ייטב לב דברים· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת וילך
מה כתיב למעלה ראה נתתי לפניך וגו' [ל, טו-יט], וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם [לא, א"ב]. יש להבין מה דדייק אל "כל" ישראל. תו הקשה הר"מ אלשיך, אחר שאמר וידבר, למה לי ויאמר:
והנראה לי בזה דהך וידבר את הדברים האלה קאי על ענין שלפניו, דכתיב למעלה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע אשר אנכי מצוך היום לאהבה את יי' אלקיך וגו', החיים והמות נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, וקשה, וכי בעת הוכיחם והזהירם אמר להם שיעבדו על מנת לקבל פרס, הלא חכמים הגידו (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. ותו, דזה סותר מה שאמר למעלה אשר אנכי מצוך היום לאהבה את יי' אלקיך, והעובד על מנת לקבל פרס אינו עובד מאהבת ה' כי אם מאהבת השכר ומיראת העונש. וכבר כתבתי למעלה לפרש כי התורה נקרא חיים, כדכתיב (לעיל ל, כ) כי הוא חייך, וכתיב (שם ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, והפורש מהתורה נקרא מת, כמו שאמרו (ברכות יח ע"ב) רשעים בחייהם קרוים מתים, והשכר נקרא טוב וברכה, והעונש רע וקללה. וזהו שאמר ראה נתתי לפניך את החיים (הוא עצם התורה) ואת הטוב (הוא השכר) ואת המות (היפך דרך התורה) ואת הרע (הוא העונש), אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלקיך, כלומר שלא לעבוד מכח שכר ועונש, כי אם מאהבה. וזה עצמו שאמר אחר זה החיים (התורה) והמות (הפכו) נתתי לפניך, הברכה (השכר) והקללה (העונש), ובחרת בחיים לשמור התורה בשביל שהיא עצם החיים, לא מכח שכר ועונש, למען תחיה, תהיה צדיק הנקרא חי (שם ע"א) אתה וזרעך, צדיקים כמוך, כי העובד מאהבה מרצונו הטוב מנחיל כח אהבתו ויראתו לבניו אחריו, כדכתיב (לעיל ה' כו) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה "אותי" דייקא וגו' למען ייטב להם ולבניהם לעולם, מה שאין כן העובד מכח הכרח שכר ועונש, לא יורק מכלי אל כלי, כמו שביארתי לעיל בפרשת נח (ד"ה או יאמר) ופרשת ראה (ד"ה עוד [הא']): ועל פי פשוטו יש לומר, ובזה נדרוש סמוכין הנאמר בסוף פרשת תבוא (שם כט, ח-י) ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון אתם נצבים היום כולכם וגו' ראשיכם שבטיכם וגו' טפכם נשיכם וגו', יבואר על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל פרק י' הלכה א' מהלכות תשובה, אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה כדי שאקבל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מהעבירות שהזהירה תורה כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בה או כדי שלא אכרות מחיי עולם הבא, כי אינו ראוי לעבוד את ה' על דרך זה, שהעובד על דרך זה עובד מיראה, ואינה מעלת החכמים, ואין עובדים על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכין אותם לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה. כי העובד מאהבה עוסק בתורה ומצות לא מפני שום דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וכו', והוא שצונו בה הקב"ה על ידי משה, שנאמר (שם ו. ה) ואהבת את יי' אלקיך. ובהלכה ה' כתב וז"ל, כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או שלא תגיע אליו פרעניות הרי זה שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ, הרי זה עוסק בה לשמה, ואמרו חכמים (פסחים נ ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה ואז מגלים להם רז זה מעט מעט עד שישיגוהו ויעבדוהו מאהבה, עכ"ל:
והנה, אדוננו משה רבינו ע"ה גילה ענין שכר ועונש בפרשת תבוא (כח, א-ב), והיה אם שמוע תשמע וגו' ובאו עליך כל הברכות וגו', והיה אם לא תשמע [וגו'] ובאו עליך כל הקללות וגו', ולמיחוש בעי פן יאמרו נא ישראל כי הותר לעבוד מכח שכר ועונש, ובאמת אין זה דרך החכמים והמשכילים, לזה הזהירם ואמר להם ושמרתם את דברי הברית הזאת (הוא התורה) ועשיתם "אותם" דייקא, לא מפני דבר זולתו מכח שכר ועונש, כי אם עשו האמת באשר הוא אמת, למען "תשכילו" את כל אשר תעשון, שזה דרך המשכילים והחכמים העובדים מאהבה. ומה שאני אומר שכר ועונש הוא מפני שאתם נצבים היום כולכם וגו' ראשיכם שבטיכם וגו' כל איש ישראל טפכם נשיכם וגרך וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך, וכשמלמדין את הטף ונשים ועמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויבאו לעבוד מאהבה: וזהו שאמר כאן ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע אשר אנכי מצוך היום לאהבה כו', לא מכח שכר ועונש, אלא מפני שבכלל ישראל יש קטנים ועמי הארץ שלא ישיגו מדרגה זו לעבוד מאהבה, על זה אמר החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, כלומר שאתה רשאי להתחיל לבחור בחיים למען תחיה וגו', כמו שאמרו חז"ל לעולם יעסוק בתורה אפילו שלא לשמה כו'. וזהו שאמר וילך משה וידבר את הדברים האלה, האמורים למעלה ובחרת בחיים למען תחיה וגו', אל "כל" ישראל דייקא, שיש בתוכם טף ונשים ועמי הארץ שמלמדין אותן לעבוד מכח שכר ועונש, להרגילם לעבודה עד שישיגו אמתת עבודה מאהבה, ואחר זה ויאמר אליהם בן מאה ועשרים וגו':
וזהו שאמרו חכמים (חגיגה ג.) בפרשת הקהל, אנשים באים ללמוד, נשים לשמוע, טף למה באים, כדי ליתן שכר למביאיהם. והקשה זקיני מהרש"א (חדושי אגדות שם ד"ה נשיס) הא כתיב בהדיא (להלן לא, יג) ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו וגו'. תו הקשה הרי"ף בעין יעקב (שם סי' ב ד"ה אם) הא בלאו הכי יש להם שכר טוב, במה שמקיימין מצות הקהל. תו קשה לי, אם הקטנים אינם מבינים כלל מה לנו בבואם שמה, ולמה יגיע על ידי זה שכר למביאיהם. אבל לדעתי נראה דוודאי איירי בקטנים המבינים ושומעים, כדכתב בקרא בהדיא, אלא דקאמרו טף למה באים, דמצות חינוך אינו אלא מדרבנן. ועל זה אמר כדי ליתן שכר למביאיהם, ואין רצונם לומר על שילום השכר, אלא הכוונה על אמירות השכר, על דרך שנאמר בקרא (לעיל יא, כו-כט) ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה וגו' ונתתה את הברכה על הר גריזים וגו', שהכוונה על האמירה של ברכה וקללה. וכוונתם בזה, כי כתיב (לא, יא) תקרא את התורה הזאת, שבה שכר ועונש, ופן יאמרו נא ישראל שמותר לעבוד על מנת לקבל פרס, ולזה היה המצוה להביא הקטנים, למען יבינו כי ענין עבודה מכח שכר ועונש לא נאמר רק לקטנים והדומה להן שאינם משיגים לעבוד מאהבה. ואם לא היו מביאים הקטנים, היו סוברים כי גם לגדולים בעלי דעה הותר על מנת לקבל פרס. וזהו שאמרו טף למה באים, כדי ליתן שכר, היינו לומר שכר, למביאיהם, שעל כן הוצרך לומר להם שכר ועונש כי אולי המצא תמצא גם בין הגדולים חסרי מדע כמו עמי הארץ שאינם מבינים ענין עבודה מאהבה:
והנה הדבר מפורש במקרא עצמו (לא, יא-יג) תקרא את התורה הזאת (שבה שכר ועונש, מפני שהקריאה) נגד כל ישראל באזניהם, הקהל את העם (פחותי ערך) האנשים והנשים והטף וגרך וגו', למען ישמעו ולמען ילמדו "ויראו" את הוי"ה הנאמן לשלם שכר, אלקיכם הנאמן ליפרע (כמו שפירש רש"י פרשת אחרי (ויקרא יח, ה)), ואחר זה ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת דייקא, לא מפני דבר זולתו, אלא מאהבה. ושמא תאמר טף למה באים, על זה אמר ובניהם (הקטנים) אשר לא ידעו ישמעו ולמדו "ליראה" וגו', והבן:
עוד אדרוש סמוכין. מה כתיב למעלה לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך וגו' לתת להם [ל, כ], וילך טשה וגו' [לא, א-ב]. בהקדים הא דכתיב בפרשת לך (בראשית טו, א"ב) אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר וגו' שכרך הרבה מאוד ויאמר אברם אדנ"י ה' מה תתן לי, ובזוהר (לך צ.) זה לשונו, אדנ"י, אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, הוי"ה, בניקוד אלקי"ם, מ"ה, יו"ד ה"א וא"ו ה"א (כך גרס העטרת צבי (שם ד"ה שם ויאמר)), חבורא דתרין עלמין כחדא, תתאה ועלאה. ופירש העטרת צבי (שם) שבזה מתרץ קושיא דלהלן (בזוהר שם) ואבר[ה]ם על מה אמר דא. והנה בזה ניחא, שאמר אברהם בניחותא "מה" תתן לי, כלומר שתתן לי בן לחבר תרין עלמין כחדא, עיי"ש:
ונראה לי ביאור הדברים האלו על פי דאיתא בתקוני זוהר תקונא שתין ותשע (קיא ע"ב) וז"ל, בגין דא אתגלגל אדם בתלת אבהן ואתתקן מה דאתעקר, נחית באברם ונטע ביה ה', נחית ביצחק ועביד איבא [דאיהו] יו"ד מן י'צחק, [נחית] ביעקב נטע ביה וא"ו, ו'אלקי יעקב (שמות ג, ו), ולבתר אתא משה ונחית חמשה חומשי תורה, ובזה אשלים אילנא בשמא דהוי"ה, דלאבהן לא אתגלי בגין דלא הוי שמא שלים, הדא הוא דכתיב (שם ו, ג) ושמי יקו"ק לא נודעתי להם, במה דחב אדם אתתקן, עיי"ש. עוד בתקון שבעין (קיט ע"ב קכ.) תלת אתוון אתכלילו ביעקב (פירוש, באברהם ה', ביצחק יו"ד, ביעקב וא"ו), כד אתא משה אשתלים ביה ה"א בתראה ושריא עליה (יקו"ק) [יה"ו] ואשתלים ביה הוי"ה, ובגין דא ושמי יקו"ק לא נודעתי להם, אבל למשה ואמרו ל'י מ'ה שמ'ו מ'ה אומר אליהם (שם ג, יג), דבתר דאשתלים במשה יקו"ק שריא עליה יו"ד ה"א וא"ו ה"א ואתקרי מ"ה כו', עיי"ש. וזהו שאמר היה דבר יקו"ק אליו במחזה, בבחינת מחזה דייקא, דלא אתגליא, כמבואר בזוהר (לך פח ע"ב) ובסתרי תורה (שם), כמה דאת אמר (במדבר יב, ו-ז) במראה אליו אתודע ותרגומו בחזוון וגו' לא כן עבדי משה וגו', לאמר וגו', איתא בסתרי תורה (שם פט.) לאמר ולאכרזא בכל לשון כו', ש'כרך ה'רבה מ'אד, ראשי תיבות מש"ה (מגלה עמוקות אופן נו), רמז לו כי יצא ממנו משה שיזכה לבחינת התגלות הוי"ה העולה במילואו מ"ה, על כן "מאד" אותיות "אדם" (ב"ר ט, יב), שבו אתתקן אדם. ועל זה אמר אברהם בניהותא מ"ה תתן לי, שתתן לי זרע להשלים שם מ"ה:
והנה, באברהם נטע ביה ה"א עלאה, ובמשה אשתלים ה"א תתאה, היינו חיבורא דתרין עלמין כחדא, והבן. וזהו שאמר לשבת על האדמה, כמשמעו, וירמוז לה' אחרונה, אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב, דבהן הו"י, אשתלים לתת להם זרע להשלים ה"א, שם מ"ה, והוא משה. "להם" למפרע "ל-מה". וזהו שאמר וילך משה וידבר את הדברים האלה, חמשה חומשי תורה, אל כל ישראל, ובזה אשתלים ה' תתאה. ועל כן ראשי תיבות של ה'דברי'ם ה'אל'ה הן ב' ההי"ן, וסופי תיבות מ"ה, לרמז שעל ידי משה אתחברו תרין עלמין כחדא ואשתלים שם מ"ה. נמצא היה משה בחינת ה' מלכות, וכתר ליהושע, וזהו שנאמר ויאמר אליהם בן מאה (מלכות) ו"עשרים" עולה כת"ר אנכי היום, ויבואר זה באורך סוף ברכה (אות יא). אף על גב דבזוהר פרשת חיי (קכג.) ולקוטי תורה (ר"פ חיי) מפרש מאה כתר ועשרים חכמה ובינה, הלא ידוע (סנהדרין לד.) דברי תורה כפטיש כו':
ויקרא משה ליהושע וגו' לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה "תבוא" את העם הזה וגו']לא, ז]. ולהלן (לא, כג) נאמר ויצו את יהושע וגו' חזק ואמץ כי אתה "תביא" וגו', ועיין רש"י. עוד יש לדקדק, דלהלן לא נאמר לעיני כל ישראל: ונראה לי בהקדם שאמרתי (פר' וישב ד"ה ועל פי) טעם על אשר ראשי בני ישראל נקראים (במדבר טו, כד) עיני העדה, מלבד הפשוט, והוא על פי המבואר במדרש פרשת חיי (ב"ר נט, ה) אברהם ברך את הכל, ומי ברכו, ה', שנאמר (בראשית כד, א) וה' ברך את אברהם בכל. ופירשו המפורשים דהא בהא תליא, מחמת שהוא ברך את הכל, לכך ברכו ה' בשבילם להיות צנור המשפיע. וזהו שאמר ברך את אברהם בכל, כלומר על ידי כל, להיות צנור משפיע להם. ועל דרך זה אמרו חכמים (תענית ז.) ומתלמידי יותר מכולם, וכן כתיב (ירמיה לא, לג) כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, כלומר שעל ידי הקטנים התלמידים נשפע שפע וחכמה ודעת לגדולים כדי להשפיע לתלמידיהם, ע"כ דברי המפורשים. והנה האלשיך (חבצלת השרון דניאל ב, כב ד"ה עוד) מפרש ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא, כי כתבו חכמי הטבע כי העין אין לו אור בעצמותו, אלא הוא כלי מוכן לקבל אור מאור אחר כגון השמש או הירח או הנר, כי אלו היה לו אור בעצמותו היה יכול לראות אף בחושך. אבל הקב"ה הוא אור בעצמותו יתברך, וזהו שאמר ידע מה בחשוכא, כי ונהורא עמיה שרא, ע"כ דבריו. ולזה נקראים הראשים עיני העדה, לומר שהם מוכנים לקבל האור אבל אין להם אור מעצמותם, אלא מה שמקבלים אור הוא מבני ישראל ובזכותם, והרי אפילו למשה נאמר (ברכות לב.) כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, וכל שכן לשאר חכמים וראשים שמקבלים השפעה שלמעלה חכמה בינה דעת בשביל ישראל למען להשפיע להם, וזה דוגמת עינים:
והנה, השם אמר חזק ואמץ כי אתה "תביא", כפי האמת שהוא המביא. אבל משה רצה להורות ליהושע הדרך ילך בו, לבל יתגאה ויאמר שגדולתו מעצמותו, ולזה אמר לו לעיני כל ישראל חזק ואמץ, ר"ל שיתחזק ויתאמץ לדעת כי הוא דומה לבחינת עינים המקבל אור מזולתו, כמו כן אתה מקבל אור השפעתו בשביל ישראל, כי אתה תבוא את העם הזה וגו', ר"ל שבעיניו ידמה שהוא יבוא לארץ עמהם ובזכותם, ואתה תנחילנה אותם, כלומר אתם בזכותם, על דרך שפירש רש"י על (בראשית לז, יח) ויתנכלו אותו, כמו אתו עמו, עיי"ש:
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם וגו' [לא, יט]. יתבאר על פי מה דכתיב (ויקרא יח, ל) ושמרתם את משמרתי, ואמרו ז"ל (מועד קטן ה.) לעשות משמרת וסייג לתורה. ואחר שאסרו חכמים הרי הוא ככל מצות התורה, מדכתיב (לעיל יז, י-יא) ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך [וגו'] לא תסור וגו', וכמו שכתב רבינו הרמב"ם פרק א' מהלכות ממרים (ה"ב) אחד דברים שלמדו מפי השמועה, ואחד דברים שלמדו מפי (ב"א) [דעתם] מי"ג מדות, ואחד דברים שלמדו ועשאום סייג לתורה והן הגזירות ותקנות ומנהגות, כל אחד ואחד מאלו הן מצות עשה לשומען להן, והעובר על כל אחד מהן עובר על לא תעשה, עיי"ש. ומהאי טעמא אנו אומרים על מצות דרבנן וצונו (שבת כג.). ובזה פירש הנועם מגדים (פר' אחרי ד"ה א"י ושמרתם עח"פ ויקרא יח, ה) ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם מישראל סייג וגדר, בכלל חקותי ומשפטי הם. ובזה פירשתי (פר' מסעי ד"ה ואכתי) למען תהיה תורת ה' בפיך, כלומר על ידי היוצא מפיך נעשה תורת ה'. וזה שרמזו חז"ל (שבת כח ע"ב) במה שדרשו מן המותר בפיך, כלומר מן המותר, אחר שנאסר מפיך, הוא בכלל תורת ה':
וזהו שאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת זה תורה שבכתב, ולמדה את בני ישראל, שימה לשים לזה משמרת בפיהם, על ידי היוצא מפיהם תקנות וסייגים, למען תהיה לי השירה הזאת לעד, קרי ביה לעד בפתח בבני ישראל, כי סייג וגדר הם המקיימין גוף התורה לנצח בבני ישראל. ועיין בבעל הטורים:
או יאמר על פי מה שכתבו המפורשים כי אי אפשר לאדם לקיים מצות התלויות בארץ בזמן החורבן, או מצות שאינן באים לידו, בלתי על ידי עסק התורה ומקבל עליו לשמור ולעשות עת יבאו לידו, כי הקבלה בלב ובפה נחשב לו למעשה, וכמו שאמרו (אבות פ"ו מ"א) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, כלומר מצות הרבה, ע"כ דבריהם. וזה שאמר הכתוב למעלה פרשת נצבים (ל' יא-יד) כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, קאי על כל המצות שבתורה, לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה וגו' לומר שאי אפשר לו לקיימו, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, כי מחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה (קידושין מ.). וזהו (תפלת שחרית) אשרי איש שישמע למצותיך ותורתך ודברך ישים (שימה ממש) על לבו, כלומר על ידי מחשבות לבו. אך שצריך לזה מחשבה טובה בהסכמה החלטית ורעיון טהור שנחשב למעשה. ובזה פירשתי (פר' האזינו ד"ה וזהו [הב']) מאמר הנביא (הושע יד, ב-ג) שובה ישראל עד יי' אלקיך כי כשלת בעונך, ואי אפשר להביא קרבן, על כן קחו עמכם דברים, דברי תורה בעסק הקרבנות, לקבל עליו עת יבנה בית המקדש יביאנו, ושובו אל ה', אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, כלומר אותן הדברים קח טוב מעומק הלב, כי ונשלמה פרים שפתינו, שזה אינו אלא שילום במקום פרים, ולזה צריך שיהיה הקבלה טוב מעומק הלב, והבן:
וזהו שנאמר ולמדה את בני ישראל שימה (שיהיה שימה ומעשה) בפיהם, על ידי פיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד (בפתח) בבני ישראל, וזה אי אפשר בזמן החורבן בלתי על ידי עסק התורה אשר חיים הם למוצאיהם בפה (עירובין נד.), והבן: עוד יתכן על פי המבואר במדרש בחקותי (ויק"ר לה, א) אם זכיתם הריני הופך לכם הקללות לברכות. והוא מקרא מפורש (לעיל כג, ו) ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כו'. ביאור הדבר, על דרך שכתב בלקוטי תורה (טעמי מצות, ר"פ וירא) על הפסוק (תהלים מא, ד) ה' יסעדנו על ערש דוי, כי החולאת בא מחמת היפך רחמים לדין, ואור החכמה שהוא יו"ד נסתלק ממנו, ויו"ד הוא עש"ר, ונהפך ונעשה "ערש", ו"יוד" נעשה "דוי". וזהו ה' יסעדנו על "ערש", להפכו לצירוף "עשר", "דוי", יהפוך "יוד" (או יד"ו, ראשי תיבות (שם קז, כ) י'שלח ד'ברו ו'ירפאם), וזה כל משכבו הפכת בחליו, ע"כ דבריו. והטעם, כי כל אמרת אלקי צרופה (משלי ל, ה), כלומר צרופי אותיות, וכשמהפך השי"ת הצירוף לטוב הרי מהפך קללה לברכה, ו"נגע" ל"ענג":
וכן כתבו המפורשים גבי בלעם שאמר (במדבר כג, ח) ומה אזעום לא זעם ה', ובגמרא ברכות (ז.) שאלמלא כעסתי לא נשתייר כו', וכמה זעמו, רגע, וכמה רגע, כמימריה. וכתבו התוספות (ד"ה שאלמלי) מה היה יכול לומר באותה רגע, ותירצו "כלם". וכתבו המפורשים שאחר כך נהפך למה שאמר (במדבר כג, כא) ותרועת "מלך" בו, ע"כ דבריהם. וזה שאנו אומרים בראש השנה (תפלת שחרית) "המלך", לעשות מאותיות "כלם", "מלך", ואחר כך אחר התמזגות והמתקת הדינים בימים הקדושים האלו, נעשה מזה צירוף "לכם", והיינו דכתיב (ויקרא כג, מ) ולקחתם "לכם" ביום הראשון (כמו שדרשו חז"ל (סוכה מ.) באוכל נפש, יעשה לכם (שמות יב, טז), לכל צורכיכם). ואפשר שזה שאמר המדרש הריני הופך "לכם" קללות לברכות, שמאותיות "כלם" הופך לאותיות "לכם" (ועיין בנזר הקודש פרשת תולדות (פר' סג) סימן י"ג הביא מה שאמרו חכמי האמת שבתורה נרמז כל מה שהיה והוה ויהיה לעתיד (ע"פ חולין קלט ע"ב), וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (ע"פ ירושלמי פאה פ"ב ה"ד), אף על פי שנרמז הכל בתורה מסיני, לא היה בפועל אלא בכח, עד צאתו לפועל על ידי תלמיד המחדש. והילכך לא הוה חשיב לגבי דרי קדמאין כשגגת הוראה, לפי שמקודם ניתן להדרש בדרך אחר, כי כמה פנים לתורה, אלא בהגיע זמן שהתלמיד מחדש לפי מדרגתו מאז יצא אל הפועל ביאור התורה והרי הוא כאלו נכתב עתה מחדש, ע"כ דבריו הנאות לעניננו):
וזהו שנאמר (לא, יט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, להפך הצירופים לטובה, על דרך משל מתיבת "כלם" "לכם", ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, שימה ומעשה הצירוף על ידי פיהם, כדברי הנזר הקודש:
ובזה אדרוש סמוכין כי זה שאמר פרשת עקב (לעיל יא, כה-כח) לא יתיצב איש לפניכם, רומז למה שאמר בלעם (במדבר כג, טו-יז) התיצב כה וגו' והנו נצב וגו' לומר "כלם", פחדכם ומוראכם יתן וגו' כאשר דבר "לכם" דייקא, כי נהפך לטוב לצירוף להיות אומות העולם לכם לכל צורכיכם, על כן ראה אנכי נותן (באופן) לפניכם (דייקא, לפי מעשיכם הוא) ברכה וקללה, את הברכה (צירוף "לכם") אשר תשמעו וגו', והקללה (צירוף "כלם") אם לא תשמעו. וזהו שאמר אנכי, ואמרו חז"ל (שבת קה.) שהוא ראשי תיבות א'נא נ'פשי כ'תבית י'הבית, כלומר כפי הצירוף שבכתב אותיות של תורה:
וזה שאמר בהפטרה (הושע יד, ב-ג) שובה ישראל וגו' כי כשלת בעונך קחו עמכם דברים ושובו (אותן הדברים וצירופים לטוב) אל הוי"ה, מקור הרחמים, על דרך משל על ידי עון מזיד במחשבה רעה שפגם באות יו"ד של הוי"ה מקור הרחמים בחינת חכמה ונעשה צירוף כשלת, אבל אחר ששב ומתקן המעוות ושב היו"ד למקומו, נעשה מצירוף כשלת תשכיל ביו"ד, כענין שנאמר (יהושע א, ח) אז תצליח [וגו'] ואז תשכיל. וזה שנאמר למעלה בסוף פרשת תבוא (כט, ח) ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען "תשכילו". והבן הדברים כי נכונים:
ומאת בני הרב ר' ליפא שיחיה שמעתי שפירש הכתוב (לא, יט) ועתה כתבו לכם, על פי מה שאמרו בסוכה (לה.) אתרוג של ערלה פסול, חד אמר לפי שאין בו היתר אכילה, פירש רש"י ורחמנא אמר לכם, הראוי לכל צורכיכם ולכל דרכי הנאה. וקיימא לן לא הוכשרו למלאכת שמים כגון ספר תורה תפילין ומזוזות אלא עור בהמה טהורה בלבד, דכתיב (שמות יג, ט) למען תהיה תורת ה' בפיך, מן המותר בפיך, כדאיתא בפרק ב' דשבת (כח ע"ב). וזהו שאמר ועתה כתבו "לכם", על דבר שיש בו היתר אכילה, את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, מן המותר בפיהם, ע"כ דבריו. ונכון הוא: