ייטב לב דברים· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת נצבים
אתם נצבים היום כולכם וגו' [כט, ט-יב]. פירש רש"י, למה נסמכה אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל כו' אמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסן אתם נצבים, הרבה הכעסתם למקום והרי אתם קיימים לפניו, עיי"ש. ויש להבין טעמו של דבר למה:
והנראה לי בזה שמשה פירש להם הטעם למה קיימים, בהקדם לפרש הנאמר למעלה (כט, א-ג) ויקרא משה אל כל ישראל וגו' אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים וגו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו' עד היום הזה, פירש רש"י שאותו היום נתן התורה לבני לוי כו', באו כל ישראל ואמרו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו התורה, ושמח משה ואמר (שם כז, ט) היום הזה נהיית לעם וגו', היום הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום. ביאור הדבר על פי מה שאמרו חז"ל שבת דף פ"ח (ע"א), ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז), שכפה עליהם הר כגיגית כו', מכאן מודעה רבה לאורייתא. פירש רש"י שיש להם תשובה שקבלו באונס, וכתבו התוספות (ד"ה מודעא) דמה שכרת משה ברית עם ישראל ומה שקיבלו בהר גריזים כו', אומר רבינו תם דעל פי הדיבור היה, והיה כבעל כרחם, עיי"ש. ואם כן עד אותו היום היה מקום לומר שקבלו באונס, אבל עכשיו ביום הזה שאמרו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו כו', גילו דעתם שהם דבקים וחפצים דייקא ברצון גמור, ולכן שמח משה על הדבר הזה: וידוע דכתיב בפרשת שמות (ג, יא) ויאמר משה וגו' מי אנכי וגו' וכי אוציא וגו', פירש רש"י באיזה זכות אוציאם, והשיב לו ה' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו', בזכות שעתידין לקבל התורה. ובודאי אין הכוונה בזכות הקבלה בהר סיני לבד, שהרי על זה היה פתחון פה להמשטינים לומר שקבלוה באונס מכח שכפה עליהם כו', אלא על כרחך הכוונה בשביל הקבלה ברצון ובחפץ באותו היום שאמרו אף אנו עמדנו בסיני וכו' (ומה שנאמר תעבדון וגו' על ההר הזה, היינו שאז היתה התחלה של הדבר שעל כל פנים קבלוה, אבל גמר הקבלה ברצון לעין הרואה היה רק באותו יום), ובזכות זה יצאו ממצרים. ועל כל פנים מזה נשמע שהקב"ה דן את האדם לזכות לפי שעתיד להטיב מעשיו לאחר זמן מרובה, וזהו שאמר להם משה אחר הקללות לפייסם, אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים וגו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע, פירוש, למה עשה ה' כל זה, באיזה זכות, עד היום הזה, היינו היום הזה, וכמו שפירש רש"י שקבלתם התורה ברצון, שעתה יש לכם לב לדעת וכו' שיציאת מצרים והמסות הגדולות היו בשביל העתיד אחר זמן רב שתקבלו התורה ביום הזה ברצון, כמו כן אל תפחדו מהקללות, שהרבה הכעסתם והרי אתם נצבים היום כלכם וגו' (בשביל) לעברך (לעתיד) בברית יי' אלקיך וגו' למען הקים אותך היום (דייקא) לו לעם (בשביל) והוא יהיה לך לאלקים, לעתיד, והבן: או יאמר אתם נצבים [כט, ט-יד]. מה כתיב למעלה (כט, א-ה) אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים וגו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו' עד היום הזה ואולך אתכם וגו' למען תדעו וגו', אתם נצבים היום כולכם וגו' למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלקים וגו' ולא אתכם לבדכם וגו': והנראה לי בזה הוא על פי מה שאמרו בפרק קמא דקידושין (מ ע"ב) כי העולם נידון אחר רובו בין לזכות או לחוב, עי"ש. ותורת חסד על לשוני להמליץ בעד ישראל לשית עצות להטות אחרי רבים לזכות ולא תהיה רבים לרעות, והוא על פי הידוע שאמר משה (ש"ר ג, ד) באיזה זכות אוציא את ישראל ממצרים, ואמר לו ה' (שמות ג, יב) בהוציאך וגו' תעבדון וגו', בזכות שעתידין לקבל את התורה. ולכאורה קשה הא כתיב בישמעאל (בראשית כא, יז) כי שמע וגו' באשר הוא שם, אמר הקב"ה איני דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה (ב"ר נג, יד), וגם מצינו בישראל גופייהו בהיותם במצרים כתיב (שמות ג, ז) ואת צעקתם שמעתי וגו' כי ידעתי את מכאוביו, ובמדרש (ש"ר ג, ב) אף על פי שיודע אני שעתידין להכאיבני במדבר וכו'. ותירץ הפרשת דרכים (דרוש ד) שכך מדתו של הקב"ה, מטה כלפי חסד, מצרף טוב העתיד ולא רע העתיד, והכי איתא במדרש (עי' ש"ר שם, וע"ע זוהר חיי קכא ע"ב) בשעה שצופה שעתידין לחטוא אינו מעניש אותן, דכתיב (איוב יא, יא) וירא און ולא יתבונן. ועל פי זה מפרש הפרשת דרכים המדרש (תנחומא בלק יד עה"פ במדבר כג, כא-כב) לא הביט און ביעקב שאינו מסתכל בעבירות שבהן, אלא במצות, שנאמר יי' אלהיו עמו. וראיה לזה, אל מוציאם ממצרים, על כרחך מפני כי טוב העתיד חזי לאצטרופי, ולא הרע, ע"כ דבריו:
ולא עוד, אלא אפילו זכות דורותיו העתידים עומד לו לאדם, כדמצינו במדרש סוף בראשית (ב"ר כט, ה) מניין לראשונים בזכות אחרונים, שנאמר (בראשית ו, ח-ט) ונח מצא חן, בזכות אלה תולדות נח. וכתיב (ישעיה כט, כב) כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, ואמרו חז"ל (שם סג, ב) יעקב פדה את אברהם, שאברהם ניצול בזכות יעקב וביתו שבטי ישורון העתידין לצאת ממנו. וכבר כתב מהר"ל מפראג (דרך חיים פ"ה מי"ז) דהיינו דכתיב (בראשית יב, א"ב) ויאמר ה' אל אברם, ולא כתב תחלה שהיה צדיק כמו שנאמר בנח (שם ו, ט) איש צדיק וגו' אחר כך (ז, א) ויאמר ה' לנח, לומר כי לא בזכות עצמו של אברהם נגלה עליו, כי אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה (אבות פ"ה מט"ז), אלא בשביל ואעשך לגוי גדול, כלומר בשביל ישראל שנאמר עליהם (לעיל ד, ז) מי גוי גדול וגו', העתידין לצאת ממנו, ע"כ דבריו. ולפי זה, דטוב העתיד של האדם ודורותיו מצטרף לזכות, ולא הרע, וממילא איכא רובא זכיות, ונצא זכאי בהשפטנו. ועיין בספר ייטב פנים במאמר אבני זכרון דרוש י"א (אות ב ע"ב לא) הארכתי בזה:
והן הדברים הנאמרים כאן, אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים וגו', (אם כי) ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו' (פירש רש"י להכיר חסדי ה' ולדבק בו) עד היום הזה, עיין פירוש רש"י, גם ואולך אתכם ארבעים שנה וגו', על כרחך כל זה למען תדעו לעתיד, פירוש, בשביל שתדעו כי אני ה' אלהיכם, מזה תבינו כי אתם נצבים (בקומה זקופה) היום (דא ראש השנה (זוהר בא לב ע"ב)) כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם וגו' כל איש ישראל וגו', אפילו אין עתה בידו זכות, למען הקים אותך היום לו לעם (בשביל) והוא יהיה לך (אחר זה) לאלהים וגו', כי תקבלו עול אלהים עליכם בימים הבאים. ולא אתכם לבדכם, כלומר לא בשביל זכות עצמכם לבד אנכי כורת את הברית הזאת וגו' (אתכם), כי את אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה עמנו [עומד] היום, כלומר עם כל זכות העתיד שמצטרף לזכותכם: ועם זה יש לפרש מה שאמר להלן בפרשת נצבים (ל, ט-י) כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך כי תשמע בקול יי' אלקיך לשמור מצותיו וגו', ולכאורה למה לי הדמיון הזה, ומה קא משמע לן. ולפי מה שכתבתי הכי קאמר, כי ידוע (סמ"ק סי' יד) אפילו אם הולך בדרכיו יתברך אין להיות צדיק בעיניו, כדכתיב (לעיל ט, ד) אל תאמר [וגו'] בצדקתי הביאני, ולזה אמר, אפילו אין אתה בעיניך צדיק עם כל זה ישוב ה' לשוש עליך לטוב, כלומר בשביל טוב העתיד לבוא ממך או מזרעך, כאשר שש על אבותיך לא בזכות עצמם, כי אם בשביל כי תשמע אתה בקול ה' אלהיך וגו', כלומר בשביל כללות ישראל העתידין לשמוע בקול יי' אלקיך, כמו כן ישוש עליך בשביל טוב העתיד:
עוד יתבאר אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם וגו' [כט, ט-יב]. בי עיקר מצות שופר של ראש השנה הוא להחריד הלב ולעורר ישנים משנתם, ויקבלו כולם עול מלכות שמים לשמור ולעשות, ומחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה (קידושין מ.), והטעם כתב זקיני מהרש"א (הובא בנועם מגדים דלהלן) משום דכל ישראל יש להם חזקת כשרות. אמנם הנועם מגדים (פר' פינחס ד"ה לאלה תחלק) כתב לפי מה שכתב הרמב"ם (מאכלות אסורות פי"א הכ"ה) דדוקא בארץ ישראל יש לכל אדם חזקת כשרות, אבל בחוץ לארץ אין לוקחין יין וכדומה אלא מאדם שהוחזק בכשרות, והכי קיימא לן ביורה דעה סוף סימן ס"ה (סי"ד), אם כן בחוץ לארץ מחשבה טובה אינה כמעשה, ע"כ דבריו: ואמנם אני אומר כי לא ניחא למארייהו דלימרו הכי, אלא ודאי גם בחוץ לארץ מחשבה טובה שבשעת תקיעת שופר כמעשה, דעד כאן לא כתב רבינו הרמב"ם דבחוץ לארץ אין לאדם חזקת כשרות אלא בהולך בשוקא ובבראי ולדבר עם חברו, אבל מה שמקבל עליו לטוב בבית הכנסת או בבית המדרש אז יש לו חזקת כשרות כמו בהיותנו בארץ ישראל, והטעם על פי מה שכתב מהרש"א (חדושי אגדות) פרק קמא דברכות (ח. ד"ה הנוגעים) וכן כתב הרמ"ע בעשרה מאמרות (מאמר אם כל חי ח"ב סי' ח) אהא דאיתא התם איכא סבי בבבל, תמה, למען ירבו ימיכם [וימי בניכם] על האדמה כתיב (לעיל יא, כא), כיון דחזא דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו, טעם הדבר על פי מה שאמרו (מגילה כט.) עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוצה לארץ שיקבעו בארץ ישראל, אם כן יש להם דין ארץ ישראל להאריך ימים, ע"כ דבריהם. וממנו נקח שיש לו דין ארץ ישראל לענין מחשבה טובה שיצטרף למעשה. ובפרט בשעה שעומד לפני ה' החוקר לב המצוי בבית הכנסת, כדכתיב (תהלים פב, א) אלהים נצב בעדת אל (ברכות שם):
וידוע כי תקיעת שופר מעומד (עי' שו"ע או"ח סי' תקפה ס"א), וזה שאמר אתם נצבים היום, בראש השנה בשעת תקיעת שופר, וגם כמשמעו היום בכל יום, אפילו בחוץ לארץ, כולכם לפני ה' אלהיכם בבית הכנסת, על כן ראשיכם וגו' כל איש ישראל וגו' מחוטב עציך וגו' (שאין לו בשוקא ובבראי חזקת כשרות, עם כל זה בהיותיכם עומדים לפני ה') לעברך בברית יי' אלקיך וגו', לכרות ברית אתו, יש לו חזקת כשרות (גם ירמוז לעברך ב"ברית", אלו תרי"ב מצות שמלבד מצות שופר, שמקבל עליו) למען הקים אותך היום לו לעם, בשביל שאתה מקבל עליך והוא יהיה לך לאלהים בימים הבאים, הרי זה מהני, כי שם מחשבה טובה כמעשה, והבן:
עוד יתבאר אתם נצבים היום כולכם ראשיכס וגו' כל איש ישראל טפכם נשיכם וגו' לעברך וגו' [כט, ט-יב]. יש להבין כפל לשונו, כולכם, ולבסוף כל איש ישראל. גם תחלה אמר אתם נצבים, לשון רבים, אחר כך לעברך, לשון יחיד:
והנראה לי בזה הוא על פי דאיתא בגמרא (יומא כב ע"ב), כתיב (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל, וכתיב (שם) אשר לא ימד ולא יספר, כאן בעושין רצונו של מקום, וכאן באין עושין. ופירשו המפורשים, באין עושים יש מספר באיכותם אפילו אם ירבו בכמות, אבל בעושים כו' אז כל אחד ואחד שקול נגד כמה וכמה, כמו שמצינו דור המדבר כל אחד היה שקול כאלף בדור של עתה (עשרה מאמרות, מאמר חקור דין ח"ב פל"ב, אם כל חי ח"ג סי' יא), ומשה רבינו שקול נגד כולם (מכילתא בשלח, השירה פ"א), לכן אין מספר, ע"כ דבריהם. והענין שאחד שקול נגד רבים נראה לי על דרך דאיתא בפרק קמא דתענית (ט.) דמי שרבים צריכים לו כרבים דמי, עיין מגן אברהם סימן קי"ט ס"ק ד'. וזהו שאמרו אשכול, איש שהכל בו (עי' סוטה מז ע"ב), כלומר שהכל תלוים בו:
וזהו שאמר אתם נצבים היום כולכם וגו' ראשיכם וגו' כל איש ישראל, כלומר איש ישראל שהוא בבחינת כל, שכולם נכללים בו, ומזה הטעם נקרא הצדיק "כל" (תקוני זוהר. תקון מד, פד.). טפכם נשיכם וגו', שאינם חשובים כל אחד כי אם כיחיד, על זה אמר לעברך וגו' למען הקים אותך (היחיד) היום לו לעם, שתהא חשוב כעם, היינו כרבים:
וזה שכפל לשונו, כי מדרך העולם בימים הקדושים בראש השנה ויום הכיפורים להתאסף אל מי שרבים צריכים לו לתורתו ולתפלתו, וכל אחד ואחד לפניו יפרוש שיחתו ובקשתו לישא בעדו רנה ותפלה לנורא עלילה, והנה מאהבתו את ישראל הנה הנם חקוקים על לוח לבו, ובבואו לפני המלך מלכי המלכים יעתיר בעדם לטוב להם למלא משאלותם לטובה, וכשהוא נצב לפני ה' גם הם נצבים על לבו. וזהו שאמר אתם נצבים היום (בראש השנה הנקרא היום (זוהר בא לב ע"ב)ן כולכם לפני יי' אלקיכם (אפילו טפכם נשיכם, על ידי) ראשיכם שבטיכם וגו' (שהם) כל איש ישראל, כללות כל איש ואיש ישראל והם נגשים ונצבים לפניו יתברך, כמו כן אתם החקוקים על לבו נצבים כולכם וגו'. ולזה גמר אומר שאף על פי כן כל יחיד לא יסמוך על זה, כי אם טפכם נשיכם וגו' לעברך בברית, ועל דרך (אבות פ"א מי"ד) אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני, לכן צריך לבא לכלול עצמו עם הראשים והזקנים שבדור, גם לעבור בפני עצמו ולהעתיר בעד עצמו, וישוב אל ה' וירחמהו:
עוד יתבאר אתם נצבים היום. (בראש השנה הנקרא היום (זוהר בא לב ע"ב)). כולכם לפני יי' אלקיכם וגו', לעברך. (אחר עברך הימים הנוראים האלו תבא) בברית יי' אלקיך וגו' [כט, ט-יא]:
עוד יתבאר אתם נצבים [כט, ט-יב]. גם ענין הסמיכות. והוא דאיתא בראש השנה דף כ"ו (ע"ב) במשנה, שופר של ראש השנה של יעל פשוט, ובגמרא אמר רבי לוי מצוה של ראש השנה ושל יום הכיפורים בכפופין וכו', דאמר כרבי יהודה וכו', ובהא פליגי, מר סבר בראש השנה כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי, ומר סבר בראש השנה כמה דפשיט אינש דעתיה טפי מעלי:
ואנן קיימא לן בראש השנה מצוה בכפופין לכתחלה, כדאיתא בשלחן ערוך אורח חיים סימן תקפ"ו (ס"א). ומיהו על כרחך בגוף הפלוגתא אי כמה דכייף דעתיה בראש השנה טפי מעלי אי כמה דפשיט כו' יש לומר אלו ואלו דברי אלקים חיים, ולדעתי זה שיסד הפייט (קדושה למוסף דר"ה, המתחיל 'ועמך תלואים') (וציון כו') [קול שופר כפוף] כפוף לב אחד, ציון (כו') [שופר] פשוט לב אחד. ועיין במפורשים. ולפי מה שכתבתי שניהם אמת, דציון של כפוף להורות כפוף כו', וציון של פשוט להורות פשוט: ובענין הכוונה שניהן צריכין, והוא דודאי בעי איש לכוף דעתיה ולעמוד בהכנעה כעבד לפני קונו ובלב נשבר ונדכה, והיינו תוך פנימיות לבבו, אבל מבחוץ לא יהא ניכר שום עצבות או מרה שחורה, כי אם יהיה בפנים שוחקות, וכמו שאמר החכם בחובת הלבבות (שער הפרישות ריש פ"ד) צהלה בפני כו', ויהיה בטוח בה' שיצא זכאי על ידי שמקבל עליו מהיום עול מלכות שמים. ועיין בירושלמי (ראש השנה פ"א ה"ג) שהביא הרא"ש סוף ראש השנה. והוא על דרך שאמרו (חגיגה ה ע"ב) כתיב (דברי הימים-א טז, כז) הוד והדר לפניו עוז וחדוה [במקומו], וכתיב (איוב כה, ב) המשל ופחד עמו, לא קשיא, כאן בבתי בראי "לפניו" עוז וחדוה, כאן בבתי גואי, ופחד "עמו" דייקא. וכמו כן כאן בבתי בראי צריך שיעמוד בפנים צהובות ושוחקות ובקומה זקופה, אבל בבתי גואי צריך שיעמוד בפחד והכנעה להחוקר לב ובוחן כליות: וזהו שנאמר ושמרתם את דברי וגו' ועשיתם אותם, עשיה לשון תיקון, למען תשכילו את כל אשר תעשון, שיהא העשיה והתיקון בהשכל וחכמה, והוא אתם נצבים (בקופה זקופה) היום (בראש השנה שנקרא היום (זוהר בא לב ע"ב)ן כולכם וגו' לפני יי' אלקיכם וגו', "לפני" דייקא, היינו בבתי בראי, על שם העתיד למען "הקים" אותך היום לו לעם והוא יהיה וגו', אבל בבתי גואי ובפנימיות הלב צריך שתהיו בהכנעה, וכמה דכייף דעתיה עדיף, ולזה צריך דעה והשכל, והבן:
עוד יתבאר הסמיכות ושמרתם את דברי הברית וגו' אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם [כט, ח-יב]. על פי דאיתא בסוכה פרק החליל (נג.) חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים באבוקות של אור בידם כו', יש מהן אמרו אשרי ילדותנו שלא ביישה זקנתנו (היינו ששמרו האות ברית קודש ולא חטאו בו בילדותם), ויש מהן אמרו אשרי זקנתנו שכפרה על ילדותנו (אלו בעלי תשובה על מה שפגמו באות ברית קודש בחטאת נעורים. ולכך מרקדים באבוקות של אור, ירמוז אב"ק ראשי תיבות א'ות ב'רית ק'ודש של אור, היפך מי שחטא והיה במחשך מעשהו), אלו ואלו אמרו אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחל לו. ועל דרך זה פירשו המפורשים (תהלים קג, יז-יח) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וגו' לשומרי בריתו (אלו שלא חטאו כלל) ולזוכרי פקודיו (חסרונותיו, מה שחטאו לו) לעשותם (לתקנם, כי עשיה לשון תיקון): והנה, בפרשת לך (בראשית יז, א-ג) כתיב וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים וגו' ויפול אברם על פניו וגו', פירש רש"י, ממורא שכינה, שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד, וזה שנאמר בבלעם (במדבר כד, ד) נופל וגלוי עינים. ובזה יש לפרש פרשת שמיני (ויקרא ט, ה"ו) ויקרבו כל העדה "ויעמדו" לפני ה' ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, ואיתא במדרש (במ"ר יב, ח) אין זה הדבר אלא מילה, דכתיב (יהושע ה, ד) וזה הדבר אשר מל יהושע, אז וירא אליכם כבוד ה' אפילו בעת שתעמדו:
וזהו שאמר ושמרתם את דברי "הברית" הזאת, ירמוז על ברית קודש, לבלי לחטוא ח"ו. ואם תחטאו, ועשיתם אותם (תתקנו) למען תשכילו את כל אשר תעשון, כי מאן דנטר ברית מגלין לו רזי תורה, כדכתיב (תהלים כה, יד) סוד ה' ליראיו "ובריתו" להודיעם (זוהר נח עג.). ואמרו חז"ל (אבות פ"ב מ"ח) בור סוד (יש לפרש שזוכה לסוד התורה) שאינו מאבד טיפה. ועוד זאת אתם נצבים (דייקא) היום כולכם לפני יי' אלקיכם וגו', לעברך "בברית" יי' אלקיך וגו' למען "הקים" אותך וגו', בחינת עמידה. וזה שנאמר (להלן לד, י) ולא "קם" נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ועם כל זה קם על רגליו, כדכתיב (לעיל ה' כח) ואתה פה "עמוד" עמדי, והבן:
והנה, סגולה להיות שומר הברית הוא עסק התורה, כמבואר ברמב"ם סוף הלכות איסורי ביאה (פכ"ב הכ"א), עיי"ש. והיינו דאיתא בילקוט (רמז תתקס פר' נצבים ד"ה אתם) בזה הלשון, אמר משה לישראל, אם מבקשים אתם "לעמוד" בעולם, עסקו בתורה, מה כתיב למעלה ושמרתם את דברי הברית, ואחריו אתם נצבים, והבן: עוד יש לפרש על פי מה שאמרו חז"ל (אבות פ"א מ"א) והעמידו תלמידים הרבה, ופירש התוספות יום טוב (ד"ה והעמידו) להעמידם על רגליהם בהבנת אמתתם של דברי תורה, לבל ימוטו רגליהם, כי שקר אין לו רגלים (אותיות דרבי עקיבא נוסח ב,), עיי"ש. ולי אפשר לפרש על דרך דכתיב (לעיל יא, ו) היקום אשר ברגליהם, פירש רש"י זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. ביאור הדבר, כי שיכור שדעתו מבולבל הנו נופל ואינו יכול לעמוד על רגליו, כמו כן מי שהוא עני דעתו מבולבל, כמו שאמרו (עירובין מא ע"ב) עניות מעביר את האדם על דעתו כו', לכך הוא נופל ואינו יכול לעמוד, וכל שכן מי שהוא עני בדעת ואביון ממצות ועבר עבירות, שאמרו חז"ל (סוטה ג.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, הוא ודאי אינו יכול לעמוד על רגליו (כדמצינו (ספר החינוך) במנין המצות מצוה פ"א, לא תטה משפט אביונך בריבו (שמות כג, ו), ופירושו אביונך שהוא אביון במצות). וזהו שאמרו והעמידו תלמידים הרבה, בדעת ובמצות ובמעשים טובים, שאז קרויים עומדים על רגליהם ובל ימוטו פעמיהם, וכדכתיב (תהלים טו, ב-ה) הולך תמים כו' עושה אלה לא ימוט לעולם:
וזהו שאמרו (מכות כד.) בא חבקוק "והעמידן" (דייקא) על אחת, שנאמר (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה, כלומר יתקיים. ובזה יש לפרש (תהלים קיט, צ-צב) לדור ודור "אמונתך" (על כן) כוננת ארץ "ותעמוד" (בעמידה) למשפטיך "עמדו" היום כי הכל עבדיך (והם עשירים בדעת ובמעשים טובים, לכך הם עומדים, כי) לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, ועני אינו עומד על רגליו. וזהו שאמר אם מבקשים אתם "לעמוד" בעולם עסקו בתורה, כדכתיב ושמרתם את דברי הברית וגו' למען תשכילו וגו' בהשכל ודעה, אז אתם נצבים וגו' ועומדים על רגליכם לעברך בברית וגו' למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלקים, וצדיק באמונתו יחיה ויעמוד: עוד דברים בגו לפרש הסמיכות ודברי הילקוט הנ"ל, בהקדם מאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת א, ח-ט) כל הדברים יגעים (ופירש הראב"ע, יגעים קאי על הדברים בעצמם. והרצון, שהם נלאים וחסרים, אין בהם כח, עיי"ש דרכו) לא יוכל איש לדבר וגו' מה שהיה הוא שיהיה וגו'. נראה לי לפרש על פי מה שפירש מוזלה"ה פרשת ראה (ד"ה לא תעשון) לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום וגו' (לעיל יב, ח-ט), כי ידוע (סנהדרין צז ע"ב) שכלו כל הקיצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, ושורש התשובה הוא חרטה וידוי עזיבת החטא, והנה החרטה ווידוי דברים הנם מצוים בימים הנוראים, רק עזיבת החטא הוא קושי המציאות, כי אחר עבור ימים הקדושים הוא שב אל קיאו, וכסיל שונה באולתו. וזהו שאמר הכתוב (ירמיה לא, טו-טז) מנעי קולך מבכי וגו' יש שכר לפעולתך, ושמא תאמר מדוע אין בן דוד בא, על זה אמר ושבו בנים לגבולם ולמעשיהם הראשונים. וזה שהזהיר משה את ישראל לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, כי העיקר הוא עזיבת החטא, וראיה לדבר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ע"כ דבריו, הלא הוא כתוב בספר ישמח משה באורך, עיי"ש: והנה כתיב (הושע יד, ב"ג) שובה ישראל וגו' קחו עמכם דברים (דברי וידוי) ושובו אל ה'. והנה עם בני ישראל כולם עומדים ומתודים בימים הקדושים האלה, והגיעו הימים אשר יאותה להושיענו ונזכה לראות מהרה בתפארת עוזו כו', וכדכתיב (ישעיה נב, ח) כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, ולשמוע קול מבשר משמיע ישועה. ומה שלא זכינו עוד לראות ולשמוע קול ישועה, הוא מפני ששבים למעשיהם הראשונים בעוה"ר, ומה שהיה קודם הימים הקדושים הוא שיהיה אחרי כן. וזהו שאמר הכתוב כל הדברים (היינו וידוי דברים של ישראל) יגעים (כלומר, שהן חסרים ואין בהם כח לגאלנו, זה) לא יוכל איש לדבר, כי בודאי עלתה שועתנו וצעקתנו השמימה, אולם אשר לא תשבע עין לראות מה שמחכה לראות בישועת ה', ולא תמלא אוזן משמוע קול מבשר, הוא הטעם כי מה שהיה קודם ימים הנוראים הוא שיהיה גם אחרי כן, ומה שנעשה מקודם הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש לחדש מעשיו, זה העיכוב, כי אין כאן עזיבת החטא:
ובזה אמרתי לפרש המדרש (ד"ר ז, י) אמר הקב"ה אתה אוחז החבל בתרין ראשין, אם אעברה נא (לעיל ג, כה), אין כאן סלח נא (במדבר יד, יט). על דרך רמז מוסר, כי למתחילין לתקוע שופר המחריד הלב ומעורר לתשובה מיום א' דראש חדש אלול, יש נ"א יום עד שמיני עצרת שבו מוסרין הפתקין להשלוחים. והנה בהגיע הימים הקדושים, זוחלים ורועדים מאימת הדין הגדול והנורא אשר בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון, וגמרו של דבר בהושענא רבה ושמיני עצרת, ופונים את עצמם מענינים הארציים לשים עיניהם ולבם אל מילי דשמיא. ואיש המוני, אם כי הוא אומר סלח "נא", היינו באותן נ"א יום, עם כל זה יאמר בלבו אעברה נא, כלומר אעבר את ה-נ"א יום ואראה את הארץ הטובה, כלומר שוב אשוב עיני לעסוק בטוב הארץ ובישובו של עולם כבראשונה. והנה לפניו יתברך נגלה כל תעלומות, אז יאמר אם אעברה נ"א, אין כאן בקשת סלח נ"א באלו נ"א יום, כיון שאין כאן עזיבת החטא. ואם סלח נ"א, אין כאן אעברה נ"א, כי אם יעמוד בתשובתו באמת כל הימים אשר הוא חי על פני האדמה:
וזאת תורת המסורה (הובא בבעל הטורים ויקרא כג, כד), זכרון תרועה (ויקרא שם), (באופן) אין זכרון לראשונים (קהלת א, יא), כלומר שלא יזכרו ולא יפקדו עונות הראשונים לשוב לעשותן. אין זכרון לחכם עם הכסיל (שם ב, טז), כי החכם עומד בתשובתו ובל ימוטו פעמיו, מה שאין כן הכסיל שב אל קיאו ושונה באולתו: וזהו שנאמר כאן ושמרתם את דברי הברית הזאת, הוא התורה. ואם חטאתם, ועשיתם אותם, תתקנו המעוות באופן למען תשכילו את כל אשר תעשון, בחינת חכם ובעל שכל, כי הוא עומד על משמרתו לבלי להיות כסיל שונה אחר כך באולתו, כי אם אתם נצבים וגו' עומדים וקיימים ביראת ה' לפני יי' אלקיכם וגו', על דרך (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, לעברך בברית וגו' אשר ה' אלקיך כורת עמך היום על קיום הדבר לבל ישונה, למען הקים "אותך" (אפילו היחיד) היום לו לעם, להיות לו חשוב כעם רב, כדמצינו באברהם שאמר לו (בראשית יב, ב) ואעשך לגוי גדול, שיהיה לו דין רבים, וזהו שאומרים אלקי אברהם (פסחים קיז ע"ב), עיין מזרחי (שם). והוא יהיה לך לאלקים, הכוונה לייחד שמו עליך בחייך, אחר שכבר פסק כח הרע ממך ואתה עומד ומתקיים בקרן אורה, כדכתיב גבי יצחק (בראשית כח, יג) ואלקי [יצחק], שייחד הקב"ה שמו עליו בחייו מפני שפסק כח הרע ממנו, כפירוש רש"י פרשת ויצא (שם). וזהו שאמר הילקוט אם מבקשים אתם לעמוד בעולם, בבחינת קיום ועמידה לבלי לשוב לאולת, עסקו בתורה, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נב ע"ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר (ירמיה כג, כט) הלוא כה דברי כאש וגו' וכפטיש יפוצץ סלע, והמאור שבה מחזירו ליצר הרע למוטב, ואז תהיו עומדים וקיימים לפני ה' אלקיכם:
עוד יתכן בזה על דרך רמז על פי מה שכתבנו בדרוש לראש השנה (ייטב פנים, אבני זכרון אות עא) לפרש למשפטיך עמדו היום (תהלים קיט, צא) הנדרש במדרש אמור (ויק"ר כט, א) על ראש השנה, וגם מה שאמר (מוסף דר"ה) היום יעמיד במשפט וגו', מלבד הפשוט כי בעלי דין בעמידה (שבועות ל.), עוד דברים בגו כי ראש השנה נקרא (בתפלה) יום הזכרון, ומבואר בסידור האריז"ל (ח"ג נט ע"ב ס.) כי זכרו"ן עולה (הוי"ה) ע"ב (אהי"ה) קס"א, המשפיעים דרך נו"ן שערי בינה, ועיין שם בכוונת "זכרנו" לחיים. והנה זה לשון האריז"ל בסידור, תהלות לאל (אבא) עליון (אמא) והוא מלכא עלאה דנפיק לקבלה ולכן צריך לעמוד מפני כבודו (ועיין בסידור מהר"י קאפיל (קול יעקב נז ע"ב)ן. וזהו שאומרים היום בהתעורר אור אבא ואמא "יעמיד" במשפט מפני כבוד אבא ואמא. והיינו למשפטיך "עמדו" היום, עמדו דייקא: וזהו שנאמר ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו' (התורה, אורייתא מחכמה נפקת (זוהר משפטים קכא.)), למען תשכילו וגו', תעוררו בחינת שכל וחכמה את כל אשר תעשון, אז אתם נצבים (עומדים) היום וגו' (בראש השנה הנקרא היום (שם בא לב ע"ב)ן לפני הוי"ה (אבא) אלקיכם (אמא). והן דברי הילקוט (רמז תתקס פר' נצבים ד"ה אתם) אם מבקשים אתם "לעמוד" בעולם עסקו בתורה, פיה פתחה בחכמה (משלי לא, כו), ואורייתא מחכמה נפקת, כדכתיב ושמרתם את דברי הברית ואחריו אתם נצבים, והבן: עוד אדרוש סמוכין על פי דאיתא בגמרא יומא (פו ע"ב) תשובה מיראה זדונות נעשו כשגגות, דכתיב (הושע יד, ב) כי כשלת בעונך, שמן העון שהוא במזיד נעשה כושל ושוגג. ומאהבה זדונות נעשים כזכיות. וקבלנו מפי מוזלה"ה דברבים אפילו מיראה מוחל השגגות ונעשים זכיות, והיינו דכתיב (שם, ה) ארפא משובתם אוהבם נדבה, וזהו שנאמר (תהלים סב, י) אך הבל בני אדם וגו' במאזנים (בתשרי) לעלות המה (אל הקדושה) מהבל (בזמן שהם) יחד, ע"כ דבריו בפרשת האזינו (ישמח משה ד"ה היוצא מזה):
ואני עשיתי סמוכין לדבריו בדרוש לראש השנה (ייטב פנים, אבני זכרון אות כד) מהא דכתיב (הושע יד, ב) שובה ישראל וגו', דקשה, א', תחלה אמר לשון יחיד, אחר כך אמר (שם, ג) קחו וגו' ושובו, לשון רבים. ב', תחלה אמר עד ה' אלקיך, ואחר כך אמר אל ה'. ג', אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, מהיכי תיתי לא יקח הטוב, ומה צריך תפלה על זה. גם להבין אומרו ונשלמה פרים שפתינו. אבל יובן על פי דאיתא בגמרא יומא (פו.) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, דכתיב שובה ישראל עד ה' אלקיך ולא עד בכלל, ופריך והא אמר רבי יוחנן גדולה תשובה שדוחה לא תעשה, דכתיב (ירמיה ג, א) ושוב(ו) "אלי" נאם ה' (משמע בלי אמצעי כלל, עיי"ש בחידושי אגדות במהרש"א (ד"ה עד כסא)), ומשני כאן ביחיד כאן בציבור. ופירשתי, כאן ביחיד נשאר שוגג וצריך אמצעי בינו לבינו יתברך, כמו שפירש מוזלה"ה (שם, ס"פ קדושים) הפסוק (ישעיה נט, ב) חטאתיכם (אפילו חטא שוגג) הסתירו פנים (עצמותי) מכם, כאן בציבור ולא נשאר שוגג, על כן ושובו אלי דייקא. וזהו שאמר שובה ישראל (יחיד) עד יי' אלקיך, ולא עד בכלל, דהא פירש רש"י (הושע שם) עד לא יתעביד סניגוריא קטיגוריא, והיינו מיראה, על זה אמר הטעם כי כשלת בעונך, שמהעון נשאר על כל פנים שוגג, וצריך אמצעי. לכך עוצו עצה קחו עמכם דברים (דברי תשובה ווידוי ברבים אז) ושובו אל ה', אליו דייקא בלי אמצעי, כי לא נשאר אפילו שוגג (וכעין זה מצאתי בכפות תמרים (תוספת יום הכפורים, פו. סד"ה ומי)), אמרו אליו כל תשא עון שלא ישאר ממנו כלל אפילו שוגג, וקח טוב תמורתו, שיתהפך העון לזכות. ולמען דעת איך יש חילוק בזה בין יחיד לרבים, על זה אמר ונשלמה פרים שפתינו, ובקרבנות מצינו חילוק והבדל בין יחיד לרבים, דקיימא לן (עי' פסחים עז. יומא ז ע"ב) טומאה דחויה בציבור או הותרה, מה שאין כן ביחיד, הוא הדין לענין תשובה מיראה ברבים גם השוגג נדחה, וכאמור: וזהו שנאמר (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה (יום הכיפורים שהוא זמן אסיפה לכל) יכפר עליכם לטהר אתכם (ברבים) מכל חטאתיכם (אפילו משוגג, על כן) לפני ה' (דייקא בלי אמצעי) תטהרו:
והנה, בתשובה מיראה שנשאר שוגג הרי הוא כאלו עשה אז מבלי דעת, מה שאין כן בתשובה מאהבה או ברבים אפילו מיראה, שלא נשאר אפילו שוגג ולא עוד אלא שנהפך לזכות, הרי הוא כאלו עשה אז מצוה בדעת והשכל. וזהו שנאמר "ושמרתם" וגו' "ועשיתם" אותם, תתקנו אותם ברבים, למען "תשכילו" את כל אשר תעשון, שיחשב שנעשה בהשכלה, ואז אתם נצבים היום "כולכם" (רבים) לפני יי' אלקיכם בלי אמצעי כלל:
והנה, מזה נבין כי בתשובה מיראה שנשאר שוגג וכאלו עשה בלי דעה והשכל, אז תגל נפש אדם ולא הגוף, כי עוד נשאר מעשה הגוף. אבל אם עושה תשובה מאהבה או ברבים, אז נעקר החטא לגמרי, כענין שנאמר (ירמיה נ, כ) יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאינה כי אסלח לאשר אשאיר, היינו השוגג, ממילא גם הגוף ישמח, כי לא נשאר רושם מעשה הגוף כלל. וזהו שנאמר בהפטרה (ישעיה סא, י) שוש אשיש (הגוף) בה' תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע, כי העון יכונה בגד, לשון בגידה, ומהמצות נעשה לבוש כמו שכתוב (זכריה ג, ד) הסירו הבגדים הצואים מעליו וגו' והלבש אותך מחלצות, וזהו שאמר כי הלבישני בגדי ישע, שמן בגד העבירה הלבישני "לבוש" של מצות, והיינו מעיל צדקה (של מצוה) יעטני, כדכתיב (לעיל ו, כה) וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה וגו'. ויותר יש לדייק אומרו שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי, כי נודע מכח שם הוי"ה מגיע לאדם שמחה ואהבה, כדכתיב (תהלים טז, ח"ט) שויתי הוי"ה לנגדי תמיד וגו' לכן "שמח" לבי, ומפאת שם אלקים, דין, מגיע יראה, כמבואר בראשית חכמה (שער האהבה פ"י אות כח), וזהו שנאמר (ישעיה נה, ז) וישוב אל הוי"ה וירחמהו ואל אלקינו (מכח יראה) כי ירבה לסלוח, גם בזה. וזהו שאמר שוש אשיש (הגוף) בהוי"ה, בתשובה מאהבה מכח שם של רחמים, כי לא נשאר שום מעשה, תגל נפשי באלקי, בתשובה מיראה מכח שם אלקי, ועל זה אמר כי (מאהבה) הלבישני בגדי ישע, שמהבגידה עשה לבוש, כאמור: בדרך אחר יש לפרש שוש אשיש וגו' עד כחתן יכהן פאר וגו', על פי דאיתא במדרש בשלח (ש"ר כג, ד), אז ישיר משה ובני ישראל וגו' (שמות טו, א), מיום שנברא עולם לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל כו', כיון שבאו ישראל ונקרע להם הים [מיד] אמרו שירה לפני הקב"ה, אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה כו'. ופירש הבינה לעתים (דרוש כט) כי הרגישו ז"ל על אומרו אשירה לה' כי גאה גאה, על זה השיבו כי תכלית כוונת ישראל בשירה הזאת לא למענם בשביל החסד שעשה עמהם להוציאם לחירות ולהצילם, אלא עיקר שירתם היתה למה שנוגע אליו ית"ש בהתפרסם גדולתו וכבודו מלא עולם על ידי קריעת ים סוף, וזהו שאמרו אשירה לה', לשם ה', כי גאה ה' גאה וגו'. וזהו שאמר המדרש מיום שנברא העולם לא היה אדם שאמר שירה להקב"ה, היינו לשם ענין הנוגע לגדולתו ותפארתו, כי אם שבחו והודו על שקבלו טובה, אמנם ישראל כשנקרע "להם" הים, כלומר לטובתם ולהצילם, אמרו שירה לפני הקב"ה דייקא, ולפיכך אמר לאלו הייתי מצפה, ע"כ דבריו. וזה שיסד הפייט (גאולה לשביעי של פסח) ידידים רוממוך בשירה קדמוך, שנתנו לך קדימה, לשיר בשביל כבודך, מי כמכה באלים ה' ולא על מה שנעשה לטובתם, ועל כן שירה חדשה (דייקא) שבחו גאולים, כי לא היה אדם שאמר שירה לפני הקב"ה דייקא כי אם ישראל שאמרו שירה בשביל כבודו יתברך:
ובזה יתבאר המדרש קהלת (קה"ר א, כח) על הפסוק (קהלת א, ט) מה שהיה הוא שיהיה, לעתיד לבא הדורות מתכנסין לפני הקב"ה ואומרים מי יאמר לפניך (דייקא על הנוגע לכבודך) שירה תחלה, ואומר להם לשעבר לא אמרו שירה לפני (דייקא לכבודי) אלא דורו של משה, ועכשיו לא יאמר לפני (דייקא) אלא דורו של משה, מאי טעמא שנאמר (ישעיה מב, י) שירו לה' שיר חדש (דייקא) [יורדי הים ומלואו], כי לא אמר אדם מעולם על בחינה זו הנוגע לכבודו כי אם יורדי הים וכו'. וזהו שאמר מ'ה ש'היה ה'וא, ראשי תיבות מש"ה (תקוני זוהר, תקון סט, קיא ע"ב), כי דורו אמרו לפני דייקא ועתידין לומר לפני דייקא. ואין כל חדש תחת השמש, זה משה, שהיו פניו כפני חמה (בבא בתרא עה.). ותלה הדבר במשה, כי הוא לא עשה שום דבר לצורך עצמו כי אם לכבודו יתברך, ולכן נקרא (להלן לג, א) איש האלקים (כמבואר בדברינו באורך ריש פרשת ברכה (ד"ה ונראה), עי"ש), והוא לימד דעת את העם בני ישראל לבלי לומר שירה בשביל עצמם, כי אם בשביל כבודו יתברך, כאמור: וזהו שאמר שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי, בענין הנוגע אליו יתברך, אם כי הלבישני בגדי ישע וגו', לא אשמח בשביל עצמי, כי אם למען יתפרסם שמו ותהלתו ימלא הארץ, והרי זה כחתן יכהן פאר, שהוא יגדיל פאר מלבושיו בעטרות זהב משל עצמו, וככלה תעדה, כלומר שהיא בידיה תעדה ותקשט יותר את כליה במעשה רוקם מפותח פתוחי חותם, כמו כן ישראל מעטרים את הישועה משלהם בהילול ושבח למען שמו יתברך, והבן:
עוד פירוש על זה תמצא בפרשת תולדות (ד"ה וזהו) על הפסוק (בראשית כז, כז) וירח את ריח בגדיו:
ובעמדי במקהלות לעורר לבב העם לצדקה לעת כזאת, עניתי ואמרתי מה כתיב למעלה (כט, ח"ט) ושמרתם את דברי הברית וגו' אתם נצבים וגו'. גם להבין מה שנאמר (ישעיה סא, י-יא) שוש אשיש בה' תגל נפשי וגו', כפל הענין וכפל השמות. כי הנה ידוע פירוש הבינה לעתים על הפסוק (תהלים פא, ד) תקעו בחדש שופר (דרוש א' עי"ש), ופירושו על הפסוק (שם עו, ט) משמים השמעת דין (דרוש ב). ושורש הדבר, כי הוכן היום ראש השנה למשפט עבורנו למען דעת ולהכין את עצמו במליצות לצאת זכאי, והנה הנם שלשה עמודים, הלא הם תשובה תפלה וצדקה. והנה שורש תשובה, הוא חרטה וידוי עזיבת החטא באמת מעומק הלב. ותפלה, לסדר התפלה, ללמוד פירוש התפלות והמלות, על דרך משל כשנותנים הבקשה בכתב צריך לדעת פירוש המלות, ויותר ירוחם ויוחן מי שמבין ממי שאינו מבין. ושורשה של צדקה, להחיות העניים והאביונים:
וידוע (משלי י, ב) כי צדקה תציל ממות, ובזוהר חדש "מחצית" השקל (שמות ל, יג), אותיות "חצי" מפריד בין אותיות "מת", לרמז על זה. וכן כתב באור המאיר (סוף אסתר) על (אסתר ט, כב) "מתנות" לאביונים, אותיות "תנו" מפריד בין אותיות "מת". והטעם בכל זה ובפרט כעת, לזכות במשפט בימי הדין צריך לצדקה, על פי אומרם (עי' רש"י בראשית יח, טז) גדול כח מתנות עניים שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים. ובזה פירש הפרשת דרכים (בדרך צדקה (דרוש יח)ן ישב עולם לפני אלקים, הלא ראה שאינו מתקיים בדין (ב"ר יב, טו), על זה אמר (עירובין פו.) בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו (תהלים סא, ח), שנהפך אז לרחמים, עי"ש, וכל המרחם על הבריות כו' (שבת קנא ע"ב):
ולבאר גודל מעלת הצדקה אקדים מה שאמרתי לפרש פרשת וירא על המדרש (ב"ר מח, ו) הולך צדקות (ישעיה לג, טו) זה אברהם כו', והמדרש (שם מד, ב) זורע צדקה שכר אמת (משלי יא, יח) על הפסוק (בראשית טו, א) אל תירא אברם, כמבואר במקומו. והנה בפרק קמא דבבא בתרא (י.) שאל האי רשע את רבי עקיבא על ענין צדקה, ואמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך שכעס על עבדו וחבשו והלך אדם אחד והאכילו, כששמע המלך כעס וכו', ואתם עבדים כו'. אמר לו למה הדבר דומה, למלך שכעס על בנו וחבשו ואדם אחד האכילו, ואנו קרוים בנים, שנאמר (לעיל יד, א) בנים אתם כו'. ובזה פירש הפרשת דרכים (עי' דרוש יז עה"פ משלי יד, לד) צדקה תרומם גוי אלו ישראל, שבהן צדקה תחשב למצוה, שקרוים בנים, וחסד לאומים חטאת חסד שעושין עם שאר לאומים חטאת (בבא בתרא י ע"ב), שהן עבדים. ומוזלה"ה (ישמח משה) בפרשת שמות (עה"פ וייטב, ד"ה עוד) הוסיף על דבריו על פי מה שאמרו (סנהדרין קה.) עבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום כו' והיינו (יחזקאל כ, לב) העולה על רוחכם היו לא תהיה כו', וזהו שאמרו צדקה תרומם גוי אלו ישראל, שהצדקה מרומם כל הענין הישראלי ודת היהודית המורה שהם בנים, ולא שייך עבד שמכרו רבו כו', ועל ידי זה לא יתיאשו מהיות לו לעם ולא יניחו את המצות, ע"כ דבריו:
ויוצא לנו מכל זה, אם אנו צריכים לעורר רחמים שירחם ה' עלינו כרחם אב על בנים, צריך להיות נוהג בבחינת בנים, והיינו בנתינות צדקה. ובזה נכלל גם ענין גמילות חסדים שאחד מושיע לחבירו לבל יפול, וכדכתיב (ויקרא כה, לה) כי ימוך אחיך וגו' והחזקת בו, ולא כמו שיש בעוה"ר אנשים שכשרואים שחברו מטה ידו, לא מבעיא שאינו מושיע לו אלא שכורה תחתיו להפילו יותר, ועל זה אמר (לעיל טו, ז) כי יהיה בך אביון, ר"ל על ידך, שאתה גרמא בנזקין, מאחד אחיך, ר"ל אך עצמך ובשרך הוא, וגם באחד שעריך היינו בעירך ולעיניך, וגם הוא איננו איש אשר יבא מארץ רחוקה כי אם מארצך, ואיך לא תחוס ותחמול עליו. על כן אחי אל נא תרעו זה לזה, כי אם אדרבה איש את רעהו יעזורו וכו', ובזכות זה נזכה לצאת זכאי בהשפטנו, וגם מדת הדין יתהפך לרחמים:
וזהו שאמר שוש אשיש בהוי"ה, מקור הרחמים, וגם תגל נפשי באלקי, מדת הדין. והטעם, כי הלבישני בגדי ישע, ר"ל הלבישני בגדים ממה שהושעתי לחברי. מעיל צדקה, ר"ל מעיל מכח מצות צדקה יעטני, שמהפך מדת הדין לרחמים. ושלא תקשה על מה שאמר הלבישני, הלא אם עשיתי צדקה הלבשתי אני את עצמי, על זה אמר כי הכל מיד ה', כדכתיב (דברי הימים'א כט, יד) מידך נתנו לך, וכפירוש האלשי"ך (לעיל טו, י) נתון תתן עי"ש, והיינו כי כארץ תוציא צמחה וגו', שמוציאה רק מה שזורעין בתוכה, והאל יתברך הוא המצמיח כדכתיב (תהלים קד, יד) מצמיח חציר לבהמה כו', וכמו כן הוי"ה אלקים יצמיח צדקה, כי הוא הנותן כח לעשות צדקה והוא המשפיע המעות להנותן. ועל זה אמר כי ענין הצדקה הוא תהלה נגד כל הגוים, כי הם בבחינת עבדים וחסד לאומים חטאת, אבל ישראל הם בנים למקום כדמוכח ממצות צדקה, אם כן הצדקה הוא תהלה ממש. והנה במדרש (רות רבה פתיחתא א) הביאו הפרשת דרכים (דרוש יח), בעת ההיא יעמוד מיכאל שרכם (דניאל יב, א), אמר הקב"ה (ישעיה סג, א) אני מדבר בצדקה כו'. וזהו שאמר (שם סב, א), אם כי הכל שותקים ולמען ירושלים לא אשקוט וגו', ר"ל שאני מדבר, עד יצא כנגה צדקה שעושים, והבן: וזהו שאומרים בסליחות (ליום א', המתחיל 'במוצאי מנוחה') כוננת מאז תרף כו' לחוננם חנם מאוצר המנוצר, יובן על פי דאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (יא.) שאמר מונבז על ענין הצדקה אני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, עי"ש. ולזה יתכן לקרוא צדקה אוצר המנוצר, והבן. אבל עוד כוונה עמוקה יש לומר בדברי מונבז שגנזתי קאי על הנשאר לו גם כן, והוא על פי מה שאמרו צדקה מהפכת מדת הדין לרחמים, וידוע פירוש האלשי"ך (רוממות אל תהלים סז, ב ד"ה או יאמר [הא']), אלקים, אם גם מדת הדין יהפך לרחמים, יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה, עי"ש. ולכן נותנים צדקה. והוא משול לחמטין שבתוך התבואה המשמר את התבואה לבל תתקלקל, כמו כן אם אינו נותן צדקה ח"ו יוכל להיות קטרוג על מה שיש לו, והיינו היד שולטת בו, להפסידו. אבל אם נותן צדקה, שנתהפך אז הכל לרחמים, שוב מה שיש לו ודאי בל יחסר ממנו, אם כן בהצדקה הוא נותן וגונז ההון שבידו במקום שאין היד שולטת בו, ר"ל אין יד של מדת הדין שולטת בו לקטרג על עשרו. ואמר עוד אבותי גנזו כו' ואני דבר שעושה פירות, יובן על פי דברי התורת חיים (עבודה זרה ד. ד"ה אפילו) הובא בספר ישמח משה בפרשת וישלח (ד"ה א"י כי ע"כ) שצדקה יש לו פירות, היינו שמחשב כמה היה הנותן יכול להרויח מהצדקה שנתן, וכן משלם לו הצדקה ופירותיה ופירות פירותיה, והרי זה כמו זריעה, וזהו שנאמר (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה, ע"כ דבריו עיי"ש:
והנה, גדולה צדקה ששקולה ככל המצות, כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (ט.), ולזה יתכן לכנות מצות צדקה בשם דברי הברית, על שם שהוא אחד מתרי"ג מצות וכולל תרי"ב מצות גימטריא ברי"ת, וגם על שם דכתיב (ישעיה לב, יז) מעשה הצדקה שלום, ועל ידי זה כורתים ברית ואהבה זה עם זה. וגם הרי באותה פרשה למעלה כתיב ענין מתנות עניים, שעל זה אמר (כו, טו) השקיפה וגו', כפירוש רש"י (בראשית יח, טז) שגדול כח מתנות עניים כו', ועל זה אמר(ו) ושמרתם את דברי "הברית" וגו' למצות צדקה, ואז אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם וגו', שגם מדת הדין יתהפך לרחמים, למען הקים אותך היום (אפילו בזמן הגלות) לו לעם, כי על ידי הצדקה מוכח שאתם קרוים בנים, וליתא להטענה עבד שמכרו רבו כו', ויגאלנו במהרה בימינו אמן:
אתם נצבים היום כולכם לפני יי' אלקיכם וגו' כל איש ישראל וגו' לעברך בברית וגו' למען הקים וגו' [כט, ט-יב]. לכאורה תיבת ישראל שפת יתר. ויתבאר על פי מה שכתב העקרים מאמר א' פרק ד' כי כללות הי"ג עקרים הם שלשה, היינו מציאות השי"ת ותורה מן השמים ושכר ועונש. והמורה על זה על היות שלשה אלו יסוד האמונה אשר בה יגיע האדם אל הצלחתו האמיתית, הוא מה שיסדו לנו אנשי כנסת הגדולה (ראש השנה לב.) במוסף של ראש השנה מלכיות זכרונות שופרות, סוד (שם טז.) אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם (והוא יסוד מצוה ראשונה, אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים (שמות כ, ב), כדאי הוא הוצאה זו שתקבלו מלכותו עליכם (עי' רש"י שם)). זכרונות מורה על השגחה ושכר ועונש, כנזכר בנוסח הברכה אתה זוכר וגו'. שופרות מורה על מתן תורה, שהיה באמצעות קול שופר חזק מאוד (שם יט, טז), וכן נאמר בנוסח הברכה אתה נגלית וגו'. וזהו שאמר הכתוב (ישעיה לג, כב) ה' שופטנו ה' מחוקקנו ה' מלכנו הוא יושיענו, ע"כ דבריו: וכבר כתב הרמב"ם (פירוש המשניות) בריש פרק חלק (סנהדרין פ"י מ"א, היסוד שלשה עשר) כי מי שיאמין באלו העקרים הוא נכנס בכלל ישראל, אבל כשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל, עי"ש. וזהו שאמר אתם נצבים (קיימים) היום (בראש השנה, כדכתיב (איוב א, ו) ויהי היום ואיתא בזוהר (בא לב ע"ב) דא ראש השנה) כולכם לפני יי' אלקיכם וגו' כל איש ישראל, ר"ל אם הוא בכלל ישראל, ואימתי הוא בכלל, על זה אמר לעברך בברית יי' אלקיך, היינו יסוד תורה מן השמים, ובאלתו וגו' שבו שכר ועונש, למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלקים היינו אמונת אלקי עולם וקבלת עול מלכותו, סוד מצות אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך וגו', אם כן הוא מאמין ביסודות הללו והרי הוא בכלל ישראל, ואז נצא נקיים ויצא זכאי בהשפטו:
אתם נצבים היום כולכם לפני יי' אלקיכם [כט, ט]. כבר פירשו מוזלה"ה (פר' נצבים, סוף קלב. ד"ה א"י) על פי מה שאמרו בגמרא חגיגה דף ט"ז (ע"א) אבריו של אדם מעידים בו, שנאמר (ישעיה מג, יב) ואתם עדי. והנה בעדים נאמר (לעיל יט, יז) ועמדו שני האנשים, וקבלו חז"ל (שבועות ל.) דבעדים משתעי, והיינו אתם נצבים, שאתם בעצמיכם העדים, ע"כ דבריו:
ואמלא את דבריו על פי מה שאמרו בחגיגה פרק קמא דף ה"א (ע"א) רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי, וקרבתי אתכם למשפט והייתי עד ממהר וגו' (מלאכי ג, ה), עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו תקנה יש לו. ופירשו המפורשים כי ענין מצות וידוי דברים הוא על דרך שאמרו (בבא קמא עד ע"ב) מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור, וזהו שאמר עבד שרבו "מקרבו" לדונו וממהר להעידו, טרם יודה בעצמו לפטור, תקנה יש לו, בתמיה, דהוה ליח באו עדים ואחר כך מודה בקנס דחייב. ועל דרך זה פירשו שטרי חוב המוקדמים (שהנתבעים מקדמים להודות ולהתודות) פסולים והמאוחרים (שמאחרים להתודות וכבר באו עדים) כשרים (ראש השנה ב.). וזהו שאמר כאן אתם נצבים היום (בראש השנה, כמו שדרש בזוהר (בא לב ע"ב), ויהי היום (איוב א, ו) דא ראש השנה) לפני יי' אלקיכם, קודם שהוא יעיד בכם, על דרך שפירש הט"ז (או"ח סי' תקפה סוף סק"ז) הריעו לפני המלך ה' (תהלים צה, ו), עיי"ש: או יאמר דאיתא בתנחומא (נצבים א) למה נסמכה פרשה זו לפרשת קללות, לפי ששמעו ישראל כו' אמרו מי יוכל לעמוד באלו, מיד אמר להם משה (כט, ב) המסות הגדולות כו', ולא שמעתם בקולי, ולא עשיתי אתכם כליה. ואם תאמר מפני מה עכו"ם מחויבים כליה ואנו קיימים, לפי שעכו"ם בשעה שבאים עליהם יסורין מבעטין בהם ואינם מזכירים שמו של הקב"ה, אבל ישראל כשיסורים באים עליהם הן נכנעין ומתפללין, שנאמר כוס ישועות וגו' (תהלים קטז, יג), צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא (שם, ג-ד), לכך נאמר אתם נצבים היום וגו'. דבר אחר, מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפילה לכם אני עתיד להאיר לכם, אימתי, בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת. וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו כולם אגודה אחת כו'. ויש להבין, הלא זה שאמר שישראל מתפללין בצר להם הוא דבר שהחוש מעיד, ומה צריך קרא על זה:
אבל לדעתי דברים בגו על דרך שאמרו (יבמות קה ע"ב) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, הכוונה, להתפלל בשביל צער שלמעלה, על דרך (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר, וכמו שאמרו (אבות פ"ב מי"ג) אל תעש תפלתך (דייקא לצורך עצמך) קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, בשביל צערו והעדר כבודו יתברך. והנפקותא בזה, שאם מתפלל בשביל עצמו, כל אחד ואחד בונה במה לעצמו, זה לפרנסה וזה לרפואה וזה לבנים וכדומה, ועל זה אמר בתיקונים (תקון ו, כב.) צווחין וכו' הב לנא מזונא וחיי, ולא אית מאן דקרי ליה בתיובתא דיחזור שכינתא לקודשא בריך הוא כו'. אלא צריך שיתאספו כולם בעצה אחת ובלב אחד לאביהם שבשמים לבקש רחמים שימלא רצונו להטיב לבריותיו, כי מקור הטוב רוצה להטיב, והעיקר לרחם על כללות ישראל למלא משאלותנו בכלל, ולגאלנו למען שמו יתברך שיתגדל ויתקדש בעולם, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך וגו'. וקבלתי מפי מוזלה"ה שקבל מצדיקים שאמר אדוננו אליהו ז"ל פירוש המאמר (סנהדרין צז.) אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס, היינו שלא יתפלל כל אחד ואחד על הפרט לצורך עצמו, כי אם על הכלל כולו יצא לבקש רחמים על גלות ישראל וגלות השכינה כביכול, והיינו עד שתכלה פרוטה, ר"ל הפרטיות, מן כיס הלב:
ועל דרך זה שמעתי לפרש מאמרם ז"ל (ברכות מט.) אימתי בונה ירושלים ה', בזמן שנדחי ישראל יכנס (תהלים קמז, ב), הכוונה, אם כל אחד ואחד מבקש בעדו ובעד ביתו הנה הנם מפוזרים במחשבותם על מה שכל אחד ואחד צריך לו, והנם נדחים ורחוקים זה מזה במחשבותם. ואימתי בונה ירושלים ה', בזמן שנדחי ישראל יכנס להיות לבבם פונה אל מקום אחד להתפלל על כלל ישראל ועל השכינה לסעדה ולהקימה, ע"כ דבריהם (ועיין מה שכתבתי מזה בפרשת וישב (ד"ה נראה) כנוסו וכנוס בניו הצילו (ב"ר פד, א) ובפרשת ויחי (ד"ה וידוע) על הפסוק (בראשית מט, א) האספו ואגידה לכם וגו'):
נמצא, ישראל כשמתפללים, עיקר תפלתם לא עבור הנוגע לעצמם, כי הם מקבלים היסורים באהבה, אך עיקר תפלתם בשביל צערו של הקב"ה, כי בכל צרתם לו צר, ובשביל העדר כבודו. וכל חפצם שיהיה לו נחת רוח בעולמו, ויהי כבוד ה' לעולם וישמח ה' במעשיו. וכמו כן עת נושעים מאת ה' ומצילם מכף אויביהם, נאמר (שמות טו, א) אז ישיר משה ובני ישראל וגו' ויאמרו לאמר אשירה לה', למען שמו יתברך כי גאה גאה, ולא בשביל עצמם, וכמו שכתבתי לעיל:
וזהו שאמר המדרש, ישראל כשיסורים באים עליהם הן נכנעים, כלומר הן לעצמם נכנעים ותכו לרגליו יתברך לקבל באהבה, ומתפללין כמו שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, כלומר בשביל שם ה' וכבודו אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא, כלומר בשביל שם ה' אקרא, ולא למעני (וכל המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה (בבא קמא צב.), לכך אמר להם משה אף על פי שיסורים באים עליכם יש לכם עמידה). וממילא בהיות כן הנה הנם באים בלב אחד ובאגודה אחת, לא בשביל צורך כל אחד ואחד לבדו, אלא בשביל כבוד אביהם שבשמים. וזהו שאמר אתם נצבים, לשון תפלה (על דרך שאמרו (ברכות ו ע"ב כו ע"ב) אין עמידה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קו, ל) ויעמוד פינחס ויפלל), כלומר אתם נצבים עומדים ומתפללים היום כולכם עבור הכלל, לפני יי' אלקיכם דייקא, עבור הנוגע אליו יתברך, לכך אתם נצבים עומדים וקיימים. ולכן סיים המדרש וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם אגודה אחת, כנזכר לעיל לבלי להתפלל על הפרט כי אם על הכלל, כאמור: עוד יתבאר אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם וגו' לעברך בברית יי' אלקיך וגו' למען הקים אותך וגו' [כט, ט-יב]. על פי מה שכתב בספר סדורו של שבת (ח"ב דרוש ד פ"א מאמר א) לפרש מאמר חז"ל (ראש השנה יז ע"ב) על הפסוק (שמות לד, ו) ורב חסד ואמת, בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד, כי כתיב (איוב מא, ג) מי הקדימני ואשלם, ואמרו חז"ל (ויק"ר כז, ב) מי מל את בנו עד שלא נתתי לו בן, מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית, דלכאורה הוא דבר שאי אפשר להקדים למול או לעשות ציצית קודם שנולד לו בן או קונה טלית, אבל זה במעשה, אבל במחשבה יכול להקדים לכוון קודם המעשה למען יולד לו בן וימול אותו, וטרם קונה טלית מכוון שקונה טלית למען יקיים בו מצות ציצית, נמצא כל עיקר המעשה הוא רק בשביל המצוה, ולזה מגיע שכר מהדין. אבל מי הוא בבחינה זו לעשות עיקר מהמצוה להקדימה קודם המעשה, והמוני עם עושים המעשה בשביל עצמם ולהנאתם, ואחר זה כשנולד לו בן וקונה טלית לצורכו עושה המצוה, ולזה אינו מגיע שכר, רק בחסד, ולא בדין. וזהו שאמר מי הקדימני ואשלם, בדין. וזהו שאמרו, בתחלה, מי שמקדים המצוה בתחלה קודם המעשה, ואמת, נוהג עמו במדת אמת, כללות חסד וגבורה, שתי ידים (הקדמת תקוני זוהר, יז.). ולבסוף, מי שאינו מקיים המצוה במחשבתו אלא עושהו לבסוף המעשה, אז נוהג עמו בבחינת ורב חסד, ע"כ דבריו. ועיין מה שכתבתי מזה ריש פרשת תזריע (ד"ה והנה):
וזהו שאמר אתם נצבים היום כלכם לפני הוי"ה אלקיכ"ם וגו', קיימים לפני הוי"ה מדת הרחמים, אלקיכם מדת הדין, כלומר זוכים בשתי ידים, חסד וגבורה, לעברך בברית יי' אלקיך ובאלתו (יתפרש מלשון (שמואל-ב יח, כג) ויעבר את הכושי, לשון הקדימו), כלומר להקדמתך, לאשר אתה מקדים במחשבה שהמעשה רק בשביל קיום ברית יי' אלקיך, הוא התורה אשר (אנכי) [יי' אלקיך] כורת עמך היום (בשביל שהוא יתברך נוהג עמך כך), וזהו שאמר למען הקים אותך היום לו לעם (בהוציאך ממצרים, ואת ערום ועריה (יחזקאל טז, ז), בלא תורה ומצות (מכילתא בא פ"ה), בשביל) והוא יהיה לך לאלקים אחר זה בקבלת התורה (ש"ר ג, ד), כמו כן אתה נוהג עמו יתברך להקדים במחשבה לעשות המעשה בשביל שתקיים המצוה אחר זה. ובהיותך עושה כך, בדין הוא שתטול שכרך להיות קיימים ונצבים לפניו בין בחסד ובין בדין: הנסתרות לה' אלקינו והנגלות וגו' [כט, כח]. אפשר לרמז למה שכתוב בחובת הלבבות (שער יחוד המעשה פ"ה) כי לפעמים יפתה היצר לאדם בהנחת החונף ויאמר לא יתכן עבודתך בלב שלם אלא בכסות כל מעשיך מבני אדם, ואל יראה עליך שום מדה טובה ולא משום יראת שמים, ואל תצוה על הטוב ולא תזהיר מהרע. אז תשיב לו כי לא זה הדרך, כי אם שראוי להסתיר מה שאפשר מבלי דעת בני אדם בו, אבל להתפלל בצבור וגם להורות לבני אדם דרכי ה' אין זה מהזהירות לעזבו בעבור עילת החונף, אך אני חייב לעשותו לשם שמים כו':
וזהו שאמר הנסתרות לה' אלקינו, והנגלות גם כן לשמו יתברך, לא בעבור שבח בני אדם. ושמא תאמר חוב לכסות כל מעשיו ובל יראה בהגלות נגלות לעין זולתו, על זה משיב אמרים לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל "דברי" התורה הזאת, כלומר הרי אנו ובנינו עד עולם מחויבים ליעשות את כל המצוה עלינו לצוותם בטוב ולהזהירם מהרע, כמו שנאמר להלן (לב, מו) אשר תצום את בניכם לשמור (ו)לעשות, אם כן הרי מוכרח לגלות מעשינו הטובים ויושר לבבנו הטוב לבנינו אחרינו, וכן לתלמידים הנקראים בנים (ספרי ואתחנן לד), והבן (עוד פירוש יקר פירשתי על זה בספר ייטב פנים בדבר הלכה ואגדה בסוגיא דאוונכרי (שוב אשיב אות ל)):
ושב ה' אלקיך את שבותך וגו']ל, ג]. גם להבין הפסוק (הושע יד, ב) שובה ישראל עד יי' אלקיך, ובילקוט (הושע רמז תקלב) אל תקרי עד אלא עד. כי כבר אמרו חז"ל (ברכות יז.) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שרצוננו לעשות רצונו, ומי מעכב השאור שבעיסה, הוא היצר הרע המחמיץ, ושעבוד מלכיות. וכן אנו אומרים במסירת מודעה בערב ראש השנה, שרצוננו לעבוד את בוראנו, וכל מחשבה ורעותא דלבא אשר יעלה בלבנו נגד רצון קודשא בריך הוא, הכל מצד יצר הרע ואין לנו חלק בו. וכבר אמרו (עי' רש"י ברכות ריש לב.) אהא דכתיב (מיכה ד, ו) אשר הרעותי, כביכול אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע. וזהו שאמר הכתוב (תהלים קג, י-טז) לא כחטאינו (כאלו היה חטאינו מחמתנו) עשה לנו, ולא כעונותינו (מחמתנו) גמל עלינו וגו', כי הוא ידע יצרנו, והכל מכחו ומחמתו, על דרך שאמרו ז"ל (סוטה ג.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ומחמתו הוא. ומהאי טעמא פושעי ישראל מלאים חרטה, כי אחר שעבר וחלף לו רוח של שטות ממנו, איננו עוד במעמדו הראשון, כי אם מכיר האמת ומתחרט. וזהו שאמר כי רוח עברה בו, ואיננו, כלומר רוח של שטות עבר בו באדם, ואחר כך כשאיננו כי הלך לו אז ולא יכירנו עוד מקומו מדרגתו של האדם, כי שב ומתחרט:
וזה עיקר התירוץ שלנו לפני בוראנו החוקר לב, והוא יתברך יודע מחשבות לבנו ומעיד עלינו שכן הוא. וזהו "שובה" ישראל, כלומר שוב ותרוץ כפי האמור, כי עד ה' אלקיך על דברך כי כשלת בעונך, כלומר שעוניך הם על ידי היצר הרע הנקרא מכשול (סוכה נב.). והיינו דכתיב (תהלים לח, טז) לך ה' הוחלתי ואתה תענה (מענה בעדינו) ה' אלקי. וזהו שאמר ושב ה' אלקיך את שבותך, שהוא יתברך ישוב תשובתך, והבן:
והותירך יי' אלקיך בכל מעשה ידיך בפרי בטנך וגו' כי ישוב וגו' [ל, ט"י]. יתבאר על פי דכתיב גבי אברהם (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' ושמרו וגו', ופירשו הקדמונים כי הידיעה והאהבה לאברהם לא בשביל עצמו לבד, כי הלא היה לעבודתו קץ וסוף אחר אשר נאסף, כי אם מחמת שיצוה את בניו וגו' ושמרו וגו', הנה הם עובדים את השי"ת מכחו, וברא כרעיה דאבוה, על כן לא פסקה עבודתו וכאלו עודנו עומד חי לפני קונו ועובדו, וכמו שפירשו גבי (תענית ה ע"ב) יעקב אבינו לא מת, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים (עי' כלי יקר בראשית מז, כז). וכבר פירש בספר מאור ושמש (פר' נצבים ד"ה הנסתרות), הנסתרות ליי' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו (כט, כח), כי עיקר עבודה בתפלה ובכל מצות מעשיות כמו תפילין וציצית וכדומה הוא הכונה והעבודה שבלב להאמין ביחודו ואחדותו ואשר לו יתברך הכח והממשלה כו', אמנם המעשה הוא למען ללמד אחריו לעבוד את ה', כי אם היתה העבודה בלב לבד לא היה ניכר לזולתו ללמוד ממנו. וזהו שאמר הנסתרות (שבלב) ליי' אלקינו, והנגלות (במעשה) לנו ולבנינו לעשות וגו', כדי שילמדו בנינו לעשות, ע"כ דבריו. וזהו שאמר באברהם אשר יצוה את בניו וגו' ושמרו וגו' לעשות, דייקא:
והנה, לולי תולדותיו של אדם אין לו השארה בעולם הזה, כי אם מכח תולדותיו יש לו השארה כאלו עודנו עומד נשאר חי וקיים, וזכרו לא יסוף מזרעו. וזהו שאמר והותירך יי' אלקיך, לא על ידי הכוונה והמחשבה לבד, שזה לא יבינו, כי אם בכל מעשה ידיך דייקא בפרי בטנך, שתלמדם לשמור ולעשות כמוך, כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך בשביל תולדותם, הוא מה שאמר באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו', אך באופן כי תשמע (אתה) בקול יי' אלקיך וגו', על דרך (בבא מציעא קז ע"ב) קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, כי תשוב אל יי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך אז יהיו דברים נשמעים לבניך, כי דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב, וכמו שפירש האלשי"ך (לעיל ו, ו) והיו הדברים האלה וגו' על לבבך אז ושננתם לבניך:
כי המצוה הזאת וגו' לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה הוא לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אותה ונעשנה וגו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו [ל, יא-יד]. ובמדרש רבה (ד"ר ח, ב) הלכה, אדם מישראל שעומד לקרות בתורה כיצד מברך, כך שנו חכמים הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה וכו'. ואם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה, לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם, שמלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהן שנאמר (איוב כח, כא) ונעלמה מעיני כל חי וגו', אמר להן בני, ממלאכי השרת היא נפלאת, אבל מכם אינה נפלאת, מנין, ממה שקרינו בענין כי המצוה הזאת וגו' לא נפלאת הוא ממך. והוא משולל הבנה מה סלקא דעתא לומר לרעתכם נתתי תורה:
והנראה לי בזה על פי הידוע שיש בתורה שני חלקים, חלק המעשיי וחלק העיוני והמדע להשיג השגה אלקית, ומבואר בספר העיקרים בפתיחה בענפים (אות א) שעל ידי חלק המעשיי יעלה ויבא ויגיע לחלק המדע והשגה בנסתרות לה', כי כל התורה שמותיו של הקב"ה, והיא מדברת במעשה תחתונים ומרמזת בעליונים בסודותיה הצפונים בה, ולכן כשיעשה האדם איזה מצוה בכוונה הראויה לה אזי יתעורר על ידי המצוה הזאת אותו כח מהשם המרומז בה ויושפע עליו שפע אלקי להשיג טעמיה וסודותיה הנעלמים בה, ובזה מפרש שם להלן (הקדמה, ענפים אות ג) שזה שאמר דוד (תהלים צ, יז) ויהי נועם ה' [אלקינו] עלינו היינו נעימות השגתו יתברך, ומעשה ידינו כוננה עלינו לזכות למעשה, ומעשה ידינו כוננהו להשיג נועם ההשגה הצפון בה, ע"כ דבריו: והיינו דאיתא במדרש (מדרש אגדה במדבר יז, יא) ובגמרא (שבת פח ע"ב פט.) בשעה שעלה משה למרום לקבל התורה אמרו מלאכי השרת מה לילוד אשה בינינו, אמר לו הקב"ה החזר להם תשובה וכו', תורה מה כתיב בה (לעיל ה' יז) לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב, כלום רציחה או ניאוף או גנבה יש בכם. ויש להבין מה עלה על דעת מלאכי השרת, האם לא ידעו מה כתיב בתורה דברים שלא שייך אליהן. אלא שהם נתאוו שיתנו להם סודות התורה, כי סברו שהאדם אינו יכול לקיימה, רק במעשה, ולא לבא להשיג סודותיה, לאשר הוא ילוד אשה וקצרה השגת שכלו. על זה השיב להם (הקב"ה) [משה] תורה מה כתיב בה לא תרצח וכו', ובכל אלה המצות יש סודות נעלמים, וכאשר יכבוש אדם תאותו ויצרו הרע וישמור ויזהר בהן וכיוצא בהן, על ידי זה יזכה להשיג הסודות הנעלמים בם:
וזהו שאמרה תורה כי המצוה הזאת וגו' לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה הוא, היינו הסוד הטמיר ונעלם. לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אותה, היינו להבין לנו הסוד שבה, אחר זה ונעשנה, שמחלק העיון נבא לידי מעשה, וכן ולא מעבר לים הוא לאמר וגו' וישמענו הסוד תחלה ואחר זה ונעשנה, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך (להבין הסוד) לעשותו, ר"ל על ידי עשותו במעשה תזכה להבין נפלאות שבתורה הצפונים בה:
והנה, בגמרא שבת פרק ב' דף כ"ה (ע"ב) איתא הדלקת נר בשבת חובה, וכתבו התוספות (ד"ה חובה) יש שרוצים לומר דאין לברך על הדלקת נר מדקרי ליה חובה, כדאמרינן בחולין (קה.) מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה. ואומר רבינו תם (שו"ת ספר הישר, סי' מה אות ד) דלא דמי למים אחרונים דלא הוי אלא להצלה בעלמא (ממלח סדומית המסמא את העינים), אבל הדלקת נר הוא חובה של מצות עונג שבת, לכן טעון ברכה, ע"כ דבריהם. ובזה יתבאר המדרש, שממה שאמר לא נפלאת הוא ממך, היינו הסודות, שמזה נובע שמברך כמו שאמר להלן, וזה שפתח ואמר כיצד מברך כך שנו חכמים וכו', על זה אמר ואם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם התורה, ר"ל ואם תאמרו שעל ידי המעשה לא ישיג הנפלאות הנעלמים בה, ולא נתנה התורה רק להציל האדם ממה שנולד בטבע רע ומדות מגונות על זה ניתנה התורה להצילו מרעתו, ואם כן אין צריך לברך, כעין דמצינו במים אחרונים, על זה אמר לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם, בשביל שמשיג על ידי המעשה הנפלאות וסודות שבה, שמלאכי השרת נתאוו לה בשביל סודותיה ונעלמה מעיני כל חי, אבל מכם לא נפלאת, מנין, ממה שקרינו בענין לא נפלאת הוא ממך, ואם כן טובה גדולה היא ועונג נפש, ועל כן צריך שיברך, והבן: כי קרוב אליך הדבר מאוד וגו' [ל, יד]. על דרך שדרשו חז"ל (קה"ר ג, טז עה"פ בראשית א, לא) טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע. ובמדרש (ויק"ר כט, יב) אמר, בכל המוספין כתיב והקרבתם, ובראש השנה (במדבר כט, ב) ועשיתם (אשה), אלא אמר הקב"ה מעלה אני עליכם כאלו נעשיתם היום לפני, וכאלו היום בראתי אתכם בריה חדשה. ועל פי פשוטו, מחמת שנעשו טהורים מחטא כקטן שנולד דמי, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ד) מדרך השב להיות צועק לפני ה' ומשנה שמו, כלומר אני אחר ואינני אותו האיש שחטא, ומשנה מעשיו [כולן] לטובה, ע"כ דבריו. וכבר אמרו חז"ל (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) אברהם הפכו לטוב, שנאמר (נחמיה ט, ח) ומצאת את "לבבו" נאמן:
וזהו שאמר כי קרוב אליך הדבר, ושמא תאמר השאור שבעיסה מעכב, הוא היצר הרע, על זה אמר מאוד, זה יצר הרע, בפיך ובלבבך לעשותו בריה חדשה וגם להחזירו לטוב. ועיין בעץ חיים שער קיצור אבי"ע (שער נ פ"ג) איך יכול לעשות את היצר הרע טוב ומלאך קדוש:
או יאמר כי קרוב אליך וגו' בפיך ובלבבך לעשותו [ל, יד]. ובזה יתבאר המדרש (ד"ר ח, ה) כי המצוה הזאת וגו' (ל, יא) למלך שהיה לו אבן טובה והפקידה אצל אוהבו, אמר לו תן דעתך עליה ושמור אותה, שאם תאבד לא יש לך מהיכן לפרוע לי, ואף אני לא יש לי כיוצא בה, ונמצאת חוטא עלי ועליך. כך אמר משה, אם שמרתם את התורה לא על עצמיכם אתם עושים צדקה, כי אם עלי ועליכם, מנין, שנאמר (לעיל ו, כה) וצדקה תהיה לנו, לי ולכם, אימתי, כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת, עכ"ל. והוא צריך ביאור:
והנראה לי בזה בהקדם לפרש הנאמר בסוף פרשת תבוא ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו' למען תשכילו את כל אשר תעשון, וסמיך ליה אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם וגו', והענין, כי גלוי וידוע (שער הכוונות, ענין ראש השנה דרוש ז עמ' רנח) כי יסוד ושורש העבודה בימים הקדושים הבאים ומצות תקיעת שופר הוא להביא המוחין לזעיר ונוקביה, לנסרם זה מזה ולהמתיקן ולהחזירם פנים אל פנים. ולכן שופר בא"ת ב"ש בפו"ג, עולה יחוד הוי"ה אדנ"י. וזה סוד תקיעה, תקע י"ה, הם המוחין חכמה ובינה להכניסן לזעיר ונוקביה לייחד הוי"ה אלקי"ם העולה קי"ב, עם י"ה, קכ"ז, להמתיק החמשה אותיות אלקים עם הג' אלקים של שופ"ר והכולל, ועולה תשעה, סך הכל קו"ל, וזה לשמוע "קול" שופר, כמבואר בכוונת הברכה (ח"ג סח ע"ב). וזהו שאומרים אחר התקיעות (תהלים פט, טז-יז) אשרי העם "יודעי" תרועה וגו', היינו שיודעים הכוונה, בשמך יגילון כ"ל היו"ם, עולה עם הכולל קי"ב, כמבואר בסידור (שם עא.). ונראה לי שזה שאמרו לענין שופר (ראש השנה כט ע"ב) שמא ילך אצל "בקי" ללמוד, רמזו שילך ללמוד כוונות של שופר, יחוד הוי"ה אלקי"ם פנים אל פניס העולה בק"י, והוא ראשי תיבות ב'רכה ק'דושה י'חוד, והבן: וידוע (זוהר פינחס רל ע"ב) כי כל יחוד וזווג תפארת ומלכות הוא על ידי אות ברית, מדת יסוד, הנקרא "כל" בשמים ובארץ (דברי הימים-א כט, יא), דאחיד בשמיא וארעא (זוהר בראשית לא.), בסוד (בראשית לז, ב) אלה תולדות יעקב יוסף, כמבואר בזוהר וישב (קפ.), עי"ש. ועיין תקוני זוהר תיקון כ"א בסופו (סא ע"ב) כד אית בישראל משכילין בחכמה, ידעי לזרקא לההוא אבנא כו'. וזהו שאמר ושמרתם את דברי "הברית" ("יסוד") ה"זאת" (מלכות (זהר לך צד.)ן למען תשכילו "את" (הוא מלכות, כמבואר בזוהר הרבה פעמים (בראשית נג ע"ב ויחי רמז.), ובפרשת תרומה (קלה ע"ב) ברכו "את" ה' המבורך) "כל" ("יסוד") אשר תעשון, כלומר שתביאו מוח חכמה ושכל לבחינת "את כל" ולתקן אותם, בסוד (שמואל-ב ח, יג) ויעש דוד שם, והבן. והיינו דסמיך ליה אתם נצבים היום, בראש השנה (למען יהיה) לפני הוי"ה (נגד פני הוי"ה) אלקיכ"ם,שיהיה היחוד הוי"ה אלקיכם פנים אל פנים. והיינו לעברך בברית הוי"ה אלקיך, בהתקשרות של הוי"ה אלקים. וזה סוד תשובה, תשוב ה' אל יה"ו (עי' זוהר נשא קכב.), כסוד (שיר השירים ה, ב) שראשי נמלא ט"ל, מנין יה"ו באלפין, וצריך לתקן להחזיר הה"א למקומה שיהיה שם מ"ה במילואו עולה אד"ם. וזהו שנאמר (ל, ד) אם יהיה נדחך בקצה השמים, כנוי לתפארת (זוהר בראשית לא.), וקצהו הוא העטרה מדת מלכות, ואם ח"ו בחינת מלכות נדח מבחינת "שמים", בסוד (איכה ב, א) השליך "משמים" ארץ, ואז נמלא רק ט"ל, ונדחה הה"א ממקומה. וזהו שאמר בקצה "השמים", קצה של אותיות "השמים", הוא מ"ה למפרע, שאינו במילואו וטובו, משם יקבצך ה' אלקי"ך, יחוד הוי"ה אלקים:
והנה, בזוהר וארא דף כ"ו (ע"ב) כ"ז (ע"א), וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים (לעיל ד, לט), והשבות אל לבך מיבעיא ליה, מה לבבך, אלא דא יצר טוב ויצר הרע לאכללא לון כחדא, שמאלא בימינא, כדין תשכח כי ה' הוא האלקים, דהא אתכלל דא בדא ואיהו חד, עי"ש. וזהו שנאמר למעלה (ל, א-ב) והיה כי יבואו וגו' והשבות אל לבבך, לאכללא לון כחדא, ושבת עד הוי"ה אלקיך, כלומר שתשוב עד הוי"ה שם אלקיך, יחוד הוי"ה אלקים, ושמעת "בקולו", קו"ל עולה הוי"ה אלקי"ם י"ה ומיתוק ה' אותיות של אלקים וג' אלקים עם הכולל, כנאמר למעלה בכוונה של לשמוע "קול" שופר, וזה שסיים כי תשוב אל הוי"ה אלקיך, יחוד הוי"ה אלקים, בכל "לבבך", התכללות שמאלא בימינא, ובכל נפשך, נפ"ש עולה ת"ל, חמשה אלקי"ם הממותקים:
ועל זה אמר כי המצוה "הזאת", הוא מצות תשובה, תשוב ה'. או יאמר המצוה של "הזאת", לחברם זה עם זה, כמו שאמר ושמרתם את דברי הברית "הזאת", לא נפלאת הוא וגו'. לא "בשמים", הוא כנוי אל התפארת, לאמר מי יעלה לנו השמימה וגו'. ולא מעבר "לים", הוא כינוי אל המלכות, הנקרא "ים" בזוהר הק' (שלה קסג ע"ב), כלומר ואיך אפשר לי לייחד תפארת עם מלכות, כי קרוב אליך הדבר (מלכות) "מאד" (אותיות "אדם") בפיך "ובלבבך" (דייקא, התכללות שמאלא בימינא) לעשותו. או יאמר "בפיך ובלבבך", שיהיה פיך ולבך שוה לטובה, על דרך (תהלים יט, טו) יהיו לרצון אמרי "פי" והגיון "לבי", ואז יתייחד למעלה מלכות "פה" (הקדמת תקוני זוהר, יז.), ו"לב", כנוי אל התפארת כנודע (זוהר נשא קכח ע"ב), והבן:
והנה, ידוע (עץ חיים, שער ט פ"ז) כי ה' אחרונה מדת מלכות הוא שם ב"ן. ובהתחברה עם הוי"ה שם מ"ה, נמשך א' משם הוי"ה אל שם ב"ן, כמבואר בשערי גן עדן, כי הוי"ה דזעיר אנפין הוא חול"ם שו"א קמ"ץ העולה מ"ו, ונשאר א' יותר ממ"ה, הנמשך לשם ב"ן, ונעשה "אבן" שתיה, אבנא טבא, עיין בכוונות הספירה (ח"ג כה.). ועליה אמר יעקב (בראשית כח, כב) "והאבן" הזאת אשר שמתי וגו'. וזהו שאמר המדרש על כי המצוה הזאת וגו', למלך שהיה לו "אבן" טובה והפקידה אצל אוהבו, ירמוז לה' אחרונה היא השכינה הקדושה השוכנת בתוכנו, אמר לו, משה שמור אתה כו', עד שנאמר וצדקה תהיה לנו, לי ולכם, אימתי, כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת, היינו כשנשמור לתקן ולייחד את כל המצוה של "הזאת" "לפני" ה' אלקינו, שיהיה אל פני הוי"ה, מלכות, הנקרא אלקינו (זוהר נח סח ע"ב), אז בהתייחד "צדק" ו"צדיק" נקרא צדקה (עץ חיים, שער לט דרוש יד עמ' רנט). וזהו שאומרים (מוסף לר"ה, תפלת זכרונות) מראשית כזאת הודעת, כלומר מבחינת חכמה הנקרא ראשית, הודעת זאת, הוא מדת מלכות, כי אבא חכמה יסד ברתא (זוהר פינחס רנח.) מלכות, "ומלפנים" אותה גלית, כלומר ולא לאחור כי אם מלפנים, פנים אל פנים, והבן: