ייטב לב דברים· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת וזאת הברכה
וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל וגו' [לג, א]. במדרש (ד"ר יא, ב-ג) זהו שאמר הכתוב (תהלים כד, ג-ה) מי יעלה בהר ה' זה משה, שנאמר (שמות יט, ג) ומשה עלה אל האלקים. ומי יקום במקום קדשו זה משה, שנאמר (שם ג, ה) כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. נקי כפים, שנאמר (במדבר טז, טו) לא חמור אחד מהם נשאתי. ובר לבב, שנאמר (שמות לב, יא) למה ה' יחרה אפך בעמך, אלא שהיה לבו ברור עליו שאינו תובע צורכי עצמו אלא צורכן של ישראל. אשר לא נשא לשוא נפשו [זו נפשו] של מצרי, אלא בדין נטלה. ולא נשבע למרמה, שנאמר (שם ב, כא) ויואל משה לשבת את האיש. ישא ברכה מאת ה', ישיא ברכה לאחרים, שנאמר וזאת הברכה. זהו שאמר הכתוב (משלי לא, כט) רבות בנות וגו' ואת עלית על כולנה, מדבר במשה, אדם הראשון אמר אני גדול ממך שנבראתי בצלם אלקים, שנאמר (בראשית א, כז) ויברא אלקים את האדם בצלמו וגו', אמר לו משה אני נתעליתי יותר ממך, שנאמר (תהלים מט, יג) ואדם ביקר בל ילין כו', אבל אני זיו פני עמי הוא, שנאמר (להלן לד, ז) ולא כהתה עינו כו':
ונראה לי ביאור הדברים על פי דאיתא במדרש להלן (שם, ד) איש האלקים, מחציו למטה איש, מחציו ולמעלה אלקים. ופירש הסדורו של שבת חלק ב' (דרוש ב פ"א מאמר ה) על פי מאמרם בחגיגה (טז.) ששה דברים בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבהמה וכו', אוכלים ושותים ופרים ורבים ומוציאין כו' כבהמה, כלומר שבעת שעוסקים בענינים גופניים הכוונה למלאות תאותם כבהמה, אבל משה רבינו ע"ה אפילו באותן ענינים גופניים היינו מחציו ולמטה היה בחינת איש, גובר על יצרו לבלי להתכוון להנאתו ולצורכו, כי אם לעבוד את עבודת ה', על דרך דאיתא באורח חיים סימן רל"א, עיי"ש, וממילא מחציו ולמעלה נקרא אלקים, כולו רוחני, ע"כ דבריו עיי"ש:
ועל דרך זה אמר ואהבת וגו' בכל לבבך (לעיל ו, ה), בשני יצריך, ביצר טוב ויצר הרע (ברכות נד.). היינו אפילו בעסקו בענינים גופניים, חלקו של יצר הרע. על דרך שפירשו (שיר השירים ז, ז) מה נעמת אהבה (להשי"ת) בתענוגים של עולם הזה. וזה בחינת אברהם אוהבו, שהפכו ליצר הרע לטוב, שנאמר (נחמיה ט, ח) ומצאת את "לבבו" נאמן (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה):
ומזה נבין שמי שבאותן דברים דומה לבהמה הרי הוא עולה ויורד, ר"ל בעסקו בדברי אלקים בתפלה או בתורה ומצות הנה עולה אל מול פני ה', ואחר כך בעסקו בדברים גופניים כבהמה יירד ממדרגתו. מה שאין כן מי שגם בענינים גופניים כוונתו ולבו לשמים, וכל מעשיו ותנועותיו לעשות נחת רוח לשמו יתברך, הרי עולה ועומד לפני ה' תמיד. וזהו שאמר המדרש מי יעלה בהר ה' ומי "יקום" במקום קדשו (ולא ירד) זה משה, והביא ראיה שנאמר ומשה עלה אל האלקים, כלומר שעלה לבחינת מחציו ולמעלה אלקים. ולכך מי יקום במקום קדשו, מדרגת קדושתו, זה משה שנאמר כי המקום אשר אתה "עומד" עליו אדמת קודש הוא, כי היה נקי כפים ובר לבב, שהיה לבו ברור שאינו תובע צורכי עצמו, כי לא היה בשום דבר כוונתו לצורך עצמו, כי אם לשמו יתברך לעורר רחמנותו יתברך על ישראל. אשר לא נשא לשוא נפשו של מצרי לנקום נקם להנאתו, כי אם כדין עשה בראותו מכה איש עברי מאחיו. ולא נשבע למרמה לישא אשה למלא תאותו, כי אם ויואל משה "לשבת", כלומר כדי לקיים מצות (ישעיה מה, יח) "לשבת" יצרה. וזהו שאמר את "האיש", בחינת איש, ולא כבהמה. ישא ברכה, קרי ביה ישיא ברכה (זו) מאת ה', לאחרים, ולא לו, שנאמר וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל, שגם בני ישראל יהיו נקראים איש האלקים כמוהו, והבן:
וזהו שאמרו ואת עלית על כולנה, אמר אדם הראשון אני גדול ממך שנבראתי בצלם אלקים שנאמר ויברא אלקים את האדם בצלמו וגו', הרי היה מחציו ולמעלה אלקים. על זה אמר משה, אותו כבוד שניתן לך ניטל ממך, שירד ממדרגתו, שנאמר ואדם ביקר בל ילין (כי) נמשל כבהמות נדמו, היינו מפני שבעניני גופניים נמשל כבהמות. אבל אני שמחציי ולמטה איש, אותו זיו פנים שניתן לי, עמי הוא, שנאמר לא כהתה עינו, כי עיניו תמיד אל ה' (ועיין מה שכתבתי מזה בפרשת וישב (מד"ה וימאן) על הפסוק (בראשית לט, ח) וימאן וגו'):
וזאת הברכה [לג, א]. מדרש (ד"ר יא, ב), מי יעלה בהר ה' (תהלים כד, ג) זה משה, יתבאר בספר ייטב פנים במאמר קדישין (אות לז):
ומו"ח הגאון הצדיק מוה' משה דוד ז"ל היה מפרש וזאת הברכה וגו' אף חובב עמים וגו' [לג, א-ד]. בדרך צח, על פי הידוע כי לעתיד יבואו אומות העולם לומר שהתורה ניתנה בשבעים לשון, וגם להם ניתנה. והנצחון לאומות העולם הוא בשביל תורה שבעל פה, שהוא פירוש לתורה שבכתב וגדרים וסייגים ומשמרת להתורה. והנה משה רבינו הוריד השכינה לארץ במתן תורה ובמשכן, דכתיב (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, ובפרשת פקודי אחר הקמתו נאמר (שם לט, מג) ויברך אתם משה, פירש רש"י אמר יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, והוא אמר (בפרשת תשא (שם לג, טז): ובמה יודע איפוא כי מצאתי כן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו וגו', פירש רש"י בקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם. וזהו שאמר הכתוב וזאת (היא השכינה המכונה זאת (זוהר האזינו רצז ע"ב)ן הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל, שתשרה השכינה עם בני ישראל. ואמר, טענות אומות העולם אף חובב עמים, דגם להם ניתנה תורה. וסתר טענה זו, כי ישא מדברתיך, ר"ל שהם ישאו רק מדברותיך דייקא שבכתב, אבל תורה צוה לנו משה, ר"ל תורה שבעל פה ששמענו מפי משה, מורשה קהלת יעקב לבד, ולא לאומות העולם (וכבר אמרו חז"ל (גיטין ס ע"ב) לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל רק בשביל תורה שבעל פה, כדכתיב (שמות לד, כז) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל), ע"כ דברי מו"ח ז"ל ביתר ביאור: ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו' [לג, ב ח]. אמרו חז"ל (עבודה זרה ב ע"ב) שהחזיר הקב"ה התורה לכל האומות ולא רצו לקבלה. ואם אמנם מאוד עמקו מחשבותיו יתברך בזה, אפשר אחת מהנה היתה כוונתו לבל ידח ממנו נדח, והנה יש הרבה נשמות קדושות המפוזרים בין הגוים, ובהגלות נגלות לעיניהם אור קדושתו יתברך עם תורתו כל חלק משתוקק לשורשו, ובודאי אותן הנשמות העשוקות בין העמים נכסף נכספו לקבל התורה, אלא שלא היו ברשות עצמם כי אם כבושים תחת יד זולתם, ומאז בל ינוחו ובל ישקוטו עד עת צעק לבם אל ה' וישמע ויענם, אמרת ה' צרופה להוציאם ממסגר ומאסר ולהכניסם תחת צל כנפיו יתברך להתגייר ולקבל עליהם עול מלכותו ועול התורה:
וזהו שאמר אף חובב עמים, מה שהיה הוא יתברך חובב את העמים הן אומות העולם להחזיר עליהן, הגם שהיה גלוי לפניו מה שישיבו, הוא על ידי זה כל קדושיו (הנשמות הקדושות שבהן) בידך, והם תכו לרגלך פירש רש"י מתכנסים תחת צלך, ישא מדברותיך, יקבלו תורתך. או יאמר והם תכו לרגלך, פירש רש"י תכו לתוך תחתית ההר. הכוונה, שכפה עליהם ההר כגיגית, (ועל זה אמר הלא) ישא מדברותיך, פירש רש"י נשאו עליהם עול תורתך, ר"ל שאמרו (שמות כד, ז) נעשה ונשמע, מרצונם, ואם כן כפיה למה לי (והוא קושית התוספות בשבת דף פ"ח (ע"א ד"ה כפה)). ולתרץ זה אמר תורה צוה לנו משה מורשה, כלומר להורות שהתורה בחינת ירושה לישראל, ולא בבחינת מתנה התלויה ברצונו של המקבל, כמו שתירצו המפורשים. ושמא תאמר מה מהני כפיה, הלא אונסא כמאן דלא עביד (ירושלמי גיטין פ"ז ה"ו), על זה אמר ויהי בישורון מלך, שהוא יתברך מלך על ישראל דייקא, בהתאסף ראשי עם שרי מעלה של כל עם ועם, יחד שבטי ישראל, נאחזים במקור האחדות לחלקו יתברך, ואם כן משוה גזירתו על כל בני מלכותו, ומחויבים לקבל מכח דינא דמלכותא, וכמבואר לעיל סוף פרשת משפטים (ד"ה ושמא):
הופיע מהר פארן [וגו'] מימינו אש דת למו [לג, ב'ג]. בילקוט (ברכה רמז תתקנא ד"ה חופיע) ארבע הופעות הן, ראשונה במצרים כו'. יתבאר על פי מה שפירשו אל נקמות ה' (תהלים צד, א), ואמרו חז"ל (ברכות לג.) גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות, כי יש נקמה על ידי עונש, ויש נקמה על ידי חסד, שמגביה ומרומם ומנשא את החוטא כנגדו עד אשר ישים את כסאו כשמש מעל כל השרים הגבה למעלה, והחוטא מתבייש מאוד בלבבו מכח זה איך לא טוב עשה בזה שחטא נגד מלך טוב ומטיב כזה. וזהו שאמרו גדולה נקמה כזו שניתנה בין שתי שמות של רחמים, א"ל הוי"ה, והבן. ועיין מה שכתבתי בזה פרשת פינחס (ד"ה או יאמר [הא']):
ובזה יש לפרש מימינו, שהתורה ניתנה מימינו בתורת חסד, מה שלא עשה כן לכל גוי כי אם לנו (וכמו שכתב התוספות יום טוב פרק ז' דברכות (מ"ג סד"ה נברך) דמהאי טעמא אומרים (בברכת התורה) ברכו את הוי"ה המבורך), אש דת שנחשב למו אש בחינת דין, מגודל הבושה במה שהגביה אותם מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. וזהו שאמר אף חובב עמים, פירש רש"י כל שבט ושבט, ר"ל שמגודל הבושה נחשב כאף ונקמה. ועל זה אמר הילקוט ארבע הופעות הן, נגד ארבע אותיות הוי"ה. ראשונה במצרים שנאמר (תהלים פ, ב) רועה ישראל כו' הופיעה, שההופעה נחשב לנקמה מגודל הבושה. שניה במתן תורה שנאמר הופיע מהר פארן וגו' מימינו אש דת למו, כדפירשתי. שלישית לימות גוג ומגוג שנאמר אל נקמות ה' אל נקמות הופיע, הרי הופיע הוא נקמה. רביעית לימות המשיח שנאמר (שם נ, ב) מכלל יופי אלקי"ם הופיע, ר"ל כי ההופעה נקרא אלקים, מדת הדין, מגודל הבושה, והבן:
וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה וגו' ]לג, ז]. על פי מה שפירשתי (פר' האזינו אות ג) האזינו השמים ואדברה כו' (לעיל לב, א), על דרך שפירש דודי הגאון הק' מה"ר אריה ליבוש זצלה"ה מווישניצא, (במדבר יח, כג) ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד (בעמדו בהתבודדות בינו לבין קונו), והם (אנשים מבלעדו) ישאו עונם לשוב בתשובה עליהם, ע"כ דבריו. וזהו שנאמר (ויקרא יט, יז) לא תשנא את אחיך (אז) בלבבך (לבד) הוכח (את עצמך, ובזה) תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, בפה. וזהו שאמר האזינו השמים ואדברה ביני לבין קוני, ותשמע הארץ אנשי הארץ אמרי פי, עיי"ש:
וזהו שאמר שמע ה' קול יהודה המתפלל ומתודה לפניך בינו לבין קונו, ואל עמו תביאנו לאותו קול, להעיר לבבם לשוב אליך. וזה שהמליצו (בבא קמא צב.) מי גרם לראובן שיודה, יהודה, והבן. ושמא תאמר הלא על ידי כן ישנאו אותו, על דרך שאמרו (כתובות קה ע"ב) האי צורבא מרבנן דמרחמי עליה משום דלא מוכיח להו [במילי דשמיא], דאי מוכיחם מסנאי ליה ויריבו וישטמהו, על זה אמר ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיב, א-י) אשרי איש ירא את ה' וגו', קרנו תרום בכבוד (אם כי) רשע יראה וכעס (עליו) שיניו יחרוק ונמס, שמתקוטט עמו, כי על ידו תאות רשעים תאבד, כלומר שיודע שכח תאותו נחלש על ידי הירא ה' וגו':
וללוי אמר וגו' אשר נסיתו במסה וגו' [לג, ח-י]. יתבאר על פי מה דאיתא בחולין (חולין פט.) גדול הנאמר במשה ואהרן ממה שנאמר באברהם כו'. ופירש הלב אריה (שם ד"ה שם אמר רבא) הכוונה על אותו הענין הנאמר במשה ואהרן, דאלו באברהם כתיב (בראשית יח, כז) הנה נא הואלתי לדבר אל אדנ"י ואנכי עפר ואפר, וזה אינו נפלא בהעריך שפלותו נגד גדולת הבורא ב"ה, מה שאין כן באותו ענין הנאמר במשה ואהרן (שמות טז, ז) ונחנו מה, בעת שהיו העם מתלוננים עליהם ומריבים עמהם, כי מדרך העולם כי יקום איש על רעהו לריב עמו אז יתמרמר עליו בחמת כח, יריע אף יצריח כי הוא גדול ממנו ומכל בני קדם, ולא כאלה משה ואהרן, שאף בעת מריבה היו נבזים ושפלים בעיניהם לומר ונחנו מה, ע"כ דבריו:
ואני מוסיף להסביר דבריו, אם שהיה להם למשה ואהרן להתגדל נגד זולתם הן מפאת יחוס עצמם, הן מפאת יחוס אביהם ואמם, הן מצד אחיהם ותולדותיהם כיוצא בהם זרע קודש מחצבתם, ועם כל זה לא זחה דעתם עליהם, כאלו לא ראו ולא ידעו ממי הם ומקום מחצבתם ואת בניהם אשר כולם שמרו ברית ה'. וזהו שאמר וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו (בבחינת ענוה) במסה (בעת מסה) תריבהו על מי מריבה בעת יריבו עמהם בני ישראל הנם בשפלותם, האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, (אם) כי (כולם) שמרו אמרתך ובריתך ינצורו והיה להם במה להתייחס, עם כל זה אמרו ונחנו מה, ועל כן זכו יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, כמו שאמרו (עי' עירובין יג ע"ב) מפני מה זכה הלל לקבוע הלכה כמותו מפני שהיה עניו, והבן:
וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל וגו' [לג, יג]. יתבאר על פי דאיתא במדרש שמות (ש"ר א, ה) כל שמות השבטים על שם גאולתן ממצרים, ויוסף על שם שעתיד הקב"ה לגאול את ישראל מן המלכיות כשם שגאלם ממצרים, דכתיב (ישעיה יא, יא) יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו. ויש להבין מפני מה רמז בשם יוסף דייקא גאולה העתידה. גם להבין אומרו שעתיד לגאול כו' כשם שגאל אותם ממצרים, האי "כשם" שפת יתר הוא:
ונראה לי על פי מה שאמרו (סנהדרין צח. ע"פ ישעיה ס, כב) זכו אחישנה, לא זכו בעתה, היינו לא באתערותא דידן, כי אם למען חסדו וטובו יתברך, כמו בגאולת מצרים שלא היה בזכותם כדכתיב (יחזקאל טז, ז) ואת עירום ועריה. ובכן נאמר כי ענין זה הוא בזכות יוסף, דמצינו (בראשית מב, ח) ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירהו, ופירש רש"י שהוא הכירם שהם אחיו ורחם עליהם הגם שהם לא הכירהו לנהוג בו אחוה. אם כן יתר מרעהו צדיק (משלי יב, כו), זה יוסף, כל שכן הבורא יתברך שראוי לו לרחם על ישראל הנקראים (תהלים קכב, ח) אחי ורעי, אפילו בשעה שהם אינם נוהגים בו אחוה. וזהו שאמר המדרש יוסף על שם שעתיד [להוסיף ו]לגאול את ישראל, אפילו בלא זכות, כשם שגאל אותם ממצרים בלא זכות, דכתיב יוסיף ה' שנית ידו לקנות את "שאר" עמו אשר ישאר וגו', כלומר אפילו יהיו רק בחינת שיריים, רעועות וגרועות, חלושות בלא כח של תורה ומעשים טובים (על דרך שפירש רש"י על הפסוק (בראשית ל, לו) צאן לבן הנותרות). וזהו שאמרו (פסחים פח.) גדול יום קיבוץ גליות כיום שנברא בו שמים וארץ, ר"ל שהיה בלי אתערותא דלתתא, והבן (והארכתי בזה בפרשת פינחס (מד"ה ואען)):
ובזה פירשתי (פר' תולדות ד"ה ובזה עה"פ מיכה ה, ו) והיה "שארית" יעקב (בחינת שיריים) בקרב עמים רבים כטל מאת ה' וגו', כלומר כמו טל הבא מלמעלה, כמו כן יושיעם ה' באתערותא דלעילא, אשר לא יקוה (השי"ת) לאיש ולא ייחל לבני אדם לאתערותא של בני אדם דלתתא. וזהו שאמר וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל הבא מלמעלה, אחר כך [ו]מתהום רובצת תחת, יתעורר מלמטה, מדה כמדתו דכתיב ויכר יוסף וגו'. והרמז, כי בזכות יוסף יגאלו ישראל באתערותא דלעילא בחינת טל, כאמור. וזהו שאנו מברכין טל ביום ראשון של פסח, כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל (ראש השגה יא.), והכוונה לעורר הגאולה אפילו בלי זכותא דידן, בחינת טל דלעילא. ואפשר שזה שאומרים בהושענא רבה (תפלה אחר חבטת הערבה) ותאיר לשכינת עוזך, יה"ו דאלפי"ן העולה ט"ל:
וזהו שנאמר להלן (לג, כח כט) וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב וגו' אף שמיו יערפו טל (מלמעלה) אשריך ישראל וגו' עם נושע בהוי"ה, מקור הרחמים, בלי אתערותא דלתתא, כי אם בחסדו יתברך:
ויש להוסיף תבלין על אומרו וישכן ישראל בטח בדד, כלומר אפילו בעת ישב בדד בגלות, "עין" יעקב, היינו כ"עין" שמצינו ביעקב דכתיב (בראשית כח, י) ויצא יעקב מבאר שבע, שהוא מרמז על הגליות, כמה דאת אמר (איכה א, ו) ויצא מבת ציון כו' (ילקוט ויצא רמז קיט ד"ה ויחלום), ואיתא במדרש (ב"ר סח, ב) שאמר (תהלים קכא, א-ב) אשא "עיני" אל ההרים אל תקרי ההרים אלא ההורים, למלפניי ולמעבדניי, מאין יבא עזרי, אליעזר מה כתיב ביה (בראשית כד, י) וכל טוב אדוניו בידו (כלומר שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים (יומא כח ע"ב)), ואני אין בידי לא נזם אחד ולא צמיד אחד (הכוונה על קישוטי מצות ומעשים טובים, כי היה עניו ושפל בעיניו, כמו שאמר (שם לב, יא) קטונתי מכל החסדים). חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי, אלא עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, כלומר בלי שום אתערותא דלתתא, כמו כן יעזרני אפילו בלא זכות ואתערותא דלתתא. וזהו שאמר אף שמי"ו, ראשי תיבות ו'יצא י'עקב מ'באר ש'בע, רמז על הגליות, כדאיתא במדרש שם (סח, יג), עם כל זה יערפו טל מלמעלה (ועיין מה שכתבתי בפרשת תולדות (אות ב) על הפסוק (שם כז, כז) וירח את ריח בגדיו):
או יאמר וישכן ישראל וגו', על פי דכתיב (שם מו, כז) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, ואיתא בפרקי דרבי אליעזר (פל"ט) ובפרטן אי אתה מוצא אלא ס"ט, מכאן שהקב"ה השלים את המנין, לקיים מה שנאמר (שם, ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך, ע"כ דבריו. וכן בגליות אחרות אמרו חז"ל (מגילה כט.) כל מקום שגלו שכינה עמהם. ובזה פירש מוזלה"ה (ישמח משה, ר"פ שמות ד"ה עוד) ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל (ישעיה כז, יב), כלומר שבודאי תלקטו בני ישראל, כי הלא לאחד מכם נחשב האחד ב"ה, וזה יסוד גאולתן מהגלות, ע"כ דבריו. וזהו שאמר וישכן ישראל בטח בדד, אפילו בעת ישב בדד בגלות, כי בודאי עתידין להגאל, והמופת על זה עי"ן יעקב, שבעים נפש של יעקב שהקב"ה השלים המנין. וזהו שאמר אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה', כלומר עם ה', (וזה הוא) מגן עזרך, כדכתיב (לעיל ל' ג) ושב ה' אלקיך את שבותך, ואמרו חז"ל היה לו לכתוב והשיב, מכאן ששכינה עמהם בגלות. וכשנגאלים נגאל עמהם, וכדכתיב (שמואל'ב ז, כג) אשר פדית וגו' גוים ואלקיו (מכילתא בא יד):
ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וגו' ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל [לד, ט-יב] בראשית ברא וגו' [בראשית א, א]. לנעוץ סוף התורה לתחלתה, אפשר לומר כי כתיב (במדבר יג, טז) ויקרא משה להושע בן נון יהושע, יש לי לומר כי ה"א רומז לבינה (זוהר בלק ר ע"ב), ומתחלה שהיה ה' בשמו של הושע השיג חמישים שערי בינה, וזה הושע בן נו"ן, על כן הוסיף לו משה יו"ד, הרומז לחכמה (שם בראשית לא. ועוד), למען ישיג בחינת חכמה. וזהו שאמר ויהושע בן נו"ן מלא רוח חכמה כי סמך משה את "ידיו" עליו, היינו יודי"ו, שהוסיף לו היו"ד שיש במילואו עוד יו"ד, על דרך פותח את ידיך (תהלים קמה, טז) אל תקרי "ידיך" אלא "יודיך" (הקדמת תקוני זוהר, ז ע"ב), ועיין בסידור (ח"א ס ע"ב). והנה משה לימד דעת את כל העם בני ישראל להשיג בחינת חכמה בינה דעת, ולכן נקראים בני ישראל (לעיל א, יג) אנשים "חכמים ונבונים וידועים". וזהו ולא קם נביא וגו' אשר עשה משה "לעיני" כל ישראל בראשית, היינו שיהיה "לעיני", הוא בחינת השגה של כל ישראל בבחינת חכמה, הנקרא ראשית הגילוי, שבו ברא ה' כו'. ועל כן ל'עיני כ'ל י'שראל ראשי תיבות כ'הן ל'וי י'שראל, חכמה בינה דעת כידוע: וכי תאמר איך יזכו ישראל לבחינת כתר, על זה נאמר על פי מאמר התיקונים (שם, ה ע"ב) בראשי"ת, יר"א שב"ת, שאז עולים העולמות, כל אחד ואחד עולה מאליו למדרגה עליונה שלמעלה הימנו, ואז ישראל עולים לבחינת כתר, ולכן אמרינן במוסף שבת כתר. ודבר זה למדנו מתורתו של הערבי נחל (פר' ויקהל דרוש א) שפירש בזמירות (ליום שבת, המתחיל 'דרור יקרא') דעה חכמה לנפשך ויהיה "כתר" לראשך וכו', על ידי שמור שבת קדשך, שאז תעלה למעלה לבחינת כתר, כאמור. וזה ל'עיני כ'ל י'שראל ראשי תיבות כ'הן ל'וי י'שראל, חכמה בינה דעת, ואיך יזכו לכתר, על זה אמר בראשי"ת, יר"א שב"ת, ואז יזכו ל"כתר", והבן:
ב) יאמר לנעוץ סוף התורה לתחלתה, על פי דברי המגלה עמוקות (אופן ט) דרש בסוף שיטה, דרש בריש שיטה (מס' סופרים פ"ט ה"ב), כי נדמה לכל שכבר דרשו עד הסוף, ועדיין יש לדרוש בריש שיטה, והרי והנה שר"ף (ויקרא י, טז), ראשי תיבות ש'שים ר'בוא פ'ירושים יש לתורה, עי"ש. ובגמרא נדרים דף ל"ח (ע"א) מסיק שהפלפול ניתן למשה לבדו ונהג בה טובת עין ונתנה לישראל. וזה אשר עשה משה (הרי התורה) לעיני כל ישראל, וכל אחד מחדש לפי ערכו, ועדיין בראשית, כאלו לא אמר אדם דבר: ג] יש לפרש על פי דברי הבינה לעתים (דרוש טז) על הפסוק (מלכים"א יח, לז) ואתה הסבות את לבם אחורנית, כי על פי חקירה צריך לילך מן המאוחר למוקדם, על דרך דכתיב (ישעיה מ, כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו', מה שאין כן על פי נס, עי"ש בארוכה. וזה ולכל היד החזקה כו' אשר עשה משה (על ידי זה היה גלוי) לעיני כל ישראל בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, בלי דרכי החקירה מהמאוחר אל המוקדם, והבן:
ד] נאמר על פי מה שפירש מוזלה"ה (פר' עקב ד"ה למען ירבו) הפסוק (קהלת ה, ז ח) כי גבוה מעל גבוה שומר וגו', כי כתיב (לעיל י, יד) הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים הארץ וגו', ולכאורה אי ממטה למעלה קחשיב היה לו לומר הארץ ושמים ושמי השמים, ואי מלמעלה למטה היה לו לומר שמי השמים והשמים והארץ, ומפרש האלשי"ך (שם ד"ה או יאמר) דקחשיב ממטה למעלה תחלה, השמים ואחר כך שמי השמים ואחר כך הארץ החשוב יותר, כמו שאמרו (סנהדרין צג.) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, ע"כ דבריו. וזהו שאמר כי גבוה מעל גבוה, הם שמי השמים, שומר, ממתין הכתוב (על דרך (בראשית לז, יא) ואביו שמר) ואינו מזכירו תחלה, רק אומר תחלה שמים אחר כך ושמי השמים ואחר כך הארץ, מזה מוכח שיתרון ארץ בכל הוא, כי יושבי הארץ חשובים יותר. והיינו ודאי מצד הנשמה חלק אלקי ממעל המולך על הגוף, ולא מצד הגוף שיסודו מעפר, ועם כל זה מלך (הוא הנשמה) לשדה (זה הגוף) נעבד, שמשעבד הצורה להחומר, ע"כ דברי מוזלה"ה. והמופת על זה כי הכל נברא בשביל האדם והוא היה תכלית הכוונה, הוא ממה שהוא נברא באחרונה, וכמבואר בבחיי בהקדמה כי מה שהיה האדם אחרון מן הכל למעלה רמה כי הוא תכלית הכוונה, עי"ש, ומזה מוכח כי גדולים צדיקים אפילו ממלאכי השרת, כמאמר חז"ל (ודלא כהראב"ע (שמות כג, כ)), כי הלא השמים וצבאם נבראו בשני והאדם בששי:
והנה, ידוע (אבות פ"ד מ"א) איזה גבור הכובש את יצרו. וזהו שאמר ולא קם וגו', ולכל היד החזקה, ר"ל רוח גבורה ויד החזקה לכבוש את יצרם, ולכל המורא הגדול יראת שמים, אשר עשה משה להכניס בלב ישראל, כי הראה לעיני כל ישראל בראשית ברא אלקים את השמים ואחר כך ואת הארץ, מזה מוכח כי יתרון ארץ בכל הוא, ואיך יהיה מלך לשדה נעבד. ובזה מדויק תיבת בראשית, והבינהו:
ה) יבואר על פי מה שפירשתי לעולם יכנס אדם בכי טוב כו' (פסחים ב.), על פי מה שפירש הנועם אלימלך (לקוטי שושנה, ד"ה פתחו לי) פתחו לי שערי צדק וגו' זה השער וגו' (תהלים קיח, יט כ), שצריך לדעת תמיד שעדיין לא עשה מאומה לפי ערך גדולתו יתברך, רק שרוצה ליכנס לשער העבודה. ועל דרך שפירשו מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים כו' (ברכות לד ע"ב). וזהו שנאמר לעיני כל ישראל, בראשית, רק בשביל ראשית שרוצה האדם לכנס להעבודה ברא אלקים וגו', אך שזה יהיה באמת, ולזה רמז בר'א אלקי'ם א'ת סופי תיבות אמ"ת (בעל הטורים בראשית א, א). וזהו לעולם יכנס אדם בכי טוב, שידמה בעיניו לעולם שרוצה ליכנס לדרך הטוב, אז יצא בכי טוב. ועי"ש מזה בפרשת מטות (ד"ה ויקצוף) על הפסוק (במדבר לא, יד) ויקצוף משה:
והיינו דכתיב גבי נח (בראשית ו, ט) צדיק תמים היה בדורותיו, פירש רש"י יש דורשים לשבח, ויש דורשים לגנאי אלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. הענין, כי בנח נאמר (שם) את האלקים התהלך, פירש רש"י לשון עבר, כלומר שהיה בדעתו שכבר התהלך את האלקים. אבל באברהם נאמר (שם יז, א) התהלך לפני, לעתיד, שהיה בדעתו שעדיין לא התהלך לשון עבר. ועל פי זה יש לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים, דזה לשון המדרש (ב"ר ל' ט) בדורותיו היה צדיק אבל אלו היה בדורותיו של משה לא היה צדיק, וכן בגמרא סנהדרין (קח.) בדורותיו ולא בדורות אחרים, ולא נזכר שדורשין לגנאי, ויש לפרש הכוונה לדון אותו לכף זכות כי זה שנאמר עליו צדיק וגו' את האלקים התהלך נח לשעבר היינו לפי ערך דורו הרשעים היה נחשב בעיניו לצדיק, ועל דרך דכתיב (תהלים לז, טז) טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים, יש לפרש אם כי מדרך הצדיק להקטין ולהמעיט מעשיו הטובים בעיניו, עם כל זה לפעמים יחשב טוב המעט לצדיק מכח המון רשעים רבים, לפי ערכם יחשב הטוב שבידו אם כי מעט הוא. וכמו כן נח נגד דורו היה לשעבר צדיק בעיניו, אבל אם היה בדורם של צדיקים לא היה צדיק, כלומר בעיניו. ואם כן האי שבחו הוא כי אלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, כי היה לו גם מעלה זו שרוצה להיות צדיק ולהתהלך מעתה, ולא שכבר היה והתהלך, ושניהן צדקו יחדיו (שוב ראיתי מעין זה בערבי נחל במקומו (ס"פ בראשית)). וזה בחינת אברהם שנאמר עליו (בראשית יח, יח) ואברהם היו יהיה לגוי גדול, כלומר אם שכבר היה צדיק, עם כל זה נדמה בעיניו יהיה, שעתיד להיות, ולא שכבר היה. וזה בחינת משה רבינו ע"ה, וירא ראשית לו (לעיל לג, כא), שבכל עת היה בעיניו כאלו נכנס לראשית התחלת העבודה. ולכך איתא במדרש אלו היה בדורו של משה, וברש"י אלו היה בדורו של אברהם, והבן: ואפשר שזה שאמר שלמה (קהלת א, ט) מה שהיה הוא שיהיה, כלומר אם שכבר היה צדיק, צריך שידמה בעיניו הוא שיהיה, ואם כי אשר עתיד להיות כבר היה. ולכך הראשי תיבות מ'ה ש'היה ה'וא ראשי תיבות מש"ה (תקוני זוהר, תקון סט, קיא ע"ב), כי זה דרגא דמשה. ואין כל חדש תחת השמש, זה משה שפניו כפני חמה (בבא בתרא עה.), שעליו נאמר וירא ראשית לו, שבכל עת היתה העבודה שלו בחינת ראשית. וזהו שאמר לעיני כל ישראל בראשית ברא, בשביל משה שנקרא ראשית (ב"ר א, ד), והוא לימד דעת את העם, שממנו זכה העם לבחינה זו כאמור, והבן:
ו) עוד יתבאר על פי מה שפירשתי בדרוש לפרשת פינחס על המשנה (אבות פ"ב מט"ז) לא עליך המלאכה לגמור, על פי דברי הקדמונים איך אפשר לכל אחד ואחד לקיים כל התורה כולה, והתירוץ על פי לימוד התורה על מנת לעשות, על דרך (מנחות קי.) כל העוסק בתורת עולה כו', כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ.). וזהו לא עליך המלאכה לגמור, רק להתחיל לקיים מה שבא בידך, ומה שלא יבא לידך על זה אמר ואם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה כעל המעשה, עי"ש. והנה המופת לזה היה ממשה רבינו ע"ה, שהוא היה מובחר היצורים, ונביא אשר לא קם כמוהו, והרי לא קיים במעשה מצות התלויות בארץ אשר לבעבור זה בקש ליכנס לארץ לקיים מצותיה (סוטה יד.), אך השיבו השי"ת (לעיל ג, כו) רב לך, ופירש רש"י רב טוב הצפון לך, על המחשבה והקבלה בלב כאלו קיימת במעשה, וכמו שפירש השל"ה ז"ל (בעשרה מאמרות, מאמר ו אות ה), עי"ש:
והנה, המחשבה נקרא ראשית, כי הוא ראשית המעשה. וזהו שאמר הכתוב וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב, ולא נכנס לארץ, ועם כל זה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו', ולכל היד החזקה וגו', והרי לא קיים במעשה מצות התלויות בארץ, ומזה נגלה לעיני כל ישראל כי בראשית, ר"ל בשביל המחשבה הנקרא ראשית המעשה ברא אלקים את השמים ואת הארץ. וזהו שכתב הבעל הטורים (בראשית א, א) בראשי"ת ראשי תיבות ב'ראשונה ר'אה א'לקים ש'יקבלו י'שראל ת'ורה, שיקבלו דייקא, אך שהקבלה בלב יהיה באמת, ועל זה רומז בסופי תיבות בר'א אלקי'ם א'ת תיבת אמ"ת (בעל הטורים שם), והבן. ועיין גמרא עבודה זרה דף ג' (ע"א) בתוספות ד"ה נוגעים כו': ז] או יאמר על פי דאיתא בגמרא פרק גיד הנשה (חולין צא ע"ב) ישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות, שנאמר (דעיל ו, ד) שמע ישראל ה', ומלאכי השרת אחר שלש תיבות, שנאמר (ישעיה ו, ג) קדוש קדוש קדוש ה'. והטעם מבואר על פי התרגום, קדיש בשמי מרומא וגו' קדיש על ארעא וגו' קדיש לעלם ולעלמי עלמיא, על כן המלאכים מזכירים את השם אחר שלש תיבות. וכיון שבא משה והוריד שכינתו לארץ, דכתיב (שמות יט, כ) וירד ה' על הר סיני, וכתיב (ויקרא כו, יא) ונתתי משכני בתוככם, וכל מקום שגלו שכינה עמהם (מגילה כט.), על כן ישראל מזכירין אחר שתי תיבות, נגד קדיש על ארעא וקדיש לעלם ולעלמי עלמיא. וזהו שנאמר ולכל המורא הגדול, זה גילוי שכינה, אשר עשה משה לעיני כל ישראל, על כן בראשית ברא אלקים, מזכירין שמו אחר שתי תיבות, והבן:
וכמו כן יש לומר על פי הטעם שכתב התורת חיים (חולין שם ד"ה ותמימי) כי כתיב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, נשמות ישראל הנקראים (מלאכי ג, יב) ארץ חפץ, כונן שמים, המלאכים צבא השמים, "בתבונה". ועל כן ישראל מזכירין ה' אחר שתי תיבות, "שמע" "חכמה", "ישראל" "כתר", ה', עילת כל העילות. ומלאכי השרת אחר שלש תיבות, בינה חכמה כתר. וכתב הנזר הקודש פרשה ג' סימן ד' (ד"ה מלמד) דהיינו דאיתא במדרש (ויק"ר כד, ח) שמאותן שלש קדושות שמלאכי השרת מכתירין נתן שתים בראש בניו, היינו חכמה ובינה, ואחת בראש עצמו היינו כתר. ומכח התורה זכו לשני כתרים אלו, היינו חכמה ובינה, כלפי שאמרו (שמות כד, טז) נעשה ונשמע (עי' שבת פח.). ובזה פירשתי הא דאיתא במדרש (ד"ר ב, לא) מהיכן זכו ישראל לקריאת שמע, כלומר להזכיר שמו אחר שתי תיבות, על זה אמר ממתן תורה, ע"כ דבריו. וזהו שאמר ולכל היד החזקה, ירמוז לבינה, כדכתיב (משלי ח, יד) אני בינה לי גבורה, ולכל המורא הגדול ירמוז לחכמה, שנאמר (איוב כח, כח) הן יראת ה' היא חכמה, אשר עשה משה לעיני כל ישראל במתן תורה דכתיב (שמות יט, יא) ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם, על כן מזכירין שמו אחר שתי תיבות בראשית ברא אלקים: ח) יאמר על פי שפירש רש"י אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ששבר הלוחות, והסכים הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת, יישר כחך ששברת. נראה לי לבאר הענין, כי מה ששבר הלוחות הטעם מבואר במסכת שבת דף פ"ז (ע"א) מפני שדן קל וחומר, ומה פסח שהיא מצוה אחת בתורה נאמר בו (שם יב, מג) כל בן נכר לא יאכל כו'. נראה לי כוונתם בזה, כי י"ג מדות הרחמים מדה הראשונה אל, וכנגדה קל וחומר בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, ומבואר בספרים כי על ידי קל וחומר מעוררין חסד אל. וידוע (זוהר צו לא.) כי שם אל רומז להתכללות חסד וגבורה, חסד אל (תהלים נב, ג), אל זועם (שם ז, יב). ועל כן אמרו (מגילה יח.) הקב"ה קרא ליעקב אל, כי יעקב בחינת קו האמצעי. והיינו מדת קל וחומר, חסד קל, וגבורה חומר, כמבואר בסידור האריז"ל (ח"א נב.). וזה ששבר הלוחות מפני שדן קל וחומר, לעורר מדה הראשונה התכללות והשתתפות חסד וגבורה. על כן אמר לו הקב"ה יישר "כח"ך ששברת, התכללות שתי "ידים" ימין ושמאל, וב' פעמים י"ד עולה כ"ח: וזהו שאמר אשר עשה משה (כי) לעיני כל "ישראל" (בסופו שם אל) בראשית ברא אלקי"ם, ולבסוף נאמר (בראשית ב, ד) ביום עשות ה' אלקים, ועל כרחך כמו שאמרו חז"ל (מדרש ילמדנו אות א) בתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף מדת הרחמים, והקדים מדת הרחמים למדת הדין. והיינו מדת קל וחומר, לעורר מדת הרחמים לרחם על עמו ישראל:
ט) או יאמר על פי המבואר בספר עוללות אפרים פירוש הכתוב (שיר השירים ח, יב) האלף לך שלמה, אל"ף ראשי תיבות א'וזן ל'ב פ'ה, שהן ראשי אבריו של האדם, שצריך לשעבדן לעבודת הבורא יתברך, ואגבן נשתעבדו יתר האברים, ע"כ דבריו. ועל כן נראה לי כי בטרם עלה משה ונתעלה כתיב (לעיל לב, מד-מז) ויבא משה (וגו') וידבר [וגו'] "באזני" העם לתקן האוזן, ויאמר אליהם שימו "לבבכם" לכל הדברים לתקן בחינת לב, אשר "תצום" את בניכם, אין ציווי אלא בפה. וזהו שאמר כי לא דבר ריק הוא מכם, קרי ביה כי לא דיבור ריק הוא מכם (כמו שדרשו חז"ל (שבועות מט.) וזה דבר השמיטה (לעיל טו, ב), דיבור משמט), כי הוא חייכם, כלומר הדיבור חיותו של האדם, כי ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב, ז) תרגומו לרוח ממללא, על כן צריך לשעבד הדיבור קודש לה':
וכבר נתבאר אצלינו בפרשת האזינו (דבור ראשון, ואילך) כי זמן תיקון האל"ף בחדש תשרי, היינו בראש השנה בחינת אוזן בחינת שמיעה, לשמוע קול שופר המעורר לתשובה. ועיקר מצות תשובה שהוא החרטה בלב על העבר וקבלה בלב על העתיד הוא ביום הכיפורים, ואם מתודה בלי חרטה מעומק הלב, על זה אומרים (תפלת וידוי) על חטא שחטאנו לפניך בוידוי פה, אם כן ביום הכיפורים מתקן הלב. ובחג הסוכות עם נטילת הארבעה מינים שבלולב להודות ולהלל לה', כמבואר במדרש (ויק"ר ל, ג) על הפסוק (ויקרא כג, מ) ולקחתם לכם, זהו שאמר הכתוב (תהלים קב, יח יט) פנה אל תפילת הערער כו' ועם נברא יהלל י"ה, בזה מתקן את הפה. ונראה לי דהיינו דכתיב (לעיל יא, יב) עיני ה' אלקיך בה "מרשית" השנה, חסר א', ואותיותיו "מתשרי" כמבואר בתקוני זוהר, לרמז שחסר אל"ף, וצריך לתקן את האל"ף ויהיה הצירוף מראשית. וזהו ענין סמיכות סוף התורה לתחלתה (בשמחת תורה) אחר כלות כל המעשים בחדש הזה, הנה לעיני כל ישראל, בראשית, מלא אל"ף, כי נתקן האל"ף, ראשי תיבות א'וזן ל'ב פ'ה. והבן כי נכון:
י] או יאמר הסמיכות לעיני כל ישראל בראשית. וטוב טעם על מה שנאמר (לעיל יא, יב) מרשית, חסר א'. כי כתיב (בראשית ג, כא) ויעש יי' אלקים לאדם ולאשתו כתנות אור, ואיתא בגמ' בתורתו של רבי מאיר היה כתוב כתנות עור בא'. הענין, כי קודם החטא היה תפוח עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה (ויק"ר כ, ב), כי היה א'ור באל"ף, אחר כך נתלבש במשכא דחויא (הקדמת תקוני זוהר, י ע"ב), ונעשה ע'ור בעי"ן (זוהר בראשית לו ע"ב). ובכל ראש השנה צריך האדם לתקן חטאיו, גם מה שחטא בהיותו כלול באדם הראשון, ועל כן כתיב מרשית חסר א', לרמז שחסר הא' מ"אור", וצריך לתקן אותה. וזהו שאמרו (ראש השנה ח. י ע"ב) בתשרי נברא העולם, כי מאז טרם וקודם שנברא האדם צפה הקב"ה שיחטא, כדאיתא בזוהר (שמיני לה.) ובמדרש רבה (עי' ב"ר ח, ד), ויחסר הא'. והיינו "בתשרי", אותיות "ברשית" חסר א', נברא העולם. וזמן התיקון לזה מדי שנה בשנה בראשית השנה, שעם חא' הוא צירוף בראשית. וזהו שאומרים (מוסף לר"ה) ותוציא כ"אור" משפטנו. וזה סוד (תהלים פט, טז) אשרי העם וגו' ב"אור" פניך יהלכון:
והנה, איתא בתקוני זוהר ובילקוט ראובני פרשת בראשית (ד"ה אור פניו) כי אור פניו של משה הוא סוד כתנות "אור", שתיקן משה רבינו ע"ה הנפש שבקלקולו של אדם הראשון הנקרא עור. ונראה לי שזה שאמר ומשה וגו' לא כהתה "עינו" דייקא. וזהו שאמר אשר עשה משה "לעיני" כל ישראל, במקום העי"ן של כל ישראל, "בראשית" בא'. והיינו (ב"ר א, ד) בשביל משה שנקרא "ראשית" שנאמר (לעיל לג, כא) וירא "ראשית" לו, דייקא, כי בבחינתו של משה ויאמר אלהים יהי "אור" ויהי "אור" באל"ף, בעד "עור". וסעד לזה מזוהר בראשית ל"א ע"ב על הפסוק יהי אור, דהאי אור אגניז ויהיב יתיה למשה והדר ליה ההוא נהורא ואשתאר ביה כל יומי, עיי"ש. ולפי המבואר בתקוני זוהר כי כל אדם מישראל יכול לזכות לזה, וז"ל בסוף תיקון תליתאה (מז ח קלט ע"ב), עור איהו לבושא (דחויא ואדם) [דאדם] כו', אם זכה כתנות "אור" מרקמין מפקודין דעשה כו'. יש לומר דזהו שקוראים אחר ימי התשובה מיראה ומאהבה בזמן שמחתנו עתה, "לעיני" כל ישראל, במקום עי"ן כל ישראל "בראשית" בא', אם כי הארץ היתה תהו ובהו וחשך וגו' מהבלי העולם, אבל ורוח אלהים שבלב הישראלי מרחפת על פני המים, כמה דאת אמר (איכה ב, יט) שפכי כמים לבך וגו', על כן ויאמר אלהים יהי "אור" בא', ויהי "אור":
יא) עוד יתבאר הסמיכות על פי מה שכתוב בתקוני זוהר תיקון ס"ט (קיא ע"ב) נחית באברם ונטע ביה ה', נחית ביצחק ועביד איבא י' מן י'צחק, נחית ביעקב ונטע ביה ו' ו'אלהי יעקב (שמות ג, ו), לבתר אתא משה ונחית חמשה חומשי תורה ואשלים שמא דהוי"ה, דלאבהן לא אתגליא לון, הדא הוא דכתיב (שם ו, ג) ושמי הוי"ה לא נודעתי להם. נמצינו למדין על ידי שמשה נחית חמשה חומשי תורה אשתלים ביה ה' בתראה, בחינת מלכות. ולכן נאמר (לעיל לג, ד-ה) תורה צוה לנו משה מורשה, על כן ויהי בישורון מלך, בחינת מלכות, והאציל מהודו על יהושע שתחתיו בבחינת ת"ג וכתר על ראשו. וזהו שנאמר (שם לא, ב) ויאמר (משה) [אליהם] בן מאה ועשרים וגו', בן מאה בחינת מלכות, הכלול מכל העשר וכל אחד כלול מכולם עולה מאה, ו"עשרים" מספרו כת"ר, אנכי היום, כלומר בחינת מלכות לשלמעלה, וכתר למה שתחתיו, הוא יהושע, כאשר הוא בכל עולם ועולם, מלכות דעתיק נעשה כתר דאצילות, ומלכות דאצילות כתר דבריאה כו'. ובזה נראה לי לפרש בראשית ברא וגו', ואיתא בספר נחל קדומים (פר' בראשית אות ד) "בראשית" אותיות "בשארית", ולדרכנו יתפרש כמין חומר, כי בחינת מלכות הנקרא שארית, סוף לשל מעלה, נעשית ראשית, כתר לשל מטה: ובזה נבא אל ביאור המקראות שלפנינו והסמיכות, ומשה בן מאה ועשרים שנה וגו', פירוש, בחינת מלכות לשל מעלה וכתר ליהושע, על כן ויהושע בן נון מלא רוח "חכמה" דייקא כי סמך משה את "ידיו" עליו, אל תקרי ידיו אלא "יודיו" (ע"פ הקדמת תקוני זוהר, ו ע"ב) (עיין בכוונת פותח את ידיך (ח"א ס ע"ב)), כי כל יו"ד במילואו עולה ב' יודי"ן, גוף יו"ד הנגלה בחינת מלכות, עשירית של מעלה, ו"ד הנעלם כתר עשירית לשל מטה, וכיון שמשה נעשה לו במילואו כתר, על כן יהושע "מלא" רוח חכמה. וזהו שאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו הוי"ה דייקא, כי ביה אשתלים שמא דהוי"ה בה' בתראה בחינת מלכות, מה שאין כן להאבות שמי הוי"ה לא נודעתי להם. ועל זה גמר אומר על ענין שלמעלה שאמר ומשה בן מאה ועשרים בחינת מלכות לשל מעלה וכתר ליהושע שלמטה הימנו, שהרי לעיני כל ישראל, "בראשית" ("בשארית") ברא וגו', שארית לשלמעלה נעשה ראשית לשל מטה, כמו כן היה בחינת משה ליהושע. גם יתכוון כי כן הוא בכל דור לדור שלאחריו, כי החכמים נקראים (במדבר טו, כד) עיני העדה, וזה אשר עשה משה "לעיני" כל ישראל, בראשית, בשארית, על דרך דכתיב (לעיל כה, יא) "והותירך" ה' לטובה בפרי בטנך, כלומר פרי בטנך בניך יחיו בנותר בשאריתך, שהוא ראשיתם, והבן:
יב) יאמר על דרך פשוט, כי עמדו כל חכמי לב להבין התחלת התורה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, למה לא נכתב כסדר אלהים ברא בראשית, כמו ששינו לתלמי המלך (מגילה ט.), כי ראוי להקדים שמו יתברך לכל. והתירוץ לזה כדי שיהיו סופי תיבות אמ"ת כסדר, באומרו בר'א אלהי'ם א'ת (בעל הטורים בראשית א, א). וזהו שאמר דוד (תהלים קיט, קס) ראש דברך אמת (עיין בפתיחה לספר ישמח משה (ד"ה ועתה)ן. והכוונה, למען דעת כי י'סוד ה'תורה ו'עמוד ה'עבודה מדת אמת. וזהו שנאמר לעיני כל ישראל, בראשית התורה כתיב בר'א אלהי'ם א'ת, סופי תיבות אמ"ת, להורות לבני ישראל כי העיקר הוא עבודת אמת:
וזהו שרמז דוד (תהלים קיא, ו-ח) באומרו כח מעשיו (מעשה בראשית) הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שלא יאמרו לסטים אתם, כפירוש רש"י (בראשית א, א), מעשי ידיו אמת ומשפט, כלומר שסופי תיבות בר'א אלהי'ם א'ת הוא אמ"ת להורות כי נאמנים כל פקודיו, שהתורה היא תורת אמת, ובזה מובן כי סמוכים לעד לעולם סוף התורה לתחלתה, להורות שיהיו עשוים באמת וישר, כמו שתיבת אמת נכתב בדרך ישר: או יאמר על פי מה שנתבאר לעיל פרשת האזינו (ד"ה שחת) כי העובד בשביל להתפאר או לקבל פרס על זה נאמר (משלי יב. יט) ועד ארגיעה לשון שקר, כי כל עבודתו כמו רגע, ואחר זה יפול הנופל ממנה, כי שקר אין לו רגלים (בתי מדרשות ח"ב עמ' תד). אבל העובד ה' באמת לעשות לו נחת רוח זה עבודה קיימת לו ולזרעו אחריו, וכמו שפירש העקידה (שער מב) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי דייקא [וגו'] למען ייטב להם ולבניהם לעולם (לעיל ה, כו), וכדכתיב (משלי כ, ז) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו. וזהו שאמר סמוכים סוף התורה לתחלתה, להורות מדת אמת כי לעד לעולם כאשר עשוים באמת וישר, וכדכתיב (שם יב, יט) שפת אמת תכון לעד: יג] מ'שה ל'עיני כ'ל י'שראל ב'ראשית. ראשי תיבות ב"י מל"ך. רמז שהתורה אמרה (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו, כן כתב בספר זרע קודש פרשת בראשית (סד"ה א"י כי):
ולי נראה בזה על פי דאיתא בפרק קמא דברכות דף זיי"ן (ע"א) דתניא אל זועם בכל יום (תהלים ז, יב), וכמה זעמו, רגע, והיינו דאמר להו נביא לישראל (מיכה ו, ה) זכור נא מה יעץ בלק וגו' ומה ענה אותו בלעם וגו', מאי למען דעת צדקות ה', אמר רבי אלעזר אמר להם הקב"ה לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם, שאלמלא כעסתי לא נשתייר כו', והיינו דקאמר בלעם (במדבר כג, ח) מה אזעום לא זעם ה'. וכתבו התוספות (ד"ה שאלמלי) ואם תאמר מה היה יכול לומר בשעת רגע, ויש לומר כלם. וכתבו המפורשים שזה שאמר אחר זה (שם, כא) יי' אלקיו עמו ותרועת "מלך" בו, שנהפך "כלם" לצירוף "מלך". ונראה לי להוסיף תבלין, כי אהבה בא משם הוי"ה ב"ה, ויראה משם אלהים, כידוע (נועם אלימלך ר"פ וארא). וזהו שאומרים אבינו מלכנו, כי אנחנו עובדים אותו באהבה כבן לאב, וביראה כעבד למלך, כדכתיב (משלי כד, כא) ירא את ה' בני ומלך, ואיתא במדרש (במ"ר טו, יד) המליכהו עליך. וזהו שאמר יקו"ק המורה אהבה אלקיו המורה יראה עמו, על כן ותרועת "מלך" בו, מכח זה נהפך "כלם" לצירוף "מלך". ולכן בראש השנה שאנו זוחלים ורועדים אנו צועקים (תפלת שחרית) "המלך" (ועיין מה שכתבתי בזה בפרשת וילך (ד"ה וכן)): ומי היה כחו יפה להפר עצת בלעם, הנה זה אדונינו משה רבינו ע"ה אשר היה יכול לעמוד נגד בלעם שהיה בקליפה, וכנגדו משה בקדושה, כמאמרם ז"ל (ספרי ברכה שנז) על ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אבל באומות העולם קם, ומנו בלעם, ואם כן שום אדם לא היה יכול לעמוד נגדו בלתי משה רבינו. ובמה ביטל עצתו לעשות מצירוף "כלם" צירוף "מלך", על ידי שהכניס יראת ה' ומורא גדול בלב ישראל להיות ירא מפני המלך ה' צבאות ב"ה. וזהו שנאמר על משה (לעיל לג, כא) צדקת ה' עשה, כלומר שהוא עשה צדקת ה' בימי בלעם, ומשפטיו עם ישראל, על ידי שהודיע משפטיו של המלך אל העם לירא מלפניו. וזהו שאמר כאן ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אבל בנביאי אומות העולם קם ומנו בלעם, ועם כל זה הבט וראה איך הפר עצתו ולכל המורא הגדול (היראה הגדולה) אשר עשה משה לעיני כל ישראל, על כן פעל מ'שה ל'עיני כ'ל י'שראל ב'ראשית, ראשי תיבות מל"ך ב"י, כלומר שבמקום "כלם" נעשה "מלך", "בי" רומז למה שאמר ותרועת מלך "בו":
יד) יאמר ולא קם וגו' אשר ידעו ה' פנים אל פנים. היינו פנים של רצון לישראל, ופנים של זעם לאומות העולם, ברגע אחד (כדמצינו (במדבר ו, כה-כו) יאר ה' פניו היינו של רצון, ישא ה' פניו היינו של זעם, כדאיתא במדרש (במ"ר יא, ז) יסלק זעמו כו'). לכל האותות והמופתים וגו'. שהיה ברגע אחד חסד ורצון לישראל ודין וזעם לאומות העולם, כמו שנאמר (שמות ד, ט) ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והיו המים אשר תקח מהיאור והיו לדם ביבשת, שכפל והיו המים והיו לדם, ופירש הבינה לעתים דרוש כ"ט שזה מפליאות הבורא יתברך שהיה בזמן אחד וברגע אחד שתי הויות מתחלפות, אחת לטובה ואחת לרעה, וזהו שאמר והיו המים אשר תקח מן היאור שיהיה מים לישראל, והיו לדם למצרים, כמו שאמרו חז"ל (ש"ר ט, י) שבספל אחד היו שותים היהודי והמצרי והיהודי היה שותה מים והמצרי דם, ע"כ דבריו. ולכל היד החזקה. היינו פליאות קריעת ים סוף (כמו שפירשו הראב"ע ומהרא"י), כי שם ראו ידו החזקה להטיב ולהרע ברגע אחד, כי בקע ים ויעבירנו בו ובאותו רגע עצמו בא סוס פרעה ורכבו ופרשיו בים. אשר עשה משה (כי הרי) לעיני כל ישראל, בראשית ברא אלהים וגו'. ואחר כך אמר (בראשית ב, ד) ביום עשות ה' אלהים, ופירשו רז"ל (מדרש ילמדנו אות א) בתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין, ראה כו' עמד ושיתף מדת הרחמים למדת הדין והקדים מדת הרחמים למדת הדין. והיינו מדתו של יעקב, התכללות חסד וגבורה, ובכח זה נעשה ברגע אחד חסד לישראל ודין לאומות העולם, כדין שותפים שכל אחד נוטל חלקו:
וכמו כן מדת הדין אינו חוזר ברקניא עד שנוטל חלקו (זוהר וישלח קעד ע"ב) שעושה דין באומות העולם, וכבר פירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' בשלח ד"ה ויאמר... מה תצעק אלי) דמפני זה אמר תחלה (שמות טו, יט) כי בא סוס פרעה וגו' בים [וגו'] ובני ישראל הלכו ביבשה, אם שתחלה הלכו ביבשה ואחר כך בא סוס פרעה בים, אבל הקדים לומר כי בא סוס פרעה בים, שזה היה סבה למה שבני ישראל הלכו ביבשה, כי לולי זאת לא היה מדת הדין חוזר ברקניא בלתי על ידי שנטל חלקו כאמור, ע"כ דבריו. ומהאי טעמא איתא במדרש פרשת ויצא (ב"ר סט, ה), ופרצת ימה (בראשית כח, יד), שהים נבקע בזכות יעקב, וכן הוא בפרשת וישלח (שם) פרשה ע"ו (אות ה), ופירש הנזר הקודש (עו, ד ד"ה בתורה) כי איתא במדרש (ש"ר כב, ב) שביד אחת הציל הקב"ה את ישראל וביד אחת הטביע את מצרים, ושתי הידים כנוי לחסד וגבורה (הקדמת תקוני זוהר, יז.), לכן דייקא בזכות יעקב נבקע הים, כי יעקב מרכבה למדת אמת המחבר חסד וגבורה יחד, עיי"ש. וזה סוד בראשית בר'א אלהי'ם א'ת סופי תיבות אמ"ת כסדר (בעל הטורים בראשית א, א), לומר אם שבתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין, עם כל זה סוף הדבר נברא במדת אמת, שיתוף יקו"ק אלהים, כאמור: וזהו שאמר הכתוב פרשת ואתחנן (לעיל ד, לז) ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו וגו', פירש רש"י בפני אבותיך, היינו בחינת התכללות המדות של האבות. ולדרכנו נאמר ויוציאך בפניו, היינו בבחינת ב' פנים, של רצון לישראל ושל זעם למצרים, "בכחו" הגדול ממצרים, היינו בשתי ידים, ימין ושמאל, כי ב' פעמים י"ד עולה כ"ח כנודע:
ובזה מובן מה שפירש רש"י (בראשית א, א) והוא מהמדרש (ילקוט בא רמז קפז) לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה וגו' (ואם תאמר להודיענו סדר הבריאה, לזה הקשה עוד קושיא) ומה טעם פתח בבראשית, כלומר שאמר בראשית דייקא ברא אלקים, אבל אחר זה ביום עשות ה' אלקים כי שיתף מדת הרחמים למדת הדין, ולמאי הודיענו זה. ועל זה משני משום "כח" מעשיו הגיד לעמו, שהודיע לעמו שמעשיו היו ב"כח", בשתי ידים ימין ושמאל (ומפני זה יש בפסוק בראשית כ"ח אותיות), לתת להם נחלת גוים שהם יכרעו ויפלו ליד מדת הדין, כענין שנאמר (שם מז, ד ה) ידבר עמים תחתנו ולאומים תחת רגלינו ואז יבחר לנו את נחלתנו את גאון "יעקב" (דייקא) אשר אהב סלה, כן יהי רצון במהרה בימינו אמן:
טו] ומשה בן מאה ועשרים וגו' לא כהתה עינו, דהיה לו לומר לא כהו עיניו, ומה זה שאמר לא כהתה "עינו" לשון יחיד. ולא קם וגו' בראשית וגו'. ויבואר על פי מה שפירשתי (פר' ויגש ד"ה או יאמר) הנאמר ביוסף (בפרשת ויגש (בראשית מה, ז): וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ, על פי דאיתא באדרא (זוהר ח"ג) נשא קכ"ט ע"ב, כתיב (תהלים לג, יח) עין ה' אל יראיו, וכתיב (זכריה ד, י) עיני ה', לא קשיא, הא בזעיר אפין הא באריך אנפין. מפני מה זכה יוסף דלא שלטא ביה עינא בישא, משום דזכה לאשתגחא בעינא טבא עלאה, הדא הוא דכתיב (בראשית מט, כב) בן פורת עלי עין, וכתיב (משלי כב, ט) טוב עין הוא יבורך, מאי טעמא, כי נתן מלחמו לדל, ע"כ דבריו. והיינו דכתיב ביוסף (בראשית מד, כא) ותאמר אל עבדיך וגו' ואשימה עיני עליו, לא אמר עיני, כי אם עיני, חדא. וזהו שנאמר ביוסף (שם לז, ג) כי בן "זקונים" הוא, היינו עתיק. וזהו שאמר המדרש (ב"ר פד, ח) וישנאו אותו (שם, י), למה, כדי שיקרע הים לפניהם, ויובן על פי מה שאמרו בזוהר פרשת בשלח (נב ע"ב) כי קריעת ים סוף בעתיקא תליא, והכי דייקא קרא (שמות יד, ל) ויושע ה' ביום ההוא וגו', ופירש רבינו בעטרת צבי (שם ד"ה אמנם האיר) על פי דאיתא בזוהר שלח (ק.עא.) [ב]יום ההוא (זכריה יד, ח) ה"הוא, סופא דכל דרגין דאיהו שירותא וכולא חד. והיינו מלכות דאדם קדמאה, ועתיק דאצילות, עיי"ש. ואני מוסיף שזה שאמר (שם) והיה ביום "ההוא" יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני, קרי ביה היום הקדמוני, הוא עתיק דאצילות, וחצים אל הים האחרון, קרי ביה היום האחרון, מלכות שלמעלה, על דרך שפירש רש"י (לד, ב) ויראהו [וגו'] עד הים האחרון (לד, א"ב) קרי ביה היום. ועיין בעץ חיים שער אבי"ע (שער מב) פרק א' (עמ' רצט) שבחינה אמצעי בין אין סוף לנאצלים יש בה בחינה מאצילות ובחינת נאצלות, ושני בחינות אלו הם נקראים עתיק ואריך אנפין, ושניהן נקראים כתר, עיי"ש. ובחינה זו נתגלה בזכות יוסף, טוב "עין", וזהו שאמר וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ, "שארית" "ראשית" למפרע, היינו כתר, שהוא שארית ממאציל וראשית לנאצלים, עיי"ש. וזהו שנאמר (לעיל לג, יג) וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל, היינו טלא דרישא חוורא, והבן:
וידוע (זוהר בראשית כא ע"ב) כי יוסף ומשה כחדא אזלין. והיינו דכתיב (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כלומר עצמותו של יוסף לקח עמו, ובזכות שניהן נבקע הים. ורמז לזה (שם טו, יט) ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, י"ם ראשי תיבות י'וסף מ'שה. וזהו שאמר ומשה בן מאה (מלכות, וכמו שכתבתי לעיל (אות יא)ן ו"עשרים" וגו' (מספרו כת"ר), על כן לא כהתה עינו דייקא, דאיהו עינא פקיחא דאשגחותיה תדירא. ומה טעם, על זה אמר ולא נס לחה, היינו השפעתו, כדאיתא בגמרא נדרים דף ל"ח (ע"א) משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו נאמר טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל, וכבר אמרו (סוטה לח ע"ב) אל תקרי יבורך אלא יברך. ובזה נעוץ סוף הפרשה לתחלה, שמתחיל וזאת הברכה אשר ברך משה, ומסיים הטעם כי ומשה וגו' לא כהתה "עינו" ולא נס לחה, שהיה טוב עין, על כן יברך. ועל זה אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו הוי"ה פנים אל פנים, פירוש בלי אמצעי, היינו מבחינת עתיק ואריך אנפין הנקרא בכללו כתר, שהוא בלא אמצעי, והבן. ולכל היד החזקה, פליאות קריעת ים סוף דבעתיקא תליא, ולכל המורא הגדול, מתן תורה דכתיב ביה (לעיל ה, ד) פנים בפנים (בלא אמצעי) דבר ה' עמכם, אשר עשה משה "לעיני" כל ישראל, פירוש שיתגלה עינא חדא עינא טבא להאר "לעיני" זעיר אנפין, כדאיתא באדרא שם לית נהירו לעינא תתאה לאסתחאה מאדממותא בר כד אתחזי מההוא נהורא חוורא דעינא עלאה דאקרי טוב עין כו'. והיינו דכתיב במתן תורה (שמות יט, יט) כי ביום השלישי (זעיר אנפין) ירד ה', ותרגומו יתגלי ה', לעיני כל העם וגו'. והיינו דסמיך ליה "בראשית", אותיותיו "בשארית", היינו בחינת אמצעי, הוא כתר עליון הנקרא שארית וראשית, ובלשון המחקרים היול"י, ברא אלקים וגו'. ואותו בחינה נתגלה בים סוף ומתן תורה על ידי משה שלא כהתה עינו:
וזהו שאמרו (ב"ר א, ד) בראשית ברא בשביל משה שנקרא ראשית, שנאמר (לעיל לג, כא) וירא "ראשית" לו, שעל ידו נתגלה "ראשית", כי שם חלקת מחוקק ספון, על כן צדקת ה' דא צדק בת זוגו (עיין זוהר נשא דף קמ"ה ע"ב) דזעיר אנפין, עשה (תיקן), "ומשפטיו" עם ישראל, משפט איהו רחמים (הקדמת תקוני זוהר, יז ע"ב), כדאיתא באדרא (קל.) דנהיר עינא עלאה ואסחי לעינא תתאה, וכדכתיב (ישעיה נב. ח) כי "עין בעין" יראו בשוב ה' ציון. ושם באדרא דף קל"ז ע"ב תאנא, כתיב (לעיל יא, יב) עיני יי' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, הדא הוא דכתיב (ישעיה א, כא) צדק ילין בה, דבה אשתכח גזרי דדינין. ולזימנא דאתי ישתכח בה עינא חדא דעתיקא דעתיקין, הדא הוא דכתיב (שם נד, ז) וברחמים גדולים אקבצך, עיי"ש. וזהו סוד (קדושת כתר) הן גאלתי אתכם (אז והיה) "אחרית כראשית", כן יהי רצון במהרה בימינו אמן:
טז) יתבאר על פי מה שפירש בספר נועם אלימלך (פר' יתרו ד"ה היה אתה) מה שאמר יתרו למשה (שמות יח, יט) איעצך ויהי אלקים עמך היה אתה לעם (מליץ טוב להם ללמד עליהם זכות) מול האלקים (נגד מדת הדין) והבאת אתה את הדברים אל האלקים, שתמתיק את הדברים גם אל מדת הדין, להסכים עמך לרחמים, ע"כ דבריו. וכן הוא בגמ' בגדעון, שנאמר (שופטים ו, יד) לך בכחך זה, ואמרו חז"ל בשביל שלמד זכות על ישראל. והנה, איתא במדרש (מדרש ילמדנו אות א) ורש"י (בראשית א, א), בראשית ברא אלקים, מתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין, ראה כו' עמד ושיתף מדת הרחמים והקדים מדת הרחמים למדת הדין, דכתיב (שם ב, ד) ביום עשות הוי"ה אלקים, ע"כ דבריהם. ונראה לי שבשם אלקים עצמו מרומז שיתוף מדת הרחמים, כי ראשי תיבות של אותיות אלקים למפרע הוא הי'ה ל'עם מ'ול א'לקים, ה"י ראשי תיבות הי'ה, ל' ל'עם, מ' מ'ול, א' א'לקים, וזה עצמו שרצה להודיע ששיתף מדת הרחמים למדת הדין בבריאה, והוא שאמר בראשית ברא אלקים וגו', שאלקים המורה מדת הדין, ברא עולמו בראשית אותיותיו שמכריז ואמר הי'ה ל'עם מ'ול א'לקים, שרצונו להמתיקו לרחמים, כי נשתתף עם מדת הרחמים:
וידוע (רש"י שמות ז, א) כי ענין נביא הוא מלשון (ישעיה נז, יט) ניב שפתים. וזהו שאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו', כלומר שלא קם נביא שינבא בניב שפתים זכות בשביל ישראל כמשה, כנודע שמסר נפשו בשבילם ואמר (שמות לב, לב) מחני נא וגו'. והראיה על זה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, מה שלא מצינו בזולתו, הוא מפני שלא היה מליץ טוב על ישראל כמוהו. ועל זה אמר לעיני כל ישראל, בראשית ברא אלקים, כלומר אלקים ברא בראשית אותיותיו המורה על רחמים, שאומר הי'ה ל'עם מ'ול א'לקים כמו שאמר יתרו, מזה למד משה להמליץ טוב, ומזה זכה לכל האותות והמופתים אשר עשה, והבן:
יז] יתבאר על פי דכתיב (לעיל לב, יז-יח) חדשים מקרוב באו וגו' צור ילדך תשי וגו', יש לי לומר שיש בזה מליצה על ישראל, והוא מה שאמרו חז"ל (עי' ברכות לב. וברש"י) אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, דכתיב (מיכה ד, ו) ואשר הרעותי, כביכול הקב"ה אומר אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע. והנה שורש דרכו של היצר הרע שמשכח ומנשי בני אדם מעבודת השי"ת ומסיתם לילך אחר שרירות לבם הרע כו', עד שאומר לך עבוד כו' (שבת קה ע"ב). וזהו שאמר יזבחו וגו' חדשים מקרוב באו וגו', עם כל זה יש להמליץ צור ילדך תשי ותשכח וגו', כלומר שצורך ילדך עם יצר הרע המשכה, ובזה אל מחוללך. ורמז לזה צ'ור י'לדך ת'שי ראשי תיבות (תפלת 'אנא בכח') צ'עקתינו י'ודע ת'עלומות, והוא שם קדוש, לומר שאנחנו צועקים אליו יתברך שהוא יודע תעלומות לבנו שרצונינו לעבדו יתברך באמת ובלב שלם וכל מעשה ומחשבה שנגד רצונו יתברך הכל מצד יצר הרע וכו'. וזהו שאומרים (וידוי ליו"כ) אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי, שאנו רוצים בעבודתך אלא שהיצר מטענו ומתענו, ובכן יהי רצון מלפניך שתכפר לנו וכו'. והארכתי בזה במקום אחר (ייטב פנים, אבני זכרון אות ל):
וזהו שנאמר ולא קם נביא (שהמליץ טוב) עוד בישראל כמשה, ומזה זכה לכל האותות והמופתים, כמו שפירשנו (סוף אות טז), וגמר אומר במה המליץ, על זה אמר לעיני כל ישראל, "בראשית", אותיותיו "ברא תשי", לומר שבראשיתו ברא תשי, הוא היצר הרע, כח המשכח, ואין על ישראל אשמה. הרי שהתורה עצמה המליצה על ישראל להקל מעליהן ולהכריען לזכות:
יח) יאמר אשר עשה משה ל'עיני כ'ל י'שראל. ראשי תיבות ל'וי כ'הן י'שראל. וחקדים לוי לכהן, על כרחך צריך לומר שמרמז על העתיד, שיתעלו הגבורות ויהיה לוי קודם לכהן, כמו שכתוב בלקוטי תורה יחזקאל (עמ' שכג) על מה שאמר (מד, טו) והכהנים הלוים בני צדוק, כי כהן חסד, ולוי גבורה, לכן לעת עתה שאין העולם מתקיים בדין, הכהן קודם, ולעתיד כי יתוקן העולם ורוח הטומאה יעבור, אז יתעלו הגבורות על החסדים, בסוד (משלי יב, ד) אשת חיל עטרת בעלה, ויהיו הלוים כהנים וכהנים לוים, עיי"ש. וזהו שאמר, לטעם שהקדים לוי לכהן, כי בראשית (הבריאה) ברא אלקים את וגו', ששיתף מדת הרחמים והקדימו לדין, בסוד (עי' זוהר תצוה קפו.) א' קודם ת' אותיות כסדר, וסוד הדבר, א' צורתו יוי גימטריא הוי"ה, ות' צורתו דנ (עי' זוהר חקת קפ ע"ב), הרי הוי"ה קודם לאלקים, כמו שפירשתי שם (פר' בראשית ד"ה וסוד), עיי"ש, וכדכתיב להלן (בראשית ב, ד) מפורש ביום עשות יי' אלקים. אבל באחרית הימים כי יתוקן העולם להתקיים במדת הדין, אז הגבורות קודמין, על כן לוי קודם:
ואפשר זה הנאמר באבותינו אברהם יצחק ויעקב, ב"כל" (שם כד, א) מ"כל" (שם כז, לג) "כל" (שם לג, יא), סוד כ'הן ל'וי, חסד קודם, לכן האותיות כסדר א"ב, הכ"ף קודם ללמ"ד. וזהו שנאמר (לעיל כה, יז-יט) זכור את אשר "לך" עמלק, ל"ך שלא כסדר, לוי קודם, מורה שרצה להגביר הדין. על זה אמר והיה בהניח יי' אלקיך "לך" מ"כל" [וגו'] תמחה את זכר עמלק, כי אז לוי קודם כהן, והיינו "לך" מ"כל", שמ"כל" ישתנה למעליותא ויהיה "לך", ועיין מה שכתבתי בזה בספרי ייטב פנים (פ' פרשות) פרשת זכור (אות כ"ג). וזה סוד הנאמר בירמיה ל"ב (ז) כי "לך" משפט הגאולה, ל'וי קודם כ'הן בזמן הגאולה, וכה משפטו. אלקים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו ויגאלנו במהרה בימינו אמן:
יט) וזאת הברכה וגו', ולא קם וגו' לכל האותות וגו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל, בראשית ברא וגו'. גם תחלת סדרי משנה (ברכות פ"א מ"א) מאימתי קורין את שמע, ומסיים בסוף עוקצין (פ"ג מי"ב) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו'. ויש להבין מה דדייק ואמר כלי מחזיק ברכה:
והנראה לי בזה על פי מה שכתב מוזלה"ה בספר ישמח משה פרשת תולדות (ד"ה ויזרע) ופרשת וישב (עה"פ כי בן זקונים, ד"ה עוד ביאור [הג']) דמה שאמרו חכמים (תענית ח ע"ב) אין הברכה שורה לא בדבר המדוד כו' אלא בדבר הסמוי מהעין, היינו ברכה הבאה משם שד"י או אדנ"י, שמהם נסים נסתרים מלובשים בטבע, ואם כן בדבר המדוד ומשוער שאז הברכה היא נגלה, אינו שורה. אבל למי שזוכה לברכה הבא משם הוי"ה ב"ה, שממנו נסים נגלים למעלה מהטבע, כמבואר בראב"ע (שמות ו, ג) ורמב"ן (שם, ב) ריש פרשת וארא, תחול הברכה אפילו בדבר המדוד ומשוער. ובזה פירש הנאמר ביצחק (בראשית כו, יב) וימצא בשנה ההוא מאה שערים, [ותרגומו] מאה בדשערוהי, ויברכהו הוי"ה דייקא. וזהו שנאמר (שם לט, כ"ג) ויהי הוי"ה את יוסף וגו' וירא אדוניו כי הוי"ה אתו וכל אשר הוא עושה הוי"ה מצליח בידו, פירוש, שהיה מצליח מכח הוי"ה ב"ה בהתגלות, לכך ראה אדוניו, ע"כ דבריו. והנה גם הברכה הבא משם הוי"ה על כרחך הוא על ידי שם אדנ"י, שהוא השער להוי"ה, וממנו מקבל ומשפיע למטה, וזהו שאמרו לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה (כלומר אף שהוא ככלי, שהוא דבר המדוד ומשוער, עם כל זה מחזיק ברכה נגלית), אלא השלום, היינו ברכה מפאת יחוד הוי"ה אדנ"י, שזה שלום האמיתי, שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז שם אדנ"י לעמו יתן הוי"ה יברך את עמו בשלום בשילוב שתי השמות יחד. ולזה פתח מאימתי קורין את שמע, יי' אלקינו ה' אחד (לעיל ו, ד), סוד השלום, הוא הברכה החל אפילו בכלי, כאמור:
וזהו שאמר וזאת "הברכה" דייקא, היינו הנגלה, החל אפילו בכלי המדוד ומשוער שנודע מהותו וכמותו, שעליו ראוי לומר זאת הברכה, אשר ברך משה איש האלקים, בעלה דמטרוניתא (זוהר בראשית כא ע"ב), מרכבה לשם הוי"ה ב"ה המשפיע לאלקים כנודע. וזה עצמו ולא קם וגו' כמשה אשר ידעו הוי"ה פנים אל פנים, ותרגומו דאתגלי ליה ה', ולכך זכה לנסים נגלים. וזהו שאמר לכל האותות והמופתים וגו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל, לעיני דייקא, שראו הנסים עין בעין. ורמז לזה, ל'עיני כ'ל י'שראל ראשי תיבות למפרע כל"י, לומר וזאת הברכה אשר ברך משה, היינו בחינת כלי מחזיק ברכה. ולזה פתח ואמר בראשית ברא, פתח בב' דאיהו ב'רכה, כמבואר במדרש רבה (ב"ר א, י) ובתקוני זוהר תיקון ל"ה, ולכן מ'שה ל'עיני כ'ל י'שראל ב'ראשית ראשי תיבות כל"י מ'חזיק ב'רכה. וזהו שאמרו חז"ל (ב"ר א, ד) בראשית ברא בשביל משה שנקרא ראשית (לעיל לג, כא), שבשבילו נברא העולם בברכה, והבן:
כ) יאמר וזאת הברכה א'שר ב'רך. ראשי תיבות א"ב. מ'שה א'יש. ראשי תיבות למפרע א"ם. והיינו כמו שברך יעקב את יוסף (בראשית מט, כה) ברכת שדים ורחם, ופירש רש"י ותרגום ברכתא דאבא ודאמא, דאינון חכמה בינה, כמו כן ברך משה את ישראל הנקראים יוסף, כמו שכתב הרד"ק תהלים פ"א (ו), עי"ש. ובמה דפתח בה הוא מסיים, ואמר ולא קם וגו' כמשה וגו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל, עינ"י עולה חכמ"ה בינ"ה, כמבואר בכוונות הקידוש (סדור קול יעקב, קלו.), עי"ש, להמשיך ברכה מהם. ולזה פתח בבראשית, לומר שנברא העולם בב' דאיהו ב'רכה (ב"ר א, י), ב'ר'א א'לקי'ם, ראשי תיבות למפרע א"ב וסופי תיבות א"ם, דאינון חכמה ובינה, שם י"ה. ועל כן י'שראל ב'ראשית ב'רא א'לקים ראשי תיבות עולה י"ה. והיינו דכתיב (בראשית ב, ד) ביום עשות הוי"ה אלקים, חכמה ובינה. אחר זמן ראיתי שכן מבואר בתקוני זוהר תיקון ס"ה, בראשית ב'ר'א א'לקי'ם, רישי תיבין וסופי תיבין א"ב וא"ם, דאינון י"ה, והבן:
כא) וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל וגו', ולא קם וגו' לעיני כל ישראל, בראשית ברא אלקים וגו'. ובמדרש (ד"ר יא, ד) כיון שבא משה לברך את ישראל באה התורה והקב"ה לברך את ישראל. וזאת הברכה, זו התורה, שנאמר בה (לעיל ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. אשר ברך משה, זה משה. איש האלקים, זה הקב"ה, שנאמר (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה:
ויתבאר, כי הקב"ה נקרא איש על שם שהוא משפיע ומעניק מטובו לכל בריותיו וכולם מקבלים ממנו שפעו, ולזה נקרא איש, בחינת זכר. ואמנם מצינו שאמרו חכז"ל (זוהר ויקרא ז ע"ב) ישראל מפרנסים כביכול לאביהם שבשמים, שמקבל תענוג ונחת רוח מעבודתם ותורתם שאמר ונעשה רצונו, כדכתיב בקרבנות ריח נחוח (ספרי שלח קז), ובשביל זה נקרא כביכול בבחינה זו מקבל, וכמו שפירשו הקדמונים מאת ה' היתה זאת בחינת נוקבא, היא נפלאת בעינינו (תהלים קיח, כג). ומצינו בגמרא (ברכות ז.) שאמר הקב"ה ישמעאל בני ברכני וכו'. ובזה יש לומר שמשה ברך את ישראל שיעשו רצונו יתברך, ובזה בירך את הקב"ה הנקרא איש האלקים (כמו שאמר המדרש) שיקבל נחת רוח מישראל עד שיהא מכונה בשם זאת, וזהו שאמר "וזאת" (הוא) הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל, ר"ל שמשה ברך בבחינת זאת להקב"ה שנקרא איש האלקים, וגם את בני ישראל, ששניהם יהיו מכונים בשם זאת, לקבל תענוג ושפע נחת רוח זה מזה, הקב"ה יקבל נחת רוח מעבודתם, והם יקבלו ממנו נחת רוח בהשפיע להם כל מיני השפעות טובות. ובזה מצאנו ראינו שברך להקב"ה תחלה אחר זה בירך את ישראל, כדאיתא בזוהר (ויחי רכז ע"ב) כשמברכין לבני אדם צריך לברך תחלה את הקב"ה, אחר זה את בני אדם. ובזה ניחא הא דכתיב וזאת התורה אשר "שם" משה, היה לו לומר אשר למד משה, וכפשוטו הוא על דרך דכתיב (שמות כא, א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, עי"ש בפירוש רש"י, וכדכתיב (לעיל לא, יט) שימה בפיהם, אבל לדרכנו נאמר הכוונה שמשה שם את התורה שתהיה נקראת זאת על ידי שתקבל נחת רוח מישראל העושים רצונה, ובשביל כך שהקב"ה והתורה מקבלים נחת רוח מישראל. על כן כשבא משה לברך את בני ישראל בא גם הקב"ה והתורה לברך, שנאמר וזאת הברכה זו התורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה, כדפרישית ששם התורה בבחינת "זאת", אשר ברך משה זה משה, ואיש האלקים זה הקב"ה שנקרא איש, אלא שברכו משה שיהא נקרא זאת, והבן:
וזה שסיים בסוף לראיה על זה שהקב"ה מקבל נחת רוח מישראל, שהרי לעיני כל ישראל, בראשית ברא אלקים וגו', בשביל ישראל שנקראו ראשית (ויק"ר לו, ד), היינו בשביל תענוג ונחת רוח שמקבל מעבודתם ותורתם:
כב) עוד יש לפרש, כי משה נקרא איש האלקים (לג, א), בעלה דמטרוניתא (זוהר בראשית כא ע"ב), כי מצינו שאמר משה (במדבר י, לח לו) קומה ה' [וגו'] ובנחה יאמר שובה ה', והקב"ה שמע לקולו כמו אשה לבעלה, כדכתיב (איוב כב, כח) ותגזור אומר ויקם לך, ועל דרך (זוהר שמות טז.) מי מושל בי צדיק שגוזר והקב"ה מקיים, וכתיב ויחל משה (שמות לב, יא), מלמד שהפר לו נדרו (ברכות לב.) כמו איש לאשתו. וזהו שאמר וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל, ר"ל שברך את בני ישראל שגם הם יהיו נקראים איש האלקים, בחינת צדיק מושל, וכדמצינו לעיל שיהושע אמר (במדבר יא, כז כח) אלדד ומידד מתנבאים במחנה, ואמר לו משה (שם, כט) המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים וגו':
וזה שסיים ואמר ולא קם נביא עוד "בישראל" כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ר"ל בשביל ישראל אשר ידעו פנים אל פנים, שהרי כל זמן שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עמו הדיבור פנים אל פנים, כפירוש רש"י פרשת דברים על הפסוק (ב, טז יז) ויהי כאשר תמו וגו' וידבר, עי"ש. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, בראשית, ר"ל אשר עשה לראשי עם הנקראים "עיני" ישראל, שיהיו כלי מוכן לקבל אור החכמה ונבואה ויד החזקה וגו', בשביל ישראל שנקראו ראשית (ויק"ר לו, ד), למען להורות להם דרכי ה'. דמפני כך נקראים "עיני" ישראל, דוגמת העין שאינו אלא כלי מוכן לקבל אור, וכמו שכתבתי למעלה בפרשת וילך (דבור ראשון) על הפסוק (לא, ז) ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל: כג) ולא קס נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האתת והמופתים וגו' ולכל היד החזקה וגו' [לד, י-יב]. והוא על פי מה שכתב מוזלה"ה בספר ישמח משה פרשת בהעלותך (ד"ה עוד נראה) על הסמיכות (במדבר יב, ג-ח) והאיש משה עניו מאד וגו' ויאמר ה' וגו' אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה וגו' פה אל פה אדבר בו, על פי מה שכתב הכלי יקר על הפסוק (בראשית יח, א) וירא אליו ה', לא אמר וירא ה' אל אברהם, כי שמו מורה על התנשאותו ורוממותו, ולא מכח זה נראה ה', כי אם אליו דייקא, מכח עצמותו שהיה שפל ועניו שאמר (שם, כז) ואנכי עפר ואפר. וידוע מה שמפרשים והאיש משה עניו מאוד וגו', כי דוד המלך ע"ה אמר (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת, בחינת בעל חי, ויותר מזה אברהם אמר ואנכי עפר ואפר, בחינת דומם, ויותר מזה משה רבינו ע"ה שאמר (שמות טז, ז) ונחנו מה, בחינת אין. וזהו שאמר והאיש משה, בה' הידועה, שהיה איש חשוב וגדול ומלך בישראל דכתיב (לעיל לג, ה) ויהי בישרון מלך זה משה, ובכל זאת היה עניו מאוד אפילו מכל האדם אשר על פני האדמה, אפילו מאברהם שהיה בעיניו כעפר שהוא על פני האדמה. נמצא לפי ענותנותו ושפלותו יותר מהכל, מהאי טעמא זכה לנבואה יתר מכל הנביאים. וזה הסמיכות שהקדים ואמר והאיש משה עניו מא"ד (עולה מ"ה) וגו', לכך ויאמר ה' וגו' לא כן עבדי משה [וגו'] פה אל פה אדבר בו וגו', ע"כ דבריו ז"ל: ובזה אני מפרש ה' בעזך ישמח מלך ובישועתך מה יגל מאד (תהלים כא, ב), דלכאורה היה סגי לומר ובישועתך יגל מאד, "מה" למה לי. אבל כבר אמרו בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, ופירשו המפורשים כי שם הוי"ה ב"ה שהוא מורה על גדולתו, היה הוה ויהיה ומהוה כל הויות, שם אתה מוצא ענותנותו, שבחר באותיות הוי"ה שהם במילואם במספר פחות מכל האותיות, ע"כ דבריהם. וכמו כן צריך מלך ישראל לנהוג בבחינות אלו, על דרך שפירש הנועם מגדים (פר' פינחס עה"פ וידבר כו' פינחס) נהוג נשיאתך ברמה (כתובות קג ע"ב), דייקא ברמה לעין הרואה, אבל בתוך לבך תהא שפל ברך ועניו מכל. וזה ענין שני הפכים בנושא אחד, ולזה צריך עזר ה' וסעד לתומכו בבחינות הללו, וזהו שאמר ה' (הוי"ה דייקא) בעזך ישמח מלך ובישועתך "מה" (ר"ל להיות בחינת מה בלבבו) יגל מאוד:
וזהו שאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו הוי"ה פנים אל פנים, ר"ל לשון ידיעה ולשון חבה, שידעו שהוא נוהג בשני פנים, התנשאות מבחוץ ושפלות מבפנים, והיינו פנים (של שפלות) אל פנים (שמבחוץ), ולכן חבבו הוי"ה דייקא, שנוהג במדתו במקום גדולתו שם ענותנותו. לכל האתת והמופתים וגו' ולכל היד החזקה וגו' אשר עשה משה, הרי גדולתו לעיני כל ישראל "בראשית", ולמפרע "בשארית", על פי הגמרא ראש השנה דף י"ז (ע"א ב) לשארית נחלתו (מיכה ז, יח), למי שמשים עצמו כשירים, ובסנהדרין דף קי"א (ע"ב) פירש רש"י כשירים, שאינו חשוב בעיניו ואינו מתגאה. וזהו שאמר משה לעיני כל ישראל בראשית, בשארית, כלומר נגלה לכל שהיה משה בבחינת ראשית ושארית לכל, הרי גדולתו וענותנותו, והבן זה:
כד) יאמר לעיני כל ישראל, בראשית. על דרך דאיתא בסנהדרין פרק כהן גדול דף י"ח (ע"ב) במאמר של רועי בקר, אם בכיר ולקיש כחדא יינץ דין הוא אדר. ופירשתי (פר' תרומה ד"ה או) על דרך מוסר, כי כתיב (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים, פירושו על דרך שאמרו (בבא קמא צז ע"ב) מטבע של אברהם זקן מצד זה ובחור מצד זה, ור"ל אם היותו זקן ועבד ה' מנעוריו וכל ימיו היה קדש לה', עם כל זה היה נראה בעיניו כאלו הוא בחור, שאין לו אלא ימים מועטים בעבודתו יתברך. וזהו שאמר ואברהם זקן, ועם כל זה בעיניו היה רק בא בימים, ולא בשנים, לרוב ענותנותו ושפלותו. וזהו שאמר וה' ברך את אברהם בכל, ר"ל והוי"ה, המורה על גדולתו וענותנותו, ברך את אברהם בכ"ל, ראשי תיבות ב'כיר ל'קיש כ'חדא, היינו בחור וזקן כאחד, הרי גדולתו ושפלותו. ובהיות אדם בבחינה זו, סימן שהיתה עבודתו עבודת אמת, וזהו שאמרו אם בכיר בחינת בחור ולקיש בחינת זקן כחדא יינץ, דין הוא אד"ר, ראשי תיבות ר'אש ד'ברך א'מת (תהלים קיט, קס), כידוע מדורשי רשימות (יערות דבש ח"ב דרוש ט) (ועיין מה שכתבתי בפרשת לך (אות א) ובפרשת תרומה (שם) על הפסוק (שמות כה, לז) ועשית את נרותיה):
וזהו שנאמר ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו, ר"ל שהיה לו כל ימיו והיה בן מאה ועשרים שנים ממש, על דרך שפירש הזוהר (ויחי רכא ע"ב) ויקרבו ימי ישראל למות (בראשית מז, כט), כי כולהו יומין קריבין קמיה מלכא קדישא, ובכל זאת לא כהתה עינו, ר"ל לא כהתה עינו מלראות שפלותו וענותנותו. ורמז לזה, הפוך "עינו" ותמצא "עניו", שהיה נראה לעיניו כאלו עודנו בראשית ימיו, שלא היה לו רק ימים בעבודתו יתברך ומדתו ושפלותו היה נגלה לכל ישראל שהוא מחזיק את עצמו כאלו היה בראשיתו, וזהו שאמר לעיני כל ישראל, בראשית, שנגלה לעיני כל ישראל שהוא בעיניו בראשיתו. וזה שרמז בראשי תיבות של ל'עיני כ'ל י'שראל ב'ראשית, שהוא למפרע ב'כיר ל'קיש כ'חדא י,ינץ, והבן:
כה) יאמר לבית יעקב ויגיד לבני ישראל, אתם ראיתם הכתוב בזוהר בראשית (טו.) בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו וכו', בהאי ראשית ברא האי סתימא דלא אתידע להיכלא דא. ומפרש המקדש מלך (ד"ה בהאי ראשית), בהאי ראשית, שהוא אבא, ברא ההוא סתימא, הוא אריך, דלא אתידע להיכלא דא, שהוא אימא, עיי"ש. ומבואר בעץ חיים שער אבי"ע (שער מב פ"א עמ' רצט) כי בכל שני דברים שאין דומין זה לזה יש בחינת ממוצע, וכמו כן יש בחינת ממוצע בין אין סוף המאציל לנאצל, ויש בבחינה זו שתי מדרגות, א' הוא היותר תחתונה ושפלה מכל בחינות אין סוף, וכאלו נאמר על דרך משל שהוא מלכות שבמלכות, אף שאין שם ספירה כלל, רק לשכך האוזן נדבר כך, ומדרגה זו תחתונה היא האצילה את השנית שהוא מדרגה עליונה שבכל הנאצלים. ושתי בחינות אלו הם הנקראים עתיק ואריך, ושניהם נקראים כתר. וזהו (ישעיה מד, ו) אני ראשון ואני אחרון, כי כתר הוא ראשון, והוא אין, והוא אני, כי בבחינת מלכות של מאציל הוא אחרון ונקרא אני, ובבחינת שורש הנאצלים שהוא בחינת כתר הוא הראשון הנקרא "אין", אותיות "אני". וכך בחינת ממוצע שבכל העולמות בין עולם לעולם, עיי"ש. וכן בין כל שני ענינים רחוקים. וזאת הבחינה נתגלה בקריעת ים סוף, כדאיתא בזוהר (בשלח נב ע"ב) בעתיקא תליא מילתא. וגם במתן תורה כידוע. ולדעתי זה שרמזו חז"ל (עי' מכילתא יתרו בחודש פ"ה) במה שאמרו בקריעת ים סוף נראה כבחור ובמתן תורה כזקן, ר"ל כי בחינה זו הממוצע יכונה כביכול זקן מצד זה ובחור מצד זה, זקן מבחינת מאציל שלמעלה, ובחור בחינת נאצל שלמטה, והבן: וזהו שנאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים (פני זקן ובחור), לכל האתת וגו' ולכל היד החזקה קריעת ים סוף, ולכל המורא הגדול מתן תורה (עיין ראב"ע), שאז נתגלה בחינת עתיק, אשר עשה משה לעיני כל ישראל, בראשית ברא וגו' ההוא סתימאה דלא אתידע, ואותו בחינה נתגלה בים סוף ומתן תורה:
וכבר אמרו דורשי רשימות כי אד"ר ראשי תיבות ר'ישא ד'לא א'תידע, ע"כ דבריהם. ולדעתי זה שאמרו חז"ל (סנהדרין יח ע"ב) במאמר הנזכר (אות כד) אם בכיר ולקיש כחדא יינץ דין הוא אדר, לפי פשוטו יאמר כי אדר הוא ממוצע בין חורף וקיץ, שיש בו צינה וחום, וזהו שאמרו אם בכיר ולקיש וכו', סימן שהוא אדר. ועל דרך הסוד יאמר שכך הוא בדוגמא עליונה, שהממוצע בכיר להנאצלים שתחתיו הוא אריך, ולקיש מבחינה שלמעלה הוא עתיק, כחדא יינץ, ששניהן נקראים כתר, דין הוא אד"ר, ראשי תיבות ר'ישא ד'לא א'תידע. וזה שרמז בראשי תיבות של ל'עיני כ'ל י'שראל ב'ראשית, שהוא למפרע ב'כיר ל'קיש כ'חדא י'ינין, סוד (ספר יצירה פ"א מ"ז) נעוץ סופן בתחלתן:
ולדעתי היינו דאיתא במדרש קהלת (קה"ר ב. יז) על הפסוק (קהלת ב, יד) החכם עיניו בראשו, רבי מאיר צווח סופיה דמלה רישיה, כי "החכם" למפרע "חכמה", עיניו בראשו, שהוא כתר בכללו עתיק ואריך, על כן צווח רבי מאיר סופיה דמלה רישיה, והבן. ויש לרמז זה במאמר חז"ל ראש השנה דף י"ז (ע"ב) אמר הקב"ה אם יעשו לפני כסדר הזה אני מוחל להם, ירצו, כי סד"ר ראשי תיבות ס'ופיה ד'מלה ר'ישיה, שהוא אריך אנפין, מקור שלש עשרה מדות של רחמים, "אני" שהוא "אין" מוחל להם, כידוע מהכוונה (ח"ג פו ע"ב) על מקרא שכתוב (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר (עתיק) עליכם לטהר וגו' לפני ה' תטהר"ו, עולה אהיה בחלופו בא"ת ב"ש, תצמץ, מספרו סתר. ויהי נע"ם אדנ"י אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו:
אודה ה' בכל לבב בסוד עדה וישרים, אשר עד הנה עזרני להשלים, ספר אלה הדברים, ואתפלל ואומר אנא השם עזור נא את הנשארי"ם, ובנה ירושלים עיר הגברים, יעלה ויבנה הבית נכון ונשא ברא"ש ההרים, יזרח או"ר לישרים, יראו עינינו, במהרה בימינו תגל נפשינו. ייט"ב לבנו, אמן:
סוף הספר