (פרת) [חדקל] הנאמר בבראשית (ב, יד) על שם העתיד (כתובות י ע"ב), והבן:
וזה שאמר והיה, לשון שמחה, שתשמח כי תבוא אל הארץ וגו', בזכות זה תזכה וירשתה וישבת בה, והבן. ועיין מה שכתבתי בזה בפרשת וארא (ד"ה ועל פי): השקיפה ממעון קדשך וגו' וברך את עמך וגו' [כו, טו]. אמרו רז"ל גדול כח מתנות עניים שמהפכת מדת הדין לרחמים, שכל השקפה לרעה וזה לטובה (עי' רש"י בראשית יח, טז). נראה לי ביאור דבריהם, כי אחר זה נכתב התוכחה, וכבר בא במגילת ספרים של צדיקים ביאור דבריהם כי הם ברכות, וכן הוא במדרש בחקותי (ויק"ר לה, א) אם זכיתם הריני הופך הקללות לברכות. והענין, כי טמיר ונעלם בהם ברכות, על דרך דאיתא בגמרא (מועד קטן ט.) שאמר רבי שמעון בן יוחאי לבריה אנשים הללו אנשים של צורה הם זיל לגבייהו דלברכוך, אמרו ליה יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, תעיל ולא תיפוק. והן ברכות בלתי מפורשות, מעוטפים במה שנראה הפכו. והענין פירש היפה תואר בראשית רבה פרשה כ"ו (סוף) סימן ז', מפני מלאך רע שיענה אמן בעל כרחו בחשבו שהוא קללה, ובאמת הוא ברכה בפנימיות, ויתקיים לבסוף כמחשבת המברך וכוונתו לטובה, ע"כ דבריו. וזהו שאמרו גדול כח מתנות עניים שמהפכת מדת הדין לרחמים, היינו הקללות לברכות המעוטפות בם כמו לשון השקפה, וזה שהקדים הרפואה כו':
וברך "את" עמך "את" ישראל [כו, טו]. יתבאר על פי דאיתא בסוף כתובות (קיא ע"ב) אמר רבי אלעזר עמי הארצות אינם חיים לעתיד לבא כו', כי טל אורות טליך (ישעיה כו, יט), מי שיש בו אור תורה מחייהו כו'. אמר ליה רבי מצאתי להם תקנה מהתורה (לעיל ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום כו', כל המשיא בתו לתלמיד חכם ומהנהו מנכסיו כאלו מדבק בשכינה. ובזה יש לפרש מה שנאמר למעלה (יב, יט) השמר לך פן תעזוב את הלוי הוא העומד לשרת ולשמור משמרת הקודש, מלתת לו מתנותיו, כי אם לא תתן לו אז כל ימיך רק על אדמתך בעולם הזה, ולא לעולם הבא. וזהו שנאמר אחרי שמתודה ואמר ביערתי הקודש וגו' וגם נתתיו ללוי ולגר וגו', השקיפה וגו' וברך את עמך, המוני עם, את ישראל, לאשר הם דבוקים עם בני עליה המכונים ישראל:
וזהו שנאמר בהפטרה (ישעיה ס, א ב) קומי אורי כי בא אורך, ואמר על עמי הארץ קומי אורי, אור הנר נשמת אדם, אם כי בא (שקעה, כטעם (בראשית כח, יא) כי בא השמש) אורך (אור התורה, כי) וכבוד ה' עליך זרח, הם התלמידי חכמים שהקב"ה שוכן בם ומתלבש בתוכם, על דרך (שבת קיג.) רבי יוחנן קרי למאני מכבדותא. כי הנה החושך יכסה ארץ וגו', ועליך (התלמיד חכם) יזרח ה', וכבודו, הם התלמידי חכמים שהקב"ה מתלבש בהם, עליך (עמי הארץ) יראה:
היום הזה יי' אלקיך מצוך לעשות וגו' ושמרת ועשית אותם בכל לבבך כו' [כו, טז]. במדרש תנחומא (תבוא א) זהו שאמר הכתוב (תהלים צה, ו) בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו, והלא כריעה הוא בכלל השתחויה כו' ומה תלמוד לומר נשתחוה ונכרעה נברכה כו', אלא צפה משה שבית המקדש עתיד (להבטל) [להחרב] וביכורים עתידים להפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללים בכל יום שלש תפלות (כלומר נגד זה אמר שלשה לשונות נשתחוה כו'), לפי שחביב תפלה להקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות:
נראה לי בכוונת המדרש על דרך שפירש רש"י ושמרת ועשית, בת קול מברכתו וגו'. ופירשו המפורשים, דקשיא ליה הא בודאי נסמכה פרשה זו לפרשת ביכורים שיהא נמי ושמרת ועשית קאי אביכורים, ואיך יתכן אחר זה אומרו ושמרת ועשית, הא כבר עשה, לכן פירש בת קול מברכתו, עיין מזרחי. וגם המדרש קשיא ליה הסמיכות, ולכן פירש דקאי אלמעלה שאמר (כו, טו) השקיפה וגו' וברך את עמך וגו', שבעת הבאת הביכורים היה מבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל האדמה כמבואר להלן (בתנחומא שם), ועל זה אמר היום הזה, היינו בכל יום (על דרך שפירש רש"י (בראשית כב, יד) ה' יראה אשר יאמר היום, בכל יום), היינו אפילו בזמן חורבן בית המקדש ובטל הבאת הביכורים, עם כל זה יי' אלקיך מצוך לעשות את החוקים האלה וגו', לבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל האדמה, כמבואר במדרש (שם) על ארץ ישראל, וזה שהתקין שלש תפלות. וכן הוא במדרש (ויק"ר ל, ג) אמר (תהלים קב, יח-יט) פנה אל תפילת הערער וגו', מדבר בדורות הללו שאין לנו לא כהן ולא נביא כו' אלא תפלה, ועם כל זה הקב"ה פנה וגו' ולא בזה את תפלתם, תכתב זאת לדור אחרון כו'. ועל זה אמר ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך, כי עיקר התפלה הוא בלב. והיינו נשתחוה ונכרעה נברכה בשלש תפלות, לפני ה' עושנו, בלב, הגלוי לפני ה' החוקר לב כו'. ועל זה אמר (תנחומא שם) (עוד) אמר רבי שמעון בן לקיש תזכה לשנה הבאה כו', היינו כפירוש רש"י, כן נראה לי פשט המדרש:
ואני לעצמי נראה לי סמיכות הפרשות על פי מה שפירש רש"י היום הזה יי' אלקיך מצוך וגו', בכל יום יהיו בעיניך כחדשים כו'. נראה לי ביאור דבריו על פי המבואר בחובת הלבבות שער עבודת האלהים (פ"ג) ההפרש שבין העבודה מצד הערת התורה, שמצות התורה יש תכלית למספרן תרי"ג מצות, ובין עבודה הבאה מצד הכרת השכל, שמצות השכל אין להם תכלית, שבכל יום יוסיף האדם דעת בהן, וכל אשר תוסיף הכרתו ויבין טובות האלהים ועוצם יכולתו יוסיף להכנע לו ולהשפל לפניו. וכבר נאמר על קצת הפרושים שהיו כל ימיהם בתשובה, מפני שהיו מחדשים בכל יום תשובה בעבור תוספת הכרתם בגדולת האלהים בכל יום, כמו שאמר דוד (תהלים יט, ג) יום ליום יביע אומר, עיי"ש. וזהו שאמר היום הזה יי' אלקיך מצוך לעשות, שיהיו בעיניך כחדשים כו', באם ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך, היינו הכרת השכל והרצון. וזה ענין דוגמת ביכורים, שמחדש בטובו בכל יום מעשיו הטובים לשבח ולמעליותא, ומביא לה' ביכורי מעשיו ומחשבותיו ורעיונותיו החדשים בהכנעה ושפלות יותר ויותר:
והנה, מוזלה"ה (תפלה למשה פד, ג אות ב) פירש מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים פד, ג) נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', כי בית המקדש לבא דעלמא (זוהר שלח קסא ע"ב), אמצעית העולם, ששם אבן שתיה שממנו הושתת העולם (יומא נד ע"ב), על כן הוא מעורר לב האדם, וזהו שאמר "לבי ובשרי" ירננו כו', ע"כ דבריו ז"ל. וזהו שאמר הכתוב למעלה והיה כי תבוא אל הארץ וגו', שהוא אמצעית העולם, לב הארץ, אז ולקחת מראשית כל פרי האדמה, שבכל יום תהיה מוסיף והולך ומחדש בטובך מעשי בראשית בענין התורה והעבודה והכרת השכל בגדולת הבורא, אשר תביא מארצך, אוירא דארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנח ע"ב), וזה עיקר הבאת בכורים לה' החוקר לב. וזהו שאמר אחר הבאת בכורים, היום הזה שאתה עומד בו, היינו בכל יום ויום, ה' אלקיך מצוך לעשות את החוקים האלה להביא ביכורים, היינו שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים לחדש העבודה ביתר שאת בהכרת השכל, והיינו באופן ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך, במסירות נפש ממש, אז מוסיף והולך בענין העבודה להביא ביכורים בכל יום, כאמור. וזהו שאמר המדרש תנחומא זהו שאמר הכתוב באו נשתחוה ונכרעה נברכה, השתחויה וכריעה פנימיות מעומק הלב, לפני ה' עושנו, היודע מחשבות לבות בני אדם, ואז יהיו בעיניך כחדשים, והבן:
והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך לשמור לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ וגו' יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידיך וברכך ה' אלקיך בארץ וגו' יקימך ה' לו לעם קדוש וגו' [כח, א-ט]. להבין מה שכפל "שמוע תשמע". וגם אומרו אשר אנכי מצוך היום, שפת יתר לכאורה. גם להבין אומרו יקימך וגו', ולא אמר תהיה, ולמעלה (כו, טז-יט) נאמר היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות וגו' ולתתך עליון וגו' "ולהיותך" עם קדוש וגו': יתבאר על פי מה שכתב השל"ה פרשת ואתחנן (פרק תורה אור אות ב ד"ה ויאמר) איך אפשר לאדם לקיים כל התרי"ג מצות, הרי יש הרבה שאינם באים לידי מעשה, ותירץ שעל ידי שמקבל עליו לעשותן, מחשבתו הטובה הקב"ה מצרף למעשה. ומהאי טעמא כתבו הספרים שצריך האדם מדי יום ביום לקבל עליו לקיים כל התרי"ג מצות אם יבואו לידו. והנה קיימא לן בישראל מחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה ולא מחשבה רעה, ובאומות העולם איפכא (ירושלמי פאה פ"א ה"א), וכמו כן בענין מחשבת עבודה זרה גם בישראל מצטרף למעשה, שנאמר (יחזקאל יד, ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם (קידושין לט ע"ב מ.). וכתב זקני המהרש"א (הובא בנועם מגדים פר' פינחס ד"ה לאלה תחלק) הטעם, בישראל מקורו קדוש, אוקי אחזקת כשרות אילו תבוא לידו יקיימנה, ובמחשבה רעה אוקי אחזקה להיפך שבוודאי לא יעשנה. וכמו כן באומות העולם אוקי אחזקתיה, כי מקורו רע, לכך מחשבה רעה כמעשה. וכמו כן בישראל בענין עבודה זרה, כיון שאז חלף הלך לו חזקת כשרות ויצא מכלל ישראל, מחשבתו הרעה מצטרף למעשה, ולא לטובה, ע"כ דבריו ז"ל:
וזהו שאמר היום הזה, היינו בכל יום שהאדם עומד בו ה' אלקיך מצוך לעשות את החוקים וגו'. ושמא תאמר איך אפשר, על זה אמר ושמרת (הלא תעשה) ועשית אותם (העשין) בכל לבבך ובכל נפשך, כי הקבלה בלב ונפש ורצון כמעשה יחשב, באופן את ה' האמרת היום (בכל יום) להיות לך לאלקים וגו' לקבל עליך אלקותו, ולשמור חוקיו וגו' ולשמוע בקולו (שמיעה לשון קבלה בלב), וממילא וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו' ולשמור כל מצותיו כולן ממש על ידי המחשבה, ולתתך עליון על כל הגוים וגו' לתהלה לשם וגו', דבישראל מחשבה טובה כמעשה, מה שאין כן באומות העולם. ואמר הטעם על זה ולהיותך עם קדוש וגו', על כן אוקי אחזקת כשרות. וזהו שנאמר להלן (כז, ט-י) הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך לקבל אלקותו, ממילא ושמעת בקול ה' אלקיך (על ידי השמיעה וקבלה בלב) ועשית, מעלה עליך כמעשה:
וזהו שאמר כאן והיה אם שמוע תשמע, כפל, (א) בקול ה' אלקיך, שתים ששמענו מפי הגבורה קבלת אלקותו יתברך. (ב) לשמור לעשות את כל מצותיו אשר אנכי (דייקא) מצוך היום, התרי"א שמפי משה. ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול יי' אלקיך, דלכאורה שפת יתר הוא, אלא ר"ל כי תקבל בלב בלבד אז מחשבה כמעשה, כי מאחר שאתה מאמין באלקותו יתברך אוקי אחזקת כשרות. וזהו שאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך, בשביל המחשבה שהוא דבר הסמוי מן העין (כמו שפירשו חז"ל (תענית ח ע"ב)), ובכל משלח ידיך וגו' (בשביל המעשה. ועל זה אמר הטעם, כי) יקימך ה' לו לעם קדוש, כלומר יקימך על חזקת קדוש, על כן המחשבה כמעשה:
או יאמר על פי מה שכתב החובת הלבבות (שער עבודת האלקים פ"ג) כי עיקר עבודה הוא הצפונה בלב הבא מהכרת השכל, שהוא כפלים ממה שנראה על האברים. עוד זאת, כי הלא המצות התורה (המעשיות) יש תכלית למספרן תרי"ג, אך מצות השכל (שבלב) כמעט שאין להם תכלית, כי בכל יום יוסיף דעת את בוראו ביתר שאת ויתר עוז מלכותו וממשלתו ויוסיף להכנע מפניו. עוד זאת, כי העבודה שהוא מהכרת השכל ומצפוני הלב בטוח הוא כי הוא תקוע בעבודתו כיתד נאמן בל ימוט לעולם, עי"ש. ובזה פירשתי מאמרם (אבות פ"ג מי"ז) כל שחכמתו מרובה ממעשיו, כלומר שחכמתו נובע מכח מעשיו, שהלב נמשך אחר המעשה, ולולי המעשה לא היה משיג בחכמתו, זה דומה לאילן כו' והרוח בא ועוקרתו. אבל מי שמעשיו מרובין (זה נובע) מחכמתו ושכלו, דומה לאילן שענפיו מועטין, כי למעשיו יש תכלית, ושרשיו מרובין, היינו חכמתו, שאין תכלית להכרת השכל, לכך אפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזין אותו ממקומו, כי העבודה הבאה מהשכל קיימת לעולם, לא יוכל שום מונע ומעכב לעמוד כנגדו, כי גופו ונפשו ומאודו כ-לא קמיה בעמדו לעבוד עבודתו עבודת מלך מלכי המלכים יתברך שמו לעד (ועיין מה שכתבתי בזה פרשת ויחי (מד"ה ואפשר) על הפסוק (בראשית מט, כב) בן פורת יוסף):
וזהו שאמרו חז"ל (תענית ח ע"ב) אהך קרא (כח. ח) יצו וגו', אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. כי הנה הר"מ אלשי"ך כתב בפרשת ראה (לעיל יא, כז ד"ה או יאמר) את הברכה אשר תשמעו, כלומר לא השכר הוא הברכה, כי אם עיקר הברכה הוא אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיך (לעיל יא, כז), עי"ש. וזהו שאמרו אין הברכה הזאת להיות מוסיף והולך בעבודתו יתברך שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, היא הצפונה בלב, הנעלם מעין הרואה. וזהו שאמר והיה אם שמוע תשמע (בלב) בקול ה' אלקיך לשמור לעשות (במעשה) וגו', ובאו עליך וגו', יצו ה' אתך את הברכה באסמיך, בעבודה הצפונה בלב, הסמוי מן העין, ובכל משלח ידיך וגו', במעשה, יקימך ה' לו לעם קדוש קיים בעבודתו, כמו שאמרו (סנהדרין צב.) מה קדוש לעולם קיים כו', כאשר נשבע לך כי תשמור וגו', כלומר כאלו נשבע לך שתשמור מצותיו שאז לבך בטוח שכן יקום, כמו כן באם עבודתו בלב מכח השכל תהיה נכון ובטוח שתהיה חי וקיים בעבודתו לשמור מצותיו והלכת בדרכיו, והבן:
וזהו שנאמר להלן (כט, א-ג) ויקרא משה וגו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו', הנה הוכיחן על שאין עבודתם בלב והכרת הדעת. וזהו שאמר המדרש (ד"ר ז, ט) זהו שאמר הכתוב (משלי ב, א) בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך (צפון בלב ובשכל), אמר הקב"ה אתם צופנים לי (בלב) תורה ומצות בעולם הזה, אני צופן לכם שכר טוב לעולם הבא. כמו שכתב החובת הלבבות (שער הבטחון פ"ד, החלק הששי) שעל המעשה יש שכר בעולם הזה, ועל המחשבה הנעלם יש שכר עולם הבא עין לא ראתה, שנאמר (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת (לעולם הבא) ליראיך (בלב) פעלת לחוסים בך (היינו על המעשה שהוא גלוי) נגד בני אדם, והבן:
עוד יתבאר אם שמוע תשמע וגו' ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ ובאו עליך וגו' [כח, א-ב]. במדרש (ד"ר ז, ג) זהו שאמר הכתוכ (שיר השירים א, ג) לריח שמניך טובים וגו', מה השמן אינו יכול להתערב במשקין אחרים, אף ישראל וכו', שנאמר (ויקרא כ, כו) ואבדיל אתכם מן העמים וגו'. דבר אחר מה השמן אפילו נותנו בכמח משקין נעשה עליון כו', כך ישראל וכו'. יש להבין מה בעי בזה, וגם מה רבותיהו דישראל שאינם יכולים להתערב, והוצרך לראיה מקרא ואבדיל. עוד במדרש להלן (שם, ט), ויקרא משה אל כל ישראל (כט, א), זהו שאמר הכתוב (משלי ב, א) בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך, אמר הקב"ה אתם צופנים לי תורה ומצות בעולם הזה, אני צופן לכם שכר טוב לעולם הבא, שנאמר (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת כו'. יש להבין הקרא גופיה אומרו "תצפון", גם המדרש צופנים לי כו': ונראה לי ביאור הדברים על פי מה שביארתי לעיל פרשת אחרי (ד"ה וזהו) הפסוק (ויקרא שם) והייתם לי קדושים וגו' ואבדיל אתכם וגו', על דרך שפירש רש"י שם על הפסוק (כ, כה) והבדלתם, כי ענין הבדלה היינו במה שאינו אלא משהו, כמו כן מה שאמר ואבדיל כו' אין צריך לומר בענין שישראל עושים מצות ומעשים טובים ונשמרים מעבירות, כי בזה כבר מובדלים וניכרים, אלא בא להזהיר והייתם לי קדושים להתקדש בכל מעשיו ותנועותיו באכילה ושתיה ומשגל ומשא ומתן שיהיו לרצון לפני ה' תמיד. ועל דרך זה פירש אבא מארי זלה"ה (הושע ב, א) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, היינו בעת עסקם בעניני עולם הזה שנראים דומים בזה למעשה העמים זולתם, יאמר להם בני אל חי, כי לבם וכוונתם בכל ענין לשם ה'. וזהו שאמר והייתם לי קדושים וגו', לפרוש ממותרות, כי אם להנות די סיפוק לצורך עבודה, ובזה ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, לשמי, שזה צריך הבדלה, כי אין בין זה לזה אלא משהו, הוא הכוונה לשם ה'. וזהו שאומרים (תפלת שחרית) לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי, היינו הן בתורה ותפלה שהוא עבודה נגלית, הן בעניני עולם הזה יהיה כוונתו בסתר לשם ה':
וזהו שאמר כאן והיה אם שמוע תשמע וגו', כלומר בגלוי ובסתר, ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ ובאו עליך כל הברכות האלה (ברכת עולם הזה) והשיגוך כי תשמע (בעסקך בהן) בקול ה' אלקיך, ועל דרך שאמרו (ברכות לה ע"ב) "הנהג בהן" מנהג דרך ארץ, וכמבואר למעלה פרשת תצא (על הפסוק (כב, ו) כי יקרא (ד"ה ונראה)ן. וזהו שאמר המדרש הדא הוא דכתיב לריח שמניך טובים מה השמן אינו יכול להתערב במשקין אחרים כך ישראל אין יכולים להתערב באומות העולם, היינו אפילו בעת שעוסקים בעניני עולם הזה באכילה ושתיה ומשא ומתן, שנראה כמתערבין עמהם, עם כל זה לא ראי זה כראי זה, שנאמר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, לשמי. וזהו שאמר דבר אחר מה השמן אפילו נתנו בכמה משקין נעשה עליון על כולם כך ישראל שנאמר ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ, אפילו בשעה שאתה עוסק בהן ועמהן במשא ומתן אתה עליון עליהם, ובאו עליך כל הברכות (של עולם הזה) והשיגוך כי תשמע (בהיותך עוסק בהן) בקול ה' אלקיך, כי יהיו כל מעשיך לשם שמים. וזהו שאמר המדרש תנחומא להלן (תבוא ד) אם שמוע תשמע, כל מי ששומע בקול תורה בעולם הזה, ר"ל אפילו בעת עסקו בעניני עולם הזה הנהגתו על פי דת התורה ולשם ה', זוכה לשמוע בקול שכתוב בו (ירמיה לג, יא) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה. כלומר אם שהוא ענין גשמי, הוא קול ששון ושמחה של מצוה, כי הוא מצוה ראשונה שבתורה:
וזהו שנאמר (כט, א-ט) ויקרא משה וגו' ויאמר אליהם וגו' לא בלו שלמותיכם וגו' לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם, דקשה, הכי לא אכלו לחם כו', הלא בהדיא כתיב (לעיל ב, כח) אוכל בכסף תשברני וגו', ואמרו חז"ל (יומא עה ע"ב) שהיו תגרי אומות העולם מביאין להם. וכבר עמד על זה הרמב"ן ז"ל (כט, ה) ונלחץ בזה. אלא הוא הדבר אשר דברנו, שהיה משה מוכיחן ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו', ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר ועם כל זה לא בלו שלמותיכם, הוא לבוש הגוף הגשמי מעליכם, כמו כן ונעלך וגו', כי הרי לחם לא אכלתם ומים לא שתיתם (בכוונה) למען תדעו כי אני ה' אלקיכם, שזה תכלית עבודת האדם, כדכתיב (דברי הימים-א כח, ט) דע את אלקי אביך וגו', כי אם אכלתם ושתיתם רק להנאתכם. וזה שגמר אומר ושמרתם את דברי הברית הזאת (דברי תורה הקרוים ברית) ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון, שכל אשר תעשון יהיה בשכל וחכמה, ידים עסקניות ומחשבות חכמניות, כי ידוע תדעו אתם נצבים היום בעולם הזה כלכם לפני ה' אלקיכם בכל עת ובכל שעה, על דרך (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, וכמבואר במורה (ח"ג פנ"ב) ובדברי זקיני הרמ"א בהג"ה באורח חיים סימן א' (ס"א) כשישים האדם אל לבו שהמלך מלכי המלכים הקב"ה עומד עליו ורואה מעשיו מיד יגיע אליו היראה והכנעה והפחד ובושתו ממנו תמיד:
וזאת תכלית עבודת האדם, לזכור את ה' בכל עת, בשבתו בביתו בלכתו בדרך בשכבו ובקומו, על דרך שפירשו הספרים שזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלב, ב-ה) אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבא באוהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא (בכל זה) מקום לה', לשם ה', וזה עבודה מסותרת בסתר המחשבה, וגלוי רק לפני ה' החוקר לב:
וזהו שאמר המדרש זהו שאמר הכתוב בני אם תקח אמרי, ירצה, אם תלמוד תורה, על דרך דכתיב (משלי ד, ב) כי לקח טוב, וכדכתיב להלן (לב, ב) כמטר לקחי, עיי"ש ברש"י. אבל לא סגי בהכי בלבד, כי אם ומצותי תצפון אתך, כלומר אפילו בהיותך עוסק בעניני עולם הזה תצפון מצותי להתכוון בם לשם ה'. אמר הקב"ה אתם צופנים "לי" תורה ומצות בעולם הזה, היינו בעת שאתם עוסקים בעניני עולם הזה תתנהגו על פי דת התורה והמצות הצפון בלב, אני צופן לכם שכר טוב לעולם הבא, שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך (הוא דבר המסור ללב) פעלת לחוסים לך (אפילו בעת שהם) נגד בני אדם ומדברים עמהם, שזה טמיר ונעלם, צפון בלב, והבן: ועל דרך זה פירשתי כבר מאמרם ז"ל (בבא בתרא עח ע"ב) על הפסוק (במדבר כא, כז) על כן יאמרו המושלים בואו חשבון. כי כתבו המפורשים לפרש דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון (אבות פ"ג מ"א), דין על העבירות, וחשבון על שהוציא זמנו לבטלה, בעת עסקו בדברי הרשות לבלי להתכוון לשם ה' הרי לא עשה מצות באותו שעה. וזהו שאמרו על כן יאמרו המושלים, ביצרם, שאינם צריכים לומר בואו "דין", כי אינם עושים עבירות, כי אם בואו "חשבון", היינו לעשות חשבון על הזמן וכנזכר לעיל. ואם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה (גם בהיותך עוסק בעניני עולם הזה) ותכונן (ממנו) לעולם הבא, כי תראה שלא תאבד שום זמן ורגע לבטלה בלתי לשמו יתברך, כמבואר פרשת חוקת (ד"ה ונראה לי), עיי"ש:
ומזה נקח מוסר השכל להיות זוחלים ורועדים מיום הכסא כי יבא ה' למשפט את הארץ, אוי לנו מיום הדין הבא, כמה ימים ולילות עתים ושעות ורגעים הלכנו אחר ההבל תאות עולם הזה ושכחנו לישא לבבינו אל אל בשמים להתכוון לשמו יתברך. וזהו שאמר הכתוב (תהלים פא, ד-ה) תקעו בחדש שופר בכסה (בשביל המחשבה הטמיר ומכוסה) ליום חגנו כי חק (הזמן) לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, שצריך לתת חשבון על כל רגע ורגע, והבן:
וזהו שנאמר (הושע יד, ב-ג) שובה ישראל וגו' כי כשלת בעונך (אחר כך) קחו עמכם דברים, היינו לפשפש באותן הדברים שהן עמכם, היינו עסקי עולם הזה, ושובו (אותן) אל ה' (להתכוון לשם ה'), אמרו אליו כל תשא עון, שתמחול על העון שעשינו, ויחשב לפניך כאלו עשינו מצות ומעשים טובים, והיינו וקח טוב על אותו שעה, ונשלמה פרים שפתינו, והבן:
ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך יתן ה' את אויביך וגו' נגפים לפניך וגו' יצו ה' אתך את הברכה וגו' [כח, ו-ח]. יתבאר, כי דוד המלך ע"ה אמר (תהלים כה, ז-יא) חטאות נעורי ופשעי אל תזכר כחסדך זכר לי "אתה" למען טובך ה', טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו. ופירש רש"י, כחסדך זכר לי, הראוי לזכור, מעשים טובים שלי. והוא דחוק, דמשמע דקאי על חטאת נעורים, ואינו מובן. ב', דקאמר אתה, שפת יתר, דהא אמר זכר. ג', יורה חוטאים הוה ליה למימר, ואומרו חטאים אינו מובן:
והנראה לי בכוונת הפסוקים על פי מה שאמרו חז"ל (עבודה זרה ד ע"ב ה.) לא היו ישראל ראוים לאותה מעשה כי אם להורות תשובה לרבים, וכמו כן לא היה דוד ראוי לאותה מעשה כי אם להורות תשובה ליחיד. מזה מבואר כי היו ישראל ודוד המלך ע"ה יכולים להתגבר על יצרם לפי גודל ערכם, ולא היו ראוים לחטא גדול כזה כלל, כי אם האלהים אנה לידם, והיתה סבה מאת ה' למען אחר כך ישובו בתשובה ויקובל תשובתם, למען ילמדו לזולתם כי תשובה מועיל ומקובל. וזהו שאמר חטאות נעורי ופשעי אל תזכר (כי אם) כחסדך זכר לי "אתה", כלומר ללמד זכות עלי כי אתה גרמת לי זה למען טובך ה', (כי) טוב וישר ה' שעושה לפנים משורת הדין לקבל בני אדם בתשובה, על כן יורה חטאים (עבירות) בדרך, שמורה דרך לחטוא, למען (אחר כך מי שחטא ושב בתשובה) ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים (נמוכי רוח המקבלים ממנו) דרכו וגו', כמו שהוא שב ונתקבלה תשובתו כמו כן ישובו הם. וזהו שאמר למען שמך ה' וסלחת לעוני כי רב הוא, כלומר אם היה חטא קטן היה אפשר לומר כי מידי נעשתה זאת, אבל הואיל וחטא גדול ורב הוא, ואינני ראוי לאותה מעשה, על כרחך מידך היה, להורות תשובה. וזה פירוש מספיק:
או יאמר מעין זה על פי דאיתא במדרש רבה לך (ב"ר לט, ח) דרש על אברהם, עמך נדבות ביום חילך, בעת שהכנסת לי כל החיילות והאוכלסין [כו'], ולפי שהיה אברהם מתפחד שיש בידו עון שהיה עובד עבודה זרה, אמר לו הקב"ה לך טל ילדותיך (תהלים קי, ג), מה הטל סימן ברכה לעולם אף אתה סימן ברכה לעולם, מה טל פורח אף עונותיך פורחין. ופירש האהל יעקב (ריש) פרשת נח (ד"ה דע) כי אין תוכחת המוכיח מוצלחת כי אם כשיוכיח רעהו הדומה לו, על כן אמרו (יומא לה ע"ב) הלל מחייב עניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב עשירים כו', ובמדרש (תנחומא יתרו ז) אילו אחר אמר (שמות יח, יא) עתה ידעתי כי גדול ה' וגו', אלא זה יתרו שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה, לזה נאה לומר עתה ידעתי כי גדול ה' וגו'. וזהו שנאמר (קהלת ז, ה) טוב לשמוע גערת חכם מאיש (ר"ל מאותו איש שהיה) שומע (מעודו) שיר כסילים, פירוש עצת כסילים. והנה אברהם הכניס רבים תחת כנפי השכינה, ואילו היה עובד ה' ומכירו מנעוריו לא היה מצליח מאומה בהוכיחן על פניהם מדוע לא עשיתם ככה, כי הלא נגד פניו יענו מענה מאין נודע לך, האם בחנת לדעת מהותם של העבודה זרה ועילוי יראתם. אמנם אחר שגם הוא במשך מ"ח שנה עבד עבודה זרה כמוהם, רק עתה הכיר וידע כי הבל המה מעשה תעתועים, היה ידיו רב לו להוכיחם ולהשיבם אל ה', וזאת היתה סבה לקרבם אל אמונת השי"ת. ועל כן המשפט שיהיה לאברהם שכר גם על הימים הראשונים שעבד עבודה זרה, וזהו שאמרו מה הטל סימן ברכה לעולם אף אתה סימן ברכה לעולם, כלומר לא מיבעיא שלא תענש עליהם, אבל עוד המה לך סימן ברכה, ע"כ דבריו:
וזהו שאמר דוד חטאות נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכר לי "אתה" (גרמת לי אותן החטאים) למען טובך ה', (כי) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך (כלומר, יורה לאדם שיחטא, מה שאינו ראוי לו, למען) ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו, למאוס ברע ולהיות בוחר בטוב, ואלו לא חטא לא היה מצליח בתוכחתו, נמצא היה החטא שחטאתי סבה לקרב בני אדם לתשובה, על כן מהראוי לזכור אותי לטובה, ותחשב לי לצדקה וזכות כנאמר לאברהם. וזהו שאמר דוד (תהלים נא, יא-טז) הסתר פניך מחטאי וכל עונותי מחה וגו', השיבה לי (עליהם) ששון ישעך וגו', כי על ידי שחטאתי אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו, לא אמר וחוטאים אליך ישובו, אלא וחטאים, כלומר וחטאים שעשיתי המה אליך ישיבו את הפושעים, ועל כן הצילני מדמים אלהים:
ולפי שני הפירושים האלו יאמר ברוך אתה בבואך (אל הקודש) וברוך אתה בצאתך (מהקודש, בזמן שחטאת, כי) יתן ה' את אויביך הקמים עליך (הם יצרי מעללי איש, נגעי בני אדם) נגפים לפניך וגו' (ואחר כך) יצו ה' אתך (כלומר עמך) את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך, לזולתך להוכיחן ושילמדו ממך דרכי התשובה, וכדאיתא במדרש אף אתה סימן ברכה לעולם, היינו לאנשי עולם, וכדאיתא במדרש לך (ב"ר לט, יא), והיה ברכה (בראשית יב, ב), קרי ביה בריכה, מה בריכה מטהרת טמאים אף אתה מקרב רחוקים ומטהר טמאים:
עוד יתבאר על פי מה שאמרו (נזיר כג ע"ב) גדולה עבירה לשמה, ואיתא בספרים כי סגולת עבירה לשמה להפיל שונאי ישראל (עיין מה שכתבתי מזה בארוכה בפרשת ויקרא (מד"ה עוד)ן. וזהו שנאמר ברוך אתה בבואך (אל הקודש) וברוך אתה בצאתך מן הקודש, כי תקיים בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו) אפילו לדבר עבירה (ברכות סג.) וכוונתך לשם ה', ועל ידי זה יתן ה' את אויביך וגו' נגפים לפניך כמשמעו, והבן: מדרש רבה פרשה זו (ד"ר ז, א) מי שעונה אמן בעולם הזה זוכה לענות אמן לעתיד לבא. דבר אחר מי שנכנס לבית הכנסת בעולס הזה זוכה לכנס לבית הכנסת לעתיד לבא, שנאמר (תהלים פד, ה) אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה. יש לפרש על פי מה ששמעתי מפי מחותני הרב הקדוש מה"ר אליעזר זלה"ה מדזוקאב לפרש מה שאומרים אמן סלה, כי אמ"ן עולה צ"א, יחוד הוי"ה אדנ"י (זוהר תרומה קעח.), ולעתיד "יהיה" ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ט) שיתעלה הוא"ו לבחינת יו"ד, והיינו "יהיה" (לקוטי תורה, זכריה), ואם כן יהי"ה אדנ"י עולה צ"ה, וזהו שאומרים שיהיה הזיווג עולה יפ"ה, גימטריא יהי"ה אדנ"י. והיינו "אמן" בזמן הגלות, ולעתיד עולה "סלה", ע"כ דבריו. וזהו שאמרו תחלה שיזכה לענות "אמן" לעתיד, יחוד הוי"ה אדנ"י, ועל זה אמר דבר אחר שיזכה לכנס לבית הכנסת לעתיד לבא, שנאמר אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך (יותר מאשר מקדם) "סלה", כי יהי"ה אדנ"י עולה סל"ה, והבן:
עוד שם והיה אם שמוע תשמע וגו' [כה, א], זהו שאמר הכתוב (משלי ח, לד) אשרי אדס שומע לי לשקוד על דלתותי כו', אל תעמוד על פתח החיצון, אלא הוי מתכוון לכנס דלת לפנים מדלת (ד"ר ז, ב). יש להבין הסמיכות לכאן. גם דהיה לו לומר תכנס דלת לפנים כו', מה הלשון הוי מתכוון לכנס. ובתנחומא (תבוא ג), והיה אם שמוע תשמע, זהו שאמר הכתוב (שיר השירים א, ג) לריח שמניך טובים כו' שמן תורק שמך, לשון זיין, שנאמר (בראשית יד, יד) וירק את חניכיו. ויש להבין על מה הוציאו מפשוטו:
גם לפרש הפסוק (תהלים ק, א-ב) הריעו לה' כל הארץ עבדו את ה' בשמחה וגו', ולתרץ קושית הזוהר ויקרא דף ח' (ע"ב) מאן דחטי קמיה מאריה ותב לגביה במרירו ועציבו, האיך אוקים שמחה ורננה, הא לא אשתכחו גביה, עיי"ש מה שתירץ. וכמו כן יש להבין, ביום הגדול והנורא ראש השנה ידוע כי תקיעת שופר מחריד הלב, וכדכתיב (עמוס ג, ו) אם יתקע וגו' ועם לא יחרדו, ומעורר ישנים לשוב במרירות הלב על העבר, ואיך כתיב ביה (נחמיה ח, י) אכלו משמנים וגו' כי חדות ה' היא מעוזכם. ואמנם כבר עמד העקרים פרק ל"ג מאמר ג' על חקירה זו, וז"ל, לאשר ידוע כי שלימות העבודה ראוי שתהיה ביראה המחריד הלב ומעציבו, ואיך אפשר שתהיה בשמחה עם היותם הפכים. ותירץ כי כשיעשה האדם פעולתו כראוי יורה על שלימות כחו, וכן הנפש בהיותה יראה וחרדה מפחד ה' יורה זה על בריאותה ושלימות שכלה, וכשימצא האדם בנפשו מדרגה זו ראוי לו שיהיה שש ושמח ביראה ההוא, לפי שזה יורה על בריאותו. וזהו שנאמר (תהלים ב, יא) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, על ידי הרעדה, ע"כ דבריו. וכמו כן נאמר, כיון שירא וחרד מקול השופר ומאימת הדין ושב ומתחרט על העבר, זה יורה על שלימות שכלו, מעתה ראוי לו לשמוח, וזהו שאמר כי חדות ה' היא מעוזכם, מחמת מעוזכם ובריאותכם. וממילא מתורץ קושית הזוהר. וזהו שנאמר בהפטרה (ישעיה ס, ה) אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך:
ועם זה נבין מה שכתוב בהגה"ת רמ"א באורח חיים סימן א' (ס"א), והוא מהמורה (ח"ג פנ"ב), שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) הוא כלל גדול כו', וכשישים האדם אל לבו כו' מיד יגיע אליו היראה והפחד. והרי דוד המלך ע"ה אמר (שם, ח-ט) שויתי ה' וגו' לכן שמח לבי. ולפי מה שכתבתי דא ודא אחת הוא, דעל ידי היראה שמח לבו מכח שיורה על שלימות בריאותו. אבל אכתי יש להבין, דמשמעות הקרא שויתי הוי"ה וגו' לכן שמח לבי, משמע דמכח שם הוי"ה המורה רחמים בא אהבה ושמחה, וכמו כן הראשית חכמה והשכל גוזר, ומשם אדנ"י ואלהים המורה דין בא יראה, ואיך כתב הרמ"א שויתי הוי"ה כו' ומיד בא לידי יראה. וכמו כן מקרא מפורש וייראו העם את הוי"ה (שמות יד, לא), ליראה את הוי"ה (לעיל ו, כד), אשה יראת הוי"ה כו' (משלי לא, ל), ואיך בא משם הוי"ה בחינת יראה:
אבל הענין מבואר בזוהר בשלח דף נ"א (ע"ב) ונ"ב (ע"א) בענין שם ע"ב ישר הפוך וישר, קודשא בריך הוא שלים תדיר בהאי גוונא ובהאי גוונא, אבל לא אתחזי אלא בנהירו דאפין, אינון חכימין אמרין מלכא שלים הוא, אף על גב דאנפוי נהירין, דינא אתכסיא בגוויה, בגין כך בעי לאסתמרא מיניה. אמר רבי יהודה מהכא (מלאכי ג, ו) אני הוי"ה לא שניתי, לא פליגנא (נוסח אחר לא דליגנא) לאתר אחרא, בי אתכלל כולא, הני תרי גווני כו'. עיין שם במקדש מלך (נב. ד"ה אלי) ובעטרת צבי (שם ד"ה אמנם) מה שכתבו בזה. ולי נראה ביאור הדבר, כי בכל השמות של הוי"ה יש בהעלם דין, כדכתיב (תהלים ק, ג) דעו כי הוי"ה הוא האלקים, ומבואר בספרים הק' כי הוי"ה עולה כ"ו המורה על רחמים, והמילוי של כ"ף ו"ו הנעלם עולה פ"ו מנין אלקי"ם. וכמו כן בשמות במילואן, הנה בשם ע"ב בבחינת ישר הפוך וישר אתכליל בו חסד ודין, כמו שכתב הזוהר (הנ"ל) בפירוש. וכמו כן שם ס"ג, בינה, הוי"ה בניקוד אלקים, ומינה דינין מתערין. ושם מ"ה במלואו מ"ם ה"א, עולה פ"ו. וכמו כן נוסיף ונאמר בשם ב"ן, על פי מה שכתוב בלקוטי תורה פרשת וירא (עמ' נט) שם ב"ן הוא ב' פעמים הוי"ה, נגד זכר ונקבה, הוי"ה אחד לזכר והוי"ה אחד לנקבה, וכאשר מתחברים אלו ב' שמות נעשה הוי"ה של מילוי ההי"ן, הפשוט הוא הוי"ה, והמילוי ו"ד ה' ו' ה' עולה הוי"ה, עכ"ל, וידוע (שער הכוונות, ענין ראש השנה דרוש ז עמ' רס) כי כל מילוי הוא דין, הרי יש בשם ב"ן גם כן הוי"ה הפשוט זכר רחמים, והמילוי נוקבא דין. וזהו שאמר אני הוי"ה לא שניתי, לא פליגנא (או לא דליגנא) לאתר אחרא, כי אם "בי" (בכל הוי"ה) אתכלל תרי גווני, חסד ודין, כאמור. וזהו שאמר שויתי הוי"ה לנגדי תמיד, כי דינא אתכסיא בגויה, אם כי הוא מימיני (מתנהג עמי בבחינת חסד) בל אמוט, על כן מיד יגיע אליו היראה והפחד מכח מה דאתכסיא בגויה. ודוד שפיר אמר לכן שמח לבי מכח הוי"ה הנגלה המורה על רחמים, ושניהם צדקו יחדיו (ועיין מה שכתבתי בזה פרשת ויצא (אות י) על הפסוק (בראשית כח, יב) ויחלום וגו'):
וזהו שאמר הריעו לה' (בתרועת שופר) כל הארץ, ישראל הנקראים ארץ חפץ (מלאכי ג, יב), ועם כל זה עבדו את הוי"ה בשמהה, והגם כי השופר מחריד ומעציב, גנוחי גנח ילולי יליל, על זה אמר בואו לפניו ברננה, בבחינת רנה, שם משותף לשניהן, לזמרה וליללה, כדכתיב (איכה ב, יט) קומי רוני בלילה וגו'. ושמא תאמר איך יבואו יחד יראה ושמחה, על זה אמר דעו כי הוי"ה הוא האלקים, בו אתכליל תרי גווני, חסד ודין, והדבק במדותיו לאכללא יחד יראה ושמחה, על דרך שכתב העיקרים, וכמו שכתוב בזוהר ויקרא:
והנה, ידוע (תקוני זוהר מז"ה, קס ע"ב) כי השס"ה לא תעשה מסטרא דגבורה, ורמ"ח עשין מסטרא דחסד. ותכליתן למען על ידי קיומן יבא האדם לידי אהבה ויראה, כדכתיב (לעיל י, יב) מה יי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' ולאהבה אותו וגו'. וזהו שאמר והיה אם שמוע תשמע בקול הוי"ה אלקי"ך לשמור לעשות וגו', שמהן בא בחינת אהבה ויראה, מכח הוי"ה שבו באתכסיא אלקים. על זה אמר המדרש זהו שאמר הכתוב אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי לשמור מזוזות פתחי, כי אמרו חז"ל (ברכות ח.) לעולם יכנס אדם לבית הכנסת שיעור שני פתחים, ומבואר בזוהר פרשת ויקרא הנ"ל (ח ע"ב) דהיינו חסד ודין, פתחין דעלמא. וזה עצמו כוונת המדרש כשאתה נכנס לבית הכנסת אל תעמוד על פתח החיצון, הוא יראה, כי אם הוי מתכוון בכוונת הלב לכנס דלת לפנים מדלת, היינו לבחינת אהבה ושמחה, שהוא הדלת הפנימי. וזה פירוש התנחומא הדא הוא דכתיב לריח שמניך טובים, לראשונים ריח מצוה נתת להם, כשעמדנו על הר סיני נתן לנו כאדם שמערה מחביות, כלומר לזכות אותנו לבא לידי אהבה ויראה מקול יי' אלקיך. וזהו שאמר שמן תורק שמך לשון זיין, הכוונה כשמריק המלואים מהשם הוא בחינת דין וכלי זיין, והשם גופיה רחמים, נמצא הכל כלול בו. ואם כן הפשוט והדרש של תורק בקנה אחד עולה, כאמור: וזה סוד תקיעת שופר, כלול אשא מיא רוחא (זוהר וירא קיד.), לעורר הלב לעבוד את ה' בבחינת קו האמצעי, תפארת, מדתו של יעקב איש תם יושב אהלים (בראשית כה, כז), פחד וחסד כידוע (זוהר תולדות קמו.). וזהו שנאמר (תהלים פא, ד-ה) תקעו בחדש שופר (המחריד) בכסה, בשביל מה דאתכסיא, ליום חגנו, אם כי אנפוי דמלכא נהירין, על זה אמר כי חק לישראל הוא משפט וגו'. ולכך נקרא תרועה, מלשון התחברות וריעות, לחבר יחד יראה ואהבה ושמחה. ומהאי טעמא נדמה לבחינת אור, דמשתמע לתרי אפי, אור יממא ואור אורתא (פסחים ב.), וידוע (זוהר שמות כא.) כי יממא ואורתא מרמזים לחסד וגבורה, יראה ואהבה, וזהו שנאמר (תהלים פט, טז-יז) אשרי העם יודעי תרועה, המחריד ומפחיד, הוי"ה ב"אור" פניך (דייקא) יהלכון, המפחיד מאתכסיא, ומעורר שמחה מהנגלה, בבחינת אור דמשתמע לתרי אפי, שהם מפחדים ושמחים, כי הרי בשמך יגילון כל היום, דא ראש השנה הנקרא (זוהר בא לב ע"ב) היום, והבן:
עוד יתבאר המדרש (ד"ר ז, ב) הנ"ל על דרך שכתבתי למעלה על אומרו (כח, א-ה) והיה אם שמוע תשמע וגו' לשמור לעשות, היינו במחשבה שבלב ובמעשה, ועקימת שפתיו הוי מעשה (בבא מציעא צ ע"ב), והעיקר הוא עבודה שבלב, כי מצות מעשיות אי אפשר לקיים בכל עת, אבל מצות התלויות בלב הן תמידית לחשוב ולהרהר בהן תמיד, כמבואר בהקדמת החינוך, עיי"ש. וזהו שאמר והיה אם שמוע תשמע, כפל במחשבה ובמעשה וגו', אז ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה וגו', כי גם בהיותך בחוץ על פני השדה תוכל לקיים מצות שבלב, כי יצו ה' אתך את הברכה באסמיך, בלב, הסמוי מהעין, ובכל משלח ידיך, וכמו שנתבאר לעיל, וברכך בארץ וגו' דייקא, שסגולת ארץ ישראל לעורר הלב, כמבואר להלן. וזה ענין שני פתחים, פתח הפה, ופתח הלב כמאמרנו (תפלת שחרית) יפתח לבנו כו'. וזהו שאמר המדרש אל תעמוד על הפתח החיצון, הוא פתיחת הפה, כי אם הוי מתכוון (בכוונת הלב) לכנס דלת לפנים מדלת, היינו דלת הלב. וזהו שאמרו בגמרא (ברכות ח.) יכנס שני פתחים, ופריך שני [פתחים] סלקא דעתך, כלומר מה נפקא מינה ומה מרמז, ועל זה אמרו שיעור שני פתחים, ופירשו המפורשים (עי' שו"ע או"ח סי' צ ס"כ) שישהה שיעור שני פתחים כדי שיכוון בלב. והסלקא דעתא והמסקנא עולים כאחד, והגמרא והמדרש והירושלמי (שם פ"ה ה"א) הובא ברא"ש (שם פ"א סי' ז) צדקו יחדיו:
וזהו שנאמר להלן פרשת האזינו (לב, מו-מז) שימו לבבכם לכל הדברים וגו', כלומר העיקר לעבוד בלב, כי הוא חייכם, כלומר הלב הוא חייכם וצריך לעבדו עם כל חיותו של אדם. ובדבר הזה, כלומר עבודת הלב, תאריכו ימים, כי עבודת הלב היא תמידית, ויהיו לו כל ימיו ושעותיו ורגעיו, ויהיו ימיו ארוכים (מה שאין כן על ידי מצות מעשיות, שאי אפשר בכל עת, וימיו קצרים, וכמו שכתבתי שם במקומו). וזהו שאמר על האדמה וגו', שסגולתה של ארץ ישראל להחכים ולעורר הלב (על דרך שפירש מוזלה"ה (תפלה למשה פד, ג אות ב) נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' (כי אז) "לבי ובשרי" ירננו אל אל חי כלומר עם כל חיותו, ע"כ דבריו). והטעם, כי שם משכן כבודו יתברך, צור לבבי, כי הוא חיות של כל העולמות, כמו הלב באדם. ומקרא מלא הוא (מלכים-א ט, ג) והיו עיני ולבי שם כל הימים, על כן מצא מין את מינו לב האדם ומעירו:
ובזה נראה לי לפרש הא דאיתא בגמרא ברכות דף ח' (ע"א) איכא סבי בבבל, תמה, למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב (לעיל יא, כא), כיון דחזא דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו. והוא תמוה, דאכתי קשה הא על האדמה כתיב. ותירץ זקיני מהרש"א (חדושי אגדות שם ד"ה הנוגעים) והעשרה מאמרות (מאמר אם כל חי ח"ב סי' ח) על פי מאמר חז"ל (מגילה כט.) עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוצה לארץ שיקבעו בארץ ישראל, אם כן יש להם דין ארץ ישראל, עיי"ש. וזה פירוש הכתוב (תהלים קכב, א-ג) שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, היינו בית הכנסת ובית המדרש, כי בהיותנו שם עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, היינו ארץ ישראל המכונה בית שער של ירושלים, (כי) ירושלים הבנויה (לעתיד) כעיר שחברה לה יחדיו, כל בתי כנסיות ובתי מדרשות לתפילה, אם כן יש להם דין ארץ ישראל:
ולדרכנו נוסיף ביאור מאמרם איכא סבי בבבל, כלומר בחינת זקן בא בימים, שעובדים את ה' בכל עת וימיהם ארוכים, תמה וכו' הא על האדמה כתיב, כיון דחזא דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, כלומר שהקב"ה מצוי בבית הכנסת כדכתיב (תהלים פב, א) אלקים נצב בעדת אל, כדאיתא פרק קמא דברכות (ו.), וכיון שצור לבבי שם, מוצא מין את מינו וניער הלב של האדם, ועבודת הלב תמידי בלי הפסק, לכך ימיהם ארוכים. וזהו שאמר (ברכות ח.) מה קרא דכתיב (משלי ח, לד) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי וכתיב בתריה (שם, לה) כי מוצאי מצא חיים, ר"ל דלתותי היינו של הפה והלב. והיינו דאסמיך ליה לעולם יכנס אדם לבית הכנסת דרך שני פתחים, ומפרש שיעור שני פתחים, וכמו שפירשתי למעלה, והבן:
וזה סוד תקיעת שופר, הבל הלב, גנוחי וילולי. ובמוצאי יום הכיפורים חוזרין ותוקעין (על דרך שאמרו (בבא בתרא קסא ע"ב) מחזירין מענינו של שטר בשיטה אחרונה, וזה קיומו) ואומרים ל'שנה ה'באה ב'ירושלים, ראשי תיבות הל"ב, כלומר כי שם יתעורר הלב לעובדו באמת. כן יזכנו ה' במהרה:
ובעמדי להוכיח במוסר שלא לשיח שיחות חולין בבית הכנסת עניתי ואמרתי לפרש הגמרא לעולם יכנס כו' שיעור שני פתחים, על דרך שפירש הבינה לעתים (דרוש סו) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (תהלים קמט, ו), דאיתא בירושלמי (ברכות פ"א ה"ב) אמר רבי שמעון בן יוחאי אלו הוינא על טורא דסיני הוי בעינא תרי פומא, חד למלעי באורייתא וחד למילי דעלמא. וזהו שאמר הכתוב, אם שהיו צריכים שתי פיות, הנה בטוב הנהגתם חרב פיפיות בידם, פירוש ברשותם, כי החרב של הדיבור תשמש לשתי פיות, ולא יבלבלו בתערובות נקלה ונכבד, רק את הכל יעשו יפה בעתו, כי ידברו בעניני עולם הזה עדר לבדו ובדברי השלימות לבדו, ע"כ דבריו. ועל דרך זה אמר (ישעיה מא, טו) הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות (על כן) תדוש הרים וגו', והבן. וזהו שאמרו לעולם יכנס אדם דרך שני פתחים, היינו שני פתחי פיות. ופריך שני פתהים סלקא דעתך אלא אימא שיעור שני פתחים, הכוונה, עת יכנס לבית הכנסת להתפלל ישער בדעתו כאלו היה לו שתי פיות פתוחות, אחד למילי דעלמא ואחד לדברי תורה, וידמה בעיניו כאלו הניח הפה הפתוח לצורכי העולם מבחוץ, ועתה פיו פתוח רק לתפלה, ולא ישיח בו שום שיחה בטלה בעודנו עומד לפני ה', וכאלו הוא פה חדש ומיוחד לתפלה, וכמבואר בזוהר (תרומה קלא ע"ב) גודל חומר עון מאן דמשתעי בבי כנישתא כו':
ועל פי זה אמרתי דרך אסמכתא בעלמא אהא דקאמר איכא סבי בבבל כו' כיון דחזא דמקדמי ומחשכי כו', והוא על פי מה שאמרו בגמרא (שבת סז ע"ב) חמרא וחיי לפום רבנן, ושמעתי ממוזלה"ה פירוש הדבר בשם גאון ספרדי, כי על הפסוק (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה תרגומו לרוח ממללא, הרי נפש האדם הוא כח המדבר, ובכל דיבור שמוציא מפיו כח החיוני נתמעט, וכדכתיב (שיר השירים ה' ו) נפשי יצאה בדברו. אך זה בדברי עולם הזה, אבל בדברי תורה כתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש (תהלים יט, ח), וטל תורה מחייהו (כתובות קיא ע"ב). והנה איתא בגמרא (סנהדרין לח.) אגברו חמרא לדרדקי כי היכי דלימרו מילין, הרי שתיית היין מעורר כח הדיבור לדבר הרבה, אשר על כן המוני עם השותים יין ועל ידי זה מדברים דברים בטלים וכדומה אם כן בזה ח"ו יתמעט כח החיוני, מה שאין כן בתלמידי חכמים המדברים דברי תורה, להם יאתה דלימרון מילי. וזהו שאמרו חמרא וחיי, לשתות יין ולחיות, הוא לפום רבנן, ע"כ דבריו:
וזהו שאמרו איכא סבי בבבל, תמה, למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב, והטעם בזה, כי אוירא דארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנח ע"ב) וסייג לחכמה שתיקה (אבות פ"ג מי"ג), וזה סיבה לאריכות ימים, מה שאין כן בבבל לא יחדלו מרוב דברים, והחיות נתמעט. כיון דחזא דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, ששם אסור לשיח שיחת חולין כי אם תפלה ודברי תורה, אמר היינו דאהני להו. ועל זה אמר מאי קרא דכתיב לשקוד על דלתותי לשמור מזוזות פתחי, הנה כפל ושינה את לשונו, "לשקוד, לשמור", "דלתותי, פתחי". אבל ירמוז, לשקוד על דלתות של בית הכנסת, לשמור מזוזות פתחי הן הם השפתיים, שיחת חולין בבית הכנסת, וכתיב בתריה כי מוצאי מצא חיים. והיינו דאסמיך לכאן יכנס שיעור שני פתחים, כדפירשתי למעלה. על כן מי האיש החפץ חיים לא ישיח שיחת חולין בבית הכנסת, ויאריך ימיו וגו' בקרב כל ישראל: ונשארתם במתי מעט תחת אשר הייתם ככוכבי השמים לרוב וגו' [כח, סב]. על דרך המבואר בזוהר חדש (תבוא צח.) דתוכחות שבמשנה תורה הן הבטחות. ונאמר לפרש על פי מה שאמרו (יומא כב ע"ב) כתיב (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל כחול הים, וכתיב (שם) אשר לא ימד ולא יספר, לא קשיא, כאן בעושין רצונו של מקום אין מספר, כאן באין עושין רצונו של מקום יש מספר. ופירשו המפורשים, בעושין רצונו של מקום אין מספר כי כל אחד ואחד יכול להיות ששוקל נגד כמה וכמה, ואין אנו יודעים משקלו. אלא שהקשו דהיה להגמרא לומר להיפך, כאן באין עושין דקאי על והיה מספר, כאן בעושין לא ימד וגו':
והנראה לי בזה על פי דהסמ"ק (סי' יד) מונה מצות לא תעשה שלא להיות צדיק בעיניו, שנאמר (לעיל ט, ד) אל תאמר [וגו'] בצדקתי הביאני, וידוע כי רצונו של מקום ב"ה בעניים ושפלי רוח, דכתיב (תהלים לו, ז) אדם ובהמה תושיע, ואמרו חז"ל (חולין ה ע"ב) אלו שהם בני אדם ערומים בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. והנה איש כזה, אם הוא שקול נגד כמה, אבל בעיניו לא נחשב כי אם כאיש המוני, ויש לו מספר לפי דעתו. וזהו שאמרו והיה מספר, כאן בעושין כו', נדמה לו מענותנותו שיש לו מספר. אשר לא ימד ולא יספר, באין עושין כו', היינו המוני עם, שהם סוברים שמלאים מצות ומעשים טובים ושקולים נגד כמה, נדמה להם לדעתם שאין להם מספר ולא יספר מרוב מכח שהם רבים בעיניהם, ולאשר דרכם והלוכם ברגל גאוה שזה אין רצונו יתברך לכן נקראים אינם עושים. ועיין מה שכתבתי סוף פרשת בראשית (ד"ה ויתהלך): והנה, הבטיחנו יתברך, אף אם בראשית והתחלה ידמה לנו שאנו שקולים כהרבה, אבל בסוף נחכם ונהיה שפלי רוח. והיינו ונשארתם, שתהיו נשארים בסוף במתי מעט, כאלו אתם שקולים מעט, תחת אשר הייתם (בעיניכם) ככוכבי השמים לרוב, שהיה נדמה לכם שאתם מצדיקי הרבים ככוכבים, והיה זה מה שנחשבתם בעיניכם כי לא שמעת בקול ה' אלקיך, לכן נדמה לכם על המעט שהוא רב, וכמו שפירש רבינו הקדוש מלובלין זלה"ה כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה (הרומז לגאות) בידוע שעבדו שם עבודה זרה רח"ל (עבודה זרה מה.), אבל אלו שמעתם בקול ה' אלקיכם הייתם נחשבים בעיניכם למעט:
וזהו שנאמר בהפטרה (ישעיה ס, כב) הקטן יהיה לאלף, כלומר בחינת קטן בדעתו יהיה האדם נחשב בעצמו, אם שהוא באמת לאלף, ששקול לאלף איש, והצעיר (יהיה בעיניו צעיר מי שהוא נחשב) לגוי עצום, אז בזכות זה אני ה' בעתה אחשינה: ובגוים ההם לא תרגיע וגו' [כח, סה]. יש לדרוש לטובה ולברכה, והוא על פי מה שכתב בספר אהבת שלום, ברגע קטן עזבתיך (ישעיה נד, ז), שכל רגע ורגע צריך שיהא גדול וחשוב מאוד מאוד בעיני האדם לבל יעזבנו ריקם מבלי עבודת ה', ויש קונה עולמו בשעה או ברגע אחת. וזהו שאמר ברגע קטן, לאשר הרגע היה קטן בעיניך ועזבתו, על כן עזבתיך. וזהו שאמר ובגוים ההם, אם שתהיה בגוים "ההם", אף על פי כן לא תרגיע, לא תניח רגע אחד מבלי עבודת ה', ועל כן ולא יהיה מנוח לכף רגליך, על דרך שאמרו סוף ברכות (סד.) תלמידי חכמים אין להם מנוחה שנאמר (תהלים פד, ח) ילכו מחיל אל חיל, כמו כן לא תנוח במקום אחד, כי אם תלך ממדרגה אחת למדרגה גבוה ממנה. ואף על פי כן ונתן ה' לך וגו', יתבאר כי כבר אמרו (תענית ד.) תלמיד חכם אורייתא קא מרתחא ליה, ופירש הרב הק' ז"ל בס' זרע קודש (הובא במאור ושמש פר' ויחי ד"ה בסודם) שהוא כועס על עצמו על מה שנראה בעיניו שעוד אינו יוצא ידי חובתו במילי דשמיא, וזהו שאמרו אורייתא קא מרתחא ליה, היינו שמכעיסו על עצמו בלבו, ע"כ דבריו. וזהו שאמר ונתן ה' לך שם לב רגז, לך דייקא, לרגז על עצמך בלבך. וכליון עינים, לשון כלתה נפשי אל ה'. ודאבון נפש, לא על עניני הגוף, כי אם על עניני הנפש, שתדמה בעיניך שאינך יוצא ידי חובתך: והיו חייך וגו' [כח, סו-סז]. כי כבר פירשתי (פר' שופטים ד"ה והנראה) אל תפרוש מן הציבור וכו' (אבות פ"ב מ"ד), על דרך שאמרו (נדה ל ע"ב) אפילו כל העולם אומרים עליך צדיק אתה היה בעיניך כו', וזהו שאמרו אל תפרוש, שלא תחזיק עצמך לפרוש מכח הציבור שאמרו עליך שאתה פרוש, ואל תאמין בעצמך, כי אם היה בעיניך כו'. וידוע (ברכות יח.) כי צדיק נקרא חי, וזהו שאמר והיו חייך, כלומר צדקתך, תלואים לך מנגד, כלומר ממה שהעומד לנגדך יאמר עליך שאתה צדיק הנקרא חי, ויהיה בעיניך כאלו תלוי בספק אם אמת הדבר, ופחדת יומם ולילה אולי לא יצאת ידי חובתך, ולא תאמין בחייך במה שאומרים עליך שאתה חי. בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר ויהי כן כמו שהעולם אומרים, מפחד לבבך אשר תפחד (מפחד ה'), וממראה עיניך אשר תראה בשפלותך, והבן (ועיין מה שכתבתי בפרשת שופטים (שם) על הפסוק (לעיל יז, כ) לבלתי רום לבבו מאחיו):
או יאמר והיו חייך וגו' [כח, סו]. כי ככר אמרו (ראש השנה טז ע"ב) שלשה ספרים נפתחים כו', בינונים תלוים ועומדים עד יום הכיפורים, זכו נכתבים לחיים. וכתיב (איוב לג, כג-כד) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וגו' ויחננו וגו', ופירשו המפורשים, כי כתיב (תהלים צא, ז) מצדך היינו השמאלי אלף מלמדי חוב, ורבבה מימינך מלמדי זכות. וזהו שאמר אם יש עליו מלאך מליץ מלמד זכות אחד מני אלף, היינו אחד מן האלף השמאלים, או אפילו חלק אחד מאלף מאותו מלאך השמאלי מלמד זכות, אז יחננו ויאמר פדעהו, ע"כ דברי המפורשים. וזהו שאמר והיו חייך תלואים (עומדים בספק מראש השנה עד יום הכיפורים דקיימא לן בינונים תלוים ועומדים זכו נכתבים לחיים), על זה אמר לך, תזכה שיהיו חייך לך מנגד, היינו מכח צד השמאלי אם תזכה שילמד זכות עליך, והבן: